הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 29694-11-18

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובעים:

  1. חדשות 0404 בע"מ
  2. בועז גולן

ע"י עוה"ד יעל תותחני

נגד

הנתבעים:

  1. יוסף חיים דוידוביץ'
  2. יצחק כהן

ע"י עוה"ד יעקב ביטון

החלטה

מהות הבקשות

בפני בקשות מקדמיות, מטעם הנתבעים; האחת – לדחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית; בצד זה, במסגרת התשובה, התבקש על ידי התובעים סעד של תיקון כתב התביעה (בקשה מספר 1 במערכת הממוחשבת) .

והשנייה – להפקדת ערובה בהתאם לסעיף 353 א ל חוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות "), (בקשה מספר 6 במערכת הממוחשבת). בקשות אלה הוגשו טרם הגשת כתב ההגנה;

כב' הרשם אדי לכנר אישר בהחלטתו מיום 26.12.2018 כי תינתן ארכה להגשת כתב ההגנה, עד להחלטה בבקשות התלויות והעומדות. ביום 12.05.2019 ניתנה על ידי כב' הרשם לכנר ארכה נוספת להגשת כתב ההגנה, עד להכרעה בבקשות.
ראשית, יוער כי בקשה מספר 3 הוכרעה על ידי כב' הרשם לכנר ביום 07.04.2019 ; הנתבעים הגישו בקשה להורות על הוספת פרטים בתביעה, וזאת מכוח סמכותו של בית המשפט המנויה בתקנה 65 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. (להלן: "התקנות"). הבקשה נדחתה; כב' הרשם קבע כי אין מקום להידרש בשלב הנוכחי לבקשה להוספת פרטים ויש לדחות את הבקשה עד לאחר הגשת כתב ההגנה. עוד קבע כי כתב ההגנה יוגש תוך 30 ימים ממועד מתן ההחלטה.
כאמור, ביום 12.05.2019, אישר כב' הרשם ארכה נוספת להגשת כתב ההגנה, ולכן – טרם הוגש כתב הגנה.

הרקע ועיקרי טענות הצדדים בבקשות, בתמצית
המדובר בתביעה כספית על סך של 442,176 ₪, המוגדרת כ"נזיקית, כספית, לשון הרע, הפרת זכויות יוצרים, עשיית עושר ולא במשפט". בכתב התביעה מתואר כי התובעת היא מפעילת אתר חדשות ובעלת זכויות היוצרים והקניין הרוחני המפורסם באתרה ובפלטפורמות אחרות שמפעילה (להלן: "האתר").

התובע 2 – הוא הבעלים של התובעת 1, כותב מאמרים ועיתונאי.

התובעים טוענים כי הנתבעים ניהלו בתקופה הרלבנטית את דף החדשות "דיווח ראשוני", והפרו את זכויותיהם , באופן בו העתיקו את הפרסומים באתר, באופן בלע די, בשילוב טקסט ותמונה.

בבקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית, טוענים הנתבעים כי מהותה של התביעה, היא סעדים בענייני קניין רוחני בדמות צו מניעה ופיצוי כספי, וכן סעדים בענייני איסור לשון הרע בדמות הודעת התנצלות/תיקון ופיצוי כספי. זאת כאמור בסעיפים 18, 19, 23 ו – 25 לכתב התביעה ;

הסמכות העניינית להורות על צו מניעה כאמור בסעיף 53 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח -2007 , נתונה לבית המשפט המחוזי, וזאת משום שהעניין אינו נתון לסמכותו של בית משפט השלום לפי כל דין.

הסמכות לדון בפיצוי הכספי שעה שהוא כרוך בסעד של צו המניעה, נתון אף הוא לבית המשפט המחוזי וזאת בהתאם לסעיף 40 (4) (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") .

הנתבעים מפנים להחלטה של בית המשפט בבש"א (ת"א) 160063/06 מרכז גטניו ללימודים והכשרה בע"מ נ' רות קרני הורביץ (פורסם בנבו, 1.12.16).

עוד מוסיפים הנתבעים כי התובענה הוגשה לבית משפט נכבד זה בניגוד מובהק לכללי הסמכות העניינית, תוך שהתובעים מציינים בצורה מטעה כי לבית המשפט הסמכות העניינית לדון בתובענה לאור מהותה והסעדים הנתבעים בה (סעיף 26 לכתב התביעה). לכן, יש לחייב את התובעים בתשלום שכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ כדין.

