הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 31058-01-19

לפני כבוד השופטת דלית ורד

התובע:

אורי מחלב

נגד

הנתבעת:

שושנה זוארס

פסק דין

בפני תביעה שטרית בגין שיק שנמשך מחשבונה של הנתבעת בבנק הפועלים בסך של 116,030 ₪, תאריך פירעונו הוא 1.4.11. על השיק מודפסים שם המבקשת ופרטיה האישים, והחתימה הנחזית על השטר היא "שושי". השיק הוחזר בציון "עבר זמנו", כש לא צוין שחתימת המושך אינה תקינה. תיק ההוצאה לפועל נפתח עוד ביום 15.11.12, ואין טענה כי המבקשת לא קיבלה את האזהרה. לפי הרישומים מתיק ההוצאה לפועל שצורפו לתיק בית המשפט, האזהרה נמסרה למבקשת ביום 16.12.12.
הנתבעת לא הגישה התנגדות, וההליכים בתיק ההוצאה לפועל התנהלו כסדרם, במשך שנים, לרבות הסדר תשלומים שנערך בחודש מרץ 2013 בנוגע לפירעון החוב בתיק ההוצאה לפועל, עד שביום 7.1.19 הגישה הנתבעת בקשה להארכת מועד וכן התנגדות. טענתה הייתה כי השטר נלקח ממנה ופרטיו מולאו ללא ידיעתה על ידי בעלה, ועקב חששה ממנו בהיותו עבריין מורשע, לא הגישה התנגדות במועד. טענה זו תידון בהמשך.
כבוד הרשמת החליטה לאשר את הבקשה להארכת מועד כנגד תשלום הוצאות, והדיון בהתנגדות הועבר לטיפולי. יצוין כי בעקבות הגשת ההתנ גדות לאחר עבור שנים רבות כאמור, נענתה הבקשה לתיקון בקשת ביצוע, כך שהתביעה היא כנגד הנתבעת נוכח חתימתה על השיק ולחילופין, בגין חתימה בהרשאתה.

המסגרת העובדתית
גרסת התובע:
התובע הלווה לבעלה של הנתבעת, אייל זוארס (להלן: "בעלה של הנתבעת או "אייל) כספים רבים. אותה עת היה אייל איש עסקים אמיד ובעלים של חברות שונות.
תמורת הכספים הללו מסר בעלה של הנתבעת שיקים לפקודת התובע, שלא נפרעו. כאשר החוב הגיע לסכומים גבוהים, ביקש התובע כי הנתבעת תערוב לחוב הקיים כיון שגם היא נהנתה מכספי התובע ששימשו את משק הבית המשותף לה ולבעלה. התובע הסתמך על העובדה שבאותה תקופה עבדה הנתבעת כשכירה בעבודה מסודרת (בחברת פז גז). ואכן, בעלה של הנתבעת מסר לתובע שיק חתום שנמשך מחשבון הנתבעת בסך של 116,030 ₪, וטען בפני התובע כי הנתבעת חתמה עליו .
בנובמבר 2012 נפתח תיק ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת. משהוטלו עיקולים על חשבונות הנתבעת, ביום 12.3.13 הגיע אייל להסדר פשרה עם התובע בנוגע לפירעון החוב בתיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגד הנתבעת וכנגדו. בהסדר סוכם כי החוב הוא בסכום של 161,000 לערך, אך כחלק מהפשרה סוכם כי החוב יעמוד על סך של 122,500 ₪ בלבד, והתשלום ייעשה באמצעות 49 תשלומים בסך של 2,500 ₪ כל תשלום. במסגרת הפשרה התחייב התובע לעכב את ההליכים ולהסיר את העיקולים שהוטלו בתיק הוצאה לפועל, והתובע פעל בהתאם להתחייבותו זו. כמעט מיד לאחר הסרת העיקולים על ידי התובע, עזבה הנתבעת את מקום עבודתה ומשכה את כספי הפיצויים. לאחר מכן חדלו בני הזוג לעמוד בהסדר הפשרה, ולא שילמו את התשלומים החודשיים. לאור כך, חזר התובע ל פעול בתיקי ההוצאה לפועל.

ביום 23.2.2015 נשפט בן זוגה של התובעת בגין ביצוע עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, והוטל עליו עונש מאסר לתקופה של 28 חודשים. כיון שכך, החלה הנתבעת לפעול בעצמה בת יק ההוצאה לפועל. ביום 8.7.2015 הגישה הנתבעת בקשת לעיכוב הליכים ולמתן צו תשלומים, במסגרתה הצהירה כי החוב בתיק ההוצאה לפועל הינו בגין הלוואה שנטל בעלה מהתובע בסכום של 80,000 ₪ אשר מתוכה נפרע סכום של 30,000 ₪.

