הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 28506-11-15

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובעת:

קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י ב"כ עוה"ד דוד בן חיים ואח'

נגד

הנתבעים:

1. גאנם חלוד, ת.ז XXXXXX734 – ניתן פס"ד ב- 26.6.16

2. נידאל בשאראת, ת.ז XXXXXX073 – ניתן פס"ד ב-25.4.17

3. חיון גל יגאל, ת.ז XXXXXX268
באמצעות ב"כ עו"ד ברוך בראון

4. זנזורי צביה, ת.ז XXXXXX396
בשם עזבונו של ר.ז. המנוח - כיורשת
מרח' דב הוז 6 נתניה 4247306

פסק דין
לפניי תביעה מכוח הוראת סעיף 9 בשילוב עם הוראות סעיפים 10, 11, 12 ו-7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"), בה מבקשת התובעת (להלן: "קרנית"), ששילמה פיצויים לנפגעת בתאונות דרכים, לחזור בתביעת שיפוי על ארבעה נתבעים, שהם: מי שנהגה ברכב המעורב בתאונה בהיעדר ביטוח , וכן - הבעלים, המחזיקים, המפעילים ובעלי השליטה ברכב, שהתירו או לא מנעו מהנתבעת 1 לנהוג ברכב.
הסכום הנתבע הוא סך של 291,945 ₪ נכון למועד הגשת התביעה הנדונה (12.11.15).
הרקע למחלוקת
ביום 17.10.2012 נפגעה הולכת רגל ממכונית מסוג פיאט מ.ר.8129450 (להלן: "הנפגעת" ו- "הרכב" - בהתאמה ) ונגרם לה נזק גוף (להלן: "התאונה").
לפי הנטען, בעת התאונה נהגה ברכב הנתבעת 1, כשהנתבע 2, בעלה, שהחזיק איתה ברכב, ישב לידה.
אין מחלוקת כי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, ואין מחלוקת כי במועד התאונה לא היה השימוש ברכב מבוטח בביטוח חובה ; זאת - באשר הנתבעת 1 נהגה ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח . הנתבעת 1 אף הודיעה כי בעת התאונה היתה מודעת להיעדר כיסוי ביטוחי.
בהיעדר ביטוח, בהתאם להוראות חוק הפיצויים, הגישה הנפגעת בתאונה תביעה לפיצויים נגד קרנית. בתביעה זו הוסכם, בפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט מיום 25.3.15 , על תשלום פיצויים בסך כולל של 238,162 ₪ , ששולמו ביום 26.4.15.
כחצי שנה לאחר ביצוע התשלום, כאמור, הגישה קרנית את התביעה הנדונה לשיפוי לפי הדין כאמור (תביעת חזרה) - נגד הנהגת, הנתבעת 1, ונגד בן זוגה, הנתבע 2, כמי שהחזיק ברכב, ואף ה ודיע לחוקרי קרנית, שרכש אותו כחודש טרם התאונה. כפי שעולה מהמצוין בהדגשה בכותרת של פסק הדין, כבר ניתן נגד כל אחד מהנתבעים 1 ו-2 פסק דין בהיעדר הגנה, בשנים 2016-2017 . כך שפסק דין זה הוא חלקי ומשלים לאותם שני פסקי דין.
אעיר, כי על אף חלוף הזמן מאז, נציגת קרנית לא ידעה לאמר בעדותה האם קרנית פעלה למימוש פסקי דין אלה.
קרנית הגישה את התביעה גם נגד האדם שהנתבעים 1 ו-2 הודיעו לחוקרים מטעם קרנית שמסר להם את הרכב לשימושם, ואף מכר להם את הרכב טרם התאונה , מר ר.ז. המנוח (שנפטר למעלה משנתיים לאחר התאונה); שאמו - הנתבעת 4 – בעצם מייצגת את עזבונו, כיורשת היחידה שלו.
קרנית הגישה את התביעה גם נגד מי שהיה במועד התאונה הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי , הנתבע 3.
הואיל ופסק דין זה ידון בחבות הנטענת של הנתבע 3 ושל מר ר.ז. המנוח, שהוא דודו של הנתבע 3 (להלן: "הדוד"), אקדים ואומר לצורך הבהרת המחלוקת, כי לפי הנטען מטעם הנתבע 3 , הוא בעצם לא היה בעליו של הרכב מעולם; כל מעורבתו בנדון היתה שמספר חודשים טרם מועד התאונה מועד התאונה נתן את הסכמתו לדודו המנוח - שהיה זה שבפועל רכש את הרכב - שירשום את הרכב במשרד הרישוי את שמו של הנתבע 3 כמי שרכש את הרכב; היינו – כמי שהרכב בבעלותו.
