הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 30489-01-17

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובעת:

מרים סטרז' שפירא
ע"י עו"ד מנשה בן דוד

נגד

הנתבעים:
1.עיריית תל אביב יפו
ע"י עו"ד ציפי ליפשיץ
2.מרדכי חמדני
3.אריה חמדני
ע"י עו"ד רון טורקלטאוב
4.מעונות שי-נוי בע"מ (מחוקה)
ע"י הכונס עו"ד רון טורקלטאוב

פסק דין

מהות התביעה

בפני תביעה המוגדרת כ"הצהרתית" ועניינה בסעד של ביטול הסכם פשרה, שאושר בבית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 22.06.2015.

רקע עובדתי

התובעת מתארת עצמה בכתב התביעה כניצולת שואה, בת למעלה מ - 93 שנים, אשר מחזיקה במניות בחברת "מעונות שי נוי בע"מ" (להלן: "החברה"), חברה שנמחקה ביום 07.12.1990 (ראו נספח ב' לכתב התביעה). בבעלות החברה במקור , מחצית מזכויות החכירה בנכס, המהווה חלק מבניין ברחוב לוינסקי 138 תל-אביב, הידוע כגוש 7977, חלקה 176, תתי חלקה 1,2 ו - 4 (להלן: "הנכס").

יוער כי התובעת העניקה לבנה, מר מרדכי שחם, ייפוי כוח לייצגה בהליכים (להלן: "שחם" ו/או "בן התובעת").

הנתבעת 1 היא עיריית תל-אביב (להלן: "העירייה" או "הנתבעת 1").

הנתבעים 2-3 (להלן: "הנתבעים" ו/או "האחים חמדני"), הם הבעלים של המחצית השנייה בזכויות החכירה בנכס, במקור.

בשלהי שנות ה – 90, העירייה הגישה תביעה כספית נגד החברה בגין חובות ארנונה על חלקה של החברה בנכס.
העירייה זכתה בפס ק-דין בהעדר הגנה ועיקלה את חלקה של החברה בנכס, ל טובת גביית חוב הארנונה שהצטבר לסכומים גבוהים ביותר (העירייה טוענת כי החוב הגיע לכדי סך של 2.5 מיליון ₪ ). החברה לא שילמה את החוב ונפתח תיק הוצאה לפועל.

ביום 04.07.2004 ב"כ העירייה, עו"ד אבי נימצוביץ, מונה לתפקיד כונס נכסים בתיק ההוצאה לפועל לצורך ביצוע פסק-הדין (להלן: "הכונס"). המינוי חל על חלקה מספר 1 בלבד. ראו נספח 5 לתצהיר בן התובעת .

ביום 20.05.2007 תוקן צו מינוי כונס הנכסים, כך שיחול על שלוש תתי החלקות – 1, 2 ו – 4, לצורך הגשת התביעה לפירוק השיתוף לבית המשפט המוסמך.

כאמור, במסגרת זו של הליך מימוש העיקול , הוסמך הכונס לפעול לפירוק השיתוף במקרקעין. על כן, ביום 18.05.2009 הכונס הגיש תביעה נגד הנתבעים, האחים חמדני, בבית משפט השלום בתל אביב, בפני כב' השופטת עידית ברקוביץ (בתיק ת"א 164443-09).

ביום 25.11.2012 הגיעו הכונס – שהיה בכובעו כתובע, והנתבעים להסכמה וניתן פסק דין בפני כב' השופטת עידית ברקוביץ (להלן: "פסק הדין מיום 25.11.2012") (ראו נספח 2 לתצהיר הנתבעים) .

בהתאם לפסק הדין מיום 25.11.2012 , הכונס הסכים לאפשר לאחים חמדני, יחד ולחוד, לרכוש את חלקה של ה חברה. בהתאם לחוות הדעת מטעם השמאי, שוויו הכולל של הנכס, על שלוש תתי החלקות, עמד על סך של 1,930,000 ₪. כפועל יוצא, שוויה של החברה הוא מחצית מסכום זה, קרי – 965,000 ₪. הוסכם כי מסכום זה יופחת סך של 100,000 ₪ עבור השיפוצים שהנתבעים טוענים שב יצעו בנכס. כן הוסכם כי תמורת הרכישה עומדת על סך של 865,000 ₪, אשר תועבר בתשלום אחד ובמזומן לכ ונס. הוסכם כי סכום זה משתלם כנגד קבלת זכויות החברה והעברתם לאחים חמדני.

ביום 24.01.2013 נערך הסכם מכר בין הכונס, על זכויותיה של החייבת בחברה, בקשר עם הנכס, לבין הרוכשים – האחים חמדני. תוקפו של ההסכם היה כפוף לאישור רשם ההוצאה לפועל והוסכם כי אינו בתוקף, ללא קבלת אישור כב' הרשם (להלן: "הסכם המכר"; ראו נספח 7 לתצהיר שחם).

התמורה שולמה על ידי הנתבעים לכונס והכונס פנה לרשם ההוצאה לפועל למתן הוראות, לצורך הוצאת הסכם המכר לפועל.

ביום 13.03.2013 הגישו הרוכשים, האחים חמדני, הצהרת רוכש על רכישת זכות במקרקעין (להלן: "ההצהרה"). מההצהרה עלה כי היא הוגשה באמצעות המייצג עו"ד נימצוביץ – הוא הכונס במקור. בהתאם להצהרה זו, הזכות הנמכרת היא "דירה" והוצהר כי היא משמשת למגורים (ראו נספח 12 לתצהיר שחם).

ביום 14.07.2013 התובעת התנגדה למכר.

בהקשר להצהרת הרוכשים; ביום 15.10.2013 השיב הכונס – נימצוביץ, בדו"ח ביניים שהגיש, כי ביום 15.10.13 התקבלה אצל כונס הנכסים הודעה ממשרדי מיסוי המקרקעין בתל אביב בדבר הגשת הצהרה לרכישת הנכס מטעם הרוכש, אשר לא הוגשה כדין, היות והמכר עדיין לא אושר על ידי רשם ההוצאה לפועל (ראו נספח 14 לתצהיר שחם).

ביום 12.01.2015 ניתנה החלטת כב' הרשם עוזי מאיר, אשר איינה את פסק הדין מיום 25.11.2012, באופן בו החליט לדחות את הבקשה לאישור המכר. כב' הרשם קבע כי הוא סבור שנפלו פגמים בהתנהלות הכונס , אשר בעטיים לא ניתן לאשר את המכר. מעבר לכך, ציין כי גם אם לא היו פגמים בהתנהלות הכונס, יש לדחות את הבקשה מהטעם ששווי המכר, קרי – הסכום בו רוכשים האחים חמדני את זכויות החייבת בנכס, אינו ריאלי ונופל באופן משמעותי משווי הנכסים. מכל מקום, יש לציין כי כב' הרשם מצא שהיו פגמים שירדו לשורשם של ההליכים ולכן לא ניתן לאשר את פעולות כונס הנכסים ולא ניתן לאשר את המכר. עוד מצא הרשם כי הורה לכונס להגיש חוות דעת שמאית עדכנית. כונס הנכסים הגיש חוות דעת לפיה הנכסים הוערכו בשווי של 3,220,000 ₪ נכון ליום 31.03.2014. שווי הנכסים גדל בכ – 66% שהינו סכום משמעותי מאוד ולכן הן מטעם זה לא ניתן היה לאשר את המכר. ראו את החלטת כב' הרשם בנספח 8 לתצהיר בן התובעת.

ביום 03.02.2015 הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום.

ביום 24.02.2015 התקיים דיון רע"צ 8162-02-15 בפני כב' השופט עודד מאור. כעולה מפרוטוקול הדיון, נכח בו גם נציג התובעת, עו"ד אייל כהן (ראו נספח 1 ד' לתצהיר הנתבעים). בדיון זה, הצדדים טענו ועלה כי הם שוקלים לסיים את ההליך בהסדר. התיק נקבע לתזכורת פנימית, אשר עד למועד התזכורת, ב"כ המבקשים (הנתבעים 2-3 כאן), התבקש להודיע האם הם עומדים על הערעור.

לבסוף, ביום 22.06.2015, הגיעו הצדדים: הנתבעים, הכונס, העירייה והחברה, להסכם במסגרתו החברה תמכור את חלקה בנכס תמורת סך של 865,000 ₪ (להלן: "התמורה").

כן הוסכם, כי עו"ד נימצוביץ ישוחרר מתפקידו ככונס נכסים, במסגרת תיק ההוצאה לפועל נשוא הערעור ולא יהיה זכאי לשכר טרחה בגין ניהול תיק ההוצאה לפועל ומכירת הנכס. חלף הכונס, מונה עו"ד טורקלטאוב ככונס נכסים על מניות החברה וזאת לצורך החייאת החברה, ולשם מכירת זכויותיה של החברה בהתאם לפסק דין לפירוק שיתוף שניתן בתיק 164443/09 מיום 25.11.2012.

כן הוסכם, בין היתר, כי עלויות אגרת בית המשפט ושכר הטרחה של החייאת החברה יחולו על חמדני, לרבות אגרת החייאת החברה אצל רשם החברות וכן עלויות אגרה שנתית היסטוריות ככל ויהיו קיימות.

הוסכם עוד כי "הצדדים, לרבות בעלת המניות באמצעות מיופה הכח מר שחם מרדכי מוותרים על טענה או תביעה מכל מן וסוג שהוא האחד כלפי משנהו והסדר זה ממצה את הסכמות הצדדים וטענותיהם ביחס לתיק ההוצאה לפועל ותיק פירוק השיתוף לרבות הטענות במסגרת תיק זה.
בעלת המניות ו/או מר שחם מתחייבים לשפות את כונסי הנכסים אם תוגש תביעה מטעם החברה לאחר החייאתה...".

הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק-דין (להלן: "הסכם הפשרה"). יש לציין כי בן התובעת נכח בדיון זה (ראו פרוטוקול מיום 17.12.2019, עמ' 17, שורות 6-7).