בתשובתם, טוענים התובעים כי בהתאם לסעיף 40 לחוק בתי המשפט, אכן מסורה הסמכות בתביעה אזרחית לפי חוק זכויות יוצרים, לבית המשפט המחוזי וזאת מהטעם שלא ניתן להעריך את שוויו של צו המניעה המבוקש במסגרת אותה תובענה. עם זאת, כאשר עסקינן בתביעה כספית, הסמכות העניינית נקבעת בהתאם לסכום התביעה. כך נקבע בדברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט. הצעת החוק אינה משנה את הסמכות העניינית לדון בתביעות קניין רוחני שמבוקש בה סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית המשפט המתאים לפי סכום התביעה. הנתבעים מפנים הן לבש”א (מחוזי ת”א 21090/07 (שמש נ' שוחט (מיום 25.10.07) ות"א (שלום רמלה) לילינג נ' מלצר ואח' (מיום 30.08.12).

ודוק, התובעים הבהירו בכתב תביעתם כי מהות התביעה היא "נזיקית כספית" ואף ציינו את סכומה. התובעים לא הגישו בקשה נוספת למתן סעדים זמניים כאלו ואחרים ואף לא ציינו "צו מניעה" כסעד עיקרי בה.

מעבר לכך, לא ברור מדוע טוענים הנתבעים כי לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לדון בבקשה למתן צווי עשה ואל תעשה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). טענה זו חוטאת לאמת ועומדת בסתירה חריפה להוראות הדין.

אכן, בסעיף 25 לכתב התביעה ציינו התובעים בשגגה כי הם מבקשים מבית המשפט להורות לנתבעים לחדול לאלתר מהפרת זכויות יוצרים ומכל שימוש ביצירותיהם. עסקינן בהשתרבבות טענה בלהט הכתיבה, כאשר לתובעים כלל לא הייתה כל כוונה לתבוע סעד זה ואכן, כך עולה כפי שעולה מ"טופס 1" "פתיחת הליך אזרחי", המצורף לכתב התביעה כפי שהוגש לבית המשפט, בו מבקשים התובעים סעד כספי בלבד במסגרת הליך אזרחי.

לפיכך, מודיעים התובעים כי הם מבקשים לתקן את כתב התביעה, באופן בו, סעיף 25 לכתב התביעה יימחק ובכך לא תיוותר כל מחלוקת בין הצדדים באשר לסמכות בית המשפט לפסוק בנדון . צורף כתב תביעה מתוקן, על דרך מחיקת סעיף 25.

מכל מקום, דחיית תביעה הינה סעד דרסטי וקיצוני. ככל והטענה תתקבל, מבקשים התובעים כי בית המשפט יעביר את התיק לבית המשפט המחוזי.

אציין כי לא הוגשה תגובה וממילא המועד לכך חלף. כן יש להחיש את הדיון בטענות הצדדים ולקדם את ההליך, לעבר הכרעה.

בבקשה להפקדת ערובה , מבקשים הנתבעים לחייב את התובעת 1 להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם, בהתאם לסעיף 353 א ל חוק החברות. לטענתם, פנו תחילה לתובעת בכדי שתציג יכולת כלכלית, אולם לא קיבלו התייחסות. לשיטתם, מדובר בתביעה מנופחת וקנטרנית. הנתבעים מפנים לדין ולפסיקה. כן טוענים כי יש לחייבה בערובה, הן מפאת האופן הרשלני בו התביעה הוגשה ובשים לב שהנספחים לתביעה לא צורפו, הקושי להתגונן ולכך שהסעדים אינם בסמכות העניינית של בית המשפט.

בתשובתה, טוענת התובעת כי יש לדחות את הבקשה, אשר הוגשה באופן חסר וללא הסבר. הטענה להיותה של התביעה חסרה פרטים, הוכרעה ונדחתה.

התובעת טוענת כי יש בידה לשלם את הוצאות הנתבעים במידה ויזכו בדין. כן צורפה בתמיכה לכך העתק הצהרת רואה החשבון בדבר איתנות פיננסית של התובעת, כנספח ב'.

התביעה הוגשה הן על ידי התובעת 1 והן על ידי בעל המניות בה, התובע 2, אשר הינו אדם פרטי. אין חולק כי התביעה הוגשה על ידי שניהם ביחד ולחוד, וככל שהתביעה תדחה, ממילא יחויבו שניהם יחד.