לטענת הנתבע 3 , הדוד פנה אליו, אחיינו, בבקשה שיעשה לו טובה ויסכים לרישום הרכב על שמו. כל זאת כרישום פורמלי בלבד, כאשר בעת הרישום הנתבע 3 אפילו לא היה בעל רישיון נהיגה, לא למד תיאוריה ולא עבר טסט. מתברר בעדויות כי הנתבע 3 פעל ללמוד נהיגה ולעבור טסט רק כשנתיים לאחר התאונה.
החוקרים מטעם קרנית פגשו את הדוד ביום 19.5.14. כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 15.9.14, נפטר הדוד, בגיל צעיר יחסית ובאופן פתאומי. הוא היה רווק, ללא ילדים, ועבד רק לפרקים, כשאת עבודתו האחרונה החל כשנה טרם מותו. עזבונו, שלפי הנטען מסתכם בסך 3 ,745 ₪ בלבד, עבר לאמו. אמו של הדוד, הנתבעת 4, הצהירה כי השתמשה בכסף הזה לרכישת מצבה לקברו.
אם כן, בפסק דין משלים זה, נותר לבחון להלן את חבותם הנטענת מטעם קרנית - של הנתבע 3 ו של הדוד (שהנתבעת 4 מייצגת את עזבונו) .
טענות הצדדים
קרנית, התובעת, טוענת שהנתבעים 3 ו-4 היו במועד הרלוונטי הבעלים, המחזיקים, המפעילים ובעלי השליטה ברכב, שהתירו או לא מנעו מהנתבעת 1 לנהוג ברכב. לטענת קרנית, בהתירם לנתבעת 1 את הנהיגה ברכב - הפרו הנתבעים חובה חקוקה עפ"י הוראות פקודת התעבורה, תקנות התעבורה ופקודת ביטוח רכב מנועי. לעמדת קרנית, הוראת סעיף 9 לחוק הפיצויים מעג נת את זכות החזרה של קרנית כלפי מי מבין החייבים המנויים בסעיף 9 שהיא רואה לנכון לחזור אליו, כאשר כל אחד מהם חייב לשפות את קרנית בגין מל וא סכום הפיצויים ששילמה.
הנתבע 3 טוען בכתב ההגנה שהגיש, שלמרות שהיה רשום במשרד הרישוי כבעל הרכב, בפועל – מבחינתו - מי ש נהג ברכב מנהג בעלים ועשה בו שימוש היה הנתבע 4 בלבד. הנתבע 3 מדגיש כי מעולם לא נתן הסכמתו לכך שהנתבעת 1 תעשה שימוש כלשהו ברכב. הנתבע 3 טוען עוד, כי לשיטתו סך הפיצוי ששולם על ידי קרנית הוא סכום מוגזם, אם לא - מופרך, ואם קרנית התנדבה לשלם אותו – אין לה להלין אלא על עצמה.
בתצהיר שנתן הנתבע 3 בנדון הצהיר שדודו התקשר אליו וביקש שהרכב שהוא עומד לרכוש ירשם על שמו של הנתבע 3, אחיינו . הנתבע 3 סמך על הדוד והסכים לבקשתו. מכאן , לטענתו, למרות שפורמלית היה רשום כבעל הרכב, בפועל מי ש רכש את הרכב והחזיק בו היה הדוד. הנתבע 3 מוסיף , ש כלל לא היה מודע לכך שהרכב איננו מבוטח. עוד מציין הנתבע 3, שמעיון בדו"ח החוקר של קרנית מיום 19.2.14 - עולה בבירור שהרכב נרכש כחודש לפני התאונה ע"י הנתבע 2 , שטרם הספיקו לבצע העברת בעלות טרם התאונה .
בהערה נוספת טוען הנתבע 3, שמעיון בתצהיר התובעת, בטרם קיבל את כל החומר הנדרש, ולאור העובדה שמדובר בנפגעת קל ושרשיונה של הנתבעת 1 לא נשלל, סכומי התביעה נראים מופרזים, אם לא - מופרכים.
בסיכומים מטעמו טוען הנתבע 3, כי אין כל מניעה חוקית להרשם כבעל רכב באופן פורמלי, וזאת , על אף שהוא איננו משמש אותך, אלא - אחר; וכן – כי, לפי הדין, אין בעצם הרישום לבדו להפוך אותו לבעליו של הרכב מבחינה מהותית (להבדיל - מדקלרטיבית בלבד).