הנתבעת פעלה שנים ארוכות בתיק ההוצל"פ, הגישה בקשות שונות ושילמה תשלומים בגין השיק. במהלך אותן שנים הנתבעת לא העלתה טענה כלשהי כנגד השיק. התובע טען כי הנתבעת העלתה את הטענה בדבר זיוף רק עתה, ו זאת מסיבה אחת ויחידה - לאחר שחררו של בעלה מבית הסוהר , הוא פנה בשנת להליך פשיטת רגל (תיק 58847-03-17). המטרה בהגשת ההתנגדות היא להעביר את החוב לתיק פשיטת הרגל של אייל. התובע הוסיף כי עובר להגשת ההתנגדות, אייל פנה אליו והציע לו סכום מופחת לסילוק החוב, והתריע שאם התובע לא יקבל הצעה זו, אייל ישלח את אשתו לטעון שהשיק מזויף, והתובע לא יראה את כספו עקב הליכי הפש"ר המתנהלים כנגד אייל.

לאור כך, טען התובע כי מדובר בהחלטה משותפת של בני הזוג, כאשר הבעל הוא המושך בחוטים והוא זה שמנהל את הנתבעת, הוא זה שקובע את אסטרטגיית המרמה, והנתבעת משתפת עמו פעולה.

עוד טען התובע כי גרסת הנתבעת שהועלתה בתצהירה קרסה בחקירתה הנגדית, והתבררה כהגנת בדים. וכך, בניגוד לטענתה בתצהירה לפיה בעלה הוא אסיר מסוכן שהיא מפחדת ממנו, ולא תמרה את פיו, התברר כי הנתבעת כלל לא חוששת מבעלה ו בני הזוג חיים יחדיו בהרמוניה. העבירות בהן הורשע אייל הן מסוג צווארון לבן, אייל אינו אדם מסוכן או אלים, והנתבעת אישרה כי מעולם לא איים עליה או הרים עליה יד. היא גם אישרה כי בעלה הוא זה שפנה לעורך דין והסדיר את ייצוגה המשפטי בתיק זה. התובע הוסיף כי אייל ליווה את הנתבעת בהליך הגישור שהתקיים בתיק דנן והתייצב עמה לכל הדיונים.

עוד נטען כי התצהיר שהוגש בהתנגדות הוא כוללני, אינו עומד בדרישת הפירוט, ואין בו שום גרסה ספציפית וסדורה. הנתבעת לא פירטה בתצהיר דבר אודות הנסיבות שבהן זויפה חתימתה, כיצד הגיע שיק מפנקס השיקים שלה לידיו של הזייפן, מהו המועד בו נודע לה על הזיוף, כיצד הדבר נודע לה, וכדומה.

טענתה של הנתבעת להעדר הרשאה היא קלושה ומוקשית, שהרי אין בפיה טענה כי ערכה בירורים כלשהם לאחר ששיק בסכום נכבד הופקד בחשבונה, או כי טרחה לבדוק את זהות הזייפן. ביחס לחתימה בהרשאה, על פי סעיף 92 לפקודת השטרות (נוסח חדש), הרי נקבע כי גם בדיני שטרות הרשאה יכולה להיווצר על ידי התנהגות, וככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשולחו הדוקים יותר, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה (פרופ' לרנר, דיני שטרות, (מהדורה שנייה, 2007) עמ' 340.

עוד ציין התובע כי מתדפיסי החשבון של הנתבעת עלה כי בעלה עשה שימושים רבים ושונים בחשבונה, ובחקירתה לא ידעה הנתבעת לומר דבר אודות שיקים שהופקדו בחשבונה או נמשכו ממנו ולא נתנה הסברים לגבי הפקדות כספיות שונות, וזאת ל מרות שהצהירה כי מדובר בחשבון פרטי שלה, וכי באמצעות החשבון היא מנהלת אך את הוצאות משק הבית המשותף. נטען כי המסקנה מכל אלה, היא כי השיק נחתם על ידי התובעת, או בהרשאתה המפורשת או מכללא, במסגרתה התירה לבעלה לעשות שימוש בחשבונה או בשיקים שלה.

