הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 27462-07-17

לפני כב' השופט אילן דפדי, סגן נשיא

התובע

יצחק הוד
ע"י עו"ד מרדכי שחם

נגד

הנתבע

אלי גיל
ע"י עו"ד חיים זליכוב

פסק דין

בתביעה שלפניי מבקש התובע כי הנתבע, עורך דין במקצועו, יפצה אותו בגין ההפסדים והנזקים שנגרמו לו, לאחר שלטענתו ייצג אותו באופן רשלני בתביעה שהגיש נגד בנק מזרחי טפחות.

בתביעה שהוגשה באמצעות הנתבע כנגד הבנק, העלה התובע טענות שונות כדלקמן:

חיוב בריבית בגין הלוואה בסך של 1,778 ₪ בניגוד למוסכם ביניהם כי ההלוואה תהא ללא ריבית.

חשבון התובע לא זוכה בסכום רווח ההון מהשקעה בניירות ערך בסך של 46,595 ₪.

הבנק גבה מהתובע סך של 11,316 ₪ בגין מס רווח הון, אך סכום זה לא הועבר לרשויות המס.

לתובע הוצעה עסקת אופציה בניירות ערך והובטח לו כי רק ירוויח ממנה . בפועל הוא הפסיד מהעסקה סך של 5,332 ₪ וחשבונו חויב בהתאם.

יתרות זכות בחשבונו של התובע הועברו ללא הסכמתו וללא אישורו לפיקדון יומי. לאחר שסכומים אלה נמשכו מהפיקדון התברר כי מחשבון התובע נעלם סך של 5,670 ₪.

התובע שיעבד כספים שהופקדו בפצ"מ נזיל לטובת אשראי שקיבל ותכנן לקבל מהבנק. נציגי הבנק הבהירו והבטיחו לתובע כי אפיק זה של פצ"מ נזיל מתאים לשמש כבטוחה וכי כספי ההשקעה יכולים רק לעלות ולא לרדת, אך בפועל הוא הפסיד סך של 2,963 ₪.

מהתובע נגבו עמלות וחיובים שלא לצורך בסך של 952 ₪.

הבנק נקט הליכי גבייה נגד התובע במסגרת הליכי הוצאה לפועל. נוכח העיקולים שהטיל הבנק, שילם לו התובע את מלוא יתרת החוב בסך של 14,513 ₪. חרף תשלום זה, הבנק הטיל עיקול נוסף על כספי קופות הגמל של התובע בחברת פסגות וגבה בכפילות סך של 14,513 ₪. בנוסף, עיקל הבנק את קצבת הנכות של התובע מהמוסד לביטוח לאומי וגבה ממנה סך של 833 ₪. ביחד גבה הבנק מהתובע ביתר סך של 15,346 ₪.

התובע חויב בנוסף בסך של 5,000 ₪ לצורך כיסוי יתרת החוב בחשבון.

לתובע נגרמו עגמת נפש, עלבון, טרדה, טרחה ואובדן זמן אשר בגינם מגיע לו פיצוי העולה על 500,000 ₪. לצרכי אגרה, ה עמיד התובע את סכום הפיצוי רק על סך של 40,000 ₪.

הבנק הגיש בקשה לסילוק התביעה שהוגשה נגדו על הסף בשל מעשה בית דין. לדבריו, התובע לא הגיש התנגדות לתביעה לסכום קצוב שהגיש נגדו הבנק באמצעות לשכת ההוצאה לפועל וניתן נגדו פסק דין. לפיכך, טען הבנק כי על בית המשפט לדון אך ורק בטענת התובע לפיה חויב בכפל תשלום.

ביום 26.8. 2013 קיבל בית המשפט שדן בתביעה נגד הבנק א ת הבקשה וקבע כי " קיים מעשה בית דין כנגד המשיב (התובע) והוא מנוע מלהעלות טענות בנוגע לחובות ההדדיים הנובעים מחשבון הבנק ... שניהל אצל המבקש (הבנק) ". ההליכים בתיק שם נמשכו רק בטענה לגביית כפל בסך 15,346 ₪.

ביום 13.1.2016 ניתן פסק דין סופי שדחה גם את הטענה בדבר גביית הכפל והתובע חויב בהוצאות בסך של 15,271 ₪ בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין.

התובע הגיש באמצעות הנתבע ערעור הן על פסק הדין הסופי והן על ההחלטה בבקשה לסילוק התביעה על הסף. לבקשת הבנק, דחה בית המשפט המחוזי על הסף את החלק בערעור שעסק בהחלטה, בנימוק ש במהותה מדובר בפסק דין חלקי ותקופת 45 הימים להגשת הערעור חלפה. לפיכך, הורה על הגשת כתב ערעור מתוקן. בדיון שהתקיים ביום 10.11.2016 בכתב הערעור המתוקן שעסק בחלק התביעה בגינו ניתן פסק דין סופי, הסכימו הצדדים כי הערעור יידחה ללא צו להוצאות.

