בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 29237-08-17

מספר בקשה: 33
לפני כבוד השופט טל חבקין

המבקשת/הנתבעת:
רחל סיסו
ע"י ב"כ עו"ד שחר ארביב

נגד

המשיבה/התובעת:
עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד צביקה מועלם

החלטה

לפניי בקשה לפסלות שופט.

הרקע
עסקינן בתביעת פינוי. בכתב התביעה נטען, בעיקרו של דבר, שהנתבעת מחזיקה שלא כדין וללא מעמד בדירה שבבעלות התובעת המיועדת לדיור ציבורי. הדירה הושכרה להורי הנתבעת בשנת 1980 כזכאים לדיור ציבורי. לאחר שהלכו לבית לעולמם, נחתם בשנת 2004 הסכם שכירות עם הנתבעת ואחיה שהוכרו כ"דיירים ממשיכים". בשנת 2005 חתמה הנתבעת על הודעת עזיבה של הדירה, ואחיה חתם על תצהיר שלפיו הוא מתגורר בדירה בגפו. בביקורי מעגל שנערכו בשנים 2011 עד 2014 נמצא שהנתבעת לא מתגוררת בדירה. במרץ 2015 האח נפטר, והנתבעת פלשה לדירה. נטען כי הנתבעת אינה זכאית להכרה כדיירת ממשיכה בדיור ציבורי. ועדת עליונה של משרד הבינוי והשיכון, שהיא הגורם המוסמך לפי דין, דחתה את בקשתה להכיר בה כדיירת ממשיכה. היא לא חתומה על הסכם שכירות תקף. היא חבה דמי שכירות החל משנת 2015. נכון ליולי 2017 מסתכם חובה בסך של כ-65,000 ש"ח. בית המשפט התבקש להורות על פינויה מהדירה.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי היא דיירת ממשיכה. מעולם לא היה לה בית אחר מלבד הדירה, ולכן היא זכאית להמשיך להתגורר בה. אחיה המנוח היה מכור לסמים ונכה 100% בשל כך. לטענתה, נוכח החובות הכבדים שהצטברו בגין שכר דירה, נציג התובעת הציע לה ולאחיה שהנתבעת תחתום על טופס עזיבה, והדירה תהיה על שם האח בלבד, למראית עין, ובמצב כזה דמי השכירות יופחתו לסך של 200 ש"ח לחודש (במקום 2,000 ש"ח). הנתבעת טוענת שהיא ואחיה נענו להצעת הנציג, הנתבעת חתמה על הודעת עזיבה, אך למעשה מעולם לא עזבה. נציג הנתבעת ידע על כך והעלים עין.

התיק הועבר לטיפולי לאחר שהתקיימה ישיבת קדם משפט אחת (שלא התקיים בה דיון לגוף העניין). בישיבת קדם משפט שנייה (מיום 29.5.2019) התנהל (בהסכמה) דיון מחוץ לפרוטוקול, ולאחריו ניתנה החלטה שסיכמה את עיקרי הדברים: בית המשפט הציע לנתבעת להגיש עתירה מינהלית נגד החלטת ועדת האכלוס של משרד הבינוי והשיכון שלא להכיר בה כדיירת ממשיכה משום שזו דרך המלך לתקוף את ההחלטה המינהלית ולקבל מעמד. בסוף ההחלטה ציין בית המשפט כי הוא מצפה לקבל תצהיר של מר בוסקילה, עובד התובעת שלטענת הנתבעת הציע לה לחתום על הודעת עזיבה כדי שאחיה יזכה בהנחה בדמי השכירות, ושלפי עצתו היא פעלה. כמו כן הורה בית המשפט שהחלטה על הגשת ראיות בתצהירי עדות ראשית תינתן בנפרד.

ביום 18.7.2019 הוגשו תצהירי התביעה, והתבקשה ארכה להגשת תצהירו של מר בוסקילה, אשר פרש לגמלאות ואינו עובד עוד בתובעת. בית המשפט נעתר.

ביום 2.12.2019 התקיימה ישיבת קדם משפט לאחר הגשת תצהירים. משנוכח בית המשפט שלא הוגש תצהיר של מר בוסקילה, שאל את ב"כ התובעת, בפתח הישיבה, אם בכוונת התביעה לזמנו לעדות, ונענה בחיוב. לאחר מכן התנהל דיון מחוץ לפרוטוקול (בהסכמה), ולאחריו הציע בית המשפט לנתבעת, פעם נוספת, שההליכים בתובענה יעוכבו כדי ליתן לה שהות להגיש עתירה מינהלית נגד החלטת הוועדה העליונה. בית המשפט נימק את הצעתו בהרחבה, ועמד על עמדתו הלכאורית שיש קושי לאפשר לתקוף את החלטת הוועדה כטענת הגנה בתביעת פינוי. ב"כ התובעת הסכים לעכב את הדיון בתובענה עד להחלטה בעתירה מינהלית שתוגש בלא שייטען לשיהוי. ב"כ הנתבעת ביקש שהות לשקול. בהחלטה שניתנה בסוף הדיון נקצבה להגנה שהות לשקול את ההצעה כפי שביקשה. כמו כן נקבע שככל שתשובת הנתבעת תהיה שלילית והתיק ייקבע להוכחות, מר בוסקילה יזומן כעד מטעם בית המשפט, והתביעה תמסור לו זימון.

