הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 28803-06-17

מספר בקשה: 10
לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

המבקש (התובע) :
איל ארד
ע"י עוה"ד דרור ארד-אילון וגיא זאבי

נגד

המשיב (הנתבע) :
בועז הרפז
ע"י עוה"ד ד"ר יחיאל וינרוט ועו"ד אושר רובינגר

החלטה

בפני בקשת התובע (להלן: "המבקש" ו/או "התובע") לחייב את הנתבע (להלן: " הנתבע" ו/או "המשיב") ב צו למענה על שאלון וצו לעיון במסמכים . כמו כן, הוגשה מטעם הנתבע בקשה לחייב את התובע בגילוי מסמכים ובמענה על שאלון.

הבקשות יידונו במסגרת החלטה זו.

רקע

מדובר בתביעה כספית על סך של 250,000 ש"ח, אשר הוגשה, בין היתר , בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965.

התובע הוא איש יחסי ציבור ויועץ אסטרטגי - תקשורתי ומילא תפקידים בכירים. כן כיהן כנשיא ובעל מניות בחברה המכונה "יורו" וסיפק באמצעותה שירותי ייעוץ לגופים ציבוריים ומסחריים, לרבות לב כירים בפוליטיקה הישראלית (להלן: "החברה").

בכתב התביעה מתואר כי הנתבע היה בתקופה הרלבנטית קצין צה"ל במילואים, והיה נתון בקשרים עם גורמים שונים , ביניהם בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון, לרבות הרמטכ"ל דאז , מר גבי אשכנזי. התובע טוען כי הנתבע פנה לחבר ה, הציג בפניה קמפיין פוליטי בחו"ל (להלן: "הקמפיין") וביקש הצעה לניהולו. ביום 05.05.2010 נשלח לנתבע, לבקשתו , במייל מכתב מהחברה , ובו הצע ת התקשרות לניהול הקמפיין (להלן: "ההצעה" או "המכתב"). התובע טוען כי הנתבע השתמש במכתב ויצר מסמך מזויף הנחזה להיראות כייעוץ תדמיתי-אסטרטגי שנערך על נייר המכתבים של החברה, ונכללה שם תכנית פעולה בת 19 שלבים למניעת הארכת המינוי של הרמטכ"ל לשנה החמישית (להלן: "המסמך המזויף" ו"תכנית הפעולה").
נטען כי הנתבע פרסם את המסמך המזויף בלשכת הרמטכ"ל ולאחרים, כשהוא מוסיף שקיבל אותו מעובדת של החברה. אף ששם התובע לא נזכר שם, ברור היה כי מדובר בייעוץ שהתובע עומד מאחוריו ואחראי לו, מפאת היותו איש מקצוע מרכזי בחברה. התובע טוען כי בכך הציג אותו הנתבע כמי שנטל חלק מרכזי בפגיעה בסדרי השלטון ובאי תקינות שלטונית בולטת וחמורה, וכדמות הראויה לבוז ולביקורת ציבורית חריפה.

עוד נטען כי לשכת הרמטכ"ל העבירה את המסמך לאנשים נוספים, ולעיתונאי חדשות ערוץ 2, והעניין התפרסם במהדורת החדשות ביום 06.08.2010. נטען כי הנתבע אחראי כמסייע ומשדל, ולכל הפחות כמי שצפה ולא מנע את האפשרות שהמסמך המזויף יודלף לתקשורת , ויעורר סערה גדולה , שתפגע בתובע כמי ש נראה שהגה את תכנית הפעולה.

ביום 08.08.2010 הגיש התובע תלונה במשטרה בגין זיוף המסמך ונפתחה חקירה פלילית. ביום 27.10.2016 הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד הנתבע, בגין קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף ושיבוש הליכי משפט.

הנתבע בכתב ההגנה, מכחיש את הטענה לפיה הוא זייף את המסמך, או כי ה ייתה לו יד בהעברתו. לדבריו, הטענה לפיה הוא זייף את המסמך נעדרת בסיס ראייתי, ונשענת על כתבות עיתונאיות ודברי רכילות; לגופו של עניין, הנתבע גורס כי המתואר בכתב התביעה אינו עולה לכדי לשון הרע , ובייחוד בשים לב למקצועו ומשלח ידו של התובע. מכל מקום , טוען כי החברה אינה מזוהה עם התובע , ושמו של התובע אף לא מוזכר על גבי המסמך. כן ציין כי מדובר בתביעה שהוגשה על סף ההתיישנות. בסיפא כתב ההגנה, טוען הנתבע כי זמן קצר לאחר מכן, התלוצץ התובע על הפרשה. כן טוען כאמור , כי לתובע "שם טוב" מפוקפק , והוא בוודאי לא ניזוק כתוצאה מפרסום מסמך לפיו הוא פעל כדי להדביק תדמית שלילית למועמד.