גרסת הנתבעת:
הנתבעת ציינה כי לא משכה את השיק נשוא התביעה ולא ידעה עליו בעת מסירתו. חתימתה זויפה והשיק ניתן שלא בהרשאתה. בנוסף, לא היה כל קשר עסקי בין התובע לבין הנתבעת והיא לא פגשה את התובע לפני ההליכים המשפטי ים בתיק הנדון. הקשר העסקי היה אך ורק עם בעלה של הנתבעת, כאשר היא עצמה לא קיבלה כל תמורה מהתובע. בנוסף, בעלה הצהיר כי פרטי השיק נכתבו בכתב ידו וכי הוא חתם עליו ללא ידיעת הנתבעת או קבלת הסכמתה. התובע קיבל את השיק מבעלה, ולא ניסה לברר במועד קבלת השיק אם הנתבעת היא שחתמה על השיק.

חתימתה של הנתבעת היא באמצעות רישום שמה הפרטי בלועזית, כפי שניתן לראות בדפי פתיחת חשבון הבנק, וכן בבקשות שהגישה בתיק ההוצאה לפועל. אולם השיק דנן חתום בעברית בחתימה מזויפת של בעלה, שהודה בכך.

בנוסף, בתדפיסי חשבון הבנק של הנתבעת לתקופה החל מיום 1.9.10 ועד ליום 31.12.12, לא התגלתה הפקדה של שיקים של התובע בחשבון, ומכאן שהנתבעת לא קיבלה כל הלוואה מהתובע וכספיו לא הוזרמו לחשבונה. בכך נסתרת טענתו של התובע כי כספי ההלוואה שנתן לבן זוגה שמשו גם לרווחתה של הנתבעת. טיעון זה של התובע לפיו הנתבעת נהנתה גם היא מכספי ההלוואה, מצביע אך על חוסר תום לבו של התובע המנסה לקשור את הנתבעת להלוואת בעלה. בנוסף, לא הייתה כל משיכה של שיק מצד בעלה של הנתבעת מיום פתיחת החשבון, ולכן אין מקום לטיעונו של התובע כי בן זוגה של הנתבעת השתמש בחשבונה. בכל המשיכות המופיעות בדפי החשבון, אין משיכה מטעמה בסכום העולה על 10,000 ₪. אין גם משיכה לזכות התובע, והשיק היחיד שנמשך בסכום חריג הוא השיק דנן.

דיון
חבות מכוח חתימה
הכלל הוא כי חתימה על שטר היא חלק מעילת התביעה. כפר הנתבע בחתימתו, הראיה על התובע להוכיח את החתימה (י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, ע' 258; ש' לרנר, דיני שטרות, 1999, ע' 287).

בעניינינו, אין ברשות התובע ראיה ישירה כלשהי להוכחת חתימתה של הנתבעת על השיק. התובע לא ראה את הנתבעת כשהיא חותמת על השיק והודה שכלל לא פגש בה לפני הגשת ההתנגדות מטעמה. התובע קיבל את השיק כשסכומו רשום והוא חתום. לטענת הנתבעת, חתימתה זויפה על ידי בעלה ללא ידיעתה או הסכמתה. בעלה של הנתבעת תמך בגרסתה, וציין בתצהירו מיום 3.12.19 כדלקמן : "אני נאלצתי לתת שיק של אשתי שהיה מצוי בארנקי לצורך תשלום ועד הבית" (ס' 4 ), "אני מילאתי בכתב ידי וחתמתי עליו ללא ידיעת אשתי או הסכמתה" (ס'6). עיקר טענות התובע, מתמקדות בכך: הנתבעת ידעה על מקור החוב והיקפו, היא לא ערכה שום בירורים לאחר ששיק בסכום נכבד הוצג לפירעון בחשבונה, ואין לה כל גרסה כיצד הגיע השיק לידי בעלה. הנתבעת ידעה על הסדר הפשרה שנערך בין הצדדים בשנת 2013 שנועד להביא לסילוק החוב בתיק ההוצאה לפועל, ובהמשך שילמה את החוב במשך שנים ארוכות תוך ש נמנעה מלכפור בחתימתה על השיק. טענתה של הנתבעת כי לא הגישה התנגדות כיון שחששה מבעלה שהוא עבריין, הוכחה כמצג שווא והגנת בדים. בעלה של הנתבעת לא נקט נגדה באלימות או באיומים, אלא הוא עבריין מס. כל המהלך שעניינו הגשת התנגדות בטענה לזיוף השיק, לאחר חלוף שנים רבות, נעשה בהחלטה מושכלת ומשותפת של בני הזוג, נוכח הליכי פשיטת הרגל שננקטו כנגד הבעל, מתוך מטרה שהחוב ייוחס אך להליך פשיטת הרגל.
טיעונים אלו חשובים הם ואין להתעלם מהם במסגרת בחינת השאלה שעומדת בבסיס המחלוקת, אך אין בהם כדי להביא לכלל מסקנה כי הנתבעת היא שחתמה על השיק נשוא התביעה. בנוסף, על סמך המסמכים שהוצגו, נראה כי הנתבעת נוהגת לחתום את שמה בלועזית ולא בעברית, ולכן לכאורה לא היא זו שחתמה על השיק. בכל מקרה, אין בראיות שהוצגו מטעם התובע כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו להראות כי הנתבעת חתמה על השיק.