הנתבעת 4, שהיא אימו של הדוד המנוח, הגישה כתב הגנה לבית המשפט מטעם עזבונו. הנתבעת 4 טוענת בכתב ההגנה שלה כי הנתבעת 1 פעלה ללא ידיעתה או הסכמתה או הסכמת הדוד המנוח. בתצהיר עדות מטעמה היא מצהירה כי ירשה את עזבונו של בנה, שמסתכם בסך 3,754 ₪. לגרסתה סכום זה שימש אותה לצורך הקמת מצבה לבנה המנוח. בנוסף היא מצהירה כי היא מבוגרת וחולה, וגם ככה מתקשה מאז שבנה נפטר.
הממצאים וסתירת "חזקת הרשות הראשונית" - בנסיבות
עיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהגישו ובאתי לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד הנתבע 3 להדחות; כמפורט להלן.
תחילה אמנה את ממצאי בנדון . על פי מכלול הראיות והעדויות מצאתי כי:
מי שרכש את הרכב ביום 24.5.12 (כחמישה חודשים טרם התאונה, שארעה ביום 17.10.12) היה הדוד.
הרישום של הנתבע 3 במשרד הרישוי כבעלי הרכב נעשה בהסכמת הנתבע 3, לבקשת דודו – כטובה שאין תמורה בצידה. ההסכמה נמסרה טלפונית, לאחר שהדוד הודיע לנתבע 3 כי יוודא לפעול לפי החוק.
במועד רכישת הרכב - הנתבע 3 לא היה בעל רשיון נהיגה וגם לא עבר תיאוריה וטסט. הוא פעל לקבלת רשיון נהיגה רק בשנת 2014.
הנתבע 3 לא עשה כל שימוש ברכב ולא נהנה ממנו מעולם.
לנתבע 3 לא היה מידע לגבי הרכב שרכש דודו והשימוש השוטף בו. הוא ראה את הרכב רק כשדודו הגיע איתו לביתם. הוא ידע שהרכב בצבע ירוק, אלה לא ידע איזה סוג הרכב.
הרכב נמכר על ידי הדוד לנתבע 2 כחודש טרם התאונה. הנתבעת 1 והנתבע 2 ידעו בעת התאונה, שהרכב אינו רשום על שמם. הנתבע 2 אף ידע שהרכב אינו רשום על שם הדוד שמכר לו את הרכב.
טרם התאונה - לא הכיר הנתבע 3 את הנתבעים 1 ו-2 או את הקשר שהיה להם עם דודו.
טרם התאונה - לא ידע הנתבע 3 ולא יכול היה לדעת שהנתבעת 1 נוהגת ברכב. הוא מעולם לא התיר ולא אפשר לנתבעת 1 לנהוג ברכב.
הנתבעת 1 והנתבע 2 ידעו שאין לרכב ביטוח – כבר כחודש טרם התאונה, והנתבעת 1 הסתפקה במועד התאונה בכך ש"נהגה בזהירות".
הנתבע 3 ודודו לא ידעו על התאונה עד שהחוקרים הגיעו ביום 19.5.14 לחקור את הנתבע 3, שהתקשר אל הדוד, שהופתע לשמוע על התאונה.
הנתבע 2 פעל לביטוח הרכב החל מיום 25.10.12 (שבוע לאחר התאונה) עד ליום 31.10.13).
רישום הבעלות ברכב לא השתנה לפחות עד פברואר 2014.
הדוד נפטר ביום 15.9.14 בפתאומיות, כארבעה חודשים לאחר מועד החקירה של הנתבע 3 (19.5.14), שבה נכח וסירב לענות לשאלות החוקרים.
התביעה נגד קרנית הוגשה בינואר 2014. קרנית שלחה חוקרים בפברואר 2014 לחקור את כל המעורבים – לאחר התאונה. בין היתר נגבו הודעות מהנתבעת 1, מהנתבע 2, מהנתבע 3. הדוד נכח בעת פגישת החוקר עם הנתבע 3 , אך אין כל רישום "מזמן אמת" של מה הדוד נשאל ומה ענה, למעט ציון בדו"ח החוקר שהדוד סירב למסור פרטים לגבי הרכב, השימוש בו והסיבה שהיה ברשות הנתבעים 1 ו-2. עוד נרשם, כי הדוד התקשר אל הנתבע 1 בנוכחות החוקרים, והתלונן בטלפון בנימה מאיימת על הגעת החוקרים אליו.
