הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 31647-12-15

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובעת:
קרנית – קרן לנפגעי תאונות דרכים

נגד

הנתבעים:

  1. קאיד אבו קשק, ת.ז. XXXXXX619
  2. נורהן אבו קשק, ת.ז. XXXXXX231

מטעם התובעת: עו"ד דוד בן חיים
מטעם הנתבעים: עו"ד צ'קלי חדאד

פסק דין

לפניי תביעה על סך 136,834 ₪, שמהותה תביעת חזרה של קרנית כנגד נהג רכב המעורב, לט ענתה, בתאונת דרכים והבעלים הרשומה של הרכב. הצדדים חלוקים בשאלת החבות כמו גם בשאלת גובה השיפוי הנדרש.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
בתאריך 28/10/11, ארעה תאונת דרכים, בה נפגעה הולכת רגל – קטינה ונגרמו לה נזקי גוף (להלן: " הנפגעת"). התאונה ארעה בשעות הלילה, בסמוך לפרדס שניר בשעה שהנפגעת ואמה שבו מאירוע חתונה. הרכב שהיה מעורב בתאונה עזב את המקום מבלי לסייע ומבלי להותיר פרטים .
כפי שיפורט להלן, הנתבע-1 (להלן: "הנתבע") נחשד להיות הנהג ברכב, הוגשה תלונה בהתאם למשטרה ואולם חקירת משטרה לא הניבה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום והתיק נסגר מחוסר ראיות. עררים שהוגשו על סגירת התיק נדחו.
בהעדר יכולת להצביע על זהות הרכב ונהגו פנתה הנפגעת באמצעות הוריה לקרנית – הקרן לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "התובעת" או " קרנית") ופוצתה בהתאם. התובעת ביצעה חקירה עצמאית בנוגע לנסיבות התאונה, שלאחריה הגישה תביעת חזרה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה–1975 (להלן – " חוק הפיצויים") אל הנהג ברכב המעורב לטענתה ואל בעלת הרכב.
הנתבע מכחיש , כי נהג ברכב שהיה מעורב לפי הטענה בתאונה במועד התאונה. הנתבעת-2 (להלן: " הנתבעת"), שהינה הבעלים הרשומה של הרכב, מסבירה שהרכב נרשם על שמה מסיבות משפחתיות וכי אין לה קשר למה שארע. הנתבעים אינם מכחישים שהרכב לא היה מבוטח בעת התאונה.
זכות החזרה או השיפוי של קרנית מבוססת על שילוב הסעיפים 12, 9 ו– 7 לחוק הפיצויים. אין צורך להרחיב במעמדה ובתפקיד ה הסטטוטורי של קרנית די אם יוזכר, שמשפיצתה קרנית, בהיעדר ביטוח תקף, נפגע בתאונת דרכים שסבל נזק גוף, עומדת לה זכות חזרה כלפי מי שאינו זכאי לפיצויים לפי סעיף 7 לחוק. הרלוונטי לעניינו של הנתבע, הוא המקרה בסעיף 7 (5) לחוק השולל את הפיצוי מ" מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". באשר לנתבעת: סעיף 7 (6) המתייחס ל" בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח...." יכול להקים את אחריותה. סעיף 9 לחוק הפיצויים קובע, כי מי ששילם פיצויים המגיעים לפי החוק, תהא לו זכות חזרה, למי שאינו זכאי לפיצויים כמפורט בסעיף 7 לרבות מי שאין לו ביטוח או בעל הרכב או המחזיק בו. דהיינו, ככל שיוכח הנתבעים אינם זכאים לפיצויים כמפורט בסעיף 7 לקרנית קמה זכות החזרה על פי החוק.
בדיוני ההוכחות שנשמעו העידו עדים רבים מטעם התובעת בניסיון להוכיח את מעורבותו של הנתבע בתאונה. בפרשת ההגנה העידו, בין היתר, הנתבעים עצמם ועדים נוספים . מטעם התובעת הוגשו דו"ח חוקר, תוצרי החקירה שביצע, החומר בחקירת המשטרה ומסמכים נוספים, לרבות מסמכים אודות מצבה של ה נפגעת לאחר התאונה.
השאלה המרכזית הדרושה בירור במסגרת פסק הדין, הינה האם הובאו די ראיות על מנת לקבוע את זהות הרכב המעורב בתאונה וזהות הנהג ברכב זה. ככל שהתשובה על שאלה זו תהא בחיוב, יהא צורך לדון בהצדקת סכום השיפוי הנדרש.
האם הנתבע והרכב היו מעורבים בתאונה?
מהראיות שהובאו על ידי הצדדים עולות העובדות הבאות שאינן שנויות במחלוקת –
א. הנתבעת הינה הבעלים הרשומה של רכב טויוטה צבע לבן מ.ר. 1873762 (להלן: " רכב הטויוטה"). אין מחלוקת שלא היה ל נתבעת ר ישיון נהיגה בתקופה הרלוונטית וכי הרכב היה בשימוש המשפחה, ובין היתר נהג בו הנתבע.
ב. בערב אירוע התאונה, התקיימה חתונה בפרדס שניר. הנתבע, שהוא מבני משפחת החתן, זומן לחתונה והיה לטענתו הנהג של החתן והכלה . הנתבע טען, כי על מנת שבני הזוג יבואו באופן מכובד לחתונה, לקח מחברו זיאד רכב מזדה ש היה בבעלותו (להלן: "רכב המזדה") והותיר אצל זיאד את רכב הטויוטה. הנתבע טען, כי ליווה את החתן והכלה במשך כל היום והיה בחתונה עד לסיומה, כאשר בכל אותה העת רכב הטויוטה לא היה בחזקתו.
ג. הנפגעת, אמה ובני משפחה נוספים היו גם הם בחתונה. לערך בשעה 20:00 יצאו הנפגעת ואמה מן החתונה, או אז נפגעה הנפגעת כהולכת רגל מרכב חולף אשר עזב את המקום. דו"ח מד"א נושא את השעה 19:58.
ד. אמה של הנפגעת הייתה עדת ראייה לתאונה. הצדדים חלוקים בשאלה האם הצליחה להבחין מי נהג ברכב.
ה. למחרת התאונה, הגיעה משלחת לבית הנפגעת, שכללה אנשים ממשפחתו של הנתבע ובין היתר אביו של הנתבע ואביו של החתן. על מה שאירע באותה פגישה הצדדים חלוקים וניתנו גרסאות שונות.
ו. משפחת הנפגעת הגישה תלונה למשטרה בטענה שהנתבע הוא זה שנהג ברכב הטיוטה עמה ביצע את התאונה . הפרשה נחקרה והתיק נסגר מחוסר ראיות. משפחת הנפגעת לא השלימה עם החלטה זו והגישה באמצעות עורך-דין שני עררים על סגירת התיק. בסופו של יום, החלטת הסגירה מחוסר ראיות נותרה בעינה תוך קביעה שלא ניתן לקשר רכב או נהג ספציפיים לאירוע ( ראו מכתב דחיית הערר - ת/1).
על רקע עובדות אלה יש לבחון האם הוכחו זהות הרכב וזהות הנהג המעורבים בתאונה.
בטרם הכרעה, אין מנוס מלסקור את מסכת הראיות שהובאה.
הראיות שהובאו והעדים שנשמעו
מסכת הראיות בתיק זה עיקרה בהסתמכות על אמירות עדים שונים, רובם ככולם העידו ללא תצהיר, פרט לאמה של הנפגעת. נסיבות מתן העדות - שנים לאחר האירוע, לאחר שהנפגעת קיבלה פיצוי מקרנית ושעה שהעדים נאלצו להעיד נגד הנתבעים באולם בית המשפט, נתנו את אותותיהם, וניתן היה להתרשם משיתוף פעולה מסוייג (בלשון המעטה) של העדים במיוחד במסגרת החקירה הנגדית של ב"כ הנתבעים. פרט לעדויות בבית המשפט, אמרות העדים תועדו במספר אופנים ובין היתר חלקם מסרו הודעה במשטרה, חלקם שוחחו עם חוקר של הנתבעת. לעיתים ניכר שוני בגרסאות העדים, לעיתים אף שוני מכריע דבר שהביא לכך שחלק מן העדים הוכרזו כעוינים וניתנה הרשות ל בא-כוח התובעת לחקור אותם בחקירה הנגדית.
