הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 28209-05-17

מספר בקשה: 11
לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע/ המשיב:

פלוני
ע"י ב"כ אוריאל גניהר ואח'

נגד

הנתבעת/ המבקשת:
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נ. גיצה ואח'

החלטה

לפני בקשת המבקשת, הנתבעת, לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, וזאת על פי הוראת תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, והוראות סעיפים 5, 6 ו-16 ל חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. המשיב, התובע, התנגד לבקשה – בתשובה שהוגשה מטעמו, והנתבעת השיבה להתנגדות.
רקע:
ענייננו בתביעה בגין נזק גוף, אשר לטענת התובע נגרם לו בתאונת דרכים אשר בה היה מעורב בשנת 2003 .
בעקבות תאונה הנ"ל הגיש התובע בשנת 2010 תביעה נגד הנתבעת, המבטחת הרלוונטית על פי הוראות חוק הפלת"ד [ת"א 16789-08-10 ] (להלן: "התביעה המקורית"). התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, אולם לנוכח התמשכות הליכי קביעת נכותו של התובע במל"ל, ומאחר שעניינו של התובע חזר פעם נוספת לוועדה הרפואית לעררים , וטרם נדון שם (במאי 2015 ניתנה הנחיה של בית הדין האזורי, בעקבות פסק דין שנתן בעניינו של התובע, כי תכונס ועדה רפואית לעררים בהרכב חדש), התבקש בית המשפט במסגרת תיק התביעה המקורית, ביום 06.09.2015 , בהסכמה - למחוק את התביעה, ולאשר את ההסדר הדיוני בין הצדדים שהוגש מטעמם במסגרת בקשה למתן פסק דין, ובו נקבע כדלקמן:
"התביעה תמחק בהסכמת הצדדים. ככל שהתובע יגיש תביעה מחדש תוך 90 יום מהמועד בו יסתיימו הליכי קביעת נכות התובע במל"ל, לא יעלו הנתבעים טענה בדבר התיישנות.".
ביום 6.9.15 נתן בית המשפט בתיק התביעה המקורית תוקף של פסק דין להסדר הדיוני שהוגש מטעמם של הצדדים , כאמור, והתביעה נמחקה.
ביום 15.12.2016 קבעה הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 23.5% לצמיתות, ובתוספת תקנה 15 (סה"כ – 30%) .
ביום 14.05.17 הגיש התובע התביעה הנדונה בענייננו , על בסיס קביעת הוועדה רפואית לעררים של המל"ל, כאמור [ לפי הוראת ס' 6ב' לחוק הפלת"ד].
ב-ס' 20ה' לכתב התביעה טען התובע : "בתאריך 15/12/2016 ניתנה החלטה מטעם המל"ל לפיה התובע 30% נכו צמיתה בתאריך 15/2/2017 הפכה ההחלטה לצמיתה שכן התובע לא ערער עליה."; ובסעיף 27 לכתב התביעה הצביע על קיומה של התביעה הקודמת ועל ההסכם שקיבל בה תוקף של פס"ד ; וההסכם צורף לכתב התביעה.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת , כטענה מקדמית, להתיישנות התביעה ; ובהמשך, הגישה בקשה זו, למתן הכרעה בטענת הסף , שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה , כאמור.

ואלו טענות הנתבעת/ המבקשת:
נוכח ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, אשר, כאמור, קיבל תוקף של פסק דין, היה על התובע להגיש תביעתו מחדש תוך 90 יום מהמועד בו הסתיימו הליכי קביעת נכות התובע במל"ל, והוא לא עשה כן.
ביום 15.12.2016 הסתיימו הליכי קביעת נכותו של התובע במל"ל, וזאת - בהתאם למכתב שנתקבל מאת המל"ל מאותו מועד, ובו נכתב: "החלטת הועדה הרפואית לעררים היא סופית" [צורף לכתב התביעה].
