הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 30884-03-19

לפני
כב' הרשם הבכיר אבי כהן

התובע

ניצן שירזי
ע"י ב"כ עוה"ד דרורה רמיגולסקי סגל

נגד

הנתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד חיים קרויטרו

המשיבה (לעניין האגרה) מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)

החלטה

לפניי בקשה מטעם התובע לסיווג התביעה לצורכי אגרה כתובענה לסעד הצהרתי לפי תקנה 3(1) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "בקשת האגרה").

ראשית ולמען הסדר הטוב אסקור בקצרה הקיים והרלוונטי בתיק

ביום 13.03.19 הוגש מטעם התובע כתב תביעה "פס"ד הצהרתי" ללא ציון סדר דין כלשהו ובהתאם נפתח התיק בסדר דין רגיל ושולמה בהתאמה אגרה בסך 657 ש"ח. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי הנתבעת ביטחה את התובע בפוליסה של ביטוח חיים ואובדן כושר עבודה ופסקה לשלם לתובע תגמול חודשי בגין אובדן כושר עבודה בחודש פברואר 2018 וזאת שלא בתום לב ולא כדין. לכתב התביעה צורפו עשרות עמודי נספחים ובהם, בין היתר תצהיר מיום 12.03.19 מאת התובע, העתקי פוליסות ביטוח רלוונטיות, מסמכי בימ"ש מהליכים קודמים שניהלו הצדדים ועוד.
ביום 13.05.19 הוגש מטעם הנתבעת כתב הגנה ובו נטען, בין היתר, כי הפוליסה נשוא תביעה זו "נפדתה ב-2/18 עפ"י הוראתו של ראש ההוצאה לפועל, בידיעתו של התובע, ולאחר שהנתבעת הביאה לידיעתו של ראש ההוצאה לפועל כי התובע מקבל תגמולי אובדן כושר עבודה מהנתבעת" ובנסיבות פסקה הנתבעת מלשלם את התגמולים לתובע. כתב ההגנה הוגש ללא כל נספח נלווה.
ביום 23.06.19 הוצאה הודעת מזכירות ולפיה לאחר שיחה עם נציגת משרד ב"כ התובע ולאחר בדיקה נמצא כי "מדובר בתביעה כספית-פוליסה" וכי יש להגיש בקשה לתיקון כתב טענות לעניין סכום התביעה ולקחת בחשבון את השלמת האגרה הנלווית לכך.
ביום 07.07.19 הוגשה מטעם התובע תגובה ובה נטען, בין היתר, כי התביעה היא לסעד הצהרתי והאגרה ששולמה, בהתאם לכך שולמה ובמלואה.
בהחלטתי מיום 07.07.19 הוריתי לתובע להגיש בקשה מסודרת ומפורטת בה יובהר כיצד ולפי מה חושבה האגרה ששולמה בפתיחת התיק. כמו כן הוריתי לתובע להעביר בקשה חדשה זו לתגובות הנתבעת והמ דינה שתועברנה בתורן לתשובת התובע בטרם אכריע בבקשה.
ביום 15.07.19 הוגשה בקשת האגרה. בבקשה נטען, בין היתר, כי מהות תביעה זו היא פס"ד הצהרתי להחייאת פוליסת ביטוח אצל הנתבעת וכי כל עוד הנתבעת טוענת כי הפוליסה הרלוונטית לא קיימת כלל, אין מקום לבצע כימות של כספים עתידיים להם זכאי התובע מאת הנתבעת. לפיכך, נטען בבקשה, האגרה ששולמה, 675 ₪, היא האגרה המתאימה והמלאה בהיות תביעה זו תביעה לצו הצהרתי ובהתאם לאמור בתקנה 3 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"). לחלופין נטען בבקשה כי במקרה בו ייקבע שעל התובע לבצע כימות כספי רלוונטי יש להתייחס בחישוב זה רק לכספי תגמולים שלא שולמו לתובע בתקופה פברואר 2018 – מרץ 2019, 84,000 ₪ בסה"כ ובהתאם לסכום זה יש לחשב את האגרה לתשלום. לבקשה צורף תצהיר מיום 15.07.19 מאת התובע.
בהחלטתי מיום 16.07.19 הוריתי לתובע לפעול להעברת הבקשה לתגובות הצדדים הרלוונטיים, כאמור בהחלטת 07.07.19.
