הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 27499-12-18

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

המבקשים: 1. בוטיק שימור מבנים בע"מ
(הנתבעים) 2. דני בשן
3 . אייל גרוס
ע"י ב"כ עוה"ד צביקה מצקין/עוה"ד אלרן שפירא בר-אור

-נגד-

המשיבות: 1. מעגן – יעוץ וניהול נכסים בע"מ
(התובעות) 2. מ.ו השקעות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יערית ברנן/עוה"ד משה וינברג

החלטה
מהות הבקשה

בפני בקשת הנתבעים (להלן: "המבקשים" ו/או " הנתבעים") לסילוק התביעה על הסף, על הדרך של דחייתה. לשיטתם, תביעה זו אינה עומדת בפני עצמה, היא אחת מתוך 30 הליכים בהם נקטו התובעות (להלן: "המשיבות" ו/או " התובעות"), והמדובר בתביעה שמטרתה "פרימת" הליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי והוכרע לטובת הנתבעים (להלן: "תא"ק 9255-12-17" ו/או "ההליך במחוזי"). על כן, לשיטת המבקשים, המדובר ב"טקטיקה", ובתביעה שמטרתה להמטיר תביעות סרק בכדי להתיש ולגרום להוצאות. לצד טענות אלה, העלו טענות משפטיות שעניינן, בין היתר, "השתק פלוגתא", היעדר סמכות עניינית והיעדר עילה.

המבקשים גורסים כי יש לחייב את המשיבות בהוצאות ובשכר טרחה, ואף בהוצאות לטובת אוצר המדינה, כפי שמחויבות המשיבות כעניין שבשגרה בפסיקת בית המשפט העליון, וזאת מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט.

רקע
על מנת לסבר את האוזן, התובעות, המשיבות בבקשה זו, הן הבעלים הרשומים של שני בניינים סמוכים ומחוברים לשימור בני למעלה מ – 100 שנים, בדרך יפו 13 סמטת בית הבד 4-2 בתל אביב.

נתבעת 1, היא חברה יזמית בתחום הנדל"ן ומתמחה בשימור, שחזור ושיפוץ מבנים באזור תל-אביב (להלן: " הנתבעת").

נתבעים 2-3, הם מנהלי הנתבעת ונתבעו על ידי התובעות בטענה כי הם ערבים באופן אישי להתחייבויות הנתבעת.

ביום 24.05.2010 נכרת "הסכם קומבינציה" (להלן: "ההסכם") בין הצדדים, אשר תכליתו קידום פרויקט בנייה בבניין ("הפרויקט"). ביצוע הפרויקט כלל בניית 35 דירות מגורים מעל קומת הקרקע של הבניין. בין הצדדים להסכם נקבע כי הנתבעת תבצע את הפרויקט, תשלם לתובעות סכום כסף מוסכם, בתמורה יועברו לבעלות הנתבעת 25 דירות , והתובעות יקבלו 10 דירות. כמו כן, התובעות התחייבו לשלם את תשלומי המע"מ בגין שירותי הבניה, וכן את היטל ההשבחה שיחול על הפרויקט.

תביעה זו היא תביעה כספית על סך של 94,830 ₪, להשבת הסכום ששילמו התובעות לנתבעים עבור רכיב היטל ההשבחה שנובע מהקלות בניה או שימושים חורגים, אשר נטען כי הנתבעת היא הנהנית היחידה מהם, בהתאם לסעיף 36 להסכם.

לשיטת התובעות, עסקינן בהתעשרות שלא כדין מצד הנתבעים על חשבון התובעות, כאשר לשיטתן "גזלו" מהן סך של 90,929 ₪ אשר אינו מגיע להם.

בתביעה מפרטות התובעות את התביעה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי תא"ק 9255-12-17 בוטיק - שימור מבנים בע"מ נ' מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ (נבו, 19.02.2018); המדובר בתביעה שהגישה הנתבעת נגד התובעות בבית המשפט המחוזי על דרך סדר דין מקוצר, במסגרתה, תבעה אי תשלום חוב מע"מ, ותבעה מהתובעות להשיב לה את היטל ההשבחה ששולם על ידה לוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב, אלא שלשיטתן, בתביעתה כללה רכיב היטל השבחה שנובע מהקלות בניה אשר אמור לחול על הנתבעת בלבד, בהתאם לפסקה השלישית לסעיף 36 להסכם שנחתם בין הצדדים.

כב' הרשם שילה דחה את הבר"ל, וביום 19.02.2018 ניתן על ידו פסק דין (להלן: "פסק הדין"), אשר במסגרתו, קבע בין היתר, בנוגע לסוגיית היטל ההשבחה:
"לפיכך, אני מורה לנתבעים לשלם את מלוא תשלומי היטלי ההשבחה ששילמה התובעת וזאת בתוספת ריבית והצמדה כפי שנקבע בהסכם וכפי שנקבע בסעיף 2(ח) לתוספת.

ברור כי ככל שהשגות הנתבעים על שומת היטל ההשבחה יתקבלו והשומה תופחת, יהיה על התובעת להשיב לנתבעים סכומים ששולמו ביתר".

(נספח 4 לבקשה, סעיפים 16 ו- 17 בעמ' 7 לפסק הדין).

בהחלטה נוספת נשוא יום 11.05.2018 קבע כב' הרשם שילה, בנוגע להיטל ההשבחה כדלקמן (נספח 4 לבקשה, עמ' 5 להחלטה) :

"הנתבעים טוענים כי חלק מחוב היטל ההשבחה כולל הקלות או שימושים חורגים אשר התובעת היתה הנהנית היחידה מהם ועל פי ההסכם רכיב זה צריך להיות משולם ע"י התובעת בלבד.

