הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 28934-08-14

לפני כבוד השופטת אילה גזית

התובע:

אביב הגואל

נגד

הנתבעת:

מועצה אזורית רמת נגב

פסק דין

מבוא

1. התובע, מר אביב הגואל הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעות, לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), ובגין פגיעה בפרטיותו של התובע, לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

עניינה של התביעה, עוסקת במכתב אנונימי אשר פורסם על-ידי המועצה האזורית רמת נגב (להלן: "הנתבעת"), לחברי הכנסת אשר מתבסס לכאורה על עדות אנונימית של אדם, החושף סיפור אישי תוך שהוא מעלה אמירות לשון הרע קשות נגד התובע בהן נטען, כי התובע מנהיג "כת", ולכן הוא מסוכן, וכי הוא פגיעה מינית באחת החברות בכת.

לטענת התובע, הנתבעת 2, גב' אסי מנור הפיצה את המכתב האמור לכלל, באמצעות תושבי המועצה, באמצעות הודעת דואר אלקטרוני.

הנתבעת טוענת, כי בשל הפרסומים השליליים והקשים הרבים אודות התנהלותו של התובע בכלי התקשורת השונים, אין לו שם טוב, ועל-כן אין הוא יכול לטעון לפגיעה בשמו הטוב. כמו-כן, טוענת הנתבעת, כי האמירות שהועלו במכתב כנגד התובע אינן מהוות לשון הרע, ואף אם יוכח שכן הרי שעומדות לה ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע - הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב.

במסגרת החלטת יום 6.9.16 נקבע, כי לאחר שהתובע והנתבעת 2 הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית-המשפט, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחתה.

טענות הצדדים

2. התובע טוען, כי ברבות השנים הקים עמותה בשם "מרכז האור", שהינה ללא מטרות רווח, ומטרתה קידום תחומי הרוח והעידן החדש.

התובע טוען, כי בעברו התגורר ביישוב קדש ברנע - יישוב של מועצה אזורית רמת הנגב (אשר ברשותה 18 יישובים), במשך כ- 5 שנים, ולאחר מכן עבר להתגורר במדרשת בן גוריון במשך כ- 8 שנים.

התובע טוען, כי לתדהמתו, ביום 24.10.13 התגלה לו, כי הופץ מכתב כמסמך רשמי מטעם הנתבעת לחברי הכנסת, המתבסס לכאורה, על עדות אנונימית של אדם אשר "חושף" סיפור אישי (בדוי) של חברו וחברה טובה של ידידתו. לטענתו, הדברים המפורסמים מפי גורם אנונימי, הינם בדיה מוחלטת אשר גרמו לפגיעה קשה בשמו הטוב.

התובע טוען, כי המכתב נשלח לכלל תושבי היישוב עליו חולשת הנתבעת, לחברי הכנסת ולכלי התקשורת וכך גם עולה מכותרת המכתב: "ממה חוששים תושבים ברמת הנגב: עדות אחת (מתוך פניות רבות שהגיעו לראש המועצה)".

במכתב זה, שהופץ על-ידי הנתבעת, הואשם על לא עוול בכפו, על דברים שמעולם לא ביצע, כך למשל נכתב:

"אני תושב רמת הנגב ורציתי לכתוב לך לגבי גרעין הראל, כי ממש חשוב לי שתדע מה שקורה שם בתוך הכת. אני מכיר את הכת הזו מאוד מקרוב. ואני מרגיש שאסור לעמוד מנגד כשיודעים את מה שאני יודע עליהם. יש לי חבר טוב שנכנס למרכז האור בחצי השנה האחרונה, וחשוב לי שתדע, הכת פעילה, מגייסת אנשים, והיא מסוכנת".

לטענתו, הנתבעת ניצלה את תפקידה בכך שפרסמה ברבים השמצות כלפיו, חסרות כל שחר, לרבות הטענה, כי פגע מינית, וכך נכתב:

"לידידה שלי יש חברה טובה שהייתה כמה שנים בכת הזו ומספרת שאביב פגע בה מינית, והיא איבדה את כל כספה שם כי הם ביקשו ממנה לתרום אותו להם. היא בטראומה מאוד גדולה מהנושא וגם היא לא מוכנה לדבר ולחשוף את העניין. חשוב לי שתדע שמנהיגי הכת הם אנשים מסוכנים, שמחפשים להשפיע על כמה שיותר אנשים ולסחוף אותם פנימה, והם עושים זאת דרך אנשי גרעין הראל".