ביום 15.06.2016 הגישו הנתבעים בקשה לרשם ההוצאה לפועל להורות לתובעת, שהיא בעלת המניות בחברה, לשלם את מס השבח, שהסתכם בסך של 296,893 ₪ (ראו נספח 4 לתצהיר הנתבעים) . מהודעת התובעת שהוגשה לתיק ההוצאה לפועל, עלה כי היא טענה שרק באותה העת, התברר לה על שיעור החוב (ראו נספח 5 לתצהיר הנתבעים). לאחר סבב של תשובה ותגובה, ביום 10.10.16 התקיים דיון בפני כב' רשם ההוצאה לפועל. במסגרת דיון זה, קבע הרשם, בין היתר, כי יש לקדם ולזרז את הליכי עסקת המכר, בהתאם לפסק הדין נשוא הסכם הפשרה. כב' הרשם הורה לב"כ הרוכשים לגשת למשרדי מס שבח, יחד עם המוכרת, על מנת לברר את הטענות של המוכרת ולהגיש בקשה מתאימה להפחתה או ביטול, ככל הנדרש. הכונס – עו"ד נימצוביץ , שוחרר מתפקידו ככונס ותחתיו מונה ב"כ הרוכשים (ראו נספח 8 לתצהיר הנתבעים ). יוער כאן כי בהחלטתו, הרשם ביקר את התנהלותו הדיונית של ב"כ המוכרת, אשר לא התייצב לדיון, ללא שהקדים בקשה. הרשם ה דגיש שהדברים מתחזקים, עת הוגשו מטעמו מספר בקשות לקידום ההליך, הכוללות גם טענות נגד התנהלות הכונסים ולכן היה ראוי שיתייצב לדיון שנקבע גם בבקשות שהגיש, על מנת לקדם את ההליכים. יש ציין כי בן התובעת התייצב לדיון (ראו נספח 8 לתצהיר הנתבעים).

יש לציין כאן כי התובעת צרפה תמלול שיחה שנערכה ביום 15.03.2015 בין ב"כ התובעת, דאז, עו"ד אייל כהן (להלן: "עו"ד כהן") ובן התובעת – מר שחם לבין ב"כ העירייה, עו"ד ציפי ליפשיץ (להלן: "התמלול"). ראו נספח 9 לתצהיר בן התובעת. בן התובעת שם יהבו בתמלול זה, לצורך הוכחת טענותיו , בין היתר, בקשר למס השבח.

מנגד, הנתבעים והן העירייה טוענים כי תמלול זה אינו קביל, שכן הוא לא נערך כדין ושלגופו של עניין, תוכנו אינו מתיישב עם טענות התובעת.

בקצירת האומר, התובעת טוענת כי הליך המכר שבוצע על ידי הכונס ביחס לנכס, לקה בכשלים ובסימני שאלה רבים ובלתי מבוטלים שעוררו חשש וחשד להתנהלות לקויה בהליך המכר. זאת עד כדי כך, שרשם ההוצאה לפועל הטיח ביקורת קשה ולא אישר את בקשת כונס הנכסים לאשר את הסכם המכר. לשיטתה, הכונס ביקש לאשר את המכר לאחים חמדני ב"מסלול עוקף רשם" ובסכום נמוך באופן משמעותי מערכו. התובעת טוענת כי היא לא צורפה כצד נדרש לתביעת פירוק השיתוף, לא דווחה בזמן אמת על כוונת הכונס למכר את הנכס לנתבעים, ולא ידעה כי התמורה הועברה על ידם לקופת הכינוס עוד בטרם הרשם אישר את הסכם המכר. התובעת מבקשת לבטל את הסכם הפשרה, בשל פגם מהותי. כן טוען בן התובעת שהולך ש ולל, רומה והוטעה, ודין ההסכם – ביטול מעיקרו.

מנגד, טוענים הנתבעים שמדובר בטעות בכדאיות העסקה.

בית המשפט נדרש לשאלה המרכזית – האם יש להורות על ביטול פסק הדין, שהושג בפשרה. כמו כן מתעוררות שאלות נוספות, כפי שיבואר בהמשך, במסגרת הדיון.

מטעם הצדדים הוגשו תצהירים. מטעם התובעת הוגש תצהירו של בנה – מר מרדכי שחם.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מרדכי חמדני.

העירייה לא הגישה תצהיר עדות ראשית. בפרוטוקול מיום 17.01.2019 הורתי לב"כ הנתבעים 2-4 להגיש עותק תצהיר עדות ראשית כרוך ומסומן לתיק בית המשפט באמצעות מזכירות בית המשפט. לנתבעת 1 הורתי להגיש עותק כרוך ומסומן של הנספחים שהוגשו וכן, עותק מכתב ההגנה אשר הוגש במסגרת בקשה לדחיית התביעה על הסף .

ביום 17.12.2019 התקיים דיון ההוכחות והמצהירים נחקרו בקשר עם תצהיריהם . הוגשו סיכומים מטעם הצדדים - התובעת, העירייה והנתבעים. כן הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובעת.

בתמצית טענות התובעת

התובעת טוענת כי החברה נמחקה ביום 07.12.1990. תוצאת המחיקה היא שהחברה אינה קיימת, אינה אישיות משפטית ואין סמכות לתב וע אות ה. דין תביעה שכזו היא בטלות ו"לא נעשה דבר". מכאן, שגם אין תוקף למינוי כונס הנכסים שמונה ביום 05.07.2004 שכן מונה למכירת נכס של חברה שאינה מהווה אישיות משפטית נוכח מחיקתה.

לשיטת התובעת, הכונס פעל באופן לקוי ובחוסר תום לב, בקשר עם הליך המכר וביקש למכור לנתבעים 2-3 את הנכס בסכום נמוך באופן משמעותי מערכו. בסופו של יום, נכרת הסכם פשרה , אשר קיבל תוקף של פסק דין. נטען כי בנה של התובעת היה נתון לאיומים והוסתר ממנו מידע חיוני. על כן, מבוקש לבטל את פסק הדין, אשר הוא מקפח, מעוול ונכרת תחת הטעיה ואיום.

התובעת טוענת כי הנתבעים פעלו מאחורי גבו של רשם ההוצ אה לפועל ולמרות שלא אישר את הסכם המכר הפסול, הנתבעים עשו דין לעצמם ולא משכו דיווח לגבייה מתיק מיסוי המקרקעין, ומבחינתם ההליך נמשך כסדרו. יצא אם כן, שגם במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הוסתרה סוגיות הדיווח לרשויות המס. התובעת נאותה להסכים לקבל תמורה נמוכה ביחס לשווי הנכס הריאלי, אולם לא נאמר כי קיים חוב עתק לרשויות המס, אשר התובעת חבה בו, בגין דיווח אסור.

הוכח, כי עובר לחתימת הסכם הפשרה, בן התובעת לא י דע כי עליו לשלם סך של 300,000 ₪ כמס שבח. עולה כי הצדדים ידעו על כך ולא גילו עובדה זו במזיד. עובדה זו הובאה לידיעתו רק עת הכונס החדש, ב"כ הרוכש, פנה לעו"ד כהן, הנאמן על התמורה , לשלם מסכום הפיקדון שבידיו, חוב לשלטונות המס. על כך התקיים דיון בפני ראש ההוצאה לפועל. נטען כי הדבר מהווה רמיה והונאה ולא רק אי גילוי נאות ואינה קשורה כלל בשאלה אם בן התובעת יכול היה לבדוק אם קיים מס שבח על העסקה.

בשיחת טלפון שהוקלטה ותומללה, שלושה חודשים טרם חתימת הסכם הפשרה, עולה כי ב"כ העירייה, לא גילתה על קיומו של סכום זה, למרות ששוחחה עם שחם ועם בא כוחו בנושא מס השבח. אף כונס הנכסים הראשון, אשר ידע על סכום זה, לא זומן לעדות , לא על ידי העירייה ולא על ידי הרוכש , על מנת להפריך את טענות התובעת. הכונס לא גילה שההצהרה אינה חוקית מאחר וההסכם בגינו יש לשלם מס שבח, אינו בתוקף.

התובעת מפנה לדו"ח הודעה שהוגש לראש ההוצאה לפועל ולמכתב מיום 15.10.2013. עולה כי ב"כ העירייה העבירה את חובת התשלום על הרוכש. על כן, לא ברור מדוע היא מבקשת כי המוכרת תשלם את הסכום, זאת מבלי שיידעו את התובעת על חובתה לשלמו.
ב"כ העירייה פנ תה לרשות המיסוי וציינה מפורשות כי ההסכם טרם אושר על ידי ראש ההוצאה לפועל. מכאן עולה , כי לא רק שלא יידעו את ה"מוכרת" שההסכם אינו בתוקף, אלא מנסים לכפות הסכם פשרה על התובעת, להסכים לתנאי הסכם שלא אושר ולא ניתן לו תוקף על ידי רשות שלטונית מוסמכת. כל זא ת לא הובא לידיעת המוכרת בעת חתימת הסכם הפשרה וא ף אחד לא הגיש תצהיר המבהיר, או סותר את דברי התובע ת.

ב"כ העירייה וב"כ הכונס הראשון טוענים כי ביום 22.07.2015 התנהל משא ומתן שנמשך מספר שעות. במשכו, לא גילו כי הוגשה הצהרה למס שבח בשנת 2013 וקיים חוב. באשר להצהרת מס שבח; הרוכש שיקר בהצהרתו והצהיר כי רכש דירה. בית המשפט אישר הצהרה שיסודה ברמאות. בא כוחו אישר חתימתו, כאשר ידע באופן אי שי שההצהרה שקרית ולא נרכשה דירה, שהרי התנהלו הליכים משפטיים לרכישת נכס מסחרי ולא דירה. כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט ומשמש ידו הארוכה, ידע בוודאות כי אין בהצהרה אמת.

