הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 32189-10-15

לפני כבוד השופט בכיר אהוד שוורץ

התובע/נתבע שכנגד:

אריק חן
ע"י ב"כ עו"ד עודד גרוס ועו"ד יאנה רזניק חוטובלי

נגד

הנתבעים / תובעים שכנגד :

1.נועה ברסקין
2.יריב ברסקין (שבתאי)
3.ברסקין רזידנס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אברהם דיין

פסק דין

כללי וטענות הצדדים
לפני תביעה כספית על סך 183,222 ₪, בגין הסכם נטען לתשלום מחצית מתקבול דמי תיווך, ותביעה שכנגד על סך 300,000 ₪ בגין לשון הרע והוצאת דיבה.

התובע, עוסק בייזום עסקאות נדל"ן.
הנתבעים 1-2 , מתווכים, בעלי חברת תיווך, היא הנתבעת 3.

לטענת התובע, בין הצדדים נכרת הסכם, בגדרו התחייב התובע להפנות אל הנתבעים לקוחות, חברתו של התובע ובעלה, ה"ה סטיבן וג'וליה אדרי (להלן: "הרוכשים"), המעוניינים לרכוש בית פרטי בהרצליה פיתוח, וזאת לשם קבלת שירותי תיווך.
בתמורה התחייבו הנתבעים לשלם לתובע 50% מכל העמלות ו/או תשלומים ו/או תקבולים, מכל סוג שהוא, שיקבלו בגין העסקה, הן מהרוכשים והן מהמוכרים.
לטענתו, לאחר שהתובע מילא את התחייבותו, וחבריו רכשו את הבית בתיווך הנתבעים, וביום 1.7.15, עם השלמת העסקה, העבירו הרוכשים את עמלת העסקה, בסך 364,317 ₪ , כאשר עמלת המוכרים אינה ידועה לתובע, בחרו הנתבעים להתנער מהתחייבותם כלפי התובע, לשלם לו את מלוא הכספים המגיעים לו.
לטענת התובע , היו ניסיונות והצעות מצד הנתבעת 1, באמצעות תכתובות וואטסאפ, לתשלום סכום נמוך, מהמגיע לו עפ"י העסקה, ושעה שהנתבעת 1 מודה שהבטיחה כי תתן לתובע חצי, ואולם הכוונה לא היתה מחצית מהעמלה .
התובע טוען שהגם שהסכים לקבל סכום מופחת, כדי למזער את נזקיו, נמנעו הנתבעים מתשלום לתובע, כאשר הנתבעת מתחמקת מפניותיו והנתבע 2 מתנער מההסכמות ומציע סכום נמוף אף יותר.
התובע טוען כי הוכחו כל התנאים לכריתתו של הסכם, שכן יסודות ההצעה, הקיבול וגמירות הדעת להתקשר בהסכם אשר תנאיו מסוימים דים – כולם מתקיימים. הנתבעים הפרו את הוראות ההסכם הפרה יסודית ובנוסף התעשרו על חשבון התובע.

לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת סרק, התובע מנסה לשוות לשיחת אגב, שלא היתה ביוזמתו, לא נפרטה לפרטים, והצדדים לא התנהגו כאילו היתה מחייבת, הסכם של ממש שהשתכלל ובא לעולם.
נטען כי הצגת העובדת מפי התובע גובלת בעיוות של ממש, לרבות עריכת הודעות והסתרת אחרות. התובע בוחר להמציא נתונים, משל היו מציאות. כך למשל, כי מגיע לו עמלת תיוך ששולמה מצד המוכרת, ושאין בה ממש. בוחר לה סתיר עובדה מהותית, כי הרוכשת קיבלה הנחה משמעותית משכר הטרחה המקובל אצל הנתבעת, והסיבה שניתנה. נטען לחוסר תו"ל , אין הסכם ואין הסכמה.

נטען כי התובע פנה בשיחה אל הנתבעת 1 , וסיפר שהמליץ על משרדם לחברה אשר מחפשת לרכוש בית, הנתבעת 1 הודתה על האמון שניתן בהם והבטיחה לעמוד בסטנדרט שירות גבוה. לאחר שנסתיימה ה שיחה , ומתוך רצון חברי והבעת תודה , הפטירה הנתבעת 1, כי התובע יתוגמל בדמות אחוזים מהעסקה . נטען כי התובע לא יצר קשר עם הנתבעת 1 לאורך כל תקופת העסקה , לרבות תגובה לעניין התגמול המובטח.
נטען כי לאחר שנמצא לרוכשת בית המתאים לרצונה, פנתה הרוכשת וביקשה הנחה בעמלת התיווך, והנתבעת 1 נענתה לבקשה, החורגת מהנהוג אצל הנתבעת במיוחד בהיקף ההנחה, ואת לאור יחסי הקרבה של הרוכשת עם התובע .
עוד נטען כי לאחר השלמת העסקה , הזמין התובע את הנתבעים לפגישה, בה נדונו נושאים שונים, ובסופה הביע התובע התעניינות באשר לגובה התמורה באותה עסקה של חברתו, בתגובה לתשובתם, התקשר התובע לאשתו, ואמר לה "הרווחנו", הנתבעים הופתעו ואף הרגישו מבוכה , ו במטרה להבין את פשר התגובה, שלחה הנתבעת לתובע הודעה, מתוך רצון כן ואמיתי לוודא שאין מהנתבעת ציפיה כלשהי. נטען כי בהמשך התפתח, בין הצדדים דין ודברים, שכולו היה למטרת פשרה, כשהנתבעת מוכנה לתת סכום שישקף את תודתה בהיב ט חברי מחד , וכאשר מכירה את יכולות התובע לגרום להם נזק בתחום עיסוקם, ואמון הלקוחות הוא אבן יסוד, מאידך. אולם התובע דרש סכום גבוה ולא סביר, לא בהשוואה לנהוג בשוק, ולא בהתחשב בעובדה כי לא סוכם דבר, ולא בהתחשב בנסיבות העסקה הספציפית.

נטען כי לשיטת התובע , מתוך עמלת התיווך בסך 2%, אשר סוכמה עם הרוכשת , יועבר לידי התובע 1%, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהרוכשת קיבלה הנחה בסך של 0.75%, כך מצוין מפורשות בנספח 2 לכתב ההגנה, המלמד על גובה העמלה .

הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, בגין פגיעה בשמם הטוב, באמצעות פניה למכרים משותפים מתחום הנדל"ן , התובע לא בחל באמצעים ובחר להכפיש את שם הנתבעים בפני לקוחותיהם וקולגות, תוך הבנה מלאה כי הדבר יפגע בשמה הטוב של הנתבעת ובהכנסותיה.
נטען כי התובע /הנתבע שכנגד, הפר את חוק איסור לשון הרע, ופגע ברווחיה של הנתבעת 3, תוך שגורם נזק לשמה הטוב.