התובע טוען, כי האמירות במכתב שפורסם על-ידי הנתבעת, נתפסות כפרסום "רשמי" ואמין. במכתב נחשפו פרטים אישיים אודותיו, מבלי ליידע אותו, וכל הקורא מכתב זה, נחשף להכפשות קשות ושקריות אודות התובע. הנתבעת פרסמה לטענתו, תכנים פוגעניים כלפיו, מבלי שביררה קודם לכן את אמיתות הדברים הכתובים במכתב, ומבלי שטרחה לברר את זהותה של העדות האנונימית ואת האותנטיות שלה.

התובע טוען, כי העמותה הינה חוקית אשר בזמן פעילותה זכתה לתמיכת ראש עיריית באר שבע ואחרים, ואשר מעולם לא הוכרזה ככת ואינה מתנהלת ככת, אלא כעמותה ללא מטרות רווח לקידום רוח ואלטרנטיבה בישראל. כמו-כן, טוען התובע, כי אין ולא הייתה כל מסוכנות בעמותה בכלל (בתקופת פעילותה או בכלל), ובו בפרט. ממילא, העמותה הפסיקה את פעילותה עוד בשנת 2012, כך שהאמירה במכתב, כי חברו של האדם האנונימי נכנס לעמותה בשנת 2013 הינה שקרית.

כמו-כן, התובע טוען, כי אין נפגעת כזו, שלכאורה פגע בה מינית התובע ומעולם לא הייתה. התובע מעולם לא נחקר ולא הורשע ולא נחשד בפגיעה מינית.

עוד טוען התובע, כי במשך תשעה חודשים הוא ורעייתו טיילו בחו"ל בטרם פורסם המכתב, ולא שהו בישראל בתקופה לה טוען הכותב, וגם לפני תקופה זו ואחריה.

התובע טוען, כי מעולם לא נתרם סכום כסף משמעותי יותר מדמי חבר שעמדו על סך של עשרות שקלים ולא יותר ממאה וחמישים שקלים לחודש. כספים אלו נועדו להחזיק את המקום בכדי לשרת קהילה של מתנדבים ומטרותיהם, הכסף לא נתרם באופן אישי לו ו/או לרעייתו, ומעולם לא קיבלו משכורת או טובות הנאה כלשהן.

התובע טוען, כי הנתבעת או מי מטעמה מעולם לא פנו או ביקשו ממנו רשות בטרם פרסמו את המכתב המשמיץ, והנתבעת לא יזמה פגישה טלפונית לבירור הפרטים לפני שהפיצה את המכתב. לטענתו, המכתב שירת אינטרסים פוליטיים של הנתבעת בכדי למנוע התיישבות גרעין הראל ברמת נגב ובהר אלדד. הנתבעת ביקשה לפגוע בהתיישבותו במקום, וזאת באמצעות השמצות כנגדו ללא כל בסיס.

התובע טוען, כי המכתב הופנה לראש המועצה, ולכן הנזק שהיה נגרם היה מוגבל, אולם הוחלט על-ידה להפיץ את המכתב לעיני כל, גם מחוץ ללשכתו כדי לקדם את הפגיעה בו ובאמצעות יתר המתיישבים, מבלי לבדוק אם יש שמץ אמת במכתב.

3. הנתבעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, וביקשה להסתמך על חקירתו הנגדית של התובע, ועל המוצגים שהוגשו על-ידה. במסגרת כתב הגנה מטעמה טענה הנתבעת, כי במהלך השנים הגיעו אל הנתבעת מספר פניות של גרעין הראל בבקשה להתיישב בשטחי המועצה שברשותה 14 יישובים. גישת הנתבעת הייתה חיובית, אולם פניות רבות הגיעו אל הנתבעת מתושבים אשר הביעו דאגתם, מאחר שהתובע היה הרוח החיה מאחורי גרעין הראל, והם היו מודעים לסילוקם של התובע ורעייתו משדה בוקר בשל השפעתם השלילית על תלמידי מדרשת בן גוריון, וכן היו מודעים לפעילותו של "מרכז האור" ותפיסתו של המרכז ככת.

