הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 32881-03-10

לפני כבוד השופט שי משה מזרחי

התובע:

ג.ס.
ע"י ב"כ עוה"ד בירן

נגד

הנתבעת:

תנועת הצופים העבריים בישראל
ע"י ב"כ עוה"ד סימה לוין

פסק דין

עיקרי המחלוקת:
האם התובע הוכיח את נסיבות פגיעתו מיום 31.7.2008?
האם קמה לנתבעת אחריות בשל הנסיבות שהוכחו?
מה נכותו הרפואית והתפקודית של התובע?
מהם נזקיו של התובע?

אלה הן השאלות העיקריות העומדות להכרעה במסגרת פסק דין זה.

את פרקי הדיון, ההכרעה והנזק בחרתי להביא בתחילת פסק דין זה ואת סקירת העדויות והראיות ואת עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם בחרתי להביא בסופו של פסק הדין, מתוך הכרה כי לצדדים חשובה ההכרעה ואילו את העדויות והראיות הם מכירים.

החבות- דיון והכרעה:
עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים בשאלת החבות נוגעת בשאלה, היכן קרתה התאונה (בשביל ההליכה או במרחב המחנה). לאחר ששמעתי את טענות הצדדים העדפתי את גרסתו של התובע על פני גרסתם של עדי ההגנה.
עדי התביעה כולם כאחד הינם בני משפחה המעוניינים בתוצאות המשפט, וזאת מבלי להתעלם מגירושיו של התובע מרעייתו לעת התאונה. עם זאת קבלת גרסתם נסמכת גם על ראיות שהוצגו לפני ובהן דוח האירוע וגרסתו של מר טל. מצאתי כי עדותם של עדי התביעה אמינה עלי בשאלת החבות.
מתברר כי התובע הגיע עם רעייתו לבקר את בנם במחנה הצופים, במסגרת "יום הורים" מתוכנן מראש. התובע החנה את רכבו בחניון ומשם עלו השניים על אוטובוס אשר הובילם אל המחנה בו שהה בנם במסגרת הצופים. בחברת הורים אחרים, ירדו השניים מן האוטובוס והחלו לפסוע על שביל המוביל אל נקודת המפגש עם הבן, אשר נצפה למרחוק על ידם. לפני התובע וגם אחריו צעדו הורים אחרים. רעייתו צעדה לימינו. התובע הסתכל חליפות על בנו ועל הקרקע, מנהג בני אדם סבירים. לפתע נתקל התובע ביתד אשר בלטה מעל פני האדמה בגובה של 20-25 ס"מ. כתוצאה מהתקלות זו, נפל ארצה ונחבל. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי היתד הייתה מסומנת. לא מצאתי לטענה זו זכר בתצהירי עדי ההגנה או בחקירתם. לשאלת ריפוד היתד, ראה להלן.
מדוח האירוע עולה תמיכה לטענת התובע, כי "ביום ביקור הורים במחזור השני של מחנה הקיץ של הנהגת ת"א-יפו, הגיעו ההורים ליער והחנו את רכביהם מחוץ למחנה. הכניסה למחנה היתה רגלית או בעזרת אוטובוסים של ההנהגה. ג.ס נכנס עם האוטובוס. כאשר הגיע למחנה צעד מספר צעדים ונתקל ביתד שהיתה תקועה בקרקע"(ההדגשה שלי). הדוח תומך בטענת התובע שלא הספיק לצעוד אלא מספר צעדים עד שקרתה התאונה. ברי כי אם החל לפסוע על השביל, לא הספיק לצאת ממנו לשטח המחנה עצמו עד לרגע התאונה. כפי שאראה להלן, גם אם ארעה התאונה במרחב המחנה, התוצאה לא תשתנה.
השאלה אם היתד הייתה מרופדת בספוג אם לאו, הינה שאלה זניחה ושולית. שהרי גם אם נכונה טענת הנתבעת כי הי יתה מרופדת בספוג, הרי שלא היה בכך ואין טענה כי אותו ספוג היה אמור למנוע את התאונה. השאלה הינה האם היתד הוצבה במקומה בבחינת מפגע בלתי סביר או שמא מדובר בסיכון סביר בהחלט, הכל בראי העובדה כי מדובר במחנה צופים שנעזר מעצם טיבו וטיבעו ביתדות לרוב על מנת לבנות את האוהלים והמתחמים השונים במחנה.
התובע צירף תמונות אשר לא צולמו ביום האירוע. לטענתו, רעייתו, אחותה וגיסה צילמו התמונות זמן קצר לאחר התאונה. לטענת הנתבעת אלה צולמו חודשים ואף שנים לאחר התאונה. לא מצאתי בפלוגתא הנדונה מכשול להסתמך עליהן, אם כי לא עליהן נפלה ההכרעה. מהתמונות שצורפו ומעדותו של מר טל עולה כי אלה צולמו ב"יום הורים". חוששתני כי התמונות משקפות מצב עגום של חוסר סדר במחנה, כשבתמונות נצפים הורים וילדים מסתובבים בשטח זרוע יתדות חשופים וניכר אי סדר של ממש.
אני מסכים עם הנתבעות כי יש לייחס חשיבות משפטית למחנה מסוג זה מבחינה חברתית וערכית, תרומתו לעיצובם וגיבושם של חניכי המחנה, לאהבת הארץ ושמירת ערכי טבע ונוף. כך גם לא ניתן להתעלם מעצם העובדה שהמחנה נערך בשטח מיוער אשר מצריך שימוש ביתדות על מנת להקים מבנים מסוגים שונים. השאלה היא שאלה של סיכון סביר או בלתי סביר בראי העובדה שהתובע, שאינו חניך, הוזמן לבקר במקום על ידי הנתבעת.
אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. השאלה היא אם חבה חובת זהירות קונקרטית.
דעתי היא כי היתד שניכרה בדרכו של התובע על שביל הגישה הייתה בבחינה מפגע בלתי סביר. כאמור לעיל, גם אם אירעה התאונה, כטענת הנתבעת "בשטח שבין שביל הגישה, למטבח של שבט 'דן' " לא יהיה בכך כדי לשנות מהתוצאה. הגם שלא ניתן להימנע משימוש ביתדות במחנה מסוג זה, עטיפתם בחומר ספוגי אינה מספקת. העטיפה אולי עשויה למנוע נזק כתוצאה מהתקלות ביתד, אולם לא יכולה למנוע התקלות ביתד עצמה. על מנת למנוע את ההיתקלות, היה על הנתבעת לסמן את היתדות ולהזהיר את הבאים בשערי המחנה קודם שנכנסו לבקר בו. על דעתי עולות מספר דרכים: צבע, דגלון, כיסוי מעוגל רחב שוליים ועוד. לא שמעתי מעדי ההגנה כי עם בואם של ההורים, קיבלו האחרונים תדריך כלשהו, הוזהרו מפני סיכונים בשטח וכיוצא באלה דברים. הדרישה לסימון יתדות באופן בולט אינה מכבידה יתר על המידה על הנתבעת ועל כן לא מצאתי שהחשיבות המשפטית בקיום אירועים מן הסוג האמור גוברת על הצורך בהקפדה על בטיחותם של המבקרים במקום.
כאמור לעיל, גם אם התאונה אירעה שלא בשביל הגישה, הרי התוצאה לא תשתנה. למן הרגע שהיתד לא סומנה באופן ברור, הפכה היא למפגע בלתי סביר.
אכן, "רק" התובע נפגע כתוצאה מאותו מפגע. קודמיו שפסעו על השביל לא נתקלו בה. אלא שאין בכך ולא כלום. מן המפורסמות הוא כי תאונות קורות לאנשים גם כאשר כאלה ואחרים הצליחו לחמוק מהן מבלי לדעת אפילו כי ריחפה מעל ראשם סכנה. לשאלת האשם התורם אתייחס בהמשך.
בשאר טענות הנתבעת לא מצאתי ממש אשר יכול היה להביא לדחיית התביעה. אכן, התובע נמנע מהבאת עדים חיצוניים לאירוע, אולם עבור הזמן מאז קרתה ועד התבררות המשפט והסברי העדים מקובלים עלי. ממילא מצאתי תמיכה לגרסתו בראיות ובעדי ההגנה. הטענה כי בכתב התביעה לא ציין התובע כי צעד על "שביל המחנה" אלא רק "בתוך המחנה" ואילו בתצהירו פירט יותר, דינה להידחות. התיאור בכתב התביעה מפורט מספיק. אני מסכים עם הנתבעת שתהליך החתמת עדי התביעה על תצהיריהם לא נעשה כראוי, הן מפאת נוכחות חלק מהם בעת החתמת חלקם האחר והן מפאת היעדר אימות החתימה על התצהיר. התרשמתי שבנו של התובע לא חתם על התצהיר במשרדו של בא כוח התובע. במהלך חקירתו עיין בתצהיר ואת פניו הסב לבא כוח התובע כאילו מחפש תשובות לשאלות באת כוח הנתבעת אשר הקשתה. עם זאת, לא התרשמתי שרחק מן האמת והזכרתי לעצמי כי המדובר בבחור צעיר שהיה בן 10 בעת התאונה. כאמור, מכאן ועד דחיית גרסתם ו/או התביעה על סמך כשלים אלה, הדרך ארוכה.
על כן אני קובע כי הנתבעת חבה בנזקיי התובע.
אשם תורם: אני מסכים עם התובע הטוען כי לא ניתן לדרוש ממנו לילך כאשר עיניו טמונות כל הזמן באדמה בחיפוש אחר מפגעים. עם זאת, התובע הגיע לשטח מיוער אשר מעצם טיבו וטבעו עלולות להימצא בו סכנות (אבנים, סלעים, ענפים). היה עליו לשים ליבו למדרך רגלו. לדידי, ניתן להסיק אשם תורם לחובת התובע, גם מעצם העובדה כי אחרים פסעו בשביל לפניו ולא נתקלו במפגע. מכאן מצאתי שיש להטיל עליו אשם תורם ברמה שאינה גבוהה ובשיעור של 15% בלבד.

