הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 28512-07-15

לפני כב' השופט אילן דפדי, סגן נשיא

התובע/הנתבע שכנגד

אייל טפרברג
ע"י עו"ד נתי חלפין

נגד

הנתבעים/התובעים שכנגד

1.מגן ירוק ל.ט. (שרותים וטרינריים ורפואיים) בע"מ (נמחק ה)
2.אבי ליליאן
ע"י עו"ד מיכל יקר - עזרא ועו"ד אביטל זפוסצקי - לופו

פסק דין

לפניי תביעה ותביעה שכנגד. הרקע לתביעה הוא הסכם היפרדות בין שותפים ובעלי מניות בחברה כאשר כל צד טוען כי הוא זכאי לקבלת תשלומים כספיים מהצד שכנגד.

התובע אייל טפרברג והנתבע 2 אבי ליליאן (להלן: "הנתבע") וטרינרים במקצועם, היו בעלי מניות בחלקים שווים ומנהלים של הנתבעת 1 חברת מגן ירוק ל.ט . (שרותים וטרינריים ורפואיים) בע"מ (להלן: "החברה") כאשר כל אחד מהם החזיק ב 50% מהון המניות הנפרע שלה. בנוסף, היו אלה שותפים בשותפות לא רשומה אשר הפעילה מרפאה וטרינרית.

במהלך מרץ 2014 נקלע התובע למצוקה רפואית נפשית בגינה לא שב עוד לעבודה סדירה. בעקבות כך, נאלץ הנתבע לקחת לידיו את ענייני ניהול החברה והשותפות . נציגיו של התובע ניהלו עם הנתבע משא ומתן במטרה למכור את חלקו של התובע בחברה ובשותפות לנתבע. ביום 23.11.2014 נחתם בין הצדדים הסכם במסגרתו הועברו זכויותיו של התובע אל הנתבע. על פי ההסכם התחייב הנתבע בין היתר לשפות את התובע בגין סכומים בהם יידרש התובע לשאת עבור החברה. ההסכם היה מותנה בתנאי מתלה לפיו, בין היתר, על הצדדים והחברה להגיע עד ליום 31.12.2014 (המועד הקובע) להסדר עם הבנקים בהם ניהלה החברה חשבון ולפיו כל צד יפרע או יהיה אחראי לפירעון של מחצית חוב החברה. בהמשך, ביום 30.12.2014 נחתמה תוספת להסכם במסגרתה הסכימו הצדדים כי המועד הקובע יו ארך עד ליום 18.1.2015. לאחר ההסכם, התובע נשא בתשלומים שונים שלטענתו היה על הנתבע והחברה לשאת בהם. לאחר שבקשתו כי הסכומים יושבו לו לא נעתרה, הוגשה התביעה נגד הנתבע והחברה.

מנגד, הגישו הנתבע והח ברה תביעה שכנגד בטענה כי על התובע לשאת בתשלומים שונים. במהלך התקופה נקלעה החברה להליכי פירוק ולפיכך נמחקה מכתבי הטענות . ההליכים נמשכו בין התובע לנתבע בלבד.

בתיק הוגשו תצהירים מטעם הצדדים. מטעם התובע הוגשו תצהירים (תצהיר ותצהיר תשובה) של אחיו מר איתי טפרברג , אשר בשל מ צבו הרפואי הנטען של התובע, היה זה שניהל את המשא ומתן לחתימת ההסכם עם הנתבע. מטעם הנתבע הוגש תצהירו. בדיון ההוכחות נחקרו שני אלה בחקירה נגדית. יש לציין כי התובע לא התייצב לדיונים שהתקיימו בתיק בטענה כי מצבו הרפואי אינו מאפשר זאת וכי התייצבותו לדיון תרע את מצבו.

טענות התובע הרלוונטיות בתמצית כפי שפורט ו בכתב התביעה

לטענת התובע, במסגרת פעילותה העס קית, נטלה החברה מעת לעת הלוואות ו אשראים מספקיה אותם התחייבה לפרוע ואף פרעה באופן שוטף, לרבות באמצעות הוראות קבע אשר ניתנו בחשבון הבנק של החברה. חלק מאותם הלוואות ואשראים , על אף שני תנו לחברה, נעשו על שמו . לצורך כך נוצרו באופן פורמלי הוראות קבע על שמו או בערבותו, אולם החברה ו/או הנתבע, הם האחראים לפירעונן.