סכום קרן היטל ההשבה עומד על 1,383,483 ₪. הנתבעים לא פירטו כלל באילו הקלות או שימושים חורגים מדובר ומה חלקם של רכיבים אלו מסכום הקרן. ככל שיומצא אישור מהרשות המוסמכת כי רכיב מסוים הוא בגין הקלות ושימושים חורגים שמתייחסים לחלק התובעת בלבד, יהיו הנתבעים רשאים להפחית סכום זה. מאחר שלא הוצג כל אישור ביחס לכך, יש לאשר את תחשיב התובעת".

המשיבות טוענות בכתב התביעה כי בטרם הספיקו להמציא את האישור המוסמך, כב' הרשם חתם על הפסיקתא ביום 13.05.2018. כשעתיים בלבד אחרי, הומצא האישור לכב' הרשם, אולם הוא קבע בהחלטתו כי סיים מלאכתו עם החתימה על הפסיקתא וכי התובעות רשאיות לפתוח בהליך המתאים ובערכאה המוסמכת ככל שהן מעוניינות בקבלת סעד נוסף (להלן: "ההחלטה שלאחר הפסיקתא").

לשם השלמת התמונה, על פסק הדין והחלטות מיום 11.05.2018 ומיום 13.05.2018 של כב' הרשם שילה, הגישו המשיבות ערעור, ביום 31.05.2018 בבית המשפט המחוזי לפני מותב ערעורי רשם. במסגרת הערעור ביקשו להחזיר את התיק לכב' הרשם על מנת שיתקן את הפסיקתא , ויפחית ממנה סך של 90,929 ₪ ( לפני תוספת ריבית והצמדה). ניתנו החלטות בעניין על ידי כב' השופטת ברקאי (מימים 27.06.2018, 02.07.2018, 03.07.2018, 08.07.2018), ובסופו של יום המשיבות מחקו את ערעורן בפני בית המשפט המחוזי (ראו נספחים 7- 11 לבקשה).

כמו כן, ביום 12.04.2018 הוגש ערעור לבית המשפט העליון המופנה כנגד פסק הדין (נספח 6 לתשובה) , וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וההחלטות, כאמור. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה על יד כב' השופט אלרון מיום 25.06.2018 (נספח 5 לבקשה).
יובהר, ביום 11.10.2018 הוגשה בקשה לתיקון כתב הערעור, ובסעיף 23 צוין כי החלטת כב' הרשם שילה שלאחר הפסיקתא אינה חלק מכתב הערעור (נספח 9 לתשובה) .

ביום 13.11.2018 ניתנה החלטה על ידי כב' הרשם לובינסקי זיו, לפיה הוא נעתר לתיקון הערעור, וקבע כי ההחלטות הנוספות שלובות ושזורות בפסק הדין מושא הערעור, ושיעיל וצודק שמלוא יריעת המחלוקת תובא להכרעתה של ערכאת הערעור (נספח 12 לבקשה, עמ' 2). לפיכך, הוגש כתב ערעור מתוקן (נספח 13 לבקשה). במסגרת כתב ערעור המתוקן נתבקש בית המשפט לבטל את פסק הדין והחלטות כב' הרשם שילה מהימים 19.02.2018, 11.05.2018 ו- 13.05.2018, ולהורות על העברת התביעה לסדר דין רגיל בבית המשפט המחוזי.

המדובר בהליך שהינו תלוי ועומד בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 2935/18 (להלן: "הערעור בבית המשפט העליון" ו/או " ע"א 2935/18").

בכתב התביעה שבפניי נטען כי הנתבעים פתחו תיק הוצאה לפועל על סך של 2,910,540 ₪, מתוכם סך של 1,539,714 ₪ בגין היטל השבחה שכלל גם את רכיב היטל ההשבחה שאמור לחול לשיטתן על הנתבעת. לטענתן, ביום 12.03.2018 שילמו תחת מחאה את הסכום הנקוב בפסיקתא, כולל הסך בגין רכיב הקלות הבניה שהיה אמור לחול על הנתבעת.

מכאן, הוגשה התובענה להשבת הסכום ששולם ביתר ושלא כדין, קרי – רכיב הקלות הבנייה.

בכתב ההגנה, הנתבעים מכחישים את טענות התובעות לפיהן במסגרת ההסכם, חלק מהיטל ההשבחה חל עליהם בגין הקלות בניה ושימוש חורג שלטענת התובעות, ביקשו הנתבעים. לשיטתם, לטענה זו אין בסיס ועיגון בהסכם. הנתבעים מפנים לסעיף 36 להסכם וטוענים כי הסעיף קובע שהתובעת תישא בתשלום. הנתבעים מפרטים שמדובר בהקלות (ראו סעיף 151 לכתב ההגנה) שלא נועדו רק לטובתם, כהגדרת ההסכם, ולכן אין מקום לקזז סכומים אלה מחוב היטל ההשבחה שחבות התובעות, בהתאם לסעיף 36.

הנתבעים מכחישים את טענות התובעות. לטענתם, התביעה בבית המשפט המחוזי לא עסקה רק בהיטל ההשבחה, אלא גם בחוב התובעות לנתבעים בגין המע"מ על שירותי הבניה. התביעה לא כללה רכיבים של הקלות בניה או שימושים חורגים, ודאי לא כאלה שהנתבעים הם נהנים יחידים מהם.