נטען כי לקוחות הנתבעת ביטלו את התקשרותם עם הנתבעים, ביחס לפרויקטים שהיו במצבת הנכסים של הנתבעים. נטען כי הרוכשת שהיתה מרוצה משירותיה של הנתבעת, הפקידה בידי הנתבעת נכס אחר למכירה, המצוי ברח' גאולה ת"א. מיד לאחר כישלון המו"מ עם התובע, החליטה החברה כי הנתבעת תחדל מטיפול בעסקה ב של המחלוקת בין הצדדים כאן . נטען לגרם הפרת חוזה.

בכתב הגנה שכנגד, טוען התובע, כי התביעה הוגשה להוות משקל נגד, לתביעתו המוצדקת כנגד הנתבעים הם ה תובעים שכנגד.
נטען כי כתב התביעה שכנגד לא מציג התקיימותם של יסודות עוולת לשון הרע, לא פורט מהו הפרסום הפוגע, לא פורט ב פני מי התובע פרסם את הפרסום ולא פורט מתי פורסם. וככל שהתובע סיפר לאחרים שהנתבעים הפרו את התחייבותם כלפיו הרי שמדובר באמת, ועומדות לו ההגנות הקבועות בדין.
נטען כי לא הוצגה ולו ראשית ראיה, להתגבשות איזשהי מיסודות עוולת גרם הפרת חוזה , לא הוצג חוזה שלשיטתם הופר בינם לבין הרוכשת – חברתו של התובע . לא הוצג קשר סיבתי בין מעשיו של התובע לבין הנזקים הנטענים בכתב התביעה שכנגד .

דיון והכרעה
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית .
התובע העיד בעצמו .
מטעם הנתבעים העידו מר מיכאל רוטנברג, הגב' לינור ברזיל י - העוזרת האישית של הרוכשים, והנתבעים 2 -1 בעצמם.
הוגשו סיכומים בכתב .

ב"כ התובע בסכומיו טוען כי ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים בזמן אמת, במועד קיומה של שיחת הטלפון, להתקשר בהסכם מחייב.
התובע הציג בפני בית המשפט הודעות ותכתובות של הנתבעת 1, לפיהן הבטיחה לתובע תקבול בגין העסקה. וזו לשון ההודעה: "אני אמרתי לך שאני יתן לך חצי מיוזמתי". הנתבעת 1 התחמקה במהלך עדותה, ממתן תשובה עניינית בדבר הודעה זו, ושינתה מספר פעמים את גרסתה. בתחילה הכחישה נתבעת 1 את הדברים, בהמשך שינתה גירסתה וטענה בחקירתה כי "אני לא התחייבתי בפניו אני רציתי לצ'פר אותו. אם הייתי גובה ממנה את מלוא העמלה יכול מאוד להיות שהייתי מצ'פרת אותו במחצית מהעמלה וזה רצון שלי, אני רציתי לצ'פר אותו, לא מתוך חובה". כן טענה נתבעת 1 כי "...אחוזים זה יכול להיות כל סכום של אחוז שאני מחליטה לנכון לצ'פר אותו".
לדברי התובע לגרסה זו לא היה כל זכר בשיחת הטלפון במהלכה נכרת ההסכם. נתבעת 1 מעולם לא אמרה כי תיתן לו "צ'ופר" , וכלל לא סייגה את התחייבותה כחוסה תחת פרגון. לבסוף סתרה עצמה נתבעת 1 כאשר הודתה בפה מלא כי תעביר לתובע מחצית מכל תקבול. ובעת ההתחייבות, נוצרה אצלו הסתמכות וציפייה לקבלת התשלום.

נטען שקיימות סתירות ואי דיוקים בנושאים המצויים בלב המחלוקת, בגרסאותיה הפנימיות של נתבעת 1, בינן לבין עצמן – בין עדותה על דוכן העדים לבין עדותה בתצהירה ואף בין גרסאות שונות שנתנה במהלך עדותה – וביחס להודאתו של נתבע 2. הנתבע 2 הודה כי שמע את שיחת הטלפון בה נכרת ההסכם בין נתבעת 1 לתובע "על ספיקר", אך טענת נתבעת 1 ,לפיה נתבע 2 לא שמע את השיחה, עומדת בסתירה גמורה לטענתו.

נטען כי התנהגות הנתבעים, בטענתם לכוונה אחרת, חסרת תום לב ומופרכת. יתר ה מכך, התובע סבור כי הסיבה לדמי תיווך של 1.25% (ולא 2% כמקובל בעסקאות התיווך) אינה קשורה לתובע, אלא שהנתבעים היו מעוניינים בעסקה עד מאוד, מאחר וממדיה בסכומי עתק, ולכן העסקה הייתה כדאית עבורם, גם בעבור עמלת תיווך של 1.25% בלבד. גם הרוכשים מצדם לא היו מוכנים לשלם עמלה מעבר ל- 1.25%. נטען כי אילו נתבעת 1 הייתה יוצרת קשר עם התובע, סביר להניח שהיה מסכים למתן ההנחה לרוכשים. במילים אחרות, ללא ההנחה בגובה עמלת התיווך- לא הייתה מתבצעת העסקה, ללא קשר לתובע , ומשכך דין טענת הנתבעת להידחות.

נטען כי הנתבעים פנו אל התובע, והציעו לו לקבל תשלום מופחת וכי התנהגות זו של הנתבעים, לאחר מכירת הבית לרוכשים, מצביעה כי בניגוד להתנערות הנתבעים מן הסכם, הם ידעו היטב כי התובע זכאי לתקבול בגין העסקה.

נטען כי התובע הציג התכתבויות ולפיהן הנתבעת 1 הציעה 30% מהעמלה שהתקבלו, אך הוא עמד על קיום החוזה. בהודעה הנוספת הציעו הנתבעים תשלום בסך של 100,000 ₪ ובשלישית הוצע לו תקבול של 60,000 ₪ בלבד, מסרון מהנתבע 2 מיום 13.7.15.

נטען כי עמלת התיווך הינה בסך של 364,317 ₪, מדובר בסכום עתק לעבודה בפרק זמן של חודשיים. כאשר הנתבעת 1 אישרה, שעבדה בעניין תקופה של חודשיים בלבד, שבמהלכה שהתה בחו"ל למשך שלושה שבועות.

ב"כ הנתבעים בסיכומיו, טוען כי השיחה הייתה בלתי פורמלית, אין מדובר בעסקה מחייבת, מדובר בשיח ללא פרטים וללא גמירות דעת של הצדדים, ולפיכך לא הייתה כוונה ליצור יחסים משפטיים, כאשר באותה שיחה , הנתבעת 1 הוקירה תודה לתובע, על ידי נכונות למתן תגמול מסוים מעסקת התיווך אם זו תיסגר, אך למרות שהציעה לו מחצית מהעסקה, לא היה ברצונה הפנימי-הסובייקטיבי להתחייב לעסקה ללא התניות או סייגים. כלומר, לא היה בידה רצון או כוונה לכונן יחסים משפטיים מחייבים ולהתחייב חוזית כלפי התובע. אילו הנתבעת כלל לא הייתה מעלה את נושא התגמול, מה היה עולה בגורלה של "העסקה" לה טוען התובע ?