לשיטתה, סיכויי התביעה גבוהים ביותר. התביעה נסובה על פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק, כמפורט בכתב התביעה. לחילופין, גם אין צורך במשאבים מיוחדים להגשת כתב ההגנה. ממילא, לא הגישו הנתבעים כתב הגנה ולא ניתן לאמוד את סיכויי הגנתם כלל ועיקר. דווקא התחמקות הנתבעים מזה שנתיים, להגיש כתב הגנה, מלמד על חוסר תום הלב בהגשת הבקשה.

גם כאן אציין כי לא הוגשה תגובה וממילא חלף המועד לכך. כן יש לשים קץ להמשך ההתנהלות הדיונית בתיק ולהכריע בבקשות.
דיון והכרעה

סמכות עניינית

סמכות בית משפט השלום מוגדרת בסעיף 51 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, לפיו, בסעיף (א)(2) מוגדר ומוגבל סכום התביעה בתביעות אזרחיות, עד לסך של 2.5 מיליון ₪ , במועד הגשת התובענה.

סכום התביעה בעניינינו, עומד על סך של 442,176 ₪ ונמצא מהבחינה הזו, בסמכותו של בית משפט השלום.

סמכות בית המשפט המחוזי מוגדרת בסעיף 40 ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב] , תשמ"ד- 1984 לפיו :
"בית משפט מחוזי ידון ב:
1. כל עניין אזרחי או פלילי שאינו בסמכותו של בית משפט השלום.
[...]
4. תביעה בעניין קניין רוחני, הכרוכה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה 1, אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו 'תביעה בענייני קניין רוחני' – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
א. חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;
ב. (נמחק);
ג. פקודת הפטנטים והמדגמים;
ד. חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
ה. חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;
ו. פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;
ז. חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
ח. חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
ט. חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999;
י. חוק העיצובים, התשע"ז-2017; ".

יחד עם זאת, נפסק כי במקום בו ניתן להעריך את שווי התביעה, הסמכות נתונה לבית המשפט המתאים. יוער, הנתבעים מפנים לפסיקה/ להחלטה של בית משפט השלום , בבש"א (ת"א) 160063/06 מרכז גטניו ללימודים והכשרה בע"מ נ' רות קרני הורביץ (פורסם בנבו, 1.12.16). יחד עם זאת, הפסיקה בעניין זה ידעה שינויים;

ראו דברי כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני בתא (ת"א) 41598-05-10 פרידמן צעצועים וספורט בע"מ נ' סקוטר סנטר בע"מ (נבו, 28.02.2011), שם קבע –

"סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט קובע שבית משפט שלום מוסמך לדון בתביעות אזרחיות "כסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 ₪". כאשר מוגשת תביעה בקניין רוחני וברור ששוויה איננו מגיע לסכום של 2.5 מיליון ₪, גם אם היא כוללת סעד שלא ניתן להעריכו מבחינה כספית בצורה מדוייקת, הסמכות לדון בתיק היא לבית משפט השלום. זה המקרה שבפני. ברור לחלוטין ששוויה של התביעה איננו מתקרב לסך 2.5 מיליון ₪, הגם שהיא כוללת צו עשה להסרת התמונה. ברור לחלוטין ששוויו השימוש בתמונה לעסקם של הנתבעים איננו מתקרב ל- 2.5 מיליון ₪. לכן, אין בקשה למתן צו לחשבונות והסעד הכספי המבוקש הוא 100,000 ₪.
לאור כל האמור לעיל, וכאשר אין עוד מחלוקת בין הצדדים לגבי צו עשה, והסמכות מלכתחילה היתה לבית משפט השלום, יש להעביר את התיק לבית משפט זה".

ראו גם דברי כב' השופט ג' גונטובניק ב ת"א 25403-09-17 דג'יברי נ' שביט (נבו, 9.12.2018) –
"על רקע זה אין מקום לומר כי בית המשפט המחוזי הוא הערכאה המתאימה לדון בכל ענייני הקניין הרוחני. הדבר תלוי בסוג הסעדים המתבקש. ניתן לומר כי במקרים רבים, שעה שמתבקש צו מניעה בענייני קניין רוחני, זה יתברר בבית המשפט המחוזי, וזאת משום שבמקרים רבים לא ניתן להעריך מראש את שווי נושא התביעה, ואז בית משפט זה קונה סמכותו מכוח סמכותו השיורית...
ואולם גם ביחס לצווי מניעה בענייני קניין רוחני, אם ניתן להעריך את שווי נושא התביעה כך שאינו עולה על 2.5 מיליון ₪, יהיה מקום להגישה לבית משפט השלום".