עד כאן הרקע ועל מנת לסבר את האוזן, יובהר כי טרם התקיים דיון ראשון בתיק.
הבקשה לסילוק על הסף – בתמצית
המבקשים טוענים כי פעלו ימים כלילות להשלמת הפרויקט, השקיעו בו ממיטב משאביהם, תוך שלטענתם השלימו פרויקט לתפארת. חרף זאת, פרץ התביעות מצד התובעות אינו פוסק. המבקשים מוסיפים כי ההסכם הפך למלכודת עבורם, והם מוצאים עצמם נתבעים בשלל תביעות קנטרניות, תוך פיזורן בין כל הערכאות בחוסר תום לב. כן מציינים כי רק בחודש נובמבר 2018 הוגשו ארבע תביעות כאלה. טבלת ההליכים צורפה כנספח 1.

המבקשים מציינים כי ב"כ התובעות הוא עורך הדין משה וינברג (להלן: "וינברג") מבעלי התובעות ובמועדים הרלבנטיים לתביעה היה אף מבעלי הבניין וחתום כצד על ההסכם. לשיטתם, וינברג משתמש במשרד שבראשו הוא עומד כדי להמטיר תביעות סרק במטרה להתיש ולגרום להם להוצאות.

המבקשים מפנים להליכים בהם נקטו המשיבות והתקבלו בהם בקשות המבקשים לסילוק התביעה על הסף, תוך חיוב המשיבות בסכומים ניכרים (ראו סעיפים 12-16 לבקשה).

המבקשים גורסים שיש לסלק את התביעה על הסף בשל הגשתה בחוסר תום תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, שעה שהיא אחת מבין שלוש תביעות טקטיות שמטרתן "פרימת" פסק הדין בתא"ק 9255-12-17 תוך פיזור ההתדיינות באותו עניין בין מספר ערכאות, חרף אזהרת בית המשפט העליון בהחלטת כב' השופט י' אלרון מיום 25.06.2018 שלא לעשות כן. לשיטתם, המדובר בניסיון "לאגף" את תא"ק 9255-12-17 שניתן נגד התובעות.

פסק דין זה חייב את המשיבות בתשלום סך של שלושה מיליון שקלים . התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר בפני כב' ברשם שילה התקבלה , תוך שנקבע כי הגנת המשיבות היא הגנת בדים, וטענותיהן מהוות השתמטות מתשלום חובות מובהקים וברורים אותם הם צריכים לפרוע לאלתר.

המבקשים טוענים כי המשיבות אינן יכולות להשלים עם פסק הדין ועם כך שהמבקשים גבו מהן שלושה מיליון שקלים. על כן, מנסות להגיש תביעות עוקפות, ומלאכותיות.

המבקשים טוענים כי "פרקטיקת האיגוף" של התובעות מוכרת בבית המשפט העליון, ובגינה חויבו בהוצאות כבדות. המבקשים מפנים בין היתר לע"א 8340/10 מ.ו השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר [פורסם בנבו, 30.01.2013], ובפסק דין זה עמד בית המשפט העליון על שיטת המשיבות – שלאחר שהן מפסידות בהליך מסוים, הן מנסות לעקוף את ההכרעה השיפוטית נגדן באמצעות הליכי סרק חסרי בסיס .
כן טוענים כי גם בע"א 2935/18 בעניינם של הצדדים בערעור על בית המשפט המחוזי, עמד כב' השופט אלרון על כך שהמשיבות ניסו בכל פעם מחדש להביא לעיכוב ביצוע פסק הדין באמצעות שלוש בקשות שונות לעיכוב ביצוע, במקביל לפני שלושה מותבים. לשיטתם, ברי הוא שהמשיבות נוקטות גם פה בטקטיקה זו. המבקשים מפנים להליכים (סעיפים 37-41), לרבות הליכים שאינם קשורים אליהם.

המבקשים טוענים להשתק פלוגתא והחובה למצות את הטענות בגדרי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתא"ק 9255-12-17, לפני הערכאה המוסמכת;

בית המשפט המחוזי הכריע בטענה זהה במסגרת ההתדיינות בפניו בתא"ק 9255-12-17 הן במסגרת פסק הדין מיום 19.02.2018, והן בהליכים לחתימת פסיקתא במסגרת החלטת 11.05.2018.

בתביעה זו טוענות המשיבות כי הן זכאיות להשבת סך של 90,000 ₪ מתוך הכספים ששילמו למבקשים בגין החזר היטל ההשבחה לפי תא"ק 9255-12-17. הנימוק לכך הוא שלטענתן אינן חייבות בתשלום היטל השבחה בגין הקלות ושימושים חורגים שניתנו למבקשים כיזמי הפרויקט ולבקשתם.

המשיבות לא גילו כי הן העלו את אותה הטענה בדיוק בפני בית המשפט המחוזי והטענה הוכרעה נגדן, שכן לא הניחו תשתית עובדתית והולמת להוכחתה. הן בסעיף 54 לתגובה לפסיקתא, טענו את הפלוגתא הזהה, אותה הן מנסות לעורר מחדש בתביעה זו.

בית המשפט המחוזי הכריע בטענה לפיה יש להפחית מחיובן את סכום הקלות הבניה והשימושים החורגים שהתבקשו על ידי המבקשים. לגבי פלוגתא זו, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים כי המשיבות טענו טענות בעלמא, לא ביססו אותן באסמכתאות ולכן אין מקום לקבלן. המבקשים מפנים לסעיף ה 2 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.05.2018.