ביום 23.07.19 הוגשה תגובת הנתבעת לבקשת האגרה ובה היא מתנגדת לבקשה. בתגובה נטען, בין היתר, כי התובע עצמו, בסעיף 68 לכתב התביעה, כימת את סכום התביעה ב-1,600,000 ₪ ויש לחייבו לשלם אגרה בהתאם לסכום זה. בנסיבות אלה, נטען בתגובה, תשלום האגרה צריך להיעשות "לפי תקנה 2(ב) לתקנות האגרות, דהיינו לפי הסכום הגבוה ולפי פריט 1 לתוספת". הנתבע מפנה בגוף התגובה לפסיקה רלוונטית, התגובה הוגשה ללא תצהיר נלווה או כל אסמכתא אחרת להוכחת טענות התגובה.
בהחלטתי מיום 24.07.19 הוריתי על תיוק התגובה.
ביום 31.07.19 הוגשה תשובת התובע לתגובת הנתבעת. בתשובה נטען, בין היתר, כי התובע אינו תובע את סכום הכסף שציינה הנתבעת בתגובתה אלא תובע סעד הצהרתי, כאמור לעיל, וסך 1,600,00 ש"ח מצוין בהקשר של גובה הנזקים העלולים להיגרם לתובע כתוצאה מאי החייאת פוליסת הביטוח הרלוונטית. עוד נטען כי התובע אינו יכול לבקש לו כל סעד מהותי בנסיבות אלה אלא אך ורק הסעד ההצהרתי המבוקש של החייאת הפוליסה ו התובע שב על בקשתו לקבוע כי האגרה ששולמה בתיק היא האגרה הנכונה והמלאה.
בהחלטתי מאותו יום הוריתי על תיוק התגובה והמתנה לתגובת המדינה ותשובת התובע עליה.
ביום 05.08.19 הוגשה תגובת המדינה לבקשת האגרה ובה היא מתנגדת לבקשה בנימוק שמדובר למעשה בתביעה לסעד כספי ולא לסעד הצהרתי. בתגובת המדינה נטען, בין היתר, כי עילת התביעה האמתית היא חוזית וכי מאחורי בקשת התובע לסעד הצהרתי, החייאת הפוליסה, מסתתר סעד כספי באופן שהתובע מבקש, למעשה, לאכוף את הפוליסה ולקבל כספים מכוחה. עוד נטען כי התובע עצמו מציין פעמיים בבקשתו כי כוונתו היא לקבל מהנתבעת תשלומים חודשיים ללא צורך בהגשת תביעה נוספת, כלומר משמעות קבלת תביעת התובע תה א אופרטיבית, העברת כסף מן הנתבעת לתובע, ולא דקלרטיבית. בנוסף נטען בתגובת המדינה כי יש לחייב את התובע בתשלום אגרה "בהתאם לפרט 1 לתוספת לתקנות" המתייחס לתביעה לסכום קצוב.
בהחלטתי מיום 07.08.19 הוריתי על תשובת התובע בתוך 7 ימים.
ביום 14.08.19 הוגשה תשובת התובע לתגובת המדינה ולפיה המחלוקת בה מתבקש ביהמ"ש להכריע בתביעה זו היא "האם קיימת א ו לא קיימת פוליסה". עוד נטען כי הפוליסה בוטלה ע"י הנתבעת וכי "באין פוליסה אין כספים בגין פוליסה" ומכאן בקשת התובע לסעד הצהרתי בלבד.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית לשאלה האגרה הרלוונטית בהליך זה מצויה באופן חלקי בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות "):
תקנה 2(א) קובעת חובת תשלום אגרה עם פתיחת הליך בבית המשפט.
תקנה 2(ב) קובעת כי בתביעה הכוללת מספר סעדים, תשולם האגרה לפי פרט אחד בלבד מהפרטים המנויים בתוספת לתקנות ולפי הסכום הגבוה מבין הפרטים הרלוונטיים.
תקנה 3 עניינה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", שאז תשולם אגרה לפי פרט 3, 5 או 10 בתוספת לתקנות. במקרה הנדון הפרט הרלוונטי הוא פרט 3 ולפיו בתביעה מהסוג האמור בתקנה 3 שהוגשה בבימ"ש שלום, גובה האגרה יהא 657 ₪.
תקנה 3(1) מנחה הליכי "צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור".
תקנה 6 עניינה "אגרה בתביעה לסכום קצוב", שאז תשולם אגרה לפי פרט 1, 8 או 22 בתוספת לתקנות. במקרה הנדון הפרט הרלוונטי הוא פרט 1 ולפיו בתביעה מהסוג האמור בתקנה 6 שהוגשה בבימ"ש שלום, גובה האגרה יהא 2.5% מסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה ולא פחות מ-758 ₪.