ראו בנוסף; ת"א 51932-06-18 אביניאון ואח' נ' ידיעות אינטרנט ואח' [פורסם בנבו] (21.1.2019); ת"א 2597-07-18 ליבוביץ' נ' י.מ יבוא ישיר בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (13.11.2018); ת"א 18684-10-17Russian Standard Intellectual Property Holding AG נ' אודבוד [פורסם בנבו] (1.7.2018); ת"א 9310-05-19 בלגזאל ואח' נ' אבשלום - תריסי גלילה בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (26.6.2019).

לאור האמור לעיל, דין הבקשה – דחייה. נוכח מהות הסעדים המבוקשים בכתב התביעה והפסיקה שהובאה לעיל – לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה .

תיקון כתב תביעה

התובעים מבקשים למחוק את סעיף 25 מכתב התביעה, לפיו עתרו להורות לנתבעים לחדול לאלתר מהפרת זכויות היוצרים ומכל שימוש ביצירה או יצירה בה שולבה היצירה של התובעים וכן לפרסם בדף הפייסבוק של "דיווח ראשוני", תיקון בעניין התובע 2.

בהתאם לתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 :

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".

בפסיקה השתרשה גישה ליברלית לתיקון כתבי טענות. ראו דבריו של א' גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת עשרה, 2013):
"סוגיית התיקון של כתבי הטענות זכתה לפסיקה עקיבה, המלמדת, כי גישת בתי המשפט לתיקון כתבי הטענות היא ליברלית, מן הטעם כי, בדרך כלל, התיקון נועד להועיל לבעלי הדין להגיע לגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ביניהם וכל לייעל את ההליך המשפטי... מלשון תקנה 92 ומפרשנותה עולה, כי כאשר בעל –דין מבקש לתקן את כתב- תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין- נעתרים לו ברוחב לב, למעט במקרים חריגים, אולם, כאשר אין בתיקון תועלת לבירור הפלוגתות- לא יהיה בו צורך. במסגרת עתירה לתיקון כתב- טענות, נוהג בית המשפט להיענות כל עוד יש בתיקון כדי להביא לפניו את השאלות השנויות באמת במחלוקת; מדובר בשלב מקדמי ביותר ולכן ניתן יהיה להתמודד עם טענות ועם מסמכים שהוספו." (שם, בעמ' 349)."

מבלי לפגוע באמור לעיל ביחס לסמכות העניינית; סבורני כי יש מקום להיעתר לבקשת התובעים לתיקון כתב התביעה , זאת בשים לב למהות התיקון המבוקש – מחיקת סעיף שיש בו, לכאורה, מחלוקת בשים לב למהות הסעד. בהתחשב ב שלב הדיוני ובהתחשב בכך כי טרם הוגש כתב הגנה, אי ן ב תיקון המבוקש כדי להכביד על הנתבעים.

כמו כן, באשר לסיפא סעיף 25, הסעד המבוקש של "פרסום תיקון בעניין התובע 2" על ידי הנתבעת; ככל והכוונה היא לפרסום סעד של התנצלות, ייאמר בקשר לסעד זה כי קיימת מחלוקת בפסיקה בדבר סמכות בית המשפט לחייב נתבע בסעד של התנצלות. הנני מפנה להחלטת כב' השופטת שבח בת.א מחוזי ת"א 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים נ' עיתון ישראל היום, אשר אומצה בע"א מחוזי 1413-05-11 ערוץ 10 הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נ' ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובת.א שלום הרצליה 71274-01-17 שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל.

מלשון סעיף 9 (א) (2) לחוק איסור לשון הרע , עולה כי בית המשפט מוסמך ליתן סעד של פרסום תיקון או הכחשה ולא סעד של התנצלות. על פי הפרשנות המקובלת בפסיקה, סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, אינו מקנה לבית המשפט סמכות ליתן צו לפרסום הודעת התנצלות.

בנסיבות העניין, לאור האמור, וכן לאור בקשת התובעים, מצאתי לנכון להתיר את תיקון כתב התביעה, על דרך מחיקת הסעיף, כמבוקש. כתב התביעה המתוקן יוגש באופן מסודר, תוך 7 ימים מהיום וייסרק לתיקיית כתבי הטענות.

