הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 2733-01-12

בפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעת והנתבעת שכנגד:

מד פארק בע"מ

נגד

הנתבעת והתובעת שכנגד:

מועצת מקומית אזור

ב"כ התובעת והנתבעת שכנגד: עו"ד אשר דל
ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד: עו"ד יורם מושקט ועו"ד מנחם אברהם

פסק דין

על פסק הדין
פסק דין זה מתייחס לתביעה ותביעה שכנגד כדלקמן:
תביעה על סך של 1,052,435 ₪ וכן מתן חשבונות
התובעת היא חברה המגדירה עצמה כעוסקת במתן שירותי חניה מוסדרת לרשויות מקומיות. התובעת נקשרה בהסכם עם הנתבעת ביחס למתן שירותי חניה וזאת לתקופת " פיילוט" שנמשכה כעשרה חודשים בלבד. במהלך אותם עשרה חודשים קיבלה התובעת חלק מתוך כל ההכנסות שהתקבלו מגביית תשלומים בגין חניה, בין מתשלום אגרת חניה ומדחנים ובין אף מתשלום דו"חות חניה וקנסות.

התובעת אינה מלינה על סכומי הכסף אותם קיבלה מגביית כספים בתקופת ההסכם. עם זאת התובעת דורשת להמשיך ולקבל תשלום בסך של 54% מכל הקנסות בהם הורשעו עברייני החניה בגין תקופת ההסכם. ובמילים אחרות, התובעת דורשת לקבל חלק מסכומי הענישה וזאת לא כתמורה בגין פעולות גביה בפועל. התנהלותה של התובעת המתעלמת מהגביה מביאה אותה אף לדרוש חלק מתוצאות גזרי דין מאוחרים ומחמירים של בית המשפט, המגדילים את סכום הקנס הסטטוטורי שכן לגישתה היא זכאית ליטול כספים מכל סכום הנובע מענישה בגין עבירת תנועה שנאכפה.

בנוסף עתרה התובעת למתן חשבונות ולמתן צו המורה לנתבעת לגלות כל תקבולי החניה שהתקבלו בגין תקופת ההתקשרות, בין באמצעות כרטיס חניה אלקטרוני, בין טלפון סלולרי ובין דו"חות חניה. במסגרת סיכומיה ובעיקר סיכומי התשובה מיקדה התובעת דרישתה לדו"חות החניה וציינה בהדגשה כי "המחלוקת הכספית גם אינה לגבי תשלומי החניה ( דמי חניה)... המחלוקת המשפטית הינה אך ורק לגבי דוחות החניה והקנסות שניתנו בתקופת ההסכם ושולמו לאחר תקופת ההסכם וכן לגבי קנסות שכלל לא שולמו".

תביעה שכנגד על סך של 172,785 ₪
לאחר שהתקבלה התביעה החליטה גם הנתבעת להגיש תביעה שכנגד. לדבריה של הנתבעת התגלה לה ששילמה לתובעת סכום עודף בסך של 172,785 ₪.

העובדות הרלוונטיות
עיקרי התביעה
הנתבעת פרסמה בשנת 2009, או בסמוך לכך - " הצעה לאספקה, התקנה, הפעלה ותחזוקה של מדחני חניה לתקופת ניסיון". התובעת השיבה להצעה במכתב מפורט מיום 22/2/2009, עליו גם חתמה הנתבעת. בנוסף נחתם ביום 23/2/2010 הסכם שעמד בתוקפו, לאחר הארכה, עד ליום 31/12/2010.

מהות ההסכם הוגדרה כך: "להקים בישוב רשות חניה על פי חוק העזר לאזור העמדת רכב וחנייתו – 2006. אכיפת חוקי עזר באזור כגון פינוי אשפה וגזם וכו' ככל שיורה ראש המועצה להפעיל את הפקחים". עוד נרשמו בהסכם, במסגרת סעיף " מהות החוזה" שורה של מטרות כגון צביעת, סימון והצבת שלטים; העמדת מדחנים; בדיקת שיטות החניה; וכן נקבע כי "על החברה [ התובע – א.ב] לדאוג להטמעת והעמקת התשלום עקב השיטה".