כונס הנכסים הקודם לא נטל חלק בהליכים הנוכחיים, ביקש לעקוף את החלטות ראש ההוצאה לפועל , שלא אישר את ההסכם ולא הביא לידיעת בית המשפט כי קיימת שמאות שהוזמנה על ידי לשכת ההוצאה לפועל והוערכה על סך של 3,220,000 ₪ וחלקה של המוכרת הוא 1,610,000 ₪. המדובר ברמאות. הסכום גבוה בשיעור של 66% מהשמאות שהוצגה לבית המשפט. אלה הם דברים שנכתבו על ידי רשם ההוצאה לפועל, ועל כן הוא לא אישר את ההסכם.

העירייה טוענת לחוב של 2.5 מיליון שקלים, אולם הסתפקה בסך של 250,000 ₪ - 10% מהחוב. רשות ציבורית המתנהלת בתום לב ה ייתה מברכת על ביטול הסכם פשרה המעניק לה בסה"כ 10% ועת היה בידה להוכיח כי חבים לה סך של 2.5 מיליון ₪. העירייה יודעת כי התובעת אינה חבה כספים, אלא האחים חמדני. בן התובעת חשש, שכן אוים באופן אישי שייתבע על סך של 2.5 מיליון ₪. האינטרס הציבורי המוגן, מחייב כי העירייה תגבה את סכום הארנונה במלואו, מהאחים חמדני.

העירייה טוענת כי היא מחקה את החוב והתחייבה שלא לתבוע את בעלי המניות (06.12.2015). התובעת מפנה לנספח 7 וטוענת כי מדובר ברמייה והונאה.

אין המדובר בטעות בכדאיות העסקה. כונסי הנכסים והעירייה עיוותו את המציאות שהייתה בפני התובעת, איימו על בן התובעת בתביעה גדולה משווי הנכס מחד, ולא גילו את שיעור חוב מס השבח על סך 300,000 ₪ שעליו לשלם. כן ניסו לעקוף ולשקר למס שבח שמדובר בדירה, שכן ידעו שהמס גבוה. לכך יש להוסיף את השמאות הגבוהה, שהוזמנה על ידי ראש ההוצאה לפועל, בשיעור 66% משיעור השמאות שהוצגה בתביעה לפירוק שיתוף.
כונסי הנכסים ביקשו לנשל את התובעת, לקח ו ממנה נכס בסכום נמוך באופן קיצוני, וניכו סכומים לא חוקיים, מבלי ליידע את התובעת.

צרוף ההקלטה וההסתמכות עליה היא כדין. הנתבעים אינם יכולים לפסול אות ה מחד , ומאידך לחקור את הצד בהסתמך עליה , בחקירה נגדית.

ביחס לכתב ההגנה מטעם העירייה, טוענת התובעת כי הוא אינו מהווה ראיה. העירייה לא הגישה תצהיר מטעמה ולכן לא הוגשה ראיה שתתמוך בגרסתה.

בתמצית טענות העירייה

העירייה טוענת כי התובעת העלתה בסיכומיה טענות המהוות הרחבת חזית. העירייה מפנה לטענותיה בבקשה לדחייה על הסף , ולחילופין לכתב הגנה.

הטענות של התובעת נסמכות על תמלול והקלטה של שיחה שנערכה ובוצעה על ידי נציג התובעת בעצמו, לשיחה משולשת שנערכה ביום 15.03.15 בין ב"כ התובעת, עו"ד כהן , שחם , ועו"ד ציפי ליפשיץ. לטענת שחם, הנאמר בשיחה עליה מבוססת טענת הביטול, היא אשר גרמה לו להסכים לפסק הדין, שאישר את הסכם הפשרה וכעת מבוקש ביטולו.

התמלול אינו קביל, שכן בוצע ונערך על ידי מר שחם. היות והתביעה מבוססת על התמלול והוא אינו קביל, הרי שנשמט הבסיס תחת התביעה.

יש לדחות את הטענה לפיה ב"כ העירייה ייעצה לגבי מס השבח. הדבר אינו עולה מהתמלול, נציג התובעת היה מיוצג ועורך דינו נכח בשיחה. ב"כ העירייה וודאי אינה מייצגת את התובעת ואינה מחליפה את רשויות המס. בהתאם לתמלול, נאמר במפורש על ידי ב"כ העירייה שנושא מס השבח אינו מעניינה. יתרה מזו, בדיון שהתקיים בפני הרשם, ביום 10.10.16 אמר נציג התובעת שהסיבה לסגירת הנושא הי יתה טובת אמו, בת 93 תבדל"א. מכאן, ברור שסוגיית מס השבח, אשר התבררה כשגויה, אין בה על מנת להוביל לביטול פסק הדין , תוך שלכל היותר , מדובר בטעות של נציג התובעת.

כן עולה מהתמלול , כי עוד הרבה טרם ההסכמות בפסק הדין, מר שחם ועו"ד כהן ידעו על קיומו של מס שבח גבוה בעסקת המכר, ואף ניהלו דיון באפשרויות לביטולו/הקטנתו . ככל שיטען נציג התובעת כי לא בחר להעלות את הנ"ל בהסכמות בשל ההבטחה שניתנה לו ע"י ב"כ העירייה, הרי שהנ"ל נסתר. עסקינן אם כן, בטעות בכדאיות העסקה, או לכל היותר טעות של נציג התובעת, אותה מייחס לכל הצדדים, חוץ מעצמו.
בעקבות הדיון, ובכדי לברר את כדאיות עסקת המכר, אשר הוצעה בדיון מיום 24.02.15 התקשרו נציגי התובעת ועורך דינו כהן, לב"כ העירייה והיא השיחה נשוא התמלול הלא קביל, אשר כפי הנראה לא הובאה במלואה, במסגרתה התייחסו נציג התובעת וב"כ להתלבטותם ביחס לכדאיות העסקה בשל מס השבח הגבוה.

ביום 22.06.15, בחלוף חמישה חודשים ממועד הדיון בפני כב' השופט מאור ובחלוף שלושה חודשים מהשיחה שהתקיימה כאמור, כאשר לא נותר ספק כי נציג התובעת וב"כ מודעים לקיומו של מס שבח גבוה , ולצורך בפנייה על ידם לרשויות המס בעניין זה, התקיים הדיון בפני כב' השופט מאור, במסגרתו הגיעו להסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. לאחר שהתנהל משא ומתן ארוך, התייעצויות וכו', הגיעו הצדדים להסכם מפורט. לבקשת נציג התובעת , נכלל סעיף של ויתור טענות הדדי. על אף ידיעתם הברורה של נציג התובעת ובא כוחו על סוגיית מס השבח הגבוה, הם לא מצאו לנכון לכלול דבר הקשור לכך במסגרת ההסכמות. בחקירתו, מודה נציג התובעת כי מס השבח לא עמד לנגד עיניו, ולא היה פקטור בהסכמה שלו.

מועד הדיווח לשלטונות מס שבח בגין העסקה אינו רלבנטי לעניין ידיעתם של נציג התובעת וב"כ בדבר קיומו של מס שבח גבוה. הדבר לא פטר אותם מאחריות לברר את כדאיות העסקה, ככל שזו הטרידה אותם בכל הקשור לסוגיית מס השבח, אשר הם דנו בה הרבה לפני שהגיעו להסכמות. העסקה דווחה לרשות המיסים על ידי הרוכשים וללא ידיעת ב"כ העירייה. התובעת מעלה ספקולציה שאינה מבוססת, לגבי ידיעת ב"כ העיריה על שיעור מס השבח. גם אם נציג התובעת ובא כוחו, לא ידעו על הדיווח, הם ידעו על קיומו של מס השבח, לשם בחינת כדאיות העסקה , בנוגע להצעת הפשרה, שהוצעה על ידי כב' השופט מאור ביום 24.02.2015.

חרף השיחה מיום 15.03.15 נציג התובעת השיב כי לא ביקש מעורך דינו לברר את מס השבח. היה ברור שנציג התובעת מוטרד מסוגיית מס השבח והוא העלה את העניין. הי יתה בידו שהות של חמישה חודשים לפני הדיון, כדי לברר את הדרוש. נציג התובעת לא עשה כן ולצד זה הגיע להסכמות בפסק הדין.

העירייה טוענת להעדר יריבות – החברה באמצעות נציגה, שחם, הייתה צד לפסק הדין מיום 22.06.15, כאשר ביטולו של פסק הדין מבוקש על ידי התובעת המיוצגת על ידי שחם, ולכן קיימת גם העדר יריבות.

העירייה גורסת כי לכל היותר, מדובר בטעות בכדאיות העסקה. מעולם לא נאמר על ידי ב"כ הנתבעת כי העסקה פטורה ממס שבח. בחקירתו, הודה בכך שחם. לכן, יש לדחות את טענת ההטעיה שנגרמה ביחס לגובה מס השבח. כמו כן, הטענה נזנחה בסיכומי התובעת ולא בכדי.

הדין מכיר רק בסיכון של טעות הקשורה למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה, ולא בסיכון של אירועים עתידיים. טעות לגבי העתיד יכולה להיות לכל היותר, טעות בכדאיות העסקה שאינה מהווה עילה לביטול ההסכם. בעניינינו, מיופה הכוח טעה לגבי העתיד, שכן בעת עריכת העסקה היה סבור שבעתיד יצליח לבטל את שיעור מס השבח ואף הדבר עלה במהלך השיחה.

אין בסיס לתחושת האיום, שכן ההתנהלות בפועל, הראיות והעובדות אינם מציגים תמונה של אדם מאוים. העיריה מפנה לתמלול, אשר בהתייחס אליו העיד כי כך הבין את הדברים. כמו כן, בשנת 2011 הגיש בן התובעת תצהיר לרשות המיסים וכן תלונה במשטרה בדבר השתלטות על הנכס. בנוסף, הוגשו התנגדויות רבות, ולרבות בקשת רשות ערעור ומעולם לא טען שם כי חש מאוים. בן התובעת העיד כי הפסיק לפחד במועד – 06 /16, כשנה לאחר מתן פסק הדין וקשר את הנושא לדיווח למס שבח. ודוק, הן בפני רשם ההוצאה לפועל, ביום 10.10.16, ארבעה חודשים לאחר פסק הדין, טען שהגיע להסכמות מפאת היות אמו קשישה ומפ את כי בידו הקלטה בה הובטח לו שאין מס שבח, לא היה אזכור לכך שחש מאוים.