הנתבעת טוענת, כי במהלך שנת 2013, התקבל במשרדיה מכתב אנונימי המזהיר מפני פעילותו של התובע וגרעין הראל. בשל הדאגה שבקרב תושבי המועצה, ראתה לנכון הנתבעת להפיץ מכתב זה לחברי הכנסת, במטרה לגרום להם להבין, כי אמנם גרעין הראל מציג עצמו כקבוצה השואפת להפריח את שממת הנגב, אולם הוא מונע מאינטרסים שונים ומשונים שמאחוריהם ניצב התובע.

עוד טוענת הנתבעת, כי כנגד התובע פורסמו במהלך השנים בכלי התקשורת השונים פרסומים אשר הכילו מידע דומה ואף קשה יותר אודות התובע, ותפוצתם הייתה רחבה יותר מתפוצת המכתב שהתקבל אצל הנתבעת. פרסומים אלו, עסקו בפעילותו ואישיותו הבעייתית של התובע כמו גם מעשים אסורים אשר יוחסו לו.

הנתבעת מפרטת את הפרסומים הקודמים אודות התובע בתקשורת בהם: תכנית הבוקר "קפה טלעד" בהנחיית דב גילהר, אשר בתוכנית עומת התובע עם טענות קשות כלפיו, לרבות פגיעה מינית, שאחד מחברי הכת שהנהיג טען כי התובע ביצע בו.

בשנת 2013, פורסם כתבת תחקיר באולפן שישי בערוץ 2, המתמקד בגרעין הראל, ומן הכתבה עלה, כי החזות הציונית של גרעין הראל הינה פסאדה שנועדה להסתיר את העובדה שחברי הגרעין הינם או לכל הפחות מרביתם חברים בכת שבראשות התובע (מרכז האור) שחזונה (חזונו של התובע) הינו הקמת עיר האלוהים על הר אלדד שבתחומה של הנתבעת.

בשנת 2005, פורסמה כתבה בעיתון ידיעות אחרונות, במוסף סוף השבוע "7 ימים", אודות פעילותו של התובע, לרבות פגיעה מינית המיוחסת לו במדרשת בן גוריון (בה שימשה רעייתו כמחנכת בתיכון).

בסוף שנות ה-2000, פורסם תחקיר "שומר מסך" - ערוץ 10, תכניתו של אמנון לוי, אודות השתלטותם של התובע ורעייתו על חייהם של התלמידים במדרשה. תלמידים אלה, שהיו נתונים להשפעתם של התובע ואשתו, התרחקו ממשפחותיהם ומחבריהם, ובעקבות תלונות של משפחות התלמידים, סולקו התובע ואשתו מהמקום. התחקיר מוקדש בעיקר לכת שהקימו השניים בבאר שבע (אליה עברו לאחר סילוקם משדה בוקר), כאשר הכת מתוארת בתחקיר ככת של מאמינים אדוקים, המכנים עצמם "לוחמי האור", ואשר להם סימני היכר משותפים - בגדים לבנים וטבעת על הזרת.
הנתבעת טוענת, כי בניגוד לטענת התובע, בדיקה שערכה ברשם העמותות מיום 21.10.14, העלתה כי העמותה רשומה ופעילה.

הנתבעת טוענת, כי פרסומים אלו ופרסומים נוספים מובילים למסקנה, כי הפכו ל"מן המפורסמות", ולכן לתובע אין שם טוב, והוא ידוע לשמצה בתקשורת ובקרב הציבור, ומכאן שלא הנתבעת היא זו שפגעה בו באמצעות המכתב, אלא הפרסומים הקודמים בעניינו של התובע.

עוד טוענת הנתבעת, כי העובדות שמיוחסות במכתב אודות התובע אינן מהוות לשון הרע, אולם לו ייקבע, כי יש בפרסום אמרות אלו משום לשון הרע, הרי שקמות לה שורה של הגנות בהן הגנת אמת בפרסום על-פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שכן האמירות המיוחסות לתובע במכתב הן אמת והיה קיים עניין ציבורי בפרסום, וקמה לה הגנת תום הלב לפי הנסיבות המנויות בסעיף 15(1)(2)(3)(4)(6) לחוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה

4. לאחר ששמעתי את עדות התובע, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

בתיק דנן, ישנן שתי אמירות במכתב שפורסם על-ידי הנתבעת אשר לטענת התובע מהוות לשון הרע כנגדו, הראשונה כי התובע עמד בראש כת, והינו מסוכן והשנייה, כי התובע פגע מינית באחת החברות בכת.

בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו) (8.2.12) (להלן: " פרשת אילנה דיין"), מפרט כבוד השופט יצחק עמית מהו תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע:

"6. תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008))."

לאור האמור לעיל, בשלב הראשון, יש לבחון האם שתי האמירות המיוחסות לתובע במכתב שפורסם על-ידי הנתבעת, עולות לכדי לשון הרע, על-פי אחת החלופות המוגדרות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

5. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שכותרתו: "לשון הרע מהי", קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

המבחן לשאלה אם פרסום מסוים יש בו משום לשון הרע, הינו מבחן אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים בעיני האדם הסביר. אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על-ידי הנפגע, המבחן הקובע הוא המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים, וההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ראו: ע"א 740/86 תומרקין נ' האצני מג(2), 333, 338; ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו) (מיום 4.8.08), עמודים 13-14).

מעיון במכתב שפורסם על-ידי הנתבעת עולה, כי האמירה: "לידידה שלי יש חברה טובה שהייתה כמה שנים בכת הזו ומספרת שאביב פגע בה מינית", והאמירה: "חשוב לי שתדע שמנהיגי הכת הם אנשים מסוכנים", הינן אמירות קשות ושליליות המיוחסות לתובע, כאשר האמירה הראשונה מייחסת לו ביצוע מעשה פלילי.

הפסיקה קבעה, כי ייחוס עבירה פלילית לאדם או אף פרסום חשד לביצוע עבירה פלילית, מהווה לשון הרע כלפי הנפגע, שכן פרסום כזה עלול להוות לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (ראו: ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי ואח', פ"ד יח(4) 378; ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 145 (1981); ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי , פ"ד ל(1), 389, 391).

לפיכך, המשמעות בעיני האדם הסביר היא, כי האמירות הללו שנטענו כלפי התובע במכתב שפורסם על-ידי הנתבעת יש בהן כדי להטיל בו דופי. האמירות הללו מציגות את התובע באופן שלילי אשר עלול להשפילו בעיני הבריות, ויש בהן כדי לעשותו מטרה לבוז וללעג, וכן לבזות אותו בשל מעשיו והתנהגותו המיוחסים לו, כהגדרת סעיף 1(1) וסעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע. אין חולק, כי פרסום אמירות המייחסות לתובע מעשה פלילי ומסוכנות בהחלט יגרמו לכך שהציבור יתרחק ממנו. על-כן, שתי האמירות שיוחסו לתובע, במסגרת המכתב שפרסמה הנתבעת מהוות לשון הרע כלפי התובע.

6. כעת, יש לבחון האם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "פרסום מהו", אשר קובע:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

בנסיבות המקרה דנן, הנתבעת אינה חולקת על העובדה, כי היא הפיצה את המכתב לחברי הכנסת (ראו: סעיף 11 לכתב ההגנה), ועל-כן, יסוד הפרסום מתקיים כהגדרת סעיף 2(א)(1) לחוק איסור לשון הרע.

משנקבע לעיל, כי שתי האמירות המיוחסות לתובע במכתב שפורסם על-ידי הנתבעת מהוות פרסום לשון הרע, נותר לבחון את טענות ההגנה על-פי חוק איסור לשון הרע, ביחס לפרסום המכתב.

7. טענת ההגנה הראשונה שהעלתה הנתבעת היא הגנת "אמת בפרסום", על-פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו: "הגנת אמת בפרסום", אשר קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

על-פי הפסיקה, שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע: אמיתות תוכן הפרסום המהווה לשון הרע וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. הכרעה בדבר קיומם נעשית על-פי מבחן אובייקטיבי (ראו: ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (פורסם בנבו) ביום 12.12.06, בעמוד 13).
יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת, היינו את המציאות "האובייקטיבית" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)). יצוין, כי ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, לא תחול על פרסום שגוי, אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום ( ראו: פרשת קראוס, בעמ' 857).

הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה, ומקום בו בפרסום יוחס לנפגע ביצוע עבירות פליליות, הנטל הוא מוגבר, ויש להביא ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את האשמות (ראו: ע"א 2657/04 וילדר נ' ד"ר ניסנקורן (פורסם בנבו) (19.7.06) בעמוד 6).

היסוד השני - קיומו של עניין ציבורי, עוסק בשאלה, האם מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום, באופן שיתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור אורחות חייו (ראו: ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 (1994)).

מן הכלל אל הפרט. בתיק דנן, עולה השאלה, האם כל אחת מן האמירות המיוחסות תובע במכתב שפרסמה הנתבעת, כי נטען שהתובע פגע מינית באחת החברות בכת, וכי הוא ניהל כת ועל-כן הינו מסוכן- הינן אמת, והאם בפרסום אמירות אלו על-ידי הנתבעת היה עניין ציבורי.

אשר ליסוד עניין ציבורי עולה, כי יסוד זה מתקיים בנוגע לשתי האמירות שלעיל המהוות לשון הרע, שכן התובע הינו מנהל עמותה, ואם המעשים המיוחסים לתובע אכן נכונים, הרי שיש עניין ותועלת לציבור בפרסום מידע זה. ניתן אף ללמוד על החשיבות בפרסום מידע זה מעיון מהצעת החוק לטיפול בכתות פוגעניות, התש"ה-2015, שצורפה לסיכומי הנתבעת ואשר הונחה על שולחן הכנסת ביום 20.7.15. על-פי דברי ההסבר בהצעת החוק עולה, כי קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה, וכוללת פגיעות נפשיות, פיזיות, מיניות, חברתיות וכלכליות.

השאלה שעולה היא באשר ליסוד אמיתות הפרסום, היינו, האם שתי האמירות שנטענו כלפי התובע במכתבה של הנתבעת הינן אמת. הנתבעת ביקשה לבסס את אמירותיה באמצעות הגשת כתבות תחקיר שנעשו במהלך השנים בכלי התקשורת השונים על התובע ועל העמותה אותה הוא מנהל.

הנתבעת מפנה לכתבת תחקיר שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות מיום 6.5.05 אשר במסגרתה הובאה עדות של אחת החברות בעמותה, כי: "אביב הנחה אותי על ידי נגיעות.. כשהייתי בצבא הם גם נשכב עלי כשהיינו שנינו בחדר שלו, שבו הוא לימד" (ראו: מוצג 28 לתיק מוצגי הנתבעת).

כתבת תחקיר נוספת שמפנה הנתבעת היא כתבה ששודרה בערוץ 2 של העיתונאי דב גילהר, העוסקת בהאשמות קשות נגד התובע לניצול מיני בעמותה (ראו: מוצג 34 לתיק מוצגי הנתבעת). לטענת הנתבעת, התובע ישב באולפן בעת שמעמתים אותו טלפונית עם צעיר חבר כת לשעבר שהאשים את התובע בפגיעה מינית, והתובע לא הכחיש דבר, אלא קם ויצא מן האולפן.

מעיון בכתבות התחקיר האמורות לעיל, וכן בכל חומר הראיות שנסמכה עליהן הנתבעת עולה, כי אשר לאמירת לשון הרע, כי התובע פגע מינית באחת החברות בכת, לא עמדה הנתבעת בהוכחה הנדרשת ממנה, כי אכן יש אמת באמירה זו שפורסמה במכתב ביחס לתובע, והתשתית הראייתית שהובאה על-ידה אינה מספקת.

כאמור לעיל, לביסוס טענת הנתבעת, כי התובע ביצע עבירה פלילית, מוטל עליה נטל כבד ביותר ובתשתית ראייתית מוצקה, כגון: הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם הנפגעת לכאורה וזימונה לעדות לפני בית-המשפט, תלונה במשטרה כנגד התובע בגין עבירה זו, הגשת כתב אישום נגדו, או פסק-דין המרשיע את התובע בגין עבירה זו, אלא שראיות אלו לא צורפו לתיק בית-המשפט.