התחייבויות החברה בהתאם להסכם היו כדלקמן:
חלוקת תווי חניה לזכאים לכך;
סימון הרחובות בצבע – כחול לבן, אדום לבן לפי הנדרש;
העמדת תמרורים, שלטים הסברה והכוונה בהתאם לנדרש;
העמדת מדחנים והחזקתם השוטפת ( על חשבון התובעת) בכל המקומות כפי שיידרש על ידי המועצה;
חיבור העיר אזור לסידורי חניה הנהוגים בארץ כגון: פנגו ואיזי פארק.
ולענייננו חשוב להדגיש הסעיף הבא ( ההדגשות לא במקור): " החברה מתחייבת לטפל בהליכי הגביה על כל המשתמע מכך של דוחות החניה".

התובעת אף התחייבה " להעמיד" עובד לטובת רשות החניה וכן לשאת " בעלויות השכרת החדר ממנו תתנהל רשות החניה". לענין זה מציינת התובעת כי למרות שבהתאם להסכם על הנתבעת היה לשאת בהוצאות שני פקחים, הרי בפועל התובעת היא זו שנשאה בהוצאות שכר הפקחים וכפי שעולה מחקירת גזבר התובעת – אפילו את שכרו של " מנהל החניה" מימנה התובעת.

התמורה כפי שנקבעה בהסכם מובאת להלן תוך ציטוט מלא:

"תשלומים בתקופת " הפיילוט"
כל ההכנסות ייכנסו לקופת המועצה שתנוהל בבנק בחשבון נפרד.
מההוצאות יירדו העלויות הבאות:
כל משכורות העובדים ( פקחים, פקידים).
עלויות ההקמה ( מחשבים, טלפונים, ריהוט שיפוץ המבנה המושכר).
לאחר קיזוז הוצאות כאמור בסעיפים קטנים ב(1)(2) תחולק היתרה שווה בשווה בין החברה למועצה"
ניתן לראות אפוא שהתמורה התייחסה אך ורק להכנסות בתקופת הפיילוט, קרי תקופת ההסכם – ובוודאי לא לנטילת חלק מהענישה שמשמעה קנסות שייגבו בעתיד.

בהתאם לכתב התביעה, מערך החניה שהוקם אפשר אמצעי תשלום של כסף מזומן במדחנים, כרטיסי חניה נטענים, המכונים איזיפארק ותשלום באמצעות הטלפון הסלולרי.
באשר לתשלומי דו"חות חניה שהופקו על ידי " פקחי הנתבעת", הרי לדברי התובעת ככל שלא שולם הקנס במועדו נדרשה היא לבצע הליכי אכיפה ובינהם משלוח מכתב התראה לתשלום הקנס בתוך 90 יום וביצוע הליכי גביה עפ"י פקודת המיסים ( גביה) בגין דו"חות חלוטים קרי דו"חות שחלפו 90 יום ממועד מכתב ההתראה.

ההתקשרות עם התובעת נערכה, כאמור, מלכתחילה לתקופת ניסיון – פיילוט. הנתבעת מצידה ערכה לאחר ההתקשרות מכרז לקבלת הצעות להתקשרות על בסיס קבוע וביום 29/12/2010 נבחרה במכרז חברת מ.ג.ע.ר. כתוצאה מזכיית חברת מ.ג.ע.ר הופסקה ההתקשרות בין התובעת לנתבעת החל מיום 4/1/2011.

אין חולק על כך שהתובעת קיבלה חלקה במלוא ההכנסות שנגבו במהלך תקופת הפיילוט. לענין זה יודגש כי העדר התובעת אכן קיבלה חלקה מתשלומי המזומן שנגבו בתקופת הפיילוט; תשלומי הקנסות שנגבו בתקופת הפיילוט; ואפילו סכומי כסף שנגבו בתקופת הפיילוט על ידי שירות " פנגו" ואיזיפארק והועברו לנתבעת מאוחר יותר נכללו בתחשיב התמורה.