יש לדחות מכל וכל את טענת התובע בכתב התביעה כי, בנסיבות, המועד המחייב לתחילת ספירת 90 הימים עד למועד ההתיישנות הינו 15.02.17, וזאת, כי לטענתו אין לחשב במניין 90 הימים (המוסכמים) את 60 הימים בהם ניתן לערער על החלטת ועדת הערר. שהרי, אף אם קיימת אפשרות לערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים לבית הדין האיזורי לעבודה, בתוך 60 ימים, הרי שהדיון בערעור יכול לעסוק "בשאלת חוק בלבד", ולא - בשיעור הנכות; ועל כן, לעמדת הנתבעת - יש לספור (לכלול) במניין 90 הימים את 60 ימי זכות הערעור, כאמור.
יתרה מכך, קבלת עמדת התובע, כאמור, תחטא לכוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, ותוביל לתוצאה אבסורדית, שלפיה לעולם לא יסתיימו הליכי קביעת נכותו של התובע, שכן לפי הדין כל חצי שנה באפשרות התובע להגיש למל"ל תביעה להחמרה.
במקרה דנן, עילת התביעה קמה לתובע ביום התאונה בתאריך 16.09.03 והתביעה המקורית הוגשה שיהוי גדול - בחודש 08/2010 ; דהיינו כחודש בלבד לפני מועד ההתיישנות. התביעה נמחקה, בהסכמה כאמור, ביום 06.09.2015 , ואלמלא ההסדר אליו הגיעו הצדדים, הרי שבנסיבות ענייננו, על פי הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות - בנסיבות , היתה עילת התביעה מתיישנת שנה לאחר מחיקתה, דהיינו כבר ביום 06.09.2016 ; ואולם, בעקבות הסכמת הצדדים הוארכה לתובע תקופת ההתיישנות פעם נוספת, וזאת, כאמור, למשך 90 ימים נוספים מהמועד בו יסתיימו הליכי קביעת הנכות במל"ל; מועד שחלף כבר ביום 15.03.17.
משהוגשה התביעה הנדונה רק ביום 14.5.17, התביעה התיישנה; ו בשל כך - דין התביעה להידחות.

ואלו טענות התובע/ המשיב:
ביום 15.12.2016 קבעה הוועדה הרפואית לעררים במסמך "הודעה על החלטת ועדה רפואית לעררים", כי נכותו היציבה של התובע עומדת על 30% לצמיתות. באותו מסמך, הובהר לתובע כי ההחלטה הועדה לערעורים אינה סופית, באשר ניתן לערער עליה בשאלת חוק - בתוך 60 יום ממועד קבלת ההודעה .
מכאן שההחלטה של המל"ל בדבר קביעת הנכות של התובע במל"ל הופכת חלוטה, לכל המוקדם, 60 יום לאחר ה מועד שבו ניתנה החלטת וועדת העררים, כלומר - ביום 15.02.2017 (הוא 60 יום מיום 15.12.16) ; זאת - בהנחה שהתובע קיבל את החלטת הוועדה באותו היום בו נחתמה ( כלומר ביום 15.12.2016) ; ויש להזכיר, כי לרוב המערערים על החלטת ועדת המל"ל לוועדה רפואית לעררים, מקבלים את מכתבי המל"ל באיחור- אם בכלל.
האבחנה שמנסה הנתבעת לעשות בין ערעור בשאלת חוק לבין ערעור בעניין שיעור הנכות היא מלאכותית ואין לה כל מקום, שכן ברי כי לבירור " שאלה שבחוק", יכולה להיות השפעה על גובה הנכות וסכומי הגמלה; ולשם כיוונו הצדדים בהסכמתם .

דיון והכרעה:
בכדי להכריע אימתי היה המועד האחרון להגשת התובענה המחודשת, יהיה עלינו לפרש את ההסכם אשר נחתם בין הצדדים. כאמור, בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, נקבע כדלקמן:
" התביעה תמחק בהסכמת הצדדים. ככל שהתובע יגיש תביעה מחדש תוך 90 יום מהמועד בו יסתיימו הליכי קביעת נכות התובע במל"ל, לא יעלו הנתבעים טענה בדבר התיישנות". (ההדגשה הוספה)
היינו, בהסכם נקבע מנגנון של ויתור, שמשמעותו - מניעות; לפיו, גם אם התביעה התיישנה לפי חישוב המועדים על פי הדין "היבש", הרי שיש לתובע שהות להגישה עד 90 יום מיום ש "יסתיימו הליכי קביעת נכות התובע במל"ל", מבלי שיאלץ להשיב לטענת התיישנות, שהנתבעת התחייבה לא להעלות באותן נסיבות . אעיר, כי ככלל, זכות הטוען להתיישנות לפי חוק ההתיישנות - היא דיונית ולא מהותית ; ועל כן, צדדים נוהגים להסכים בענין זה - במושגים של ויתור על העלאת הטענה ; כפי שאירע בענייננו.