נטען כי גרסת התובע לפיה העסקה הייתה "סדורה", בה התנה את ההפניה בתמורה , ובה סוכמו תנאי התשלום וגובהו- קרסה, וכן הצדדים לא סיכמו בצורה מפורשת תנאי עסקה מפורטים דיה ותנאים משפטיים. הוצגה תכתובת בעניין בין הצדדים , שהתובע לא הכחיש.

נטען כי על מנת שתתגבש עסקה, העסקה חייבת לכלול פרטים מהותיים, כגון: סוג עסקת התיווך, גובה עמלת התיווך , גובה התשלום בגין ההפניה , מה קורה אם תינתן הנחה, מה בדבר עמלה מהמוכר, מהם תנאי התשלום , מה קורה אם הלקוחה לא משלמת מכל סיבה שהיא. וכל אלו לא התקיימו כאן, ולא ניתן לפנות למנגנוני השלמה. יתרה מכך- הנתבעת 1 לא יכלה להתחייב בתשלום מחצית התקבולים, שעה שלא היו בידיה את כל הפרטים בדבר עסקת התיווך, לרבות מהותם (שכירות, רכישה או מכירה), ובטח שלא יכלה להבטיח אחוזים מעסקה שטרם התגבשה.
עוד נטען כי בזמן שהתובע הפנה את הרוכשים לנתבעים, גם הוא עצמו לא ידע את מהות העסקה. נטען שיכול ו הצדדים הבטיחו הבטחות זה לזה, אך חפצו להותירן בתחום החברתי או המוסרי ולא להכניסן תחת כנפיו של המשפט.

נטען כי התובע השתמש בשלל אמירות המשקפות שיח, שאינו תואם התנהלות של איש עסקים רציני , ובמיוחד בעסקה כה גדולה, כגון: "את יכולה להכין לי איזה צ'ק שאת רוצה...", "מילה חשובה יותר מכסף", "שהפניתי לך לקוח אני יצאתי מנקודת הנחה...", "גם שקל זה מספיק", "זה לא הכסף זה ההיגיון", "תשלמי מה שאת רוצה יקירתי, העיקרון חשוב יותר", תכתבי מה שאת רוצה ואיך שאת רוצה על השיק", ולכן לכל היותר מדובר בהסכם ג'נטלמני ולא משפטי.
נטען כי איש עסקים רציני ומנוסה, בעסקים מסוג זה , אינו סוגר עסקאות בסדר גודל כזה באמרת אגב בשיחה טלפונית. וגם אם יפסוק בית המשפט כי הייתה כוונה ליצור יחסים משפטיים- אין הדבר אומר כי התקיימה כריתת חוזה, וכי מכל ההתכתבויות והשיחות , מתקבל חיזוק לכך , שלא נכרת הסכם, אלא התנהל משא ומתן בין הצדדים , שלבסוף לא התממש לכדי הסכם מחייב.

נטען כי תכתובת ההודעה בין הצדדים , הייתה לצרכי ריצוי התובע, כאשר הנתבעת 1 העדיפה לשלם סכום מסוים, ובכך לקנות לה שקט עסקי ויחסים טובים , אולם אין ב כך כדי ללמד על קיומה של עסקה או הודאה על עסקה. עוד נטען, כי הכוונה הייתה מחצית מהתקבול, במידה והרוכשים ישלמו עמלת תיווך בשיעור של 2% מערך הבית, והואיל ורוכשי הבית שילמו עמלה בגובה של 1.25% "בלבד", הרי שהתובע אינו זכאי לקבלת התקבול המוסכם – קרי, מחצית תקבול העסקה.

נטען כי העובדה, שהתובע התקשר לנתבעת 1 , רק לאחר השיחה עם הרוכשים, שקיבלו את פרטי הנתבעת מאשת התובע, והתנהלות הצדדים, לאחר אותה "עסקה" נטענת, מלמדים על היעדר ציפייה מצד התובע לקבלת תמורה , בזמן אמת.

נטען כי התובע הסכים במהלך ההתכתבות לתשלום של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ , ולאחר מכן הסכים להותיר את גובה הסכום לשיקול דעתה של הנתבעת "את יכולה להכין לי איזה צ'ק שאת רוצה" וגם "תכתבי מה שאת ואיך שאת רוצה על השיק", וככל שיש בהתכתבות התחייבות, הרי שמדובר בסכומים הנמוכים משמעותית מסכום התביעה, ולכל הפחות מהווים הסכמה חדשה.

נטען כי התובע לא התעניין במהלך כל הדרך לא במהות העסקה המתגבשת – לא בסכומים ולא במועדים – ולאחר רכישת הנכס , נתבעת 1 פנתה ביוזמתה לתובע, שלא דרש וביקש מעולם דבר מעצמו, נהפוך הוא – הצדדים קבעו לפגישה בעניין אחר, ובה התובע לא אמר דבר וחצי דבר , בנוגע לעסקה שנחתמה בין הנתבעים לרוכשים, אלא נתבעת 1 יזמה את הדיון על התגמול. ומשהתובע לא אמר שהוא מצפה לתשלום , בגין הפניית הרוכשים אליהם, הנתבעים לא הרגישו מחויבים כלפיו. בנוסף, לאחר שנתבעת 1 , הדגישה שהיא מופתעת וכי התובע "לא בסדר עם ההצעה", ענה התובע "נועה אני באמת חושב... כשהפניתי לך לקוח יצאתי מנקודת הנחה שאנחנו מתחלקים בתוצאה... אני כבר מקבל מהשיחות בינינו תחושה ממש רעה". ההודעות שלעצמן מלמדות, שפרטי העסקה בין הצדדים כלל לא היו ידועים ולא סגורים בין הצדדים.

ביחס לתביעה שכנגד, טוען ב"כ התובעים שכנגד / הנתבעים בסיכומיו, כי התובעים תולים תביעתם בבחירתה של הרוכשת ליטול מהם את האפשרות למכירת דירתה ברחוב גאולה, בשל הסכסוך בין הצדדים. וסמיכות הזמנים בין הסכסוך עם הנתבע שכנגד, להחלטת הרוכשת, שהייתה מרוצה משירותי התיווך, ליטול מהתובעת שכנגד את המפתח לדירתה, הדבר מלמד כי הרוכשת שמעה מנתבע שכנגד /התובע דברי גנות, ומשכך בחרה להפסיק את הקשרים העסקיים עמם.