התובעת טוענת, שניתוח עדויות אלה למול גרסת הנתבעים, מביא לידי מסקנה שהובאו די ראיות, חלקן נסיבתיות המאפשרות לקבוע באמת מידה של מאזן הסתברויות שהנתבע נהג ברכב הטויוטה הרשום על שם הנתבעת בעת האירוע. הנתבעים טוענים, שכל שנותר לבסוף הוא עדויות שמיעה שלא ניתן לבסס עליהן ממצאים.
יוער, שהתובעת הגישה, בין היתר, דו"ח חוקר שסיכם את אמרות העדים שעמם שוחח ואת מסקנותיו. אדגיש, כי דו"ח החוקר כשלעצמו חסר משקל. סיכומיו ומסקנותיו של החוקר אינם יכולים לסייע בהכרעה ואינם קבילים. תוצרי החקירה בלבד, דהיינו תמלילי השיחות בהם תועדו העדים, קבילים וניתן לסמוך עליהם. תמלילים אלה הוגשו במהלך דיון ההוכחות בתיק. העדים לא הכחישו את שיחותיהם עם החוקר ואת הדברים שנאמרו ומשכך, ניתן לסמוך גם על דברים אלה.
בין היתר העידו אמה של הנפגעת, אביה, דודה - אברהים, החתן - מונתסר, אביו של הנתבע - מוהדי ושני הנתבעים.
נוכח מהות המחלוקות בין הצדדים, אין מנוס אלא לרדת לזירה ולבחון את העדויות השונות.
אמה של הנפגעת
בחקירתה במשטרה מתאריך 28/10/11 שעה 21:25 מסרה אמה של הנפגעת שבדרך חזרה מן החתונה, היא הלכה מקדימה והנפגעת קצת אחריה, פתאום ראתה רכב עובר, הילדה עפה קבלה מכה ברגל, והרכב נסע מהמקום. אשר לתיאור הרכב מסרה " אולי היה רכב קטן לבן פרטי" (שורה 7 להודעה). האם ציינה שלא ראתה מספר או מי וכמה היו ברכב. האם נשאלה אם ראתה פרטים של הרכב והשיבה שלא ראתה משום שהיה חשוך והרכב נסע מהר.
בדבריה לחוקר התובעת, בשיחה שנערכה בתאריך 4/3/12 - מספרת האם על אופן אירוע התאונה, נוקבת בשמו של הנתבע כמי שנהג ברכב, מציינת שהיא מכירה אותו מהשכונה ושראתה אותו נוהג ברכב. האם מציינת שמדובר ברכב לבן קטן אבל היא לא יודעת איזה סוג. האם מספרת שהנתבע היה שיכור וכי ראתה 5 אנשים ברכב, הרכב קודם עלה לה על הרגל, פגע בשכנה ולאחר מכן פגע בבתה שהלכה מאחור. לאחר התאונה הרכב עצר לרגע ויושביו ברחו מהרכב. האם מדגישה שהיא יודעת מי נהג ומכירה אותו "חושב אני לא יודעת מי הם" (עמ' 11 שורה 20).
לאחר שהחוקר שוחח עם הנתבע שהכחיש מעורבות בתאונה, חזר החוקר אל האם והתקיימה שיחה נוספת בנוכחות דודה של הנפגעת - אברהים (א ח של אביה). בשיחה זו, מתאריך 5/3/12, כאשר נמסר לשניים שהנתבע מכחיש מעורבות בתאונה, מתקיימת השיחה הבאה בין אברהים לאם חלקה בע רבית (עמ' 7 החל משורה 17):
"אברהים: את ראית את הבן אדם הזה? (ערבית)
האמא: כן (ערבית).
אברהים: נוהג במכונית (ערבית)
האמא: כן (ערבית).
אברהים: הוא עכשיו יעני (ערבית)
האמא: יעני הוא מכחיש? (ערבית)
אברהים: כן, מכחיש. (ערבית).
האמא: למה הוא מכחיש? (ערבית)
אברהים: אום מוחמד אנחנו לא יודעים למה וזה לא מעניין אותי (ערבית)
האמא: כן (ערבית)
אברהים: אולי, אם את רואה אותו (ערבית)
האמא: כן, כן, אני אזהה אותו. הוא גבוה והוא קצת קרח ככה (ערבית).
אברהים: יעני אם מחר יהיה משפט, במשפט יהיה מסדר זיהוי (ערבית)
האמא: כן (ערבית)
אברהים: בטוחה (ערבית)
האמא: אבא של מונתסר מאה פעמים לחץ עליו ואין... הוא המשיך לשתות ולנסוע (ערבית)
אברהים: את, את... משהו (ערבית).
האמא: לא, לא אני (ערבית)
אברהים: השאלה שלי, את מכירה אותו (ערבית)
האמא: אני מכירה אותו (ערבית)
אברהים: עכשיו שהיא מכירה אותו היא מזהה אותו.
חוקר: היא מזהה אותו בוודאות.
אברהים: במאה אחוז (ערבית)
האמא: אני מכירה גם את אלה שהיו איתו, אני מכירה אותם. אתה אומר מונתסר ומישהו אני מכירה אותו, מהם.
אברהים: כן (ערבית)
האמא: מהילדים שלהם (ערבית)
אברהים: אנחנו לא צריכים את האחרים, אנחנו צריכים את הנהג (ערבית)
האמא: כן (ערבית)
אברהים: את מכירה? (ערבית)
האמא: כן (ערבית)
אברהים: הוא יכול לכתוב שזה הוא? (ערבית)
האמא: כן, כן (ערבית).
החוקר: שבוודאות מוחלטת היא מזהה אותו?
אברהים: הנה היא אומרת כן.
האמא: כן אני מכירה אותו (ערבית)".

בהמשך אישרה האם לחוקר שהייתה במשטרה ומסרה גרסה ולדבריה רשמו שלא היה דבר. כאשר החוקר מנסה לברר אם האם תוכל לעמוד בחקירה נגדית בבית המשפט מגיבה האם במילים הבאות: "למה הוא הכחיש? למה הוא הכחיש? הוא היה במכונית, למה הם משקרים? נכון או לא? למה הם לא אומרים כן, הוא דרס אותה? וקרה משהו, ירדו מהמכונית כי קרה משהו. תגידו כן, הוא דרס אותה, אני רוצה... כולם שקרנים (ערבית)" (עמ', 10, שורות 17-14). בהמשך מתקיימת שיחה גם עם הנפגעת, שלא אתייחס אליה שכן זו לא העידה, במהלך אותה שיחה מציינת האם שלפני כן לא הכירו את הנתבע. האמא שבה ומציינת שתזהה את הנתבע ומי שישב לידו "אני אכיר אותו אם אני אפגוש אותו פה ראיתי אותו בעיניים" (ערבית) (עמ' 17 שורות 19-18).
בתצהירה בתיק זה מסרה האם, כי כאשר החלו ללכת הביתה מהחתונה, ראתה רכב עובר שמעה "בום" וראתה שהילדה שלה נפלה בתנופה, הבינה שהיא נפגעה. הרכב עזב את המקום. לא ראתה את מספר הרכב רק שזה רכב לבן. לאחר התאונה, הגיעו לבית שלה אנשים ממשפחת הנתבע ואמרו שמי שנהג ברכב זה הנתבע, שנהג ברכב טוי וטה לבנה של אחותו. הם הצטערו והתנצלו על מה שקרה.
בתחילת עדותה, לשאלות בית המשפט, כאשר ניכר שהעדה נתנה משקל למעמד ולצורך למסור את האמת, תארה העדה את אשר ראתה וחוותה בעת התאונה והשיבה כי זיהתה את הנתבע כמי שנהג ברכב . אביא את הדברים כלשונם (ההדגשות אינן במקור) –
"ש: בואי תספרי לי מה קרה, על המקרה.
ת: לא כל כך, לפני חמש שנים מי זוכר את זה?
ש: לא נורא, תנסי להיזכר, אני בטוחה. זה הבת שלך, זה כזה חשוב.
ת: כן.
ש: זה לא שוכחים.
ת: זה לפני חמש שנים. היינו אני והיא בחתונה, פתאום בא אוטו בחמש ורבע. אנחנו הולכים הביתה מכאן, היא הייתה אחריי הבת שלי, אנחנו ממשיכים אני והבת שלי הקטנה, פתאום שמתי לב אין בת, פתאום זרקו.
ש: ומה קרה עם האוטו?
ת: ברחו.
ש: מה ברחו, עצרו או ישר ברחו?
ת: כן.
ש: מה?
ת: פגע בבת שלי וברחו.