הפסיקה הרחיבה והשלימה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית:
בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, נקבע כי המבחן לסיווג תביעה הוא מבחן הסעד המבוקש. במקרה זה על התובע להראות אינטרס לגיטימי לסעדים המבוקשים ובנוסף עליו להראות כי תביעה לסעד כספי קונקרטי אינה אפשרית או אינה יעילה.
ברע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193 (2004), 198, נקבע כי לבד מאינטרס לגיטימי כאמור לעיל, על מבקש הסעד ההצהרתי להראות בנוסף שלא ייפגע באופן בלתי מידתי אינטרס של הצד השני וכן האינטרס הציבורי, למשל במקרה בו סביר כי יידרש הליך נוסף על מנת להביא לסיום את העניין בין הצדדים, הליך שעניינו סעד אופרטיבי.
בת"א (מחוזי ת"א) 51386-01-15 חברת העובדים השיתופים הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' קבוצת חג'ג' סומייל בע"מ (פורסם בנבו, 29.05.2017) פירש ביהמ"ש את ההלכה מעניין אילונית האמור לעיל באופן בו "העקרונות העומדים בבסיס ההלכה משקפים הן את האינטרס הציבורי למנוע קיומם של הליכים כפולים המגבירים את העומס על מערכת המשפט, הן את האינטרס של הצד השני כי ההליך יסתיים כולו והוא לא יצטרך להתגונן במערכה נוספת והן את הצורך למנוע ניסיונות של תובעים לעקוף את דרך המלך ולהבטיח לעצמם יתרון דיוני". ביהמ"ש מצא בעניין זה כי יש לבחון אם התובע מעוניין בהצהרה בלבד או שמא לאחר שיינתן פס"ד הצהרתי לטובתו יעתור בנפרד לסעדים אופרטיביים, וקבע כי על התובע להצהיר שלא יעתור לסעד כספי בעתיד ואם לא יעשה כן עליו לתקן את כתב התביעה בהתאם.
ברע"א 84/98 צעד בריא-אלוש אורטופדיה בע"מ ואח' נ' Sensograph Belgium NV [פורסם בנבו] תק-על 98(1), 382 נקבע כי כאשר יש לתובע עילת תביעה לסעד אופרטיבי, כספי ומלא, עליו לדרוש אותו בצמוד לסעד ההצהרתי המבוקש. (ראו גם רע"א 6000/05 ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו, 25.07.2005]).