עוד נטען, כי בשיחה של התובע / הנתבע שכנגד עם מר רוטנברג, נאמר לשון הרע כהגדרתו באופן שעלול לפגוע בהם , עוד טוענים כי התובע / הנתבע שכנגד מודה בעצמו, כי היה צריך לסרב להצעה של מר רוטנברג לפגוע בהם בדרך של עיכוב כספים. לדבריהם, מר רוטנברג לא היה מציע הצעה כזו אילולי הנתבע דיבר דבריי גנות כלפיהם.

ב"כ הנתבע שכנגד/ התובע בסיכומיו, מציין כי הוגשו תצהירים מטעם ה רוכשים, אולם עובר לדיון ההוכחות, הודיעו כי הרוכשים חזרו בהם מעדותם, ומסרבים להגיע לעדות. אז החלה השתלשלות עניינים, בדבר ניסיונותיהם לזמן את העדים לעדות, בקשות דחיה, ובקשה לקבלת צו הבאה לעדים. בסופו של יום, הרוכשים לא נחקרו, ותצהיריהם, אינם תומכים בתביעה שכנגד, וככל שיינתן לתצהירים אלה משקל כלשהו, הרי שתומכים דווקא בעמדתו של התובע / הנתבע שכנגד. עוד מציין שאין בדבריו לרוכשת, אמירה שיש בה לשון הרע , ואין קשר בינם לביטול עסקה נטענת, בין הרוכשת לנתבעים, ולא הוכח דבר בעניין. נטען כי הנתבעים / התובעים שכנגד, ויתרו על הטענה לגרם הפרת חוזה, משלא נטענה בסיכומיהם, ומשלא הוצגו יסודות העוולה במסגרת ההליך המשפטי כולו.
עוד נטען כי מר רוטנברג וגב' ברזילי, לא זכרו אמירה מצידו של התובע /הנתבע שכנגד, העולה כדי לשון הרע ודברי סרה כלפי הנתבעים/ התובעים שכנגד, לא הוכח ולו ראשית ראיה , כי התובע / הנתבע שכנגד הוציא דיבתם, או עשה פעולה כלשהי לפגיעה בעסק התובעים, ועל כן דין התביעה שכנגד להידחות.

לאחר עיון בחומר שבתיק , הדיון וסיכומי הפרקליטים אני מחליט לקבל את התביעה העיקרית ולדחות את התביעה שכנגד , ואלו נימוקי:

האם התחייבות הנתבעת 1 כלפי התובע, מהווה הסכם מחייב בין הצדדים? וככל שקיי ם הסכם האם הופר?

סעיף 23 ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע :
"חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים".

"מהוראה זו נלמד שככלל, בהעדר הסדר אחר בחוק או בחוזה, אין מניעה להכיר בתוקפו המחייב של חוזה שנערך בעל פה, ובלבד שתתקיימנה הדרישות החיוניות לכריתת חוזה, כאמור בפרק א' לחוק החוזים (ראו: ע"א 528/86 פולגת נ' בלכנר, פ"ד מד(3) 821, 823 (1990); ע"א 705/88 אינקומר בע"מ נ' צוקר, [פורסם בנבו] פסקה 6 (31.12.1988)‏‏; ע"א 416/89 גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ״ד מו(2) 177, 182 (1992)). ודוק, העובדה כי אין בנמצא מסמך כתוב אומנם עלולה להקשות על הצד הטוען לקיומו של הסכם להוכיח את גרסתו, ואולם זהו קושי ראייתי גרידא. כאשר לא קיימת דרישת צורה מהותית על פי חוק או הסכם בין הצדדים, הרי שלהסכמות העומדת בדרישות פרק א' ל חוק החוזים יינתן תוקף משפטי מחייב כחוזה לכל דבר ועניין (וראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 462–464 (מהדורה שנייה, 2018) (להלן: "פרידמן ו כהן, חוזים"); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 261–262 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: "שלו ו צמח, דיני חוזים" " )..
על מנת שיתגבש חוזה צריכים להתקיים התנאים החיוניים לכריתת חוזה, כפי שהוגדרו בפרק א' לחוק החוזים. לבחינת תנאים אלה נפנה עתה. סעיף 1 ל חוק החוזים קובע "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה". בחינת שאלת כריתת החוזה במשקפיים של דיני ההצעה והקיבול מניחה דרך מסוימת של משא ומתן בין הצדדים – משא ומתן המתנהל בדרך של חילופי מסרים בין מתקשרים פוטנציאליים אשר כל אחד מהם פועל באופן אינדיווידואלי ועצמאי (ראו עופר גרוסקופף "סיווג מסרים המוחלפים במהלך משא ומתן" עיוני משפט כב 745, 753–755 (2000) ...

על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להיקשר בעסקה, שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים על פי מבחן אובייקטיבי (פרידמן ו כהן, חוזים, עמ' 166–167 והאסמכתאות המופיעות שם). לצורך כך, אין די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, אם וכאשר יסוכמו הפרטים העיקריים של העסקה (קרי, אין די בכוונה ליצור יחסים משפטיים). דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר. לעיתים, יכול בית המשפט ללמוד על קיומה של גמירות דעת מדברים שאמרו הצדדים וממעשים שעשו לפני המועד הנטען לכריתה ולאחריו, אולם בכך בית המשפט אינו יוצר בדיעבד את גמירות הדעת אלא לומד על התגבשותה בעת הכריתה מנתונים המעידים על כך במבט לאחור (עניין רבינאי, עמ' 286; שלו וצמח, דיני חוזים, עמ' 159 והאסמכתאות המופיעות שם).

לצידה של דרישת גמירות הדעת עומדת דרישת המסוימות. בהתאם לדרישה זו על הצדדים לכלול בחוזה את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות. עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה – אשר הכירה בחוזה כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות, וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989)). השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי-הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998)). עוד נקבע, כי העדה חזקה על גמירות דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 588 (2001)). ההנחה היא שבמידה והצדדים גמרו דעתם להתקשר בחוזה, אין לאפשר לאחד המתקשרים להתחמק ממנו בטענה שחלק מתנאיו אינם מסוימים דיים. למעשה, כיום נהוגה במשפט הישראלי הגישה כי דרישת המסוימות, שהיוותה בעבר אחד משני עמודי התווך שעליו נבנה החוזה, ירדה מגדולתה, ומהווה מעין "כינור שני" לדרישת גמירות הדעת (ראו: ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, [פורסם בנבו] פסקה 9 (18.7.2010)‏‏ (להלן: "עניין דוד"); ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, [פורסם בנבו] פסקה 14 (24.7.2013); ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 19 (11.8.2013)). "
ראה ע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן [ פורסם בנבו]

סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 קובע מפורשות שחוזה יכול להיעשות בעל פה או בכל צורה אחרת, כל עוד לא קיימת הוראת חוק שקובעת כי צורת עשייה מסוימת היא תנאי לתוקפו. כלומר, חוזה יכול להיעשות בכל צורה שהיא, ובלבד שהוא מקיים ממד השתקפות צורני חיצוני של רצון הצדדים. הוראת סעיף 23 לחוק החוזים מבטאת את רוח דיני החוזים המודרניים, שבבסיסם משתקפים עקרונות ההגינות, תום הלב ושחרור מפורמליזם. יחד עם זאת, עקרון חופש הצורה אינו מוחלט (סיפא סעיף 23 לחוק החוזים), מהטעם שצד להסכם יכול להתכחש מסיבות צורניות-פורמליסטיות, להתחייבות שנטל על עצמו, הוא עשוי לפגוע בחופש החוזים, בעקרון תום הלב ובהגינות (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, 261 (מהדורה רביעית, 2019)).
חוזה שבע"פ יכול שייחשב כמחייב (עא 815/81 יעקב כליפא נ' אלי שאול, לו(3) 78, 84 (1982)), ובלבד שמתקיימות דרישות גמירות דעתם ההדדית של הצדדים ומסוימות (עא 474/80 שמואל גרובר נ' תל-יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, לה(4) 45, 51 (1981)). את החוזה יש להוכיח באמצעות ראיות מספיקות, ובהעדר הנחת תשתית ראייתית להיווצרות חוזה בע"פ עשויים להתעורר קשיים בקביעתו לעצם קיום חוזה (גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים, 261 (מהדורה רביעית, 2019)).

אני סבור כי ממכלול העדויות והראיות שהונחו בפני, התקיימו התנאים החיוניים לכריתת חוזה מחייב בין הצדדים

לעניין ההצעה והקיבול העיד התובע:

ש: בסדר? אני שואל אותך איך ביצעת את ההתחייבות הזאת? איך הפנית את הלקוחות? הכרת ביניהם, בטלפון, במייל, איך הכרת בינם לבין הלקוחות, איך הפנית?
ת: בטלפון.
ש: בטלפון, ואמרת "אני מפנה אליכם לקוחות ובתמורה אני רוצה ככה וככה"?
ת: לא, מה שאמרתי זה מאוד פשוט. יש לי חברה שביקשה לקנות בית, אוקיי? ואמרתי לה שאני מכיר אנשים נחמדים שאני יכול להפנות אותה אליהם והם ידאגו לה בצורה מושלמת כי אני מכיר אותם טוב והם עבדו איתי בצורה מאוד מאוד טובה בעבר. התקשרתי לנועה, אמרתי לה "לפני שאני מפנה את הלקוחות אלייך אני מבקש להעביר לך את הפרטים", היא אמרה "אין בעיה, נתחלק 50-50", היא הציעה את זה, אמרתי לה "אוקיי, הקדמת אותי במשפט שבאתי להגיד" ונגמר הסיפור.
ש: לא נכנסת לפרטים, ממה 50 אחוז, מה קורה אם יש הנחה, מה קורה עם מתווכים נוספים?
ת: אני אגיד לך משהו, במקרה הזה נתתי לה חופש פעולה. היו בינינו עסקים בעבר, שנינו יודעים פחות או יותר, אתה יודע, שיש דברים שנעשים. אם אני אחתים כל בנאדם על כל דבר שאני מדבר איתו במשך היום,
...
ש: אז לא נכנסת לפרטים, מה גודל הבית, מה גודל עמלת תיווך שלוקחים,
ת: לא,
ש: יש עוד מתווכים אחרים שצריכים (מדברים ביחד),
ת: אמרתי לה "היא מחפשת לקנות בית, אני סומך עלייך שתמצאי את הבית איתה" וזהו, וסיכמנו 50-50 ושם זה נגמר.
ש: תראה,
ת: כמובן שיהיה ברור שאם היא לא הייתה אומרת את ה-50-50 זה לא היה קורה איתם, כן? כי יש לי עוד הרבה מאוד מתווכים שאני עובד איתם, אני יש לי ניסיון רב, הם ניסו למכור לי דירות בפרויקט הירקון 82, מה שלא צלח, בגרוזנברג הם כן הצליחו, בפרויקט בירקון 82 מכרו לי מתווכים טובים אחרים, יש לי מערכת יחסים שלמה עם העולם הזה, זה לא שאני עובד רק עם נועה ועם יריב, אבל מן הסתם הייתה לנו באותה תקופה מערכת יחסים מאוד טובה, "חג שמח, מה שלומך, איך הולך, איך מתקדם", אז מן הסתם מסרתי בידיהם, אתה יודע, את הלקוחה בלב שלם וזהו, והסכמנו והסכמנו, מצדי זה היה הסכם לכל דבר."
...
ת: כבוד השופט, אני סיכמתי עם נועה משהו, זה גם כתוב בכתב, בהודעת וואטסאפ, אוקיי? לבוא ולטעון אחרת, אני לא מבין בכלל איך ולמה, אבל אם אתה רוצה שאני אענה לך אז כן הייתה שיחת טלפון.
ש: לפני?
ת: בוואטסאפ, ברור.
ש: זאת אומרת שלא היה מצב שבו הטלפון,
ת: לא היה מצב שהלקוחה תתקשר אליה לפני שאני סיכמתי עם נועה את מה שסיכמתי איתה.
...

ת: תשמע, לדעתי, אני רק יודע דבר אחד. אחרי 3 שנים תשאל אותי שאלות, אני זוכר דבר אחד. סיכמתי עם נועה משהו וזה כתוב בהודעות בכתב, אוקיי?
ש: בוא נסכם רגע,
ת: זה היה מגובה טלפונית, היא בעצמה רושמת שהיא אפילו עשתה לי טובה ורשמה את זה, אז אני אומר לך, חד משמעית,
ש: אם אפשר שתענה על השאלות פשוט.
ת: אני עונה על השאלה. השאלה היא חד משמעית, אני אומר לך, שהיה ביני לבינה הסכם בנושא הזה של 50-50,
ש: השאלה הייתה,
ת: וכשהגיע הכסף, כל כך הרבה כסף, 360 אלף שקל, זה לא קרה שהיא התחלקה בכסף שמגיע לי. הציעו לי 30 אחוז, אחר כך 20 אחוז, 60 אלף, 80 אלף, התנהגו בי כשוטה, כי אני, אני מאוד מצטער, כן? זה גם מעליב, אחרי 3 שנים אני מאוד נעלב מהדבר הזה. גם אחרי, אני הפניתי לקוחה שתאמין לי, כל מתווך בעיר היה,"

גם הנתבע 2 העיד " מה שאני שמעתי זה היה כזה "אני אצ'פר אותך", כי ככה אשתי מדברת, היא
לא מדברת בדברים כאלה "אני אזרוק לך כסף",