לטענת התובע, לאחר ביצוע הוראות ההסכם והעברת מניותיו אל הנתבע, ביטל הנתבע בחוסר תום לב ותוך הפרה מהותית של ה הסכם את כל הוראות הקבע שניתנו בחשבון החב רה. בעקבות כך, פנו נושי החברה אל התובע בדרישה לשלם את חובות החברה הרשומים על שמו. התובע טען כי בהתנהלות זו הפר הנתבע את ההסכם הפרה יסודית ובגין כך עליו לשפות ו.

התובע ביקש כי הנתבע ישלם לו סך של 30,919 ₪ אותו שילם לחברת כ.א.ל. בניכוי סך של 4,600 ₪ בגין רכישות שביצע לאחר ההסכם , סך של 17,525 ₪ בגין חובות לפועלים אקספרס עקב שימוש בכרטיס אשראי של אמריקן אקספרס ו- 3,226 ₪ בגין חובות לחברת ישראכרט. התובע גם טען כי נדרש לשלם לחברת הביטוח איילון חוב פיגורים בסך 6,628 ₪ בשל ביטול הוראת הקבע המיועדת לסילוק החוב כלפי החברה. חברת איילון חילטה כספים מתוך הפוליסה שלו ועשויה הייתה להמשיך לעשות זאת עד לסילוק מלא של ההלוואה בסך 29,800 ₪. עוד טען כי על הנתבע להשיב לו חוב ששילם לחברת כל מוביל בסך של 5,333 ₪ לאחר שזו נקטה נגדו הליכי הוצאה לפועל בגין רכב שנ רכש על ידי החברה ונרשם על שמו. התובע אף טען כי על הנתבע לשלם לו פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו מהפרת ההסכם. לטענתו, הנתבע ידע או שהיה עליו לדעת כי מעשיו ומחדלי ו צפויים להשפיע לרעה על בריאו תו ומצבו הגופני והנפשי ולכן עליו לפצותו.

טענות הנתבע (התובע שכנגד) הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד

הנתבע טען כי בינו לבין התובע היו קיימים יחסי חברות ק רובים ופתוחים אשר נסכו בו בטחון מלא בתובע ובבני משפחתו. התובע הוא שניהל את החברה בפועל וטיפל בכל העניינים הכספיים והלוגיסטיים לרבות התקשרות עם ספקים והעסקת עובדים. לדבריו, משך כל השנים , הוא שימש במסגרת החברה והשותפות אך ורק כרופא וטרינר ומרצה במכללה ללימודי וטרינריה שאותה הפעילה החברה, תוך שהוא סומך ב"עיניים עצ ומות" על שותפו התובע כי ינהל את העניינים באופן הטוב ביות ר. בחודש אוקטובר 2013 נבחר הנתבע למועצת העיר רמת גן ומונה לתפקיד סגן ראש העיר. בשל תחושת האחריות והמחויבות שלו כלפי החברה וכלפי התובע ועל מנת למנוע כל נזק להם ולתלמידי המכללה וכן לאחר שקיבל על כך אישור מאת מועצת העיר, הוסכם כי ימשי ך לעבוד בח ברה כמרצה במכללה מבלי לקבל שכר. בתחילת שנת 2014 הודיעו בני משפחתו של התובע לנתבע כי התובע לקה באירוע מוחי בעקבותיו הוא אינו מתקשר עם סביבתו ואינו מסוגל לבצע פעולות בסיסיות בעצמו. כך, ללא כל התראה, נדרש הנ תבע להתמודד באופן מיידי עם ניהול העניינים השוטפים והכספיים של החברה והשותפות בהם לא היה מעורב תקופה ארוכה.

לטענתו, במהלך המשא ומתן שנוהל בינו לבין נציגי התובע, לחצו עליו האחרונים לחתום בהקדם על הסכם המסדיר את פירוק השיתוף. נציגי התובע הבהירו לנתבע כי אין זה משנה להם אם עסקי החברה והשותפות יחדלו מלהתקיים. ברור היה לנתבע שסגירת החברה והשותפות משמעותה מבחינתו כניסה להליכי פשיטת רגל שכן עד לאותה עת הוא ומשפחתו השקיעו סכומי עתק על מנת להמשיך ולקיים את עסקי החברה והשותפות. בנוסף, היה ברור לו כי פירוק החברה יפגע קשות בתלמידים ובצדדי ג' נוספים התלויים בחברה.