חתימה בהרשאה - המסגרת הנורמטיבית
אף אם נניח כי הנתבעת לא חתמה על השיק בעצמה, אין בכך כדי להוות סוף פסוק בקביעת חבותה השטרית. סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן : "הפקודה") שעניינו בחתימה שזויפה או שנחתמה שלא ברשות, מורה כך: " חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו".

סעיף 23(א) לפקודה עוסק בשני מקרים שקיימת ביניהם קרבה רעיונית, אך שונים הם מאוד בנסיבותיהם ותוצאותיהם. המקרה הראשון - הוא חתימה שזויפה; המקרה השני –חתימה ללא הרשאה של האדם שהחתימה על השטר נחזית כשלו. בעוד שזיוף אינו ניתן לאשרור ותוצאתו מוחלטת, הרי חתימה ללא הרשאה ניתן לאשרר ולתת לה תוקף (זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית עמ' 61). ראו, ע"א 4085/07 דבורה אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ (4.10.2009) (להלן- ענין אוזן), בו ציין כבוד השופט גו'בראן כי בסיפא של סעיף 23 (א) לפקודה קיים עקרון של מניעות בעניין קיומה של הרשאה, הנובע מעקרונות של תום לב.

סעיף 22(א) לפקודה קובע כי תנאי סף לתקפותו של שטר הוא היותו חתום. העיקרון המעוגן בסעיף זה הוא "אין חבות בלי חתימה: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה". ואולם סעיף 22(א) אינו בגדר סוף פסוק, ו סעיף 92(א) מגדיר מהי "חתימה" לעניין הפקודה, ומבהיר כי אין חובה שהמושך עצמו יחתום על ההמחאה שכן יכול הוא ליתן הרשאה גם לאדם אחר לחתום כשלוחו: "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו." קרי, סעיף 92(א) לפקודה מכיר במוסד המשפטי של חתימה בהרשאה, כמקיים את יסוד החתימה, וכבר נאמר בעניין זה בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 805 (1994) (להלן – עניין ורד הלבשה), כי די בחתימתו של מורשה כדי לקיים את דרישת החתימה הקבועה בסעיף 22(א) לפקודה, שכן אין הכרח כי ההמחאה תישא דווקא את חתימתו הפיסית של המושך עצמו. (ראו , דברי כבוד השופט דנציגר בעניין אוזן)
וכך מבהיר כבוד השופט ג'ובראן בעניין אוזן:" כאשר חותם אדם בחתימתו של אחר או חתימה הנחזית ככזו. במצב זה אפשר כי האחר הוא שיחוב על פי השטר, על פי הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות) וזאת בתנאי שהחתימה אכן נעשתה בהרשאתו." ובהמשך : "סעיף זה אינו דורש לכאורה כי לחתימה יוספו מילים כלשהן. מובן כי אין משמעה של קביעה זו כי כל אדם שנחתמה חתימה הנחזית כחתימתו חייב יהיה בהכרח על פי השטר, ואולם גדר הבחינה אינו בשאלה האם הוספו מילים כאלו או אחרות לשטר אלא בבדיקה האם אכן התקיימה הרשאה בנסיבות העניין.."

מן הראוי לבחון את עניינו על פי העקרונות המקיפים בעניין השליחות השטרית כפי שנקבעו ב- ע"א 1286/90 הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, מח(5) 799. הנשיא שמגר מציין כי בהעדר הוראה אחרת, דיני השליחות הכללים יחולו על השליחות השטרית, תוך שהוא מאמץ את דבריו של הנשיא זוסמן בספרו דיני שטרות, כדלקמן: הפקודה אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין ההרשאה, שתיקתה פירושה שיש לנהוג בעניין זה לפי דיני החיובים הכללים, מכאן שאין אפילו צורך בהרשאה מפורשת אלא הרשאה מכללא דיה. בספרו האמור זוסמן מוסיף כי ההרשאה אינה חייבת להיות חלק מהשטר עצמו, ואינה חייבת להינתן בכתב הואיל ומותר להרשות אדם בדיבור בעל פה (עמוד 55).