ובהמשך :
"עו"ד גרוס: בבקשה, יש למטה עמוד 15. נועה כותבת לאריק בזמן אמת "אני ביוזמתי, בסוף השיחה" שאתה שמעת על ספיקר, "זרקתי שאתן לך חצי", לא צ'ופר , לא זה, חצי, זה מה שנועה כותבת, אז לא שמעת חצי, שמעת צ'ופר?
העד, מר ברסקין: זה מה שאני שמעתי."
ש: זה מה ששמעת, אוקיי. תראה, לצערי, מישהו פה, אתה מבין את הסתירה? או שאתה לא מדייק, אני אומר את המילים בעדינות, או שאתה לא מדייקת או שנועה לא מדייקת בזמן אמת כשהיא כותבת לאריק וואטסאפ, מישהו פה לא מדייק בגרסה, אז אתה יכול אולי איכשהו להסביר לי למה אתה שמעת צ'ופר ולמה היא אומרת שהיא אמרה חצי?
ת: אז אנחנו שמענו שני דברים,
ש: לא שמעתם, היא אמרה ואתה שמעת.
ת: לא, אנחנו זכרנו שני דברים שונים.
ש: הבנתי, רק שיש בעיה קטנה בתשובה שלך כרגע כי מה שהיא כותבת זה לא זיכרון, זה מחודש מאי, סליחה, יוני 2015, חודשיים אחרי השיחה הזאת.
ת: אני יודע, גם אז אני אמרתי, אז, אתה יודע, כשהיינו בגישור אמרתי לך את זה גם."
גם הנתבעת 1 העידה :
ש: איך, איך מכתב ההגנה, שאתם אומרים שרציתם, שאמרתם "רציתם", מה הניסוח המדויק? "כי התובע יתוגמל בדמות אחוזים מהעסקה", זה הפך להיות כעת, בתצהיר שלך, "צ'ופר"?
ת: זה בסדר, סליחה, אחוזים זה יכול להיות כל סכום של אחוז שאני מחליטה לנכון לצ'פר אותו.
ש: בסדר גמור. אז עכשיו, תראי. את אומרת שזה לא אחוזים, ואני אומר לך שזה לא רק שזה היה אחוזים, זה גם היה 50 אחוז ואת אמרת 50 אחוז.

בהמשך עימת אותה ב"כ התובע עם הבטחותיה
"עו"ד גרוס: עמוד 14, את כותבת לאריק "הטעות שלי הייתה שכשהפנית אותה מיהרתי להגיד שאתן חצי",
העדה, גב' ברסקין: לא, בוא אני אבהיר לך מה היה.
ש: לא מעניין אותי מה היה, אני שואל אותך עכשיו על מה כתבת לו.
ת: אז אני אסביר לך מה היה.
ש: את כתבת לו, סתם כתבת לו את זה?
כב' הש' שוורץ: סליחה, גברת, גברת, את עדה עכשיו, את בחקירה נגדית, הוא לא שאל אותך מה היה, תקשיבי לשאלה, לסוף השאלה שלו ותעני בבקשה.
העדה, גב' ברסקין:בסדר.
עו"ד גרוס: פה את כתבת לו שאת תיתני לו, את כותבת לו בחודש יוני 2015, את מדברת על השיחה ביניכם ואת אומרת לו "אני עשיתי טעות כשאמרתי לך חצי", אז את עדיין עומדת בתשובה שלך שלא אמרת לו חצי?
העדה, גב' ברסקין: אבל אני רציתי לצ'פר אותו מרצוני הטוב, לא מתוך הסכם.
ש: אבל זה לא מה שאני שואל אותך.
ת: אז מה השאלה?
ש: אני שואל אותך אם עכשיו את עדיין עומדת בתשובה שלך,
ת: שמה?
ש: שמקודם שאלתי אותך והטחתי בפנייך, אמרתי לך בשיחה עם אריק את אמרת לו שתיתני לו חצי, אמרת לי "לא היו",
ת: ברמה של לצ'פר, לא ברמה של מחויבות חוזית מאיזשהו הסכם.
ש: הבנתי, הבנתי, אז כשאת מדברת עם קבלן שאת עושה איתו עסקים ואת אומרת לו "תשמע, אני אתן לך חצי, הכוונה הייתה לצ'ופר, לא באמת לחצי מהעסקה".
ת: לא לא, אני, קודם כל זה לא היה הלך רוח השיחה, זה לא היה הלך רוח השיחה.
ש: טוב, נועה, עזבי, אנחנו לא נחזור לנאום
ת: אוקיי.
ש: את לא חוזרת מתשובתך שלא אמרת לו חצי? לא חוזרת מתשובתך?
ת: אני לא אמרתי באווירה הזו,
ש: לא מעניין אותי אווירה, נועה, זו שאלה נורא,
ת: הכוונה שלי הייתה ברמה לצ'פר, ברמת הפרגון, לא ברמה של מחויבות לחצי מכל תקבול."

על מנת להשלים את התמונה להלן התכתובות בין התובע לנתבעת 1:

התובע: "שאת אמרת חצי אז הסכמתי לחצי. עם כל הכבוד לך וליריב, אתם זוג שאני מעריך מאוד אבל מילה בעסקים זו מילה, בשבילך להחליט שאת לוקחת 60,000 ₪ ואת מפרגנת לי ב 100,000 ₪ קצת מזכיר לי את גיל 15 ואת הקשיים מול אנשים שאצלם מילה זו לא מילה... נועה אני באמת חושב שכל פעם שאת טוענת משהו אני פחות ופחות מסכים וזה מתחיל להישמע לא טוב, העובדות מבחינתי הן ברורות: 1. שהפניתי לך לקוח אני יצאתי מנקודת הנחה שאנחנו מתחלקים בתוצאה, המילה "זרקתי לך" בכלל לא רלוונטית. 2. בזכותי יש לקוחה ובזכותך יש את המוצר. לקוחה של מעל 25 מיליון ₪ ואת מזלזלת... נועה אני מופתע שהחצי הוא קצת כמו שלישי."

נתבעת 1: "אין היגיון בשום דבר שאתה אומר וזה אפילו נשמע גרידי."

תובע: "שאת לוקחת 190 ואני 100 לאחר שסיכמנו חצי חצי זה גרידי?"

נתבעת 1: "לא סיכמנו כלום! אני אמרתי לך שאני יתן לך חצי מיוזמתי אבל בשום מקרה הכוונה לא היתה ממחצית עמלה..."

תובע: "את יודעת מה אני באמת בוחן את השיחה ביננו ואני רואה שזה חבל, חבל לך ולבעלך שהמילה היא לא מילה וסיכום לא מכובד בצורה ובאופן שהוא הוצג בין שנינו. תשלמי מה שאת רוצה יקירתי, העקרון חשוב יותר."
נתבעת 1: "העובדה שאתה עוד בא בטענות אחרי שבאמת לקבל סכום כזה זה מכובד כשלא עשית כלום!"