התובעת טוענת לחוב בגין כספי דו"חות החניה שניתנו בתקופת ההתקשרות עימה ולא נגבו בתקופה זו.
אך יותר מכך – התובעת דורשת תשלום הוצאות גביה שנחסכו ממנה בגין פעולות הגביה אותן לא ביצעה. התובעת ערכה תחשיב המבוסס על הוצאות הגביה שהייתה עשויה לקבל, אילו ההסכם עימה היה ממשיך ואילו הייתה פועלת לגביית כספים.

במסגרת כתב התביעה עתרה כאמור התובעת לתשלום הסך של 1,052,435 ₪. במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעם מנהלת החשבונות של התובעת פחת סכום זה לסך כולל של 894,480 ₪ המחולק כדלקמן:

עמלה בגין דו"חות חניה שלא נגבו בתקופת ההסכם - 482,635 ₪
הוצאות גביה " שהתובעת הייתה זכאית להם" לו גבתה - 441,845 ₪
=======
894,480 ₪

עיקרי התביעה שכנגד
הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על הסך של 172,785 ₪ ובה עתרה להשבת הסכום אותו קיבלה התובעת ביתר, לטעמה.
הנתבעת ערכה תחשיב בן שני שלבים אשר כל אחד מהם הפחית את הסכום לו זכאית התובעת, לטענת הנתבעת:

בשלב ראשון – בחנה הנתבעת את כל ההכנסות וההוצאות בגין תקופת הפיילוט והגיעה למסקנה לפיה סך ההכנסות עמד על 1,618,320 ₪ ואילו סך ההוצאות עמד על 385,082 ₪. מכאן, טוענת הנתבעת כי הסכום אותו יש לחלק בין הצדדים הוא 1,233,238 ש"ח(= 385,082 ₪ - 1,618,320 ₪). זאת לעומת סכום זה שונה ונמוך מהסכומים הנקובים בכתב התביעה ובחשבונות שאושרו על ידי הנתבעת בזמן אמת.

בשלב שני – הנתבעת חילקה היתרה בסך של 1,233,238 ₪ באופן שווה לה ולתובעת, כך שחלקה של התובעת חושב בהתאם לשיעור של 50% ( כולל מע"מ) מהיתרה. זאת לעומת חלוקה בשיעור של 54$ ( כולל מע"מ) לטובת התובעת כפי שחושב בחשבונות שאושרו על ידי הנתבעת בזמן אמת.

עם ביצוע התחשיבים השונים של הנתבעת התחוור לה כי התובעת קיבלה סך של 789,404 ₪ בעוד היה עליה לקבל סך של 616,619 ₪ בלבד. משכך טוענת הנתבעת כי התובעת חבה לה ההפרש בסך של 172,785 ₪(=616,619 ₪ - 789,404 ₪).

אין לקבל תביעת מד פארק
אין לקבל את תביעת מד פארק ואין לחייב את הנתבעת בתשלום בגין דו"חות חניה וקנסות שכלל לא נגבו על ידי התובעת או במתן חשבונות. לעניין זה יובאו הנימוקים הבאים:

ראשית ועיקר, אין לקבל את תביעת מד פארק שכן גרסתה נוגדת ההסכם בכתב
התובעת מבקשת לקרוא לתוך ההסכם עם הנתבעת תנאים והתחייבויות שאינם רשומים בו. יתרה מכך, התובעת מבקשת לקרוא לתוך ההסכם תנאים והתחייבויות המנוגדים לנוסח הברור בו התחייבו הצדדים.

הסכם ההתקשרות בין הצדדים מתייחס במפורש ל"תשלומים בתקופת הפיילוט", וכן להכנסות שיופקדו ואשר יחולקו, בקיזוז ההוצאות בין הצדדים להסכם. אין שום התייחסות וממילא אין כל הסדרה של תשלומים שייגבו לאחר תקופת ההתקשרות.

הטענה לפיה התובעת זכאית לתשלומים בגין דו"חות שקיבלו עברייני חניה בתקופת ההתקשרות ללא קשר לגביה זרה לחלוטין להסכם ולא מופיעה בו. טענה זו גם לא מופיעה בהצעה שניתנה כשנה קודם לחתימת ההסכם, כבר ביום 22/2/2009. בוודאי לא מופיע כל זכר לזכות כלשהי של התובעת לקבל הוצאות גביה בגין פעולות גביה שכלל לא בוצעו בפועל.