כבוד הנשיא שמגר מבאר כיצד יש לבחון את קיומה של ההרשאה או השליחות : משפטנו קובע בסעיף 3(א) לחוק השליחות כי "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". פירושו של דבר, כי השליחות היא תופעה אובייקטיבית. היא איננה תופעה סובייקטיבית המותנית ברצונו של השולח. לכן, אם השולח יוצר מצג אובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי, רואים את פעולת השלוח כפעולת השולח. במילים אחרות, מקום בו קיים מצג אובייקטיבי של הרשאה לבצע פעולה מסוימת למרות שהשולח לא הסמיך את השלוח לבצע פעולה זו, הרי שאין חריגה מהרשאה.

עוד מבאר כבוד הנשיא מהו המבחן לקיומה של ההשאה בדרך של מצג כלפי הצד השלישי : "אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן, כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר ואירעה הפרה חוזית, שאז "זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה" (סעיף 9(א) לחוק השליחות). לעומת זאת, אם הצד השלישי הסיק מתוך התנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע פעולה משפטית, אולם צד שלישי סביר לא היה מסיק זאת, הרי שאין מקום להכרה ביחס הישיר של השולח והצד השלישי."

עוד מציין הנשיא כי קיומה של הרשאה מכוח מצג עשויה להתגלם בקשת רחבה של פעולות, וכל התנהגות שבכתב או שבעל-פה יכולה ליצור שליחות. אין המדובר בפעולותיו של השלוח כלפי הצד השלישי, אלא בהתנהגותו של השולח. יחד עם זאת אפשר מצב בו השלוח יוצר מצג כלפי הצד השלישי והיעדר פעולה מצד השולח, כאשר הנסיבות מחייבות פעולה מצידו, עשוי להיחשב כהתנהגות היוצרת שליחות. אולם גם אז מקור השליחות אינו מצוי בהתנהגות השלוח אלא בשתיקת השולח, שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מהווה התנהגות מצ דו כלפי הצד השלישי. ההרשאה מכוח מצג עשויה להתגלם ב"קשת רחבה של פעולות וכל התנהגות שבכתב או בעל-פה יכולה ליצור שליחות..." (ג' פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל (רמות, תשמ"ו) 159). (עמ' 815 בפסק דין ורד הלבשה).

חשוב להבהיר כי על פי סעיף 3(א) לחוק השליחות ישנן שתי דרכים ליצירת השליחות:
(א) הרשאה פנימית- שעניינה מערכת היחסים שבין השולח לבין השלוח. הרשאה הנוצרת בהבעת רצון של השולח כלפי השלוח. הבעת הרצון יכולה להיות בכתב, בעל-פה או בכל דרך התנהגות אחרת, לרבות, תשלום או שיפוי הוצאות, אמירה כלפי אדם אחר, וכן הסכמה שבשתיקה.
(ב) הרשאה חיצונית- הרשאה הנוצרת בעקבות מצג של השולח כלפי הצד השלישי, אם בהודעה ואם על-ידי התנהגות. בכלל זה ניתן למנות גם הרשאה מכללא. ראו, איל זמיר, מרדכי א. רבילו, גבריאלה שלו – עורכים, הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי (1996), עמוד 796 .
במקרה דנן הנני סבורה כי קיימת הרשאה פנימית. בנוסף, תידון השאלה אם קיימת גם הרשאה חיצונית מכוח התנהגותה של הנתבעת .
לעניין ההרשאה הפנימית יש להסיק את קיומה מהנסיבות כדלקמן:
בתצהירה הסתפקה הנתבעת באמירה כללית לפיה השטר נלקח ממנה ומולא ללא ידיעתה, וזויף על ידי בעלה. הנתבעת החסירה מתצהירה פירוט כלשהו, כגון היכן היה מצוי פנקס השיקים, מתי גילתה את היעלמות השיק, כיצד נודע לה כי בעלה הוא שנטל את השיק, וזייף את חתימתה, וכדומה. העדר גרסה בכל אלה, כאשר החסר לא הושלם ונותר עד עתה בגדר נעלם, היא השומטת במידה רבה את היכולת לקבל את הטענה.