לאחר חתימת ההסכם, התחיל התובע להפנות אל הנתבע והחברה דרישות תשלום שונות בטענה כי מדובר בחובות של החברה אשר על פי ההסכם עליה לשאת בהן. לאחר שחלק מדרישות החוב נבדקו ונמצאו אמיתיות ונכונו ת, שולמו אלה על ידי הנתבע והחברה. דרישות תשלום רבות אחרות נדחו לאחר שהוגשו ללא מסמכים נלווים המפרטים את פשר החובות, מקור ם והקשר שלהם לחברה. ניסיונות לברר עם התובע את הבסיס לטענותיו ולהגיע עמו להסדר מבלי להידרש להליכים משפטיים, לא צלחו . התובע בחר שלא לשתף פעולה ולא להעביר מידע ומסמכים אשר יסבירו את טענותיו. ככל שחלף הזמן, התברר לנתבע כי המצב האמיתי של החברה והשותפות היה לא טוב. זאת, בניגוד למצג ש הוצג לו על ידי התובע משך כל השנים ובמהלך המשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם.

בהמשך, התג לה לנתבע כי מחשבון החברה והשותפות משולמים תשלומים לגופים שונים באמצעות הוראות קבע, אשר לא ברור פשרם או מקורם ולפיכך הורה על הפסקת ם.

הנתבע דחה את הדרישות הכספיות של התובע בכתב התביעה בטענה כי התובע לא הוכיח כי החובות שנוצרו הם בגין הוצאות הקשורות לפעילות החברה. עוד טען כי לא הוא זה שהפר את ההסכם אלא התובע אשר לא מילא אחר הוראות ההסכם והתוספת לו במלואן ונהג בחוסר תום לב בהגישו תביעה זו.

בכתב התביעה שכנגד טען הנתבע כי התובע לא עמד בתנא י המתלה לפיו היה עליו לשאת במחצית חובותיה של החברה לבנקים וכי עליו לשלם סך נוסף של 12,900 ₪, מחצית מהסך של 25,800 ₪, אשר הנתבע נאלץ לשלם לבנק מרכנתיל לסילוק חובות החברה. בנוסף, טען כי בשל הנסיבות שנוצרו, הוא ובני משפחתו העבירו לחברה כספים רבים לצורך המשך פעילותה השוטפת. מצב זה יצר פער בין היתרה שעמדה לזכותו בספרי החברה לעומת יתרת התובע בספרי החברה ולפיכך על התובע לשלם לו את סכום ההפרש בסך של 375,849 ₪.

טענות התובע (נתבע שכנגד ) הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב ההגנה שכנגד

התובע טען כי שילם את מחצית החובות של החברה כפי שהיו במועד הקובע ולכן אין מקו ם לדרישת התשלום בסך של 12,900 ₪. עוד טען כי לאור הוראותיו של ההסכם, הוויתורים שנעשו במסגרתו והסתלקות הצדדים מכל טענות שהיו להם עובר לחתימתו, הרי שאין מקום לתביעה שכנגד ויש לדחותה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה העיקרית בעיקרה וכן לדחות את התביעה שכנגד .

על אתר אציין כי בשל מצבו הרפואי הנטען, לא הגיש התובע תצהיר ולא זומן להעיד. מאותו טעם אף לא התייצב לדיונים. עדותו של התובע הייתה נחוצה ביותר בשל כך שהיה שותפו של הנתבע ובעל ידע ממקור ראשון בדבר הנעשה בחברה ובשותפות בתקופה שקדמה למצבו הרפואי הנטען. מטעם התובע לא הוגשה חוות דעת רפואית ערוכה כדין נכון למועד דיון ההוכחות, אשר ניתן היה לחקור את עורכה לגבי מצבו הרפואי הנטען ויכולתו להתייצב לדיונים ולמסור את גרסתו, כך שלבית המשפט כמו גם לצד שכנגד לא ניתנה האפשרות לבחון את האותנטיות של טענה זו. בכל מקרה ככל שהתובע לא יכול היה להתייצב היה מצופה כי להוכחת התביעה יוזמנו מטעמו עדים אחרים אשר יוכלו להעיד על התנהלותה השוטפת של החברה ושל עסקי השותפות. כך למשל ניתן היה להזמין את רעייתו של התובע, אשר כפי שיפורט להלן , יכולה הייתה לשפוך אור על ההתנהלות הכספית בעניינים מסוימים. ניתן היה גם להזמין את מנהל החשבונות ו/או את רואה החשבון של החברה על מנת שיעידו על הרישומים בספרי החברה והאסמכתאות השונות ששימשו בסיס לרישומים. ניתן היה גם לצרף מסמכים כמו קבלות, חשבוניות ומסמכים אחרים נוספים, שיש בהם כדי לבסס את התביעה. דבר זה לא נעשה. העד היחידי מטעם התובע היה אחיו איתי, אשר ידיעתו הייתה מוגבלת והתייחסה לתקופה שלאחר קריסתו הנטענת של התובע ובשלב ניהול המשא ומתן שנוהל בין הצדדים. לתצהירו צורפו מסמכים, אשר כפי שיפורט בהמשך, ברובם לא היו מספקים.