אם המשיבות לא השלימו עם פסק הדין, חרף הטענה בסעיפים 123-126 לבקשתן לרשות להגן כי חלק מהיטל ההשבחה הוא בגלל הקלות בניה שביקשו המבקשים, היה עליהן לערער על ההחלטה בפני ערכאת הערעור המוסמכת. כך עשו המשיבות, אך נמנעו לכלול טענותיהן לעניין הקלות הבניה והשימושים החורגים בהודעת הערעור, וזאת בכוונה.

המבקשים מפנים לרע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך [פורסם בנבו 23.07.2012] (להלן: " עניין בנק אוצר החייל "), לפיו פסק דין שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן, מקים השתק פלוגתא.

המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא התיר להגיש תביעה עוקפת, וממילא לא יכול היה לעשות כן (ראו סעיפים 67- 93). כאשר בית המשפט המחוזי ציין כי "ככל שהתובעות ימציאו אסמכתאות לטענותיהן", כוונתו הייתה כי התובעות יוכלו להציג בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת טענת פרעתי, או לחילופין במסגרת ערעור על פסק הדין.

לשיטתם, יש לסלק על הסף את התובענה הן בשל העדר סמכות עניינית והסמכות היא של בית המשפט העליון בלבד. המשיבות עצמן גרסו כי יש להכריע בטענותיהן בגדרי הערעור הייעודי, ולא בתביעה מקבילה נוספת , כאשר לאחר פסק הדין, הגישו המשיבות תחילה ערעור לבית המשפט המחוזי לפני מותב ערעורי רשם, ברם היה עליהן להגיש ערעור לבית המשפט העליון.

המבקשים מוסיפים כי אף כב' השופטת ברקאי הטעימה כי הסמכות לדון בעניין היא לבית המשפט העליון ובעקבות זאת מחקו התובעות את ערעורן.

בית המשפט העליון הזהיר את התובעות בעניין הספציפי שלא לפצל הליכים.

למשיבות ניתנה הזדמנות לכלול את הפלוגתא בהודעת הערעור המתוקנת בבית המשפט העליון, אך כחלק מ"ציד ערכאות" החליטו במודע שלא לעשות כן.

עוד מוסיפים המבקשים כי יש להורות על סילוק התובענה על הסף מחמת העדר עילה; לשיטתם, המשיבות זנחו טענתן בהליכי הוצאה לפועל, ונמנעו להגיש ערעור הוצאה לפועל. פירעון מלוא החוב בלשכת ההוצאה לפועל מעיד על ויתור וזניחת טענת הקיזוז שבנדון שהועלתה בפני רשם ההוצאה לפועל.

עיקרי טענות המשיבות בקצירת האומר
המשיבות טוענות כי הניסיון להשחיר את דמותן בפני בית המשפט לא יצלח.

המבקשים מקווים להיבנות מרשימת ההליכים שצורפו על ידם, ולהציגם כאילו מדובר בשורה של תביעות מרובות שהגישו ובהחלטות שניתנו נגדן. עיון מדוקדק מלמד על תמונה שונה בתכלית (ראו סעיפים 12-32 לתשובה).

המשיבות טוענות כי אין בעניינינו השתק פלותגא, וההפך הוא הנכון. המבקשים לא עמדו בנטל, לא יישמו את המבחנים לקיומה של השתק פלוגתא, והסתפקו בהעלאת טענה סתמית, שאינה מפורטת או מנומקת.

התיק התנהל על הדרך של סדר דין מקוצר. לאחר חקירה קצרה, הגיע כב' הרשם למסקנה כי יש לדחות את בקשת הרשות להגן. לא ניתן להן יומן בבית המשפט, והרשם התעלם מסעיף 36 להסכם, לא דן ולא הכריע בטענה ל גופה. בכדי שיחול כלל השתק פלוגתא, ההכרעה בפלוגתא צריכה להיות לחובתו של בעל הדין נגדו מועלית טענת ההשתק, בעוד שבנסיבות הרשם הכריע לזכותן, ומשכך הכלל לא חל. טענות המשיבות בתביעה זו אינן סותרות את שקבע כב' הרשם.

בסעיף 53 לבקשה, המבקשים מטעים את בית המשפט וטוענים שבהחלטת הרשם מיום 11.05.2018 הוא קבע שהמשיבות לא ביססו טענותיהן באסמכתאות ומשכך לא קיבל את הטענות. לא רק שמדובר בטענה מטעה, אלא שבהתאם לארבעת התנאים המצטברים לקיומו של השתק, ממצא שנקבע עקב העדר הוכחה ממילא אינו מקים השתק פלוגתא, ודי בכך כדי לדחות את טענת המבקשים.

המשיבות גורסות כי לבית המשפט הסמכות העניינית לדון בתביעה. המדובר בפרשנות מגמתית של החלטות שיפוטיות קודמות שניתנו בין הצדדים בתיק, שלא רק שאינן רלבנטיות, אלא אף מחזקות את עצם הגשת ההליך ואת סמכות בית המשפט.

יישומו של מבחן הסעד – עסקינן בתביעה כספית על סך של 94,830 והדבר מוביל למסקנה לפיה הסמכות מסורה לבית משפט זה.