ש: כמה אנשים היו באוטו?
ת: חמש.
ש: וראית מי נהג?
ת: אבל אני לא זוכרת הכול מלפני חמש שנים.
ש: נו, אבל את ראית מי נהג באוטו?
ת: כן, אני ראיתי אותו, אבל עכשיו.
ש: מי נהג באוטו?
ת: אני לא יודעת כל כך את השם שלו, לא זוכרת את זה.
ש: אני חושבת שאת זוכרת, תגידי לי, את בבימ"ש.
ת: נכון, אני בבימ"ש, את חושבת שאני מפחדת?
ש: לא, אני לא חושבת שאת מפחדת, אני חושבת שאת מבינה שבבימ"ש צריך להגיד אמת.
ת: באמת, באמת הכול העניין הזה,
ש: אז מי נהג באוטו?
ת: היה לא יודעת, שמעתי קוראים לו קאיד.
ש: שמעת או ראית והכרת אותו?
ת: אני ראיתי.
ש: ראית שזה קאיד?
ת: ממ.
כב' הש' מור-אל: אדוני רוצה עוד משהו?
העדה, גב' אלעיש: לא רק קאיד היה.
ש: היה עוד אנשים, חמישה אנשים?
ת: ממ. אני ראיתי שתיים, אבל השלוש לא.
ש: מי השני שראית?
ת: לא יודעת השם שלו. אבל,
ש: מהמשפחה של קאיד?
ת: הכול מאותה משפחה.
ש: כל האנשים שהיו באוטו מאותה משפחה?
ת: מאותה משפחה.
ש: את יודעת איזה אוטו זה היה?
ת: לבן.
ש: סוג את יודעת?
ת: לא, מאיפה? זה חושך.
ש: גם אני לא הייתי יודעת.
ת: לא יודעת".
אקדים ואעיר כבר כאן, שבדברים אלה של העדה, ניכר היה שהעדה על אף חוסר הרצון שלה לסבך את הנתבע, מתוקף המעמד השיבה תשובות אמת לשאלות שנשאלה. הדבר ניכר לעיין בתנועות גופה ותווי פניה של העדה בעת מסירת העדות. העדה השיבה שראתה את הנתבע כמי שנהג ברכב ועלה מדבריה שאכן זיהתה אותו. מדובר בעדות ראיה ישירה שדי בה כדי לקבוע שאכן הנתבע הוא זה שנהג ברכב.
בחקירתה הנגדית, ככל שזו התקדמה, התעצם חששה של העדה מפני הפניית אצבע מאשימה כלשהי לנתבע והעדה נסוגה במידת מה מ הגרסה שמסרה. העדה טענה שאינה מזהה את האנשים שבאולם (כאשר הוצבע לה על הנתבע) ואמרה שלא מדובר בהם (הנתבע ובנו) . העדה אישרה שהיה חושך, והשיבה שהיא לא כל כך זוכרת. העדה נשאלה אם היא מכירה אישית את קאיד לפני התאונה והשיבה "אני הייתי, הוא היה לרקוד בחתונה. הלך באוטו וחמש גברים. היה מסטול" (שם, עמ' 43, שורה 20). העדה נשאלה איך ראתה מי ברכב והסבירה שהיא רצה אחרי הרכב, שלושה ברחו שניים נשארו ברכב. מתוך השלושה בחורים זיהתה רק אחד, אח של החתן שנשאר ו קאיד היה הנהג . העדה נשאלה אם ראתה את הנתבע או אח של החתן והשיבה שראתה את שניהם ושבה ואישרה שזיהתה שניים מתוך החמישה. העדה נשאלה איך זיהתה אותם והשיבה שהנתבע היה בחתונה ויצא לרכב. ב"כ הנתבעים הצביע על הנתבע באולם בית המשפט והעדה השיבה שהנהג היה גבוה צעיר והסבירה: " תקשיב. אני לא מכיר אותו. הוא אמר לי הנה, הוא היה אצלנו. אני אמרתי יאללה, איך הוא היה עכשיו, איך הוא. שמן, הוא היה צעיר יותר" (שם, עמ' 46 שורות 22-21). העדה נשאלה מתי שמעה לראשונה שהנתבע הוא הנהג והשיבה "אנשים אמרו זה קאיד, אני לא יודעת מי האנשים, היו מלא אנשים" (שם, עמ' 47 שורה 27), הוטח בעדה שאינה יודעת מי הנתבע בוודאות והשיבה "אבל אני מכיר אותו, הוא גבוה, רזה" (שם, שם שורה 29) העדה נשאלה אם היא מזהה לפי הגובה והגוף או שלפי הפנים, והשיבה שכן קצת. העדה חזרה על כך שאנשים במקום, אנשים שהיא לא מכירה אמרו שזה הנתבע. והשיבה שגם ראתה. העדה נשאלה אם רצה אחרי הרכב איך הספיקה לראות את הנתבע והשיבה "אני מכיר אותו בפנים" (שם, עמ' 49 שורה 8) ולאחר מכן אמרה שמהחתונה. נאמר לה שלא ראתה אותו נוהג והעדה השיבה שאנשים אמרו. היא שמעה מאנשים אבל מכירה את הנתבע שרקד. כאשר התבקשה להשיב מול אלוהים ובית המשפט אם ראתה את הנתבע נוהג השיבה "אני שמעתי" (שם, עמ' 49 שורה 25).
על אף דברים אלה בסוף חקירתה של העדה מהם עולה כאילו רק שמעה שהנתבע הוא זה שנהג ברכב , אני מוצאת לנכון ליתן משקל מכריע דווקא לזיהוי של הנתבע כמי שנהג ברכב, זיהוי שעליו עמדה העדה בתחילת חקירתה. הדברים שמסרה העדה בין כותלי בית המשפט בהקשר זה נתמכים בדברים שמסרה גם לחוקר מטעם הנתבעת. העדה עמדה מספר פעמים בעדותה על כך שזיהתה את הנתבע, כך גם ניתן היה להתרשם ממכלול עדותה. החשש של העדה, חוסר הרצון שלה לעמוד מול ב"כ הנתבע והנתבע באולם בית המשפט, הם אלה שהביאו לנסיגה מהגירסה.
אביה של הנפגעת
בהודעתו במשטרה מתאריך 24/6/2012 שעה 08:45, מסר האב שיום למחרת התאונה, היו אצלו בבית הסבא של החתן, ואנשים נוספים והם אמרו לו שמי שהיה מעורב בתאונה ודרס זה מהמשפחה שלהם וזה הנתבע. האב נשאל אם אמרו איזה רכב היה מעורב בתאונה והשיב שהוא חושב רכב של אחותו של הנתבע (הנתבעת). כאשר נמסר לו שהנתבע טוען שהיה כל הערב עם רכב המזדה, השיב שהוא שמע שמדובר ברכב טויוטה לבן, וכאשר נשאל מי אמר לו השיב " אשתי אמרה לי שהייתה בתאונה שם וראתה" (שם שורה 19). האב השיב שמי שהיה בבית לא אמר לו איזה רכב היה מעורב בתאונה.
בעדותו, השיב אביה של הנפגעת בחקירה ראשית, שבמועד התאונה לא היה בחתונה אלא ביפו, הוא לא ראה כלום. יום לאחר התאונה הגיעו ההורים של הנתבע ואמרו "זה מאצלנו" (פרוטוקול מתאריך 16/4/18 עמ' 21 שורה 26), "אמרו כאילו שזה הבן שלנו, זה הכל" (שם, עמ' 22 שורה 1), העד נשאל למה הם באו והשיב: "באו להגיד כאילו שאנחנו, כאילו הילד שלנו דרס" (שם, שם, שורה 3). העד נשאל למה באו להגיד את זה והשיב "באו להגיד, למה באו להגיד את האמת, זה הבן שלהם, זה הכל" (שם, שם, שורה 5). האב השיב שהוא לא מכיר את ההורים של הנתבע, כי הוא חדש במקום אבל הם אמרו שהם ההורים שלו. משנשאל אם הם אמרו שהנתבע נהג ברכב השיב "לא אמרו, אמרו זה שפגע, זה מאלם (צ"ל: " מאצלם" – א' מ'), אבל לא יודעים מי זה, הנהג של החתן.... הנהג של החתן, כן, אבל אני לא יודע מי" (שם, שם, שורות 15,17). העד נשאל שוב האם הם אמרו שהבן שלהם הוא זה שפגע והשיב "אמרו כן, זה שפגע" (שם, שם, שורה 19).