זאת ועוד, בעדותה אישרה הנתבעת כי לאחר שהשיק דנן הופקד בחשבון הבנק שלה, התקשרו אליה מהבנק, והודיעו לה על שיק מוזר שנכנס לחשבון, אך לדבריה: "לא שאלתי את אייל כי זה שיק שלי, באותו זמן לא שאלתי את אייל כי לא חשבתי שבעלי ייקח" (פרוטוקול עמ' 13, שורות 9-10). כלומר, לגרסת הנתבעת, היא לא ערכה כל בירור למרות סכומו הגבוה של השיק היות ומדובר בשיק שלה. ועל אף שלא סברה כי בעלה הוא שנטל את השיק, לא עשתה מאום ושום דבר, ואף לא הגישה תלונה במשטרה בגין גניבה וזיוף. מבין השורות ניתן לקרוא הרשאה. הנתבעת ישבה באפס מעשה, ולא שאלה את בעלה אודות השיק כיון שלדבריה, מדובר בשיק שלה.
יתר על כן, מתברר כי הנתבעת נתנה לבעלה שיק שאינו חתום על ידה, לכאורה, על מנת ש בעלה ישלם לוועד הבית. כך הצהיר אייל בתצהירו. והנתבעת עצמה אישרה בעדותה: "אף פעם לא נתתי לו שיק בסכום כזה, נתתי לו שיק לוועד הבית" (פרוטוקול עמ' 13, שורות 18-19). כלומר, הנתבעת נתנה לבעלה שיק פתוח ולא חתום, והעניקה לו הרשאה למלא את השיק ולחתום בשמה. מכאן עולה שאין אמת בטענתה של הנתבעת בתצהירה אודות כך שהשיק ניטל ממנה ללא ידיעתה, תוך זיוף חתימתה. היא עצמה מסרה את השיק לבעלה על מנת שישתמש בו.

גם טענות נוספות שהועלו בתצהיר התומך ההתנגדות התגלו ברובן כבלתי נכונות ומטעות. בניגוד לטענתה של הנתבעת כי פחדה מבעלה כיון שהוא עבריין , הרי בעדותה בדיון שנערך בהתנגדות, אישרה הנתבעת במפורש כי הדברים אינם נכונים: "אני חששתי ממנו רק בגלל החובות שהיו לו, לא חששתי ממנו בגלל שהוא ירביץ לי או יכה אותי" (פרוטוקול עמ' 3, שורות 15-16).
הנתבעת טענה בהתנגדות כי אינה יודעת בגין מה ניתן השיק. אולם בוודאי שהנתבעת יודעת, שהרי במסמכים שהגישה להוצאה לפועל, עוד בשנת 2015, ציינה במפורש כי מקור החוב הוא בהלוואה שהעניק התובע לבעלה. יש להניח כי הנתבעת ידעה על הסדר החוב שנערך עם התובע בשנת 2013, אשר כתוצאה ממנו בוטלו עיקולים שהוטלו על כספיה.

אין צורך לומר כי אמירות בלתי נכונות בתצהיר משמיטות את הקרקע מתחת לגרסת הנתבעת. אנו יודעים כעת כי הנתבעת מסרה לבעלה שיק פתוח ובלתי חתום. עוד בשנת 2012 היא ידעה מהו הסכום שמילא בעלה בשיק, נוכח העובדה שהשיק הוצג לפירעון בחשבונה. החל משנת 2012 הנתבעת ידעה על תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדה והגישה בקשות בתיק ושילמה בו תשלומים (פרוטוקול עמ' 5 שורות 2-12). למרבה הצער, עדותה כי הגישה התנגדות בינואר 2019, כיון שרק באותו מועד גילתה שהשיק אינו בחתימתה, רחוקה מהאמת. (פרוטוקול עמ' 6, שורות 17-19). בלתי מובן גם הטיעון כי ראתה את השיק לראשונה במשרד בא כוחה ורק אז הבינה שהוא מזויף. הרי כבר בשנת 2012, התקשרו אליה מהבנק אודות השיק האמור, ולדבריה מסרו לה שהשיק אינו בחתימתה.