החשש להיתבע היה קיים עוד טרם השיחה מיום 15.03.15 והדבר הוסדר על ידו גם בדיון מיום 24.02.15 וגם במסגרת פסק הדין מיום 22.06.15. כך גם הוכח כי מעולם לא נאמר לנציג התובעת שהעירייה מפחדת להתמודד עם הנתבעים והכל פרי הבנת שחם. הן ביחס לטענתו בסעיף 18 ד' לסיכומיו, לא ברורה מהות הטענה, שכן מחיקת חוב בין שאר גורמי הוועדה מצריכה הן את הסכמת מנכ"ל העירייה.

בתמצית טענות נתבעים 2 ו – 3

הנתבעים טוענים להעדר יריבות. הסכם הפשרה מיום 22.06.2015 קבע שזכויות החברה במקרקעין ימכרו לנתבעים עבור 865,000 ₪, כנגד מחיקת חוב כלפי העירייה על סך של 2.5 מיליון ₪. התובעת אינה ולא הי יתה מעולם, בעלת הזכויות במקרקעין, לא הייתה צד להליך ואין לה מעמד או זכות עמידה. על כן, אינה יכולה להגיש תביעה לביטול פסק הדין.

כן טוענים למעשה בית דין. הטענות עלו במסגרת רע"צ 8161-02-15. הנתבעים מפנים לפסק הדין מיום 22.06.15 ולפרוטוקול מיום 24.02.15. לא ניתן לפתוח עתה את המחלוקות מחדש ולבצע מקצה שיפורים. וזאת , בהתאם לכלל סופיות הדיון ומעשה בית דין.

לכל היותר, העדר ההתייחסות לעניין מס השבח, היא בבחינת טעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מאפשרת את ביטול פסק הדין.

מעיון בהסכמה, ניתן להיווכח כי התובעת ובא כוחה עמדו על התניות שהיו חשובות לה, לרבות לעניין סילוק טענות הצדדים על מנת לבטל את הסיכון של החוב בסך של כ – 2.5 מיליון ₪ לעירייה. השתיקה לעניין החבות במס מראה שהתובעת נטלה על עצמה את הסיכון בעניין זה.

גם אם נלך לשיטת התובעת, המסקנה היא שאין עסקינן בטעות ו/או הטעיה. מר שחם הודה בחקירתו שאישור ההסכמה נשוא פסק הדין, לא ה ייתה בבחינת טעות, נבעה מהחוב לעירייה והחשש הלכאורי והמוכחש מ הנתבעים. מכאן, שההסכמה לפסק הדין במתכונתו, ולל א התייחסות למס השבח מצד התובעת, נעשה במכוון ולא בטעות.

הן באשר לתמורה ועניין השווי הנמוך הנטען, טענות אלה עלו בדיון מיום 24.02.15, ולא ניתן לדון בהם שוב , מחמת מעשה בית דין.

הצהרת מס השבח הייתה יודעה לצדדים. פירוק השיתוף ומכר זכויות החברה במקרקעין אושרו במסגרת פסק הדין מיום 25.11.12 , ולאחריו העבירו הנתבעים את תמורת המכר לכונס הנכסים נימצוביץ. החברה הי יתה מחוקה ועל זכויותיה במקרקעין היה כונס נכסים, כך שלא היה לתובעת מעמד אותה עת, לא הי יתה צד לתיק ההוצאה לפועל, וודאי שלא נעשה דבר מאחורי גבה. בניגוד לנטען על ידי התובעת , ובהתאם להשתלשלות העניינים (סעיפים 18-19 לסיכומים), העובדה כי הנתבעים הגישו הצהרה על רכישת זכויות החברה במקרקעין למיסוי המקרקעין, הי יתה ידועה לפני זמן רב, בניגוד לנטען.

הנתבעים טוענים כי לא ידעו על שיעור מס השבח במועד פסק הדין. לטענתם, נודע להם על כך ביום 08.06.16 או בסמוך, והגישו בקשה להוצאה לפועל, להורות בין היתר לתובעת לשלם לשלטונות המס מתוך הסך של 615,000 ₪ מכספי התמורה שמחוזק בנאמנות, את החוב. הנתבעים, כרוכשים, ומכוח פסק הדין מיום 25.11.12 או מהדין, לא היו מחויבים לשאת במס השבח, כך שלא היה עליהם לברר את שיעורו טרם מתן פסק הדין. מכאן, שהטענה לפיה הנתבעים לא חשפו את שיעור מס השבח היא כוזבת. ביחס לטענות המופנות כלפי העירייה וכונס הנכסים בעניין, הטענה עלתה ללא ביסוס והיא כוזבת.

לא נאמר לתובעת שהמכר פטור ממס שבח; שחם הודה בחקירתו שב"כ העירייה לא אמרה לו מפורשות שהתובעת תהיה פטורה ממס השבח. די בכך כדי לדחות את טענת התובעת.

הצהרת מס השבח למיסוי המקרקעין, נעשתה כדין, לאחר שהרוכשים שילמו את מלוא תמורת מכר מחצית הזכויות במקרקעין בהתאם לפסק הדין החלוט מיום 25.11.12. חובת הדיווח קמה עם חתימת העסקה, טרם אישורה, וזאת בהתאם לנוהל במיסוי מקרקעין – התשלום נדחה למועד האישור, אולם לא הדיווח, לכן טענת התובעת לפיה הדיווח הקדים את זמנו , שגויה.
לשם הזהירות, גם אם נפלה טעות, אין המדובר בעילה לביטול עסקת המכר, והטעות ניתנת לתיקון. ככל שהתובעת סבורה כי מס השבח אמור להיות מופחת, ניתן לבצע תשלום תחת מחאה ולנקוט בהליכים בהתאם לדין. התובעת לא מציינת שעשתה או ניסתה לפעול מול מיסוי המקרקעין. בפועל, הבירור לעניין ההפחתה לא התקדם, וחלף זאת, הוגשה התביעה.

התמליל שצורף, אינו מהימן, לא צורפה ההקלטה בשלמותה ויש השמטות. מבלי לפגוע בטענה, מהתמליל עולה חוסר הבנה של התובעת , והיה עליה התובעת לטפל בנושא בעצמה. כן, לא הוגשה חוות דעת של חברה מקצועית התומכת בתוכן, שהוא אותנטי ותואם למקור. לא ברור מי תמלל, מה היה מיקום ההקלטה ומהות המכשיר. ניתן לראות בתמלול מספר מקומות עם נקודות במקום מילים . מכאן, אין ליתן לתמליל משקל. לצד זה, ההימנעות לחקור את ב"כ העירייה עומדת לתובעת לרועץ.

עילת האיום והאילוץ – מ בוססת על התמליל, שכאמור אינו מהימן וב"כ העירייה לא נחקרה בקשר עמו. תחושת האיום אינה עולה בקנה אחד עם ההתעקשות שהסיכון ביחס לחוב העירייה יוסר. שחם טען כי לא שיתף את בא כוחו בדבר תחושת האיום, ובהמשך טען ההיפך – שנועץ עם בא כוחו ואחיו ושיתף אותם כי הוא חש מאוים . עת עומת עם הסתירה, השיב שאינו זוכר. אין בפי התובעת טענ ות בדבר איום כלשהו שקיבלה מהנתבעים, אלא תחושת האיום מבוססת על אמרת ב"כ העירייה שנכונותה ומשמעותה לא הוכחו, היא מוכחשת ואין לה בסיס.

בהקשר זה, האמרה הלכאורית של ב"כ העירייה לפיה אינה רוצה קשר עם הנתבעים, עלתה בכתב התביעה, נזנחה, לא עלתה בתצהיר מר שחם ועלתה שוב בחקירתו. יש ללמד כי הן התובעת לא עומדת מאחורי הטענה.

לשם הזהירות, האמרה מוכחשת שכן לא הוגשה ההקלטה עצמה. אם הייתה מוגשת ההקלטה, ניתן היה ללמוד על הקשר הדברים, שכן בתמלול שהוגש ניתן להיווכח שב"כ התובעת הוא זה שמשלים את המשפט של ב"כ העירייה באומרו – "ברור עם החמדני הזה ברור" (ראו בפירוט סעיפים 52-53 לסיכומים ביחס לתוכן הדברים).

הטענה ביחס להשתלטות כביכול של הנתבעים על המקרקעין עלו גם בבר"ע וגם כאן, מדובר על טענות שיש בהן מעשה בית דין ואין לדון בהן שוב.

לא מתקיימים התנאים לביטול פסק דין חלוט מחמת מרמה, שכן התמליל הוא הראיה המרכזית והראיה בלתי מהימנה כפי שפורט.

הן לעניין החברה המחוקה – הטענות עלו ולא ניתן לדון בהן שוב מחמת מעשה בית דין.

בתמצית סיכומי התשובה

התובעת מתייחסת לסעיף 2 לסיכומי הנתבעים שם נטען מפורשות כי התובעת אינה ולא הייתה מעולם בעלת זכויות במקרקעין, היא לא הייתה צד לפסקי הדין ואין לה מעמד ו/או זכות עמידה ועל כן אינה יכולה להגיש תביעה לביטול פסק דין. עולה כי הנ תבעים מודים מפורשות כי כל שנעשה ו/או הוסכם עם התובעת שיוצגה על ידי בנה, בבקשת רשות הערעור שהתנהלה בפני כב' השופט מאור, נעשה שלא כדין ולא היה לו תוקף משפטי ו/או חוקי.