בחקירה נגדית השיב העד שאינו זוכר מי היה בפגישה, באו 5-6 אנשים, והוא חושב שהיה אבא של הנתבע. העד נשאל אם הוא אמר שהבן שלי פגע והשיב: " הוא לא אמר, הוא אמר אנחנו מתנצלים, זה שעשה את התאונה זה מהמשפחה שלנו" (שם, עמ' 23 שורות 14-13). העד נשאל אם לא אמרו בשום שלב שזה הנתבע והשיב: "לא אמרו, את האמת לא אמרו" (שם, שם, שורה 23).
או אז ביקש ב"כ התובעת להכריז על העד עוין בשים לב לדבריו בהודעתו במשטרה והעד הגיב לכך: "הם לא אמרו, אבל שמעתי כאילו אחר כך שזה קיאד, הנהג של החתן. ההורים אמרו זה מהמשפחה" (שם, עמ' 24, שורות 2-1).
העד עומת עם דבריו בחקירה במשטרה לפיהם נאמר באותה פגישה שמי שנהג זה הנתבע והשיב: "וואלה את האמת לא, אם זה רשום רשום, אני לא זוכר, לא זוכר. אולי כן, אני לא." (שם, שם, שורות 29-28). כאשר נאמר לעד שסגרו את התיק במשטרה והמשפחה הגישה ערר, השיב שמי שטיפל בזה זה אחיו הגדול אברהים . העד אישר שהוגש ערר בטענה שהנתבע הוא זה שעשה את התאונה.
דודה של הנפגעת – אברהים
בשיחה עם חוקר מטעם התובע, שיחה בה השתתפה אמה של התובעת מתאריך 4/3/12, משתתף גם אברהים. אברהים מספר שהנתבע לקח שני עורכי דין והצליח לצאת מחקירת המשטרה . העד הסביר שהוא עצמו לקח את מספר הרכב והוא לא מוותר. אברהים מספר שמשפחת הנתבע אמרו שלא רוצים בלגן וכל מה שצריך הם ישלמו, הוא חשב שהפגיעה היא קלה ולא שילמו כלום. אברהים מוסיף שסגרו את התיק במשטרה אבל ראה שיש זכות ערעור לקח עורך דין וערערו. בשלב כלשהו כשהחוקר אומר שהוא רוצה את מספר הרכב ופרטים נוספים אומר אברהים בערבית "אני מפחד" (עמ' 29 שורה 3), ואולם מבקש מהחוקר להמשיך. אברהים גם מדגיש שהוא לא רוצה לוותר לנתבע וכי הוא הנחה את המשפחה לדבר (עמ' 65 שורה 13).
בשיחה נוספת עם החוקר, מתאריך 5/3/12, כאשר נאמר לאברהים שהנתבע מכחיש שהיה מעורב בתאונה, אומר אברהים: "... ואני אעיד שהמשפחה שלו באה לכאן. אם הוא עכשיו רוצה לשקר, אני רוצה להיות, אני תרשום אותי. אני, באו המשפחה שלו ואמרו זה הבן שלנו זה קאיד" (עמ' 4 שורות 23-21). בהמשך אותה שיחה משיב אברהים כי משפחת הנתבע אמרה שזה הבן שלהם לא אמרו שם (עמ' 18 שורה 3 ואילך). אברהים מסביר לחוקר שבבית החולים נאמר שזה תאונת פגע וברח לפי ההנחיה שלהם, שכן הנחו את הילדה לומר שאינה מכירה את מי שפגע בה.
כזכור, אביה של הנפגעת הפנה בעדותו לאברהים, אחיו הגדול וטען שהוא זה שטיפל בענייני המשפחה. אברהים זומן לעדות ללא תצהיר, בעדותו מסר שיש לו מכולת, ושמע אמבולנס אמרו לו שילדה מהבית שלהם נפגעה, הלך למקום ראה שהאמבולנס לקח אותה. למחרת באו משפחת הנתבע והם לא אמרו שמות, אלא אמרו שאם משהו יקרה לנפגעת הם מוכנים לכסות. נוכח הסתירה שנפלה בין עדות העד לבין דבריו לחוקר הנתבעת, התרתי את חקירתו בחקירה נגדית.
בחקירתו הנגדית לב"כ התובעת, אישר העד שהוא בכיר במשפחה וסייע לאבי הנפגעת ואולם כאשר נאמר לו שהמשפחה הגישה ערר על סגירת התיק, השיב שהדבר לא נכון.
לגבי הטענה שהנתבע נהג ברכב, השיב העד שאינו יודע לא ראה מדובר בשמועה מבחוץ, מהשכונה. העד אישר שמשפחת הנתבע באה להתנצל אבל טען שאינו יכול לומר מי מן המשפחה נהג. לדבריו, סברו שפגיעת הילדה אינה חמורה ולא רצו לתבוע. כאשר העד התבקש להשיב מהו מקור השמועות שהנתבע נהג השיב "וואלה אמרו שזה קאיד ברכב" העד נשאל מי זה אמרו והשיב "אנשים, אחרי החתונה" (שם, עמוד 32 שורות 31-29). העד סיפר שאנשים בחתונה אמרו שזה הנתבע אבל הוא לא ראה אותו.
בחקירה נגדית לב"כ הנתבעים, השיב העד שאמר את שמו של הנתבע על פי שמועה. הוא לא ראה, היו אלה שמועות שנפוצות בשטח.
אביו של הנתבע – מוהדי
אביו של הנתבע הגיע לבית המשפט בצו הבאה לאחר שלא התייצב לדיון ראשון בתיק. העד נשאל על כך שהלכו עם אביו של החתן לבית משפחת הנפגעת והשיב: "זה נכון. תראה, זה, נהוג אצלנו, שכאילו, (לא ברור) בבן או באח, או איזו בעיה, אז אתה חייב ללכת לדבר עם האנשים. אני, הלכנו, ודיברנו. ואמרתי להם, 'אם הבן שלי, אני מוכן לשלם את ההוצאות. ואם לא בן שלי, אז אין מה לדבר פה'.... אם הבן עשה את הדבר הזה,.... אני, כאילו, שאני אחראי. אם לא בן שלי, מה אני יכול לעשות? .... עוד פעם, אני אומר לך, אצלנו, מנהג. אצל הערבים. שאם קורה מקרה, קורה איזשהו בעיה, אז באה המשפחה, הולכים, מדברים איתם. מה שאתם רוצים, הכל. הוצאות, הכל, הכל אני משלם. אבל אם הבן שלי. אם לא, אז אני, מה אני יכול לעשות?" (פרוטוקול מתאריך 17/2/19 עמ' 83, שורות 15 ואילך). העד אישר שאביו של החתן היה איתו אצל משפחת הנפגעת.
החתן - מונתסר
החתן מסר בהודעתו במשטרה מתאריך 25/7/12 שעה 10:31, כי הנתבע היה איתו מהבוקר ועד ששם אותו בחתונה. בדרך לחתונה לא הייתה כל תאונה. החתן מסר שאינו יודע שאבא וסבא שלו ובני משפחה נוספים באו למשפחת הנפגעת.
בעדותו מסר החתן, שהוא זוכר שביום החתונה הנתבע לקח אותם והם חזרו מהחתונה רגיל לא עם הנתבע. הוא זוכר שהנתבע רקד בחתונה. הוא שמע בדיעבד שהייתה תאונה לא ידע שכן הייתה חתונה גדולה. לגבי התאונה אין לו מושג. העד אישר שקיים סרט של החתונה בו יראו את הנתבע רוקד כל הערב.
גרסתו של הנתבע
בחקירתו במשטרה מתאריך 15/1/12 בשעה 15:58 נחקר הנתבע באזהרה והשיב שהיה בחתונה עם החתן והכלה, לקח את רכב המזדה בסביבות 16:00 אחר הצהריים עד למחרת בבוקר. בשעות הבוקר החזיר את הרכב המזדה לזיאד. לדבריו היה בחתונה משעה 16:00 ועד 23:00 וגם רואים אותו רוקד שם. כאשר נשאל היכן היה בשעת התאונה השיב שהיה עם החתן והכלה ו רואים אותו מצולם בחתונה. לדבריו, בשעות 19:00 – 20:00 נסעו לכיוון הבית אחרי הצילומים ביפו.
