הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 32849-09-16

לפני כבוד השופט עזריה אלקלעי

התובעת:

אלדן תחבורה בע"מ

נגד

הנתבע:

עמוס רזיאל ת.ז. XXXXXX165
ע"י ב"כ עו"ד יוסף מלכה.

נגד
צד ג':
גיל כהן ת.ז. XXXXXX995
ע"י ב"כ עו"ד אבי אמבר ועו"ד רעות ברנר כהן.

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בהודעה לצד ג' שהגיש הנתבע, עמוס רזיאל (להלן: "עמוס") כנגד צד ג', גיל כהן (להלן: "גיל").
הנתבע חויב לפצות את התובעת בתיק, חברת אלדן תחבורה בע"מ (להלן: "אלדן") בגין נזקים שגרם לה כתוצאה מגניבת רכב השייך לה (להלן :"הרכב"), לאחר שהורשע על פי הודאתו בגניבת הרכב.
במסגרת ההודעה לצד ג' עותר עמוס לחייב את גיל, שלטענת עמוס היה שותפו לגניבת הרכב, במחצית מכל סכום שבו חויב עמוס בתביעה שהוגשה נגדו על ידי אלדן.

רקע דיוני וטענות הצדדים :
תחילתה של תובענה זו, בתביעה שהגישה חברת אלדן נגד עמוס, ומאוחר יותר בכתב תביעה מתוקן גם נגד גיל כאשר בכתב התביעה המתוקן נטען כי רכב שהי ה בבעלות אלדן , שהינה חברה להשכרת רכב, הוחכר לחברת "מיתב", ומטעמה החזיק ב רכב עובד בשם ולדימיר.
לטענת אלדן, ביום 30.3.16 קיבל ולדימיר הודעה מחברת איתור הרכבים של חברת אלדן, כי הרכב מוזז ממקומו , והוא התבקש לבדוק אם הרכב נגנב. ולדימיר בדק ולא מצא את ה רכב בחנייה.
לטענת אלדן, בדיקות שנעשו על ידה העלו חשד ממשי למעורבותם של עמוס וגיל באירוע הגניבה ולאחר הגשת התביעה האזרחית, התחזק חשד זה נוכח ההליכים הפליליים שנוהלו נגד עמוס וגיל, וזאת כעולה מכתב האישום שהוגש נגדם בבית המשפט "השלום" בפתח-תקווה ושייחס לשניהם את הגניבה.
לטענת אלדן, בעקבות גניבת הרכב נגרמו לה נזקים בסך של 143,943 ₪.
עמוס הגיש כתב הגנה בפני תביעת אלדן, בו טען כי הו א עבד בתאגיד המים "מיתב" כשרברב. ל דבריו, גיל, המכיר אותו מזה שנים, ראה אותו נוהג ברכב והחל להפעיל עליו לחץ כבד לשכפל את מפתח המכונית ולהעבירו לידיו.
עמוס טען כי בתחילה סירב לשכפל את המפתח ולמסור אותו לגיל, אולם, לאחר לחצים כבדים נכנע ללחציו של גיל והסכים לעשות כן.
לטענת עמוס, נגדו ונגד גיל הוגש אישום פלילי בת"פ 28390-04-16 (להלן: "התיק הפלילי") בגין גניבת הרכב נשוא התביעה.
עמוס טען כי חלקו בגניבה הינו מינורי, שכן כל מעשיו היו מסביב האירוע ולא ביצוע האירוע עצמו ומעשיו נבעו מהפעלת לחצים כבירים מצד גיל עליו.
לטענת עמוס בכתב ההגנה , יש לחלק את האחריות בגין נזקי הגניבה בינו ובין גיל, ולטענתו, גיל הוא זה שיש להטיל עליו את החלק הארי של האחריות.
ביום 5.4.17 החליטה המאשימה בתיק הפלילי לבטל את כתב האישום נגד גיל ואכן ביום 5.4.17 בוטל כתב האישום בעניינו של גיל בטרם מענה.
ביום 2.7.17 הודה עמוס ב אישום המייחס לו את גניבת הרכב והוא הורשע באישום זה על פי הודאתו, ביחד עם תיק נוסף שגם בו הודה וביקש את צירופו.
בעקבות ביטול כתב האישום, פנה בא כוחו של גיל לבא כוחה של אלדן וביקש לבטל את התביעה נגדו בתיק זה . ואכן , ביום 22.11.17, הודיעה אלדן כי היא מתקנת את כתב התביעה ומוחקת את גיל מהתביעה.
לאחר שהתביעה נגד גיל נמחקה, עמוס הגיש ביום 7.12.17 נגד גיל הודעה לצד ג', ובה עתר לחייבו, כאמור , במחצית מכל סכום שבו יחויב בתביעת אלדן.
ביום 14.2.18, לאחר שעמוס לא חלק על גניבת הרכב, ומאחר והודה והורשע בגניבה בהליך הפלילי, ניתן פסק דין חלקי נגד עמוס בתביעת אלדן , בו חויב עמוס לשלם לאלדן סך של 101,659 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור יחסי של 12,000 ₪. ביום 1.1.19 אושר הסכם פשרה בין אלדן לבין עמוס ולפיו חויב עמוס לשלם לאלדן סכום נוסף של 5,000 ₪ במסגרת פסק דין סופי.