טענות התובע בתמצית כפי שפורטו בכתב התביעה

התובע טען כי הנתבע התרשל במילוי תפקידו כעורך דין, ניהל את תביעתו תוך מחדלים רבים והשלה אותו כי תביעתו בעלת סיכויים גבוהים להתקבל. לטענתו, הנתבע סבר כי פסיקת בית המשפט מהווה "החלטה אחרת" ולפיכך יש להגיש עליה ערעור רק בתום ההליך כולו שעה שמדובר היה ב פסק דין חלקי עליו ניתן לערער בזכות תוך 45 יום . מאחר שהנתבע לא הגיש ערעור במועד , נמנעה מ מנו האפשרות לברר את טענותיו בגין רכיבי התביעה שנדחו.

אשר לרכיבי התביעה שנותרו בסך 15,346 ₪, טען התובע כי מדובר בסכום מזערי מתוך סכום התביעה העיקרי וכי סכום זה שימש בפועל לכיסוי חובות בתיקי הוצאה לפועל עליהם לא חלק. על פי סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל ועל פי החלטת הרשם שניתנה טרם הגשת התביעה, לא ניתן להשיב לתובע סכומים שנתפסו בהליכי עיקול ו שימשו בפועל לכיסוי חובות שלא חלק עליהם. לאור זאת , טען התובע כי הנתבע התרשל בכך שכלל סכומים אלו מלכתחילה בכתב התביעה שכן היה עליו להכיר את החלטת הרשם ו לעדכן אותו כי סיכויי התביע ה נמוכים.

התובע טען כי על הנתבע היה להתרכז במיצוי ההליכים נגד ההחלטה לסלק את תביעתו על הסף במקום להמשיך בניהול הליכי סרק מיותרים. הנתבע לא העלה טענות מהותיות נגד הבנק לרבות טענות לחוסר תום לב של הבנק וטענות בעניין יחסי בנק - לקוח, אשר היה בהן כדי לדחות את בקשת הבנק לסיל וק התביעה על הסף.

עוד טען התובע כי בפסק הדין הסופי הוא חויב בהוצאות משפט לטובת הבנק בסך 15,271 ₪ שנגזר מסכום התביעה המקורי הכולל ולא מסכום התביעה שנותר לדיון לאחר פסק הדין החלקי . לדבריו, על הנתבע היה לטעון בנושא ההוצאות או לכלול ב הודעת הערעור טענה בדבר טעותו של בית המשפט בפסיקת ההוצאות. לחלופין, היה על הנתבע לפנות לנציגי הבנק ולבקש מהם לחזור בהם מהניסיון לגבות ממנו הוצאות מעבר לשיעור שנתבקש מטעמם בדיו ן בבית המשפט.

לסיכום, טען התובע כי על הנתבע לשפות אותו בגין אוב דן סכום התביעה אשר סולקה על הסף, בהוצאות משפט שנגרמו לו בגין ניהול התביעה כנגד הבנק ובכללן האגרות ו שכר טרחת עורך דין בהם נשא בגין הליכי התביעה והערעור. בנוסף, עליו לשלם לו את סך ההוצאות שנפסקו לטובת הבנק בתביעה שהתנהלה כנגדו והוצאות שהוציא עבור שכר טרחת עו"ד בגין התנגדות להליכי הוצאה לפועל. בגין נזקים נפשיים, עוגמת נפש, כעס ובושה תבע התובע סך של 100,000 ₪. לצרכי אגרה , העמיד התובע את התביעה על סך של 220,000 ₪.

טענות הנתבע בתמצית כפי שפורטו בכתב ההגנה

הנתבע טען כי התנהלות התובע חרגה מהמקובל החל מהרגע הראשון ו לוותה בהתפרצויות רבות כלפיו, כאשר מנגד הוא פעל לאורך כל הדרך במקצועיות הנדרש ת. התובע התעכב בתשלום שכר הטרחה עליו סיכמו ורק לאחר שהודיע לו כי יפרוש מייצוגו, הוסדר התשלום.

לטענת הנתבע, מיד לאחר קבלת החלטת בית המשפט על קיומו של מעשה בית דין ודחיית רוב מרכיבי התביעה, הוכנה על ידו טיוטת ערעור אשר נשלחה לעיונו של התובע. במקביל פנה אל התובע וביקש להסדיר את תשלום שכר טרחתו בהליך הער עור. התובע בחר שלא לכבד את הסכמתם וחמק מתשלום שכר הטרחה. נוכח סירובו, הודיע לתובע כי בכוונתו להקפיא את הטיפול תוך שהדגיש בפניו כי אי הגשת ערעור במועד ע לולה לשלול ממנו את הזכאות להגיש ו בסוף ההליך. התובע לא ש עה לאזהרותיו והתע כב בתשלום שכר הטרחה עד שכבר חלף המועד להגשת הערעור.

