הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 26447-11-14

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובעת:

פלונית

נגד

הנתבעים:

1.ד"ר איאד נאסר, ת.ז. XXXXXX339
2.הראל חברה לביטוח בע"מ
3.פ.א.נ.מ. בע"מ, ח.פ. 513612465

מטעם התובעת: עו"ד אלדד אוחיון
מטעם הנתבעת 2: עו"ד ערן יעקובוביץ
הנתבעים 1 ו- 3 אינם מיוצגים ולא התייצבו לדיון ההוכחות .

פסק דין
תביעה זו, עניינה רשלנות רפואית חמורה שאינה נתונה במחלוקת של ממש מצד הנתבע-1 רופא שיניים במקצועו, בטיפולי שיניים שביצע בתובעת. הנתבע-1 והנתבעת-3, בחרו שלא לשתף פעולה עם ההליך. עיקר המחלוקת עניינה בסוגיית קיום כיסוי הביטוחי על-ידי הנתבעת-2.
תמצית העובדות וטענות הצדדים
בכתב התביעה, מתארת התובעת, שפנתה אל הנתבע-1 (להלן: "הנתבע"), במהלך שנת 2009 לצורך קבלת טיפולי שיניים. התובעת מפרטת בתצהירה באריכות מסכת טיפולים ממושכת, שהחלה בעקירת 8 שיניים החל ממועד המפגש הראשון ועד השתלה חוזרת ונשנית של שתלים שלא צלחו במהלך קבלת הטיפולים.
בתמיכה לתביעתה, הגישה התובעת חוות דעת רפואית על פיה נגרמו לה כ- 43% אחוזי נכות בגין מחדליו של הנתבע ונזק של למעלה ממאה אלף ש"ח בשל הצורך לתקן את מחדליו.
לכתחילה הוגשה התביעה רק נגד הנתבע-1 והנתבעת-2 ולימים תוקנה והוספה הנתבעת-3, בטענה שמדובר בחברה שתחתיה עבד הנתבע.
לגבי הנתבעת-2 (להלן: "הנתבעת"), נטען שהינה מבטחת הנתבע, כאשר פוליסת הביטוח הרלוונטית הינה זו שהוצאה לנתבע החל מ- 1/4/2009 ועד 31/3/2010. במהלך שמיעת הראיות הסתבר שמדובר בפוליסה שמוגדרת כפוליסה "על בסיס תביעה" (claims made), אשר מיועדת לכסות תביעות שמקורן ברשלנות רפואית שבוצעה בתקופת הביטוח ואשר תדווחנה למבטחים במהלך תקופת הביטוח.
הנתבעת העלתה 3 טענות עיקריות בנוגע לחבותה, שהעיקרית שבהן היא שלא הוד ע לה על התביעה במהלך תקופת הפו ליסה ומכאן שלא התקיים כלל "מקרה ביטוח". טענה נוספת הינה שהפוליסה בוטלה, שעה שהנתבע הפסיק לשלם את התשלומים בגין הפוליסה. טענה שלישית הינה שסייג לתחולת הפוליסה הוא שמירת רשומות ושיתוף פעולה של הנתבע, דבר שלא נעשה במקרה זה משכך הנתבעת , לטענתה, משוחררת מחבותה .
לתמיכה בטענותיה, הגישה הנתבעת חוות דעת מומחה מטעמה לפיה לא ניתן לשלול שנגרמו לתובעת 35% נכות משוקללת . המומחה קבע, כי בהעדר רישום והדמיות כלשהן מצד הנתבע, אין כל דרך להתמודד עם טענות התובעת בנוגע לטיב הטיפול שנתן לה.
הנתבע הגיש כתב הגנה, בו טען באריכות שהוא נמצא בפשיטת רגל ועל כן לא ניתן לנהל את ההליך נגדו. הנתבע אף טען לתקפות פוליסת הביטוח ואולם לא התמודד בצורה כלשהי עם טענות חברת הביטוח בנוגע לביטול הפוליסה, ההודעה הנדרשת על מקרה הביטוח והעדר המסמכים. הנתבע לא הציג מסמכים כלשהם מתקופת הטיפולים. לאחר הגשת כתב ההגנה, התייצב הנתבע לאחד מן הדיונים בתיק, כאשר לדיון זה ולדיוני קדם משפט נוספים התייצב גם בא-כוחו. בא-כוח הנתבע, גם ייצג בתחילה את הנתבעת-3 ואף הודיע שכתב ההגנה מטעם הנתבעת משמש כתב הגנה מטעמה , דא עקא שבדיון קדם המשפט שהתקיים בתאריך 3/1/18, ביקש להשתחרר מייצוג בטענה באומרו: "אני לא מצליח לקבל שיתוף פעולה מהנתבעים. אני דיברתי עם הנתבע אתמול, אמרתי שיש דיון היום, אני כבר איבדתי בו אמון. אחרי דיון קודם הייתי אצלו בבית, זימנתי למשרדי, קבעתי לו פגישה, הוא לא בא. אני לא יכול כך לייצג. אין לי שיתוף פעולה ממנו, אין אף תשלום על יצוג, אין לי שום כלי לעזור לו. אני מודיע בזאת על התפטרות. אני אעביר לו את החומר בדואר רשום או עם שליח, ושיתייצב לבד. בפש"ר הוא גם לא עמד בתשלום, ייצגתי אותו שם".