תובע: "לא עשיתי כלום, רק בזכותי יש לקוחה שקונה. זה כלום. אני די בשוק. לקוחה שהתעקשה שאציג בפניה רק מתווך רציני ומתוך עשרות שאני מכיר הצגתי אותך... חצי זה חצי מהשלם. במילה אין שינויים."
ממכלול העדויות, נחה דעתי שהתגבשה בענין , הן גמירות דעת, והן מסוימות הנדרשת לקיום חיוב חוזי וכטענת התובע. אני מקבל כי התובע הפנה את חברת ו לקבלת שירותי תיווך מהנתבעת, בקשר לעסקת רכישת הנכס, והנתבעת קיבלה את פרטיה, ואף החתימה אותה על הסכם תיווך שהבשיל בסופו של יום לעסקה , שהניבה לנתבעת עמלה גבוהה. משלל הגרסאות שהעלתה הנתבעת 1, בכתב הטענות מטעמה ועדותה, וכן התכתובות שהוצגו לעיל, ושנכתבו בזמן אמת, כחודשיים לאחר אותה שיחה, ושמדובר בראיות שאין לגביהן עוררין, עולה כי הצהרותיה של נתבעת 1 הצטיירו בעיני התובע כהבטחה, עליה הסתמך . אני מקבל כי הנתבעת הבטיחה לתובע 50% מהעמלה שתתקבל, לא שוכנעתי כי התכוונה רק לצ 'פר, כפי שמנסה לטעון כעת. בהודעה שהיא כתבה , נרשם במפורש שטעתה שהבטיחה לתובע חצי מהעמלה. התובע העיד כי אילו הנתבעת לא הייתה מציעה להתחלק בעמלת התיווך 50-50, הוא היה מפנה את הרוכשים למתווכים אחרים שהוא מכיר. גרסה שנראית לי סבירה ומקובלת עלי.
בעמוד 24 סעיף 47 לעניין גרין, ע"א 4933/17 , שהוזכר לעיל , נאמר שצד הטוען לקיום התחייבות שאינה משפטית , אלא ג'נטלמנית , ובענייננו כוונה לצ'פר בלבד , עליו הנטל להוכיח טענתו. לטעמי, הנתבעים אינם עומדים בנטל המוטל עליהם בהקשר זה.
בעמ' 26 סעיף 51 , לאותו פס"ד , נקבע כי חוזה בע"פ ניתן לשינוי במהלך הזמן, לרבות הפחתת סכום החיוב המקורי, והדבר תלוי הוכחה כמקובל.
בענייננו , עלה במהלך השיח בקשר לקבלת התשלום על ידי התובע , ונוכח הצעות שעלו באותו שיח בקשר לגובה סכום התשלום, כי התובע נאות לקבל 120,000 + מע"מ, בהמשך רשם שיכולה לכתוב מה, ואיך שרוצה, על השיק לתשלום, ברי מהשיח כולו , שאין בכוונת התובע להסכים לקבל פחות מ 120,000 ₪ , ובהמשך ובתכוף לאותה שיחה , דא עקא, שלא סכום זה , ואף לא סכום נמוך יותר בסך 60,000 ₪, שהוצע ב 13.7.15 , שולם לתובע , בהמשך לשיח זה או אחר.
משכך, איני רואה מקום לקבל טענת הנתבעים החילופית ,שבהצעה לקבל 120,000 ₪ + מע"מ , נוצרה הסכמה מחייבת להפחתה, המשנה את החיוב המקורי הנטען ע"י התובע,

לשון הרע

מסגרת נורמטיבית
סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 קובע כי לשון הרע הוא פרסום אשר עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

"את בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים:
בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הציבורי שבפרסום (וראו פסקה 12 לעיל). ככל שנמצא כי "פורסם" דבר מה המהווה "לשון הרע", יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין (ראו והשוו לשלבי הניתוח כאמור עניין הרציקוביץ', בעמ' 568; עניין שרנסקי, פסקה 17)."
ראה ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור [פורסם בנבו]
וראה גם ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', נח(3) 558 (2004).
סעיף 2 לחוק קובע פרסום מהו. ורואים בפרסום לשון הרע, " אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע"
"המבחן לפרשנות הפרסום לצורך בחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, "מהי לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 33). בהקשר זה נקבע בפסיקה כי הפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב", או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו" (א' שנהר דיני לשון הרע 110 (1997) (להלן: " שנהר"), וההפניות שם). זאת ועוד, משמטרת החוק היא למנוע פגיעה, אין חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפרסום בפועל על ידי מי שנחשפו לפרסום (שנהר, בעמ' 111).

החוק מתייחס גם למקרה בו פרסום ב"לשון הרע" לא נעשה בדרך ישירה אלא במרומז. סעיף 3 לחוק קובע במפורש : "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" ( שנהר, בעמ' 113). שנהר מציין בספרו הנ"ל כי לשון הרע ברמיזה יכולה להתקיים כאשר מעמידים זה לצד זה שני קטעים, באופן שהדבר עשוי ללמד כי יש קשר בין האמור בהם (עמ' 114 ). ראה: תא (ת"א) 14264-11-14 גבריאל כנפו נ' סער גינזבורסקי [פורסם בנבו]

האם הנתבע שכנגד הוציא דיבת התובעים שכנגד ?
אני סבור שלא, הן ביחס לדברים שנאמרו בשיחה עם מר רוטנברג, והן ביחס לדברים שנאמרו עם הרוכשים, ואינם מהווים לטעמי לשון הרע.