עוד טען הנתבע כי כבר בתחילת ההתקשרות, הזהיר את התובע כי סיכויי תביעתו אינם גבוהים ואף קלושים וכך שב והזכיר לתובע לכל אורך ההליכים המשפטיים. לטענתו, הוא אף הזהיר את התובע כי אין סיכוי שהערעור על פסק הדין החלקי יתקבל, אך התובע התעקש להגישו. יתרה מכך, הוא הזהיר את התובע כי לאור ממצאים חדשים שהתקבלו לאחר הגשת הערעור, סיכויי התביעה נמוכים עוד יותר ואין מקום להמשיך בערעור.

לטענת הנתבע, התובע הסתיר ממנו בעת הכנת כתב התביעה נתונים מהותיים, שהיה בהם כדי להשפיע על סיכויי התביעה מלכתחילה וכיוצא מכך גם על סיכו יי הערעור. לפיכך, אין לו להלין אלא על עצמו. כך למשל, התובע שלל מפורשות את האפשרות כי קיימים תיקי הוצאה לפועל נוספים לחובתו והתהד ר בפניו כי הוא אדם עשיר וא מיד.

לדברי הנתבע, התובע הגיש תביעתו זו בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט במטרה לגרום לו לשפות ו בהפסדים שנגרמו לו. לטענתו, על התובע להוכיח את סיכויי תביעתו כנגד הבנק על מנת להוכיח נזק. בנוסף , התובע לא פעל להקטנת הנזק.

טענות התובע בתמצית בכתב התשובה

התובע טען כי גם אם סירב להיענות להצעות או המלצות הנתבע באשר לסיכויי התביעה, אין בכך כדי לשחררו מחובותיו המקצועיות כעורך דין כלפי לקוח. התובע הכחיש כי הנתבע הזהיר אותו בדבר סיכויי התביעה הנמוכים. לטענתו, הנתבע השלה אותו כי ת היה אפשרות להגיש ערעור בהמשך ואילו היה יודע כי זמן הגשת הערעור קצוב, היה מסדיר את תשלום שכר הטרחה ומאפשר הגשתו.

דיון והכרעה

בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם רשות המסים בה פורטו נתונים כספיים שונים בשומה של התובע לשנת 2009 כפי שמופיעים ברישומי הרשות. בנוסף, זימן התובע לעדות את עובד הבנק מר יצחק הגר. בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים ועובד הבנק.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה.

בתביעת רשלנות מקצועית של עורך דין הנוגעת לאופן ניהול המשפט, לא די בהוכחת רשלנות הנתבע אלא יש לבחון על פי מאזן ההסתברויות מה היו תוצאות פסק הדין אילו הנתבע לא היה מתרשל . בעניין זה קבעה כב' השופטת מרים נאור כדלקמן: "על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלותו של עורך-הדין תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה לטובתו". בהמשך ציינה כי נטל ההוכחה אינו רגיל כבתביעת רשלנות מן המניין: "זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק -דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו התנהלו ההליכים באופן שונה". (ראו ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' יעקב חיננזון , נט(4) 796, 810 (2005) )

וכדברי כב' השופט רובינשטיין: "על מנת לקבל את התביעה, על בית המשפט לשים עצמו בנעלי המותב אשר דן בתיק שלגביו נטענת הרשלנות" (ראו ע"א 9022/08 אהובה מגורי-כהן נ' עו"ד משה קמר (פורסם בנבו, 03.05.2010))

מרכיבי התביעה נגד הבנק שנדחו על הסף

על אתר אומר כי בחינת רכיבי התביעה השונים שנדחו על הסף על ידי בית המשפט שדן בתביעת התובע נגד הבנק, מ עלה כי דינם היה להידחות גם לגופו של עניין.

על פי כתב התביעה שהגיש התובע נגד הבנק, השקיע התובע סכום של 351,454 ₪ בניירות ערך והרוויח ממכירתם סך של 56,581 ₪. מסכום זה קיזז הבנק סך 11,316 ₪ בגין מס רווח הון בשיעור 20%. התובע טען כי חשבונו לא זו כה בסכום רווח ההון לאחר הקיזוז וכן כי הסכום שקוזז עבור מס הכנסה לא הופיע בתיק התובע ברשויות המס.