כאמור, על פי הנתבעת, יש לפרש את ההסכם כך, שבנסיבות ענייננו - המועד בו הסתיימו הליכי קביעת הנכות הינו 15.12.2016, וזאת - בהתאם להחלטה שניתנה על ידי הוועדה הרפואית לעררים באותו יום , אשר קבעה כי הנכות אשר נקבעה על ידיה הינה "סופית".
כאמור, התובע טוען כי יש לפרש את ההסכם כך, שבנסיבות ענייננו - המועד בו הסתיימו הליכי קביעת נכותו של התובע במל"ל הינו (לכל המוקדם; בשל שאלת מועד מסירת ההחלטה לתובע) - 15.2. 17, שהוא 60 מיום מתן החלטת הוועדה הרפואית לעררים (הוא יום 15.12. 2016, כאמור); זאת – משום שרק ביום 15.2. 17 נהפכה קביעת המל"ל לחלוטה, וזאת - משום שעל פי חוק עומדת לתובע זכות ואפשרות לערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בתוך 60 יום מיום קבלת ההחלטה של הוועדה על ידי התובע.
כאמור, הנתבעת מפנה לכך, שאף אם קיימת אפשרות לערער לבית הדין לעבודה בתוך 60 ימים, כאמור, הרי שהדיון בערעור יעסוק בשאלת חוק בלבד, ולא - בשיעור הנכות; לשיטתה - הנכות נקבעה כבר בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים , ועל כן, לשיטתה, אין להתחשב במניין הימים שמהם מתחילים לספור את "הארכה" המוסכמת של 90 יום – ב-60 הימים בהם עומדת לתובע זכות הערעור, בשאלת חוק בלבד, כאמור.
היינו, לטענת הנתבעת, הגשת ערעור על החלטת הוועדה רפואית לעררים אפשרי על פי חוק בתוך 60 יום ממתן החלטה (מסירתה לתובע) . אולם ערעור בגין החלטת ועדת הערר ניתן להגיש בשל סוגיות משפטיות בלבד; כלומר, בית הדין הארצי לעבודה איננו יכול לשנות או להתערב בהחלטת ועדת הערר בנוגע לשיעור אחוזי הנכות שניתנו למערער; על כן, לשיטתה, ניתן להסיק כי החלטת ועדת הערר בדבר שיעור אחוזי הנכות של התובע נהיית חלוטה במועד מתן ההחלטה על ידי הוועדה , ולא - לאחר 60 ימים; וודאי – במקרה בו התובע כלל לא ערער על ההחלטה.
לצורך הדיון, נקדים ונזכיר את הדין. לשון סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], תשנ"ה-1995 היא: "החלטות של ועדה רפואית לעררים, ועדה לעררים וועדה לעררים לשירותים מיוחדים, ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה;...". זאת - בתוך 60 יום, כאמור .
על פי הפסיקה, במסגרת סמכותו של בית הדין לדון " בשאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם וועדת העררים טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה על פי דין [עב"ל 10014/98 יצחק הוד נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)] . אך מה המשמעות המעשית העולה מסמכות זו?