בשיחתו עם החוקר הפרטי מטעם התובעת מסר הנתבע, שהרכב היה רשום על שם אחותו והוא היה נוסע בו ואולם בערב החתונה נסע ברכב המזדה. הנתבע אישר שמשפחתו היו אצל משפחת הנפגעת לאחר התאונה , כי זו חתונה שלהם. כאשר החוקר אומר לנתבע שהאמא של הנפגעת זיהתה אותו, וכי המשפחה אומרת שאביו הודה שהוא נהג, אומר הנתבע: "הם אנשים מטומטמים, אנחנו לא אנשים פשוטים סתם, אם הם יתחילו להזיק לנו את הצורה נזיין להם בסוף, שהם ידעו מזה, הבנת? אנחנו נגרש אותם מכל הארץ מפה נוציא אותם, אלה אנשים מפגרים, אנחנו נתעסק עם מפגרים? רק יסבלו איתנו, לא יותר. אני את אחים שלי עוד יומיים כולם בחוץ, יש לי אחים אחד בחוץ אתמול השתחרר, היום, אתמול השתחרר..." (עמ' 20 שורה 26 ואילך). הנתבע ציין שיש תמונות מהחתונה וזה לא הגיוני שיעזוב את החתונה בלי אשתו והילדים. הנתבע ציין שיש הרבה רכבי טויוטה, ויש הרבה אנשים במשפחתו ואמה של הנפגעת כלל לא מכירה אותו.
בתצהירו, חזר הנתבע על גרסה זו ואולם בניגוד לדבריו במשטרה לפיהם רכב המזדה נותר בחזקתו עד שעות הבוקר, טען שרכב המזדה היה בחזקתו משעה 14:30 עד חצות לערך, לאחר סיום האירוע בסמוך לשעה 24:00 החזיר לזיאד את רכב המזדה האפורה. רכב הטויוטה נותר אצל זיאד. הנתבע טען שהוא נהג ברכב הטויוטה לעיתים רחוקות.
בעדותו חזר הנתבע על הדברים ואף הדגיש שהציע למשטרה לבדוק את רכב הטויוטה. הנתבע הדגיש, שהחתונה מצולמת וניתן לראות אותו בשעת התאונה הנתבע הביע תמיהה על כך שהצילומים לא הועברו וטען שהם אצל עורך הדין והם יועברו. הדברים חזרו כחוט השני בכל עדותו של הנתבע שקיימים צילומים והוא יעביר אותם. בעדותו חזר הנתבע לגרסה שנתן במשטרה וטען שהחזיר את רכב המזדה לזיאד בבוקר. הנתבע טען שהשינוי בגרסה בה בשל מה שעבר מאז, לרבות ריצוי עונש מאסר בבית הכלא. הנתבע הדגיש שרכב הטויוטה היה אצל זיאד וכאשר נשאל מדוע לא אמר את זה במשטרה השיב שלא אמר את זה לחוקר. הנתבע הסביר שרכב הטויוטה נמצא בדרך כלל בחצר הבית, מפתחות בסוויץ' משמש בעיקר להסיע את אמו אבל כל אחד יכול לנסוע. כאשר עומת הנתבע עם גרסת החתן מונתסר שהיה איתו מהבוקר עד שהביא אותו לחתונה, השיב הנתבע שהחתן "נפל" לסמים והוא לא שפוי בראש והוא יגיד מה שרוצים לשמוע. הנתבע הודה בפה מלא שאין ביטוח לרכב והסביר שהם לא עושים ביטוח, לא יוצאים מהאזור וגרים בפרדסים. במזדה היה ביטוח. הנתבע הסביר שמי שצריך לנהוג ברכב נוהג בו, יש 1,000 נהגים. אשר לכך שהרכב רשום על שם אחותו, הסביר הנתבע, כי היה בבית הסוהר לא פעם ולא פעמיים ואי אפשר לרשום מכוניות על שמו. אשר לזה שאביו וסבו הלכו לבית הנפגעת למחרת התאונה, השיב הנתבע, שהנפגעת נפגעה בחתונה של המשפחה, אז הולכים לבקר לראות את המצב של הילדה. הנתבע השיב שאביו לא אמר שהוא עשה את התאונה ואם היה אומר, אז היה בא אליו ואומר לו.
גרסת הנתבעת
בעדותה ובתצהירה הסבירה הנתבעת, שהאחים שלה היו בבית הסוהר, ולא ניתן לרשום את הרכב על שמם משכך, הרכב נרשם על שמה. בתקופה הרלוונטית לא היה לה רשיון נהיגה. העדה השיבה שדאגה שיהיה טסט לרכב אבל לא דאגה לביטוח. כאשר התבקשה להתייחס לתאונה השיבה: "אבל באותו רגע האוטו לא היה בבית, אתה יודע, היה לנו חתונה, וקאיד היה, נהג במאזדה שחור, שהביא את הכלה. ואנחנו היינו שם, בחתונה. וכל אחד, אני לא יודעת בדיוק מי לקח את האוטו, כי כל אחד לוקח. אמרתי לך, בגלל המצב של אמא, אני לא יכולה להגיד, סתם, בן דוד שלי, 'אני לא יכולה להביא לך את המפתח'. המפתח היה באוטו, וכל אחד נוהג. אני לא נוהגת, אז אני לא יכולה לעלות באוטו" (שם, עמ' 93 שורות 20-14). על הביקור של משפחתה בבית משפחת הנפגעת לאחר התאונה לא יכלה העדה לומר דבר, שכן לדבריה אינה נכנסת בענייניהם של הגברים.
מסכת הראיות – סיכום ביניים
אלה אם כן הראיות שהובאו ונשמעו, כאשר ניכר היה באופן ברור בעת שמיעת ראיות שבני משפחת הנפגעת, מנסים להימנע מלערב את הנתבע באירועים. על אף האמור, בני המשפחה לא חזרו בהם מהדברים שאמרו לחוקר של התובעת, שם עמדתם הייתה ברורה ונחרצת בנוגע לזיהוי הנהג שהיה מעורב בתאונה ולדברים שנאמרו על ידי משפחתו. השאלה הדרושה הכרעה הינה, האם די במה שהובא על מנת להכריע שהנתבע הוא זה שנהג ברכב הטיוטה הלבן שהיה מעורב לטענת התובעת בתאונה?
סוגיית האחריות – דיון והכרעה
מצויים אנו בהליך אזרחי ומידת ההוכחה הנדרשת אינה כזו הדורשת להסיר כל ספק סביר. השאלה בה יש לדון הינה האם התשתית הראייתית הקיימת, שחלקה מושתתת על ראיות נסיבתיות, די בה כדי להרים את הנטל הנדרש שיש בו לקבוע את אחריות הנתבעים ואת מעורבות רכב הטויוטה בתאונה.
מושכלות יסוד הן, שאין מניעה לקבל הכרעה, בין היתר על ראיות נסיבתיות ובלבד שאלה והסברי הנתבע יבחנו במבחני ההגיון והשכל הישר ורק אם המסקנה שהתובעת עמדה בנטל גוברת על תיזה ומסקנה סבירה אחרת, ניתן לקבוע שהנטל הורם. ההלכה בעניין זה ידועה ולפיה משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מזה של ראיות ישירות ובלבד שהמסקנה המתקבלת מהשתלבותן מסתברת יותר מכל מסקנה אחרת ואין המדובר בראיות הנתונים לפירושים שונים.
בענייננו ממסכת הראיות שהובאה עולים הממצאים הבאים –
קיימת עדות ישירה של האם שזיהתה את הנתבע כמי שנהג ברכב. אכן האם מסרה מספר גרסאות, בחלקן אינה טוענת לזיהוי וודאי, ואולם עיון במלוא דבריה של האם, על רקע מכלול הנסיבות מעלה שיש להעדיף את דבריה בתחילת חקירתה בבית המשפט ודבריה לחוקר הפרטי בשיחה מתאריך 5/3/12. ניכר שחרף חששה "להפליל" את הנתבע האם מסרה את אשר ראתה וחוותה בתאונה. הייתה לי האפשרות להתרשם מן האם באופן בלתי אמצעי באולם, האם מסרה את הדברים בעדותה בחוסר רצון ובהיסוס ואולם ניכר שהאם זיהתה את הנתבע כמי שנהג ברכב לבן קטן שאינה יודעת לומר את סוגו, כאשר ברכב ארבעה אנשים נוספים.