עוד יש לציין, כי כאמור הוגשה התביעה בתחילה גם נגד החברה אשר מצידה הגישה תביעה שכנגד. לאור הליכי הפירוק שננקטו נגד החברה, נמחקה זו מכתבי הטענות. לפיכך , לא היה מקום להתייחס לטענות ולתביעות ביחס לחברה בהיותן בלתי רלוונטיות.

תוקפו של ההסכם

הנתבע זנח את טענתו כי חתם על החוזה עת הופעל עליו לחץ ובכל מקרה, טענה זו נטענה בתצהירו באופן סתמי וכללי מבלי להסביר ולפרט כיצד התבטא הדבר. מעבר לנדרש, אציין כי בין הצדדים נוהל משא ומתן משך תקופה ארוכה, שבמהלכו יוצג הנתבע על ידי עורך דין שטמר ואף לווה על ידי יועץ כלכלי (ראו עמוד31 שורות 11-14) . יש לציין שהנתבע אף לא הודיע עובר לנקיטת ההליכים המשפטיים על ביטול ההסכם. לפיכך, דין טענה זו להידחות.

זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי הנתבע היה מודע למצבה של החברה. במכתב ששלח ביום 11.9.2014 בא כוחו של התובע אל בא כוח הנתבע דאז – עו"ד שטמר, נכתב כי אין הצדקה כלכלית להמשך פעילותה של החברה (ראו סעיף 15 לתצהיר התובע כנתבע שכנגד) . בעדותו, אישר הנתבע קבלת מכתב זה ואת ישיבת הדירקטוריון שנערכה לאחר מכן בה נכח בעצמו ושמע את הדברים בעל פה מפי נציג התובע: "ש. אתה זוכר פגישה שבמסגרתה אני אמרתי שעל יסוד הנתונים שכלולים בדו"ח שאתה הגשת לבנק דיסקונט, לחברה הזו אין זכות קיום וייקח לה 20 שנה לפרוע את החוב? ת. אני זוכר" (ראו עמוד 35 שורות 3-5 לפרוטוקול). בהמשך הודה הנתבע כי ידע שמצב החברה לא שפיר (ר' בעמ' 35 שורה 17-19 לפרוטוקול).

אשר לתנאי המתלה, במכתב בא כוח הנתבע דאז - עו"ד שטמר שנשלח לבא כוח התובעים (ת/7) אישר הראשון כי "למיטב ידיעתי, התנאי המתלה התקיים". יש לציין כי במועד החתימה על התוספת להסכם הייתה ידועה המחלוקת בין צדדים בגין הסך של 12,900 ₪ אותו שילם הנתבע לבנק מרכנתיל והצדדים ציינו זאת במפורש (ראו סעיף 3.4 לתוספת להסכם בנספח 2 לתצהיר הנתבע וכן ראו הפרוטוקול בעמוד 39 שורות 28-29) . מכאן שמחלוקת זו אינה רלוונטית לסוגיית התקיימותו של התנאי המתלה.

לסיכום עד כאן, הרי שההסכם שנחתם בין הצדדים תקף ויש לכבד את הוראותיו.

תשלום בגין חובות ששולמו לחברות אשראי

כאמור, התובע טען כי על הנתבע ל שלם לו סך של 30,919 ₪ אותו שילם לחברת כ.א.ל. בניכוי סך של 4,600 ₪ בגין רכישות שביצע לאחר ההסכם. אינני מקבל טענה זו.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע החזיק כרטיסי אשראי של החברה שהיו על שמו. עם זאת, העובדה כי חיובי כרטיסי האשראי בוצעו מחשבון החברה אינה מספיקה על מנת להוכיח כי מדובר בחובות הקשורים בפ עילות של החברה ולא ברכישות אישיות של התובע.