קרנית הסכימה להגשת תצהיר שנתנה הנתבעת 1 ללא חקירתה, ובתצהיר הוצהר כי: "[הנתבע 3] לא ידע ולא יכל לדעת שאני נוהג ברכב הנ"ל ומעולם הוא לא התיר ולא אפשר לי לנהוג ברכב" . עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותה שהיא נוהגת על הרכב שעליו "רשום חבר של בעלי", ו"בעלי קנה את הרכב בלי לעשות העברת בעלות". מודע אני לכך שבמשטרה אמרה הנתבעת 1 שהיא "לא זוכרת את השם שלו" - של מי שלו שייך הרכב, אך מעצם הסכמת קרנית לקבלת תצהירה ללא חקירתה, ועל רקע זה שהנתבעת 1 ענתה בהודעה למשטרה לשאלה אחת קודם – בה תהה החוקר המשטרתי בענין היעדר ביטוח, שהביטוח נגמר שבוע ימים טרם התאונה "והייתי בדרך לחדש את זה", עולה שנהגה ברכב מינהג בעלים; ושיש לפרש אמירה זו לגבי "למי שייך הרכב", כעונה בעצם לשאלה: על מי רשום הרכב.
בעלה של הנתבעת 1, הנתבע 2, מודיע לחוקר : "האוטו היה אצלי בקושי חודש עד התאונה קניתי אותו מבחור בשם [שמו הפרטי של הדוד] מנתניה הרכב רשום על שם חבר שלו, אני אנסה לברר את השם שלו" . ודוק, הנתבע 1 מסר הודעה לחוקרים מטעם קרנית ב-9.2.14, אשתו, הנתבעת 1 מסרה הודעה לחוקרים ב-10.2.14, ואילו לנתבע 3 הגיעו החוקרים רק ביום 19.5.14. ואז הנתבע 3 צלצל לדוד לקרוא לו לבוא לפגוש את החוקר אצלו.
מכאן מובן מדוע הדוד (המנוח כיום) דיבר עם הנתבע 2 בכעס בטלפון, לאחר ששמע על התאונה ראה חוקר שהגיע אל הנתבע 3, שמן הסתם - הודיע לנחקרים (הנתבע 3 והדוד) שכבר פגש את הנתבעת 1 והנתבע 2 וקיבל מהם גרסה.
עובדות המקרה העולות ממה שקרנית הציגה בהודעות הנתבעים לחוקרים ובדיווחי החוקרים, הם שהרכב כבר נמכר טרם התאונה , ולקונה, הנתבע 2, לא בער להעביר בעלות, כל זאת כשהדוד (או הנתבע 1) אינם מעדכנים על העברת הקנין למי שהרכב רשום דקלרטיבית על שמו, הנתבע 3.
באמור לעיל יש גם חיזוק לגרסה של הנתבע 3 שלא היתה לו כל ישיעה או היכרות עם הנתבעים 1 ו-2. ניתן לראות מהודעת הנתבע 2, שהנתבע 3 אכן לא היה מוכר לו, גם לא בשנת 2014; זאת, כאשר בהודעתו לחוקרים מכנה הנתבע 2 את מי שהרכב רשום עליו במשרד הרישוי - כ"חבר" של הדוד, ולא מציין "אחיינו של" או "בן משפחה".
קרנית טוענת בסיכומים מטעמה שאין להאמין לנתבע 3 כי עדותו "כוזבת ומתחמקת". למקרא עדות הנתבע 3, אינני מקבל תאור זה. לא מצאתי סתירות מהותיות בגרסת הנתבע 3. מדובר במי שבשנת 2012 התגורר בבית אמו (היה כבן 25 באותה עת), לא היה בעל רשיון, ועשה טובה לדוד שהיה דמות דומיננטית בחייו. לשאלת בית המשפט מדוע פנה הדוד דווקא אל האחיין שלו בבקשה לטובה של הרישום, כאמור, משיב הנתבע 3: "הוא היה קרוב אלי הרבה, הוא היה כמו דמות של אבא, אני מאמין לו שזה בגלל זה"; וכשהדוד התקשר אל הנתבע 3 לבקש את הטובה, הסכים לכך, כשהוא מבהיר שזה "כל עוד לא מדובר במשהו לא חוקי". ואז חתם לו על יפויי כוח, לא היה איתו בבנק.