ביום 12.12.2019 הודיעה הנתבעת כי היא לא מקבלת את הצעת בית המשפט ונימקה את עמדתה בהרחבה. בית המשפט קבע כי הטענות שמורות, הורה לצדדים להגיש מועדים מתואמים לקיום ישיבת הוכחות, וסיים את דבריו כך: "אציין ששאלת התקיפה העקיפה מאוד מטרידה אותי. וככל שאני מעמיק בה אני נוכח שמדובר בשאלה סבוכה, מורכבת ורבת פנים. אני רחוק מלהיות מגובש לגביה".

ביום 30.1.2020 הגישה התובעת בקשה שהוכתרה "בקשה לזימון עד", שכללה את כתובתו של מר בוסקילה. בית המשפט קבע "זימון כמבוקש. המבקשת תדאג לבצע מסירה אישית לעד די זמן מראש".

ביום 23.2.2020, ערב דיון ההוכחות, הגישה התובעת הודעה דחופה שבה נכתב כי מר בוסקילה יושב שבעה על מות אחיו ועל כן מבוקש להורות על שחרורו מהתייצבות. בית המשפט החליט כי העד משוחרר, ועדותו תישמע במועד אחר שיתואם עם הצדדים.

ביום 24.2.2020 התקיימה ישיבת הוכחות. ב"כ הנתבעת טען כי מאחר שמר בוסקילה הוא עד תביעה, הרי ששמיעת עדויות ההגנה לפני שתמה פרשת התביעה תפגע בנתבעת. בית המשפט לא קיבל את הטענה, אגב דין ודברים, ובלא שניתנה החלטה פורמלית בעניין. עדת התביעה נחקרה, ולאחריה נחקרו עדי ההגנה והנתבעת. נקבע דיון המשך לחקירתו של מר בוסקילה ליום 6.4.2020.

עקב מצב החירום המיוחד בשל מגפת הקורונה נדחתה עדותו של מר בוסקילה, והוא העיד ביום 26.5.2020. חילופי הדברים בפתח הדיון רלוונטיים לענייננו, ועל כן הם יובאו במלואם:

ב"כ הנתבעת: [מר בוסקילה] הוזמן ע"י התובעת, עכשיו מנסה להפוך את היוצרות, טוענת שאני זימנתי, לי אין רצון לזמן אותו, יש את גרסת הנתבעת, הם זימנו, אפשר לראות בפרוטוקולים, הם זימנו וביצעו [זימון], לכן הסדר חקירה ראשית, חקירה נגדית וחוזרת.
כאשר נכנסתי לאולם ראיתי את ב"כ התובעת משוחח עם העד, עושה הדרכה, יש לזה משמעות ואבקש שירשם לפרוטוקול, מעביר לו מסמכים שטרם ראיתי, אבקש לעיין במסמכים טרם החקירה, אבקש להגיש אותם כראיה. אבקש לראות מה העד קיבל.
ב"כ התובעת: העד זומן לבקשת חברי. אנו העדנו וביקשנו לסיים את ההליך. חברי התעקש בדיון האחרון כי מר בוסקילה יעיד. בבוקר התקשרתי אליו לוודא שיגיע. נתתי לו הבוקר את ביקורי המעגל. מעבר לזה לא שוחחנו על כלום. מצדי שלא יעיד.
בית המשפט: אני חושב שהעד חשוב לבירור האמת. אין מניעה מבחינתי ששני הצדדים יחקרו אותו נגדית והכל כדי שנוכל לדעת מה האמת ולגבש מסקנות בהתאם.
ב"כ הנתבעת: זה פוגע בי.
ב"כ התובעת: אני מוותר על החקירה.
ב"כ הנתבעת: מקובל עלי שאחקור נגדית. אך קודם אבקש לעיין במה שיש בפני העד.
בית המשפט: כיוון שאין חקירה ראשית, [העד] לא יודע מה הנתבעת טוענת, אז אני חושב שצריך לתת לו לעיין בתצהיר שלה.
ב"כ הנתבעת: כאשר יש עד, יש חקירה ראשית, לא אמר אותם, בזה הצטמצמה, בסדר אחקור נגדית.
בית המשפט: אם יהיו פערים בעקבות החקירה שלך, אני אשאל, כי אני רוצה לדעת את האמת. מה שנראה לי נכון, שיקרא את התצהיר שלה, יתן גרסה מה ההתייחסות שלו אליה.
ב"כ הנתבעת: מה שיש כאן זה לא דו"חות מעגל. יש את תגובת התובעת לגילוי מסמכים, מה זה רלבנטי לעד.
בית המשפט: אדוני מסכים שאני אתן לו לקרוא את התצהיר שלה?
ב"כ הנתבעת: כן.
בית המשפט: אני רוצה שתקרא את תצהיר הנתבעת, 3 עמודים, תקרא מה היא טוענת, זה חשוב, אח"כ תתבקש להתייחס. אני נותן לך עותק מהתצהיר שלה, נותן לך זמן, תקרא בעיון.
מר בוסקילה: אני כבר 8 שנים לא בעמידר, אני לא יודע אם השתנו נהלים.
בית המשפט: שב בנחת ותקרא.