מכאן התביעה.

התקיים דיון קדם משפט ראשון ביום 04.12.2017 אליו התייצבו באי הכוח בלבד. הערתי כי בעלי הדין עצמם לא התייצבו, חרף שלא ניתן פטור להתייצבותם. כן עלה כי הצדדים לא השתתפו בישיבת מהו"ת, אולם הוברר כי הם מוכנים להידבר ביניהם ולפנות לגישור חיצוני. על כן, סברתי כי יש לקבוע קד"מ נוסף בנוכחות בעלי הדין , וניתן צו להשלמת ההליכים המקדמיים.

עתה אפנה לגופן של הבקשות, ו ראשית אדון ב בקשת התובע, אשר הבשילה לדיון טרם בקשת הנתבע; עיקרי טענות הצדדים יובאו להלן בקצירת האומר;

התובע הגיש בקשה זו , וציין כי הנתבע לא קיים את החלטת בי ת המשפט, חרף דחיות חוזרות ו נשנות להשלמת ההליכים המקדמיים. ביום 12.04.2018 המציא הנתבע תצהיר גילוי מסמכים ותצהיר תשובה לשאלון. במסגרתו, הנתבע סירב ליתן מענה לכל השאלות מהטעם כי השאלות עוסקות בנושאים המתבררים בהליך פלילי המתנהל נגדו, ולפיכך , לשיטתו, עשויה להיות להן השפעה עליו. בנסיבות, נטען כי הוא מנוע מלהשיב על השאלות, בשל הזכות להימנע ממסירת ראיות העשויות להוביל להפללה עצמית. בנוסף, סירב הנתבע להעמיד לעיון את המסמכים הספציפיים המבוקשים במכתב הדרישה, מהטעם שהם נמסרו לו בכפוף להתחייבות מפורשת של ו ושל מרשיו בפני הפרקליטות, שלא להעבירם לגורם אחר.

התובע גורס כי הנתבע מבקש לעשות דין עצמי, והלכה למעשה, לעכב את ההליך האזרחי. מבלי שקיבל רשות לעשות כן.

טענות הנתבע נטולות בסיס בעובדה ובדין, שהרי נקבע בהלכה פסוקה, שקיומו של הליך פלילי אינו מצדיק עיכוב הליך אזרחי, אלא אם נשקפת פגיעה בזכויות הנאשם בהליך הפלילי, שאינה מתקיימת בעניינו. לפיכך, יש להורות ל נתבע בצו להשיב לשאלון , ליתן עיון במסמכים, תוך חיוב בהוצאות.

יודגש, הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את זיוף המסמך, או שהיה לו קשר לזיוף. סירובו להמציא את המבוקש וליתן מענה תמוהה , נוכח גרסתו כי לא ביצע עבירה פלילית או עוולה אזרחית כלפי התובע. בבקשתו כעת , לחסות תחת החיסיון מפני הפללה עצמית , יש משום שינוי מהותי לגרסתו המפורטת בכתב ההגנה.

וכן, ביחס להתחייבותו שצורפה, לפיה לא יועברו מסמכים, היא נועדה למנוע שיבוש הליכי חקירה, ו תכליתה אינה למנוע הבאת ראיות לבית המשפט המוסמך.

התובע תומך טענותיו בדין ובפסיקה (סעיפים 7-16).

הנתבע טוען, כי הוא מנוע להשיב לשאלון, מכוח החזקה להימנע מהפללה עצמית הקבועה בסעיף 47 (א) לפקודת הראיות. התובע מפנה לסוגיה משפטית שונה שעניינה עיכוב הליך אזרחי בשל הליך פלילי המתנהל במקביל. כאמור, טענת הנתבע לא הייתה לעיכוב הליכים, ולאור זאת, הפסיקה המובאת אינה רלבנטית.

הנתבע מסרב לחשוף מידע וראיות במשפט האזרחי מטעם חיסיון מפני הפללה עצמית.

התובע מפנה לסעיף 47 (ב) לפ קודת הראיות, לפיו ניתן למסור מידע, ולאחר מכן לא לעשות בו שימוש במסגרת ההליך הפלילי. אך, נעלם מהתובע כי סעיף 47 (ב) קובע הסדר זה אך ורק לאחר שבית המשפט דן בטענת החיסיון ודחה אותה, קרי – רק לאחר קיום דיון, ולא קודם לכן.