תוצאות התאונה והנכות רפואית: דיון והכרעה:
התובע נפגע בידו השמאלית (מרפק) הלא דומיננטית. בבית החולים אובחן שבר והיד קובעה בסד גבס. יום למחרת נותח התובע אולם מעקב העלה כי הש בר לא התחבר כראוי. התובע נותח בשנית להחלפת הקיבוע והוספת שתל עצם אולם צילומי הדמיה לא העלו חיבור של ממש. ניתוח שלישי עבר כעבור ששה חודשים נוספים ולאחריו נמצא כי הפלטה שהונחה נשברה ועל כן נותח ברביעית. שמונה חודשים לאחר מכן נצפו סימני איחוי ראשוניים. בעבור שנה נצפו סימני איחוי חלקיים. התובע החל לקבל טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי, אושפז לטיפול יום בתחום הנפש בבית החולים "איכילוב", נטל תרופות פסיכיאטריות. לימים אובחן כסובל מפיברומיאלגיה.
אורתופדיה: מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר רמי דוד אשר העריך ביום 18.9.2009 כי לתובע נגרמה נכות זמנית בשיעור 30% עד ינואר 2010 וקבע כי אינו מסוגל לחזור לעבודתו. בחוות דעתו המסכמת משנת 2011 קבע המומחה כי איתר בתובע צלקת ניתוחית באורך 23 ס"מ ורוחב מירבי של 2 מ"מ מעל האולנה, שאינה צמודה ואינה רגישה. עוד איתר צלקות באורך 9 ס"מ, שקועות ומעט רגישות. קבע כי בגין התאונה נותרה בתובע נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה במרפק שמאל ועוד 10% נכות בגין הצלקות. את אי כושרו של התובע העמיד על 100% למשך שלושה חודשים ממועד התאונה, 50% למשך כשנה לאחר מכן, 100% לאחר ניתוח ולמשך חודש וחצי, ו-30% נכות כמתואר לעיל.
הנתבעת המציאה חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר גד יאליק אשר מצא צלקת באורך 16 ס"מ לא קלואידית ולא מכערת ועוד שתי צלקות באורך 6 ס"מ כל אחת, עדינות אשר בקושי נראות. המומחה קבע כי בגין התאונה נותר התובע בעל נכות בשיעור 10% אולם לא העניק כל נכות בגין הצלקות. לטענתו "ההשפעה התפקודית הינה מזערית ואין מניעה שמר ס. ישוב לעסוק בעבודתו כשף יועץ".
וועדות רפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי קבעו כי לתובע צלקת בשיעור של 10% הקשורה בתאונה וכן 10% נכות בגין השבר במרפק.
למעשה, חלוקים ביניהם הצדדים בכל הנוגע לאחוזי הנכות בגין הצלקות. התובע טוען בתצהירו כי הצלקות שנותרו בו בגין ארבעת הניתוחים "מגרדות וכואבות". לא מצאתי לכך תימוכין בחוות דעתו של ד"ר דוד וממנה עולה קובלנת התובע כי הצלקות "מכערות". בראי אורכן של הצלקות ופיזורן, מצאתי להעניק לו 10% נכות בגין הצלקות ופיצוי בגינן בראש הנזק של כאב וסבל בלבד.
על כן אני קובע כי בגין התאונה נותרה בתובע נכות רפואית אורתופדית של 10% נכות בגין מגבלה במרפק שמאל ו-10% נכות בגין צלקות.
פסיכיאטריה: פרופ' משה קוטלר אשר בדק את התובע לבקשתו, קבע בחוות דעתו הראשונה כי הוא מעריך את דרגת הפגיעה הרגשית של התובע כפגיעה המגבילה באופן שלמעלה מבינונית את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה שלו. קבע לו 15% נכות לפי דרגת ביניים לסעיף 34 ב' ו-ג' לתקנות הנכות של המל"ל. המומחה קבע עוד כי התובע יזדקק לטיפול ומעקב פסיכיאטרי ולטיפול פסיכותראפי. המומחה קבע כי לאור העובדה שהתובע אובחן כלוקה בפ יברומיאלגיה, רצוי שייבדק על ידי ראומטולוג "על מנת שייקבעו אחוזי נכות הולמים בפגיעה זו שגם היא במקרים רבים נגזרת של טראומה גופנית או נפשית. ראוי שחוות דעתי זו תעמוד בפני הריאומטולוג על מנת למנוע כפילויות וחפיפה, שכן למחלת הפיברומיאלגיה קיימים גם היבטים נפשיים וקוגניטיביים".
בחוות דעתו המשלימה קבע המומחה שהתרשם שהתובע סובל מהפרעת הסתגלות עם מאפיינים דיכאוניים וחרדתיים, וכי בשנה האחרונה חלה החמרה נוספת במצבו, הן בתסמינים הדיכאוניים-חרדתיים, והן בנסיגה בתפקודו התעסוקתי חברתי בינאישי וזוגי של התובע. בהתאם לכך העריך המומחה את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 20% לפי סעיף 34 ב' (3) לתקנות הנכות של המל"ל וקבע כי יזדקק להמשך הטיפול הנ"ל.
פרופ' אברהם פלד אשר בדק את התובע מטעם הנתבעת קבע בחוות דעתו כי על אף תגובת הדיכאון שמצא אצל התובע, ניתן לקבו ע כי במקרה הנדון לא התפתחה אצל התובע מחלה פסיכיאטרית ולכן אין בסיס לקבוע נכות פסיכיאטרית צמיתה או אי כושר עבודה על רקע נפשי. על כן לא העניק לתובע אחוזי נכות. התובע מלא טענות כרימון כנגד חוות הדעת האמורה (ראה תצהירו).
ד"ר גיא אור אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו כי מצא את התובע סובל מהפרעת הסתגלות עם מאפיינים מעורבים (דיכאוניים, חרדתיים והתנהגותיים) זאת בשל הדחק שנגרם מהמחושים והמגבלות הגופניים (פגיעה ביד שמאל ופיברומיאלגיה) והן בשל קריסת עסקיו והסתבכותו הכלכלית. עוד אבחן בתובע הפרעת בעתה (פאניקה) עם ביטויים חלקיים ומוגבלים של אגורופוביה (בעת חוצות). בהתייחס לקשר הגרימה, חיווה דעתו המומחה כי מאחר והפגיעה בידו השמאלית של התובע נגרמה בתאונה, מאחר והמומחים בתחום הראמטולוגי ייחסו את המחלה לתאונה, ומאחר וניראה שקריסת עסקיו וה סתבכותו הכלכלית נבעו מהפגיעה הגופנית שנגרמה בתאונה, ושמנעה ממנו לחזור לעבודה, הרי שמתקיים קשר של גרימה בין התאונה לבין הפרעת ההסתגלות. באשר להפרעת הבעתה, גרס המומחה כי גם היא קשורה בתאונה נוכח המתואר לעיל (דחק נפשי וגופני, הופעתה לאחר התאונה בלבד).
המומחה העריך כי לתובע 20% נכות נפשית תוך "שימת לב לכך שלתחלואה הגופנית חלק ממשי בקשיים התפקודיים".
אשר על כן אני קובע כי לתובע 20% נכות בתחום הנפשי. שאלת הקשר הסיבתי לתאונה תידון להלן.
ראומטולוגיה: פרופ' אורי אלקיים אשר בדקה את התובע לבקשתו, מצאה כי בגין התאונה התפרצה בתובע מחלת הפיברומיאלגיה אותה העריכה בשיעור של 7.5%. בתצהירו חולק התובע על קביעותיה של המומחית וטוען כי לא ברור לו הכיצד נפסקו לו "רק" 7.5% נכות נוכח כל מגבלותיו.
פרופ' אבו שאקרה מחמוד אשר בדק את התובע לבקשת הנתבעת הסכים עם פרופ' אלקיים בכל הנוגע לאחוזי הנכות. עם זאת פסק כי אצל התובע קיימים מרכיבים נפשיים הקשורים להתפתחות המחלה ועל כן ככל שתקבע נכות נפשית, תקום חפיפה בין הנכויות. התובע טוען כי בחוות דעתו של המומחה יש משום ראיה כי הנכות שנפסקה לו על ידי פרופ' אלקיים היתה נמוכה מדי שכן "אם המומחה מטעם הנתבעת מסכים בפה מלא עם קביעתה, הרי שהדבר מדבר בעד עצמו".
לטענת הנתבעת, ד"ר אור סבור שנכותו הנפשית של התובע נובעת, לפחות בחלקה, מקריסת עסקיו, אלא שהסיבות לכך אינן מצויות בתחום מומחיותו, לא ניתן לו המנדט להכריע בכך ולסברותיו של המומחה אין כל ערך ומשקל. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו להוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין כישלון עסקיו. הנתבעת טוענת כי לפיברומיאלגיה יש זיקה ברורה וכרונולוגית להופעתם של התסמינים הנפשיים שמקורם בהסתבכותו הכלכלית של התובע. בהיעדר תשתית ראייתית מוכחת ואיתנה באשר לנסיבות קריסתה של המסעדה, מתערער לטענת הנתבעת גם קשר הגרימה בין הפיברומיאלגיה לתאונה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי לקבוע כי חלק מנכותו של התובע בתחום הראומטולוגי חופפת את נכותו בתחום הנפשי, זאת מבלי לקבוע בשלב זה את הקשרה הסיבתי לתאונה. מחוות דעתו של פרופ' קוטלר עולה כי במקרים רבים פיברומיאלגיה אינה אלא נגזרת של טראומה גופנית או נפשית. המליץ שחוות דעתו תעמוד בפני הריאומטולוג על מנת למנוע כפילויות וחפיפה, שכן למחלת הפיברומיאלגיה קיימים גם היבטים נפשיים וקוגניטיביים. ואכן מחוות דעתה של ד"ר אלקיים עולה כי פיברומיאלגיה הינה תסמונת המערבת בתוכה גם תסמינים של עייפות קיצונית, שינה לא רציפה, כאבי ראש, הפרעות בריכוז ובזיכרון וחוסר תפקוד בחיי היום יום. כך גם עלה במחקרים כי חלק בלתי מבוטל מהחולים סובלים מסומטיזציה, הפרעת דחק פוסט טראומתית, ותסמינים נפשיים נוספים. כל אלה עולים מניה וביה מחוות דעתו של פרופ' קוטלר ושל ד"ר גיא אור. בראי העובדה כי נמצאו אצל התובע ממצאים פיזיים ונפשיים, ואלה האחרונים זהים לתסמינים שמצא בתובע ד"ר אור, מצאתי חפיפה של מחצית בין הנכות בתחום הראומטולוגי לתחום הנפשי.
אשר על כן אני קובע כי לתובע 4% נכות בתחום הראומטולוגי. שאלת הקשר הסיבתי לתאונה תידון להלן.
תעסוקתי: מטעמו של התובע הוגשה חוות דעתו של המומחה ד"ר נווה אשר לאחר סקירת מחלותיו של התובע קבע כי לאור מצבו של התובע הוא אינו כשיר לחזור לעיסוקו הקודם בהסעדה, מתן ייעוץ ההסעדה. קבע כי אינו כשיר לעבודה הדורשת מאמץ פיזי הרמת משאות הליכה או עמידה ממושכת. עוד נקבע כי עקב מצבו הנפשי של התובע הוא אינו כשיר לעבודה עם קהל או פיקוח על עובדים אחרים. לבסוף נקבע כי עקב מצבו הגופני, מחלותיו השונות ומצבו הנפשי אינו כשיר לכל עבודה מפרנסת וקיים אובדן כושר עבודה לצמיתות.
בחקירתו הנגדית לא ידע לומר מתי נמכר הסטודיו של התובע, קודם או לאחר התאונה. מכר את המסעדה בשנת 2009 לפני הניתוח השני. כל הפרטים המצוינים בחוות הדעת נמסרו למומחה על ידי התובע. התובע השקיע את רוב זמנו בתקופה שקדמה לפתיחת המסעדה, בשיפוצה והכנתה לקראת פתיחה. כאשר התובע עסק בתחום ההסעדה, הוא נדרש למאמצים פיזיים. גם למחלותיו הקונסטיציונאליות של התובע רלבנטיות לקביעת כושרו לעבודה. אדם שעבר אירוע לבבי צריך לבדוק אם מסוגל לעבודה מאומצת. הסכרת ממנה סובל משפיעה על הגוף כולו ועל התפקוד. גם בקע מפשעתי. כל אלה שוקללו בחוות דעתו של המומחה. כל אלה משפיעות על בעיקר בנושא של מאמצים גופניים. יתכן מאד שצריך להימנע ממאמצים כאמור. צריך לבדוק רפואית את תפקוד הלב וכיוב'. מכל מקום מאמצים גופנים אינם מומלצים. המומחה לא ערך לתובע מבחנים לבדיקת כושרו הקוגניטיבי אלא נסמך על חוות דעת, מסמכים רפואיים ואנמנזה. לדעתו של המומחה, אדם הנסמך על תרופות פסיכיאטריות מרובות כתובע, נפגעת יכולת התפקוד שלו. לו היה מתרשם מחוסר זיכרון רציני או חוסר ריכוז, היה מציין זאת בחוות הדעת. לדעתו נכות בשיעור 10% בגין סכרת הינה על הצד הנמוך כאשר הסיכון הממשי נובע מסיבוכי המחלה באיברי מטרה. כך גם נכות בתחום הלבבי.
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר גפן אשר קבע כי הוא מתקשה לקבל את חוות דעתו של עמיתו, מאחר בבדיקה גופנית לא מצא עמיתו מגבלה חריגה למעט מגבלה קלה ביישור של יד שמאל במרפק. ד"ר גפן קובע כי עמיתו מבסס את חוות דעתו על תלונות סובייקטיביות של התובע ואילו מומחים שבדקו את התובע קבעו לו אחוזי נכות לא גבוהים ואלה לא משקפים ולא תואמים את נכותו התפקודית והתעסוקתית. לדעתו של ד"ר גפן התובע לא איבד את כושרו לעבודה כיועץ קולינרי או בניהול עסק קייטרינג במגבלה של הרמת משאות כבדים. המומחה קבע כי התובע כשיר לעבוד בתחום מכירות של ציוד צילום, בתור צלם וכמעצב גראפי.
בחקירתו הנגדית סבר המומחה כי התובע לא איבד 75% מכושרו לעבודה, אם כי יש לו פגיעה מסוימת ביכולת התפקודית שאינה מגבילה אותו לעבודה מלאה (בתחום השיווק והפרסום). בתור שף יהיה מוגבל בעיסוקו. גם אם ד"ר אור מצא בתובע אלמנטים המפריעים לעבודה עם קהל, יש לבעיה זו טיפול תרופתי שלא צריכה למנוע המשך עבודתו של התובע. בין התקפי החרדה שחווה התובע הוא יכול לעבוד. קריסת עסק יכולה להשפיע על בן אדם שבנה והשקיע בפיתוחו עד כדי כניסה למשבר נפשי. התר שם שיכולת הניהול של התובע לא מועטה. כושרו לעבודה נפגע "אולי" ב-25%.
קריסתו הכלכלית של התובע והקשרה לתאונה נשוא כתב התביעה:
לטענת התובע, עסקיו- ובראשם המסעדה שפתח בסמוך וקודם התאונה, קרסו בשל תוצאות התאונה. לא שוכנעתי שהתובע הוכיח את טענותיו במלואן ואסביר.
התובע ביקש להגשים חלום ולפתוח מסעדה. הגם שהיה בעל ניסיון בתחום הקולינריה, כמעצב וכותב תפריטים, יועץ גרפי-שיווקי, מפתח מוצרים ומודלים עסקיים ועוד, העיד כי מעולם לא שימש כשף במסעדה. את המסעדה פתח עם שותף לאחר שהשקיע בה מאות אלפי שקלים תחת חברה בשם "סנטרל קיטשן בע"מ". מנספחי תצהירו של התובע עולה כי החברה האמורה הכניסה לכיסה בשנים 2008-2009 סכומים שנעו (ללא מע"מ) בין 111,000 ₪ לחודש בשלהי 2008 ועד 89,000 ₪ בחודש אפריל 2009. התובע לא צירף כל ראיות לתמיכת טענותיו, מעבר לאישור רואה החשבון. לטענתו, עבור הזמן גרם לנזק ראייתי, אולם את טענתו לא אוכל לקבל. התובענה הוגשה פחות משנתיים מאז אירוע התאונה וברי כי בעת הגשתה ובשנים הסמוכות לה היו כל המסמכים הנוגעים להקמת המסעדה ותפקודה זמינים. עצם העובדה כי עדותו של התובע נשמעה כעשר שנים לאחר התאונה אין בה כדי לייתר את הגשת כל הראיות אשר היו יכולות לתמוך בטענותיו השונות. התובע לא זימן את שותפו לעדות, איש מעובדי המסעדה לא זומן אף הוא להעיד ו לא צורפו דוחות רווח והפסד, שומות וכל חומר חשבונאי של ממש אשר יתמוך בשלל טענותיו של התובע. אפילו גרושתו אשר "ירשה" את החברה במסגרת הסכם הגירושין לא סיפקה כל ראיות על הפסדי החברה שעליהם ביקשה להיבנות בעסקיה היא. לא למותר לציין כי התובע טוען בתצהירו (סעיף 27) כי לאחר התאונה המשיך למשוך כספים מהחברה בין השנים 2009-2014, טענה שלא פורטה דיו וממה עולה השאלה, הכיצד נמשכו כספים מחברה אשר נטען כי קרסה זמן קצר לאחר שנפתחה.
אכן, מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי מסעדתו של התובע ושותפו לא צלחה ונאלצה לסגור שעריה כשנה לאחר התאונה. אלא שמן המפורסמות הוא שאינו דורש עוד הוכחה שחלק בלתי מבוטל של מסעדות ועסקים קטנים בכלל, הפותחים את שעריהם לקהל, לא מצליחים להחזיק מעמד למעלה משנה ונאלצים לסגור את שעריהם. זאת ועוד זאת, ממכתבו של רוה"ח עולה כי הכנסותיה של המסעדה בחודשים שלאחר התאונה היו בלתי מבוטלים ועלו על מאה אלף ₪ דווקא בתקופה שבה היה נתון התובע באי כושר מלא ולטענתו פקד את המסעדה חרף אי כושרו .