(הפסקה).

מר מיכאל בוסקילה לאחר שהוזהר כדין משיב לבית משפט:
ש. קראת את התצהיר?
ת. כן.
ש. מה גרסתך למה שהיא טוענת?
ת. [...]
ב"כ הנתבעת: אני מתנגד לכל המהלך הזה שבו שופט במקום צד שכנגד חוקר בחקירה ראשית.
בית המשפט: קשה לי להבין איך אתה מתנגד משום שלפני שעשיתי את זה ביקשתי את רשותך וקיבלתי אותה.
ב"כ הנתבעת: לא נתת לי אפשרות. אני לא מתכוון להתעמת עם כבודו תוך כדי חקירה. הדברים שלי נאמרו בצורה מפורשת. אם כבודו מתכוון להמשיך בחקירה, קטונתי.
בית המשפט: עד כה התרשמתי שכאשר עו"ד ארביב מבקש להתנגד, הוא יודע לעשות זאת בצורה מפורשת ואסרטיבית. כששאלתי את העד מה גרסתו לאחר שנתתי לו לעיין בתצהיר, הדבר נעשה על דעת עו"ד ארביב ובהסכמתו, בלי שהובעה כל התנגדות, וההתנגדות הועלתה לאחר הדברים.
לגוף העניין, איני סבור שיש לכך משמעות רבה שכן לבית המשפט ממילא מסור שיקול דעת רחב לשאול את העד, ומאחר שהמטרה היא לרדת לחקר האמת, גם אם הדברים לא היו נאמרים בחקירה ראשית, הם היו נאמרים בדרך כזו או אחרת במענה לשאלות בית המשפט בתום החקירה הנגדית.
מעבר לכך, אעצור את השאלות לנוכח ההתנגדות שהובעה לראשונה עתה, וב"כ הנתבעת רשאי לחקור נגדית אם הוא רוצה.
ב"כ הנתבעת: אני מוותר על חקירה נגדית. תשובות העד היו ברורות.
בית המשפט: יש לי שאלות לעד. [...]

בתום הדברים האלה, בית המשפט שאל את מר בוסקילה חמש שאלות, ומר בוסקילה השיב להן. או אז התנגד ב"כ התובעת לכך שבית המשפט שואל את העד. ב"כ התובעת נשאל לעמדתו והסכים שבית המשפט ישאל. בית המשפט החליט:

לבית המשפט יש סמכות לחקור עד שנמצא באולם בכל עת, קל וחומר שהשאלות שבית משפט שואל הן בלבת המחלוקת והן אלו שעשויות להכריע את המחלוקת. בנסיבות אלו, לטעמי אין מקום שבית המשפט יקשור מטפחת סביב עיניו וימנע מלברר את המחלוקת כשהעד כבר נמצא.
השיטה היא אמנם שיטה אדוורסרית, אולם עם השנים התערבבו בה מאפיינים פעילים יותר של בית המשפט, ונראה לי לא נכון שאמנע מלשאול ובגין כך אטעה בתוצאה.
על כן אני דוחה את ההתנגדות ואשאל שאלות אחדות נוספות.

לאחר מכן שאל בית המשפט שלוש שאלות נוספת, והעדות תמה. בסוף הדיון ביקש בית המשפט לקיים דיון שלא לפרוטוקול. ב"כ הנתבעת התנגד, ובית המשפט כיבד את החלטתו. ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב.

ביום 11.6.2020 הגישה הנתבעת בקשה לפסול את המותב. זו הבקשה דנן. נתבקשה תשובה, תגובה לתשובה, וזו עת ההכרעה.

דיון ההכרעה
לאחר העיון באתי למסקנה שדין הבקשה לפסלות שופט להידחות. טעמיי יובאו להלן, במענה לטענות שבבקשה, לפי סדרן.

הטענה: "ניסיון בלתי פוסק להעניק לתובעת יתרון דיוני במסלול המנהלי"
הנתבעת טוענת שבית המשפט הציע לה למצות את האפיק המינהלי, אשר מקנה לתובעת יתרון דיוני; שבית המשפט הפעיל עליה לחצים להסכים להצעתו; ושגיבש דעה סופית בנושא זה.

אכן, השאלה אם יש מקום לאפשר לנתבעת להעלות טענות נגד החלטת הוועדה שדחתה את מעמדה כדיירת מוגנת, ולהכיר בה ככזו כטענת הגנה, היא שאלה נכבדה שמעסיקה אותי מתחילת ההתדיינות, בתיק זה ובתיקים אחרים שמתבררים לפניי. מאחר שפסק הדין ידון בשאלה זו וטרם הוגשו סיכומים, אין מקום שאתייחס אליה כאן. לענייננו די לציין שניים אלה: ראשית, מדובר בשאלה של סמכות עניינית שבית המשפט רשאי ואף מחויב לעורר מיוזמתו (ראו למשל ע"א (מחוזי חי') 51650-02-18‏ עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט ר' סוקול, פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת י' קראי-גירון (5.11.2018)). מאחר שיש אפשרות שהגנת הנתבעת תקום או תיפול על שאלה זו בלבד, סברתי שנכון להציף אותה ולהביע את הקשיים שהיא מעוררת מבחינת הנתבעת. בדרך זו תוכל הנתבעת לכלכל את צעדיה בהתאם, לרבות היערכות לטיעון מתאים.