בענין דב"ע (ארצי) נז/50–1 אורי רשתי נ. המל"ל ( פורסם; 6.7.97; ס' 6), נפסק:
"הביקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על פעילות והחלטות הוועדות הרפואיות לעררים, נעשית במסגרת סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה1995-. ביקורת זו מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמת טעות שבחוק, פגם משפטי, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או התעלמות מהוראה מחייבת. משנתברר כי נפלה טעות משפטית בהחלטת ועדה רפואית לעררים, הכלל הוא כי אין בית הדין עצמו מתקן את הטעות אלא הוא מחזיר את העניין לוועדה הרפואית, בצירוף הוראות. כמו כן, הכלל הוא כי יש להחזיר עניין לוועדה באותו הרכב שדן לפני כן בעניין, משום שחזקה עליה שתעשה מלאכתה נאמנה ( ר' דב"ע נא/01-29 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, 162). ההחזרה לוועדה בהרכב שונה היא החלטה חריגה המחייבת טעם והנמקה ( ר' דב"ע נא/01-24 יוסף אחמד מגדאללה - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 185).
החזרת עניין לוועדה אין משמעותה " חוסר אמון" בפעילותה הקודמת או בהחלטתה הקודמת של הוועדה. ההחזרה היא חלק ממבנה ההוראות שבחוק הביטוח הלאומי, המעניקות את הסמכויות לקביעת דרגת נכות של נפגעי עבודה, בידי הוועדות הרפואיות, וזאת תחת פיקוחו המשפטי של בית הדין לעבודה.". (ההדגשה הוספה)
לשון אחר, לפי הדין, ובפועל, בין סמכויות בית הדין ביושבו כערכאת ערר על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, קיימת גם סמכות פיקוח ובחינה, שאכן התנהלות הוועדה הרפואית לעררים היתה תקינה – במובנים שונים; סמכות שתוצאתה המעשית היא הח זרת הדיון בעניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים.
ודוק. עיון בתיק בית המשפט בתביעה המקורית ובנספחים שצורפו לתגובת התובע בענייננו , מעלה, כי כך, אירע בפועל גם בעניינו של התובע בענייננו, כאשר במהלך ניהול תביעת המל"ל במשך השנים - טרם החלטה זו של וועדת הערעורים מ-15.12.15, פנה המל"ל בערעור לבית הדין לעבודה, מה שגרם להחזרת עניינו לוועדה הרפואית לעררים, ולאחר מכן – גם התובע פנה בערעורים לבית הדין ועניינו הוחזר – במספר מקרים, במספר פסקי דין - לוועדה הרפואית לעררים; הכל – בקשר עם נזק הגוף שנטען שנגרם בתאונת הדרכים בענייננו.
לשון אחר, טרם חתימת ההסכם הנדון בענייננו - בספטמבר 2015, היו הצדדים בתיק מודעים היטב (ראה פרוטוקולים של התביעה המקורית) "למאבק" ממושך ורב-תהפוכות בין התובע למל"ל (שנוהל על ידי עו"ד אחר מזה שמייצג את התובע בתביעה המקורית ובענייננו) , בו מעורבות בית הדין היתה ניכרת, ומחזורית, והובילה לבחינת נכותו של התובע בכל פעם מחדש, ובתוצאה - שונה.
התביעה המקורית לבית המשפט הוגשה לבית המשפט , כאמור, באוגוסט 2010, כאשר צוין בה שקביעת הוועדה הרפואית לעררים היא 39% נכות קבועה (שיעור הכולל בתוכו תקנה 15), כשצוין בכתב התביעה שקביעה זו תלויה ועומדת בערעור. כנראה, בעקבות ערעור המל"ל לבית הדין לעבודה , כאמור, הוחזר התיק לוועדה הרפואית לעררים, שהפחיתה את אחוזי הנכות ל-19%. מרוב ערעורים לבית הדין לעבודה בנדון (ומשתיק המל"ל המלא - איננו לפני), קשה לעקוב ולדייק ; אך , אין ספק שהיו כמה וכמה פניות ופסקי דין של בית הדין לעבודה בקשר עם התובע והתאונה הנדונה בענייננו , ומספר "החזרות" לוועדה הרפואית לעררים.