המשיבות טוענות כי באמתחתן עילת תביעה מבוססת. המדובר בהתעשרות שלא כדין על סך 94,830 ₪ מצד המבקשים על חשבונן, וסך זה, אלה האחרונים נדרשים להשיב. במסגרת תביעה זו, יש להכריע בשאלה האם לפי סעיף 36 להסכם, היטל ההשבחה הנובע מהקלות לביטול מרפסות שירות ל- 25 דירות המבקשים בבניין ומהקלות לבניית אלמנט דקורטיבי על גג מרפסת הגג לדירות הגג (שאף הן אך ורק דירות של הנתבעים) אמור לחול אך ורק על המבקשים . ככל והתשובה חיובית, הנתבעים יידרשו להשיב סכום זה.

בניגוד לנטען על ידי המבקשים במסגרת תא"ק 9255-12-17 כב' הרשם לא קיבל את טענות המבקשים ביחס לנטען בתביעה זו, אלא קבע מפורשות בהחלטתו מיום 11.05.2018 כי די בהמצאת אסמכתא לפיה קיים רכיב היטל השבחה הנובע מהקלות בנייה שאמור לחול על המבקשים על מנת שהמשיבות יהיו פטורות מהשבת רכיב זה למבקשים.
המשיבות טוענות כי המציאו את האסמכתא כשעתיים בלבד לאחר החתימה על הפסיקתא, אולם כב' הרשם קבע בהחלטתו כי סיים מלאכתו בתיק והפנה את התובעות לפתוח בהליך המתאים ובערכאה המוסמכת ככל שהן מבקשות סעד נוסף.

במסגרת הערעור שהוגש במסגרת ע"ר 68799-05-18 ונשמע בפני כב' השופטת ברקאי נקבע בהחלטה מיום 08.07.2018 שככל ולתובעות זכות למצות הליך משפטי אחר, אין הם זקוקות לאישור בית המשפט.

המשיבות טוענות כי המבקשים מסלפים עובדות, מצטטים חצאי החלטות ופסקי דין, וזאת מתוך הנחה שגויה כי טענותיהם לא יבדקו. אין זו הפעם הראשונה בה המבקשים פונים בבקשות מסוג זה ובית המשפט דחה טענותיהם.

סילוק על הסף מהווה אמצעי דרסטי וקיצוני שיינתן במקרים חריגים בלבד. הפסיקה קבעה כי בחינת קיומה של עילת תביעה תעשה על סמך כתב התביעה עצמו ובהנחה שהאמור בו יוכח.

ראוי כי התביעה תתברר לגופו של עניין. כב' הרשם קבע בהחלטתו שדי בהמצאת אסמכתא לפיה קיים רכיב היטל השבחה הנובע מהקלות בניה שאמור לחול רק על המבקשים על מנת שהמשיבות יהיו פטורות מהשבת רכיב זה למבקשים. אולם, סיים מלאכתו בחתימה על פסיקתא מבלי לדון ולהכריע בטענה לגופו של עניין.

התגובה – בתמצית
הערעור בבית המשפט העליון על תא"ק 9255-12-17 כולל את הפלוגתא הספציפית, ואין אפשרות להתדיין בהליכים מקבילים באותן הפלוגתאות והטענות. מדובר בחוסר תום לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט. הצדדים הגישו סיכומים והדיון צפוי להתקיים.

המבקשים מפנים לסעיף 36 לסיכומי המשיבות ולסעיף 81. היות ומועלית פלוגתא זהה בשתי ערכאות במקביל, מערכת המשפט אינה יכולה להשלים עם הדבר. המשיבות מנסות לפצל הליכים והן להטעות את בית המשפט. כך, שמדובר בהעדר תום הלב כפול ומכופל.

החלטתו של כב' השופט אלרון מיום 25.06.2018 בע"א 2935/18 מובילה למסקנה כי טענת המשיבות לפיה בית המשפט העליון אינו עתיד להידרש לפלוגתא מושא התביעה, אלא אינה בדיה.

כב' השופט אלרון הדגיש כי החלטת 13.05.2018 שלא להיזקק לטענות המשיבות לעניין קיזוז היטל ההשבחה בגין הקלות הבניה ושימושים חורגים, אותה החלטה בה נתלות המשיבות בטענתן כי בית המשפט המחוזי נתן היתר לנקוט בתביעה נפרדת, היא חוליה נוספת בפסק דינו והחלטותיו, ולכן הטענות צריכות להתברר בבית המשפט העליון. החלטה זו שימשה את כב' השופטת ברקאי שהטעימה בהחלטותיה כי יש לברר את הפלוגתא בבית המשפט העליון במסגרת הערעור הכולל, ואין לפצל התדיינות בפני ערכאות שונות.

המשיבות כבר הוזהרו בעניין (סעיף 14 לתגובה).

המבקשים מפנים לפסק הדין של כב' השופט אילן רונן בת"א 32239-11-18 שם התקבלה בקשת הנתבעים לסילוק על הסף, בנימוק של מעשה בית דין נוכח דחיית בקשת הרשות להגן. המבקשים שבים ומפנים ליתר ההחלטות בהליכים השונים (ראו סעיף 21).

המבקשים מחדדים וחוזרים על הטענות (ראו סעיפים 22-26).

דיון והכרעה
לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל הגשתה בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט; השתק פלוגתא והחובה למצות את הטענות לפני ערכאת הערעור; חוסר סמכות עניינית; העדר עילה.