שנית, המדובר בשאלה משפטית מובהקת, שלמיטב הידיעה טרם נפסקה בה הלכה של בית המשפט העליון, ובתי משפט השלום והמחוזי נחלקו בעניינה. להבדיל מטענות עובדתיות, שעל בית המשפט לנקוט זהירות טרם שיעלה אותן מיוזמתו, כשמדובר בשאלה משפטית אין פסול בכך שבית המשפט מעלה אותה, ואף מביע את דעתו הלכאורית לגביה, ובלבד שתינתן לצדדים זכות טיעון לפני ההכרעה. כך נעשה בענייננו.

אשר לטענה שבית המשפט גיבש את עמדתו באופן סופי, הרי שהיא אינה נכונה. טרם פסקתי בשאלה הזו, שכאמור מתעוררת גם בתיקים אחרים. אמת הדבר, מאחר שיש לה השלכות רוחב ושהיא שאלה קרדינלית לתיק, העמקתי בה כהכנה לדיון וגיבשתי דעה לכאורית. אין קושי בכך שלבית המשפט יש דעה, והדבר אינו יוצא דופן. השאלה שיש לבחון בהקשר זה היא אם בית המשפט ננעל בדעתו באופן שלא ניתן לשנותה ושמדובר למעשה ב"משחק מכור". אין לומר שאלה הם פני הדברים בענייננו. אכן, סברתי ועודני סבור שעמדת הנתבעת מעוררת שאלות וקשיים לא מבוטלים, ושאפשר שהגנתה תידחה מטעם זה בלבד. ברם, אין לומר שהקשיים שבית המשפט מנה בדיון עולים כדי עמדה סופית ומגובשת. אעיין בטענות הצדדים בסיכומים בלב פתוח ונפש חפצה, ותינתן הכרעה מנומקת לגוף העניין.

אשר לטענה שהמסלול המינהלי מקנה לתובעת יתרון: אני מוכן להניח, לצורך הדיון, שבמסלול המינהלי זוכה התובעת ליתרון לנוכח אמת המידה הנוהגת במשפט המינהלי לביקורת על החלטת הרשות המוסמכת. אלא ששיקול זה אינו מעלה ואינו מוריד. אם ייקבע שהנתבעת מנועה מלטעון לזכויות בדירה משום שלא פעלה במתווה הדיוני הנכון שאין בלתו, הגנתה עלולה להידחות מטעם זה בלבד. הטענה שהאפיק המינהלי מקנה לתובעת יתרון ולכן אין מקום לקבוע שהוא הדרך היחידה לתקוף את החלטת הוועדה היא לכל היותר שיקול במסגרת השאלה אם יש מקום להכיר בתקיפה עוקפת, אם לאו. אין דבר בינה ובין נעילת עמדה. בית המשפט שיקף לנתבעת סיכונים במישור זה, וכאמור אין בכך דופי.

אשר לטענה שבית המשפט הפעיל על הנתבעת לחץ: מעבר לעובדה שהטענה הועלתה לראשונה בסוף ההתדיינות, היא לא נכונה לגופה. בית המשפט שיקף לנתבעת את הסיכון הטמון בעמדתה, ובכך אין פסול. בית המשפט לא איים בסנקציות שיושתו על הנתבעת אם לא תקבל את הצעתו או כל דבר דומה. גם לא נטען כך.

לסיום חלק זה ראיתי לציין שהצעת בית המשפט – לאפשר לנתבעת לפנות לאפיק המינהלי, תוך שהתביעה דנן תעוכב עד הכרעתה – עשויה הייתה להקנות לנתבעת יתרון. הרי אם יימצא שהנתבעת מנועה מלטעון למעמד בדירה לאחר שלא הגישה עתירה מינהלית נגד החלטת הוועדה, הגנתה תידחה באחת. הצעת בית המשפט הייתה שבעתירה המנהלית לא ייטען לשיהוי, ושאם בית המשפט לעניינים מינהליים יסבור שהמחלוקת העובדתית (או חלקה) צריכה להתברר בבית משפט זה – הבירור ייערך בו. תחת לנהוג כפי שנהג, היה בית המשפט יכול לדון בסוגיית הסמכות העניינית כטענה מקדמית בלא לאפשר לנתבעת לפנות לאפיק המינהלי כלל (כפי שנעשה למשל בעניין עזרן שנזכר לעיל). בית המשפט לא נהג כך. הטעם לדבר היה שבית המשפט טרם גיבש את עמדתו בסוגיה זו, וסבר שנכון יותר להכריע בה לאחר שמיעת ראיות. ודוקו: אם היה מנוי וגמור עמי שאין מקום להתיר תקיפה עקיפה, כפי שטוענת הנתבעת, הייתי קובע שהנתבעת מנועה מלהביא ראיות ומקבל את התובענה על אתר.