הנתבעים יגיש ו כתב הגנה תוך 30 ימים מקבלת כתב התביעה המתוקן .
הבקשה להפקדת ערובה

אקדים ואומר כי בקשה זו, עומדת בסתירה, במידת מה, לבקשה שהוגשה מטעם הנתבעים לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. מעבר לכך, לא אוסיף עוד.
מכל מקום, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת האסמכתאות בבקשה זו , הריני מורה על דחיית הבקשה , ולהן אבאר;

סעיף 353 א' ל חוק החברות קובע מעין חזקה לפיה כאשר מדובר בחברה יש להפקיד ערובה להבטחת ההוצאות ומגדיר את התנאים, אשר בהתקיימם בית המשפט רשאי להורות על הפקדת ערובה –
הוגשה תביעה על ידי חברה או חברת חוץ שאחריות בעלי המניות בה היא מוגבלת.
רשאי בית המשפט לבקשת הנתבע להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה.

אלא אם כן –
בית המשפט סבור שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה.
אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

ברעא 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו) (להלן: "עניין ל.נ הנדסה") העיר בית המשפט כי לכאורה חוק החברות אינו מתייחס לסיכויי ההליך, סוגיה שנבחנת במסגרת תקנה 519 ל תקנות סדר הדין האזרחי;

עם זאת, נקבע כי השיקולים הכלליים המסדירים את חיובו של התובע בהפקדת ערובה חלים גם כאן. נאמר שם כי אחת מהמטרות העיקריות של הכוח לחייב תובע, בין אם הוא תאגיד ובין אם הוא תובע בשר ודם בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע ומכאן שסיכויי ההליך אכן רלבנטיים והקריטריון מנוי במערך השיקולים של בית המשפט.

על בית המשפט לשקול את מצבה הכלכלי של החברה; במידה והחברה לא הראתה כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע במידה ויזכה בדין, יש לבחון האם נס יבות העניין מצדיקות חיוב בערובה? במידה בו החברה לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את ההוצאות מדובר, אם כן, בהנחה ומחייבים בערובה במקרים מסוג זה, כאשר הפטור – הוא החריג (ר' עניין ל.נ הנדסה בעמ' 10 פסקה 13).

בשלב זה, הנטל רובץ לפתחן של התובע ים, ועליהם להראות מהן הנסיבות בגינן לא מוצדק לחייב ם בהפקדת ערובה.

בשלב האחרון – יש לבחון את גובה הערובה, כאשר עליה להיות מידתית ולאזן את השיקולים שהובאו לעיל.

ומן הכלל אל הפרט:

וישאל השואל - האם קיומו של תובע נוס ף מצדיק לפטור את החברה – התובעת 1 מהפקדת ערובה?

הפסיקה דנה בשאלה זו במסגרת רעא 7221/16 הטכניון - מכון טכנולגי לישראל נ' צ'רלס מילגרום (נבו, 13.09.2017). יאמר כבר כעת, כי אין הדבר מהווה שיקול המכריע את הכף לאי חיוב בערובה.

הדברים יפים לעניינינו ולכן ראו אותם כלשונם;

"השאלה המתעוררת בענייננו ביחס לחברה קשורה לתנאי השני שהוזכר – תנאי ה"סל" לפיו "נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה". האם קיומו של תובע נוסף שאיתנותו הכלכלית הוכחה, לצד החברה בעירבון מוגבל, עולה לכדי נסיבות המצדיקות לפטור את החברה מהפקדת הערובה? סקירת הפסיקה בערכאות הדיוניות מלמדת כי קיימות שתי גישות ביחס לסוגיה דנן. על פי גישה אחת יש לבחון את החברה בע"מ לגופה ובאופן עצמאי, מבלי לתת משקל לקיומו של תובע נוסף (ראו למשל ת"א (ת"א) 5232-04-15‏ דורי בניה בע"מ נ' עידו'ס גרופ בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (28.11.2016); ת"א (ת"א) 23359-04-12‏ פלייט מדיקל אינוויישנס בע"מ נ' איון - פתרונות ממוחשבים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 3ב, 5 (8.7.2013)). לפי גישה אחרת, שבאה לידי ביטוי בהליך דנן, קיום תובע נוסף שממנו ניתן להיפרע והעובדה שהחיוב בהוצאות הוא "ביחד ולחוד" – מצדיקים מתן פטור מהפקדת הערובה (ראו ת"א (ת"א) 27286-05-12 ‏SAO PAULO ALPARGATAS S.A‏ נ' שי אווזנה, [פורסם בנבו] פסקאות 9-8 (19.5.2013)).

