הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 32121-08-19

לפני כבוד השופטת סיגל דומניץ סומך

התובעים:
פלוני

נגד

הנתבעים:
המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול"

החלטה

לפני בקשת הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בדבר נכותו של התובע בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 17.8.18 (להלן: "התאונה"). התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה והיא הוגשה ומנוהלת מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " החוק").
התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והפגימה שהוכרה כתוצאה ממנה היא פגיעה בקרסול ובברך ימין. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שהתכנסה ביום 16.09.19 קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור של 10% לפי סעיף 48 (2) ז' IV לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בגין קרע במניסקוס.
קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי היא קביעה על פי דין כמשמעה בסעיף 6ב' לחוק והבקשה להבאת ראיות לסתור מוגשת אף היא מכוחו של סעיף זה.
לטענת הנתבעת, לתובע עבר רפואי בהתייחס לברך ימין. הנתבעת סומכת בקשתה על מסמך רפואי מיום 18.02.03 בו מצוינת תלונת התובע על חבלה בברכיים לאחר תאונת דרכים, כאבים וקושי ביישור וכיפוף של ברך ימין. בבדיקתו נמצאה רגישות עם חוסר יישור וכפוף מלא וכן צוין כי נראה קרע של MM. לטענת הנתבעת, לא עמד בפני הוועדה הרפואית תיקו הרפואי של התובע וככל שהמסמך הרפואי האמור היה מונח בפני הוועדה היא הייתה קובעת כי לא נותרה לתובע נכות רפואית כתוצאה מהתאונה, או למצער מפחיתה מנכותו עקב מצב קודם.
התובע טוען מנגד כי דין הבקשה להידחות. לטענתו, חוץ ממסמך בודד זה, לא הוצג כל תיעוד נוסף המאשש את חשד הרופא בדבר הקרע, לרבות פענוח או בדיקת הדמיה, וכן אין שום תיעוד נוסף למעקב ביחס להנ"ל לאורך שנים. התובע מוסיף ומציין כי אף ועדת הערר של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי מנגנון החבלה, הממצאים הקליניים וה- MRI שהוצגו להם מתאימים לנזק טרי שאובחן כ-3 חודשים לאחר החבלה.
לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה, וכן לאחר בחינה ושקילה של טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי התקיימו במקרה שלפנינו הטעמים המיוחדים אשר יצדיקו מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. להלן נימוקיי.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 6 ב' לחוק קובע כדלקמן:
"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונה דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו".
על פרשנותו של סעיף 6 ב' סיפא עמד ביהמ"ש העליון במספר רב של פסקי דין. הלכה פסוקה היא כי הבאת ראיות לסתור תותר רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. המדובר, במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 82 (1991)).
בפסקי הדין אשר ניתנו בעניין בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 (1985), ובעניין בר"ע 721/85 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט (4) 839 (1986), קבע בית המשפט העליון כי היתר שכזה יינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, ובקווים כללים הצביע על שני סוגים של טעמים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר: טעמים משפטיים, לדוגמא כשהליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית; וטעמים עובדתיים כבדי משקל חדשים כמו שחל שינוי משמעותי במצב הנפגע מרגע קביעת המוסד לביטוח לאומי ועד לדיון בבית המשפט. (ראה ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה [פורסם בנבו] (24.7.91), רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי [פורסם בנבו] (8.4.13)).
בהקשר זה ראה גם את דברי כב' הש' זילברטל ברע"א 6023/14 רפעת פקיה נ' יוסי אספיר [פורסם בנבו] (30.12.14):
"במקרים יוצאי דופן בהם יש חשש לעיוות דין הנובע מהתנהלות הוועדה הרפואית. במקרים בהם מתברר כי לא היו בפני הוועדה הרפואית שקבעה את הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע; או במקרים בהם חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע לאחר שנקבעה נכותו על –ידי הוועדה הרפואית".

אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור הוא "...המקרה שבו מתברר כי בפני הועדה הרפואית לא היו עובדות בעלות-חשיבות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה, שלוּ היו בפניה היו מביאות לתוצאה שונה" ( ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77 (1991))" [ר' רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש, לא פורסם ( מיום 25.6.07), רע"א 94\3233 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי חיים תקדין עליון 94 (3) 847). המגמה הינה מגמת צמצום (ראו גם בר"ע 01\2029 קרנית ואח' נ' יוסף חוסרה גולדברג), כאשר הפסיקה נקטה בגישה מצמצת ונמנעה מלהתיר הבאת ראיות לסתור אף במקום בו לא עמד תיקו הרפואי של הנפגע לנגד עיני הועדה הרפואית בעת קביעת הנכות וכי באותו תיק רפואי נכלל מידע רלבנטי מן העבר. הפסיקה הדגישה כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די להראות כי נמנעו מהוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות חשובות, אלא שיש צורך להוסיף ולהראות במצטבר כי לו היו אותן עובדות בפני הוועדה הרפואית, לבטח הייתה קביעתה משתנה (בר"ע (ת"א) 04\1679 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' גלינה לינדן (פורסם במאגר נבו)).

נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.

מן הכלל אל הפרט
עיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 14.02.19 מלמד כי הוועדה בדקה את התובע וציינה בין היתר כי: "בדיקת MRI מ- 01/11/18 פורש שינויים אריטרים מתקדמים עם קרע מיניסקוס מניסקלי" הועדה ביקשה את העתקת תיקו הרפואי של התובע "אורטופדי + כללי" וצילומי רנטגן ישנים ועדכניים לקראת הוועדה הבאה. כעולה מפרוטוקול הוועדה מיום 16.06.2019 הוועדה בחנה את הצילומים וציינה כי הודגמו "שינויים ארטריטיים קשים בשתי הברכיים". כן, ציינה הוועדה כי בדיקת MRI חוזרת מיום 26.5.19 הדגימה "חשד לקרע חוזר במיניסקוס פנימי ושינויים אוסטאוארטריטיים מתקדמים". הוועדה העריכה את נכותו הצמיתה של התובע בעקבות הפגיעה בתאונה בשיעור של 10%.

הן המוסד לביטוח לאומי והן התובע הגישו עררים על קביעת ההוועדה מדרג ראשון. וועדת העררים בחנה את התיעוד שנמצא בתיק וציינה, כי "אין ספק שהשינויים השחיקתיים הקשים שאובחנו אינם תוצאת תאונת הקטנוע מ 8/18... מאידך מנגנון החבלה הממצאים הקליניים וה – MRI מתאימים לנזק "טרי" למיניסקוס הפנימי שאובחן ב- MRI כ-3 חודשים לאחר החבלה ונותח ב- 6.1.19 ". הוועדה דחתה את הערר וציינה שנית, כי "השינויים בשחיקתיים אינם קשורים לתאונה הנדונה" (פרוטוקול וועדת העררים מיום 24.7.19).

הנתבעת מצביעה בבקשתה על מסמך בודד מיום 18.2.2003 לפיו נמצא בבדיקת התובע במועד זה "בברך ימין רגישות חזקה מדיאלית עם חוסר יישור מלא וכפוף מלא.. אין נוזל. נראה קרע של ה- M.M. " התובע הופנה לצילום ברך ימין. לא ידוע אם בוצע הצילום ומה היו הממצאים שהודגמו בו, אם בכלל. אין תלונות חוזרות עד למועד התאונה.

לאחר עיון בתיעוד הרפואי אשר צורף לבקשה ולתשובה לא מצאתי במסמכים אליהם הפנתה הנתבעת ממצאים ממשיים ועדכניים, באופן שניתן להניח שאילו עמדו בפני הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (ככל שלא עמדו בפועל) היו בהכרח מובילים לשינוי קביעותיה. ראשית, התיעוד הבודד אשר צורף על ידי הנתבעת המעיד על ממצאים בברך ימין הוא מעברו הרחוק מאוד של התובע. אין תיעוד על כך שבוצע צילום לברך ואין המשך תלונות לאורך השנים . שנית, מפרוטוקולי הוועדות הרפואיות עולה, כי תיקו הרפואי של התובע הוזמן ו עמד בפני הוועדות הרפואיות הן מדרג ראשון והן וועדת העררים. מנימוקי וועדת העררים עולה מפורשות , כי היא הייתה ערה לעברו הרפואי של התובע ולשינויים הניווניים שהודגמו בבדיקות שביצע ולכן ציינה במפורש בנימוקיה, כי הממצאים אשר הודגמו בבדיקות הם ממצאים חדשים ורק הם יוחסו לחבלה מושא התביעה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפל כל פגם בקביעות הוועדות הרפואיות.

בנסיבות אלה ולאור כל האמור לעיל התוצאה היא שאיני מקבלת את בקשת הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי.

הבקשה נדחית.

הצדדים יגישו תחשיבי נזק על בסיס קביעת המוסד לביטוח הלאומי כדלקמן:
התובע עד ליום 10.8.20.
הנתבעת עד ליום 6.10.20.

לאחר ששקלתי ולפנים משורת הדין – איני עושה צו להוצאות.
תזכורת פנימית ליום 7.10.20.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז תמוז תש"פ, 09 יולי 2020, בהעדר הצדדים.