הנתבעת יוצאת מנקודת הנחה שעסקינן בתיק אזרחי מובהק, ושאין מקום להחיל את אופן הבירור הנוהג בבית המשפט לעניינים מינהליים, שבו ככלל אין שומעים עדויות על פה. כאמור, יש לנקוט זהירות בהבעת עמדה לגבי סוגיית התקיפה העקיפה לגופה לפני שהוגשו סיכומי הצדדים. אולם די לציין כי הנחה זו של הנתבעת, שעליה מבוססת טענת הפסלות במישור זה, אינה מובנת מאליה.

הטענה: "מתן ייעוץ משפטי לתובעת בעניין זימונו של מר בוסקילה"
הנתבעת טוענת שבית המשפט נתן ייעוץ משפטי לתובעת בכך שציין כי יצפה לקבל תצהיר של מר בוסקילה. טענה זו של הנתבעת היא בגדר היתממות. במישור המהותי, הגנת הנתבעת נסמכת רובה ככולה על טענתה שהיה זה מר בוסקילה שהציע לה להודיע שהיא עוזבת את הדירה כדי לזכות בדמי שכירות מופחתים; שידע שהיא המשיכה להתגורר בדירה; ושהעלים עין מכך. קשה לחלוק על כך שעדותו של מר בוסקילה היא עדות מהותית וחשובה ביותר לבירור האמת. כך במיוחד בהינתן שמר בוסקילה ערך את ביקורי המעגל והכיר את המשפחה. הציפייה לשמוע את עמדתו של מר בוסקילה היא כה ברורה מאליה, עד שאין פסול בכך שבית המשפט העלה את העניין בישיבת קדם המשפט לפי סמכותו שבתקנות 143(5) ו-(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (במאמר מוסגר יצוין שבהינתן שהתקיים דיון מחוץ לפרוטוקול, אין הכרח שהיה זה בית המשפט שהעלה את הצורך בשמיעתו של מר בוסקילה, אולם לצורך הדיון אניח שכך היה). ממילא הנתבעת לא העלתה כל התנגדות בעניין בזמן אמת. היא עוררה אותו לראשונה בישיבת ההוכחות האחרונה, כשהתובעת ויתרה על עדותו של מר בוסקילה. אלא שאז הוא כבר היה נוכח באולם, לאחר שהתייצב כדי לתת עדות, וזאת לבקשת התובעת עצמה, שעתרה בכתב לזמנו.

הנתבעת טוענת שבית המשפט נעתר לבקשת התובעת לזימון העד על אף שהבקשה הוגשה באיחור וללא נימוק. המדובר בעניין שאין בינו ופסלות שופט דבר. חשיבות עדותו של מר בוסקילה הייתה ברורה, והחלטה להתיר לזמנו באיחור היא עניין דיוני מובהק.

יודגש שבסוף ישיבת ההוכחות מיום 24.2.2020, לאחר שכל הצדדים העידו זולת מר בוסקילה, ונותר לקבוע ישיבה נוספת לצורך שמיעתו, התובעת לא ויתרה על חקירתו, והנתבעת לא טענה שאין צורך בישיבה נוספת. לשני הצדדים, כמו גם לבית המשפט, היה ברור שיש לקבוע ישיבה נוספת כדי לשמוע את עדותו של מר בוסקילה, וכך היה.

הטענה: שינוי סדר העדת העדים חרף התנגדות הנתבעת
כזכור, מר בוסקילה היה אמור להעיד עם עדי התביעה, שהרי היא זו שזימנה אותו. כפי שטוענת המבקשת בצדק בתגובה לתשובה, העובדה שמדובר בעד מטעם בית המשפט אין משמעה שבית המשפט הורה על זימון העד מיוזמתו. עד מטעם בית המשפט הוא עד שבית המשפט הוציא לו זימון פורמלי, המחייב אותו להתייצב, להבדיל מעד שבעל דין זימן אותו ללא זימון פורמלי, שבלעדיו לא ניתן לכוף אותו להתייצב. כאמור, הייתה זו התובעת שביקשה לזמן את מר בוסקילה ובית המשפט נעתר לבקשתה, וברי שאם התובעת לא הייתה מבקשת זאת, אלא הייתה טוענת בזמן אמת שאין היא מבקשת לזמנו, בית המשפט לא היה מזמן אותו למרות זאת. מאחר שמר בוסקילה שוחרר מהתייצבות בשל אבל, נקבע שעדותו תישמע במועד אחר. ב"כ הנתבעת אכן טען ששינוי סדר שמיעת הראיות במובן זה שמר בוסקילה יעיד אחרון, פוגע בהגנה. ברם, במסגרת שיח ושיג עם בית המשפט, אמר בית המשפט שלדעתו אין מקום לדחות את הדיון בשל כך, ובנסיבות שנוצרו יש מקום לשמוע את העדויות, ומר בוסקילה יעיד בישיבה נפרדת. עיון בפרוטוקול מעלה שב"כ הנתבעת קיבל את הדברים, ולא עמד על החלטה פורמלית בעניין זה. משמעות הדבר שההגנה ויתרה על הטענה. מעבר לעובדה שמדובר בהחלטה הנוגעת לאופן ניהול הדיון ומסורה לפררוגטיבה של הערכאה הדיונית, אין בה דבר עם משוא פנים או עם הקניית יתרון לתובעת. המדובר בהחלטה הנוגעת לניצול יעיל של משאבי השיפוט, ותו לא.