הנתבע מדגיש כי כל השאלות שהתובע מעלה בשאלון, הן השאלות שעומדות במהות ההליך הפלילי. ההליך הפלילי והאזרחי מתנהלים בגין אותה פרשה, כאשר כתב התביעה הוא העתק של כתב האישום. הדרישה למענה מהווה פגיעה ברורה בזכות להימנע מהפללה עצמית הקבועה בסעיף 47 (א) לפקודת הראיות.

לעניין המסמכים, מדובר במסמכים שנמסרו תוך התחייבות מפורשת ב פני הפרקליטות שלא להעבירם לגורם אחר. טענת התובע לפיה ההתחייבות נועדה למנוע שיבוש הליכי חקירה ואינה כוללת מסירת מסמכים במסגרת ההליך, חסרת שחר והיגיון. כמו כן, נוסח ההתחייבות מדברת בעד עצמה. אשר על כן, יש לדחות את הבקשה.

המבקש משיב. לטענתו, סעיף 47 (א) לפקודת הראיות קובע כי החיסיון מפני הפללה עצמית מאפשר לבעל דין בהליך אזרחי שלא למסור ראיה שיש בה הודיה בעובדה , שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה , או עשוי להיות מואשם בה. מכלל ההן ישמע הלאו – ראיה שאין בה הודיה, אין הנתבע רשאי להימנע מלמסור אותה, אפילו אם היא עלולה לשמש לחובת הנתבע בהליך הפלילי ולחבל בהגנתו. מכאן , שהיה על הנתבע להראות בתגובתו באופן ספציפי, כיצד יש במענה לכל שאלה משום הודיה בעובדה , שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה.

אין די בהעלאת טענה כוללת וגורפת, והנתבע בחר לטעון בעלמא ביחס לכל השאלות שנשאל , ללא יוצא מן הכלל , כי הפרטים המבוקשים ישמשו נגדו. הלכה היא , שזכות השתיקה אינה עומדת לנאשם , אלא במסגרת ההליך הפלילי בלבד.

גם אם נניח ויש במענה הודיה, ועומדת לטובת הנתבע הזכות לחיסיון מפני הפ ללה עצמית, החיסיון כפוף לסמכות בית המשפט להורות על הסרת החיסיון, תוך הענקת חיסיון שימוש בראיות המפלילות בהתאם לסעיף 47 (ב) לפקודת הראיות.

בנסיבות ולחילופין, יתבקש בית המשפט לקבוע כי תשובותיו של הנתבע לשאלות, במידה ויש בהן כדי להפלילו, לא יהוו ראיה קבילה בהליך הפלילי המתנהל נגדו.

באשר למסמכים – עיון בהתחייבות מעלה כי לא קיימת דרישה של הפרקליטות או התחייבות של ב"כ הנתבע שלא למסור מידע רלוונטי לבית משפט.

דיון והכרעה בבקשת התובע

מטרת הליך גילוי המסמכים הינו ליתן גילוי מרבי של מידע, בכדי להביא לחקר האמת ולהליך ראוי ויעיל –

"נקודת המוצא לעניין גילוי מסמכים ועיון בהם היא גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת... נקודת מוצא זו נובעת מן העקרונות הכלליים שעליהם מיוסד המשפט ומן התכלית המרכזית של עשיית צדק אותה מבקש ההליך השיפוטי להשיג. עשיית צדק מושתתת על חשיפת האמת ובכך היא משרתת את האינטרס של הפרט המתדיין וכן את אינטרס הציבור... חשיפת האמת מותנית בקיום דיון הוגן אשר בו ניתן יהיה לפרוש את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית ותינתן לכל צד האפשרות להתמודד באופן ראוי עם טענות הצד שכנגד. הכללים הנוהגים לעניין גילוי ועיון במסמכים על פי סדרי הדין במשפט האזרחי (לרבות משפט העבודה) נועדו לשרת חתירה זו לחשיפת האמת... הכללים הדיוניים בדבר חובתו של בעל דין לגלות ולאפשר עיון במסמכים המצויים בשליטתו ובחזקתו אף תורמים ליעילות הדיון ומאפשרים את ניהול ההליך "בקלפים גלויים, כאשר כל צד יודע מראש מהם המסמכים שבידי הצד האחר" (רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד נ' פלץ, פיסקה 6 ([פורסם בנבו], 14.8.2005 בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' אברהם עוז, פד"י סב(4) 167, עמ' 12-13 (14.5.08)."