השאלה הדורשת הכרעה – האם יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת הטעמים שהועלו על ידי המבקשים , אם לאו?
ייאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הריני מורה על סילוק התביעה על הסף, ולהלן אבאר;
ברי בעיני, כפי שנקבע לא אחת, כי במסגרת דיון בבקשה לסילוק תביעה על הסף, יש לנקוט במשנה זהירות.

כאמור, ברקע הדברים, אין מחלוקת עובדתית באשר להשתלשלות האירועים, שכב' הרשם נתן פסק דין לאור התביעה שהוגשה בפניו בסדר דין מקוצר, ודחה את בקשת הרשות להגן. כמו כן, כב' הרשם שילה אמר דברו בהחלטה מיום 11.05.2018, ומיום 13.05.2018, ונכון להיום תלוי ועומד ערעור בפני בית המשפט העליון.

המשיבות, בתשובתן טוענות כי בדיון בבקשת רשות להתגונן, לאחר חקירה קצרה של הגב' נילי וינברג, "בת פחות מ- 10 דקות", הגיע כב' הרשם למסקנה כי יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן, והחלטתו בעניין זה ניתנה באותו היום. לפיכך, סבורות המשיבות כי לא ניתן להן יומן בבית המשפט, שהרי כב' הרשם לא אפשר להן את זכותן הבסיסית להתגונן מפני התביעה.

לא זו אף זו, טוענות המשיבות שכב' הרשם התעלם מטענות המשיבות לפיהן בהתאם לסעיף 36 להסכם, רכיב היטל ההשבחה הנובע מהקלות ו/או שימושים חורגים אמור לחול על המבקשים. לשיטתן, כב' הרשם לא דן בטענה ולא הכריע לגביה לגופו של עניין. וזאת, על אף שהמשיבות העלו את הטענה מפורשות בבקשת הרשות להתגונן, וצירפו כבר אז את האסמכתא הרלוונטית להוכחת טענתן.

צא ולמד – המשיבות מעלות טענות בנוגע לפסיקתו והתנהלותו של כב' הרשם שילה. ברם, טענות אלו אינן רלוונטיות בנוגע ל בקשה לסילוק התביעה על הסף. שהרי, במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, על בית המשפט לברר ולבחון האם הטענות שמעלות המשיבות עתה נדונו והוכרעו על ידי כב' הרשם, והאם מתקיים מעשה בית דין.

בהתאם להלכה פסוקה, השתק הפלוגתא הוא ראש אחד של הכלל הדיוני בדבר "מעשה בית דין", ולפיו לא ניתן לשוב ולדון בפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה בהתדיינות קודמת בין בעלי דין אף אם עילות התביעה שונות זו מזו בכל אחת מן ההתדיינויות, זאת משיקולי יעילות ועל מנת למנוע הכרעות סותרות בפסקי דין שונים ( נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 137 (1991) (להלן: זלצמן)).

הפסיקה קבעה ארבעה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם יחול הכלל בדבר השתק פלוגתא: א. הפלוגתא זהה מבחינה עובדתית ומשפטית לפלוגתא שנדונה בהליך הראשון; ב. הפלוגתא הוכרעה בהליך הראשון ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי (להבדיל מממצא, אשר נבע מחוסר הוכחה); ג. הממצא שנקבע בהליך הראשון היה חיוני להכרעה בה; ד. קיימת זהות (או "קרבה משפטית") בין בעלי הדין בשני ההליכים (ראו: ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' ד"ר דריזין, [פורסם בנבו] בפסקה 10 (4.7.2012) וההפניות; ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, [פורסם בנבו] בפסקה 18 (15.12.2011) וההפניות; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 202-201 (מהדורה שתיים עשרה, 2015) (להלן: גורן). ראו והשוו: זלצמן, בעמ' 141).

בתא"ק 9255-12-17 הנתבעת הגישה את התביעה בפני כב' הרשם שילה בסדר דין מקוצר בשתי עילות:

האחת – אי תשלום חוב המע"מ עבור שירותי הבנייה שהתובעת העניקה לנתבעים ושהיא נאלצה לשלם, למרות שעל פי ההסכם חלה חובה על הנתבעים לשלומו.

השנייה והיא הרלבנטית לעניינינו, אי תשלום היטל ההשבחה שעל פי ההסכם על הנתבעים לשלם והתובעת נאלצה לשלמו. הצדדים ערכו הסכם הלוואה , לפיו שילמה התובעת את היטל ההשבחה והנתבעים התחייבו להשיב לה את הסכום ששולם על-ידה לכל המאוחר במועד מסירת החזקה בדירות. למרות שהחזקה בדירות נמסרה, ההלוואה לא נפרעה על-ידי הנתבעים.

בפסק הדין מיום 19.02.2018 נדחתה בקשת הרשות להגן, כב' הרשם שילה קבע ביחס לתשלום היטל ההשבחה , ולאור חשיבות ההחלטה ראיתי לשוב ולצטט –

"כמו כן, רכיב היטל ההשבחה הוא רכיב קצוב אשר מפורט בתוספת, בשוברים ובקבלות המעידים על תשלומים ששילמה התובעת בגין היטל ההשבחה. השומות הן בגדר מסמך בכתב. שוברי התשלום עבור היטל ההשבחה צורפו כנספח 10 לתביעה.
בסעיף 2(ב) לתוספת נקבע כי על הנתבעים להשיב את תשלומי היטל ההשבחה "בכל מקרה לא יאוחר ממועד מסירת הדירות לבעלים". מסעיף זה עולה כי למרות שהשומה אינה חלוטה, בכל מקרה המועד האחרון לתשלום החזר היטל ההשבחה לתובעת הוא במועד מסירת הדירות לנתבעים.