שנית, אין לקבל את תביעת מד פארק גם לאור עדויות המומחים וההסכמים שהמציאה על מנת להוכיח " נוהג" – הסכמים שהם בבחינת חרב פיפיות לגרסת התובעת
התובעת המציאה חוות דעת של שני מומחים, מר טל בסכס ומר נתן שורר אשר עבדו וניהלו במשך שנים חברות להסדרת חניה. עוד צורפה שורה של הסכמים עם רשויות מקומיות שונות.
התובעת ביקשה ללמוד ממומחים אלה ומההסכמים כי אכן נהוג לקבל תמורה בגין דו"חות שנרשמו לעברייני תנועה בתקופת ההתקשרות. דא עקא ודווקא מומחים אלה וההסכמים שנחשפו מבהירים עד כמה אין לתובעת כל זכות לתשלום כלשהו.

שני המומחים תיארו כיצד עבירות החניה מניבות הכנסות לחברות גביה שמעסיקות רשויות מקומיות. אך יש להוסיף ולהדגיש כי שני המומחים התייחסו לפעולות גביה שמבצעות החברות ולא לתמורה בגין פעולות אכיפה. נתן שורר הגדיל וציין כך - " אינני זוכר ולו מקרה אחד שבו לא ניתן לחברה לגבות את הדוחות שנרשמו בתקופת ההסכם". נתן שורר טען כי " נהוג ומקובל" שהחברה תמשיך לגבות הדו"חות, אך בכל זאת הוסיף וסייג כי " ישנם הסכמים המגבילים תקופה זו לדוגמא למשך 24 חודשים מיום סיום ההתקשרות".

תצהירי מומחים אלה לא סייעו לתובעת. ההיפך הוא הנכון. אם אכן ממשיכות חברות אחרות ליהנות מתשלומים כנגד גביה שהן מבצעות – הרי ברור הוא שאין מקום לשלם לתובעת כשאינה מבצעת גביה.

זאת ועוד - שורה של הסכמים שהציגה משום מה דווקא התובעת, לימדו שאין בסיס לתביעתה. ההסכם הוכיחו כי לתובעת אין כל זכות בסכומי כסף אותם לא גבתה ואשר שולמו, ככל ששולמו, לאחר תום תקופת ההסכם. כך למשל:

הסכם עם עיריית אשדוד שהמציאה התובעת מוכיח שאין בסיס לגרסתה - בשנת 2009 נחתם נספח להסכם בין עיריית אשדוד לבין שוהר שירותי חניה. הנספח מתייחס להסכם מקורי משנת 2006, ונקבע בו במפורש כך ( ההדגשות לא במקור): "למרות האמור בהסכם, מוסכם על הצדדים כי בסיום תקופת ההסכם כמפורט בהסכם תשאיר העיריה בידי שוהר לתקופה נוספת של 24 חודשים לצורך המשך גביה מינהלית קנסות שבגינם החלה שוהר בהליכי גביה מנהלית עפ"י ההסכם. "החלה" משמעה משלוח מכתב התראה כולל הוצאות גביה".
כלומר, בניגוד לגרסת התובעת, גביה עתידית מתאפשרת רק כאשר הוסכם על כך במפורש. זאת ועוד, נוסח הפסקה שצוטטה לעיל מוכיחה כי ההסכם הרגיל לא כלל המשך תשלומים ומשכך התחיל הנספח במילים " למרות האמור בהסכם...";