רווח ההון הינו הפער בין התמורה שהתקבלה ממכירת ניירות הערך לבין עלותם. בעת רכישת ניירות הערך נרשמת עלות הרכישה ובעת מכירתם נרשמת התמורה. במילים אחרות , בדפי הבנק לא יכול להופיע זיכוי בגובה רווח ההון שכן מדובר בסכום שהוא תוצאה של חישוב ההפרש בין עלות הרכישה לבין התמורה . מר יצחק הגר, עובד הבנק, היטיב לתאר זאת בעדותו כדלקמן: "ביום המכירה הלקוח מקבל את התמורה לחשבון העו"ש ולא את הרווח. הרווח מורכב מעלות שהיתה מתי שהיתה פחות התמורה זה הרווח ובאותו היום, הוא מקבל את התמורה. החישוב של רווח ההון נעשה מאחורי הקלעים בהתאם לתמורה פחות העלות" (ראו פרוטוקול בעמ' 9 שורות 16-19) .

מעדותו של התובע בדיון התברר כי הוא עצמו הבין כי לא היה מקום לתבוע את סכום רווח ההון (ראו עמוד 17 שורות 17-18) .

אשר לניכוי המס במקור, שוכנעתי כי סכום זה נוכה על ידי הבנק והועבר על ידו לרשויות המס. אמנם , בתעודת עובד הציבור מטעם רשות המסים לא צוין תשלום מס רווח הון בתיקו של התובע בסכום האמור (ראו ת/1). עם זאת , בתעודה זו, בה ניתן פירוט לגבי מקורות ההכנסה של התובע באותה שנת מס , לא צוין גם כי התובע הפיק בגין אותה שנה רווח הון מניירות ערך, אשר אין מחלוקת כי היה.

זאת ועוד, עיון באישור שהנפיק הבנק על ניכוי מס במקור (נספח י' לכתב התביעה שהגיש התובע נגד הבנק – נספח 1 לתצהיר התובע) מגלה כ י הבנק ניכה את סכום המס . נציג הבנק מר יצחק הגר העיד כי בדק עם רשות המיסים ונמסר לו בעל פה על ידי עובד הרשות מר יצחק אורבך, כי הסכום שנוכה אכן נרשם בחשבונו של התובע ברשות המיסים בגין שנת 2009 (ראו פרוטוקול עמ' 8 שורות 9-20). יש לציין שעובד הבנק אף הסביר את הפער בין סכום המס שנרשם בדף הבנק 11,287 ₪ לבין הסכום שנרשם באישור על ניכוי מס במקור 11,316 ₪ , בכך שמדובר בהוצאות דמי ניהול (ראו נספח י לתצהיר התובע ועמוד 10 שורות 17-24). אשר על כן, שוכנעתי כי לא נפל דופי בעניין זה בפעולת הבנק וכספי המס שנוכו מהתובע הועברו כדין אל רשות המיסים.

רכיבי התביעה הנוספים שנדחו על הסף הם סכומים קטנים של מאות ואלפי שקלים בודדים. אלה כללו כדלקמן: 1,778 ₪ בגין חיוב התובע בריבית בגין הלוואה בניגוד למוסכם עמו, 5,332 ₪ בגין הפסד מעסקת אופציה שהובטח לתובע לטענתו כי רק ירוויח ממנה, היעלמות סכומים מחשבונו בסך של 5,670 ₪, הפסד ממכירת פצ"מ בסך של 2,963 ₪, חיוב חשבונו בעמלות ניהול בסך של 952 ₪ וביחד סך כולל של 13,732 ₪. בנוסף , כללה התביעה סכומים ששילם התובע לכיסוי החוב כלפי הבנק. אלה כללו סכום ששילם התובע לבנק בסך של 14,513 ₪ וסכום נוסף בו חויב בסך של 5,000 ₪.

מעדותו של הנתבע עלה כי התריע בפני התובע כי סיכויי התביעה אינם גבוהים ואף קלושים. להלן דבריו: "כבר בתחילת ההתקשרות ביני לבין התובע, לאחר פגישות שקיימנו , בדיקה של מאות מסמכים שהעביר התובע לעיוני לביסוס טענותיו ולאחר שנדרשו לי עשרות רבות של שעות על מנת לבסס עילות תביעה ראויות נגד הבנק, סברתי כי חלק מהנושאים הנתבעים בעייתיים, לא רק מן ההיבט המשפטי אלא בעיקר נוכח דלות הראיות שכן היו מבוססים על טענות שבעל פה והבטחות שניתנו על ידי הבנק כלפי התובע, כך לטענתו, על ידי גורמים עלומים שונים בבנק, אשר את זהותם לא הצליח לשחזר, ומנגד התנהלות בעייתית מצד התובע עצמו מול הבנק אשר כללה שתיקה, ויתורים והסכמות שבהתנהגות" (ראו סעיף 10 לתצהיר הנתבע).