התובע מציג ומצרף לתגובתו לבקשה את פסק הדין שניתן בערעור שהגיש לבית הדין לעבודה בזמנו: ב"ל 5584-10-13 פלוני (התובע) נ. המל"ל (מיום 25.5.14) [בו נכתב כי היה בקשר לאותו ענין אף ערעור קודם: ב"ל 24080-07-11]; וכך נכתב בפסק הדין שצורף, כאמור : "בעניינו של המערער התנהלו מספר הליכים משפטיים בעבר, וניתנו שלושה פסקי דין שהורו על מספר דיונים חוזרים בוועדה הרפואית לעררים.". שלושה פסקי דין שנתן בית הדין האיזורי לעבודה בשלושה ערעורים שונים.
עוד יש לציין, כי בפסק הדין שצורף על ידי התובע, כאמור, נקבע, בין היתר, מעבר להדגשת סמכות הפיקוח והבחינה שיש לבית הדין לעבודה , כאמור, גם - כי לא קוימה על ידי הוועדה חובת היוועצות עם מומחה, וכי לא ניתנה על ידי הוועדה הנמקה מספקת לענין ניכוי מצב עבר, והענין הוחזר – במאי 2014 - לוועדה הרפואית לעררים.
אם כן, חתימת ההסכם הדיוני שקיבל תוקף של פסק דין לא באה בענייננו בחלל הריק. הנתבעת היתה מודעת לנפקות המעשית , שיכולה להיות ל מימוש הזכות לפנות בערעור לבית הדין, על המשך שינויים, אם לא – תהפוכות, בקביעת הנכות של התובע במל"ל .
ענייננו איננו מקרה חריג ; שלל פסקי דין מלמדים שתוצאת ערעור מסוג זה לבית הדין לעבודה בהחלט יכולה להיות - החזרת הדיון לוועדה הרפואית לעררים עם הוראות והנחיות שונות, לרבות : לצורך בחינות מחודשות של נושאים שונים, לרבות קיומה של הנכות ושיעורה [כך לדוגמא בעניינים הבאים : ב"ל (ת"א) 17701-10-16 ו.ס. נ. המל"ל (פורסם; 8.3.18); ב"ל (ת"א) 2411-11-14 המל"ל נ. מזרחי עזרא (פורסם; 3.4.16); ב"ל (ת"א) 35377-10-13 עודה עביר נ. המל"ל (פורסם; 26.9.14); ו-ב"ל (ת"א) 57675-01-15 מרים אשכנזי נ. המל"ל (פורסם; 25.9.15)].
כיצד , אם כן, יש לפרש בענייננו את הסכמת הצדדים?
הוראת ס' 25(א) ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 היא:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.".
אם כן, הכללים החלים בפרשנות חוזים, עיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות, כאמור לעיל בסעיף 25(א) ל חוק החוזים [ראו, למשל: ע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26, 38 (2005); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326 (1993)]. הגשמת אומד דעתם המשותף של הצדדים הספציפיים בחוזה הספציפי הינה התכלית שעומדת ביסוד כל חוזה. בהקשר זה נקבע ש"חזקה היא כי משמעותה הרגילה של הלשון שבה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכי הגשמת המוסכם ביניהם היא גם תכליתו של החוזה" [כדברי השופט ת' אור ב ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 238 (1994)].
בענייננו לשון ההסכמה בענין המועד ממנו נספרים 90 היום המוסכמים: "...המועד בו יסתיימו הליכי קביעת נכות התובע במל"ל" היא ברורה, סיום הליכים מול המל"ל, כשהתכלית ברורה, שיהיה מסד סגור וסופי לטענת התקיימות נכות כדין, לפי הוראת סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד. אין מחלוקת, כי לצורך הסתמכות על נכות המל"ל כנכות שנקבעה על פי דין יש צורך בקביעה חלוטה, וכי קיומו של ערעור לבית הדין לעבודה, גם אם הוא בשאלת חוק בלבד, איננו מאפשר הסתמכות והתקדמות בתיק הפלת"ד , על בסיס שיעור הנכות – כשבצידו איום של החזרת התיק לוועדה הרפואית לעררים בלוויית הנחיות נוספות . יש לזכור כי התובע איננו שחקן בודד בהחלטה האם לערער לבית הדין לעבודה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים ; גם המל"ל זכאי לערער, כפי שעשה בענייננו בעבר , כאמור.