ראיתי את טענת קרנית לסתירה בגרסת התובע, כשהיא מפנה לכך שהתובע מאשר בהודעתו לחוקרים מיום 19.5.14: "ש.ת. קבלנו על הרכב חשבוניות של כביש 6 ושלמנו אותם והאיש שהרכב שימש אותו הביא את הכסף דרך אמא שלי. ש.ת. אמא שלי יודעת הכל אני לא יודע כלום". ומפנה עוד לכך שבחקירתו בבית המשפט, עונה התובע לשאלה: מה תגובתו לכך שעולה מהדברים שנרשמו בהודעתו, כאמור, שידע שגם אחרים השתמשו ברכב ולא רק הדוד (בגלל הביטוי: "האיש שהרכב שימש אותו"), השיב תחילה "אני לא אמרתי שום דבר" ו "לא ידעתי שום דבר", ולאחר מכן: "רק רפי נהג בו (ברכב), לא יודע איך הוא (החוקר) הגיע לזה, אולי הוא ניסח את זה אחרת, אני אומר רק את האמת" .
ובכן, אינני בטוח שעולה סתירה הכרחית בדברים. ההתנהלות של תשלום על האגרות של כביש 6 – היתה דרך האם. לא ברור מההודעה, האם הביטוי "האיש שהרכב שימש אותו" אינו אלא "תרגום" של החוקר לזהותו של הדוד, באשר גם לא ברור מדו"ח החקירה אם הודעה זו נגבתה טרם שהדוד הגיע לבית הנתבע 3, או לאחר מכן. אזכיר, כי לפי גרסת הנתבע 2 הרכב עבר לרשותו כחודש לפני התאונה; עוד אזכיר, כי הנתבע 3 לא היה מודע לתאונה משך כשנתיים לאחר התאונה, ובזמן הזה הרכב היה בחזקת הנתבעים 1 ו-2, שאף פעלו לבטחו החל מכשבוע לאחר התאונה. כלומר, בהחלט ייתכן שכל ענין תשלומי אגרת כביש 6, ככל שאכן שולמו על ידי מישהו אחר מהדוד, החל בכלל לאחר התאונה בענייננו. כך, שבכל מקרה, לא הופרכה גרסת הנתבע 3 שמבחינתו – לפחות עד לתאונה – לא היתה לו כל אינדיקציה לכך שאחרים משתמשים ברכב, ולא – דודו .
תחת פרק "חקירת בעל הרכב הרשום" בחקירת חוקרי קרנית, מופיע סיכום חקירה של הנתבע 3 מיום 19.5.14, לפיו - מהחקירה עלה כי הנתבע 3 לא ידע פרטים רלוונטים אודות הרכב וניכר כי זה נתון להשפעת קרוביו. בסיכום החקירה המסקנה הנרשמת על ידי החוקרים היא שהנתבע 3 אף לא ידע מאיזה סוג הרכב, מי נרכש ולמי נמסר.
בניגוד לדמות שמבקשת קרנית להקנות לדוד בסיכומים מטעמה, מבחינה ראייתית קרנית איננה יודעת על הדוד, שנפטר, אלא שב"כ הנתבע 3 אמר ש "היו לו בעיות פיננסיות", ו מה שהחוקרים כתבו שהתרשמו "כללית מהתנהגות בעלת נורמות עברייניות". הדוד נפטר ביום 15.9.14, לאחר שאף שהחוקרים שלחו לקרנית מכתב מיום 9.6.14, בו מסרו לקרנית את הפרטים של הדוד ומענו, זה ש"סירב לשתף פעולה בעת חקירתו, היה מסויג ולבסוף סילק אותנו מהמקום", כך במכתב. קרנית בחרה שלא לשלוח באותם 3 חודשים – עד שנפטר – את החוקרים לנסות לדובב את הדוד ולברר את הדברים לאשורם.
קרנית מבקשת בסיכומים מטעמה להטיל על התובע את הנטל של מתן אימון באדם שאינו אמין. כדוגמא היא מציגה את העובדה שבארבעה חודשים שחלפו מאז ביקור החוקרים ועד למות הדוד, הוא לא עמד בדיבורו לנתבע 3 שהוא "יטפל בזה". אני מוצא כי היעדר אמינותו של הנטענת של הדוד, ככזאת שהיה על התובע להתנהל אחרת בגינה מול דודו בענייננו - לא הוכחה ברמה הנדרשת בדין האזרחי. אכן, הדוד מכר את הרכב לנתבע 2, מבלי שפעל להעברת הבעלות על שמו משך מספר שנים. זאת רשלנות של הדוד כלפי הנתבע 3, בשל ידיעתו שהנתבע 3 נחשף לסיכון מסוים כבעלים רשום של הרכב. אין בכך להשליך לאשם שמבקשת קרנית לייחס לנתבע 3, באשר לא הוכח ברמה הנדרשת שמדובר באדם שהנתבע 3 בנסיבות היה צריך להזהר מלסמוך עליו.