ההסכם אותו מבוקש לבטל נעשה על ידי בן התובעת. אם לתובעת לא היה מעמד, מקל וחומר לבנה , על בסיס הודאתם וטענתם של הנתבעים יש לבטל את ההסכם ומכוחו את פסק הדין. יוצא כי מהבחינה המשפטית והמעשית אין הסכם. ואם נעשה דבר , הוא בטל ומבוטל.

החברה המחוקה אינה אישיות משפטית ואין על כך מחלוקת (ראו סעיף 2 לסיכומי התשובה).

דין הטענה ביחס לכדאיות בטעות העסקה – דחייה. מחד, מתייחסים לחברה כאל חברה "חיה ונושמת" ומצד שני – החברה מחוקה, משמע שאין לה יכולת להגיע להסכמות.

הכונס חויב, בהתאם להחלטת הערכאה השיפוטית, לטפל בעניין מס השבח. תפקיד זה מוטל עליו הן מכוח הדין, והוא לא ביצע דבר, לא טיפל במניעת חיוב במס, או במניעת קנסות.

אין חולק על פי הסיכומים של הנתבעת, שלא נאמר לבן התובעת שקיים חוב על סך 300,000 ₪ במס שבח. כונס הנכסים לא קיבל הסכמות בשם התובעת וברח מהליכים על מנת שלא יתבעו אותו ברשלנות, בהסתמך על החלטת הרשם. כן חויב בהוצאות אותן לא שילם. בהתאם להצהרותיו הוא, להסכם המכר לא היה תוקף וכך גם ב"כ העירייה 1 הצהירה וכתבה בשמו.

מסיכומי הנתבעים עולים סתירות מהותיות, וניסיון לנשל ניצולת שואה.

העירייה מעלה טענות כלפי התמלול וההקלטות, וסבורה כי התמלול אינו קביל. יחד עם זאת, ב"כ העירייה מצטטת ממנו, חוקרת בעניין התמלול ולא נמנעת לפרש את הנאמר בו. כן לא הגישה חוות דעת שתצביע מדוע התמלול אינו קביל .

העירייה חוזרת על בקשתה לדחייה על הסף, אך שכחה לציין כי הבקשה נדחתה ואינה יכולה לחזור על טענות שנדחו.

הנתבעת לא הגישה תצהיר מטעמה, ולא זימנה את הכונס. הדבר עומד לה לרועץ.

הנציגים הם כונסי הנכסים, אשר מהווים את ידו הארוכה של בית המשפט, אמורים לייצג את החברה המחוקה ולפעול בתום לב מוגבר. כונס אחד ברח מהדין לאחר שקיבל חסינות כי לא ייתבע אם תבוטל מחיקת החברה. כונס הנכסים השני לא ירד לעומק הדברים לברר מדוע חויבה במס שבח, כאשר לא הוצהר בשמה דבר ומדוע חויבה בקנסות ושניהם מפרים את צו ראש ההוצאה לפועל שהטיל עליהם לבצע עבודה זו. כמובן לא הפריע להם לבקש מראש ההוצאה לפועל להורות לב"כ בעלת המניות לשלם סך של 300,000 ₪ למס שבח (בעלת המניות היא התובעת ולא אחרת). הכונס פעל וטען טענה המשרתת את הנתבעים.

דיון והכרעה

בית המשפט ביושבו על המדוכה, בוחן תחילה את הטענות המקדמיות: העדר היריבות, מעשה בית-דין , ומהות ההתקשרות בהסכם מטעם חברה שנמחקה; במידה ועוברים משוכות אלה, השאלות המרכזיות העומדות לפתחו של בית המשפט הן - האם המדובר בפסק דין שיש לבטלו מחמת טעות, הטעייה, או כפייה?

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה – דחייה , ולהלן אבאר;

כפי שהובא לעיל, ביום 12.01.2015 ניתנה החלטת כב' הרשם עוזי מאיר, אשר איינה את פסק הדין מיום 25.11.2012, באופן בו החליט לדחות את הבקשה לאישור המכר.

ביום 03.02.2015 הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום.

ביום 24.02.2015 התקיים דיון רע"צ 8162-02-15 בפני כב' השופט עודד מאור. לבסוף, ביום 22.06.2015, הגיעו הצדדים: הנתבעים, הכונס, העירייה והחברה, להסכם במסגרתו החברה תמכור את חלקה בנכס תמורת סך של 865,000 ₪. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק-דין, ולהלן הסכם הפשרה, אותו מבקשת התובעת לבטל.

ביום 15.06.2016 הגישו הנתבעים בקשה לרשם ההוצאה לפועל להורות לתובעת, שהיא בעלת המניות בחברה, לשלם את מס השבח, שהסתכם בסך של כ- 300,000 ₪ לערך .

מכאן, התביעה.

מעשה בית דין

האם פסק הדין, אשר ניתן במסגרת פשרה, ואישר את הסכמות הצדדים מהווה מעשה בית-דין? לטעמי, בענייננו, התשובה הינה חיובית, ואבאר.

בקליפת אגוז, קיימים ארבעה תנאים מצטברים על מנת לקבוע האם בפנינו מעשה בית דין, אם לאו הם כדלקמן –

האחד, הפלוגתא היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים העובדתיים;
השני, בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא;
השלישי, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי;
והרביעי, ההכרעה בפלוגתא בהליך הראשון הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון (ראו: ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו), וספרה של ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, מהדורה ראשונה 1991, עמ' 333 שם ד"ר זלצמן).

מעשה בית דין הינו כלל דיוני שנועד לחסום התדיינות נוספת בין בעלי דין בעניינים שכבר נדונו והוכרעו ביניהם קודם לכן. הרעיון שבבסיס כלל זה, עניינו בסופיות הדיון ומניעת הטרדה של בעלי דין. הכלל בדבר מעשה-בית-דין מכיר בשתי מערכות נפרדות של נתונים ונסיבות בהן יכול שתיטען טענת מעשה בית דין. ראו ב-ע"א 246/66 שמואל ו-רחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2) 561.

וראו בנוסף -

"הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם ,נבלעה' (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד ..... וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אז אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ..... הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות."

(ראו מתוך תא"מ 4402-07-13 דולב נ' גפן (נבו, 03.12.2013) (להלן: "עניין דולב").

וישאל השואל – מה הדין עת עסקינן בה סכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין.

ברי בעיני כי על פסק דין שניתן במסגרת הסכם פשרה, חלים הכללים החלים על פסקי דין, וביניהם הכלל של מעשה בית דין. השופט זוסמן מסביר בספרו מהו אותו פסק-דין בהסכמה:

"פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [31], בעמ' 787).
ובע"א 151/87 ש.ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' אורי רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499 נאמר לעניין זה כך:
"שני הנדבכים הללו, המרכזים את פסק הדין שבהסכמה, הם המכתיבים לו, לבעל הדין, את דרכי הפעולה לשינוי הפסק - הפן ההסכמי הוא המקנה אפשרות לביטול פסק הדין מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם (כגון - טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה, או שינוי מהותי בנסיבות);
והפן השיפוטי שבפסק, היינו האישור שניתן להסכם על-ידי שופט, הוא שפותח את הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים - כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין. ראה בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 503-504, ובע"א 116/82 [4] הנ"ל, בעמ' 733, ... העולה מן האמור עד כה, שכל עוד לא בוטל פסק הדין, בעקבות תביעות מיוחדות בעניין זה, הרי הוא שריר וקיים, ומה שחשוב מזה: " ...כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 504). והדברים נסמכים, בין השאר, על פסק הדין המנחה שיצא מלפני ביתמשפט זה בד"נ 22/73 [7], בעמ' 103, שם מבהיר השופט אשר:"...כל עוד לא בוטל פסק-דין בהסכמה בדרך הנ"ל (הינו ביטול פסק הדין מחמת פגם בהסכם שביסודו - ד' ל') הרי הוא פסק-דין לכל ענין והכללים החלים על פסקי-דין בדרך כלל חלים גם עליו"." (ראו גם בע"מ 2514/07 רמי (רחמים) הר-לב (בן-לולו) נ' חיים בן-לולו).

עולה אם כן, כי גם על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין חלה תורת מעשה בית דין (ראו גם מסקנת כב' השופט אלקלעי ב"עניין דולב").

בהתאם לגישה שלעיל, ניתן לראות בפסק הדין שניתן בפשרה, בענייננו, כמעשה בית דין, אשר "סותם את הגולל" על התביעה. ניכר כי הטענות עלו הן במסגרת הדיון בפני כב' השופט מאור ביום 24.02.2015 (ראו נספח 1 ג' ו - ד' לתצהיר הנתבעים). עם זאת, עתה מועלות טענות כנגד פסק הדין מחמת פגם בהסכם שביסודו.

בהתאם להסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין, הוסכם כי פסק הדין שניתן, מסיים את המחלוקת . כן דאגו הצדדים לציין זאת במסגרת ההסכמות ופסק הדין, המאשר את הסכמות הצדדים, וניתן לכך ביטוי. ראו –

"הצדדים, לרבות בעלת המניות באמצעות מיופה הכח מר שחם מרדכי מוותרים על טענה או תביעה מכל מין וסוג שהוא האחד כלפי משנהו והסדר זה ממצה את הסכמות הצדדים וטענותיהם ביחס לתיק ההוצל"פ ותיק פירוק השיתוף לרבות הטענות במסגרת תיק זה". (פסק הדין מיום 22.06.15, נספח 1 לתצהיר הנתבעים).

יוצא אפוא, שהטענות עלו במסגרת כתבי הטענות שהגישה התובעת, בפירוט וכדבעי. ראו נספח 1 ג' לתצהיר הנתבעים – "תגובת בעלת המניות לבקשת רשות ערעור שבכותרת (החלטה הדוחה בקשה לאישור מכר נכס)".