הטענה: חקירה נגדית של העד בוסקילה על ידי בית המשפט
הנתבעת טוענת שבית המשפט זימן את העד בוסקילה מיוזמתו. הטענה אינה נכונה עובדתית. בית המשפט נעתר לבקשה של התובעת לזמן את מר בוסקילה.

הנתבעת טוענת שבית המשפט חקר את מר בוסקילה מיוזמתו, לאחר שהתובעת ויתרה על עדותו. צודקת הנתבעת שהתובעת ויתרה על עדותו של מר בוסקילה בדיון ההוכחות האחרון שהתקיים, ושנועד אך ורק לשמיעתו. ברם, בית המשפט הביע דעתו, שלא במסגרת החלטה פורמלית, כי עדותו של מר בוסקילה חשובה לבירור האמת ולכן יש לשמוע אותה. ב"כ הנתבעת קיבל את הדברים, ולא התנגד שמר בוסקילה ישיב לשאלות בית המשפט חלף חקירה ראשית. קודם שהחל לשאול את מר בוסקילה לגרסתו, הקפיד בית המשפט לברר עם ב"כ הנתבעת את עמדתו בעניין, לרבות בדבר האפשרות שמר בוסקילה יעיין בתצהיר של הנתבעת קודם לכן. ב"כ הנתבעת הסכים מפורשות לכך.

התנגדות ההגנה לכך שבית המשפט ישאל את מר בוסקילה שאלות הועלתה לראשונה לאחר שמר בוסקילה השיב לחמש שאלות ונתן חלק ניכר מגרסתו; ולאחר שדבריו, כפי הנראה, לא ערבו לאזני ההגנה. אלא שזו כבר הייתה חוכמה שבדיעבד. גרסתו של מר בוסקילה החלה להישמע, ובית המשפט סבר – ובשלב הזה גם נתן החלטה – כי יש לאפשר לו להשלים את גרסתו ולקבל תמונה מלאה יותר. על כן דחה בית המשפט את ההתנגדות, ושאל שלוש שאלות נוספות. זאת, לא לפני שהביע תמיהה על השינוי החזיתי והמפתיע בעמדת ההגנה אשר דקות אחדות קודם לכן הסכימה לדרך זו של ניהול הדיון, ולמצער לא הביעה התנגדות ועמדה על החלטה.

אכן, עסקינן בהליך אדוורסרי שבו לבית המשפט ככלל תפקיד פסיבי בשלב שמיעת הראיות. לו הייתה ההגנה מתנגדת באופן מפורש לכך שמר בוסקילה יעיד, לאחר שהתביעה ויתרה על עדותו, ועומדת על קבלת החלטה בעניין זה (באופן שגם היה מאפשר לערער עליה במידת הצורך), ייתכן שבית המשפט היה מחליט שלא לשמוע את העדות. התנגדות לא באה אלא לאחר שמר בוסקילה החל להעיד, וכשהיה באמצע דבריו. די בכך כדי לדחות את הטענה.

יתר על כן, אף בהנחה שהייתה מושמעת התנגדות במועד, עדיין ייתכן שבית המשפט היה שואל את מר בוסקילה שאלות. תקנה 166 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט להציג לעד כל שלה שתיראה לו, ורשאי הוא בכל עת לשוב ולקרוא עד שכבד נחקר"; ותקנה 167 קובעת: "כל אדם הנוכח בבית המשפט רשאי בית המשפט לדרוש ממנו להעיד או להראות מסמך המצוי ברשותו או בשליטתו באותו מעמד". תקנות אלו מקנות לבית המשפט שיקול דעת לשמוע עדות של עד, בכל שלב, ולהעיד כל אדם שנוכח בבית המשפט. מטרתן לסייע לבית המשפט לרדת לחקר האמת. בהקשר זה יש להבחין הבחן היטב בין מצב שבו בית המשפט מחליט מיוזמתו לזמן עד מסוים לאחר שמי מהצדדים כלל לא ביקש לזמנו, ושהצדדים אף התנגדו לכך, למצב שבו בעל דין ויתר בבוקר הדיון על חקירת עד שזומן לבקשתו, שלא יכולה להיות מחלוקת על חשיבות עדותו לבירור האמת ולהכרעה במחלוקת מהותית ששנויה בין הצדדים. במצב אחרון זה אין פסול בכך שבית המשפט ישתמש בסמכות המוקנית לו להעיד כל נוכח, בניסיון להתחקות אחר האמת ולהימנע מטעות (השוו לע"א 176/83 רדום נ' ארגון נהגים ברעננה בע"מ, פסקה 5 (12.11.1986)). כבר נפסק כי בית המשפט מוסמך להזמין עד מיוזמתו (מה שלא היה בענייננו), אף שיעשה שימוש בסמכות זו במקרים נדירים בלבד (ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3) 337, 345 (2004)). בענייננו החליט בית המשפט לעשות שימוש בסמכות להעיד עד שזומן על ידי התובעת והיה נוכח באולם, עד שגרסתו רלוונטית ביותר לליבת המחלוקת בין הצדדים. אין בכך כדי להעיד על משוא פנים או על דעה נעולה.