ערכאה קמא סברה, כאמור, כי בנסיבות העניין אין חשש לכך שהמבקשים לא יוכלו לגבות את הוצאותיהם, היה ויזכו בדין, לנוכח היכולת לגבות את ההוצאות מיתר המשיבים. הקושי העקרוני בתזה זו, להשקפתי, נוגע לאישיות המשפטית הנפרדת של כל אחד מן התובעים, וההסדר המיוחד הקבוע בחוק החברות ביחס לתובעים מסוג של "חברה... אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת". גם אם עשויים התובעים להיות מחויבים בהוצאות המשפט ביחד ולחוד, עדיין אין בכך כדי להתיכם לישות משפטית אחת, ולו לעניין הוצאות המשפט. לקביעה זו תוצאות מעשיות מובהקות. טול לדוגמא מקרה שבו יוחלט כי יש לדחות את תביעת החברה ולקבל את תביעת יתר התובעים. במקרה כזה, חיוב החברה בהוצאות משפט יהיה "לחוד" בלבד. יכולת הפירעון של יתר התובעים לא תהא לנתבע לעזר בבואו לגבות את ההוצאות שנפסקו לחובת החברה.

זהו הכלל, אך יתכן שבמקרים מסוימים ניתן יהיה לחרוג ממנו, תוך בחינת כל התובעים כמעין מכלול. כך, לדוגמא, כאשר קיימת זיקה משפטית מובהקת בין כל התובעים, כגון תביעה שהוגשה על ידי חברה ובעלי מניותיה. יתכן שבמקרים מעין אלה תהיה הצדקה להתחשב במצבם הכלכלי של בעלי המניות, אם כי גם במקרים אלה יש להוסיף ולבחון את הנסיבות הפרטניות, למשל האם על פני הדברים מעמדה של החברה בתביעה זהה או בעל זיקה למעמדם של התובעים בשר ודם. דומה כי במקרים החריגים רשאי בית המשפט להתחשב בהסתברות לפסיקת הוצאות "ביחד ולחוד" כנימוק עזר, המסייע להגיע לנקודת איזון ראויה בין השיקולים לפטור מהפקדת ערובה והשיקולים התומכים בהפקדתה. אך זאת יש להדגיש: מדובר בשיקול שכוחו מוגבל. ביכולתו לתרום לעיצוב הראוי של התוצאה הסופית, המאזנת בין שיקולים שונים, אך אין בכוחו להכריע, לבדו, את גורל הבקשה להפקדת ערובה. לא ניתן אפוא "לדלג" על בחינת הנתונים שנקבעו בפסיקה, כגון סיכויי ההליך, נכונות בעלי החברה לערוב באופן אישי להוצאותיה, מידת הפגיעה בזכות הקניין של הנתבע ובזכות הגישה לערכאות של התובעת וכיוצא באלה (ראו למשל רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ [פורסם בנבו] (14.02.2016)).

במקרה הנוכחי בית המשפט המחוזי שקל, על פני הדברים, את האפשרות של חיוב התובעים בהוצאות "ביחד ולחוד" כשיקול יחיד, ופטר את החברה מהפקדת ערובה רק על בסיסו. הכרעה זו, שאינה מתחשבת בשיקולים נוספים, אינה נותנת משקל ראוי לנתונים הנוספים שהוזכרו לעיל, ובפרט לעובדה שעסקינן בחברה בעירבון מוגבל.

יש לזכור כי התביעה הוגשה על ידי בעלי המניות והחברה. לאמור, הוחלט לא להסתפק בתובעים בשר ודם, אלא לצרף גם את החברה לרשימת התובעים. לבחירה זו יש השלכות. ההחלטה לצרף חברה בעירבון מוגבל כתובעת מחזקת את הנטייה לדון בסוגיית הפקדת הערובה על ידי החברה לפי הכללים החלים על חברות בעירבון מוגבל. לשון אחר, האישיות שמצטרפת לתביעה היא גם האישיות אשר, במובנים מסוימים, עומדת לבדה. כך ביחס ליחיד וכך ביחס לחברה, כך בסוגיית ההוצאות ונדמה כי כך גם ביחס לסוגיית הערובה".