הסכם עם עיריית כפר סבא שהמציאה התובעת מוכיח שאין בסיס לגרסתה – התובעת הוסיפה וצירפה הסכם בין שוהר שירותי חניה לבין עיריית כפר סבא. גם הסכם זה מוכיח דווקא שהתובעת אינה זכאית לדבר. בעוד התובעת ניסתה להציג " נוהג" של תשלומים לחברות גביה בהתאם לדו"חות שניתנו בתקופת ההתקשרות – הרי גם הסכם זה מוכיח כי התשלום נעשה רק בגין גביה שנעשתה בתקופת ההתקשרות. כך נקבע במפורש כי התשלום לחברת החניה יהיה אך ורק נגזרת של "סך כל הסכומים שייגבו בפועל... במהלך תקופת ההתקשרות" (ההדגשות לא במקור). יתרה מכך, לגבי דו"חות חניה נקבע כי לא תהיה זכאות לתשלום אלא במקרה שנמסרו שיקים מעותדים אשר התקבלו "במהלך תקופת ההתקשרות". גרסת התובעת לפיה היא זכאית לנתח מקנסות עברייני החניה חסרת כל בסיס ומוכחת כמופרכת גם מהסכם זה.

הסכם עם עיריית כפר סבא שהמציאה התובעת מוכיח שאין בסיס לגרסתה –
התובעת הוסיפה וצירפה הסכם בין שוהר שירותי חניה לבין עיריית בת ים. גם הסכם זה מוכיח עד כמה חסרת בסיס טענת התובעת. בהסכם זה הוגדרה במפורש " גביית דוחות חניה" כ – "דוחות חניה שסכום הקנס הנקוב בהם נתקבל בפועל בקופת העירייה במהלך תקופת החוזה" ( ההדגשות לא במקור). כלומר – הזכות לתשלום כלשהו מותנית בכך שאכן נעשתה גביה " במהלך תקופת החוזה". שוב הוכח כי אין כל מקום לגרסת התובעת לפיה היא זכאית לתשלום בגין סכומי כסף אותם כלל לא גבתה.

שלישית, אין לקבל את תביעת מד פארק ואין קשר לתשלומי פנגו ואיזיפארק
מיד לאחר תום תקופת ההסכם הועברו לידי התובעת תשלומי החניה שנגבו על ידי פנגו ואיזיפארק ישירות בשלהי תקופת ההסכם. התובעת מבקשת ללמוד מכך על זכותה לתקבולים לאחר תקופת ההסכם.
במלוא הכבוד אין לקבל טענת התובעת. סכומי הכסף שהועברו מפנגו ואיזיפארק שולמו באמצעות אפליקציה או שירות טלפוני, נגבו במועד והועברו מהחברות שביצעו הגביה כדין. ברור שהחברות פנגו ואיזיפארק לא היו רשאיות להותיר כל סכום בידיהם. ברור עוד שמשנגבו תשלומי החניה בתקופת ההסכם הרי יש להעבירם. אין בתשלום שהועבר כדין כדי להקים לתובעת זכות בקנסות חניה שהושתו במסגרת פעולות האכיפה בעיר אזור.

רביעית, אין לקבל את תביעת מד פארק שכן אין כל סבירות ומקום שהתובעת תקבל נתח מתוצאות הענישה, זאת בהבחנה מתשלום עבור גביה
גרסת התובעת אף מופרכת וצורמת מבחינה מהותית שכן לגישתה היא זכאית לנתח מהעונשים המושתים על עברייני החניה. ויודגש – לא חלק מהתשלום בגין הגביה דורשת התובעת, אלא חלק מהענישה בפועל.
עבירות הקנס הן עבירות לכל דבר וענין ור' סעיף 228( ד) לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 . אדם אשר שילם קנס חניה רואים אותו "כאילו הודה באשמה... והורשע", אדם אשר לא שילם הקנס ולא הגיש בקשה להישפט ייחשב אף הוא "כאילו הורשע בבית המשפט" - ור' בהתאמה סעיף 229 ח' וכן סעיף 229 ח(2) לחוק סדר הדין הפלילי. כספי הקנס מועברים לרשות המקומית וזאת מכח הוראת חוק מפורשת בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי.
גרסת התובעת לפיה יש לה חלק בתוצאות ענישה, ללא קשר לגביה, אינה סבירה ואף אינה ראויה. התובעת אינה " שותפתה" של המדינה בתוצאות הענישה של אזרחיה ובמלוא הכבוד אף אינה שותפתה של הרשות המקומית.
יש להבחין בין תשלום בגין גביה לבין שותפות בכספי ענישה, ללא קשר לגביה. יודגש כי איני מתייחס לשאלה האם ככלל ראוי שחברות גביה ייטלו חלק מתוצאות הגביה, ההתייחסות היחידה בפסק דין זה היא לפרשנות ההסכם ולכך שפירוש המביא לכך שהתובעת תיטול נתח מתוצאות הענישה, תוך שאינה פועלת לגביית כספים, הוא פירוש שאינו סביר ומשכך יש לקבוע כי אף אינו נכון.
להשלמה למעלה מהנדרש לסוגיית פעילות חברות הגביה ר' למשל בעע"מ 345/18, מג.ע.ר. בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ ( מיום 15/1/18) וכן בבגץ 4113/13, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים ( מיום 26/3/18).