הטענה: היעדר בדיקת הדרכת עד על ידי התובעת בטרם מתן עדותו
הנתבעת טוענת למשוא פנים המתבטא בכך שבית המשפט לא וידא שלא הוצגו למר בוסקילה ראיות לפני שהעיד, ושלא ניתנה לו הדרכה פסולה. טענה זו היא לכל היותר טענה ערעורית, אך אין בה ממש גם לגופה. המענה לה הוא שניתנה להגנה אפשרות לחקור את העד בחקירה נגדית, והיא ויתרה על כך. במסגרת זו הייתה יכולה לשאול את העד אם ניתנה לו הדרכה, כמקובל.

זאת ועוד: עיון בפרוטוקול מעלה שהעד לא ידע את גרסת הנתבעת באופן שמעיד שהוא לא קיבל הדרכה. ב"כ התובעת גם הצהיר שלא נתן לעד הדרכה, ולא נמצאה סיבה לפקפק בדבריו. גם בטענה זו אין אפוא ממש כעילה לפסלות שופט.

הטענה: הצעת בית המשפט לתובעת לחקור את העד בחקירה נגדית
הנתבעת טוענת שהצעת בית המשפט שהתובעת תחקור את העד בחקירה נגדית מלמדת על הטיה לטובת האחרונה. אין בטענה דבר. דברי בית המשפט נאמרו לאחר שהתובעת ויתרה על העד, ועלתה על הפרק השאלה כיצד תישמע גרסתו. הדברים (שלא היו בגדר "הצעה") לא נועדו לתת יתרון לתובעת או לנתבעת, אלא לוודא שהגרסה תישמע. בסופו של דבר התביעה כלל לא חקרה את העד. אם התביעה הייתה מסכימה לחקור את העד נגדית וההגנה הייתה מתנגדת לכך, בית המשפט היה שומע טיעונים בעניין ומחליט. ניסיונה של ההגנה להיתלות באמירה חסרת משמעות זו כדי לתמוך את טענתה למשוא פנים מוציאה דברים מהקשרם, ואין לה מקום.

הטענה: ביצוע חקירות על ידי בית המשפט שלא כדין
הנתבעת טוענת ששאלות בית המשפט לעד לא היו ניטראליות. לטענתה בית המשפט כיוון את העד להשיב לחובתה. דין הטענה להידחות. הנתבעת נמנעה מלפרט בבקשתה איזו מהשאלות שנשאלו הייתה מוטה, ולא בכדי. די לציין כי בית המשפט אמר לעד: "אני לא מכוון אותך בתשובה, אני לא מצפה שתיתן לי שום תשובה מסוימת, רק תנסה להזכר ותסביר". דומה שדברים אלה מדברים בעד עצמם.

הטענה: אינדיקציה נוספת להכרעת התיק לטובת עמידר
בסוף הדיון האחרון שאל בית המשפט אם אפשר לקיים דיון שלא לפרוטוקול כדי להציע הצעה לסיום המחלוקת בהסכמה. בא כוח הנתבעת השיב בשלילה. בית המשפט החליט: "רציתי להציע הצעה לסיום התיק בפשרה שהייתה הולכת כברת דרך לזכות הנתבעת, אך כמובן זכותו של בא כוחה לנהל את ההליך כפי שהוא רואה לנכון ואני מכבד את עמדתו המקצועית". הנתבעת טוענת כי דברים אלה מעידים שהכרעה לחובתה כבר התגבשה. לטענתה, ככל שהתיק עתיד להיות מוכרע לטובתה, מדוע היא זקוקה לפשרה שתלך כברת דרך לזכותה?

ייאמר מיד: הדברים נאמרו כדי לגרום לבא כוח הנתבעת לשקול לחזור בו ולהסכים לדיון מחוץ לפרוטוקול. במסגרת דיון כזה היה בית המשפט יכול להתבטא יותר בחופשיות, לציין את עמדתו הלכאורית ולהציע הצעה לסיום הסכסוך בהסכמה, כנהוג וכמקובל. אין משמעות הדבר שבית המשפט ננעל בדעתו. משמעות הדבר שהייתה לבית המשפט עמדה לכאורית. אכן, באותו שלב, לאחר שתמה פרשת הראיות, העמדה הלכאורית של בית המשפט התחזקה והיא מגובשת יותר. הדבר טבעי ומתבקש, שכן בית המשפט נחשף לכל הראיות, ועמדתו הלכאורית נשענת כעת על המסד הראייתי שהונח לפניו.