התובע בעדותו זכר את פרטי השיחה: " מיכאל זה חבר שאני מכיר אותו מתל אביב, גרתי באותו רחוב שהוא בנה בניינים במקרה ברחוב טרומפלדור. הוא בנה פרויקט ברחוב טרומפלדור עם שגראוי לייבוביץ', שזה קבלנים מאוד מאוד מוכרים בעיר. אני התחלתי בעצם להיכנס לכל מיני חוזי בנייה עם כל מיני חברות והתקשרתי אליו להתייעץ איתו על שגראוי לייבוביץ', על המחירים והכול, הוא אמר שהם קבלנים ממש טובים וזה, ואז אמרתי לו "תשמע, יש לי שאלה אליך", זה היה מאוד מאוד פשוט, זה לא היה זה, "יש לי שאלה. ישבו אצלי נועה ויריב במשרד, בפגישה, ואמרו לי שהם מכרו לך איזו דירה לאיזה בחור מ-L.A או משהו, הם גם הציעו לי לעצב את הדירה שלו, אתה יודע, הם רצו לעשות עוד שיתופי פעולה", ואמרתי למיכאל "תשמע, הם חבר'ה שמכרו לי דירה, אני מכיר אותם טוב, הם באמת חבר'ה טובים, יש לי איזשהם חילוקי דעות ביני לבינם, אני אשמח אולי אם תוכל לעזור. יש פה איזה עניין של אחוזים שלא ברור לי ולהם בדיוק מה, איפה זה עומד, למה וכמה, אולי אתה יכול לעזור לי בדבר הזה? אני מאוד מאוד אשמח", אז אני יכול להגיד שמיכאל אמר לי גם, הוא אמר לי "אריק, תשמע, אני חייב להם הרבה כסף בעסקה שהם מכרו לי בית בטרומפלדור", אני לא יודע אם זו אמת או לא, נמכר בסוף לא נמכר, אבל הוא אמר לי שהם מכרו לו בית מאוד מאוד רציני, איזה בחור מלוס אנג'לס, אם אני לא טועה, משהו כזה, והוא אמר לי "תשמע, אני יכול לעזור לך יותר מזה, אני חייב להם הרבה כסף", ובגלל שבאמת חמי מכיר את אבא שלו מזמנים עברו ובמקרה באחד המקרים פגשתי אותו איפשהו על הדרך, הוא אמר לי "אם אתה ממש צריך עזרה אני אעצור להם את התשלום, נברר מה העניין ביניכם וזה", אמרתי לו "תקשיב, מיכאל, אין שום קשר בין הדברים, אני בטוח שהכול יסתדר, אני בטוח שאני אגיע איתם לעמק השווה, שלא תעז לעצור להם תשלום בשום פנים ואופן, בשום פנים ואופן, ואני אומר לך שמעבר לזה תודה, אם תוכל לזרוק מילה שאולי נשתה איתם קפה, נדבר, נוכל להתגבר על העניין הזה בצורה יותר ידידותית", ואז הוא אמר לי "בסדר" וזהו, באמת שעבר הרבה זמן מאז, כאילו, אתה מדבר על לפחות סדר גודל של 3 שנים ויותר, כן? אבל זאת השיחה האמיתית שהייתה וזהו."

מר רוטנברג בעדותו :
" ש: ... אני רוצה לשמוע ממך את פרטי השיחה שבה הוא (הנתבע שכנגד) סיפר לך על הסכסוך איתו ועם יריב ונועה."
ת: "אני באמת שלא, כמו שאמרתי לך, אני באמת שלא זוכר פרטים משיחות שהתנהלו לפני שנתיים על מקרים שהם לא נוגעים לי. אני משתדל לא לאחסן במוח שלי דברים שלא קשורים אליי ולא רלוונטיים אליי... גם ככה הזיכרון שלי לא משהו."
ש: "לעכב להם כספים?"
ת: "אני לא זוכר דבר כזה."

מר רוטנברג הכיר את המחלוקת בין הצדדים, אך מהדברים לא ניתן ללמוד, כי התובע /הנתבע שכנגד הוציא דיבה נטענת , ואני סבור כי לא הוכחה הטענה בעניין זה .

גם הדברים שנאמרו עם הרוכשים, אינם עולים כדי הוצאת דיבה, והנתבעים/ התובעם שכנגד , לא עמדו בנטל השכנוע המוטל על כתפיהם להוכיח כי הנתבע שכנגד הוציא דיבתם.
כאמור מטעם הרוכשים הוגשו תצהירים, ואולם לא הגיעו לעדות. וראה בעניין זה רישא החלטתי מיום 24.10.18 : "עיינתי בבקשה תגובה ותשובה בעניין, ואני מורה כי תצהירי ה"ה אדרי סטיבן וג'וליה שהוגשו ב 21.12.17 מטעם הנתבעים , מהווים חלק מן הראיות בתיק , ככל והתובע מוותר על חקירתם, כפי שעולה מתשובתו, לפחות במשתמע, איני רואה מקום לזימונם, והצדדים יוכלו להתייחס לעדות ובהעדר חקירה , בסיכומים" . מעיון בתצהירים, לא ניתן לקבוע כי נאמרו דברים העולים לכדי הוצאת דיבת התובעים שכנגד.

כך מתצהירו של מר סטיבן , עולה כי היתה שיחה בין השניים , אולם לא צוין מה בדיוק נאמר , ולא ניתן להסיק על פרסום כלשהו שפרסם הנתבע שכנגד :

."I was quick to close down the conversation as I do not like get involved in other people's business, I asked him not to continue and thus ended our conversation".

וכך גם מתצהירה של הגב' ג'וליה , ובקשר להפסקת ההתקשרות עימם בקשר למכירת דירתה ברחוב גאולה, ובשל הסכסוך בין הצדדים , לא צוין אלו דברים נאמרו המהווים הוצאת דיבה.

"…along with that there was something going on between Noa and Arik… my husband and I decided to ask Noa for the key back on Geula apartment".

בסמיכות הזמנים בין השיחה , להפסקת שירותי הנתבעת בקשר לדירה בגאולה אין די, התובע בעדותו לא הכחיש כי הרוכשת יודעת על הסכסוך בין הצדדים :

"ש: עכשיו, גם ג'וליה יודעת על הסכסוך ביניכם, איך היא יודעת?
ת: ג'וליה זה משפחה, היא יודעת, מה זאת אומרת? ג'וליה זה כמו משפחה, איך היא לא תדע?
ש: אז מי סיפר לה?
ת: היא חברה קרובה של אשתי, הן מדברות על הרבה יותר דברים ממה שאני יודע, תאמין לי. הן אוכלות פעם בשבוע במסעדות בתל אביב, אני יכול לדעת מה היא סיפרה?"

ידיעת הרוכשים, בעניין הסכסוך בין הצדדים, שהוכחה, ושניתן להניח, שמקורה בתובע, אין בה די להוכחת אמירת לשון הרע , או מעש , המזכה בפיצוי כלשהו. הן בהיבט חוק איסור לשון הרע, והן בהיבט הטענה של גרם הפרת חוזה שנזנחה. ומכל מקום, לא מתקיימים היסודות הנדרשים לקיומה.

בנוסף , ולענין זה, העידה גב' ברזילי, העוזרת של הרוכשים בארץ , שהעידה כי לא מכירה את הנתבע שכנגד ולא זכרה כי דיבר לשון הרע באזניה.

לאור האמור לעיל , משלא הוכחה בפני אמירה קונקרטית / פרסום קונקרטי , שיש בהם כדי להוות לשון הרע כנגד התובעים, התביעה שכנגד נדחית.

סוף דבר

התביעה העיקרית מתקבלת והתביעה שכנגד נדחית.

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 183,222 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.7.15 ועד התשלום בפועל.

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 17.55% (כולל מע"מ) מהסכום שנקבע בסעיף 1, בציר וף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום בפועל. וכן את סכום האגרה שש ילם התובע, ועד גובה התשלום הנגזר מהחיוב שנקבע בסעיף 1, ובצירוף הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל .

בגין דחיית התביעה שכנגד, ישלמו הנתבעים /תובעים שכנגד לתובע /נתבע שכנגד, שכ"ט עו"ד בסך 22,000 ₪ הכולל מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, ט"זט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בהעדר הצדדים.