הנתבעת נחקרה אודות דפי חשבון הבנק שלה בבנק הפועלים, בגין התקופה שמחודש ספטמבר 2010 ועד דצמבר 2012 (כולל). הנתבעת טענה כי בחשבון היא מנהלת את הוצאות הבית השוטפות, משכורתה מופקדת לחשבון, ובעלה הפקיד כספים במקרה של חריגה בחשבון. הנתבעת אישרה כי אין בחשבון הפקדות של כספים מטעם אנשים שחייבים לה כסף, וכי למעט משכורתה, אין הכנסות שהיא זכאית להן, כגון דמי שכירות.
וכך נשאלה הנתבעת על הפקדה בחשבון בסך של 14,977.50 ₪ שבוצעה באוקטובר 2010, ולא ידעה לומר מדוע הופקדו הכספים על ידי מוטי קרביץ, שהוא בן דוד של בעלה. בדצמבר 2010 מופקדים שני שיקים לחשבון, ושוב הנתבעת אינה יודעת מהו מקור השיקים. גם בחודשים אחרים הופקדו שיקים לחשבון שמקורם לא ברור, כך למשל, סכום של 4850 ₪ שהופקד מדי חודש במשך מספר חודשים.
בינואר 2011 נמשך שיק מחשבון הבנק של הנתבעת בסכום של 32,300ש"ח. הנתבעת לא ידעה להסביר את נסיבות משיכתו, וטענה "אין לי שיק של 32,000 ₪" .."אני לא נתתי את השיק, הפקידו לי". בפברואר 2011 נמשך שיק מהחשבון בסכום של 12,600 ₪, והנתבעת טענה : "הוא חוזר ובטוח לא שלי", במרץ 2011 הופקד שיק לחשבון בסך של 18,316 ₪, והנתבעת אינה יודעת הפקיד את הסכום, כי "לא רשום מי מפקיד" (פרוטוקול עמ' 11-12).
ניתן לראות, אם כן, שאין זו הפעם הראשונה בה נמשכו שיקים מחשבון הבנק של הנתבעת, בסכומים משמעותיים, כשהנתבעת אישרה בריש גליי כי היא לא משכה את אותם שיקים. בה בעת מופקדים לחשבון שיקים, שהנתבעת אינה יודעת מדוע הופקדו לחשבון. נתונים אלה הם בגדר ראיה תומכת בנוגע להרשאה שהעניקה הנתבעת לבעלה.

בהקשר זה יש לומר כי לא הוכח כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, כי כספי התובע לא הופקדו לחשבון הנתבעת, שהרי אין לדעת מי הגורם שמשך את השיקים שהופקדו בחשבון. בנוסף, לא מן הנמנע כי המזומנים שהופקדו לחשבון על ידי בעלה של הנתבעת, מקורם בכספי התובע. לאחר שחלף כמעט עשור ממועד הענקת ההלוואה לבעלה של הנתבעת, אין התובע נדרש להוכיח אלו שיקים ניתנו על ידו בגין אותה הלוואה. מובן כי בהגשת התנגדות באיחור משמעותי של מספר שנים, יש כדי לגרום נזק ראיתי, שהתובע אינו צריך לשאת בו. לא למותר לציין כי בעלה של הנתבעת אישר את החוב כלפי התובע במסגרת הסדר הפשרה שנערך עוד בשנת 2013.

בסופו של דבר, הוכח כי אין אמת בטענת הנתבעת כי השיק נלקח ללא ידיעתה וחתימתה זויפה. הנתבעת אישרה כי מסרה לבעלה שיק פתוח לבעלה. בעלה אישר כי מילא את השיק ומסרו לתובע. מעדותה של הנתבעת עלה כי מחשבונה נמשכו שיקים קודמים אך היא לא משכה את אותם שיקים. אני סבורה כי מכלל הנתונים שלעיל בצירוף העובדה כי עסקינן בבני זוג, עולה המסקנה כי הנתבעת העניקה הרשאה לבעלה, על ידי מסירת שיק או שיקים לרשותו, ולחילופין, העניקה הרשאה לבעלה מכוח הסכמתה שבשתיקה.

באשר להרשאה חיצונית: התובע קיבל את השיק כשהוא שלם, השיק נמשך מחשבון הבנק של הנתבעת ומתנוססים עליו פרטיה. בפועל, השיק אכן נמסר על ידי הנתבעת לבעלה, ולא הייתה לתובע כל סיבה להניח אחרת. הנתבעת נשואה לאייל 16 שנים ולהם שלושה ילדים משותפים, לא נטען לקרע בין בני הזוג, והתובע ידע על הסטטוס של בני הזוג. בעניין ורד הלבשה ציין כבוד הנשיא שמגר כי ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח היא מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים, הינו, על פניו, מצג של הרשאה. הווי אומר, מצג שעל פיו כל אחד מהצדדים, לכאורה, פועל במסגרת הרשאת הצד האחר, אלא אם כן הצד השלישי יודע על העדר הרשאה. אחד המקרים בו קיימת קרבת יתר בין השולח לשלוח הוא כאשר עסקינן בבני זוג. מכאן שהמצג המועבר לצד השלישי הוא מצג של הרשאה. עם זאת אין בקרבה האמורה, משום ראיה מכרעת וסופית לקיום שליחות, והדבר אף מותנה בשאלה האם מדובר בפעולות אשר מדרך הנוהג בעולם עושה השלוח עבור השולח.