אכן בהמשך עדותה , האם נסוגה מגרסה זו ואף נמנעה מלזהות את הנתבע באולם בית המשפט, ואולם ניתן היה להתרשם, כי דברים אלה באו במטרה לרצות את ב"כ הנתבע והנתבע . ניכר שהעדים מבני משפחת הנפגעת ביקשו להימנע מלסבך את הנתבעים באירוע. לנוכח הצהרתו של הנתבע בפני החוקר הפרטי מה צפוי למשפחת הנפגעת לו תסבך אותו, ניתן להבין גם מדוע נהגו העדים כך, במיוחד כאשר קיבלו כבר את הפיצוי.
באופן דומה ניתן להתרשם משיחתה של האם עם החוקר הפרטי בנוכחות אברהים מתאריך 5/3/12, בה האם נשאלת שוב ושוב האם היא בטוחה בזהות הנהג. ניכר שאף אחד מן השניים לא לחץ על האם לומר דברים שאינם כהוויתם, נהפוך הוא, אברהים מנסה שוב ושוב לברר עד כמה היא בטוחה בגרסתה והאם משיבה שהיא בטוחה בגרסה זו.
אמנם מצויים אנו בהליך אזרחי ואין תחולה לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, אך לא מדובר בהעדפת הגרסה שאמרה לחוקר על הגרסה שאמרה בבית המשפט שכן בבית המשפט חזרה האם על זיהויו של הנתבע מספר פעמים, כאשר ככל שהחקירה התארכה, ניכר החשש והנסיון לרצות את ב"כ הנתבעים. בנסיבות אלה, הגירסה בפני החוקר מחזקת את הדברים שנאמרו.
בנסיבות שפורטו, אני מעדיפה את גרסת האם בתחילת עדותה, גרסה שנמסרה גם לחוקר הפרטי, וקובעת שהאם ראתה וזיהתה את הנתבע המוכר לה, כמי שנהג ברכב לבן קטן שפגע בבתה .
לא נעלמו מעיני העובדות לפיהן הן בבית החולים והן במשטרה האם נמנעה מלזהות את הנהג ואולם כפי שהסביר אברהים לחוקר הפרטי, המשפחה הונחתה שלא לזהות את הנהג, וכך נהגה.
לעדות ישירה זו מצטרפת העובדה שהוכחה, שלאחר האירוע ביקרה משלחת ממשפחת הנתבע בבית התובעת . משלחת זו הודתה שמי שנהג ברכב הוא הנתבע אשר נהג ברכב הטויוטה הלבנה. כפי שעלה מן העדויות, מלבד שמו של הנתבע לא עלה כל שם אחר על הפרק. מדובר באמירה שהיא בניגוד מוחלט לאינטרס של המשלחת ובכל זאת נאמרה. גם בהקשר זה ניסה אביה של הנפגעת לחזור בו מן הדברים שנאמרו במשטרה על ידו, כי המשלחת נקבה בשמו של הנתבע כמי שנהג, ואולם בסוף חקירתו השיב שאם הדברים נאמרו אז נאמרו והוא לא זוכר.
הדברים יפים גם לגבי דודה של הנפגעת, אברהים, שמבהיר לחוקר הפרטי שמדברי המשלחת עלה שהנתבע הוא זה שנהג ברכב הטויוטה בעת התאונה. עדותו של אברהים בבית המשפט הייתה מסוייגת באופן ברור והוא ניסה להמנע מלסבך את הנתבע.
הנתבע טען שביקור המשלחת נבע ממנהג שעה שהנפגעת נפגעה באירוע של המשפחה. אם אכן כך, הרי אמורים היו לבקר רק משפחת החתן ולא אביו של הנתבע וסבו. לעומת גרסת הנתבע, אביו של הנתבע העיד שאבא של החתן הצטרף למשלחת רק בגלל שהוא חבר של המשפחה ולא בגלל המנהג. אביו של הנתבע, גם הודה שנקב בשמו של הנתבע כמי שאולי נהג ברכב, וניסה לטעון שנאמר שככל שהנתבע נהג ברכב הם יישאו באחריות. מדוע שאביו של הנתבע יאמר כך? אלא אם הייתה לו ידיעה שאכן הנתבע נהג ברכב? הודאת אביו של הנתבע, כי אמר שאם זה הבן שלו נהג הם אחראים, הינה בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע" , ומאשרת את העובדה שנטענה על ידי משפחת הנפגעת שרק שמו של הנתבע עלה באותה פגישה.
זאת ועוד, אין מחלוקת, כי בחזקת הנתבעים רכב טויוטה לבן בו היה נוהג גם הנתבע וכי הנתבע היה בשעת התאונה בסמוך ל מקום התאונה. אומנם הנתבע טען שבערב האירוע היה עם רכב המזדה של חברו זיאד, ואולם כפי שעלה מעדות החתן , גרסה זו קיבלה אימות עד ההגעה לחתונה ותו לאו. תפקידו של הנתבע כמי שהסיע את הכלה והחתן הסתיים בחתונה עצמה. לאחר מכן, לא זקוק היה הנתבע לרכב המזדה ואין כל ראיה שנסע בו.
עד כמה בטוחה הייתה משפחת הנפגעת בכך שהנתבע הוא זה שנהג ברכב, ניתן ללמוד מהתנהלותם, כמי שהגישו שני עררים על החלטת המשטרה לסגור את התיק. בהקשר זה אינני מקבלת את נ יסיונם להימנע מלהודות בעובדה זו באולם בית המשפט. מהדברים שמסר אברהים לחוקר הפרטי ניכר שהיה מעורב ואף נקט את הצעדים הנדרשים להגשת הערר. בפועל הוגשו שני עררים באמצעות עורך-דין על סגירת התיק בטענה שהנתבע הוא זה שנהג ברכב, עררים אלה לא הוגשו יש מאין, אלא בשליחות משפחת הנפגעת, שניסתה להביא לכך שהנתבע ישלם על מעשיו.
יתירה מזו, למשפחת הנפגעת לא היה שמץ של סיבה להעליל על הנתבע, ולמסור דברים שלא היו. נהפוך הוא. דווקא הותרת האירוע בגדר תאונת "פגע וברח" הייתה מקלה על קבלת הפיצוי מן התובעת, אלא שכפי שמסבירים בני המשפחה לחוקר הפרטי, הנתבע לשיטתם פגע בבתם וברח מן המקום ועל כך הוא היה צריך לתפיסתם לשלם. דא עקא שהמשטרה לא הצליחה להגיע לממצאים שיאפשרו הגשת כתב אישום וממילא עד להגעה לדיון בבית המשפט בגדר תביעה זו, הפיצוי לנפגעת כבר שולם וברי שהאינטרס של משפחת הנפגעת בשלב זה הוא לא להסתבך עם הנתבע ומשפחתו ולא לסבך אותו בתאונה. אחזור ואפנה לדבריו של הנתבע לחוקר הפרטי שצוטטו לעיל, מהם ניתן ללמוד, עד כמה הסתכנה משפחת הנפגעת כאשר ניסתה לעמוד על גרסתה שהנתבע הוא זה שנהג ברכב, דבר שמסביר גם את הנ יסיון להימנע מלמסור עדות מסבכת במשטרה, אולי תוך תקווה שהמשטרה תמצא ראיות שאינן תלויות בגרסתם.
העובדה שהמשטרה סגרה את התיק אין בה כדי להכריע, שעה שהנטל המוטל על התביעה בהליך הפלילי הוא כבד הרבה יותר מזה הקיים בהליך האזרחי .
מהאמור עד כאן עולה שהתובעת הצליחה לכל הפחות להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח שלא מדובר בפגיעה על ידי רכב או נהג לא מזוהה. על מנת לסתור גרסה זו היה על הנתבעים להוכיח ולשכנע שאין לקבל גרסה זו מטעמים אלה ואחרים ובעיקר להסביר מדוע "יעלילו" משפחת הנפגעת על הנתבע דווקא, בהעדר כל סיבה לעשות כן.