אכן, ניתן לתאר מה גדול היה השבר שחווה התובע כאשר נאלץ לראות את חלום חייו נשבר לנגד עיניו. הוא עצמו תיאר את גודל החוויה בתצהירו ולפני ד"ר אור, מומחה בית המשפט. עם זאת יש לזכור כי מצבו הנפשי הנטען של התובע כמתואר בחוות הדעת נובע, בין היתר, כתוצאה מקריסת העסקים ולא רק כתוצאה מהתאונה עצמה ועל כן מחויבת הוכחת הקשר הסיבתי שבין התאונה, הנזק הגופני הישיר וקריסת העסק. כאמור לעיל, הקשר לא הוכח ולו במידה הנדרשת במשפט אזרחי. על כן גם לא ניתן לדידי לייחס את מלוא נכותו הנפשית לאירוע התאונה נשוא כתב התביעה .

נכותו הנפשית והראומטולוגית של התובע בקשר לתאונה:
בראי חוות דעתו של ד"ר גיא אור, לאחר שקלול כל המרכיבים את נכותו הנפשית ונכותו הראומטולוגית של התובע, לאור היעדר הוכחת הקשר הסיבתי שבין קריסת המסעדה לבין התאונה, ונוכח העבודה כי כבר בשנת 2000 סבל מחרדה על רקע לחץ בעבודה ובראי חייו האישיים ומחלותיו הנלוות להם , אני סבור כי יש לזקוף מחצית מהנכות בכל אחד מן התחומים לתאונה ומחצית ממנה לקריסת עסקיו של התובע ובסה"כ 10% נכות בתחום הנפשי ועוד 2% בתחום הראומטולוגי.
על כן סך כל נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה עומדת על שיעור של 28.5% נכות.