כידוע, אין די במשקלן הראייתי של כתבות המתפרסמות בכלי התקשורת וכתבות תחקיר לבדן, אינן יכולות לתמוך בטענת הנתבעת באשר לשאלה העובדתית - האם התובע ביצע פגיעה מינית באחת מחברות בכת. יתרה מכך, הנתבעת לא זימנה את הכתבים ו/או עיתונאיים שערכו את הכתבות האמורות, על-מנת שיעידו על אמיתות תוכנן אודות התובע.

כמו-כן, יובהר, כי אף אם היה מוכח, כי פרסום הכתבות אודות התובע בכל הנוגע להטרדות מיניות הינו אמת, הרי שלא ניתן בהכרח ללמוד מהן, על ביצוע הטרדה מינית כנגד הבחורה המיוחסת במכתב שפרסמה הנתבעת, על אחת כמה וכמה כשכלל לא ברור מי היא אותה הבחורה שנפגעה לכאורה.

לא זו אף זו, מעיון במכתב שפרסמה הנתבעת עולה, כי הטענה שהתובע פגע מינית הועלתה בעלמא על-ידי עדות שהינה אנונימית לכאורה, כאשר אף כותב המכתב שהעביר את המכתב לנתבעת לא זומן לעדות, ועל-כן מדובר בעדות שמועה.

לאור האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח על-ידי הנתבעת היסוד הראשון לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כי יש אמת באמירה לפגיעה מינית ביחס לתובע, ומכאן שלא קמה לנתבעת ההגנה בדבר אמת בפרסום בנוגע לאמירה זו על-פי חוק איסור לשון הרע.

אשר לאמירת לשון הרע, כי התובע הינו מנהל כת הרי שבניגוד לאמרה הקודמת, מתקיים יסוד אמיתות הפרסום באמרה זו, שכן התובע העיד בחקירתו הנגדית:

"ש. אני רוצה לתוכנית של דב גילהר, אמרת שלתכנית הביאו מישהו מהרחוב שאמר בתוכנית שנגעת בו. כבר אז הייתה טענה על הטרדה מינית. ייחסו לך הטרדה מינית?
ת. זה לא הייתה טענה של הטרדה מינית, אלא רמיזה מעורפלת שלא נעשה איתה כלום. הוא לא הגיש תלונה במשטרה. הוא בחורצ'יק בן 18, חייל, שניסה באיזשהי דרך לגמור עם הכת." (ראו: פרוטוקול מיום 23.4.18 עמוד 6 שורות 12-16).

העובדה, כי התובע העיד לפני בית-המשפט, כי אחד מהחברים בעמותה ניסה "לגמור עם הכת", כלשונו, יש בה כדי להשמיט את הקרקע תחת טענת התובע, כי הוא אינו מנהל כת, ועדותו זו בצירוף הראיות הנוספות והרבות שהוצגו לתיק בהן: פרסום באתר "המרכז הישראלי לנפגעי כתות", המציג את העמותה של התובע ככת, ואת התובע כמנהלה (ראו: מוצג 17 ו- 18 לתיק מוצגי הנתבעת), מובילות למסקנה הברורה, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח את אמיתות האמירה, והואיל ובאמירה זו קיים עניין ציבורי, הרי שעומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום.

8. משנקבע לעיל, כי האמרה הראשונה בנוגע לפגיעה מינית אינה חוסה תחת ההגנה של אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, יש לבחון האם אמרה זו עומדת בהגנה הנוספת לה טוענת הנתבעת, הגנת תום הלב לפי סעיף 15(1)(2)(3)(4)(6) לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "הגנת תום הלב", קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשרות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
...
הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;..."
בניגוד להגנת אמת בפרסום, תחולתה של הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו, ועל-כן הגנה זו תהא רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח, כי הוא נכון (ראו: פרשת אילנה דיין, בעמוד 28).

על-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התנאי הראשון לתחולת כל אחת מההגנות הוא, כי הפרסום נעשה בתום לב. דרישת תום הלב הינה דרישה מצטברת לכל אחת מהנסיבות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ונטל ההוכחה, כי הפרסום נעשה בתום לב מוטל על המפרסם, היינו, על הנתבעת בהתאם לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "נטל ההוכחה":

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

מעיון בתשתית הראייתית שצירפה הנתבעת לתיק עולה, כי בהתאם לסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים לפני הפרסום להיווכח אם אמת תוכנו של המכתב ואם לאו. היה מצופה מנציגיה של הנתבעת שהינה מועצה אזורית לברר טרם פרסום המכתב, מי כתב את המכתב האנונימי, ולוודא, כי תוכנו של המכתב הינו אמת. כמו-כן, היה על נציגי הנתבעת לפנות אל התובע ולבקש את תגובתו לאשמה הפלילית המיוחסת לו במכתב.