בכתב ההגנה להודעת צד ג', הכחיש גיל מכל וכל את מעורבותו בגניבת הרכב. לדבריו, ביטול האישום הפלילי נגדו מלמד כי לא היה לו כל קשר לגניבה, מסקנה המתחזקת, להבנתו, ממחיקת התביעה שהגישה אלדן נגדו.
לטענת גיל, עמוס מנסה לתפור לו תיק לאחר שהבין כי הוא בבעיה ובכך הוא מנסה לקשור מישהו נוסף לתיק ולחלוק עמו את הנזקים שבגינם הוא נתבע.
דיון והכרעה:
בתיק זה, עלי להכריע בשאלה העקרונית האם עבריין שהורשע על פי הודאתו בגניבת רכב, רשאי ל עתור מלפני בית המשפט לסעד כספי נגד מי שלטענתו היה שות פו לעבירת גניבת הרכב, בתביעה כי בית המשפט יחייב את שותפו לגניבה במחצית מסכום פסק הדין שניתן נגדו כ"מעוול במשותף" , לפי דיני הנזיקין.
לצורך הכרעה בפסק הדין יוצא אני מתוך ההנחה כי גיל אכן היה שותף פעיל לביצוע העבירה וזאת חרף הכחשתו.
מדובר בתביעה תקדימית שכמוה לא מצאתי, למרות שייגעתי וחיפשתי, שכן ככל הנראה עד כה לא היתה לאף עבריין שהיה שותף לגניבה שבה הוא הורשע, את עזות המצח לנסות ולגייס לצידו את בית המשפט, כדי לסייע בידו לגבות את מחצית הפיצוי שאותו נאלץ לשלם עקב הגניבה, ממי שלטענתו היה שותפו לאותה גניבה .
סבור אני, כי דין התביעה להידחות ולו משום שתביעה מסוג זה מהווה עלבון לחוש הצדק ולמצפון ואני סבור כי אל לו לבית המשפט להוות אכסניה לסכסוכים בין עבריינים ולתת את ידו לעבריין שהורשע בביצוע עבירה כדי לב וא חשבון עם שותפו לביצוע העבירה, בגין "הנזקים" הישירים שהניבה העבירה.
עסקינן בעיקרון משפטי וותיק ומושרש היטב ולפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". שכן , לא יעלה על הדעת כי בית המשפט יושיט סעד למבצע העבירה, לאחר שהורשע בגין ביצוע אותה עבירה על פי הודאתו, נגד מי שלטענתו היה שותף לביצוע אותה העבירה יחד עמו .
יסודו של כלל זה בסלידת בית המשפט מלהושיט עזרה לבעל דין המבסס את תביעתו או הגנתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור.
בע"א 11172/05 זיו אלון נ' נעם חדד (פורסם בנבו, מיום 21.10.09) נקבע לעניין זה, כך :
"עוד בטרם הכרעה בטענות הפרטניות שהעלו הצדדים, מתעוררת השאלה האם, כשם שציינה המשיבה 2, אין מקום לדחות את הערעור מחמת דוקטרינת ה- ex turpi causa non oritur action, הידועה בעברית בשם "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". במילים אחרות, האם לאור מעשהו הבלתי חוקי של המערער כשלעצמו, שלכל הפחות התבטא בהסגת גבול חצריו של המשיב בנסיבות מחשידות, אין מקום לשלול ממנו סעד, בהתבסס על העיקרון לפיו אין חוטא יוצר נשכר והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו, דבר שיש בו "עלבון למצפון" (ראו למשל: ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, סעיף 16 לפסק הדין [פורסם בנבו] (18.7.2005) (להלן: עניין אברהם); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1, 16-15 (2004); ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל(1) 383, 388-387 (1975); ראו גם עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 353-350 (2006) (להלן: הרמן); יצחק אנגלרד, אהרון ברק ומישאל חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית 344-340 (גד טדסקי עורך, 1976) (להלן: תורת הנזיקין)). מקורו של הכלל בסלידתו של בית המשפט מליתן סעד לבעל דין שתביעתו או הגנתו נסמכים על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור (ע"א 386/74 לעיל, שם; ראו גם ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 (2003) (להלן: עניין בנבנישתי)) ומן הרצון שלא לעודד הפרת חוק או לתת יד לפגם מוסרי (עניין אברהם, סעיף 16). ואמנם, מכוחה של מושכלת יסוד זו, עלולה להישלל במקרים מסוימים זכות תביעתו של ניזוק מכל וכל (עניין בנבנישתי, בעמ' 209; עניין אברהם, שם). ......