בעת שבוחנים האם יש לגלות מסמך, יש לבחון את מידת הרלוונטיות של המידע המבוקש, ואת מידת ההכבדה שיש במתן הצו על הצד שנדרש ממנו הגילוי. ככל שמידת ההכבדה גדולה יותר, כך נקפיד על בחינת הרלבנטיות , ולהפך (ר' רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות נ' לוין, עמ' 9-10 (נבו, 13.10.09).

ביחס לשאלון, בדומה להליך גילוי מסמכים, מטרת המענה לשאלון, הינה לקדם את חקר האמת, תוך הקפדה שהליך השאלון לא יכביד על הנשאל, וימנע את ניהולו המהיר והיעיל של ההליך ( רע"א 3068/08 סונול ישראל נ' לזרוביץ, עמ' 5-6 [פורסם בנבו].

תקנה 107 לתקנות קובעת כי בית המשפט יורה על מענה לשאלון, כאשר יש רלוונטיות לסכסוך .

כידוע, בהתאם לתקנה 120 (ב) לתקנות לא יינתן צו, אלא אם בית המשפט סבור שיש בו צורך כדי לאפשר דיון הוגן או לחסוך בהוצאות. גילוי ידיעות בדרך של מתן תשובות לשאלון נועד למטרה משולשת – לקבל מידע שיסייע למבקש בהוכחת טענותיו או בסתירת עמדת יריבו; השגת הודיות מהיריב; חיסכון בטרחה ובהוצאות הכרוכות בהבאת עדים. המבחן הקובע למתן צו הוא הרלוונטיות, קרי - האם השאלות הן לעניין הנדון. כן יש להראות שאינן מכבידות. שיקול הדעת של ביהמ"ש הוא רחב.

ברם, גם את מסמך מסוים/שאלה רל וונטיים ואינ ם מכביד ים, יתכן שגילויו של מסמך, ו/או מענה לשאלון יאסר, מפאת היותו חוסה תחת חיסיון.
"המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת... עם זאת, הדין מכיר במצבים של חיסיון, שבהם נשלל מבעל דין השימוש בראיה אשר היה בה כדי לסייע בגילוי האמת במשפט. ביסוד החיסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד, מט (2) 516, 522 (8.11.95)).

על כן, קובעות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד 1984 (להלן: " התקנות"), שלצד הליך הגילוי הכללי, הליך הנוגע למקרה בו נטענת טענת חיסיון לגבי המסמכים המבוקשים. בהתאם להוראת תקנה 119 לתקנות –
הוגשה בקשה למתן צו למסירת שאלון, או לעיון במסמכים, ונטענה טענת חסיון לגבי שאלה פלונית או מסמך פלוני, רשאי בית המשפט או הרשם שלא להעתר לבקשה לענין אותה שאלה או אותו מסמך, ולשם כך רשאי הוא לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו; אין האמור בזה בא לגרוע מזכותה של המדינה לסרב להראות מסמך.

ללמדך - כאשר נטענת טענת חיסיון, ניתן לדחות את הבקשה ביחס לשאלה או המסמך לגביהם נטען החיסיון, ולצורך מתן החלטה, יכול בית המשפט לעיין במסמך לגביו נטענה טענת החיסיון.

אחד החסיונות המנויים בדין הינו סעיף 47 ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), אשר קובע כדלקמן –

"(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.

(ב)ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן ( א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך".

ומן הכלל אל הפרט – ראשית, אציין כי לא מונחת בפניי בקשה לעיכוב הליכים בגין הליך פלילי תלוי ועומד, אלא המשיב שם יהבו בטענה כי לא ניתן לחייב אותו למסור ראיות/או פרטים בניגוד לסעיף 47 לפקודת הראיות – וזאת, בהקשר למענה ל שאלון. ובנוגע למסמכים המבוקשים, התחייב שלא למסרם לצד שלישי.

המבקש מפנה לדרישה מיום 18.01.2017 ולשאלון המכיל 32 שאלות. ביום 12.04.2018 השיב המשיב בתצהיר גילוי מסמכים, ופירט בסעיף 2 את המסמכים המצויים בחזקתו או בשליטתו. באשר ליתר החומרים, פירט בסעיף 3 (ס"ק א'-ח').