אשר על כן, אנו מצויים במצב בו כחודש לפני התאונה, באופן מהותי, הרכב כבר נמכר לאחר. הדוד נהג מנהג בעלים ברכב ומכר אותו. גם הדוד, המוכר, וגם הנתבע 2, הקונה, נושאים באשם של אי-ביצוע העברת הבעלות על שם הקונה, מתוך מודעות שהרכב בכלל רשום על שמו של גורם שלישי – הנתבע 3, וכנראה מתוך ניצול תמימותו וחוסר ידיעתו, שהטובה שהסכים לעשות עבור דודו כבר לא נדרשת לדוד.
בינתיים, הבעלים החדשים נוהגים באופן פושע ולא סביר, ומתוך מודעות להיעדר ביטוח, נוטלים את הסיכון ו"נוהגים בזהירות", הנתבעת 1 ברכב והנתבע 2 ברכב איתה. כאמור, מוסכם על קרנית שטרם התאונה - לא ידע הנתבע 3 ולא יכול היה לדעת שהנתבעת 1 נוהגת ברכב. הוא מעולם לא התיר ולא אפשר לנתבעת 1 לנהוג ברכב.
כך, שכפי שיפרט להלן, נסתרת בענייננו הן "חזקת הרשות הראשונית" של מתן היתר מצד הבעלים לנסיעה ברכב , בבין היתר, בגין ההסכמה הדיונית לפיה מתקבלת ללא עוררים עדות הנתבעת 1 שהנתבע 3 לא יכול היה לדעת על נהיגת הנתבעת 1 ברכב, כאשר הוכח , שהיא בפועל ידעה שהיא נוהגת ללא ביטוח. עוד הוסכם לקבל את גרסתה שלא התיר ולא איפשר לנתבעת 1 לנהוג. וכיצד הוא יכול להתיר ולאפשר נהיגת כל אדם ע ל רכב שמעולם לא היה בבעלות שלו (מהותית), ושכחודש טרם התאונה כבר עבר לבעלות של הנתבע 2 (מהותית), מי שהנתבע 3 איננו מכיר ואין לו כל שליטה עליו.
הדין הרלוונטי ויישומו בענייננו
מקריאת הוראות סעיף 9 בשילוב עם הוראות סעיפים 10, 11, 12 ו-7 לחוק הפיצויים ביחד עולה כי זכות החזרה של קרנית אינה רק כלפי מי שנהג ללא ביטוח, אלא גם כלפי בעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 (להלן: " פקודת הביטוח") [סעיף 7(6) לחוק הפיצויים , ראו גם: ע"א (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (פורסם; 5/11/13) (להלן: "ענין יעקובי")). מדובר באחריות שילוחית, המצטרפת לאחריות המשתמש, להבדיל מאחריות אישית או מעורבת [ע"א 360/80 מיכון למטע בע"מ נ' קרנית פ"ד לה (2) 383].
כפי שנפסק לא פעם, זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח ונהיגה ללא רישיון והיא מונעת הטלת מלוא נטל הפיצוי על ציבור המבוטחים [ע"א 483/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם פ"ד מא (4)754, 763-764 (1987)].
על קרנית, בתביעתה זו נגד הנתבעים 3 ו-4, להוכיח שני יסודות: האחד, כי הנתבעים 3 ו-4 הם "בעל רכב או המחזיק בו" במובן הוראות החוק הרלוונטיות. השני – גם אם הנתבעים 3 ו-4 הם הבעלים או המחזיקים בו – כ י התירו לנהג את השימוש במועד האירוע [ת"א 53094/05 קרנית נ' הרוש (פורסם; 26.12.06) (להלן: "עניין הרוש"); ת"א 50812/05 קרנית נ' סבג (פורסם; 22.8.07); ת"א 63522/05 קרנית נ' לוי (פורסם; 30.12.07].
חוק הפיצויים איננו מגדיר מי יחשב "בעל רכב" לצורך חבות על פי החוק ולצורך זכות החזרה . משכך, יש לפנות, ראשית, למשמעות הרגילה של מושג הבעלות על פי דיני הקניין [ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 192].
בית המשפט העליון חזר וקבע כי מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין אשר על-פי הוראת סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום. חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב קמה אך מכוח החוק. רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי; זאת, בניגוד, למשל, בכל הקשור לרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין - שהוא קונסטיטוטיבי [ראה להשוואה, תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969; רע"א 5379/95‏‏ "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ‏, פ''ד נא(4) 464, 473-472 (1997); רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח (פורסם; 2.6.11); ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח (6) 941, 948 (2004)].