הנתבעים והן הנתבעת טוענים כי קדם לפסק הדין שאושר, דיון ארוך, ואף התנהל משא ומתן ארוך והתייעצויות. אכן, הצדדים הגיעו להסכם מפורט , ואף כלול בו סעיף של ויתור טענות הדדי. עולה כי במידה וטענות התובעת יתקבלו, הדבר יהיה בגדר "מקצה שיפורים ". כמו כן, קיים חיזוק לעיקרון סופיות הדיון, כפי שיפורט בהמשך בהרחבה.

העדר יריבות

כלל נקוט הוא בדיני התאגידים הוא כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת.

בענייננו, התובעת היא אדם פרטי ובעלת המניות. בנה, שחם בא בנעליה, בהתאם לייפויי הכוח.

יש לשים את הדגש, כי החברה היא זו אשר הייתה צד להליכים שהתנהלו ומתוארים באריכות ברקע העובדתי. כמו כן, החברה היא זו שהייתה צד לפסק הדין מיום 22.06.2015. כאמור, תובענה זו, במסגרתה מתבקש ביטולו של פסק הדין, מבוקש על ידי התובעת , שהינה אדם פרטי, המיוצגת על ידי בנה.

בהקשר זה, יש לציין את עיקרון ה"אישיות המשפטית הנפרדת" של החברה מבעלי מניותיה.

נכון הדבר, כי יש השלכות כלכליות בעניין, המשפיעות על בעלת המניות – התובעת. יחד עם זאת, החברה היא זו שהייתה צד להליכים שהתנהלו ולא התובעת כאן.

אשר על כן, יש ממש בטענת העדר היריבות, אותה מעלים הנתבעים.

משמעות מחיקת החברה

סעיף 5 ל חוק החברות תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), קובע:

"קיומה של חברה הוא מיום ההתאגדות המצוין בתעודת ההתאגדות ועד לפקיעת ההתאגדות, כתוצאה מחיסולה של החברה".

אין חולק כי החברה נמחקה ביום 07.12.1990; יפים לענייננו הדברים שנאמרו בהחלטה מיום 02.02.10 בפש"ר 6280/09 ברק נ' אי.טי.דים אינדיס אינטרנשיונל בע"מ (פורסם בנבו), שם סקר כב' השופט י. שפירא את מעמדה של חברה שנמחקה , טרם חוקק חוק החברות, והמסקנה העולה היא - כי עם המחיקה פוקעת האישיות המשפטית של החברה, והיא אינה כשירה לעשות כל פעולה משפטית. בהיות החברה מחוקה, היא אינה קיימת כאישיות משפטית (ראה גם ת.א. (ת"א) 1124/95 אולמי נפטון בע"מ נ' ויגדור אביזדה). כפועל יוצא מכך, חברה אינה יכולה לבקש לבצע פעולות משפטיות. עם זאת, אין במחיקת החברה כדי לאיין זכויותיה.
חברה שנמחקה קודם כניסתו לתוקף של חוק החברות, אישיותה המשפטית פוקעת מעצם המחיקה על-פי המועדים הקבועים בפקודה. מיום מעשה המחיקה, היא אינה כשירה לעשות כל פעולה משפטית. ברם, בנסיבות מסוימות, כפי שנקבע בחוק ובפסיקה, ולבקשת החברה, יש אפשרות להחיות את אישיותה המשפטית, ולהעניק לה סטטוס משפטי מחדש, כפי שהיה קודם למעשה המחיקה. למעשה, הזמן הקובע לעניין פקיעת האישיות המשפטית הוא מועד המחיקה ביחס למצב החקיקתי ששרר ערב המחיקה.

בשעה שמחיקת החברה התבצעה קודם לכניסת חוק החברות לתוקפו , כפי שהדבר בענייננו, היה במעשה המחיקה משום הפקעת האישיות המשפטית. אולם, אם מחיקת החברה התבצעה לאחר כניסת חוק החברות לתוקפו, אין במעשה המחיקה בכדי להפקיע את אישיותה המשפטית של החברה (ראה בש"א (ת"א) 5509/07 מאיר בורנשטיין נ' הפועל מחוז ת"א התאגדות לתרבות גופנית).

במקרה דכאן, החברה נמחקה ביום 7.12.1990, בטרם כניסת חוק החברות לתוקפו, על כן אינה כשירה לחובות וזכויות, ואין בידי החבר ה, האפשרות לבצע כל פעולה משפטית. (ראו פסיקה נוספת : בש"א (מחוזי י-ם) 3128/08 (פש"ר 3093/06) כונס הנכסים הרשמי נ' אוגדן מערכות יישום ופיתוח (1989) (13.8.2013); פש"ר (מחוזי י-ם) 6280/09 עובדיה ברק נ' אי טי די אינדיס אינטרנשיונל בע"מ (1.2.2010); ע"א (מחוזי חי') 3486/06 י.כ. סולן חברה למסחר והשקעות בע"מ נ' אוזיאס (11.2.2011); ת"א (מחוזי ת"א) 1124/95 אולמי נפטון בת-ים בע"מ נ' אביזדה ראו פסקאות 10-9 לפסק דינה של כבוד השופטת ע' ברון (22.5.2006). בית המשפט העליון לא נדרש להכרעה זו בערעור משלא הוגשה השגה על היבט של פסק הדין - ע"א 5658/06 פיסקה 9 (11.2.2008); ה"פ (מחוזי נצ') 4629-02-13 מולדר בע"מ נ' רשם התאגידים (19.6.2013). רע"א 1120/06 לאואר נ' ע.מ.ש חברה לבנין ופתוח בע"מ (בפירוק), פיסקה 9 (16.4.2007)).

בנוסף, ראו והשוו, כמובן בשינויים המחויבים ובהקשר לתא (רח') 3154/01 חברת אחים זבידה מפעלי מתכת בע"מ נ' חברת אולמות קשראל רחובות 1991 בע"מ (נבו, 03.09.2003 (עמ' 8, סעיף 4) , שם נקבע כך – " אני סבורה, כי בהיות הנתבע הגורם המוסמך היחיד המקבל החלטות בשם הנתבעת אין בעובדה כשלעצמה, כי החברה נמחקה כדי לשמוט הקרקע מתחת לבסיס ההסכמה".

בעניינינו, החברה נמחקה, אולם הייתה צד להליך כמתואר. ראו והשוו לה"פ (נצרת) 434/97 לוי יפת נ' עזרא מכפש, [פורסם בנבו] עליו הוגש ערעור – "סעיף 368 (ה) ממשיך ואומר כי עם פרסום הודעת המחיקה, תחוסל החברה ובית המשפט רשאי לפרקה. כלומר קיימים מקרים בהם הגוף המשפטי ממשיך להיות בעל נכסים למרות ששמו נמחק, מעין המת החי, וקיימים מקרים שהוא גם ממשיך בעסקים ובמקרים אלה ניתן לבטל את המחיקה.
כאמור אין לי ספק שאפילו (ולא כך הדבר) היתה מושמטת ההפניה לחציו השני של סעיף 242 לפק' החברות - הרי הייתה זאת לקונה שעל בית המשפט היה להשלימה בדרך של היקש והשלמה".

במסגרת הסכם הפשרה ופסק הדין שאישר את ההסכמות, הוסכם כך – "עלויות אגרת בימ"ש ושכ"ט של החייאת החברה יחולו על ה"ה חמדני, לרבות אגרת החייאת החברה אצל רשם החברות וכן עלויות אגרה שנתית היסטוריות ככל ויהיו קיימות" .

עולה אם כן, כי הוסכם לפעול להחייאת החברה. כמו כן, היות החברה מחוקה והמשמעויות העולות מכך, היו ידועות היטב לתובעת ולשחם. הטענות עלו בפירוט במסגרת "תגובת בעלת המניות לבקשת רשות ערעור שבכותרת (החלטה הדוחה בקשה לאישור מכר נכס)" (ראו נספח 1 ג' לתצהיר הנתבעים) ולמרות זאת, הסכמות הצדדים אושרו במסגרת פסק הדין מיום 22.06. 2015. סבורני כי יש בטענות התובעת, כעת, משום העדר תום לב וניסיון לבצע מקצה שיפורים בהתאם להתפתחויות.

האם יש עילה לביטול פסק הדין עקב טעות, הטעייה, איום או כפייה ?

סעיף 14( א) ל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כדלקמן:
"טעות
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

הדין מכיר בעילה של ביטול פסק דין שניתן בהסכמה בשל פגם ברצון בהתאם לעילות המנויות בפרק ב' ל חוק החוזים ( ראו ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 588 (1997)).

מנויים ארבעה יסודות , אשר בעת הם מתקיימים, זכאי הטועה לבטל את החוזה: האחד, קיום חוזה; השני, טעות יסודית; השלישי, ידיעה בפועל או בכוח של הצד השני על הטעות; ורביעי - קש ר סיבתי בין הטעות לכריתת ההסכם. המשמעות היא שאלמלא הטעות, הצד שמבקש לבטל את ההסכם לא היה מתקשר בו .

בפנינו הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. להסכם שכזה, מאפיינים ייחודיים כפי שיבואר בהמשך.

התובעת מבקשת להורות על ביטול פסק-הדין, וזאת מהטעם ששחם היה נתון לאיומים, והוסתר ממנו מידע חיוני, במזיד. המדובר בפסק דין מקפח, מעוול שנכרת תחת הטעיה ואיום.

מנגד, טוענים הנתבעים כי לא היה לחץ ואיום על בן התובעת, אלא מדובר בטעות בכדאיות העסקה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפני, הגעתי למסקנה כי אין מקום להורות על ביטול פסק הדין, ואנמק.

בענייננו, יש לזכור כי המדובר בהסכם פשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. הסכם פשרה טומן בחובו תכונות מסוימות וייחודיות, אשר במסגרתו הצדדים מגיעים לידי פתרון מוסכם לסיום הסכסוך, תוך שבדרך כלל, כל צד מוותר על אינטרסים כאלה ואחרים.