נכותו התפקודית של התובע:
הצדדים טרחו להגיש חוות דעת בתחום התעסוקתי, אולם לאחר חקירתם הנגדית של המומחים הגעתי לכלל מסקנה כי תרומה של ממש לא הייתה בהם. המומחה מטעם התובע לא טרח להפריד באופן כרונולוגי את קורותיו התעסוקתיים של התובע לפני התאונה ולאחריה. הוא אף לא הבחין ואבחן בין הנכויות הקשורות בתאונה לבין אלה הקונסטיציונאליות בבואו לקבוע את אי כושרו של התובע. דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, הגם שסבר תחילה כי המדובר בבדיקה לצורכי פוליסת אובדן כושר עבודה, קרובה יותר לדעתי ולמציאות שהתגלתה במהלך החקירות בבית המשפט.
בבדיקתו של התובע על ידי ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי קבע ד"ר ז'או-ז'ק וטין, רופא לשיכוך כאבים ושיקום, כי התובע מסוגל לעבודה מלאה מבחינה אורתופדית, ללא הרמת משאות כבדים בגפה העליונה השמאלית. ד"ר מיכאל קופלר קבע כי מבחינה פנימית (כלל בתוכה את הפיברומיאלגיה), מסוגל התובע לעבודה מלאה. בסופו של יום קבעה ועדת אי כושר כי נוכח צבר מחלותיו של התובע הוא אינו מסוגל לכל עבודה למעט עבודה מוגנת.
הצלקות שנותרו בתובע אינן תפקודיות ועל כך נתתי את דעתי לעיל.
בתחילת עדותו בבית המשפט החזיק התובע את ידו הפגועה כאשר היא לצד גופו ללא כל תזוזה כאילו היתה משותקת. במהלך ההפסקות בחקירתו הנגדית, ניתן היה להבחין בתובע כשהוא שם את ידו על משענת הספסל ומותח אותה לכל אורכה. לאחר ההפסקה כבר הניח התובע את ידו הפגועה על דוכן העדים, דפדף בתצהירו על נספחיו ללא כל בעיה ולא ניכרה כל בעיה תפקודית של ממש, וודאי שלא בהשוואה למצב היד בתחילת חקירתו.
הגם שלתובע נכות בידו הלא דומיננטית, וחרף התרשמותי מתפקודה במהלך החקירה, הרי שנוכח עיסוקו ובראי הזמנים המודרניים הדורשים מבעלי מקצוע כתובע שימוש מלא בשתי הידיים (הקלדה, הכנת מצגות וכיוב'), לנכות זו השפעה על תפקודו התעסוקתי והאישי. גם לנכות הנפשית, הגם שאינה מן הגבוהות, השפעה על כושר עבודתו כמי שהעביר את מרבית חייו הבוגרים בעיסוקים המחייבים קשר אישי עם לקוחות ושיווק עצמי של כישרונותיו.
לא התעלמתי ממחלותיו של התובע שאינן קשורות בתאונה ובראשן מחלת הלב ממנה הוא סובל ואשר הצריכה לפחות שלושה צינתורים.
לאור חוות הדעת הרפואיות בעניינו של התובע והעולה מהן, ככל שהוא קשור בתאונה, אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 25% בקשר ישיר עם התאונה.

הנזק:
כאב וסבל:
מחוות הדעת הרפואיות של שלל המומחים הרפואיים ומן המסמכים הרפואיים עצמם עולה מסכת ארוכה של טיפולים שעבר התובע בגין החבלה בידו. ניתוחים ארבעה, טיפול שיקומי ממושך שהקיף מגוון תחומים, ולימים טיפול נפשי. בגין כל אלה ובראי נכותו הרפואית הכוללת בתוכה גם את נכותו בגין הצלקות, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪.

הפסדי הכנסה לעבר:
לתקופות אי כושר מלא או חלקי:
פסיקת נזק מיוחד הינה תלוית הוכחה בפועל ואין היא דומה לפסיקת נזק כללי אשר מטבע הנסיבות צופה פני עתיד ואינה יכול ה לסמוך כל כולה על הוכחה בפועל. אין לפניי אלא את הראיות שהוגשו לתיק ועל בסיסן אוכל לפסוק לתובע פיצוי ככל שהוכיח הפסדים.
מדוח רציפות ביטוח עולה כי בשנת 2002 הרוויח 162,000 ₪, 2003- 110,000 ₪, 2004- 111,000, 2005- 128,000 ₪, 2006- 134,000 ₪, 2007- 96,000 ₪.
ממוצע הכנסותיו של התובע בשלוש השנים קודם התאונה עומד אם כן על סך של 10,000 ₪ בקרוב לחודש ובהצמדה להיום: 12,000 ₪ (במעוגל).
בשנת 2008 (התאונה אירעה בסוף חודש יולי) דווחה הכנסה של 66,000 ₪, בשנת 2009 דווחה הכנסה של 22,300 ₪ (לא כולל קצבאות) , בשנים 2010-2011 לא דווחה כל הכנסה ובשנת 2012 דווחה הכנסה של 50,300 ₪ מחברת "סנטרל קיטשן". החל בשנת 2014 מרוויח התובע מהחברה למתנסי"ם סך של בין 1000 ל-4100 ₪ לחודש.
חוות דעתו של ד"ר רמי דויד אשר פסק לתובע נכויות ואי כושר מלא וזמני מקובלת עלי ונתמכת גם בשלל המסמכים הרפואיים שצירף התובע לתצהירו. לפי חוות הדעת יש לאשר לתובע אי כושר מלא של שלושה חודשים לאחר התאונה ועוד חודש וחצי לאחר ובגין הניתוחים השני, שלישי (והרביעי) בהתאמה, 50% נכות עד מועד הניתוח השני (29.7.2009) .
אכן, מן המסמכים הרפואיים עולה כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה היה התובע באי כושר מלא ונוכח העובדה כי הכנסתו קודם התאונה באה לו בין היתר גם מעבודה בעבור צדדים שלישיים, והוכח כי הכנסתו פחתה משמעותית לאחר התאונה, זכאי התובע לפיצוי בגין הפסדיו. אשר על כן אני פוסק לתובע פיצוי כדלקמן המבוסס על ממוצע הכנסתו קודם התאונה בסך של 12,000 ₪:
שלושה חודשים לאחר התאונה: 36,000 ₪.
ארבעה וחצי חודשים לאחר שלושת הניתוחים הנוספים: 54,000 ₪.
50% נכות למשך שנה: 72,000 ₪.
סה"כ: 162,000 ₪.
כולל ריבית מאמצע התקופה: 171,000 ₪

מתום תקופות אי כושר ועד היום:
מאז תמה תקופת אי הכושר המלאה לאחר הניתוח הרביעי ועד היום חלפו שמונה שנים, שהם 96 חודשים. את הפיצוי לתקופה זו אפסוק על בסיס הנכות התפקודית שקבעתי לעיל בשיעור 25% ועל בסיס ממוצע הכנסתו של התובע קודם התאונה בסך 12,000 ₪: 288,000 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 301,000 ₪.

מהיום ועד תום תוחלת תעסוקה:
התובע כיום בן 61. לאור קורותיו התעסוקתיים של התובע, נכון לדעתי לפסוק לתובע פיצויי עד גיל 70. התובע מבקש לעצמו פיצוי בחישוב אקטוארי המבוסס על 2% ואילו הנתבעת מציעה חישוב המבוסס על 3%. ההבדל בין החישובים זניח (בין 98.7 ל-94.5). לדעתי יש לפסוק לתובע פיצוי המבוסס על היוון בשיעור של 2% ולו מפאת העובדה כי ספק בעיני אם התובע יוכל להפיק כל רווח או ריבית מהסכומים הפסוקים להם הוא נדרש לשם הטבת נזקיו בגין התאונה. כך גם נותרו עוד שנים ספורות לתום תוחלת חיי העבודה של התובע: 296,000 ₪.
עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד:
התובע, גרושתו ובנם המשותף העידו על העזרה שהושטה לתובע לאחר התאונה ובמרוצת השנים. אין חולק כי מצבו של התובע בתקופה הסמוכה לאחר התאונה היה בכי רע, הוא נאלץ לעבור ניתוחים ושיקום ארוך, אולם גם לא ניתן להתעלם כי באותה תקופה היתה זו יד שמאל (הלא דומיננטית) אשר הגבילה את התובע בתפקודו. רק כעבור כשנה ומעלה התפתחה ההפרעה הנפשית ולימים גם הפיברומיאלגיה. כך גם יש לזכור כי קבעתי שלא כל נכותו של התובע קשורה בתאונה.
בראי נתונים אלה הגעתי לכלל מסקנה כי הגם שהעזרה שהושיטו בני המשפחה לתובע לא היתה כרוכה בתשלום, הרי שבתקופה הסמוכה לאחר התאונה עלתה על העזרה הסבירה שאינה בת פיצוי. על עזרה זו הנני מפצה את התובע בסך של 10,000 ₪.
מאז התאונה חלפו למעלה מעשר שנים והתובע לא הוכיח כל עזרה בשכר שנדרש לה. טענתו היא כי נסמך על גרושתו (עד הגירושין) ועל ילדיו מאז. לא שוכנעתי כי עזרה זו היא בת פיצוי בראי נכותו של התובע. לתובע נכות משוקללת של 28.5% מבחינה רפואית ונכות תפקודית של 25%. התובע כיום בן 61 ולפי טבלאות תוחלת החיים נותרו לו עוד 20 שנה. בראי נכותו התפקודית הקשורה לתאונה ומבלי להתעלם משלל נכויותיו שאינן קשורות בה, אני פוסק לתובע סך כולל של 75,000 ₪ בראש נזק זה.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד:
מחוות דעתו של ד"ר גיא אור עולה כי התובע זקוק להמשך טיפול פסיכיאטרי "מה שיכול להיעשות במסגרת המרפאה הציבורית בה הוא מטופל כעת". המומחה ממליץ גם על טיפול פסיכותרפיותי בגישה דינאמית למניעת החמרת מצבו, שאינו ניתן במסגרת הרפואה הציבורית באופן מספק. על כן ממליץ על טיפול במסגרת פרטית למשך שנתיים, פעם בשבוע בעלות של 400 ₪ למפגש (קרי, 43,000 ₪).
נוכח העובדה כי נכותו של התובע אינה קשורה אך בתאונה, אני פוסק לתובע לפי המלצתו של המומחה סך כולל של 21,500 ₪ לשם הטיפולים המומלצים.
התובע צירף שלל קבלות על טיפולים, תרופות וכיוב' הוצאות שהוציא מאז התאונה. יש לציין כי איש מן המומחים לא קבע התוויה רפואית לשימוש בקנביס ועל כן איני מוצא מקום לפצות את התובע בעבור רכישות כאמור.
בראי נכותו הקשורה לתאונה אני פוסק לתובע סכום נוסף של 15,000 ש"ח בראש נזק זה.