בענין ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מג(2) 564 (1989), נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום של רכב במשרד הרישוי הוא בעל ערך "דקלרטיבי" גרידא. בענין ע"א 492/64 לוי נ' וייס ואח' פ"ד יט 586 (1965), נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות, וכי השינוי ברישום אינו משנה בעלות. מכאן שברור שעצם הרישום אינו יוצר בעלות וניתן שהרישום והבעלות בפועל לא יהיו זהים.
בעניין יעקובי נפסק כי יש לפרש את המונח "בעל הרכב", בהקשר זה, כבעליו הרשום של הרכב במשרד הרישוי, שכן פרשנות אחרת שלפיה יש לבחון בעלות בפועל, מרוקנת למעשה מונח זה מתוכן, שכן מה בין "בעל רכב בפועל" לבין "מחזיק"? הובהר כי אמנם רישום בעלות של כלי רכב במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד, אך קביעה זו רלוונטית במישור הקנייני, ואין להחילה אוטומטית בתביעות חזרה של קרנית לפי חוק הפיצויים, באשר מתן פרשנות לפיה יש לבחון בעלות בפועל ואין די ברישום הבעלות בלבד במשרד הרישוי אינה מתיישבת עם לשון הסעיף ותרוקן למעשה את התיבה "בעל הרכב" מתוכן.
אשר ליסוד ההיתר שנדרש גם הוא, במצטבר, לצורך הקמת זכות החזרה, קיימת חזקה עובדתית כי הנוהג בכלי רכב נוהג ברשות הבעלים והמחזיק, כאשר הפרשנות היא כי די אף בהיתר מכללא [ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין פ"ד יח (3) 662 (להלן: "ענין קלקשטיין"); ע"א 483/84 קרנית נ' עוזי פ"ד מא (4) 754; ע"א 31/85 בדיר נ' טסה פ"ד מג (2) 81).
ודוק. לפי הדין ניתן לסתור חזקה זו אם יוכיח הבעלים או המחזיק, כי לא היו לו כל שליטה, פיקוח או זיקה לרכב, כי לא היה כלל במצב בו יכול היה לאסור את השימוש וכי אין בו "אשם" . עוד נפסק כי די במתן רשות ראשונית כדי לקבוע שמדובר בהיתר לצורך זכות החזרה של התובעת [ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה פ"ד לט (4) 821].
לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית בענין רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (פורסם; 21.11.2010), בקובעו שמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעניין קלקשטיין, כלשונם:
"יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש' ".

בהסתכלות לאחור על הממצאים בענייננו, ניתן לראות כי המבחן הדו-שלבי שנקבע בענין יעקבי איננו מתמלא בנסיבות ענייננו. הנתבע 3 הרים את הנטל להוכיח שלא היה לו כל קשר עם הרכב, ושרישומו כב עליו במשרד הרישוי היה דקלרטיבי בלבד. הנתבע 3 לא ידע אפילו מה הסוג הרכב. עולה ממכלול הראיות כי לפחות עד למועד התאונה נחזה לנתבע 3 כי השימוש ברכב הוא בידי דודו, והוא סמך על דודו שיפעל כדין. הנתבע 3 לא היה מודע לכך שהרכב כבר נמכר לנתבע 2 טרם התאונה, ובעצם - כלל איננו נמצא ברשות דודו. מכאן שלא ניתן לקבוע כי הנתבע 3 היה יותר מבעלים פורמליים של הרכב הנדון.
אם בנסיבות ענין יעקובי מצא בית המשפט להטיל על מי שהרכב היה רשום על שמו אשם סימבולי בדמות חיוב ב-5% בלבד מ סך תביעת החזרה של קרנית באותו ענין , הרי שבענייננו – אני מוצא כי אין לקבוע כל אשם לנתבע 3. כפי שעולה מהפסיקה, במסגרת בחינת האשם בוחנים את מידת הקירבה והשליטה של מתיר השימוש ברכב, ורק מקום בו יוכח אשם המתבטא בידיעה, פזיזות, עצימת עיניים או רשלנות, רק אז תקום זכותה של קרנית לשיפוי ממתיר השימוש. בהתאם לכך, נראה כי מקום בו מדובר בבעלות פורמאלית בלבד כשלבעלים אין כל זיקה לרכב , ושבמהות הרכב גם נמכר הלאה (על ידי מי שהבעלים הרשום מוחזק כמי שנתן לו היתר – הדוד), ונסתרה חזקת "מתן הרשות הראשונית", הרים הנתבע 3 את הנטל להוכיח היעדרו של אשם בנסיבות ענייננו. ועל כן , משלא הוכח בענייננו קיומם של דרישות המבחן הדו שבלי שנקבע בענין יעקובי - לא עומדת לקרנית בנסיבות ענייננו זכות שבדין לחזור על הנתבע 3 בתביעה לפי חוק הפיצויים .