בסעיף 3.1. להסכם נכתב כדלקמן: " מובהר בזאת. כי בכל מקום שבו המוכר נתן ערבות אישית למי שהשכיר נכס ל חברה (להלן: "המשכיר") או נתן התחייבות בכרטיס אשראי לטובת החברה כי אז לאחר ובכפוף לכך שהתקיים התנאי המתלה והמוכר פרע מחצית מחובותיה של החברה לידי בנקאיה של החברה, הרוכש יהיה חייב כלפי המוכר בחובת שיפוי וישפה את המוכר שיפוי מלא בגין כל תשלום שהמוכר יחויב לשלם בפסק דין וישלם בפועל. הנובע מערבות למשכיר, וכן ישפה את המוכר שיפוי מלא בגין כל תשלום שהמוכר התחייב לשלם עבור החברה ושילם בפועל כהוצאה הקשורה לפעילות החברה (להבדיל מהוצאה אישית של המוכר) שנעשתה תוך שימוש המוכר בכרטיסי אשראי של החברה אשר הונפקו על שם המוכר ומוחזקים על יד ו (למען הסר ספק, כרטיסי האשראי האמורים יבוטלו מיד לאחר חתימה הסכם זה) וכן ישפה את המוכר שיפוי מלא בגין כל הוצאה הנובעת מערבות שאינה מפורטת בהסכם זה, רק אם הדרישה לתשלום על פי ערבות זו נובעת מהתחייבות שהחברה נטלה על עצמה כלפי אותו צד ג' לאחר יום 17.11.2014 (המוכר מצהיר כי לא חתם על ערבות אישית פרט לבנקים ולמשכיר)" (הדגשות הח"מ).

מסעיף זה עולה כי הצדדים הסכימו כי מיד לאחר חתימת ההסכם כרטיסי האשראי יבוטלו. בנוסף, הוסכם כי התובע זכאי לשיפוי בגין תשלומים בכרטיס אשראי, רק אם אלה שולמו על י דו לצורך פעילות החברה ולא לצרכים אישיים שלו. מכאן, שהנטל מונח על כתפי התובע להוכיח כי מדובר בחיובים הקשורים לחברה. התובע לא עמד בנטל זה.

עיון בתדפיסים שצורפו לתצהיר של איתי (נספח ד) מגלה כי לאחר קריסתו ואשפוזו של התובע במרץ 2014, נעשו במסגרת כרטיס האשראי עסקאות עם בעלי עסק שונים הזהים לבתי עסק עמם נעשו עסקאות קודם לכן. כך למשל , בחודשים מאי ואפריל 2014 נעשו עסקאות עם בתי העסק "קינמון בולונג'רי", "סופר זול אבי בע"מ" ו"דוכן גן שמואל". ניתן לראות חיובים לטובת "קינמון בולונג'רי" באוקטובר 2013, ובינואר - פברואר 2014, ל"סופר זול אבי" ב - 6.3.2014 לפני אישפוזו של התובע ול- "דוכן גן שמואל" בחודשים דצמבר 2012, מאי 2013). ל נוכח נתונים אלו ובהעדר אסמכתאות אחרות לדברים , לא ניתן לקבוע באופן ודאי כי החוב לחברת כ.א.ל בניכוי ההוצאות האישיות אותן פירט התובע , קשור בהוצאות הפעילות השוטפת של החברה.

זאת ועוד, בחקירתו של מר איתי טפרברג, אחיו של התובע, התברר כי השימוש הפרטי שנעשה בכרטיס האשראי באותה תקופה בה התובע היה מאושפז , נעשה ככל הנראה על ידי רעייתו של התובע (ראו עמוד 11 שורה 24-27 לפרוטוקול). מכאן שלא רק התובע השתמש בכרטיס האשראי אלא גם רעייתו שעשתה בכרטיס שימוש אישי .

יתרה מכך, מעיון בתדפיסים עולים חיובים רבים שלכאורה אינם קשורים לעסקי החברה והיה מקום לקבל הסבר מפורט לגבי טיבם והקשר שלהם לעסקיה. כך למשל, חיובים לבתי העסק : "החומוסיה", "מאפיית הכהנים" , "נאמן קונדיטוריה וקפה", "כמעט חינם", מקדונלדס" "חומוס יום טוב", בייקשופ קפה" ועוד. אף שבתשובות לחקירה נגדית השיב הנתבע כי היו פה ושם הוצאות לכיבודים, אם לדבריו הדבר היה מינורי והתרחש מספר פעמים בשנה , איני מוצא כי יש בכך די לצורך חיוב הנתבע בתשלום האמור.