הצגת סיכויי התביעה הנמוכים ואף הקלושים בפני התובע מצאה ביטוייה גם בהודעת מייל ששלח הנתבע לתובע כדלקמן: "אני שב ומציין כי חלק מהנושאים קשים להוכחה, גם כי אין לנו את כל המסמכים, וגם כי יהיה קשה להוכיח אותם או להתעמת מול טענות הצד השני על שתיקה מצידך, וויתורים , והסכמות בהתנהגות . הואיל ובנוסף – כל סכום שתיתבע בכתב התביעה יבוא לידי ביטוי הן באגרת בית המשפט, והן בשכר טרחתי – אנא בחר בקפדנות מה מתאים לך שתיתבע, ואם אתה מעוניין לוותר על איזה נושא " (ראו סעיף 12 ונספח א לתצהיר הנתבע). אמנם התובע הכחיש כי קיבל הודעה זו, שמקריאתה עולה כי נשלחה לדואר האל קטרוני של בתו אורית. עם זאת לאור עדותו של הנתבע (בעמוד 30 שורה 23), מאחר שעל פניו אין כל היגיון שהנתבע היה שולח את הודעת המייל אליה צורפה טיוטת התביעה אל בתו ללא בקשה מוקדמת של התובע לעשות כן ולנוכח הע ובדה שהתובע לא דאג לקבל תצהיר מבתו או לזמנה לעדות כדי להדוף טענה זו, אני מעדיף את גרסת הנתבע.

הנתבע אף העיד בתצהירו כי הדגיש בפני התובע ש לאחר שניתן נגדו פסק דין בהעדר התנגדות ומאחר שלא פעל לביטולו ושילם את החוב בתיק ההוצאה לפועל, טענותיו ומצבו המשפטי נגד הבנק נחלשו מאוד (סעיף 11 לתצהיר הנתבע).

ואכן, בצדק ביקש הבנק לסלק על הסף את אותו חלק תביעה לגביו יש מעשה בית דין וב ית המשפט שדן בתיק נעתר לכך. כשבנק מגיש תביעה נגד לקוח בגין חוב שנצבר בחשבונו וניתן פסק דין בהעדר הגנה אשר הפך להיות חלוט, וכשאותו לקוח משלם את החוב הפסוק, אין מקום לשמוע לאחר מכן טענות של אותו לקוח נגד גובה החוב (זאת להבדיל מתביעה בגין נזק). התנהלות כזו חותרת תחת סופיות הדיון ואין הצדקה לכך (על כך יורחב בהמשך) .

לנוכח מסקנותיי לעיל בדבר דחיית טענותיו של התובע נגד הבנק, ממילא אין גם מקום לטענותיו כי הוא זכאי לפיצוי מהבנק בסך העולה על 500,000 ₪ אותו העמיד לצרכי אגרה על סך 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש, טרחה, טרדה ואובדן זמן שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הבנק. למעלה מהצורך, אציין כי עניינים אלו הועלו בכתב התביעה נגד הבנק באופן סתמי, כללי ולא מפורט.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, נראה על פניו כי מלכתחילה לא היה סיכוי ממשי לקבלת חלק התביעה שנדחה על הסף על ידי בית המשפט .

סיכויי קבלת הערעור על ההחלטה שסילקה את חלק התביעה על הסף

כאמור, טרם הגשת התביעה נגד הבנק, ניתן לטובת הבנק פסק דין בהיעדר התנגדות נגד התובע . בהחלטת כב' השופטת קמיר–וייס שדנה בבקשת הבנק לסלק על הסף את התביעה שהגיש נגדו התובע נקבע כדלקמן: " בנסיבות מקרה זה, תביעת המבקש (הבנק) במסגרת ביצוע התביעה על סכום קצוב אשר הייתה מבוססת על העילה של חובותיו של המשיב (התובע) בחשבון הבנק הספציפי יצרה מעשה בית דין עת בחר המשיב שלא להגיש התנגדות לביצוע התביעה על הסכום הקצוב" (ראו נספח 3 לתצהיר התובע). ואכן , בתביעתו נגד הבנק העלה התובע טענות המשיגות על יתרת חובו כלפי הבנק לרבות שחש בונו לא זוכה ברווח ההון, כי חשבונו זוכה בחסר ונעלמו ממנו סכומים וכי חשבונו חויב בריבית, בעמלות ובחיובים נוספים שלא לצורך .

החלטת כב' השופטת נתמכה בפסק הדין בעניין רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (פורסם במאגרים המשפטיים מיום 8.3.09 ) שם קבעה כב' השופטת מרים נאור: "פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסק דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר..." בענייננו, התובע היה צריך לטעון את טענותיו במסגרת ההתנגדות לתביעה שהוגשה נגדו, אולם בחר שלא לעשות כן. הוא אף שילם את החוב. פסק הדין לא בוטל ולכן אין מקום לאפשר לו להעלות טענות נגד החוב.