(ראו עמודים 5-7 לפסק הדין).

עולה אם כן, שבדרך כלל יש ללכת בדרך המלך ולחייב בערובה, יחד עם זאת יש להביא אל הכף את השיקולים הייחודיים לכל מקרה ומקרה.

בעניינינו, צורף על ידי התובעת 1, הצהרה בדבר איתנות פיננסית, מטעם סמנכ"ל הכספים. ההצהרה מבוססת על דוחות כספיים לשנת 2018 ועל מאזני בוחן בלתי מבוקרים, מעודכנים לשנים 2019-2020.

בנוסף לאמור, יש לשים אל כף המאזניים את העובדה כי התובעת 1 והתובע, הגישו תביעה בצוותא. אם כן, ככל והתביעה תדחה או יהיה צורך להשית הוצאות, החיוב יהיה יחד ולחוד. יש לקחת בחשבון שיקול זה.

כמו כן, לא ניתן לומר כי התביעה משוללת כל יסוד, עם זאת אינני קובעת מסמרות באשר לסיכויי ההליך. הגם, שטרם הוגש כתב הגנה בתיק.

סבורני כי בנסיבות העניין, על אף החזקה ודרך המלך לחיוב חברה בערובה כאמור, לאור המבואר לעיל, אין לחייב את התובעת בהפקדת ערובה.

סוף דבר

לאור האמור, הבקשה לדחיית ההליך מחמת העדר סמכות עניינית, נדחית. כן מצאתי לנכון להתיר את תיקון כתב התביעה, על דרך מחיקת סעיף 25 , כמבוקש. כאמור, כתב התביעה המתוקן יוגש למזכירות בית המשפט, תוך 7 ימים מהיום וייסרק גם לתיקיית כתבי הטענות.

הנתבעים יגיש ו כתב הגנה תוך 30 ימים מקבלת כתב התביעה המתוקן .
בקשר עם הבקשה להפקדת ערובה, הבקשה נדחית אף היא.

בשלב זה, בשים לב לתוצאה, הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים על סך של 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.

אציין גם כאן כי יש קושי עם העובדה ששתי הבקשות התלויות שבעניין, דרו בכפיפה אחת . יש לציין גם כי הנתבעים הגישו בקשה להוספת פרטים לכתב התביעה, בקשה שנדחתה על ידי כב' הרשם.

כמו כן, הנתבעים לא הגישו כתב הגנה, וביקשו ארכות עד להכרעה בבקשות מקדמיות, כמתואר. יוער גם כי התיק לא עבר לפתחי זמן רב והתיק עלה למערכת הממוחשבת בעיכוב משמעותי.

בהקשר של כתב ההגנה, סבורני כי היה מקום להגישו זה מכבר; הריני מפנה את הנתבעים לרע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (פורסם בנבו, 5.2.07 ), רע"א 4108/10 אוזן נ' עו"ד צוריאל לביא, בתפקידו כמנהל מיוחד (פורסם בנבו, 16.6.10) .

יובהר כי התנהלות זו בה לא עומד בפני בית המשפט כתב הגנה במועד, משפיעה הן על ההליך עצמו. עת אין בפני כתב הגנה, התיק אינו עובר לממונה על המהו"ת, פגישת מהו"ת אינה מתקיימת, המועד של הדיון מתקרב, ואז נוכח בית המשפט בפני עובדה מוגמרת, לפיה לא מתקיימת פגישת מהו"ת, שהינה בגדר חובה, טרם קדם המשפט הראשון בתיק. הדבר מביא לעיתים רבות, הן לשיבוש יומן בית המשפט ושיבוש סדרי העבודה הנהוגים במזכירות, אצל הממונה על המהו"ת ויתכן שגם על יומני מהגשרים.

מכאן ואילך, טוב יעשו הצדדים, אם ישכילו להגיע להבנות, למצער בכל הכרוך למישור הדיוני ויסייעו להחשת ההליך.

דיון ראשון בתיק קבוע ליום 15.12.20 שעה 10:00.

המזכירות תעביר החלטה זו לעוה"ד הממונה על המהו"ת, לצורך קביעת ההליך לישיבת מהו"ת, טרם הדיון הקבוע.

ניתנה היום, י"ב אלול תש"פ, 01 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.