באשר לגילוי המסמכים, הנתבע לא טען לחיסיון מפני הפללה עצמית , אלא, שם יהבו בטענה כי התחייב בפני הפרקליטות שלא להעביר את המסמכים (כפי שיפורט להלן), לאף גורם אחר; לטענת הנתבע, הוא מנוע מלגלות מסמכים אלו, נוכח התחייבות מפורשת לפרקליטות המדינה. כאמור, התובע סבור כי לנתבע לא עומדת "זכות השתיקה" בהליך האזרחי, וכי המבוקש רל וונטי למחלוקת נשוא תביעה זו. דרישה 3 כוללת את סעיפים קטנים (א) – (ח) , כדלקמן:

סעיף א' – הודעה/ות הנתבע במשטרה; הנתבע השיב כי ההודעות נמסרו לו בכפוף להתחייבות מפורשת בפני הפרקליטות שלא להעבירם לגורם אחר.

יודגש, בנסיבות, ועת לבית המשפט אין את המידע הרלבנטי ביחס להליך הפלילי , אבקש את עמדת הפרקליטות, האם קיימת דרישה שלא למסור מידע זה במסגרת הליך אזרחי, שמתקיים באותו העניין, וזאת תוך 30 ימים . בכפוף לעמדת הפרקליטות, כאמור, ובמידת הצורך, תינתן החלטה נוספת.

אציין, ש על פניו עולה כי עסקינן במסמכים רלוונטיים, שכן מדובר באותה המסכת לכאורה. משכך, יש הצדקה לגלותם.

עם זאת, ידוע שכאשר מתנהלת חקירה משטרתית , זו עשויה למנוע גילוי מסמכים העלולים לפגוע ולשבש את החקירה. אולם, מתגובת הנתבע (סעיף 6), עולה כי הוגש כתב אישום כנגדו, ומכאן - משנסתיימה החקירה והוגש כתב אישום, אין ממש בטענת "השיבוש".

סעיף ב' - הודעות /ראיונות הנתבע בפני מבקר המדינה; הנתבע השיב כי אלה אינם קיימים ברשותו, וככל שהודעות כאלה כלולות בחומרי החקירה, הוא מפנה לסעיף א'.

טוען הנתבע כי המבוקש אינו ברשותו. כידוע, לא ניתן לחייב בעל-דין למסור מסמכים שאינם מצויים ברשות ו, בבחינת "יש מאין". יחד עם זאת, ככל שהודעות אלה כלולות בחומרי החקירה, הנני להפנות להנחייתי כאמור בסעיף א'.

סעיף ג' - כל ראיון או הודעה או גרסה שמסר הנתבע בפני גורם כלשהו. הנתבע סבור כי מדובר בדרישה גורפת שהינה בגדר "מסע דיג".

סבורני כי אכן מדובר בדרישה גורפת, אשר אינה מסוימת או מצומצמת לעניינינו, יחד עם זאת, ככל שאלה כלולות בחומרי החקירה, הנני להפנות להנחייתי כאמור בסעיף א'.

סעיף ד' - הודעה/ות רא"ל אשכנזי במשטרה ובפני מבקר המדינה; הנתבע מפנה לנימוק שבסעיף א' ו- ב' (כי התחייב בפני הפרקליטות וכי המסמכים אינם ברשותו) .

סעיף ה' - " אל"מ ארז וינר "; הנתבע מפנה לנימוק שלעיל.

סעיף ו' – " אל"מ ד"ר גבי סיבוני "; הנתבע מפנה לנימוק שלעיל.

ביחס לסעיפים ד'-ו' – כאמור, הנתבע מפנה לנימוקים שהעלה בסעיפים קטנים א' ו – ב', קרי – להתחייבותו בפני הפרקליטות שלא להעביר את המסמכים לגורמים אחרים והן לכך שהמסמכים אינם ברשותו . לאור האמור, הנני להפנות להנחייתי כאמור בסעיף א'.

סעיף ז' - מסמכים המתעדים בדיקות שנערכו במחשב האישי של הנתבע; הנתבע מפנה לנימוק שבסעיף א'.

גם כאן, סבורני כי מדובר בדרישה גורפת, יחד עם זאת, ככל שאלה כלולים בחומרי החקירה, הנני להפנות להנחייתי כאמור בסעיף א'.

סעיף ח' – הודעות או כל מערכת מסרים אחרת שהחליף הנתבע עם כל אדם בקשר ישיר או עקיף לנספח א' לכתב התביעה. הנתבע מפנה לנימוק שבסעיף א' ובנוסף, ומוסיף שמדובר במסע דיג.

הדרישה מנוסחת באופן גורף, יחד עם זאת, ככל שאלה כלולים בחומרי החקירה, הנני להפנות להנחייתי כאמור בסעיף א'.