התובע טען כי היה ניתן לערער על החלטת השופטת ולהעלות טענות נגד הלכת ''רלה וינשטיין'', למשל, כהמשך לדעת המיעוט של כב' השופט מלצר שנכללה שם. איני מקבל טענה זו. בחלוף עשור ממתן פסק הדין, הלכת רלה וינשטיין טרם נהפכה . בעניין זה יש לציין כי בקשה לדיון נוסף שהוגשה על הלכה זו נדחתה ע"י כב' המשנה לנשיאה (דאז) ריבלין בדנ"א 2699/09 רלה וינשטיין נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 30.08.2009). בנוסף, הלכת רלה וינשטיין מיושמת בפסקי דין רבים ( ראו לדוגמא החלטתו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 6246/16 עיריית קריית שמונה נ' יצחק בוזורגי (פורסם בנבו, 12.09.2016) , רע"א (מחוזי י-ם) 38135-01-19 נג'אח רג'בי נ' אברהם שפרמן (פורסם בנבו, 06.03.2019) , ה"פ (מחוזי ת"א) 65380-03-18 משה גליק נ' עו"ד אמיר יקותיאל (פורסם בנבו, 16.01.2019) ).

לאור האמור, יש להניח שבנסיבות אלה אף אם היה מוגש במועד ערעור על דחיית התביעה על הסף בכל הנוגע לטענות התובע בגין החוב כלפי הבנק , זה היה נדחה.

התובע לא שילם שכר טרחה עבור הגשת ערעור

למעלה מן הדרוש, אציין כי התובע תרם תרומה משמעותית לכך שלא הוגש ערעור על ההחלטה. מעדות הנתבע עולה כי נערך להגשת ערעור אך לא עשה כן בעקבות הימנעותו של התובע מלשלם לו שכר טרחה. הנתבע הצהיר כי לאחר דחיית התביעה על הסף באופן חלקי, נערך להכין טיוטת ערעור על החלטת בית המשפט וזאת "מבלי לנקוב רשמית בסוג ההליך הנדרש מהותית בנסיבות – ערעור או בקשת רשות ערעור" (סעיף 27 לתצהירו). כך אף עולה ממסמך טיוטת הערעור שם נכתב בכותרת: " בקשת רשות ערעור / ערעור- לבדיקה" (נספח ה לתצהיר הנתבע).

זאת ועוד, במכתב הנתבע אל התובע נושא תאריך 29.9.2013 הודיע הנתבע כי לא ימשיך בטיפול בערעור כיוון שהתובע התחמק מלהשיב לו על הסכמתו לשלם לו שכר טרחה. להלן הדברים : "בהמשך לטיוטת בקשת רשות ערעור שנשלחה אליך מזמן, הנני מצרף את הטיוטה אחרי הערותיך והשלמות. אולם משום מה, אינך משיב לי על הסכמתך לעניין ההוצאות ושכר הטרחה של הגשת הערעור, ולמעשה אתה ממשיך ומתחמק בעוד אני עובד וטורח על טיוטות של הודעות ערעור, או בקשת רשות ערעור. נוכח השינויים בעמדתך (כרגיל), אני מקפיא את המשך הטיפול בעניין, לרבות הבדיקה בעניין עצם ההחלטה על הגשת ערעור כבר כעת, או הגשת בקשת לרשות ערעור. לתשומת לבך, בהיעדר תגובתך בכתב – לא יוגש כעת שום ערעור או בקשת רשות ערעור, וי יתכן ולא ניתן יהיה להגיש ערעור בסוף ההליך" (ראו נספח ו' לתצהיר הנתבע). חרף אזהרותיו של הנתבע, התו בע בחר שלא לשלם שכר עבור הערעור ואף לא הסדיר את תשלום אגרת הערעור והעירבון (ראו סעיף 33 לתצהיר הנתבע). הדברים מתיישבים עם פרוטוקול הפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 26.9.2016 (נספח ז לתצהיר הנתבע) בו נרשם מפי התובע " לא הגשנו בר"ע כי רצית עוד כסף לברע מיידית כאשר הבר"ע היה זמן קצר אחרי התשלום".

יש לציין כי הנתבע ביקש עבור הגשת הערעור שכר טרחה בסך של 5,000 ₪. המדובר בסכום סביר ואף נמוך. על פי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, במועד הרלוונטי שכר הטרחה עבור הגשת ערעור עמד על 50% משכר הטרחה עבור ההליך בערכאה הנמוכה אך לא פחות מ -5,254 ₪ (ראו כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000 י"פ 6522 1.1.2013 בעמוד 1949, פורסם בנבו).