היה מצופה כי התובע יגיש תצהיר של רעייתו, על מנת שניתן יהיה ללמוד על השימושים שנעשו על ידה בכרטיס האשראי ו לגלות האם נעשו על ידה שימושים בתקופה שקדמה לאשפוזו. היה גם מצופה כי התובע יזמין את מנהל החשבונות של החברה או רואה החשבון על מנת שאלה יסבירו האם מדובר בהוצאות עסקיות של החברה. התובע אף יכול היה להזמין לעדות בעניין זה את מר פרידברג ששימש כיועץ כספי של החברה וניהל את תזרים המזומנים שלה (סעיף 19 לתצהיר התשובה של איתי ). הלכה ידועה היא כי "אי הבאת עד רלוונטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובתו" (ראו בע"א 8382/06 כורש בוטח נ דוד כהן ).

התובע אף לא צירף קבלות או חשבוניות מהן היה ניתן ללמוד מה המטרה שלשמה בוצעו אותן עסקאות. במיוחד הדברים אמורים לאור העובדה שעוד טרם נקיטת ההליכים המשפטיים, העלה הנתבע במכתב לב"כ התובע מיום 7.7.2015 טענות בדבר השימושים הפרטיים שנעשו בכרטיס. להלן הדברים: "מהתדפיסים עולה, בין היתר, כי מרשך נהג לחייב את כרטיס החברה (וחשבון החברה) בהוצאות אישיות שלו, כגון עבור בתי קפה, מסעדות, קניות מזון, מוצרי נוי, תיקים, גופי תאורה וכד', המסתכמות לכדי סך של כ 21,000 ש"ח זאת בגין תקופת התדפיסים שהוצגו בלבד" (ראו נספח א 3 לכתב ההגנה ונספח ג'3 לתצהיר נתבע/תובע שכנגד סעיף 4 ג). לפיכך, היה מצופה כי יציג ראיות לזכאותו לקבלת הסכום האמור.

כאמור, התובע תבע גם חוב בסך של 17,525 ₪ בגין תביעה שהוגשה על ידו על ידי פועלים אקספרס בגין שימושים בכרטיס אשראי אמריקן אק ספרס. להוכחת תביעה זו צורפו לתצהירו צילום של אזהרה שהופנתה אליו באופן אישי, הודעה על הטלת עיקול על הח שבון שלו ושל רעייתו בבנק לאומי וצילום של כרטיס האשראי שהונפק על ידי אמריקן אקספרס של החברה שהוצא על שמו. התובע לא הביא כל מסמך מטעמו, מאת חברת האשראי או מאת הנהלת החשבונות של החברה, מ מנו ניתן יהיה ללמוד על פירוט החוב הנתבע והקשר שלו לחברה.

ביחס לחוב כלפי ישראכרט בסך של 3,226 ₪ צירף התובע צילום של אזהרה שנשלחה אליו באופן אישי (נספח 10) וצילום של כרטיס האשראי של החברה הנושא את שמו (נספח 11). התובע לא צירף שום מסמך מאת ישראכרט או מאת הנהלת החשבונות של החברה מהם ניתן ללמוד על מהות החוב והקשר שלו לחברה.

יש לציין כי חרף בקשתו של הנתבע בהתכתבות שקדמה להגשת התביעה (נספח ג'3 לתצהיר נתבע/תובע שכנגד), לא דאג התובע להמציא מסמכים אשר יבססו את הסכומים הנתבעים. התובע אף לא השיב בצורה עניינית לגבי היעדר מסמכים אלו. זאת, על אף טענת הנתבע כי היעדרם מעמיד בקושי את יכולת הוכחת תביעתו.

כפי שציינתי, עדותו של איתי כעדות יחידה לגבי נושאים אלה אינה מספיקה, שכן איתי לא היה הגורם אשר ניהל את החברה בפועל. ההלכה הראייתית שאוזכרה לעיל בדבר אי זימון עדים נוספים לתמיכה בטענות, נכונה גם לשני עניינים אחרונים אלה.

אשר על כן, אני דוחה את תביעות התובע בגין החיובים של חברות האשראי כמפורט לעיל.

החוב לחברת איילון

כאמור, התובע טען כי נדרש לשלם לחברת איילון חוב פיגורים בסך 6,628 ₪ בשל ביטול הוראת הקבע המיועדת לסילוק החוב כלפי החברה. לדבריו, חברת איילון חילטה כספים מתוך הפוליסה שלו ועשויה הייתה להמשיך לעשות זאת עד לסילוק מלא של ההלוואה בסך 29,800 ₪. אני דוחה טענה זו.