הוצאות ניידות לעבר ולעתיד:
התובע צירף מספר קבלות מצומצם בגין נסיעות. ברי כי לאחר התאונה נדרש לנסיעות בלתי מבוטלות לשם שיקומו וניתוחים נוספים שעבר. עם זאת, נכותו התפקודית אינה מצריכה ניידות מיוחדת במינה. לתובע רישיון נהיגה ללא מגבלות. אשר על כן אני פוסק לתובע סך כולל של 15,000 ₪ בראש נזק זה.

סה"כ נזק עד כאן: 1, 054,500 ₪.

ניכויי המל"ל:
רקע כללי:
התובע הגיש תביעה לנכות כללית למוסד לביטוח לאומי. ביום 22.7.2014 קבעה ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי כי נכותו של התובע תעמוד על שיעור משוקלל של 61% כדלקמן:
מצב אחר שבר במרפק שמאל: 10%, כתוצאה מהתאונה.
צלקת בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה.
מצב אחרי אוטם שריר הלב בשיעור 15%.
יתר לחץ דם בשיעור 0%.
סכרת בשיעור 10%.
פיברומיאלגיה בשיעור 10%.
דיכאון ממושך בשיעור 40% החל מיום 1.10.2014.
נקבע כי התובע איבד במלואו את הכושר לעבודה ו/או מסוגל לעבודה מוגנת בלבד.
הנתבעת מבקשת לנכות גמלאות המל"ל (נכות כללית) להם זכאי התובע בגין התאונה בשיעור יחסי של 68%. התובע טוען כי יש לדחות את חוות הדעת האקטוארית שצורפה בשל כשלים שנפלו בה, אולם לא צירף חוות דעת אקטואר מנגד. עוד טוען כי רק הנכויות האורתופדית והפלסטית הוכרו ככאלה הנובעות מן התאונה ועל כן יש לנכות רק את הגמלה היחסית הנובעת מנכויות אלה ובמידה ובימ"ש יקבע כי התובע איבד את מלוא כושרו לעבוד.
אין חולק בין הצדדים כי הנכות בגין אוטם שריר הלב (10%) , סכרת (10%) ויתר לחץ דם (0%) אינה פועל יוצא של התאונה. משכך גם לא היה טעם במינוי מומחים בתחומים אלה מטעם בית המשפט לקביעת נכותו הקונסטיציונאלית. על כן נכותו בתחומים אלה עומדת על שיעור משוקלל של 19%. בשאר התחומים (נפשי, אורתופדי ופיברומיאלגיה) יש הכרעה שיפוטית הן לעניין הקשר הסיבתי והן לעניין אחוזי הנכות.

דיון והכרעה:
ראשית יש להבהיר כי על פי תקנות הנכות על פיהן נקבעה נכותו של התובע על ידי ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, הנכות בגין צלקות אינה באה בשקלול הנכות לצורך קבלת גמלת נכות כללית (הגם שנמצאה קשורה סיבתית לתאונה על ידי הוועדה) ועל כן לא ניתן כעת לייחס קשר סיבתי בין קבלת הגמלה לבין הצלקת האמורה. משכך גם לא יערך חישוב הניכויים בהכללת הצלקת. חישוב מהיר של הנכויות האחרות מובילנו לנכות כוללת של 61% (ללא הצלקת). הוועדות הרפואיות קשרו "ברחל בתך הקטנה" בין הנכות במרפק התובע לבין התאונה (סימנו בעיגול " קשור לתאונה" וקבעו את מועד התאונה כמועד תחולת הנכות). מכאן כי אין ספק שנכות זו נמצאה כקשורה בקשר סיבתי לתאונה וחלק מגמלאות הנכות מתקבלות בגינה. יוער כי כך קבעתי גם אני במסגרת פסק הדין הנדון ועל כן יש התאמה מוחלטת בין שתי הנכויות האמורות.
לפני הוועדות עמדו חוות הדעת של ד"ר רמי דוד (מרפק), של ד"ר אורי אלקיים (פיברומיאלגיה) ושל פרופ' קוטלר (נפשי). חרף זאת, בחרה הוועדה המסכמת שלא לסמן את הנכות בתחום הנפש (40%) ואת הפיברומיאלגיה (10%) כנובעים מתאונה וקבעה כי הפיברומיאלגיה החלה "מעל 15 חודש" והדיכאון הממושך הינו מיום 1.10.2014.
הלכה למעשה אין חולק בין הצדדים שיש לנכות רק את הגמלאות הנובעות מהנכות האורתופדית במפרק והצלקת.
כזכור, קבעתי אני כי גם הפיברומיאלגיה קשורה בחלקה לתאונה וכך גם חלק מן הנכות הנפשית שלוקה בה המערער. נשאלת השאלה, האם יש לנכות את הגמלאות הנובעות מנכויות אלה גם, חרף העובדה כי איש מהצדדים לא טען לכך? סבורני כי משפטית נכון לעשות כן.
ככל שעסקינן בתביעת הניזוק, נקבע זה מכבר כי את הניכוי של גמלאות הנכות הכללית יש לבצע על פי קביעותיו השיפוטיות של בית המשפט הנסמך על חוות דעת מומחים.
בענייננו הוגשו חוות דעת של מומחים בתחומי האורתופדיה, הנפש והפיברומיאלגיה. קבעתי את הנכות הקשורה בתאונה ואת הנכות שאינה קשורה בתאונה בתחומים הנ"ל וכאמור לעיל אין חולק בין הצדדים כי בשאר התחומים הנכויות אינן נובעות מן התאונה.
נזכיר:
נכות שקשורה בתאונה: 10% מרפק ( 10% צלקת ), 10% נפשי, 2% פיברומיאלגיה.
נכות שאינה קשורה בתאונה: 10% נפשי, 2% פיברומיאלגיה, 10% לב, 10% סכרת.
נכות כוללת לפי הנ"ל: 44%.

אשר על כן החישוב יבוצע על ידי החסרת הנכות שאינה נובעת מהתאונה מהנכות הכוללת:
28.5%-44%
________ = 0.35% שמייצגים את הנכות הקשורה בתאונה.
44%

את 35% האחוזים הקשורים בתאונה אכפיל בתגמולי המל"ל לפי חוות דעת אקטוארית עדכנית שהוגשה לתיק בית המשפט בסך כולל של 498,921 ₪= 174,622 ₪.

סה"כ נזק: 1,054,500 ₪.
אשם תורם (15%): 158,175 ₪(-)
מל"ל: 174,622 ₪ (-)
סה"כ נזק לתשלום: 721,703 ₪.

אשר על כן עומדים פיצוייו של התובע על סך נטו של 721,703 ₪ (במעוגל).
לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור כולל של 168,878 ₪ (במעוגל).
אגרה תתווסף בשיעור כולל ומשוערך של 700 ₪.
התובע יעביר לעיון הנתבעת קבלות בעבור חוות דעת רפואיות שצורפו לכתב התביעה ו/או מטעם בית המשפט והסכומים בהם יתווספו לסך הכולל.

הסכומים יועברו תוך 30 ימים מיום קבלת הקבלות הנ"ל, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית ומהיום ועד התשלום בפועל.

סקירת העדויות והראיות:
החבות- פרשת התביעה:
בכתב התביעה פרש התובע את תיאור התאונה שחווה באלה המילים:

מתצהירו של התובע עולות הטענות הבאות בכל הנוגע לאירוע התאונה:
א. ביום 31.7.2008 בשעה 12:30 או בסמוך לכך הגיע בלוויית רעייתו דאז לבקר את בנו במחנה קיץ של הנתבעת, אשר נערך ביער הזורע שמדרום ליוקנעם. היה זה במסגרת יום ביקורי הורים במחנה הצופים.
ב. למקום האירוע הגיעו באופן עצמאי ברכבם ועם הגעתם הכוון למקום ייעודי לחנייה. משם עלו השניים על אוטובוס אשר הסיע אותם והורים נוספים לשבטים השונים הפזורים ביער. האוטובוס נכנס למתחם מגודר ועצר מספר פעמים לשם הורדת ההורים. יחד עם התובע ורעייתו ירדו מהאוטובוס הורים נוספים.
ג. ההורים החלו לצעוד במעין תור, האחד אחרי השני, "על גבי שביל הגישה אל תוך המחנה שהיה שהיה למעשה בשטח שבשליטת הצופים".
ד. תוך כדי הליכה בחן התובע את תוואי השטח "כפי שנהוג לעשות במקום בו אתה פוסע לראשונה (ייתכן שהייתי במחנה פעם אחת נוספת כשבתי שהתה בון מספר שנים קודם לכן) אך מן הסתם מבטי לא היה 'תקוע' בקרקע אלא הופנה קדימה ומדי פעם הוסט מטה". התובע הביט בנוסף לכיוון האוהלים שהי באופק וחיפש את בנו.
ה. לפתע בעודו צועד בשטח המחנה, נתקל בדבר מה ונפל מלוא קומתו ארצה. התובע הסיט מבטו לכיוון זרועו שנשברה והבחין ביתר של אוהל אשר נותרה עמוק באדמה ולא פורקה.
ו. לטענת התובע לא יכול היה להבחין ביתר שהייתה בצבע האדמה ובגובה של 20-25 ס"מ לכל היותר ולא הייתה מחוברת לאוהל או לרשת הצללה, ,לא סומנה ולא גודרה".
ז. למקום הגיע אחד מאנשי הצופים וער את היתד מהקרקע.
ח. כעבור מספר ימים שלח את רעייתו ואחותה לצלם את מקום התאונה.