ועוד אעיר, כי לתפישתי המקרה בענייננו הוא מהמקרים הנדירים בהם – קבלת תביעת החזרה של קרנית נגד הבעלים הרשום בהיעדר ביטוח, משמעה תפיסה גורפת שבהיעדר ביטוח – תמיד יחויב הבעלים הרשום, בכל מקרה. אין זה הדין - כפי שעולה מההנמקה בענין יעקובי, כאמור. במקרה כמו בענייננו, בו רכב נמכר לאדם שבוחר במודע לנהוג עליו ללא ביטוח, ראוי לראות בכך מעין ניתוק קשר סיבתי לכל אשם שתיאורטית ניתן לייחס למי שרשום פורמלית כבעלים.
ישנם מקרים שבהם ראוי שהאינטרס של חלוקה שוויונית של הנטל המוטל על הציבור או האינטרס ההרתעתי יסוג מפני נסיבות שבם ניכר תום הלב של בעל הרכב, והיעדר אשם מצדו; כמו בענייננו. בהקשר זה אני מוצא להזכיר את שנאמר בענין ע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר (פורסם; 18.1.07):
"..."היכן ההצדקה להסיר את הנטל מהפרט מפר החוק ולהטילו על כלל הצבור שומר החוק?". שאלות אלה עמדו ביסוד החלטתו של בית-המשפט בפרשת אברהם. אין הן מתעוררת מקום בו לא נפל רבב במעשיו של בעל הרכב מתיר השימוש, שאז, קשה לייחס לו התנהגות "מחדלית" ואין לראותו כ"מפר חוק". לא קשה להעלות על הדעת מצב שבו אדם פרטי יתיר שימוש ברכבו, תתרחש תאונה ותקום חבות, ובדיעבד יתברר כי חרף התנהגות תמת-לב ונטולת כל אשם מצדו של מתיר השימוש, החבות לא תהיה מכוסה על-ידי הביטוח...".
מאידך, אשמו של הדוד, שלא פעל לוודא שהרישום מועבר על שם רוכש הרכב - ברור בעליל. אם קיים אשם באי-העברת הבעלות במשרד הרישוי לאחר מכירת הרכב לנתבע 2, הרי הוא לפתחו של הדוד (והנתבע 2). אשר על כן, דין התביעה נגד עזבונו – להתקבל.
אזכיר כי, על – פי סעיף 104(א)(1) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, הוצאות הכרוכות בהלוויית המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו קודמות לכל חובות העזבון.
לא מצאתי לקבל טענות שהושמעו בנדון מטעם הנתבעים לענין גובה סך התביעה, באשר לא הובאו ראיות מספקות על מנת לסתור בענייננו את החזקה שקרנית איננה מתנדבת לשלם לנפגעים בתאונות דרכים מעבר לסך הראוי לפי הדין .

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:
התביעה נגד הנתבע 3 נדחית.
התובעת תשלם לנתבע 3 בגין שכר טרחה סך של 12,000 ₪.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט על פי שומת הוצאות שיציג לה הנתבע 3 (על פי קבלות). ככל תידרש הכרעה יש להפנות לאישורי.
התביעה נגד הנתבעת 4 – כנציגת העיזבון - מתקבלת, כך שהנתבעת 4 תשלם לתובעת סך של 291,945 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה הנדונה (12.11.15) ועד למועד מתן פס"ד זה .
כנציגת העיזבון - הנתבעת 4 תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד על פי שומת הוצאות שתציג לה התובעת (על פי קבלות). ככל תידרש הכרעה יש להפנות לאישורי.
למען הסר ספק, אחזור ואדגיש, שחיובה של הנתבעת 4 (יורשת שנתבעת כמייצגת את העיזבון) לביצוע תשלומים בפועל על פי פסק דין זה מוגבל לגובה סכום העיזבון שהותיר אחריו המנוח ר.ז., ככל שהותיר עזבון כזה, ובכפוף לקדימויות שקובעות דיני הירושה.
הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו בתוך 30 יום מיום שתועבר שומת הוצאות, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
עותק פסק הדין מותר בפרסום, בתנאי שהכותרת לא תכלול פרטים מזהים .

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל. 5129371
זכות ערעור - כדין.
54678313

ניתן היום, ח' ניסן תש"פ, 02 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.