אין לקבל את טענת ההגנה של הנתבעות לפיה טרם נמסרו הדירות. בדיון היום אישרה באת כוח הנתבעים, כי הנתבעים מכרו חלק מהדירות וכי נמסרו חלק מהדירות (עמ' 9 שורה 24).

לפיכך, ברור כי הגיע מועד התשלום של ההלוואה בגין היטל ההשבחה והיה על הנתבעות לשלמו זה מכבר.

לפיכך, אני מורה לנתבעים לשלם את מלוא תשלומי היטלי ההשבחה ששילמה התובעת וזאת בתוספת ריבית והצמדה כפי שנקבע בהסכם וכפי שנקבע בסעיף 2(ח) לתוספת.

ברור כי ככל שהשגות הנתבעים על שומת היטל השבחה יתקבלו והשומה תופחת, יהיה על התובעת להשיב לנתבעים סכומים ששולמו ביתר".

(סעיפים 12-17 לפרק הדיון וההכרעה).

כזכור, בתא"ק 9255-12-17 הנתבעת הגישה נגד התובעות כאן תביעה כספית בסדר דין מקוצר, שבה עתרה לחייב את התובעות בתביעה זו להשיב לה , בין היתר, את תשלומי היטל ההשבחה שהיא שילמה. זאת, מאחר שעל פי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, חלה חובה על התובעות לשלם את רכיב היטל ההשבחה בגין עסקת הקומבינציה שערכו הצדדים.

ביום 19.2.18 ניתן פסק הדין שבמסגרתו נקבע, כי אין יסוד לפרשנויות של המשיבות ביחס לסעיפי ההסכם , וכן ביחס לעצם חובת התשלום. על פי פסק הדין שניתן חויבו המשיבות לשלם לנתבעת את סכומי היטל ההשבחה שהיא שילמה, בתוספת ריבית והצמדה.

לאחר שניתן פסק הדין, הגישה הנתבעת בקשה למתן פסיקתא. בעקבות בקשה זו, הוגשה תגובת ה משיבות, וניתנה החלטת 11.05.2018 , ואצטט שוב;

החזר היטל השבחה

"1. הנתבעים טוענים כי חלק מחוב היטל ההשבחה כולל הקלות או שימושים חורגים אשר התובעת היתה הנהנית היחידה מהם ועל פי ההסכם רכיב זה צריך להיות משולם ע"י התובעת בלבד.

2. סכום קרן היטל ההשבה עומד על 1,383,483 ₪. הנתבעים לא פירטו כלל באילו הקלות או שימושים חורגים מדובר ומה חלקם של רכיבים אלו מסכום הקרן. ככל שיומצא אישור מהרשות המוסמכת כי רכיב מסוים הוא בגין הקלות ושימושים חורגים שמתייחסים לחלק התובעת בלבד, יהיו הנתבעים רשאים להפחית סכום זה. מאחר שלא הוצג כל אישור ביחס לכך, יש לאשר את תחשיב התובעת.
ו. העולה מן המקובץ

1.יש לאשר את תחשיב התובעת כמפורט בפסיקתא שהגישה למעט בנושא אחד: חישוב הריבית וההצמדה ההסכמית בגין החזר המע"מ יחול מיום 13.12.16 ולא מיום 9.12.16. שהרי, ביום זה, שולם התשלום האחרון עבור קרן חוב המע"מ.

2.ככל שהנתבעים ימציאו אישור מהרשות המוסמכת כי קיים רכיב היטל השבחה שנובע מהקלות או שימושים חורגים שהתובעת היא הנהנית היחידה מהם, הרי שעל פי סעיף 36 להסכם, רכיב זה של היטל ההשבחה חל על התובעת והנתבעים פטורים מהשבת רכיב זה.

3.התובעת תגיש פסיקתא מתוקנת לחתימה".

הפסיקתא נחתמה כבר באותו היום, ובסמוך, בטרם הומצא אישור כמתואר בטענות התובעות.

המבקשים, ובצדק, מפנים ל עניין בנק אוצר החייל, לפיו בהתבסס על פסיקות קודמות ובמיוחד על זו שנפסקה בעניין וינשטין שמאוזכר בעניין בנק אוצר החייל, עת נדחית בקשת רשות להגן בקביעה כי הגנת הנתבע היא "הגנת בדים", הנתבע לא יכול להגיש תביעה חדשה בגין אותה הפלוגתא הפעם כתובע. הן "חילופי התפקידים" בין תובע לנתבע, אין בה כשלעצמה כדי להתגבר על השתק פלוגתא בהליך שהתנהל בסדר דין מקוצר. בית המשפט העליון הדגיש בעניין בנק אוצר החייל כי תוצאה זו מתחייבת עת המצהיר נחקר על תצהירו כפי שנעשה במקרה דנן, בו הגב' נילי וינברג נחקרה.

המבקשים מצטטים מעניין בנק אוצר החייל – "אם כן, נתבע בסדר דין מקוצר שסבור שטענה שהעלה במסגרת בקשת רשות להתגונן נדחתה שלא בצדק, נדרש לערער על דחייתה, ואין להתיר לו לשוב ולהעלותה במסגרת הליך עתידי אם לא עשה כן".