לא זו אף זו, הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה, ולא זימנה לעדות נציג מוסמך אשר יכול היה לשפוך אור בנוגע לנסיבות שהובא המכתב האנונימי, ומי כתב אותו, והלכה פסוקה היא, כי הימנעות בעל דין מהזמנה לעדות של עד מרכזי מטעמו לעדות בית המשפט משמשת לחבותו (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1889-1910). כמו-כן, לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעת בנוגע לאמצעים שנקטה להיווכח, כי האמירות המיוחסות לתובע במכתב הן אמת.

לפיכך, בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח לפני בית-המשפט, כי פרסום אמרת לשון הרע בנוגע לטענת הנתבעת במכתבה, כי התובע פגע מינית באחת החברות נעשה בתום לב, ופרסום אמרה זו חורג מתחום הסביר. על-כן, קמה חזקה אשר לא נסתרה, כי פרסום המכתב על-ידי הנתבעת בנוגע לאמרה זו נעשה בחוסר תום לב על-פי סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, ולא עומדת לנתבעת הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

זה המקום להדגיש, כי הואיל ודרישת תום הלב נדרשת בכל אחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, הרי שבהעדרה מתייתר הצורך לבחון את הנסיבות הנוספות.

9. טענה נוספת שהועלתה על-ידי התובע, כי הנתבעת הפרה את סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), באופן המהווה רשלנות במילוי תפקידה, ועל-כן התובע עותר לפיצוי בלתי ממוני. התנאים לקיומה של עוולת הרשלנות הם, כי על המזיק חלה חובת זהירות כלפי הניזוק (הן מושגית והן קונקרטית), המזיק ביצע מעשה או מחדל רשלניים המהווים הפרה של חובת הזהירות המוטלת על המזיק וקיום קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם.

אמנם, כמועצה אזורית שהינה רשות ציבורית קמה חובת ההגינות וכן חובת תום-הלב שהינה חובה מוגברת, ועל-כן וכפי שנקבע לעיל, היה על הנתבעת לבחון את תוכנו של המכתב לפני פרסומו, ואין חולק, כי התנהלות הנתבעת לא עולה בקנה אחד עם האחריות המוטלת עליה. יחד עם זאת, על התובע מוטל הנטל להוכיח את כל התנאים לקיומה של עוולת הרשלנות, ובענייננו- התובע לא עמד בנטל זה. לא הובאו ראיות מהו הנזק שנגרם לו, ולא הוכח קשר סיבתי בין הנזק הנטען לפרסום המכתב האמור על-ידי הנתבעת דווקא, שכן עוד טרם פרסום המכתב, פורסמו כתבות תחקיר המייחסות לו אותן אמירות שעלו במכתבה של הנתבעת, ועל-כן דין טענה זו להידחות.

10. טענה נוספת אשר העלה התובע היא, כי נפגעה פרטיותו בשל מעשה הנתבעת על-פי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). התובע מפנה לסעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, וטוען כי נפגעה פרטיותו על–ידי העתקת תוכן של מכתב שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען. כמו-כן, התובע מפנה לסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות בטענה, כי נפגעה פרטיותו, בפרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד. בגין פגיעה זו עותר התובע לפיצוי בסך של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.

אין לקבל טענה זו. סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות עוסק במכתב שהיה שייך לנפגע, היינו לתובע, ובמקרה דנן, לא מדובר במכתב שיצא מידיו של התובע. כמו-כן, לא ניתן לקבוע, כי נפגעה פרטיותו של התובע, שכן במהלך השנים ועוד טרם פרסום המכתב המדובר, כלי התקשורת השונים פרסמו פרסומים שליליים בהם כתבות תחקיר על התובע ועל העמותה שהוא מנהל (ראו: מוצגים 27-28 וכן מוצגים 31-34 לתיק מוצגי הנתבעת).