הנני מפנה לדברי כב' השופט י' דנציגר בע"א 7663/11 גבריאל דדון נ' יוסף יהויקים חדד (נבו, 29.04.2013) שם הדגיש נקודות בעניין הסכמי פשרה בכלל וביטולם בפרט. דברים אלה יפים לעניינינו והם יובאו בהיקפם וכלשונם –

"דינו של הסכם פשרה כדינו של כל הסכם, הן בנוגע לכללים שמסדירים את אופן כריתתו והן בנוגע לעילות תקיפתו בדיעבד עקב פגם בכריתתו. יחד עם זאת, אין להתעלם מתכונותיו המיוחדות של הסכם פשרה, כהסכם שנועד לסיים את הסכסוך בין הצדדים ושיש בו משום "קניית סיכון" מצד שני הצדדים. הסכם פשרה משמעותו הגעה לפיתרון מוסכם שנראה לשני הצדדים הוגן בנסיבות העניין, אגב ויתורים הדדיים וחלוקת הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהצדדים. תכונה מרכזית של פשרה הינה סופיוּתה, כשציפייתם הסבירה של הצדדים הינה כי מדובר ב"סוף פסוק" וכי לא יבואו בעקבותיו תביעות בעתיד בעניין שבמחלוקת [ראו, למשל: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997) (להלן: עניין בן לולו)]. לפיכך, לא בנקל תתקבל טענתו של צד להסכם פשרה כי נפל פגם בכריתתו, ונטל ההוכחה לעניין זה מוטל, מטבע הדברים, על כתפי הצד שתובע את ביטול ההסכם. אמנם, לא מדובר בנטל הוכחה מוגבר בהשוואה לנטל ההוכחה שנדרש להוכחת קיומו של פגם בכריתת הסכם "רגיל" (שכשלעצמו אינו נטל קל), אך נקודת המוצא הינה כי הסכם פשרה מעצם טבעו הינו הסכם שהצדדים שקלו היטב שיקוליהם בטרם כריתתו, ולכן יש לבחון בזהירות יתרה את טענת הפגם בכריתה. הסכמי פשרה מוּעדים מעצם טבעם יותר מהסכמים "רגילים" לטענות בדבר פגמים ברצון כגון כפייה או עושק [ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 907-902, 927-920 (1992) (להלן: פרידמן וכהן). כאשר מדובר בטענות כאלה, קיימת חשיבות מכרעת לבחינת נסיבות כריתת הסכם הפשרה. בין היתר, יבחן בית המשפט האם מדובר בהסכם שנכרת בחטף ובלחץ זמן, תוך איום בלתי לגיטימי או ניצול מצוקה של אחד הצדדים ומבלי שהייתה לו אפשרות סבירה לבחור אחרת, או שמא מדובר בהסכם הגון שנכרת לאחר משא ומתן, ללא לחץ, ותוך התייעצות עם עורכי דין או בעלי מקצוע רלוונטיים אחרים [ראו, למשל: ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149 (1985); ומנגד ראו: ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193 (2004) (להלן: עניין ארביב)].

כמו כן, קיימת במקרים כאלה חשיבות גדולה לשאלת מועד פנייתו של הצד שמבקש לבטל את ההסכם לבית המשפט, כאשר לעיתים עשויה התביעה להידחות עקב שיהוי ניכר בהעלאת הטענה, אף אם הוכח קיומו של פגם בכריתה [ראו, למשל: עמדת השופטת ד' דורנר בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 140-138 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין)].
זאת ועוד, כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל"קניית סיכון" ביחס להסכם "רגיל". ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסיכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בליבת הסיכון שנטל על עצמו הצד להסכם שאינה מקימה עילה לביטולו. זוהי למעשה טעות בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכם פשרה הינו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר [ראו: פרידמן וכהן 741-736; עניין בן לולו 594-593]".

דברים אלה נכונים ומתאימים למקרה שבפנינו.

התובעת ש מה יהבה בתמלול שהגיש ה באמצעות שחם. הנתבעים והעירייה, טוענים כי התמלול אינו קביל.

ראשית, מדובר בתמליל שהוגש על ידי בן התובעת, שחם. אין מחלוקת כי התמלול לא נערך על ידי חברה מקצועית. לטעמי, אין בעובדה כי התמליל לא נערך על ידי חברה מקצועית, כדי להשליך בהכרח על קבילות המסמך , ו אין משמעה שלא יינתן כל משקל לתמליל. בתי המשפט נוהגים להלך בדרך של מעבר מכללי קבילות, לכללי משקל. קרי, לקבל את הראיה לתיק, ברם להתייחס למשקל בהתאם (ראו והשוו ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (נבו, 9.8.06 )).

הלכה למעשה, לא עלו התנגדויות בזמן אמת, והמסמך התקבל כחלק מהראיות בתיק. יתרה מכך, הנתבעים העלו טענות לגופו של התמליל, חקרו על בסיס מהות הדברים שהובאו בו, ואף הסתמכו על המהות והתוכן בכדי לחזק את טענותיהם. ככל שהיו לנתבעים טענות ביחס לעריכה, השמטת חלקים וכו', ניתן היה לשלוח את ההקלטה לתמלול חיצוני וזאת בכדי להוכיח כי התמלול נעדר קבילות/משקל.

לאור האמור, אינני רואה עין בעין את טענות הנתבעים ביחס לקבילות התמליל. על כן, אתייחס לתמלול, לגופו.

בחקירת בן התובעת טען כי הבין מתוכן השיחה, נשוא התמלול, שהובטח לו מפורשות, מב"כ העירייה כי הוא זכאי לפטור ממס השבח בעסקה (ראו עמ' 13, שורות 29-33).

עיינתי בתמלול עיון רב. עולה ממנו שסוגיית מס השבח עלתה, אולם ב"כ העירייה אומרת – "מוטי, תעצור שנייה רגע, זה לא עניין שלי, זה עניין שלך, אני רק מפנה את תשומת ליבך לניסיון שלי. אתה תצטרך לתת תצהיר, שהחברה באמת לא הייתה פעילה...". יש להדגיש כי ב"כ החברה היה צד לשיחה ואף אמר: "אז לא יהיה לך מס שבח".

לאחר מכן אומרת ב"כ העירייה – "מוטי, זה הרולס רויס שלך! אתה רוצה להגיד לי שהקפדת על הגשת דוחות של אפס"? [...] זאת אומרת שכבר יש לך את כל החומר. שיהיה בהצלחה" .

ראו גם דברי בן התובעת בהקשר זה בהמשך -

"ש. תפנה אותי למלל עצמו איפה רשום במפורש שאני הבטחתי לך פטור ממס שבח?
ת. זה מכלול "...אתה תצטרך לתת תצהיר..".
ש. הרגע אמרת שיש מכלול. אתה טענת שאני הבטחתי לך ויש לך את זה בתמלול שיש פטור ממס שבח. זו טענה שלך. תפנה אותי לשורה בתמלול שבה אני אומרת שיש לך פטור ממס שבח, במילים האלה, כפי שטענת בכתב התביעה ובתצהירך וכמו שטענת בפני ראש ההוצל"פ. תפנה אותי למקום בו אני אומרת שיש פטור ממס שבח?
ת. שאלת את השאלה. לא אמרת בצורה מפורשת שאין מס שבח אבל מה, את אמרת "אני רק מפנה את תשומת לבך לניסיון שלי ואתה תצטרך לתת תצהיר שהחברה באמת לא היתה פעילה" ואז אמרתי שכל השנים הוגשו דוחות למס הכנסה על פעילות אפס.
לשאלת בימ"ש אם לפי מה שאני מקריא לא רשום במפורש שהובטח לי פטור ממס שבח, אני משיב שאני הבנתי אבל היא לא אמרה את זה במפורש. "זה הרולס רוייס שלך. אתה אמרת שהקפדת על דוחות של אפס". מזה שאני מבין. אני לא למדתי משפטים. כשעו"ד אומר לי תראה זה הרולס רוייס שלך, מה אני צריך להבין אחרת? זה הדבר שאני מבין" (ההדגשות שלי נ.ב ).

(עמ' 14, שורות 1-13).

בעדותו, בן התובעת ממשיך וטוען כי נושא מס השבח לא עמד לנגד עיניו ו"לא היה פקטור", כדבריו, בהסכמה שלו (ראו הציטוט בהמשך) . לטענתו, הרגיש שהוא עומד בפני תביעה של 2.5 מיליון ₪. ראו בהקשר זה, את עדות בן התובעת -

" אני נושא מס השבח לא עמד לנגד עיניי ולא היה פקטור בהסכמה שלי. הנושא שעמד אז כמו שאמרתי אני הרגשתי שאני עומד בפני תביעה של 2.5 מיליון, עיריית ת"א לא מוכנה להתמודד מול חמדני, איך אני צריך להרגיש? אני בן אדם מול עיריית ת"א הגדולה.
הרגשתי שאני צריך לחתום ולא משנה מסים לא מסים. לא עמד מולי מס השבח אך ורק ההרגשה המאוימת שלי.
ש. יכול להיות שעשית טעות שלא טענת למס שבח באותו דיון?
ת. לא טעיתי שום דבר. זה לא עלה. זאת לא היתה טעות והמושג הזה לא היה קיים מבחינתי. אומרים לי אוי ואבוי לנשמתך אם אתה לא חותם על זה.
לשאלת בימ"ש היית מיוצג באותה עת, אני משיב הייתי מיוצג וזו היתה הרגשה אישית שלי. לא שיתפתי את עוה"ד שלי בהרגשה הזאת. אני מתקן, אני לא זוכר".

(עמ' 16, שורות 24-28).

כן עולה מהתמלול כי לקראת סיומה, ב"כ העירייה ביקשה תשובה למייל;

"מוטי: אפשר בקשה אחת רק...לפני שמסיימים את השיחה.
ציפי: תשלח לי מייל, אני מחכה לשתי הדקות הקרובות. לכן או לא.
מוטי: בסדר. הלו הלו, שנייה אחת, אפשר עוד
ציפי: אני לא יכולה
מוטי: אני אומר, אני מבקש, לפני שאני מקבל החלטה,
ציפי: אין לבקש, ככה זה
מוטי: אני רוצה לבקר, אני רוצה
ציפי: כרגע התשובה היא שלילית, מוטי.
מוטי: אי אפשר לבקר בנכס?
ציפי: אי אפשר לעשות כלום. אייל... תעשו מה שאתם רוצים. תוך דקה...ביי, להתראות".