בנוגע לשאלון - הנתבע השיב באופן כללי, בסעיף 2, כדלקמן – "כל השאלות בשאלון עוסקות בנושאים המתבררים בהליך פלילי המתנהל נגדי ולפיכך עשויה להיות לכך השפעה במסגרת ההליך הפלילי. בנסיבות אלה, אני מנוע מלהשיב לשאלות, בשל הזכות להימנע ממסירת ראיות העשויות להוביל להפללה עצמית".

בנסיבות אלה, אעיר שלנגד עיני בית המשפט עומדת אך ורק תביעה זו, ואין בפניי מידע כלשהו אודות ההליך הפלילי, והאם יש בכלל בחשיפת המידע המבוקש משום פגיעה בזכויות המשיב. לפיכך, על מנת למנוע פגיעה בזכויות המשיב, סבורני כי יש לבצע איזון מבוקר, לפיכך - המשיב יתכבד וישיב לכל אלה ושאלה, ולצדה יפרט האם היא רלוונטית; האם מענה לשאלה יגרום להפללה עצמית, ויהא בה משום הודיה בעובדה, שהיא יסוד מיסודותיה של העבירה שהוא מואשם בה. התשובות יועברו בשלב זה, לעיוני בלבד, במעטפה סגורה לכספת מזכירות בית המשפט.

כבר נפסק לא אחת, שגם אם עומדת לטובת בעל דין חסיון מפני הפללה עצמית, חסיון זה כפוף לסמכות בית המשפט, להורות על הסרת החיסיון, תוך הענקת "חיסיון שימוש" בראיות המפלילות לפי סעיף 47 (ב) לפקודת הראיות (ר' ת.א (ירושלים) 1347/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' נחום סולן [פורסם בנב ו]).

לאור האמור, בנוגע לשאלון; כפי שצוין לעיל, ה נתבע יתייחס לכל סעיף וסעיף בשאלון כדבעי, בתוך 30 ימים . לאחר שאעיין בתשובות, תינתן החלטה לגופו של עניין , בטענת החיסיון .

כמו כן, יעדכן הנתבע בשלב בו מצוי ההליך הפלילי כנגדו.

בקשת הנתבע

הנתבע מפנה לדרישת גילוי המסמכים מטעמו מיום 06.02.2018 ולשאלון (נספחים א' ו- ב' בהתאמה).

העתק תשובות התובע צורפו כנספחים ג' – ו- ד'.

הנתבע טוען כי התובע נוהג בהתחמקות שיטתית, המצריכה את התערבות בית המשפט.

הנתבע מפנה לסעיפים 2 (ג) ו 2 (ד) לדרישה, שם התבקש התובע לפרט תכניות אסטרטגיות, תכניות פעולה או מסמכי ייעוץ ועבודה שהוכנו עבור לקוחות המשתייכים לגופים ביטחוניים, גופים ציבוריים וכן מסמכים שהוכנו עבור אנשי ציבור שהתובע ייעץ להם והעניק להם שירותים אסטרטגיים בעת בחירות או התמודדות לתפקידים (ביניהם ראשי ממשלה, חברי כנסת ועוד). בקשר לכך, ט וען התובע כי מדובר במסמכים חסויים המהווים סוד מסחרי ואינם רלוונטיים לתובענה. הנתבע מפנה בעניין זה לרע"א 7515/16 עמוס לוזון נ' צבי ברקוביץ (נבו, 5.12.2016), שם נפסק כי במקום בו מדובר בתובע, אשר נדרש לגלות את המסמכים, ערך גילוי האמת גובר על פני שיקול סודיות המידע.

הנתבע טוען כי הרלוונטיות של המסמכים ברורה, שכן ביקש להראות באמצעות המסמכים כי כתיבת המסמך נשוא כתב התביעה היא אכן "לחם חוקו" של ה תובע, וכי יצירת תדמית שלי לית נעשית על ידי התובע כדבר שבשגרה בנסיבות דומות לאלה שבכתב התביעה. כמו כן, מוסיף כי לא יתכן שאין בידי התובע אף לא מסמך אחד, כמי שעסק לאורך שנים רבות בייעוץ.

מאותו הנימוק, סרב התובע לגלות את המסמכים המבוקשים בסעיפים 2 (ה) – (ז) . שם התבקש התובע לגלות מסמכים הקשורים ל"פרשת רומניה", בה נתן ייעוץ אסטרטגי לנשיאות, בשל כך ביטל ארגון "יד ושם" את ההתקשרות עם התובע , וכן חומרים הקשורים להפעלת חוקר פרטי כדי לעקוב אחר ראש הממשלה המכהן.