לשון החוזה נוקטת "הליכי קביעת נכות התובע במל"ל"; לא - "הליך", לא - "קביעת הוועדה הרפואית לעררים ". אני מוצא כי אומד דעת הצדדים האובייקטיבי כפי העולה מתוך ההסכם במפורש מלשון החוזה מלמד על הסכמה לסיום כל הליכי קביעת הנכות מול המל"ל, כולל תפיסת ההליך האפשרי מול ערכאת הערעור כחלק בלתי נפרד מ"הליכי קביעת הנכות".
הצדדים הגישו תצהירים מטעמם לנסיבות ההתקשרות בהסכם. מבחינת הנתבעת, אמנם נטען ב-ס' 11 לתצהיר מטעמה של הנתבעת כי "הנתבעת ואני כבא-כוחה מעולם לא התכוונו ולא הסכמנו להארכת ההתיישנות מעבר למועד בו נקבעה נכותו הצמיתה על ידי הוועדות הרפואיות של המל"ל.". אני מוצא כי בנסיבות, בהן הניסוח של התיבה "המועד בו יסתיימו הליכי קביעת נכות התובע במל"ל" מקורו בנוסח מכתב מטעם הנתבעת, היה על הנתבעת להבהיר את הסתייגותה מהמצב האובייקטיבי, שכפי שהבהרתי – שכולל גם את תקופת זכות הערעור, כאמור. מבחינת התובע, וודאי היתה כל כוונה להותיר אצלו את האופציה לתבוע את המל"ל בשאלת חוק ככל שתידרש (כפי שעשה מספר פעמים בעבר, כאמור), וכך הבין את התיבה לעיל. על כן, בכל הכבוד למוצהר מטעם הנתבעת ובא-כוחה, כאמור, בנסיבות ענייננו, אין בהבנה סובייקטיבית זו, כדי להחליש מכוחה של הוראת הסיפא סעיף 25 (א) לחוק החוזים, שמפנה למשקל היתר שיש לייחס בפרשנות - ללשון החוזה. קל וחומר שמדובר בחוזה שנוסח ונכרת באמצעות באי-כוח הצדדים, שחזקה עליהם שמודעים לחשיבות ניסוח ההסכמה.
אינני מוצא נפקות יתרה, בשאלה, שמעלה הנתבעת , האם אין לקחת בענייננו בחשבון את העובדה, שבפועל התובע בחר שלא לנצל את זכותו לערער לבית הדין על החלטת הוועדה הרפואית לעררים? טענה שהנתבעת מציינת בטענותיה, אך לא מפרטת , באשר היא למעשה "מייחסת" לתובע – בהשערה – שמהתנהגותו או התנהלותו של התובע יש להניח לצרכי הפרשנות בענייננו, כי – בפועל - קיבל את קביעת המל"ל כבר במועד שניתנה ; ואז – בעצם נטען – כי מבחינתו הסובייקטיבית של התובע ההליך בעצם הסתיים במועד בו קיבל את החלטת הוועדה הרפואית לעררים (כי לא התכוון ממילא לערער) .
טענה זו של הנתבעת, היא בעצם טענה על התנהלות בחוסר תום לב מצד התובע, בהמתינו עם הכרזתו שאיננו מערער. אינני מוצא לקבל טענה זו בבסיסה , באשר הדרישה שמקופלת בה, מפקיעה מעיקרא זכות שניתנה כאמור – לתובע - במסגרת ההסכמה בין הצדדים; שהרי אם לפי הדין תובע זכות לשקול משך 60 הגשת הערעור, הרי לשיטת הנתבעת זכות זו עומדת לו בנסיבות ענייננו - רק במקרה בו התובע מערער ; בתפיסה זו אנו "נסוגים" בעצם לקביעה , שבה התובע נדחק להחליט לגבי הגשת הערעור על אתר; מה שאין בו כל הגיון. התובע זכאי להסס עד לרגע האחרון. אזכיר כי, מנין 60 הימים למניית תקופת זכות הערעור - נספר מיום שבו התובע מקבל את החלטת הוועדה הרפואית לעררים, מה שבהחלט יתכן בענייננו שהיה מאוחר למועד שבו ניתנה ההחלטה עצמה.