אין לקבל התביעה שכנגד
כללי
התביעה שכנגד מבוססת כאמור על שניים:
ראשית – תחשיב לפיו הגיעה הנתבעת למסקנה לפיה הסכום הנכון לחלוקה בין הצדדים נמוך מסך התמורה, לאחר ניכוי ההוצאות, שחולק בפועל;
שנית – תחשיב המחלק את התמורה באופן שהתובעת תהא זכאית ל – 50% כולל מע"מ מהסכום הכולל ולא 54% ( כולל מע"מ) כפי שקיבלה בפועל.

אין לקבל טענות הנתבעת וזאת בשל הנימוקים הבאים:

בכל הקשור לסכום לחלוקה
הנתבעת העבירה לתובעת תשלום באופן מסודר ולאחר שקיבלה חשבונות חודשיים מפורטים ולעניין זה יובאו הדברים הבאים:
התובעת הוכיחה כי העבירה לידי הנתבעת מידי חודש חשבון מסודר ובו התייחסות לסיכום ההכנסות.
בחשבון החודשי אף נכללו הוצאות שנוכו כגון משכורות לפקחים, השתתפות בשכר מנהל החניה, מחצית מעליות צביעה ועוד.
החשבון החודשי אושר בכל חודש על ידי הנתבעת. לעניין זה העיד אף גזבר הנתבעת אשר לא הצליח להסביר כיצד אישר תשלומים להם מתכחשת כעת הנתבעת ( ור' ע"מ 20 לפרוטוקול, שורות 16 ואילך וכן ע"מ 19 שורה 27 ואילך).
במסגרת ההליך בבית המשפט הוצגו כרטסות שונות ובהן ציוד משרדי, רכישת בולים, שירותי נקיון וכיו"ב.
הנתבעת לא פירטה איזה סכומים נכללו כדין בתחשיב ואיזה סכומים לא נכללו ולמעשה מבקשת לטעון, באופן כללי, כי כל החשבונות שאושרו על ידה אינם תקפים.

בנסיבות אלה – הנתבעת לא הרימה נטל הראיה הרובץ עליה כתובעת שכנגד ולא הוכיחה ביחס לכל אחד ואחד מהחשבונות והרכיבים איזה פגם נפל בו.

הנתבעת אף לא נימקה כדבעי וממילא לא שכנעה מדוע יש להתעלם מהחשבונות החודשיים שאושרו על ידה לתשלום. גם לא הובאה כל סיבה משכנעת כיצד, ככל שאכן היו הוצאות, אלה לא נתבעו ואף לא הייתה אליהם כל התייחסות בזמן אמת ובתוך כדי ההתקשרות החוזית. לעניין זה גזבר הנתבעת אף לא ידע להשיב לגופו של ענין וטענות הנתבעת נותרו סתומות בעלמא לעניין זה.

בכל הקשור לחלוקת התמורה באופן שהתובעת קיבלה סך השווה ל – 54% ( כולל מע"מ) מהסכום הכולל
אין חולק כי בהסכם ההתקשרות בין הצדדים נקבע כי היתרה " תחולק שווה בשווה בין החברה למועצה". עוד אין חולק כי הסכם ההתקשרות לא התייחס לרכיב המע"מ בכל הקשור לחלקה של התובעת בתמורה. אין גם חולק כי בפועל חולקה יתרת התמורה בין הצדדים באופן שהתובעת קיבלה סך השווה ל – 54% כולל מע"מ מכלל התמורה.