התובע מסרב לגלות מסמכים בנוגע לרשימת לקוחותיו כפי שהתבקש בסעיפים 2 (א) – (ב) לבקשה לגילוי מסמכים מאותם הנימוקים. הנתבע סבור כי מדובר במידע רל וונטי, אשר התובע אינו רשאי להעלות טענות "לפרטיות", ובכך להותיר א ותו לנהל את הגנתו בידיים כבולות.

בנוסף, התובע סירב לגלות מסמכים במסגרת סעיפים 2 (ח) – (י) , הנתבע ביקש מהתובע לגלות את שיחותיו עם משרד הביטחון בתאריכים הרלוונטיים, וכן את תיעוד פגישותיו עם שותפו ליאור חורב, וזאת כדי לקבל מידע רלוונטי אודות נסיבות הפצת המסמך.

ביחס לשאלון ביקש כי התובע יענה על שאלות 1, 2, 3, 4, 5 כדלקמן:

בשאלה 1 התבקש התובע לפרט מי הם הלקוחות שהוא העניק להם שירות אסטרטגי בתחומו.

בשאלה 2 התבקש התובע להבהיר האם ייצג לקוחות המשתייכים לגופ ים ביטחוניים, כנסת ישראל וממשלת ישראל, גופים מוניציפאליים, תאגידים ציבוריים או חברות ממשלתיות וגופים ציבוריים, וכן התבקש להבהיר מי הוא הלקוח, מי היו המתחרים או המתחרה, ומה כלל הייצוג. מדובר בשאלה שמטרתה להוכיח שייחוס המסמך לתובע אינו מהווה לשון הרע, ואינו פוגע בשמו הטוב, וזאת לאור מהות עיסוקו.

בשאלות 3-4 התובע משיב ב"כן" וב"לא" כלליים על שאלות הנוגעות לדרך עיסוקו, אך כשמתבקש לפרט מי הם הלקוחות, הוא מסרב, באמתלה של "סודות מסחריים" ו/או "פרטיות".

בשאלה 5, אשר התייחסה ל"פרשת רומניה", סירב התובע להשיב בטענה כי היא אינה רלוונטית.

כטענת סף, טוען התובע כי הבקשה הוגשה באיחור ניכר, בחלוף למעלה מחודשיים מהמועד שקצב בית המשפט בהחלטת 04.12.2017. על כן, מדובר בדין עצמי, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

התובע השיב כי הדרישה לגילוי המסמכים הינה נ יסיון לבצע מסע דיג פסול של מסמכים שאין להם רלוונטיות לתביעה, ופוגעים בזכויות צדדים שלישיים לפרטיות וכן נוגעים במישרין לסודות מסחריים. כמו כן, כפי שהוצהר בתצהיר גילוי המסמכים, אין בידי התובע את המסמכים הספציפיים שהתבקשו – חלקם לא היו מעולם וחלקם אינם בידיו מזה שנים. בניגוד לעורך-דין המחויב לשמור כל מסמך שבידיו עקב טיפולו בעניין לקוחו וגם זאת עד לתקופה מוגבלת, וכל עוד לא הוסכם ביניהם אחרת, אין חובה שכזו על יועץ אסטרטגי. כמו כן, בניגוד לעו"ד שכותב מסמכים, אופי עבודת היועץ שונה, ומתבטא בעיקר בשיחות בעל-פה ובפגישות ייעוץ מול הלקוח ומי מטעמו.

עוד מוסיף, כי אין במסמכים רל וונטיות כאמור למחלוקת נשוא התביעה, המבוקש יפגע בצדדים שלישיים, ומדובר בסודות מסחריים של התובע (הן בשל טיבו והן מכוח התחייבות עסקית שנתן התובע ללקוחותיו) .

באשר לשאלון, התובע טוען כי הוא מכיל שאלות מכבידות ומציקות, שאינן רל וונטיות ופוגעות במכוון בסודות מסחריים של התובע, ובפרטיות צדדים שלישיים.

הנתבע חוזר על בקשתו ומציין כי מדובר במידע רלוונטי, והתובע מבין כי חשיפת המסמכים והמענה יחרצו את גורל התביעה.

התובע בתצהיר ערוך כדין, מיום 07.03.2018 ומיום 20.06.2018 מצהיר בין היתר כי המסמכים המבוקשים בדרישת הנתבע אינם ברשותו, מהסיבות שמנה וקשורות בין היתר באופן ודרך עבודתו .