11. אשר על-כן, וכפי שנקבע לעיל, כי האמרה במכתב שפרסמה הנתבעת בנוגע לטענה, כי התובע פגע מינית באחת החברות בכת מהווה פרסום לשון הרע, ומשנקבע כי לא עומדת לנתבעת הגנות בעניין זה, יש מקום לפסוק פיצוי לתובע.

על-פי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "פיצוי ללא הוכחת נזק", נקבע, כי: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."

יחד עם זאת, סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "הקלות" קובע, כי:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."
כמו-כן, סעיף 22(2) לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "ראיות על אפיו וכו' של הנפגע", קובע כי:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור –
...
(2) במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים – להפחתת הפיצויים."

הנתבעת טוענת, כי לתובע יש שם רע בשל הפרסומים הקודמים בתקשורת.

על-פי הפסיקה, בבואו של בית-המשפט לקבוע את שיעור הפיצוי בגין עוולת לשון הרע, יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה, יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים (ראו: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) (14.08.01), 510, 525).

בנסיבות המקרה דנן, עולות מספר נסיבות מקלות לצורך הפחתת גובה הפיצוי שיש לפסוק לטובת התובע. אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי פרסום המכתב נעשה על-ידה מתוך שליחות, ודאגה לשלומם של תושבי המועצה, ובהסתמך על עובדות ואמירת אמירות הקשורות עם מעשי התובע והתנהגותו.

מעיון בתיק מוצגי הנתבעת אשר מצויים בו כתבות תחקיר בהחלט ניתן לקבוע, כי הנתבעת סברה שהנטען במכתב בנוגע לתובע ולעמותה הינם דברי אמת. לפיכך, יש מקום להחיל את סעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע, המצדיק הפחתת הפיצוי.

על-פי סעיף 22(2) לחוק איסור לשון הרע, יש מקום להביא בחשבון בעניין הפחתת גובה הפיצוי את שלל הפרסומים השליליים בהם כתבות תחקיר מעמיקות אודות התובע, שפורסמו בכלי התקשורת השונים (ראו: מוצגים 27-28 וכן מוצגים 31-34 לתיק מוצגי הנתבעת). במסגרת פרסומים אלו, מיוחסות לתובע ולעמותה האשמות קשות וחמורות בהן הטרדות מיניות וניהול כת.

כמו-כן, פרסום המכתב על-ידי הנתבעת נעשה לחברי כנסת בלבד, היינו, לרשימה מוגבלת של מכותבים. על-כן, מידת פגיעתו של התובע מפרסום זה קטן בהרבה ממידת הפגיעה בפרסום שלל כתבות התחקיר שפורסמו לכלל הציבור הן בעיתונות הכתובה והן בתוכניות טלוויזיה.

12. אשר על-כן, ולאחר שקילת טענות הצדדים ובחינת הנסיבות לפרסום המכתב על-ידי הנתבעת, ולאחר בחינת תוכנו של המכתב ותפוצתו המוגבלת וכן לאחר בחינת פוטנציאל הפגיעה בשמו הטוב של התובע, ובשים לב לעובדה, כי הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים לבחון את אמיתות המכתב, ומנגד להקלות אשר עומדות לנתבעת, יעמוד הפיצוי בגין הפרת פרסום לשון הרע על סך של 20,000 ש"ח.

עתירת התובע לפיצוי כפול בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע לא הוכחה. כמו-כן, הטענה לפיצוי בגין נזק מיוחד (נזק נפשי, כאב וסבל), לפי החלק הכללי בפקודת הנזיקין לא הוכחה. לא הוכח על-ידי התובע ולא הובאו ראיות על-ידו, כי הנתבעת התכוונה לפגוע בכוונה או בזדון בתובע באמצעות פרסום המכתב שלא נכתב על-ידה. כמו-כן, לא הוכח קשר סיבתי בין פרסום דבר לשון הרע באמצעות המכתב לבין הנזק בגינו מבקש התובע פיצוי, ולא הובאה כל ראיה בנוגע לנזק הנפשי בגין פרסום המכתב.

סוף דבר

13. אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 20,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסך של 5,000 ש"ח (כולל מע"מ), וזאת בתוך 45 ימים מהיום.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ט, 03 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.