הראיות אותן הציג התובע אינן מלמדות כי קיימת זיקה בין ההלוואה לפעילותה של החברה. בהסכם ההלוואה (נספח 35 לתצהיר איתי כנתבע שכנגד) לא מצוינת מהות ההלוואה ואף לא קיים אזכור לשם החברה בשטר ההלוואה. גם מכתב ההתראה שנשלח מאת חברת איילון בגין קיומו של חוב , הופנה לתובע באופן אישי ולא אל החברה (ראו נספח 17 לתצהיר מטעם התובע). השיק אותו מסרה חברת איילון היה אף הוא על שם התובע. אם ההלוואה הייתה לצורך פעילותה של החברה, היה צפוי כי כספים אלה יופקדו ישירות לחשבונה של החברה.

התובע ניסה להוכיח כי הנתבע ידע על ההלוואה ולהראות כי זו הייתה למעשה לטובת החברה. בדיון הציג בא כוחו ל נתבע בחקירתו הנגדית תצלום גב השיק שניתן ע"י חברת איילון לפקודתו של התובע ושאל האם חתימתו מופיעה ע ל השיק. הנתבע הכחיש זאת (עמוד 21 שורה 10). בתגובה לכך אמר בא כוחו של התובע כי בכוונתו לפנות בבקשה להביא ראיות מפריכות על מנת להוכיח שהנתבע הוא שחתם על גב השיק (עמ' 21 שו רות 16-19). בקשה כזו לא הוגשה.

אשר על כן אני דוחה טענה זו של התובע.

החוב לכלמוביל

כאמור, התובע טען כי על הנתבע להשיב לו חוב ששילם לחברת כל מוביל בסך של 5,333 ₪ לאחר שזו נקטה נגדו הליכי הוצאה לפועל בגין רכב מסוג מיצובישי לנסר שנרכש על ידי החברה ונרשם על שמו.

בסעיף 3.5 לתוספת להסכם נכתב כי לטענת התובע הוא מכר רכב מיצובישי שנרשם על שמו והזרים לחשבון החברה סך של 32,500 ₪. בהסכם לא נכתב כי הנתבע מתכחש לטענה זו.

לתצהיר איתי צורף העתק של כרטסת הנהלת החשבונות ממנה נלמד כי סכום כאמור הופקד בחשבונה של החברה (ראו נספח 12 ).

בסיפא לסעיף 3.5 לתוספת להסכם נכתב כי " איל לא יהיה חייב בשיפוי בשל יתרת החוב בגין הרכב לחברת הליסינג (כ- 4,000 ש"ח נכון להיום), שחובת תשלומה על החברה".

מהסכם הפשרה עם חברת כל מוביל עולה כי במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל החוב עמד על סך של 4,057.81 ₪ וכי לסכום זה הוספו הוצאות גבייה לרבות שכר טרחת עו"ד והסכום הועמד על סך של 5,333 ₪ (נספח 15) וכי התובע נשא בתשלום זה (נספחים 16 א ו-16 ב).

מהמקובץ עולה כי היה מוסכם וידוע כי התשלום בגין הרכב צריך לחול על החברה. לפיכך, התובע זכאי לקבל תשלום בגין כך.

התביעה שכנגד

הסכום ששילם הנתבע לבנק מרכנתיל

בסעיף 3.4 לתוספת להסכם הגדירו הצדדים את המחלוקת ביניהם בסוגיה זו כדלקמן: "לטענת אבי (הנתבע), הוא שילם לאחר חתימת ההסכם הע יקרי סך של 25,800 ₪ על חשבון החוב לבנק לאומי, והוא זכאי לכך שאי ל (התובע) ישלם לו מחצית מן הסך הנ"ל (12,900 ₪); איל כופר בחבות לשלם מחצית מסכום זה. לפיכך, ולמרות כל האמור בהסכם העיקרי ו/או בנספח זה, שמורה לאבי הזכות לדרוש את הסכום האמור ול פעול לגבייתו, ומנגד שמורה לאיל הזכות להתנגד לדרישה ולהליכי הגבייה, אך א יל לא יהיה רשאי להעלות כנגד הדרישה והליכי הגבייה כל טענת קיזוז מכל מין וסוג שהוא, ככל שע ילתה של טענת קיזוז כאמור קודמת למועד חתימת ההסכם העיקרי". במילים אחרות , בעוד שהתובע טען כי עליו לשלם את מחצית החוב כלפי הבנק ביום בו נעשה הסדר עם הבנק , סכום שאין מחלוקת כי שילם, טען הנתבע כי יש לבצע את ההתחשבנות הנכונה נכון ליום כריתת ההסכם בין הצדדים. לאור זאת, טען כי על התובע לשלם לו מחצית מן הסכום ששולם על ידו בין תאריך חתימת ההסכם לבין היום בו נ עשה ההסדר מול הבנק. אני סבור כי הדין במקרה הזה עם התובע, שכן פרשנות ההסכם מתיישבת עם טענתו.