מתי איפוא ראוי יהיה להחיל את הדוקטרינה ולשלול תביעתו של ניזוק מחמת התנהגותו? בספרות ובפסיקה נסקרו שני שיקולים מרכזיים שיישקלו על מנת לקבוע את גבולות תחולתה של הדוקטרינה על המקרה הקונקרטי: השיקול בדבר מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, כך שככל שעולה שיעורם של אלה, כך תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו; והשיקול בדבר הקשר הסיבתי שבין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין התרחשות הנזק (עניין אברהם, שם; תורת הנזיקין, שם), ובלשונו של השופט זילברג "כאשר המעשה הבלתי חוקי הוא הסיבה או הסיבה המצטרפת של גרימת נזק, התביעה נכשלת" (ע"א 360/64 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד יט(1) 429 (1965). להדגמת הכלל ראו תורת הנזיקין, בעמ' 344-343; מור, בעמ' 263-262). בהקשר זה יצוין, כי הסיבתיות הנבחנת בין המעשה "בן העוולה" לבין הנזק שנגרם למבצעו אינה אך סיבתיות עובדתית. במילים אחרות, לא ניתן להסתפק רק בכך שמעשהו של התובע היווה נדבך בשרשרת העובדתית שהובילה לנזק שנגרם לו, דבר שעלול לרוקן מתוכן כל מגבלה על תחולתה של הדוקטרינה, ויש לבחון בנוסף גם קיומה של סיבתיות משפטית, על מבחניה השונים שנקבעו בפסיקה (מור, בעמ' 262; על הקשר הסיבתי המשפטי, ראו בכלליות הרמן, בעמ' 202-180).
הנה כי כן, מן הרצון שלא לעודד הפרת חוק או לתת יד לפגם מוסרי, נקבע בפסיקה כי עלולה להישלל במקרים מסוימים זכות תביעה של ניזוק מכל וכל. שני השיקולים שנקבע ו בפסי קה להחלת הדוקטרינה הזו הינם: מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, כאשר ככל שעולה שיעורם, תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו; והשיקול הנוסף: הקשר הסיבתי שבין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק להתרחשות הנזק.
בת"א (מחוזי ת"א) 31914-07-19 שוקי ויטה נ' רונן משיח (פורסם בנבו, מיום 6.1.20) נקבע , כדלקמן:
"הכלל המשפטי ולפיו, "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה", מהווה ביטוי נוסף לעקרון ולפיו, אין חוטא יוצר נשכר. (ראו ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פנינה פינקלשטיין (ניתן ביום 9.12.2008)). יסודו בסלידת בית המשפט להושיט עזרה לבעל דין המבסס את תביעתו או הגנתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור. (ראו ע"א 4079/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ' מעונה חברה לבניין בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.11.2010)) הפסיקה הכירה בשני שיקולים מרכזיים בהפעלת שיקול הדעת להחלת הכלל שעניינו "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" (ראה ע"א 11172/05 זיו אלון נגד נועם חדד [פורסם בנבו] (פורסם ביום 21.10.09) (להלן: "פרשת אלון") והם: האחד – מידת ועוצמת הפליליות או חוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק, כאשר ככל שעולה שיעורם, כך תגבר הנטייה שלא לפצות את הניזוק בגין נזקיו; השני – הקשר הסיבתי שבין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין התרחשות הנזק. ובמילותיו של השופט זילברג: "כאשר המעשה הבלתי חוקי הוא הסיבה או הסיבה המצטרפת של גרימת הנזק, התביעה נכשלת". (ראו ע"א 360/64 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד יט(1) 429). בהקשר זה נקבע כי הסיבתיות הנבחנת הינה במישור העובדתי ובמישור המשפטי על מבחניה.(ראו פרשת אלון)
עוד קולעים לעניין זה הדברים בת"א (מחוזי מרכז) 19375-12-09 אורי סלמה נ' מדינת ישראל משטרת ישראל (פורסם בנבו, מיום 06.05.2015), שם נקבע כך:
"הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" מקורו בהשקפה לפיה טובת הציבור מחייבת כי בתי המשפט לא יתנו ידם לאכיפת זכויות ומתן סעדים המתבססים על פעולות אסורות, הנוגדות לחוק. עקרון זה ביסודו לא נועד לעשות משפט צדק בין הצדדים, אלא עוצב למען "תיקון עולם", ותכליתו למנוע שימוש בבית המשפט כאמצעי למימוש מעשים לא כשרים (ראה: ע"א 373/54 אהרונסט נ' נוימן, פ"ד י 1121 (1956); אהרן ברק "הגנות: שלילת תביעת הניזוק מפני "טובת הציבור"", בתוך: דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי, עורך, מהדורה שניה) 340 (1976) (להלן: "ברק")). לכלל זה תחולה רחבה בענפי המשפט האזרחי, ובכלל זה בדיני הנזיקין (ראה: ע"א 360/64 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד יט(1) 429 (1964); ד"נ 5/65 אבוטבול נ' קליגר, פ"ד כ(1) 561 (1966)). הרעיון הטמון בדוקטרינה זו הוא שמי שחטא, אין לתת לו ליהנות מפרי חטאו, דבר העומד בניגוד לתקנת הציבור ואשר יש בו משום "עלבון למצפון" (ראה: ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (פורסם בנבו, 21.10.2009) (להלן: "ענין אלון"); ע"א 2242/03 אברהם נ' ראשד, פסקה 16 (פורסם בנבו, 18.7.2005) (להלן: "ענין אברהם"); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 (2003)."
המקרה שלפני הוא מקרה ברור וחד משמעי שבו מבצע המעשה הבלתי חוקי, הנתבע, עמוס, שהורשע בגניבת רכב, תובע את מי שהוא טוען כי היה שותפו לביצוע העבירה, גיל, להשתתף איתו בסכום הפיצוי אותו חויב לשלם לאלדן כתוצאה ישירה של גניבת הרכב.
אין חולק כי במקרה שלפניי מתקיימים שני השיקולים המרכזיים המביאים לתחולתה של הדוקטרינה האמורה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" והמחייבים את שלילת זכות התביעה של התובע (או במקרה זה של המודיע לצד ג'), מכל וכל.
השיקול הראשון עוסק במידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות "הניזוק" התובע, כך שככל שעולה שיעורם של אלה, כך תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו; במקרה שלפני, הרי שעצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות התובע, שגנב את הרכב והורשע בגין הגניבה הינם ברורים וחד משמעיים, עד שהם אינם מאפשרים מתן סעד על ידי בית המשפט לתובע מסוג זה.
השיקול השני, בדבר הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי, שבין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין התרחשות הנזק, גם הוא ברור , שכן במקרה שלפניי הקשר הסיבתי בין ההתנהגות הבלתי חוקית, דהיינו, גניבת הרכב, לבין התרחשות "הנזק", תשלום הפיצוי לאלדן, הוא ברור וישיר, שכן התובע חויב בפיצוי חברת אלדן כתוצאה ישירה מגניבת הרכב על ידו.
העולה מהמקובץ הוא כי דינה של ההודעה לצד ג' להידחות עקב הדוקטרינה, לפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ומטעם זה בלבד.
משזו המסקנה אליה הגעתי, אין בכוונתי להכריע בשאלה האם הצד השלישי היה שותף לגניבה ומה מידת מעורבותו בגניבה, שכן בית משפט לא ייתן ידו להסדרת סכסוך בין גנבים.

סוף דבר:
ההודעה לצד שלישי נדחית.
למרות שדחיתי את ההודעה לצד שלישי, אינני עושה צו להוצאות לזכות הצד השלישי, שכן לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים, סבור אני כי גיל עצמו איננו זך ונקי כפיים כפי שהוא מציג את עצמו ומאמין אני כי אילו הייתי דן לגופו של עניין במעורבותו בגניבה, יש סיכוי רב כי הייתי מגיע למסקנה, כי בהתאם לנטלי ההוכחה במשפט האזרחי (להבדיל מהפלילי) הוא היה שותף עם התובע לאותה גניבה, וזאת למרות שהאישום נגדו בוטל.
יחד עם זאת, לאו ר סלידת בית המשפט מהתנהלות הנתבע ומעצם הגשת תביעה מסוג זה לבית המשפט, אני מחייב את הנתבע, עמוס רזיאל , לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 15,000 ₪.
המזכירות תעביר תיק זה למרכז לגביית קנסות לצורך גביית ההוצאות.

ניתן היום, כ"ג טבת תש"פ, 20 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.