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני, סבורני, שלא ניתן לחייב בעל-דין למסור מסמכים שאינם מצויים ברשות ו, בבחינת "יש מאין".

אם סבור הנתבע שמסמכים אלה אמורים להיות ברשות התובע, הוא רשאי להעלות את הטענה במסגרת החקירות ובמהלך שמיעת הראיות, אולם אין מקום במסגרת בקשה לחיוב בגילוי מסמכים לבחון את אמיתות הטענה בדבר קיומם או העדרם של מסמכים שלעמדת צד אמורים להיות ברשות משנהו (ראו רע"א 9122/07 חיה ברזילי נ' בנק המזרחי המאוחד, נבו).

מצהיר בבקשה לגילוי מסמכים אינו יכול להיקרא לחקירת שתי וערב. כמו כן, לא מאפשרים ליריבו להוכיח כי התצהיר איננו מגלה את כל האמת.

אולם, יכול מי שביקש צו גילוי מסמכים ואיננו מסתפק בתצהיר שקיבל - לבקש לחייב את המשיב בתצהיר נוסף אם יש בידו להראות מתוך התצהיר עצמו כי ברשותו של המצהיר מצויים מסמכים שלא גולו. הסנקציה היחידה היא כי התובע לא יהיה רשאי להציג מסמכים אלה כראייה במסגרת הדיון.

טענת הנתבע לפיה המסמכים המבוקשים חייבים להימצא בידי התובע, היא טענה אשר יכולה להיות רלוונטיות לענ יין מהימנותו. אולם, אין בה כדי להצדיק מתן צו למסמכים שהתובע מצהיר כי אין בידיו.

ביחס לשאלון, הנני לפרט כדלקמן:

שאלה 1 – פירוט רשימת הלקוחות. סבורני כי מדובר בדרישה גורפת, מכבידה ואשר אינה רל וונטית. כמו כן, יש בה כדי לפגוע במשלח ידו של התובע ובצדדים שלישיים.

שאלה 2 סעיפים א' – ו' – בקשה ליתן מענה האם התובע ייצג לקוחות הקשורים בין היתר לגופים בטחונים, לכנסת, עיריות, תאגידים ציבוריים וחברות ממשלתיות, גופים ציבוריים אחרים, לקוחות מחוץ לתחומי המדינה.

שאלה 3 סעיפים א'- ו' – שאלות הקשורות לאופן העיסוק.

התובע יענה על שאלות 2 ו- 3 , בקווים כלליים בלבד. סבורני כי לשאלות אלה יש קשר למסמך שצורף לכתב התביעה, מהווה את לב המחלוקת , ויש בכך רלוונטיות.

שאלה 4 – מתן מענה בקשר עם שאלה מספר 3 לגבי אנשים ספציפיים.

סבורני כי מתן מענה שכזה אינו רלוונטי, מכביד ויש בו כדי לפגוע בצדדים שלישיים, אשר אין להם קשר ישיר לתובענה.

שאלה 5 - האם ארגון "יד ושם" ביטל את ההתקשרות עם "ארד תקשורת עקב פרשת רומניה" – ניתן מענה. התובע סבר כי השאלה אינה רל וונטית, אולם השיב מעבר לדרוש - "לא".

לאור אמור, סבורני כי ניתן לשאלה מענה.

סוף דבר

בבקשת התובע – ביחס למסמכים, כפי שהובאו לעיל, אבקש את עמדת הפרקליטות, האם קיימת דרישה שלא למסור מידע זה במסגרת הליך אזרחי, שמתקיים באותו עניין, וזאת תוך 30 ימים.

ביחס לשאלון, הנתבע יעביר את המעטפה הסגורה לכספת במזכירות בית המשפט, בתוך 30 ימים, וזו תעביר לעיוני. לאחר שאעיין בתשובות, תינתן על ידי החלטה לגופו של עניין .

בבקשת הנתבע – התובע יפעל להשלים מענה לשאל ה 3 בהתאם להוראות בגוף ההחלטה וזאת בתוך 30 ימים.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות בקשר עם הבקשות.

בשולי הדברים אעיר, בהתחשב במהות הסכסוך, טוב ייעשו הצדדים באם ינתבו מרצם לסיום הסכסוך בדרך של הידברות, ויחסכו לעצמם משאבים.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים, ולפרקליטות ת"א.

תז"פ בהתאם.

ניתנה היום, ח' אלול תשע"ח, 19 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.