יתר על כן, וכאן העיקר: הצעת פשרה אינה מבוססת רק על הדין. יש שהיא מבוססת על שיקולי צדק, לרבות על מצבו האישי של מתדיין, מצב שלא ניתן להקנות לו משקל לפי שורת הדין, אלא רק לפנים ממנה. מטעם זה נוהגים בתי המשפט באופן תדיר להציע פשרה מחוץ לפרוטוקול, וזאת כשניתנת הסכמת הצדדים לכך מראש. כך ביקש בית המשפט לנהוג בענייננו.

לסיכום נקודה זו: כוונת בית המשפט להציע הצעה שתיטיב עם התובעת לבטח לא מעידה על נעילת דעה נגדה.

הטענה: פגיעה במראית פני הצדק
הנתבעת טוענת שחלה פגיעה במראית פני הצדק ושיש לפסול את המותב מטעם זה. דין הטענה להידחות, בראש ובראשונה משום שפגיעה במראית פני הצדק אינה כשלעצמה עילה לפסלות שופט אלא במקרים חריגים ביותר. אולם אפילו הייתה עילה כזו, הרי שממעוף הציבור לא חלה כל פגיעה במראית פני הצדק. טענות הנתבעת, במהות, הן שתיים: האחת היא שבית המשפט העלה את טענת הסמכות העניינית והביע את עמדתו הלכאורית לגביה. המענה הוא שמדובר בטענה משפטית שמחובתו של בית המשפט להעלות, ואין כל פסול בכך שבית המשפט הביע דעתו הלכאורית והציב בפני הנתבעת מראה בדבר הסיכון הטמון בעמדתה. ודוקו: אם הנתבעת הייתה מקבלת את ההצעה ופונה לאפיק המינהלי, אין לומר שהיא לבטח הייתה נדחית. לעומת זאת, אם יימצא שהנתבעת מנועה מלהעלות את טענותיה כאן, הרי שהתביעה תתקבל והאפיק המינהלי ייסגר. המדובר לכל הדעות בסיכון ממשי, ואין לומר שהצפתו פגעה בנתבעת. ההיפך הוא הנכון. הצפתו נועדה ליתן לנתבעת מוצא אפשרי למקרה שטענותיה יידחו.

הטענה השנייה היא שבית המשפט עמד על החשיבות הטמונה בשמיעת גרסתו של מר בוסקילה, וכשהתובעת ויתרה על עדותו, החליט לשמוע את גרסתו בכל זאת. בית המשפט נהג כך לא כדי להיטיב עם התובעת או לפגוע בנתבעת. בית המשפט נהג כך כדי לברר את האמת.

בקשת הנתבעת לפסול את המותב נחזית להיות ניסיון המועלה בדיעבד, לאחר שתמה שמיעת הראיות, למנוע מהמותב מליתן פסק דין משהביע את עמדתו הלכאורית שאינה לרוחה של הנתבעת. בשורה התחתונה, אין בטענות הנתבעת כדי לגבש פגיעה במראית פני הצדק.

שיהוי בהגשת הבקשה
בקשה הפסלות לא הוגשה בישיבה הראשונה, כשבית המשפט הביע עמדתו הלכאורית בעניין התקיפה העקיפה; היא לא הוגשה בישיבה השנייה, כשבית המשפט חזר על הקושי ביתר פירוט; היא לא הוגשה כשבית המשפט ציין את חשיבות עדותו של מר בוסקילה ולפי הנטען הורה על זימונו לעדות מיוזמתו; היא לא הוגשה כשבית המשפט החליט שמר בוסקילה יעיד (לאחר שהתביעה ויתרה על עדותו); היא לא הוגשה כשבית המשפט החל לשאול את מר בוסקילה שאלות, בלא שההגנה התנגדה לכך. בקשת הפסלות הוגשה לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות, כשכל שנותר הוא להגיש סיכומים ולתת פסק דין, כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה. חלק ניכר מהטענות לוקות אפוא בשיהוי ניכר ודינן להידחות מטעם זה בלבד. חלקן בעלות אופי ערעורי מובהק. כל הטענות אינן מקימות עילה לפסלות שופט לפי אמת המידה הנוהגת. לבקשה אין אפוא מקום, והיא נדחית.

סוף דבר
הבקשה לפסלות שופט נדחית.

אף שהיה מקום לעשות צו להוצאות לזכות התובעת, שהגישה תשובה (ע"א 8400/00 גורל נ' גורל, פסקה 5 (17.12.2000), ואף לאוצר המדינה (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 327-326 (2006)), הרי שלא בלי התלבטות החלטתי להתחשב במצבה האישי של הנתבעת, ולא ייעשה צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 10 ימים.

בשולי הדברים יצוין כי המועד להגשת סיכומי התביעה חלף ואלה לא הוגשו. לא התבקשה הארכת מועד. לא יוגשו סיכומים תוך 7 ימים, יינתן פסק דין בלעדיהם על כל המשתמע מכך.

ניתנה היום, כ בתמוז התש"פ, 12 ביולי 2020, בהעדר הצדדים.