בהסכם שכר הטרחה שנערך בין הצדדים לפני הגשת התביעה נגד הבנק, נקבע כי התובע ישלם לנתבע מחצית מסכום שכר הטרחה כ-7 ימים לאחר חתימת ההסכם, קרי עד ליום 30.5.12, ואת המחצית השנייה עם הגשת כתב התביעה (נספח ב' לתצהיר הנתבע). למרות האמור, התובע מסר המחאה דחויה ליום 2.7.12 עבור המחצית הראשונה של שכר הטרחה (ראו נספח ב1 לתצהיר הנתבע). בנוסף ובניגוד להסכם, לא הועבר תשלום עם הגשת התביעה . רק לאחר שהנתבע הודיע לתובע במכתב מיום 11.9.2012 כי לא ימשיך בייצוגו אם לא יסדיר את שכר הטרחה, שילם התובע את שכר הטרחה (ראו נספח ג' לתצהיר הנתבע וכן סעיף 14(ב)(1) לתצהיר התובע). לאור האמור, ניתן להבין את התעקשותו של הנתבע לקבל את שכרו לפני הגשת הערעור.

חלק התביעה נגד הבנק שלא נדחה על הסף

כאמור, התובע טען כי לאחר ששילם את מלוא יתרת החוב, הבנק הטיל עיקול נוסף על כספי קופות הגמל שלו בחברת פסגו ת וגבה בכפילות סך של 14,513 ₪. בנוסף, עיקל הבנק את קצבת הנכות של התובע מהמוסד לביטוח לאומי וגבה ממנה סך של 833 ₪. ביחד, טען כי הבנק גבה ממנו ביתר סך של 15,346 ₪.

ביחס לסך 833 ₪ נקבע בפסק הדין הסופי כי הסכום התקבל בתיק ביום 30.1.2012, הופחת מהחוב בתיק ההוצאה לפועל וכי "הואיל וסכום זה מומש בטרם פרע התובע את יתרת חובו בתיק ההוצאה לפועל, הרי שאין במימוש הסכום האמור משום כפל גבייה, ולפיכך טענת התובע לעניין סכום זה נדחית" (עמ' 2 שורות 10-11 לפסק הדין - נספח 5 לתצהיר התובע).

אשר לסך של 14,513 ₪ - מפסק הדין הסופי נלמד כי לאחר שנסגר תיק ההוצאה לפועל על ידי הבנק ולאחר שהתקבל בהוצאה לפועל תקבול בעקבות העברה מקופת הגמל פסגות, הורה רשם ההוצאה לפועל להעביר את הסכום לסגירת חובות בתיקים נוספים של התובע בהוצאה לפועל בהתאם לסעיף 76 (א2) לחוק ההוצאה לפועל לפיו " נתקבלו כספים, העולים על גובה החוב הפסוק של הזוכה או הזוכים, לפי העניין, שנקטו הליכים לפי סעיף קטן (א), רשאי רשם ההוצאה לפועל לזקוף את היתרה לחשבון החוב של זוכים אחרים של החייב, ככל שישנם, בשיעור יחסי לגובה חובותיהם הפסוקים". התובע לא חלק על קיומם של חובות אלו (ראו סעיף 6 לתצהירו ועדותו בעמ' 16 שורות 25-27 ). לפיכך, קבע בית המשפט כי "ביחס לסכום שהועבר מפסגות, הסכום הוחזר לכאורה לתובע על ידי ההוצאה לפועל" ובכך דחה את התביעה (עמ' 3 שורה 13 לפסק הדין).

כאמור, התובע טען כי הנתבע התרשל בכך שמלכתחילה כלל את טענות תשלומי הכפל בתביעה כשידע או היה עליו לדעת על החלטת רשם ההוצאה לפועל. יש לדחות טענה זו. הנתבע ה עיד כי התובע הסתיר ממנו מידע אודות קיומם של תיקי הוצאה לפועל נוספים שנפתחו נגדו, מידע שהיה מהותי לטענת תשלומי הכפל. התובע נשאל על ידי הנתבע פעמים רבות, נשלח פיזית ללשכת ההוצאה לפועל לוודא שלא קיימים תיקי הוצאה לפועל אחרים על שמו והשיב כי אין לו תיקי הוצאה לפועל (ראו סעיפים 43-44 לתצהיר הנתבע וכן ראו חקירתו הנגדית ב עמוד 23 שורות 4-14).

בעדותו של התובע אושרו למעשה הדברים להם טען הנתבע. כשנשאל האם נכון שלא סיפר לנתבע על התיקים שהיו בהוצאה פועל השיב: "לא הייתי צריך לספר לו עליהם" (עמ' 16 שורה 29).

לאור כל זאת ומאחר שהתובע לא גילה לנתבע דבר קיומם של תיקי ההוצאה לפועל, אני דוחה את טענת התובע בגין רכיבים אלה.