כאמור, שיחה זו התקיימה ביום 15.03.2015 והדיון נערך ביום 22.06.2015, במסגרתו ניתן פסק הדין. לדידי, בפרק הזמן שחלף, הייתה לשחם שהות מספקת להיוועץ ולבדוק את סוגיית מס השבח, בין היתר.

מחומר הראיות שהובא בפני, ומהעדויות, לא ניתן לקבוע כי ב"כ העירייה ניסתה להציג מצג שווא, לפיו ניתן לקבל פטור ממס שבח, וכל זאת על מנת לשכנע את שחם שיסכים להסכם הפשרה. דומני, שנושא מס השבח, לא היה זר לשחם, ואין לו להלין, אלא על עצמו. אין מחלוקת על כך שבן התובעת היה מיוצג, ושנכח, בין היתר, הן בדיון מיום 22.06.2015. מכל מקום, בן התובעת מציין בעדותו, כי גם לא ידוע לו האם נעשה ניסיון של בירור מס שבח על ידי עורך דינו. לדבריו, לא תיאר לעצמו שעליו לבקש דבר זה, שכן עורך הדין בתמונה ובקיא ממנו. לשיטתו, אילו היה יודע שעליו לשלם סך של 300,000 ₪, היה זה גורם שמשפיע על החלטתו (עמ' 17, שורות 27-29).

לטעמי, אין ביסוס של ממש לטענות התובעת, כי נחתם הסכם פשרה תוך כדי איומים, הטעיה או כפייה. וכן, לא ניתן לומר כי שחם הוטעה על ידי הנתבעים, ועקב כך נחתם הסדר הפשרה.

בהקשר זה, להשלמת התמונה, יש לציין, שהתובעת לא פעלה ולא פנתה לרשות על מנת להסדיר את סוגיית מס השבח, שיעורו והפחתתו. יתכן אף שאילו הייתה פונה, שיעור הסכום לתשלום היה פוחת. התובעת טוענת בסיכומיה ומפנה לכך שהכונס חויב, בהתאם להחלטת הערכאה השיפוטית, לטפל בעניין מס השבח. תפקיד זה מוטל עליו הן מכוח הדין, והוא לא ביצע דבר, לא טיפל במניעת חיוב במס, או במניעת קנסות.

עם זאת, יש לזכור כי בהתאם להסכם הפשרה, הכונס במקור שוחרר מתפקידו ומונה תחתיו ב"כ הרוכשים , וכן, סוגיית מס השבח לא נזכרה כלל במסגרת הסכם הפשרה ופסק הדין. גם אם היה על הכונס החדש שמונה לטפל בכך, היה על התובעת לקדם עניי ן זה, למצער, בצוותא עם הכונס וראו נספח 8 – היא החלטת הרשם מיום 10.10.16, סעיף 5.

התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעת לא הגישה תצהיר מטעמה ולא זימנה את הכונס להעיד. דומני, שבמצב דברים זה, בו התובעת היא זו שטוענת לביטול הסכם הפשרה, הנטל רובץ על כתפיה, והיה עליה להביא את הכונס לעדות על מנת לשפוך אור על סוגיה זו. אולם, התובעת בחרה שלא לזמנו, והדבר עומד לחובתה.

נוסף על כך, לטענת שחם, ובהתאם לעדותו, לא היה מודע לכך שהחוב בגין הארנונה אינו שלו במלואו (עמ' 19, שורות 28-30 ועמ' 20, שורות 5-8 – "[...] לא חשבתי בנושא, אמרו לי אנחנו הולכים לתבוע אותך 2.5 מיליון ₪, זה לא סכום שאני יכול להוציא מהכיס"). מאידך, מהתמלול עולה דווקא כי בן התובעת היה מודע, באופן מסוים, לכך שהחוב רובץ על החברה, וכתוצאה מכך, הן על הנתבעים. ראו את דברי התובע – "הבנתי, אפשר בבקשה", לאחר שב"כ העירייה אומרת – "היא רוצה לתבוע את מוטי, כי היא אומרת תקשיבו, אנחנו לא רוצים קשר עם החמדני האלה, שמוטי יתמודד איתם, שהוא יתמודד, שהחברה תתמודד איתם. סוג של עונש (צוחקת) תאמין לי, סוג של עונש".

בהקשר זה של הארנונה, ו טענת התובעת לפיה תמוה כי הנתבעת הסכימה להתפשר על סכום פעוט יחסית לשיעור החוב; התובעת גורסת כי עת העירייה טוענת לחוב של 2.5 מיליון שקלים, אולם מוכנה לקבל סך של 250,000 ₪ - 10% מהחוב, מדובר בהעדר תום לב. לשיטתה, רשות ציבורית המתנהלת בתום לב הייתה מברכת על ביטול הסכם פשרה המעניק לה בסה"כ 10% ועת היה בידה להוכיח כי חבים לה סך של 2.5 מיליון ₪.

סבורני כי הן "מחילה" זו על שיעור ארי מהחוב, מגלם קניית "סיכוי סיכון", אגב ויתורים הדדיים. יש לזכור כי זה מהותו של הסכם פשרה.

שחם מאשר בעדותו כי במהלך הדיון, לאחר שהתנהל משא ומתן ארוך, ניתנה הסכמתו (עמ' 20, שורות 27-28). הסכמה זו ניתנה לאחר שנועץ עם עורך דינו – "אני נועצתי עם עורך הדין, דברתי אותו וגם עם אחי ואמרתי אני מרגיש שכאן אני לא יכול כי אני מרגיש מאוים, אם אני לא חותם על הדבר הזה יתבעו אותי" (עמ' 20, שורות 30-31) .

בן התובעת הוסיף כי – "בתשובה לשאלת בימ"ש אמרת קודם שאתה לא שיתפת ברגשות שלך את עורך הדין. תשובתך משתנה? לא. אני לא זוכר [...]" (עמ' 21, שורות 1-3). כן נשאל האם נכון הדבר שבכל הנוגע לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט עודד מאור, הסכים לשפות את הכונס, ואת הנתבעת 1 בגין כל תביעה שתוגש, אם תוגש, על ידי החברה בגין ההסדר. בן התובעת השיב – "זה כתוב ואני חתמתי מבלי לדעת ולהבין מה הולך מאחר והגעתי במצב מסוים שכל דבר הייתי חותם" (עמ' 21, שורות 7-8).

ביני לביני, אין מחלוקת לפיה שחם שהיה נציג החברה, היה מיוצג אותה העת. ממועד התמלול ועד מועד מתן פסק הדין נשוא הסכם הפשרה, הייתה לשחם שהות מספקת להתייעץ כדבעי, ויש כאמור, להוסיף לכך את עובדת היותו מיוצג במועדים הרלבנטיים . לא הוכח ולא נוצר הרושם כי בן התובעת חש מאוים. מהאמור עולה כי אף לא שיתף את עורך-דינו בתחושת האיום שחש. כמו כן, לא הוכח כי מדובר בקנוניה או כי הסתירו מבן התובעת במזיד את שיעור מס השבח. בהקשר זה, ביחס להצהרת הנתבעים לרשויות כי המדובר ב"דירה" ; כאמור, ביום 13.03.2013 הגישו הרוכשים, האחים חמדני, הצהרת רוכש על רכישת זכות במקרקעין, לפיה הזכות הנמכרת היא "דירה" והוצהר כי היא משמשת למגורים (ראו נספח 12 לתצהיר שחם). שחם מעריך שבחודש יוני 2016 היה מודע לדיווח למס שבח (עמ' 19, שורה 4). עולה אם כן, ש הצהרה זו הייתה ידועה לבן התובעת בזמנו. יודגש עוד כי בפועל, ההצהרה לא אושרה.

על אף הסתייגויות בן התובעת, עולה כי לבסוף הגיע בשם החברה להחלטה הנכונה, לשיטתו , נכון למועד בו ההסכם נרקם. התרשמתי כי לאחר שיקולי כדאיות, ולאחר שהפרטים נבדקו על ידו, בהתחשב בהיותו מיוצג, ועת הבין את המשמעויות, הפשרה אליה הגיעו "השתלמה" באותם הימים. עתה משנדרש לתשלום מס שבח, מובנית לשחם "הטעות", שבעצם יש לראותה "כטעות בכדאיות העסקה".

השתלשלות העניינים מלמדת כי ההסכם לא נכרת בחטף ובלחץ זמן, שכן כפי שתואר לעיל, עמדה לבן התובעת השהות הנדרשת, בפרק זמן סביר בהחלט, על מנת לבחון ולבדוק , בין היתר, את סוגיית שיעור מס השבח (יוזכר, הדיון בפני כב' השופט מאור התקיים ביום 24.02.2015, התמלול שצורף הוא מיום 15.03.2015 והסכם הפשרה הוא מיום 22.06.2015) . לא עולה כי התובע אוים, או שנוצלה מצוקה, מבלי שניתנה לו אפשרות הבחירה. יש לזכור כי התובע היה מיוצג ולא שיתף את בא-כוחו ברגע האמת, אודות המצוקה שחש , כפי שמנסה לטעון עתה.

עולה אם כן, שאין עילה ומקום לבטל את פסק הדין.

סוף דבר

אשר על כן, ולאור כל המקובץ לעיל, לא השתכנעתי כי יש להורות על ביטול פסק הדין, בענייננו. לפיכך, הריני מורה על דחיית התביעה, במלואה.

התובעת תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ לטובת העירייה, וסך של 15,000 ₪ לטובת נתבעים 2-3.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט אב תש"פ, 09 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.