בשאלה זו האם מדובר בפעולות אשר בן זוג עושה בדרך הרגילה עבור בן זוגו, ניתן לומר כי מחד, לפי גישת הפסיקה ביחס לחתימת ערבות כלפי בן משפחה קרוב, ההנחה היא כי התמריץ הרגשי הינו העיקר, תוך התעלמות ממידת התועלת הכלכלית או הסיכון הצפויים לערב באופן אישי (ראו, 29360-04-17 א. ניסן חברה למימון והשקעות בע"מ נ' אסתר לוי, והפסיקה שאוזכרה שם) . יובהר כי במקרה דנן השיק נמסר כבטחון לפירעון ההלוואה שניתנה לבעלה של הנתבעת, כך שהנתבעת היא בגדר ערבה לחוב. מאידך, עסקינן בשיק בסכום נכבד, והתובע לא פעל בכדי לוודא כי הנתבעת אכן חתמה עליו.

הנני סבורה כי יש לפרש את שתיקתה של הנתבעת כמצג של הרשאה, זאת משאין בפי הנתבעת גרסה לפיה פעלה באופן כלשהו לאחר שהתברר לה כי השיק לא שימש לתשלום לוועד הבית, או כי עשתה דבר במשך למעלה משנה ממועד מסירת השיק ועד שהופקד בחשבונה, או כי פעלה באופן כלשהו לאחר שהשיק הופקד בחשבונה . כפי שצוין, העדר פעולה ושתיקה מצד השולח, כאשר הנסיבות מחייבות פעולה מצדו, עשוי להיחשב כהרשאה, ולו במערכת היחסים הפנימית שבין השולח לשלוח.

בנוסף, בנסיבות המקרה חלה הוראת סעיף 6(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, הקובעת: "פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד – כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור." כפי שצוין לעיל, דיני השליחות חלים על השליחות השטרית. סעיף 6 לחוק עוסק באישור הפעולה בדיעבד. במקרה דנן ניתן אישור בדיעבד בדרך של מצג על ידי התנהגות, ובכלל זה העדר פעולה ושתיקה מצד הנתבעת במשך תקופה ארוכה. בהמשך, תשלום החוב בתיק ההוצאה לפועל והגשת בקשות לתיק מטעם הנתבעת במשך מספר שנים לא מבוטל, אשר יש לראות בהן בגדר הרשאה בדיעבד. נזכיר כי תשלום כשלעצמו יכול להוות מצג של הרשאה.

ראו, בספר דיני שטרות, שם מציין המלומד זוסמן כי: "דיני החוזים מכירים גם בתקפה של הרשאה שניתנה לאחר מעשה, היינו באישור בדיעבד של חתימה שנכתבה בשם המרשה ללא הרשאה, ..אפילו על ידי שתיקה. כלומר, מקום שנודע לאדם שפלוני שלא הורשה לכך, פעל בשמו, והוא שתק ולא גילה את רצונו למער את חוצנו מן המעשה, ויש ושתיקה זו משמשת ראיה שהסכים לפעולה שנעשתה ואישר אותה." (עמ' 55-56).

על כך יש להוסיף כי בנסיבות דנן חלה מניעות והשתק, זאת מכוח הוראת סעיף 23 (א) לפקודת השטרות הקובעת כי ניתן לרכוש זכות בשטר שנחתם שלא בהרשאה, אם האדם שכנגדו באים לאכוף את השטר מנוע מלטעון להעדר הרשאה. כפי שהבהרנו במקרה דנן נוצרה מניעות והשתק עקב התנהלות הנתבעת במשך שנים ארוכות, ראו פסק הדין בעניין אוזן.

אשר על כן, אני מורה על דחייתה של התנגדות שהגישה הנתבעת, ומורה כי הליכי ההוצאה לפועל יימשכו כסדרם.
אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 12,000 ₪, אשר יצורפו לחוב בתיק ההוצאה לפועל.
מזכירות תשלח לצדדים.

ניתן היום, ד' ניסן תשפ"א, 17 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.