ההוצאות שנפסק כי על התובע לשלם לבנק

בפסק הדין הסופי נפסקו נגד ה תובע הוצאות משפט בסך של 15,271 ₪ . התובע טען כי היה על בית המשפט להבחין בין סכום התביעה המקורי לבין סכום התביעה שנותר בהמשך ההליכים ולהתחשב בכך בפסיקת ההוצאות. לטענתו, הנתבע התרשל בכך שלא טען טענה זו בפני הערכאה הנמוכה ובכך שלא כלל אותה בערעור על פסק הדין. אני דוחה טענה זו. במסגרת ההחלטה אשר סילקה חלק מהתביעה על הסף לא נפסקו הוצאות לטובת הבנק כך שהדיון בהן נשמר לסוף ההליכים.

בהתחשב בכך שהתביעה הכוללת נגד הבנק עמדה על סך של 149 ,465 ₪ וזו נדחתה כולה, אזי סכום ההוצאות שנפסק בסך של 15,271 ₪ הינו סביר. כב' השופטת אף ציינה בפסק הדין כי סכום ההוצאות הינו בהתאם לתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין (ראו עמ' 3 שורות 16-17 לפסק הדין ב נספח 5 לתצהיר התובע). בנסיבות אלה לא היה מקום שבית המשפט של הערעור יתערב בכך.

איני מסכים עם טענת התובע לפיה הנתבע נדרש לטעון בערעור לסוגיית ההוצאות באופן ספציפי ומשלא עשה כן התרשל. הערעור שהגיש הנתבע בשם התובע הי ה על פסק הדין בכללותו לרבות ה הוצאות. מכל מקום, אף אם הייתה נטענת במסגרת הערעור טענה המתייחסת באופן ספציפי לסכום ההוצאות וגובהן, גם אז סביר להניח כי בית המשפט של הערעור לא היה מתערב, שכן "כלל נקוט הוא בידי בית-משפט זה כי בית-המשפט שלערעור אינו מתערב בשכר הטרחה ובהוצאות שנפסקו בבית-משפט קמא (ראו ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון [13], בעמ' 510), וכי "...אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בשאלת הוצאות משפט אלא במקרים חריגים ונדירים..." (דברי כב' השופט ג'ובראן בע"א 6581/98 זאב זאבי נ' מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות, נט(6) 1, בעמ' 18-19. וראו גם ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", ס(1) 391, 395).

בפסק הדין שניתן בדיון בו נכח התובע, נדחה הערעור בהסכמתו ללא צו להוצאות. פרוטוקול הדיון מלמד כי פסק הדין של בית המשפט קמא לא שונה ונותר בעינו לרבות פסיקת ההוצאות במסגרתו. כך גם הובהר על ידי כב' השופט שיינמן (ראו נספח י' לתצהיר הנתבע). מכאן, ש לא הייתה הסכמה בין הבנק לתובע לוותר על ה וצאות כך שלא נדרשה פנייה של הנתבע אל ה בנק בעניין זה.

נזקים נפשיים ועוגמת נפש

כאמור בגין נזקים נפשיים, עוגמת נפש, כעס ובושה תבע התובע סך של 100,000 ₪. לאור התוצאה אליה הגעתי כמפורט לעיל, לא מצאתי כי יש להטיל אחריות על הנתבע למצב הנפשי לו טען התובע ולפיכך לא מצאתי לפסוק לטובתו פיצוי בגין כך.

סיכום

כאמור, הנתבע התבסס בתביעתו על המידע שהעביר לו התובע, אשר התברר כחסר ואף שגוי. בנוסף, שוכנעתי כי הנתבע הזהיר את התובע בדבר סיכויי התביעה הנמוכים ואף קלושים וחרף אזהרותיו ביקש התובע להמשיך בהליכים. אין מקום לדרוש מהנתבע שהוא עורך דין, לא לבצע את רצונו של הלקוח רק בשל סברתו כי סיכויי התביעה נמוכים. עם זאת, היה מקום שהנתבע אשר עוסק כעורך דין בתחום הבנקאות ועל אף המצגים שהציג לו התובע בעניין זה , יבחין בעצמו שלא ניתן לתבוע את רכיב רווח ההון. המדובר ברכיב התביעה הגבוה ביותר - סך של 46,595 ₪ (לאחר ניכוי מס) . אם רכיב זה לא היה נכלל בכתב התביעה וזו הייתה מוגשת על סכום קטן יותר, אזי ייתכן וסכום ההוצאות בו היה מחויב התובע היה נמוך יותר וכך גם ההוצאות בהן נשא לצורך ניהול ההליכים. בנסיבות אלה היה מקום להורות על החזרת חלק מסוים משכר הטרחה שגבה הנתבע. עם זאת, מאחר שטענות התובע נדחו אני סבור שהאיזון הראוי הוא שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט וכך אני קובע .

סוף דבר , התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ט"ז חשוון תש"פ14 נובמבר 2019 , בהעדר הצדדים.