בהקשר זה ראו פסק הדין שניתן לאחרונה בע"א (ת"א) 57891-08-18 קרנית קרן לפיצויים נפגעי תאונות דרכים נ' ערנית מעודה (24/7/19), בו התקבל ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, שדחה תביעה של התובעת בטענה שלא הובאו די ראיות לזיהוי הרכב והנהג. בית המשפט המחוזי קובע כי משהביאה התובעת ראיות בנוגע לזיהוי הרכב והנהג, עובר הנטל לנתבעים לסתור גרסה זו. בית המשפט קובע שם, כי העדר מניע להעליל על הנתבעים שם, הוא שיקול חשוב בגדר השיקולים שיש לקחת בחשבון. אביא את דבריו של כב' השופט ורדי כלשונם:
"אני סבור שנקודת המוצא של בית משפט קמא הייתה צריכה להיות שונה באופן שבמקום שקרנית תוכיח שהרכב הפוגע היה רכבה של בעלת הרכב והצבעה של בית המשפט על אי עמידה בכך ועל סתירות וספקולציות כמו לגבי המרחק של העד מהאירוע ויכולתו לראותו, היה מקום להעביר את הנטל לבעלת הרכב להוכיח שרכבה לא היה מעורב בתאונה ולתת משקל מכריע ל"ראיית הזהב" הישירה והאובייקטיבית שעמדה בפניו: עדות ומסמכים של עד אובייקטיבי שראה/רשם בזמן אמת את סוג הרכב, צבעו ומספרו התואם לרכב של בעלת הרכב-השכנה.
מבחינה סטטיסטית הסיכוי שהרכב שהעד רשם את מספרו סוגו וצבעו יתאים לרכב של שכנה החונה בסמוך ונוסע במסלול הפגיעה הינו אפסי ומשול לטעמי לסיכויי הזכייה בפיס או לממצאי בדיקת DNA.
במצב דברים זה ומשלא נטען כלל ובוודאי לא הוכח כל אינטרס ו/או מניע של העד "להפליל" את בעלת הרכב אותה כלל לא הכיר קודם לכן , לא נסתרה ראייה ישירה ומכרעת זו , כשברי גם שלאור ראיה זו עבר הנטל לבעלת הרכב לסתרה ולהוכיח שרכבה לא קשור לתאונה ונטל זה לא הורם".
הדברים יפים בשינויים המחוייבים גם לענייננו. אמנם אין המדובר בענייננו בעד שרשם את מספר הרכב, סוגו וצבעו, אך קיימת עדת ראיה, ש קיימת לה היכרות מסויימת עם הנתבע, שנכחה בתאונה ומסרה במספר הזדמנויות שזיהתה את הנתבע כמי שנהג ברכב . לא קיים אינטרס כלשהו לעדה להפליל את הנתבע. נהפוך ברור. ברור למשפחת הנפגעת שבכך שהם מפנים אצבע מאשימה כלפי הנתבע הם מסתבכים. לא בכדי אומר אברהים לחוקר הפרטי שהוא מפחד . ואכן בא לנו אישור לחששות מפיו של ה נתבע עצמו שמבהיר לחוקר הפרטי בפני מה עשויה לעמוד משפחת הנפגעת לו תייחס לו את אירוע התאונה.
בבואי לבחון האם הנתבע הרים את הנטל, מסקנתי היא שהוא לא עשה כן. בסופו של יום נותרה עדותו של הנתבע עדות יחידה של בעל דין, שהתקשיתי ליתן בה אמון. הנתבע נמנע מהבאת עדויות וראיות שיכלו לתמוך בעדותו.
כך לאורך כל עדותו, טען הנתבע והפנה לסרט החתונה שיכל היה ללמד היכן היה בשעת התאונה. הנתבע טען לאורך כל עדותו שהסרט אצל עורך דינו והוא יגישו. הסרט מעולם לא הוגש אף שהתובעת לא הביעה כל התנגדות להגשת הסרט גם במהלך ההוכחות . ללא ספק הסרט יכל להוות ראיה מכריעה לו ניתן היה לראות את הנתבע בחתונה בשעת התאונה או סמוך לכך.
הנתבע נמנע מלזמן לעדות את חברו זיאד ממנו לקח את רכב המזדה וברשותו , לטענתו , הותיר את רכב הטויוטה . זיאד יכל לאשש את גרסת הנתבע בנוגע לזמן שרכב המזדה היה בחזקתו ובנוגע למיקומו של רכב הטויוטה בזמן התאונה. מדובר בעד חשוב ומכריע שלא זומן ולא הובא כל טעם סביר להימנעות מזימונו.
לגבי המועדים בהם הותיר את הרכב בידי זיאד נפלה בעדות הנתבע סתירה – במשטרה טען שהותיר את הרכב עד הבוקר, בתצהירו טען שלקח אותו בלילה, ובעדותו חזר לגרסה הראשונה כי הותיר את הרכב עד הבוקר. כאמור, מי שיכל להעיד ולאשש את הגרסה בעניין זה הוא זיאד.
מקובלת עלי גרסת הנתבע שהוא היה נהג של הזוג שנישא ואולם הוא סיים תפקידו זה בעת שהגיעו בני הזוג לחתונה, מני אז לא נודע גורלן של המזדה או של הטויוטה.
הנתבע נמנע מלזמן אנשים נוספים שהיו בחתונה ובכלל זה את אשתו שיכלה להעיד מתי עזב את החתונה והאם עזב יחד עמה. הנתבע טען בעדותו שלא היה עוזב את החתונה בלי אשתו, ככל שכך מצופה היה שיזמן את אשתו על מנת שתאשר את גרסתו .
על כך כבר נאמר: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). בענייננו, הסבר להימנעות מהבאת הראיות לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לנתבעים.
לכל אלה יש להוסיף שלנתבעים אינטרס ברור להרחיק את הנתבע מן התאונה, הן בשל כך שהרכב לא מבוטח והן בשל כך שבזמן אמת, לו היה מתברר שהנתבע נהג ברכב ללא ביטוח, רשיון הנהיגה שלו היה בסכנה. הנתבע מסביר לחוקר הפרטי שבשל מעורבותו בעבירות סמים רשיונו נשלל, לדבריו כדי להשיב את הרשיון הגיע עד בית המשפט העליון. הנתבע מודה בפה מלא, כי אם ייוודע שנהג ללא ביטוח רשיונו עשוי להיות בסכנה. מכאן ברי, שהנתבע יעשה הכל על מנת להכחיש את מעורבותו באירוע ואולם כפי שפורט לעיל לא עשה די.
לא מצאתי את עדות הנתבע מהימנה, ניכר שהנתבע והמשפחה כולה, כפי שהעידו שני הנתבעים, מתנהלים באופן בלתי נורמטיבי באשר לביטוח הרכבים שבבעלות המשפחה. לתפיסתם באיזור מגוריהם אין כלל צורך בביטוח, יהא אשר יהא. הרכבים מופקרים בחצר הבית לכל נוהג. מדובר במי שיעשו ויגידו כל דבר שיאפשר להם להתחמק מאחריות במקרה של תאונה, שכן הכסף עתיד לצאת מכיסם.
העולה מן המקובץ, התובעת הצליחה להרים את הנטל בנוגע למעורבות הנתבע והרכב בתאונה, הנתבע לא הצליח לסתור את ראיות התובעת ונמנע מהבאת ראיות חשובות, מכריעות, שללא ספק היו בשליטתו. עדותו של הנתבע נותרה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ולעדות יחידה כזו, בעלת אינטרס מובהק, קשה לייחס משקל של ממש.
האמור לעיל מעלה, כי ניתן לקבוע באמת המידה הנדרשת במשפט האזרחי, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח את מעורבות הנתבע ומעורבות רכב הטויוטה בתאונה.
אחריות הנתבעת
אשר לאחריות הנתבעת, מדובר במי שהייתה הבעלים הרשומה של הרכב. הנתבעת הודתה בפה מלא, כי ידעה שרבים מבני המשפחה ואחרים עושים שימוש ברכב, וכי הרכב נרשם על שמה מטעמי נוחות של המשפחה. הנתבעת הודתה, כי לא וידתה קיומו של ביטוח לרכב אף כי דאגה שיהא טסט.
זכותה של התובעת מבוססת על סעיף 9(א) לחוק פיצויים, הקובע זכות חזרה לבעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח לפי הוראות הפקודה (ובהתאמה להעדר הזכאות על פי סעיפים 7(6) או 7א לחוק, אליהם מפנה סעיף 9(א)).
כפי שנפסק לא פעם, זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח ונהיגה ללא רישיון והיא מונעת הטלת מלוא נטל הפיצוי על ציבור המבוטחים, ראו בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 483/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם (22/12/87) :
"... החוק, שהטיל אחריות מוחלטת, בא לקיים את זכות הנפגע לפיצוי ללא הוכחת אשם, ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], שהטילה ביטוח חובה, נועדה אף היא להבטיח את הנפגע, שיהיה לו ממי לגבות את הפיצוי. המטרה איננה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו. הביטוח נדרש לא כדי להגן עליהם מפני תביעת פיצויים שלא יוכלו לעמוד בה אלא להגן על הנפגע. שלא ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה, כשהם לא יוכלו לעמוד בתביעתו. אם בגלל מחדל שלהם אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס ציבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס ציבורי לשמור על כך, שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם"
הנה כי כן, התובעת רשאית לתבוע שיפוי הן מהבעלים של הרכב, מהמחזיק שלו, שהתירו את השימוש ברכב על-אף שלא היה מבוטח (ראו גם: עא (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (5/11/13) (להלן: "עניין יעקובי")). מדובר באחריות שילוחית, המצטרפת לאחריות המשתמש, להבדיל מאחריות אישית או מעורבת (ראו: ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית (15/1/81)).