בסעיף 2.6 להסכם קבעו הצדדים תנאי מתלה לכניסתו של ההסכם לתוקף על פיו בין היתר: "החברה והצדדים להסכם זה יגיעו עד ליום 31.12.2014 (להלן : המועד הקובע") לידי הסכם עם כל התאגידים הבנקאיים שהחברה מנהלת אצלם חשבונות ולפיו כל צד יפרע (או יהיה אחראי לפירעון) של מחצית חוב החברה בלבד לתאגידים הבנקאיים".

בתוספת להסכם שנחתמה ביום 14.1.2015 הוסכם בסעיף שכותרתו "עדכון התנאי המתלה והארכת המועד לקיומו כדלקמן:
"2.1 הצדדים מסכימים, כי המועד הקובע יוארך עד ליום 18.1.15 (להלן: "המועד הנדחה")
2.2 התנאי המתלה מעודכן בזאת באופן שעד למועד הנדחה, הצדדים:
א. יגיעו להסכם עם בנק מרכנתיל לפיו (1)המוכר ישלם את מחצית חוב החברה ויופטר מערבותו לחובות החברה (2) הבנק יפרוס לקונה בתשלומים המקובלים על הקונה את מחצית החוב הנותרת ; וגם -
ב. בכפוף להשגת ההסכם כאמור לעיל עם בנק מרכנתיל, המוכר והקונה יתייצבו בבנק לאומי במועד שיתואם ביניהם עם שיקים בנקאיים לפקודת הבנק, כל אחד מהם על מחצית מחוב החברה כפי שיהיה באותה עת, ויפרעו את חוב החברה" (הדגשות הח"מ).

בסעיף 2.6 להסכם לא נכתב כי במועד בו יגיעו הצדדים להסדר עם הבנק כל אחד מהם ישלם מחצית החוב נכון ליום חתימת ההסכם. אם רצו כי כך יהיה, היה עליהם לציין זאת במפורש. בנסיבות אלה, אני מקבל את טענת התובע (הנתבע שכנגד) כי עליו היה לשאת במחצית החוב של החברה לבנק כפי שיהיה במועד בו יושג הסכם הפירעון עם הבנק. האמור לעיל מתיישב גם עם סעיף 2.2 לתוספת להסכם שגם הוא הובא לעיל ולפיו כל צד ישלם את מחצית החוב כפי שיהיה באותה עת.

איזון הפרשי היתרות של התובע והנתבע בספרי החברה

כאמור, הנתבע טען בכתב התביעה שכנגד כי בשל הנסיבות שנוצרו, הוא ובני משפחתו העבירו לחברה כספים רבים לצורך המשך פעילותה השוטפת. מצב זה לטענתו יצר פער בין היתרה שעמדה לזכותו בספרי החברה לעומת יתרת התובע בספרי החברה ולפיכך על התובע לשלם לו את סכום ההפרש בסך של 375,849 ₪. אני דוחה טענה זו.

מההתכתבויות בין התובע לנתבע עולה כי במהלך התקופה שלפני חתימת ההסכם הייתה ביניהם מחלוקת אודות הסכומים (ראו נספחים 26-28 לתצהיר הנתבע שכנגד).

בסעיף 13 להסכם שנחתם מאוחר יותר להתכתבויות אלה, שעה שמצב הדברים היה ידוע להם, הסכימו הצדדים כדלקמן: "הצדדים מצהירים, כי נכון למועד חתימת הסכם זה אין לאיש מהם והם מוותרים על כל תביעה וטענה כנגד רעהו". משכך הם פני הדברים, אין עוד מקום לטענות המועלות על ידי הנתבע (התובע שכנגד) ככל שהוא מבקש לקבל כספים מאת התובע (הנתבע שכנגד) בגין תקופה שקדמה לחתימת ההסכם ודין טענתו זו להידחות. ככל שיש לנתבע יתרת זכות בספרי החברה , הרי שזו יוצרת עילת תביעה כלפי החברה ולא כלפי התובע.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה העיקרית נדחית בעיקרה למעט הסך של 5,333 ₪ אשר על הנתבע לשלם לתובע. הסכום ישולם בתוך 30 יום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומו על ידי התובע. התביעה שכנגד נדחית. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ' אדר ב' תשע"ט,27 במרץ 2019, בהעדר הצדדים.