המשיבות טוענות כי לא ניתן להן יומן בבית המשפט, ושכב' הרשם התעלם מטענות המשיבות באשר לסעיף 36 להסכם. המשיבות אינן מכחישות כי הן העלו את טענותיהן בעניין היטל ההשבחה בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, אלא טוענות כי טענותיהן בעניין כלל לא נדונו ולא הוכרעו. לאחר ששמעתי את הטענות, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, סבורה אני כי טענות המשיבות יפות להתברר במסגרת ערכאת הערעור, וצודקים המבקשים כי הציטוט בעניין בנק אוצר החייל יפה לעניינינו.

ועוד, כב' הרשם בהחלטתו לאחר הפסיקתא, קבע כי עם החתימה על הפסיקתא, הוא סיים את מלאכתו , והפנה את התובעות באילו המילים: "הנתבעים רשאית (טעות במקור) לפתוח בהליך המתאים ובערכאה המוסמכת ככל שהם מעוניינים בקבלת סעד נוסף . לא קיים הליך של הגשת הודעה ובטח שלא בתיק סגור" (נספח 15 לכתב התביעה).
בהקשר זה, חלוקים הצדדים בשאלה האם כב' הרשם הפנה לערכאת הערעור, או שבעצם הורה על הגשת תביעה חדשה.

המבקשים סבורים כי ההליך המתאים הוא הליך "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל, או לחילופין במסגרת ערעור על פסק הדין, לפני ערכאת הערעור המוסמכת. מנגד, סבורות המשיבות כי טענת המבקשים , לפיה כוונת כב' הרשם היא לשכת ההוצאה לפועל, הינה טענה אבסורדית, מאחר ובשלב זה טרם נ פתח תיק הוצאה לפועל. וכן, סבורות כי טענת המבקשים לפיה הערכאה המוסמכת היא ערכאת הערעור, אינה הגיונית, הואיל וממתי הערכאה הדיונית ממליצה לבעל דין להגיש ערעור על החלטותיה.

מבלי להכביר מילים, המשיבות, בסופו של יום הגישו ערעור לבית המשפט העליון. בבקשה לתיקון כתב הערעור, בסעיף 23 ציינו כי אין בכוונתן לכלול בערעור את ההחלטה מיום 13.05.2018 , שלאחר הפסיקתא (נספח 9 לתשובה).

בהודעה על הגשת כתב ערעור המתוקן (נספח 13 לבקשה) , בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 13.11.2018, ביקשו להורות על ביטול ההחלטה מיום 13.05.2018, אשר אישרה את הפסיקתא, ושוב הדגישו כי החלטת כב' הרשם שלאחר הפסיקתא , אינה חלק מכתב הערעור.

באותה נשימה, ראיתי לנכון להפנות להחלטת כב' השופט אלרון מיום 25.06.2018, אשר קבע מפורשות שאין הצדקה מהותית להבחין בין שלוש החלטותיו הראשונות של כב' הרשם שילה, לבין החלטתו האחרונה, שאינה עומדת בפני עצמה (נספח 5 לבקשה עמ' 7-8). לטעמי, יש בקביעה זו ממש, ויש בה להשליך על הסוגיה שבפניי. שהרי האבחנה שמבקשות המשיבות לעשות, היא מלאכותית.

הנני לשוב ולהבהיר כי במסגרת כתב הערעור המתוקן, עתרו המשיבות שבית המשפט יורה על ביטול פסק הדין והחלטות כב' הרשם, כאמור. המשיבות ביקשו שבית המשפט העליון יורה על העברת התביעה לסדר דין רגיל בבית המשפט המחוזי . כמו כן, בין היתר העלו את הטענות, ואצטט:
"כפי שיובהר להלן, כב' הרשם נתן החלטה שגויה מיסודה...
זאת ועוד, כב' הרשם התעלם מטענות רבות וכבדות משקל שנטענו מפי המערערים ולא זכו להתייחסות במסגרת החלטתו (לדוגמא, טענת המערערים שסכום היטל ההשבחה שנתבע ע"י המשיבה כולל גם הקלות בניה במאות אלפי שקלים שאמורות לחול על המשיבה...".

(סעיף 4 לכתב הערעור המתוקן, ראו גם: סעיפים 169-172, שם).

לא נעלם מעיני כי מעיון בסיכומי המשיבות שהוגשו בערעור בבית המשפט העליון, אלה התייחסו לאותה פלוגתא שהן טוענות לה בתביעה שבכותרת (נספח 1 לתגובה, סעיפים 36, 81, 82).

בנסיבות, כמתואר לעיל צודקים המבקשים, כי אין אפשרות להתדיין בהליכים מקבילים באותן הפלוגתאות והטענות. יש בכך, משום חוסר תום לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט.

בשולי הדברים אעיר, אך לא בשולי חשיבותם כי ברוח עקרונות היסוד שגובשו בתקנות 1-5 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות, שטרם ניכנסו לתוקף, יש לאמץ את הגישה של ניהול הליך משפטי מידתי, צודק ויעיל, השם לנגד עיניו את האינטרס הציבורי המצדיק מניעת התדיינות מקבילה באותה פלוגתא, ואותן טענות, בין הער כאות השונות.

רוצה לומר – הדרך הנכונה לבירור טענות המשיבות היא במסגרת ערכאת הערעור, ולא בהליך מקביל, שלפניי.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, אני מורה על סילוק התביעה על הסף, כמבוקש, המשיבות יישאו בהוצאות הבקשה בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום.

לאור האמור, הדיון הקבוע לפניי לקדם משפט, בטל בזאת.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים, לאלתר, באמצעות הפקס הידני.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ט, 12 מאי 2019, בהעדר הצדדים.