חוק הפיצויים אינו מגדיר מי יחשב "בעל רכב" לצורך חבות על פי החוק ולצורך זכות החזרה, משכך, על פי הפסיקה, יש לפנות למשמעות הרגילה של מושג הבעלות על פי דיני הקניין (ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 192).
כפי שנפסק בעניין יעקובי, יש לפרש את המונח "בעל הרכב", בהקשר זה, כבעליו הרשום של הרכב במשרד הרישוי, שכן פרשנות אחרת לפיה יש לבחון בעלות בפועל, מרוקנת למעשה מונח זה מתוכן, שכן מה בין "בעל רכב בפועל" לבין "מחזיק"?
בעניין יעקובי עמד בית המשפט על כך שאמנם רישום בעלות של כלי רכב במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד אך הוסיף וקבע שקביעה זו רלוונטית במישור הקנייני ואין להחילה במקרים כגון זה שלפנינו, שכן כאמור, מתן פרשנות לפיה יש לבחון בעלות בפועל ואין די ברישום הבעלות בלבד במשרד הרישוי אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ותרוקן למעשה את התיבה "בעל הרכב" מתוכן.
אשר ליסוד ההיתר שגם הוא נדרש לצורך הקמת זכות החזרה, קיימת חזקה עובדתית שהנוהג בכלי רכב נוהג ברשות הבעלים והמחזיק, כאשר הפרשנות היא כי די אף בהיתר מכללא (ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662 (להלן: "עניין קלקשטיין"); ע"א 483/84 קרנית נ' עוזי, פ"ד מא(4) 754; ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81). ניתן לסתור חזקה זו אם יוכיח הבעלים או המחזיק, כי לא היו לו כל שליטה, פיקוח או זיקה לרכב, כי לא היה כלל במצב בו יכול היה לאסור את השימוש וכי התנהגותו אינה נגועה באשם (ראו: ע"א 7580/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (18.1.07)).
בהקשר זה הדגיש בית המשפט, שהתנאת זכות החזרה של קרנית בקיומו של אשם מצד מתיר השימוש ברכב, משמעה למעשה שבבואה של קרנית להוכיח את זכותה לשיפוי מכוח סעיף 9(1) ו- 7(6) לח וק הפיצויים, עליה להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון, שמתיר השימוש ברכב הוא "בעל הרכב" או "המחזיק". השני, שדבק יסוד של אשם בהתנהגותו של בעל הרכב או המחזיק. במסגרת בחינת האשם בוחנים את מידת הקירבה והשליטה של מתיר השימוש ברכב ורק מקום בו יוכח אשם המתבטא בידיעה, פזיזות, עצימת עיניים או רשלנות, רק אז תקום זכותה של קרנית לשיפוי ממתיר השימוש.
בענייננו, כזכור, הסבירה הנתבעת, כי היא הסכימה לרישום הרכב על שמה, שעה שאחיה מסובכים עם החוק ואינם יכולים שכלי רכב ירשמו על שמם ובלשונה " כי אחים שלי היו בבית סוהר, ואני לא יכולה לרשום עליהם. הם לא יכולים לרשום את האוטו עליהם, כאילו. אז אני נקיה, אין לי כלום. אז אני יכולה לרשום. יש להם קצת, היה להם בעיות קצת". (פרוטוקול מתאריך 17/2/19, עמ' 90 שורות 17-15). הנתבעת נשאלה מדוע לא היה ביטוח לרכב, והשיבה שאינה זוכרת (שם, עמ' 91 שורה 28), הנתבעת הסבירה שהמפתח ברכב וכל אחד לוקח את הרכב (שם, שורות 9-8), כאשר נשאלה מדוע לא היה ביטוח והאם היא יודעת שזה מסוכן, השיבה "את צודקת" ואמרה שלא הבינה בביטוח אלא יותר בטסט (שם, עמ' 93, שורות 18-5). תשובותיה היו מתחמקות ומיתממות.
בעת האירועים הייתה הנתבעת בת 30 וניתן לקבוע שהבינה את משמעות רישום הרכב על שמה. המדובר במי שהסכימה שהרכב ירשם על שמה לטובת המשפחה ועל פניו אינה יכולה לחמוק מן המשמעויות של רישום זה. הנתבעת לא העלתה טענה שרישום הרכב נכפה עליה מבלי שתהא לה יכולת להתנגד או להציב תנאים. מדובר אם כן, במי שהסכימה שרכב שרשום על שמה ישמש נהגים רבים ו לכל הפחות עצמה את עיניה, מכך שלרכב אין ביטוח.
משכך, דין התביעה גם נגד הנתבעת להתקבל. מידת ההשתתפות של כל אחד מהאחראים צריכה להיקבע על פי מידת האשמה היחסית והמוסרית שלו שבמערכת היחסים שביניהם. בשיקולים אלה תובא העובדה שהנתבעת לא דאגה שלרכב יעשה ביטוח והתירה שימוש בו וכי הנתבע עשה שימוש ברכב ביודעין בלא ביטוח. אשמה של הנתבעת, הוא לבטח קטן ושולי מאשמו של הנתבע שחובתו היתה לנהוג רק כאשר הרכב מבוטח . בנסיבות העניין אני מעמידה את חלקה על 5% בלבד (וראו בהקשר זה דעת הרוב בעניין יעקובי).
משהוכרעה סוגיית האחריות, יש לדון בסבירות הסכום הנדרש בתביעה.
סבירות הפיצוי לנפגעת
הנתבעים לא העלו בסיכומיהם טענה וחצי טענה לעניין הסכום הנדרש הגם שכפרו בסכום זה, במהלך ניהול ההליך.
אף שניכר שהתובעים זנחו את הטענה, פטור בלא כלום אי אפשר ומשכך אתייחס לדברים בקצרה.
מתצהירה של נציגת התובעת והמסמכים שצורפו עלה, כי הנפגעת סבלה משבר מרוסק עם תזוזה בברך שמאל. הנפגעת נותחה תוך שימוש בפלטה ננעלת. הנפגעת אושפזה בין ה- 28/10/11 ועד 22/11/11. הנפגעת נמנעה מללכת לבית הספר עד לסיום שנת הלימודים באותה שנה, סבלה מהפגיעה עת ארוכה ונדרשה להליכון. הערכת נכות שהציגה התובעת לימדה על 10% נכות בגין נזק מפרקי בברך שמאל, ו- 10% נכות בגין צלקות. בצילום ברך שמאל נמצא עיוות צורה ירך דיסטלית ומשטח טיביאלי לטראלי.
בנסיבות אלה, פיצוי בסכום של 120,000 ₪, בתוספת שכר טרחה הוא סכום סביר לכל הדעות וקניית סיכון ראויה, בהתחשב בראשי הנזק של נזק לא ממוני, הפסדי שכר, ועזרה והוצאות למשך תקופה ממושכת.
הוצאות נוספות שהוציאה התובעת לצורך חקירות פרטיות, איסוף חומר ותשלום למד"א גם הן הוצאות נדרשות.
בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי סכום התביעה הוא סביר והוכח במלואו.

סוף דבר
הוכח באמת המידה הנדרשת בהליך האזרחי שהנתבע נהג ברכב הטויוטה בעת התאונה ופגע בנפגעת. הוכח עוד שהנתבעת הייתה הבעלים הרשומה של הרכב וכי ידעה ולכל הפחות עצמה את עיניה ממשמעות העד ביטוח לרכב.
הנתבעים ישלמו לתובעת, סך של 136,834 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, בצירוף אגרה כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק. כן יישאו הנתבעים בשכר העדים ככל שנפסק ושולם על ידי הנתבעת .
אחריות הנתבעים היא ביחד ולחוד (ראו בהקשר זה הדיון בעניין יעקובי) ואולם בחלוקה הפנימית ב יניהם יעמוד חלקו של הנתבע על 95% וחלקה של הנתבעת על 5%.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.