לעניין התקנה המנחה הרלוונטית לסיווג התביעה לצורכי אגרה, לאחר עיון מעמיק במסמכי הבקשה, בתקנות ובפסיקה אליה הפנו הצדדים השתכנעתי כי אכן, כמוצג בעמדת המדינה והנתבעת, מדובר למעשה בתביעה שמהותה סעד כספי ובהתאם להלכות הרלוונטיות הנזכרות לעיל, במקרה שכזה על התובע לדרוש את סעד כספי זה בצמוד לסעד ההצהרתי המבוקש ולחילופין להצהיר כי לא יעתור לסעד כספי בעתיד.
במקרה דנן, נעדרת בקשה מסודרת לסעד כספי מכתב התביעה ואף הצהרה בדבר הימנעות מעתירה לסעד כספי בעתיד אינה רלוונטית שכן כעולה מעמדת המדינה, ובאופן שלא נסתר בהצלחה ע"י התובע, נראה לכאורה שהסעד הכספי במקרה זה הוא מטרתה האמתית של בקשת הסעד ההצהרתי.

המדינה בתגובתה מפנה בין היתר לרע"א 8353/10 קיבוץ אורים ו-163 אח' נ' רשות השידור (פורסם בנבו, 05.07.2011 ) שם נקבע כי חרף הגדרת התביעה בידי מגישה כתובענה לסעד הצהרתי יש לראות בה כתביעה הנכנסת בגדרי הסיפא לתקנה 3(א), כלומר תביעה לסעד כספי כתוצאה מסעד הצהרתי, ואני סבור שהוא המקרה גם בתיק זה. בעניין זה עדיפה עלי עמדת המדינה והנתבעת על פני עמדת התובע.

לעניין סכום האגרה הצריכה לתשלום, התובע טוען כי בחישוב סכום זה "יש להתייחס רק לכספי התגמולים שלא שולמו לתובע מאז פברואר 2018 ועד יום הגשת התביעה (מרץ 2019)" ומציע חישוב לפיו עד פברואר 18' שולמו לו תגמולים חודשיים בסך כ-7,000 ₪. סכום חודשי זה במכפלת 12 החודשים הרלוונטיים (02/18-03/19) מציב את הסכום הקצוב לתביעה על סך 84,000 ₪. בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות מסכום זה יש לגזור 2.5% שהם 2,100 ₪ ומהם יש לשלם בשלב ראשון רק מחצית, כלומר 1,050 ₪. לשיטת התובע כיוון שכבר שולם סך 657 ₪ עבור אגרה, כל שנותר לתשלום בשלב זה הוא סך 393 ₪.

הנתבעת מפנה בתגובתה לסעיף 68 לכתב התביעה שם, כך נטען, "התובע עצמו מכמת את סכום תביעתו" בסך 1,600,000 ₪ וטוענת כי על אגרת ביהמ"ש להיות מחושבת ע"פ סכום זה.

המדינה בתגובתה מציינת את כימות סכום התביעה ע"י התובע כפי שנעשה בכתב בקשת האגרה והוצג לעיל, אך אינה נוקטת עמדה בעניין זה.

הכרעתי בעניין זה היא כי עדיפה עליי באופן עקרוני עמדת התובע לפיה הסעד הכספי הנתבע בשלב זה נגזר מהסכום הריאלי שהתובע תובע ויכול לתבוע ביום זה, ולא מסכום עתידי פוטנציאלי בלבד (תגמולי ביטוח בגין שנות העתיד) . לפיכך סכום התביעה יהא 142,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק , לפי חישוב של 7,500 ₪ לחודש (כמופיע בסעיף 69 לכתב התביעה) בגין 19 חודשים, מפברואר 18 עד אוגוסט 19, כולל.

סוף דבר:
הבקשה לסיווג התביעה לצורכי אגרה כתובענה לסעד הצהרתי לפי תקנה 3(1) לתקנות האגרות – נדחית.
על התובע להגיש לתיק עד יום 30.8.19 כתב תביעה מתוקן ע"פ הסכום המשוערך הנ"ל, לשלם הפרש/תוספת אגרה בהתאם ולמסור כדין את כתב התביעה המתוקן לנתבעת, שתגיש כתב הגנה בתול המועד החוקי.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים + לפרקליטות, ותעקוב אחר מעש בתיק.

ניתנה היום, י"ט אב תשע"ט, 20 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.