בחקירתו הנגדית שתי וערב על ידי ב"כ הנתבעת טען התובע כך:
א. לא הכיר את ההורים שנלוו לביקור במתחם השבט של בנו.
ב. ביום האירוע לאחר שירד מן האוטובוס התחיל "לפסוע לכיוון מתחם האוהלים שהיה שביל גישה".
ג. איך שהתחילו ללכת בשביל, נתקל לפתע במשהו ונפל קדימה.
ד. סביר להניח שהיו הורים שצעדו לפניו ואחריו. איש מהם לא נפגע.
ה. לא היתה לו רשימת קשר של הכיתה או השבט בו היה חבר בנו.
ו. מיד לאחר התאונה היה ברור שהולך להגיש תביעה נוכח חומרת הפגיעה.
ז. גרושתו טיפלה בכל ההתכתבות והטיפול המשפטי.
ח. היתד הוצאה ממקומה על ידי אדם ממש מול התובע.
ט. עברו כשלוש עד חמש דקות מהרגע שבו ירדו מהאוטובוס ועד התאונה.
גם גרושתו של התובע, רעייתו דאז, צרפה תצהיר עדות ראשית וממנו עולה תמיכה בגרסתו של התובע. העדה מציינת בתצהירה כי "למעשה הפעם הראשונה בה הבחנתי ביתד הייתה לאחר האירוע, שעה שהיא הייתה שקועה בקרקע ולאור צבעה הזהה לצבע הקרקע לא היה שום סיכוי להבחין בה מבעוד מועד".
בחקירתה הנגדית סיפרה העדה כך:
א. כשירדו מן האוטובוס הלכו ההורים כולם בקבוצה.
ב. היו הורים שהלכו לפניהם (לא נתקלו ביתד) ומאחוריהם.
ג. איש לא ראה את היתד, גם לא היא, קודם התאונה.
ד. הלכה לימינו של התובע.
ה. האירוע קרה בסמוך למתחם שבט קהילה.
ו. לא הכירה הורים מהקבוצה.
ז. בנה יצא לטיול עם חבריו מבית הספר. הכירה אותם ואת הוריהם.
ח. לא היתה לה מצלמה בטלפון.
ט. היתד בלטה 15-20 ס"מ מהקרקע.
י. ביקרה את בתה במחנה צופים כמה שנים קודם לכן.
יא. היתה לה רשימת קשר של חבריו לכיתה ושל המדריך/ראש הגדוד וראש הצוות בצופים.
יב. יכול להיות שהיא טיפלה בפנייה לעו"ד בירן לאחר התאונה נוכח מצבו של התובע.
יג. ראתה במו עיניה מאן דהוא מוציא את היתד מן האדמה.
יד. חזרה לצלם את המקום כעבור מספר ימים עם אחותה וגיסה.
טו. בתמונות אכן רואים פעילות של צופים במקום.
טז. בתמונות ניתן לראות דוגמה של היתד שממנה נפגע התובע.
יז. לא זוכרת אם התמונות צולמו מחוץ למתחם ו/או בזמן פירוק המחנה.
יח. ניסתה לאתר לאחר התאונה עדים לתאונה אולם לא הצליחה לאתר עד.
יט. מיד לאחר התאונה היה ברור שהפגיעה קשה ושהולכים לתבוע בגין התאונה.
בנו של התובע הקדים אף הוא להגיש תצהיר עדות ראשית (היה בן 10 בעת התאונה) ובו סיפר כי המתין להוריו וראה אותם ממרחק של מספר מטרים. לפתע ראה את אביו נופל ארצה וכשחש לעברו ראהו מוטל לצד יתד של אוהל אשר הייתה טמונה עמוק באדמה ומבלי שיהיה מחובר אליה אוהל או שסומנה. "רק חלק קטן ממנה בצבץ החוצה" קבע העד והוסיף כי "צבעה דמה עד מאד לצבעה של הקרקע ולפיכך, לא ניתן היה להבחין בה מבעוד מועד".
בחקירתו הנגדית טען העד כדלקמן:
א. זו הייתה הפעם הראשונה שלו במחנה צופים.
ב. התאונה אירעה ביום השני (והאחרון) למחנה הקיץ.
ג. העד חיכה לאביו מרחק של 20-15 מטרים ממקום הנפילה.
ד. עמו חיכו עוד חניכים להוריהם.
ה. יצא למחנה עם חברים מבית הספר והקהילה.
ו. היום לא זוכר את שמות העדים, אז ידע.
ז. לא הייתה לו מצלמה בפלאפון אותה שנה.
ח. ראה אישית מישהו שולף את היתד לאחר התאונה.
ט. לשאלת בית המשפט ענה כי לא הם בנו את מתחם האוהלים, שהיה מרחק הליכה קצר ממקום התאונה, שהיה שביל גישה. שעמד על השביל שהיה מתוחם ומסומן, כנראה באבנים.
מטעם התובע צורף תצהירו של מר אהרון טל, הבעלים של חברת "בורקס הבית", אולם בא כוחו הודיע כי הוא מוותר על עדותו ומשכך תצהירו לא יכול לשמש ראיה במשפט .

החבות- פרשת ההגנה:
מר שי טל, מי ששימש כמרכז הנהגת צופי תל אביב ומנהל מחנה הקיץ בו אירעה התאונה, העיד בעבור הנתבעת. מתצהירו עולות הטענות הבאות:
א. התאונה קרתה ביום האחרון לפני סיום המחזור השני של המחנה.
ב. האוטובוס הסיע את ההורים מאזור החניה אל הכניסה למתחם המחנה.
ג. השבילים בתוך מתחם המחנה מסומנים ומתוחמים באבנים ואין בהם כל יתדות.
ד. השבילים שימשו בבטחה כל ימות המחנה את מאות הבאים בשעריו.
ה. התאונה קרתה סמוך למפקדה והעד הגיע זמן קצר אחריה.
ו. היתד שהייתה ליד התובע הינה יתד מתכת אשר בלטה מעל הקרקע כ-20-25 ס"מ, הקצה שלה היה מרופד בספוג ול יתד הייתה קשורה באמצעות חבל, רשת צל שהייתה פרושה מעל אזור המטבח של השבט. הרשת הייתה קשורה בחבל אל היתד בה נתקל התובע ונמתחה מעל ענפי העץ הסמוכים אל אזור המטבח.
ז. היתד לא הוצאה ממקומה ולא נעקרה מהקרקע. היא נותרה במקומה עד לאחר סיום מחנה הקיץ ופירוק המחנה.
ח. התאונה לא ארעה בשביל אלא בתוככי המחנה אשר "מעצם טיבעו ותכליתו קיים בו שימוש נרחב ומחויב המציאות ביתדות". אלה נבדלים בצבעם מהקרקע, בולטים ועטופים ספוג.
ט. הצילומים שצירף התובע לא צולמו מספר ימים לאחר התאונה וחלקם אף נערכו מחוץ למתחם.
י. במחנה הקיץ קיימת הקפדה רבה על נושא הבטיחות לאורך כל הזמן.
יא. כל המדריכים ובעלי התפקיד קיבלו הדרכה ובימות המחנה עבד ממונה בטיחות מטעם החברה למוסדות חינוך של עירית תל אביב.
יב. מדי בוקר ערך כל שבט סיור בטיחות.
יג. יום לפני התאונה בוצעו הכנות לקבלת המבקרים, נערך סידור השבילים למעבר ההורים, מבדק בטיחות של מתחמי המחנה ות דרוך לכל המדריכים בשטח.
יד. כל שבילי המחנה נבדקו לפני ביקור ההורים ולא היו בהם יתדות.

בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע המלומד, השיב העד כך:
א. סיים תפקידו בצופים בחודש אוגוסט 2010 לאחר סיום 3 שנות תפקיד.
ב. אין לעד "הוכחה" שאזור התאונה היה נקי ביום האירוע.
ג. בצוות ההדרכה היו מאות בגירים שהכירו היטב את שטח המחנה.
ד. בין קצה אחד למשנהו של המחנה, 10-15 דקות הליכה.
ה. המטבח היה ממוקם ליד המפקדה של שבט דן במרכז המחנה, ליד הגדר, בסמוך לשבילי הגישה.
ו. יש כמה כניסות למחנה.
ז. התובע נכנס משביל הגישה בצמוד לשבט דן ונפל "בשטח החיצוני למטבח" "בין שביל גישה למטבח של שבט דן".
ח. התובע עשה כעשרה צעדים אולי פחות מהאוטובוס עד מקום התאונה.
ט. הוצא דיווח על התאונה לוועד הצופים ומשם עבר לחברת הביטוח.
י. בדוח על התאונה, שנכתב כשלושה חודשים לאחריה, לא נכתב כי המדובר היה ביתד שהיתה מחוברת לאוהל המטבח שכן לא מצא רלוונטיות לעובדה זו. יש דוח שנכתב בשטח שלא מצוי בידיו. הדוח המוחזק על ידי התובע הוא "דיגיטלי".
יא. לצורך המחנה קיבלו אישור רישוי עסקים ממועצה אזורית מגידו ומגורמי אכיפה נוספים (משטרה, מכבי אש וכיוב').
יב. הילדים, לפי גילם, היו במחנה עד שמונה ימים וביום השני נערך ביקור הורים.
יג. אין אוהלי שינה אלא ישנים תחת כיפת השמיים בתוך מבנים.
יד. האירוע קרה יום לפני פירוק המחנה.
טו. בתנועת הצופים יש חוברות בטיחות.
טז. לשאלות בית המשפט: ביום הביקור במחנה היה מותר להורים להסתובב בכל המחנה. לא היה אזור מחוץ לתחום. העד זוכר שהיתד ממנה נפגע התובע הייתה עטופה בספוג. התאונה לא קרתה בשביל ההליכה אלא באזור המחנה, שם גם פזורות יתדות. ברירת המחדל היא לעטוף כל יתד בספוג, על כן גם לא מצא לנכון להוסיף נקודה זו בדוח שמילא.
יז. התמונות שצירף התובע צולמו מחוץ למחנה המגודר. תמונה 26 צולמה מחוץ למחנה. באף אחת מן התמונות לא ניתן לראות את מקום האירוע. מהתמונות עולה כי מדובר ביום הורים.
מר אסף יצחקי, מי ששימש כרכז מפעלים ובטיחות בהנהגת צופי תל אביב והועסק על ידי החברה למוסדות חינוך של עירית תל אביב הקד ים תצהיר עדות ראשית כחלק מפרשת ההגנה. מתצהירו עולים הפרטים הבאים:
א. לעת המקרה היה ממונה בטיחות במחנה הקיץ הנדון.
ב. לקראת המחנה נערך תדריך בטיחות ע"י מנהל מחלקת הבטיחות בתנועת הצופים, לרבות הסרת מפגעים, מניעת סיכונים, סימון שבילים, שמירה על מעברים פתוחים ונקיים ממכשולים.
ג. לפני תחילת המחנה ניתנה בנוסף הכשרה והדרכה בנושא בטיחות ע"ח מועצת תנועות הנוער מטעם משרד החינוך תוך התייחסות נרחבת לנושא מניעת מפגעים ושמירה על בטחון השוהים במחנה.
ד. כל ההדרכות יושמו בשטח בעת הקמת המחנה ולאורך ימי פעילותו.
ה. הצוות הבוגר שמנה 80 איש קיבל גם הוא הדרכת בטיחות ואף החניכים קיבלו הדרכה כאמור.
ו. יום התאונה היה היום הלפני אחרון של המחזור השני של המחנה.
ז. במחנות קיים שימוש נרחב ביתדות.
ח. היתדות הבולטות מעל הקרקע עטופות חומר ספוגי רך.
ט. מתוקף תפקידו סייר העד במחנה ובדק את שטחו. כך היה גם לפני יום ההורים.
י. לא היו על השבילים כל יתדות.
יא. לא ידוע לו על כל יתד של אוהל שנעקרה לאחר התאונה מן הקרקע.
יב. הוא אינו זוכר את פרטי האירוע אולם אם היה מעורב מפגע בטיחותי כלשהו, הדבר היה נחקר. בעניינו של התובע לא נערך כל תחקיר.
בחקירתו הנגדית טען העד כדלקמן:
א. היה אחראי על נושא הלוגיסטיקה בטיחות והקמת המחנה.
ב. דרגה מעליו היה העד שי אביטל.
ג. השניים ניהלו את המחנה.
ד. על מנת לשמש רכז בטיחות עבר קורס מנהלי מחנות קייץ.
ה. מולאו דוחות בטיחות על המחנה.
ו. סיורי הבטיחות היומיים נערכו בצהריים דרך כלל.
ז. העד וצוותו היו עוברים בשטח המחנה וסורקים בטיחותית.

החבות-ראיות:
דוח אירוע מיום 7.12.2008: "ביום ביקור הורים במחזור השני של מחנה הקיץ של הנהגת ת"א-יפו, הגיעו ההורים ליער והחנו את רכביהם מחוץ למחנה. הכניסה למחנה היתה רגלית או בעזרת אוטובוסים של ההנהגה. ג.ס נכנס עם האוטובוס. כאשר הגיע למחנה צעד מספר צעדים ונתקל ביתד שהיתה תקועה בקרקע.".

התובע צירף שלל תמונות שמתברר שלא צולמו ביום האירוע.

החבות- סיכומיי הצדדים:
סיכומי התובע:
הטענה לעניין מיקום התאונה נטענה לראשונה בתצהירי הנתבעת ועל כן מהווה הרחבת חזית.
דוח התאונה מהווה את הראיה הטובה ביותר התומכת בטענות התובע בכל הנוגע למיקום התאונה, שלא קרתה בסמוך למטבח.
היתד לא הייתה מסומנת ואף דוח האירוע תומך בכך, לו רצה ממלא הדוח לכתוב זאת, היה כותב זאת "רחל בתך הקטנה".
הנתבעת נמנעה מהעדת עדים רלוונטיים לתאונה, כנהג האוטובוס, משתתפי הסריקות הבטחוניות, ואף מיאנה לחשוף את שמות העדים במסגרת שאלון שהועבר אליה.
עדי ההגנה בלתי אמינים ובלתי מקצועיים . ראשית אמר מר טל שהיו אלפי יתדות פזורים בשטח המחנה ולאחר מכן חזר בו.
היה על הנתבעת לצפות את התאונה ולמנוע אותה.
היתד הוצבה באופן בלתי בטיחותי יצרה סיכון בלתי סביר, אדרבה לעת יום ביקור ההורים.
התמונות מעידות על חוסר הסדר במחנה.
אין לייחס לתובע אשם תורם.

סיכומיי הנתבעת:
כתב התביעה לא נקב במקום התאונה והותירו לוט בערפל וכללני. המיקום המדויק לטענת התובע, הועלה רק במסגרת תצהיר עדותו הראשית.
התובע פנה לייעוץ משפטי זמן קצר לאחר התאונה ואף רעייתו דאז, וחזקה עליהם שמסר ו את כל פרטיה לבא כוחו. חרף זאת, פרטיה המהותיים של התאונה לא מ צוינים בכתב התביעה, כמו שאירעה בשביל ההליכה במתחם המחנה.
נוכח האופן בו נחתם תצהירו של התובע, לא ניתן ליחס לו ערך של ממש.
מתמיה מדוע דווקא התובע נחבל מהיתד הנטענת בעוד אחרים הלכו לפניו ולא נפגעו.
התובע בחר להעיד מטעמו בני משפחה ואין עדות חיצונית לגרסתו העובדתית.
משלל הצילומים שצורפו על ידי התובע, אישר כי מיקום התאונה לא מופיע בו. נכון הדבר גם לגבי רעייתו שלא היתה בטוחה באיתור מיקום התאונה.
גרסתו של התובע, הסובל מבעיות זיכרון קשות, לאירוע התאונה אינה אלא תעתועי זיכרון.
הצילומים לא גולו במסגרת גילוי המסמכים ודומה שנערכו לפחות חמש שנים לאחר התאונה.
התמונות אינן ממחישות את מקום התאונה נכון ליום התאונה.
התאונה לא אירעה בשביל המחנה המסומן היטב, אלא בתוככי המחנה עצמו אשר מעצם טיבו קיים בו שימוש נרחב ביתדות.
לא סביר שהתאונה קרתה בשבילי המחנה, שהרי הסתובבו שם מאות חניכים שלא נתקלו במאום.
התובע לא יכול להיוושע מדוח הפציעה עליו שם את כל יהבו.
מר טל הבהיר כי לא מצא רלוונטיות בציון העובדה שהיתד היתה מחוברת לרשת צל.
הימצאות יתד מסומנת בשטח מיוער המיועד לפעילות חשובה מאין כמותה, אינה משום סכנה בלתי סבירה ויוצאת דופן.
יש לקבוע שהתאונה קרתה בשטח שבין שביל הגישה למטבח שלשבט דן ולא היה כל קושי להבחין בה.
ככל שתתקבל התביעה יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי.

הנזק: פרשת התביעה:
תצהירו של התובע ארוך ומפורט מאד וממנו עולות הטענות הבאות בכל הנוגע לתוצאות התאונה:
א. זמן קצר לאחר התאונה ובעודו עושה הכל כדי להשתקם, חש שכל עולמו קורס עליו.
ב. מצבו הכלכלי הורע עד מאד, נישואיו נקלעו למשבר וגירושין.
ג. לפני התאונה היה בשיא הקריירה שלו, עבד הן כשכיר והן כעצמאי.
ד. נתוני ההשתכרות שלו אינם יכולים להעיד על השתכרותו בפועל וגם לא על פוטנציאל השתכרותו.
ה. נוכח העובדה שחלפו שנים מאז התאונה לא הצליח לאתר חומר חשבונאי.
ו. החל משנת 1998 התחיל לעסוק בעסקי המזון כעיסוק עיקרי. היה בעל חברות עצמאיות, היה ריטיינר בעל פרוייקטים מתחלפים של החברות בהן עבד ו/או ייעץ.
ז. עבודתו התאפיינה בכל שהעניק שירותים מגוונים לחברות מזון כגון תנובה, שטראוס, מלונות דן וכיוב' (שיווק, גרפיקה, צילום, אריזה ופיתוח מוצרים, ישיבות, רעיונות, סיעור מוחות, ייעוץ).
ח. בחודש שכרו נע בין 2,000 דולאר ארה"ב ל-22,000 ₪.
ט. לאחר פירוק החברה והשותפות בהן היה חבר, המשיך להחזיק בחברה על מנת לבדוק אפשרות ליצירת עסקים עצמאיים נוספים. בד בבד הקים חברה נוספת במטרה להגשים את החלום הגדול של חייו- להיות בעלים של מסעדה בה הוא מבשל.
י. התובע איתר מקום למסעדה בתל אביב שכר את המקום והתחיל לשפצו. רכש ציוד, בנה תפריטים, התקשר עם ספקים, וגייס עובדים.
יא. במקביל התקשר עם חברה וחתם על חוזה בסך של 60,000 ₪ לייעוץ ועבד בחברה נוספת כיועץ.
יב. בשנת 2005 הכניס לכיסו 13,000 ₪ לחודש בערכי היום, בשנת 2006 גם, ב-2007 12,000 ₪ לחודש ובשנת 2008 כ-10,000 ₪.
יג. לאחר התאונה התייצב במסעדה שזה עתה נפתחה מתוך תקווה כי יוכל לתפקד חרף כאביו. לא יכול היה לעבוד במבטח עם סד הגבס, ועל כן שכר שף. הסועדים הפסיקו להגיע. סירב להרים ידיים הביא כספים מהבית נקלע לחובות ומצבו התדרדר, עד שלבסוף סגר את המסעדה.
יד. בין השנים 2009-2014 כמעט לא היו לתובע הכנסות. למעט כספים שמשך מאחת מהחברות שבבעלותו עד שקופתה התרוקנה.
טו. אלמלא התאונה היה יכול להרוויח 20,000 ₪ ללילה במסעדתו. אם היה נכשל, עדיין יכול היה להמשיך בעבודתו כיועץ ולהרוויח כספים נאים.
טז. כל ניסיונותיו להביא איש להעיד על אותה תקופה עלו בתוהו, חלקם ביקשו אלפי שקלים על עדותם והוא לא יכול היה להבטיחם זאת.
יז. במגבלתו לא יכול היום לעבוד בתחום המזון ועל כן החל בתום 2014 לעבוד בעבודה מוגנת והוא מסייע בטיפול לאנשים עם נכויות קשות. מרוויח 1500-3500 ₪.
יח. עובר טיפולים במטרה להיטיב את מצבו.
יט. מאז התאונה ועד היום נעזר בבני משפחה.