לסיכום, אנו נמצאים במסגרת הסכמה על המתנה לסיום "הליכי קביעת נכות" , וההסכמה היא על זכות למיצוי הליכים, שבהם – למועדים ולמשכם יש סיבה ובסיס, והם מהווים כלים בגיבוש רצונו והחלטותיו של מי שמתנהל מול המל"ל; כלים שמאפשרים לאזרח להשלים עם התוצאות של פנייתו ועם קביעות המל"ל, תוך "מתן יומו " בהליכים אלה ; מתן יומו – הוא גם השהות לשקול את הגשת הערעור עד לרגע האחרון , כאמור.
אעיר כאן כי הצדדים הביאו פסיקות סותרות לגבי הגישה שיש לנקוט במקרים גבוליים של התיישנות. איננו נמצאים שם; היינו איננו נמצאים במקרה בו קיימת התיישנות גבולית. לכל היותר אנו נמצאים במקום בו הנתבעת טוענת לעמידת התובע על זכות שלא בתום לב (כי בסופו של דבר לא ניצל את הערעור). כאמור, בענין זה, קבעתי שלא הוכח שאכן התובע החליט עוד קודם לכן לא לערער, ומכל מקום – קבעתי שלנתבעת לא היתה ציפיות (הצדקה לציפיות) ש"יחסכו" ממנה 60 הימים במניין משך החזרה להחייאת התביעה.
אינני מקבל גם את טענת "המדרון החלקלק" מטעם הנתבעת, לפיה - קבלת עמדת התובע משמעה פתיחת ההסכם כאילו אין לו משמעות או סוף , באשר, לפי הדין - כל חצי שנה ניתן לבקש במל"ל קביעת "החמרה". אינני מוצא קשר בין הזכות לערער ו השהות שניתנת לשקול שימוש בה, לבין הזכות לבקש "החמרה". הקביעה בענייננו היא פרשנות לענין "הליכי קביעת נכות התובע במל"ל". ההשוואה לענין תביעת ה"החמרה" חוטאת בנסיבות ענייננו לכל הגיון, באשר, בין היתר, ב תביעת "החמרה" מדובר בהליך נפרד , שלצורך פתיחתו יש תחילה לקבוע נכות קבועה וצמיתה (שהיא זו, לפי הנטען בתביעת ה"החמרה" - מחמירה) ; מה שמאבחן את טענת האבסורד שטוענת הנתבעת מ ענייננו.
בכל הקשור לטענת השיהוי מטעם הנתבעת (הכוונה – לשיהוי שמאז מחיקת התביעה המקורית), אעיר כי הנתבעת לא היתה חייבת להתקשר בהסכם , שבעצם לא מבטיח לה הגשה מהירה של תביעה מחודשת, והוא תלוי בהליכים מול המל"ל , שלה, ולעיתים גם לתובע – אין שליטה עליהם . משבחרה לעשות כן, אני מוצא שהנתבעת צריכה היתה לכבד את ההסכמה, ולא להפנות להשוואות, כאמור בסעיף 45 לעיל, שאינן ממ ין הענין.
בנסיבות אלה, אני מוצא שיש לפרש את ההסכמה בענייננו במושג: "המועד בו יסתיימו הליכי קביעת נכות התובע במל"ל", ככזאת שמכוונת למועד בו קיים כבר מצב בו הקביעה של הנכות הקבועה (הצמיתה) חלוטה גם מבחינת – מיצוי אפשרות הגישה לערער לבית הדין לעבודה, כאמור.
לאור האמור לעיל, אני רואה לנכון לקבוע כי יום 15. 2.2016 הינו המועד בו הסתיימו הליכי קביעת נכותו של התובע במל"ל, וכי בתוך 90 יום ממועד זה היה על התובע להגיש תביעתו המחודשת; וזאת – עשה התובע, כאמור .
לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
הנתבעת תגיש תחשיב נזק מטעמה בנדון עד יום 2.11.18.
לעיוני ביום 3.11.18.

המזכירות תשלח החלטה זו גם בדואר רשום אל הצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ט, 12 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.