התובעת והנתבעת שכנגד טוענת כי הוסכם בין הצדדים בישיבה שלאחר חתימת ההסכם, שבשל רכיב המע"מ יעמוד חלקה של התובעת על סך השווה ל – 54% מסך התמורה.

יש לקבל את גרסת התובעת והנתבעת שכנגד לאור האמור להלן:

ראשית ועיקר מדוע יש לקבל טענת התובעת ביחס לשיעור של 54% כולל מע"מ
חיזוק עיקרי לגרסת התובעת ניתן ללמוד מהחשבונות החודשיים אשר הועברו לידי הנתבעת ואושרו על ידה. שני החשבונות החודשיים הראשונים כללו פסקה מפורשת, בהירה וחד משמעית בה נרשם סכום ולצידו המלל הבא ( ההדגשות לא במקור):
"סה"כ עמלה ( 54% כולל מע"מ)"
החשבונות האחרים לא כללו אמנם פסקה בה נרשם השיעור 54% ואולם הם כללו תחשיב מדוייק ובו חלקה של התובעת מתוך התמורה. אין מדובר בתשלום בסך של מחצית מהתמורה אלא בתשלום סכום מסוים אשר בצירוף מע"מ מגיע לשיעור של 54% מכלל התמורה.

יודגש כי החשבונות התפרשו, כל אחד, על דף אחד בודד והסכום לתשלום הופיע באופן בהיר וברור. הנתבעת אישרה את החשבונות ושילמה לפיהם חודש אחר חודש. אישור התשלום מאשש את גרסת התובעת הטוענת להסכמה ביחס חלוקת התמורה.

שנית, מדוע יש לקבל טענת התובעת ביחס לשיעור של 54% כולל מע"מ
ההסכם בין הצדדים אכן אינו כולל כל התייחסות לרכיב המע"מ שהיה במועד הרלוונטי בשיעור של 16%. כלומר – לו היו מוסיפים ל – 50% מהתמורה את רכיב המע"מ היה עומד זה על שיעור של 58%.
לטענת התובעת, כאשר נושא המע"מ עלה בין הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הסכום הסופי לא יעמוד על שיעור של 50% בצירוף מע"מ, קרי 58% מהתמורה אלא 54% כולל מע"מ. הסבר זה עולה בקנה אחד עם הנסיבות, עם השיעור שנקבע וכאמור לעיל אף עולה בקנה אחד עם התשלומים החודשיים שאושרו ללא כל טענה מצד הנתבעת.

שלישית, מדוע יש לקבל טענת התובעת ביחס לשיעור של 54% כולל מע"מ
טענת התובעת לפיה הוסכם על חלוקה לפיה תקבל סך השווה ל – 54% מהתמורה כולל מע"מ תואמת במדוייק אף את הצעת התובעת מיום 22/2/2009, כשנה טרם חתימת ההסכם.
בהתאם להצעה זו, עליה חתמה גם הנתבעת, נרשם כך ( ההדגשות לא במקור):
"חלקה של מד פארק בע"מ 54% מכל ההכנסות (...) כולל מע"מ"

נכון הוא שלאחר החתימה על ההצעה נחתם ההסכם מיום 23/2/2010 בו נרשם כי התמורה תחולק באופן שווה בין התובעת לנתבעת. עם זאת, העובדה שבהסכם אין התייחסות לרכיב המע"מ מחייב התייחסות לכוונת הצדדים. כוונת הצדדים נלמדת מהעובדה שבהצעה בה אכן נכלל רכיב המע"מ נקבע שיעור חלוקה של 54%.

סוף דבר
לאור האמור לעיל התביעה וכן התביעה שכנגד נדחות. בהינתן העובדה שהתביעה שנדחתה הוגשה על הסך של 1,052,435 ₪ ואילו התביעה שכנגד עמדה על הסך של 172,785 ₪ - אני מחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' אדר א' תשע"ט, 07 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.