בחקירתו הנגדית שתי וערב על ידי ב"כ הנתבעת, טען התובע כדלקמן:

א. הגיש תביעה לפי פוליסה כנגד "הראל" חברה לביטוח אשר הסתיימה בסמוך לחקירתו.
ב. לתובע רישיון נהיגה המוגבל לשימוש במשקפיים. לא דיווח על מגבלות אחרות.
ג. גם אם פנה לביטוח לאומי לאחר הגירושין, אין קשר בין הגירושין לפניה כי אם לתאונה.
ד. יתכן שלא פנה בשל הכנסות בת זוגו.
ה. לפני התאונה דיווח כדבעי על כל הכנסותיו באמצעות רו"ח.
ו. לפני התאונה העסיק עובדים שכירים ששמם אינו זכור לו.
ז. כל המסמכים של החברות מצויים אצל רו"ח ככל ששמר אותם.
ח. בחברת "סנטרל קיטשן" היה לתובע שותף.
ט. השקיע כחצי מיליון ₪ במסעדה.
י. לאחר קבלת כל האישורים נפתחה המסעדה באוגוסט 2008.
יא. לא שימש כשף או טבח במסעדה כלשהי לפני התאונה.
יב. כאשר נפרד משותפו, נמכר חלקו של האחרון לתובע.
יג. לא סיפק הסבר מדוע לא צורפו כל מעשי ידיו כמתואר בתצהירו (תפריטים, עיצובים, צילומים וכיוב').
יד. התגמולים הועברו לחברות של התובע אשר ניהלו ספרים כדבעי.
טו. עם פתיחת המסעדה היה שף זמני שהוחלף כעבור מספר חודשים בשף רורי אנדרסון.
טז. לא היתה מניעה לזמן את מכריו מתקופת המסעדה לספר על תכונותיו וכיוב'.
יז. חלק לא מבוטל מעבודתו קודם התאונה נעשתה לפני מחשב.
יח. לאחר התאונה ניסה לחזור לעבודה משרדית אולם כעבור שנה וחצי חדל.
יט. עבר שלושה צינתורים עקב קושי בנשימה, בהליכה.

גרושתו של התובע סיפרה בתצהירה על תוצאות התאונה:
א. מחלקת את חייה לשתי תקופות: לפני ואחריה התאונה.
ב. מצבו של התובע התדרדר במהרה, החל מסתגר בעצמו, מדוכא, מאבד שליטה וצועק, מתלונן על כאבים בכל הגוף עד שהוברר שהוא סובל מפיברומיאלגיה.
ג. לפני התאונה חיו "כמלכים" אולם התאונה גדעה הכל לרבות חלומו של התובע.
ד. ניסיונו של התובע לחזור לעבודה כשל בשל מצבו הרפואי כנובע מהתאונה. עסקיו קרסו וביחד איתם יחסי בני הזוג.
ה. מצבם הכלכלי התדרדר, נגרמו להם הוצאות כבדות בגין טיפולים רפואיים, לקחו הלוואות מבני משפחה.
ו. לא הצליחה לשמר את הכור המשפחתי, חשה שהיא קורסת והחליטה לעזוב את הבית.

בחקירתה הנגדית הבהירה העדה כדלקמן:
א. את המסעדה שנפתחה בסמוך לאירוע התאונה היו אמורים לנהל התובע ואחד רועי שהיה אמון על הבר.
ב. לאחר התאונה ועל רקע קריסת המסעדה, הסתכסכו השניים ודרכיהם נפרדו.
ג. בפתיחת המסעדה השקיעו התובע וגם רועי.
ד. העדה נרשמה כמנהלת חברת "סנטרל קיטשן" (שהוקמה ב-2008) רק לאחר הגירושין וכחלק מהסכם הגירושין עברו מלוא מניות החברה על שמה. עד אז היה רשום התובע כמנהלה. העברת החברה על שמה היתה משיקולי מס שלה שכן החברה היתה ביתרת מס שיכלה לזקוף לזכותה כך שהוציאה חשבוניות בעבור עבודתה על שם החברה.
ה. לתובע היו חברות אחרות באמצעותן ניהל את עסקיו עוד קודם 2008. היו לו שותפים. העסיק עובדים.
ו. משרדי החברה היו בבית.
ז. לאחר התאונה פקד התובע את המסעדה כל אימת שיכול היה וכשלא היה בטיפולים.
ח. לא היתה מעורבת בניהול המסעדה.
ט. המסעדה היתה פתוחה מ-11:00 עד 23:000
בנו של התובע הצהיר גם הוא על מצבו של האב:
א. מאז התאונה חיי המשפחה השתנו.
ב. התובע מסתגר לעיתים, אינו מדבר עם איש, רק שוכב במיטה, בוהה בטלויזיה, רוז וצועק בזעם.
ג. התובע סובל מכאבים ביד ובכל הגוף.
ד. לפני התאונה היה איש עבודה שנעדר מהבית שעות ארוכות.
ה. מאז התאונה התובע בקושי עובד.
ו. לאחר התאונה טיפלה בתובע רעייתו אך לימים עזבה את הבית.
ז. עם עזיבת האמא כל הטיפול בבית נפל על כתפיי הבן והבת.
ח. יצא לעבודה ולוו כספים ממשפחה.

חקירתו הנגדית של העד לא הניבה תשובות ראויות לציון.

הנזק- ראיות:
לתצהיר עדותו צירף התובע שלל מסמכים כדלקמן:
א. דוח סוציאלי משנת 2013 וממנו עולה כי לאחר עזיבת האם את הבית נותרו הילדים להתגורר עם התובע. נכתב כי התובע משמר עבור ילדיו מסגרת משפחתית נורמטיבית ככל האפשר.
ב. מסמכי ביטוח לאומי מהם עולה כי גרושתו של התובע משלמת את המשכנתא על הבית. אישור על קבלת גמלת הבטחת הכנסה לשנת 2013. החל מיום 1.1.2013 רשום שמי שאינו עובד עצמאי ו/או שכיר ומקבל גמלת נכות כללית (החל מיום 1.10.2014, 61% נכות ואי כושר מלא), ה"ה וקח"נ (קצבה חודשית נוספת לנכות הכללית).
ג. פרוטוקול וועדה רפואית "בעקבות הצטברות מחלותיו קרס מבחינה כלכלית".
ד. חוזי עבודה מהם עולה כי על התובע הוטלו משימות בתחום הקולינריה (משנת 2008, לא צוין סך התשלום).
ה. מסמכי רואה חשבון המעידים על מחזורים לחברת "דה פוד פקטורי נ.ג.ס בע"מ" והכנסות לשנת 2008 של חברת "סנטרל קיטשן בע"מ " לשנים 2008-2009: 89-110 אלפי ₪ לחודש.
ו. תלושי שכר לשנת 2012 ע"ש התובע מחברת "סנטרל קיטשן": 2012: 50,300 ₪ שנתי.
ז. תלושי שכר ע"ש התובע מ"החברה למתנס"ים" לשנת 2014:-2015: 1000- 4100 ₪ לחודש.
ח. אישור חברת "סנטרל קיטשן" שהתובע הפסיק עבודתו בחברה ב31.12.2012.
ט. דוח רציפות ביטוח ממנו עולה כי בשנת 2002 הרוויח 162,000 ₪, 2003- 110,000 ₪, 2004- 111,000, 2005- 128,000 ₪, 2006- 134,000 ₪, 2007- 96,000 ₪, 2008- 66,000 ₪, 2009- 22,300 ₪ (לא כולל קצבאות), 2010- 0, 2011- 0, 2012- 50300 ₪, 2013- 2015- 0 ₪.
י. קבלות בגין נסיעה במוניות, רכישת תרופות, קנאביס רפואי.
יא. אישור חתום על ידי חברת "סנטרל קיטשן" שהתובע הפסיק עבודתו בחברה ביום 31.12.2012 עקב מצבו הבריאותי.
מפלט רשם החברות שצירפה הנתבעת עולה כי החברה "סנטרל קיטשן" בבעלות במאת האחוזים על ידי גרושתו של התובע והיא מכהנת בה כדירקטורית.
מפרוטוקול נכות כללי עולה כי התובע חווה התקף לב בשנת 2005, סכרת אובחנה בשנת 2009, מצבו הנפשי החמיר ב-2014 ונדרש לאשפוז יום בבית החולים "איכילוב". מטפול בתרופות נוגדות דיכאון. רופא המל"ל קבע שנוכח צבר מחלותיו של התובע, הוא אינו מסוגל לכל עבודה או מסוגל לעבודה מוגנת בלבד. אורתופד קבע כי התובע מסוגל לכל עבודה ללא הרמת משאות כבדים בגפה שמאל.

הנזק- סיכומיי הצדדים:
סיכומי התובע:
יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 100%.
את בסיס הכנסתו של התובע לצורכי הפיצוי יש להעמיד על סך של 21,000 ₪ בקרוב.
יש לפצות את התובע בגין עזרת קרובים לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי בשכר, כאב וסבל הוצאות רפואיות וניידות.
ככל שמנכים גמלאות מל"ל יש לקבוע שנכותו התפקודית של התובע עומדת 100%.

סיכומיי הנתבעת:
את בסיס הכנסתו של התובע יש להעמיד על 6,000 ₪ ואת נכותו התפקודית על 20%.
יש לנכות את גמלאות המל"ל שקיבל התובע בקשר ישיר עם התאונה ולאי כושרו כפי שנפסק במל"ל אין רלוונטיות לשאלת הניכוי.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין

ניתן היום, ח' טבת תשע"ט, 16 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.