בנסיבות אלה, שוחרר בא-כוח הנתבעים 1 ו-3 מייצוג לאחר שהתחייב להודיע לנתבע על מועד הדיון שנקבע ולהבהיר לו את חובתו להתייצב. לאחר דיון זה לא התייצב הנתבע לדיונים שנקבעו בתיק ואף לא לדיון ההוכחות, וזאת על אף שבא-כוח התובעת הבהיר בדיון ההוכחות שהתקיים, כי שוחח עם הנתבע ערב קודם וזה אמר לו שיתייצב.
בנסיבות אלה, אין ספק שהנתבעים 1 ו-3 ידעו על קיום התביעה וחובתם הייתה להתייצב לדיונים, להגיש את ראיותיהם ולשתף פעולה בהליך. משלא עשו כן, קמה הסמכות לדון אותם בהעדרם והתובעת זכאית לקבלת פסק דין כנגדם.
נוכח גדר המחלוקות בין הצדדים, אפתח את הדיון בסוגיית ההתרשלות, לאחר מכן אדון בתוקף הפוליסה ובהמשך בשיעור הנזק.
ההתרשלות
התובעת מתארת את מהלך הטיפול ים אצל הנתבע בתצהירה. הנתבעת בחרה שלא לחקור את התובעת על הת צהיר, הנתבע והנתבעת-3 לא הגישו ראיות, לא התייצבו לדיון ההוכחות ולא סתרו את דברי התובעת. משכך העובדות , הכמעט בלתי נתפסות, המתו ארות בתצהיר דינן להתקבל כמעט כלשונן.
התובעת מפרטת, כי במהלך שנת 2009 או בסמוך לכך, פנתה למרפאת הנתבע, שפעל גם בחסותה או כשלוח של הנתבעת-3, לשם קבלת טיפול שיניים. התובעת הגיעה למרפאה בליווי אחותה, אמה, גיסתה ואחייניתה. הנתבע בדק את התובעת וערך לה הצעת מחיר לכלל טיפולי השיניים להם היא זקוקה במחיר של 18,000 ₪.
לטענת התובעת מיד לאחר שמלאה כרטיס רפואי בו ציינה, בין היתר, שהיא חולת סכרת ופרטה את התרופות שהיא מקבלת. באותו מעמד , הודיע לה הנתבע שהוא מתחיל את הטיפול. הנתבע ציין בפניה שבלסת התחתונה יש לה שתי שיניים דלקתיות ולטענתו מאחר ושתי שיניים מתוך השמונה הקדמיות דלקתיות יש לעקור אותן ועל מנת למנוע הידבקות של השיניים האחרות הוא ממליץ לוותר על השיניים כליל ולהתקין במקומם שתלים שכן אלה מחזיקים מעמד הרבה יותר זמן ואינם מפתחים כל מיני בעיות במשך הזמן כמו שיניים טבעיות.
התובעת למרבה הצער, קיבלה את המלצת הנתבע, ובה בעת עקר הנתבע את כל 8 השיניים הקדמיות בלסת התחתונה ללא בדיקה מקיפה, ללא תוכנית וללא ביצוע כל צילום או הדמיה . התובעת שוחררה כך לביתה ללא השיניים הקדמיות בלסת התחתונה לשם החלמה.
בחלוף שבועיים, נקבע לתובעת תור לשם ביצוע השתלות, אלא שאז טען הנתבע שאינו יכול להתחיל בהשתלות מאחר ועדיין קיימת דלקת ולעת זו עליה לשתות אנטיביוטיקה והתובעת שוב נשלחה לביתה בלא שיניים.
כעבור זמן מסוים פנתה התובעת לנתבע, והתלוננה על הקושי במצבה, או אז באותו מעמד ביצע הנתבע 4 שתלים בלסת הקדמית, ללא צילומים והורה לה לשוב בעוד חודש לשם חשיפת השתלים והתקנת מבנים.
בחלוף חודש, חזרה התובעת לנתבע שאז ביצע חשיפת שתלים והתקנת מבנים. כמו כן, באותו מעמד ביצע 2 שתלים בלסת התחתונה משמאל.
בחלוף חודש, לטענת התובעת, השתלים הקדמיים החלו להתנדנד מה שגרם לה כאבים עזים וכעבור מספר ימים הם נשלפו החוצה עם העצם.
התובעת פנתה לנתבע, הציגה את השתלים שעדיין היו מחוברים עם העצם, הנתבע הגיב במילים "אין דבר זה קורה", ו- "מייד נעשה לך שתלים חדשים" או אז, הבחינה התובעת שהנתבע מניח את השתלים שנפלו בתמיסה בה היו גם שתלים נוספים כנראה של מטופלים אחרים. הנתבע הוציא מהתמיסה 4 שתלים משומשים והסביר לתובעת שמדובר בשתלים שהיו בחיטוי ואין מה לדאוג. התובעת התנגדה לטיפול ואולם הנתבע הסביר לה ש אין לו עכשיו שתלים אחרים ולא כדאי לחכות עד שיזמין חדשים, ואם לא ישים את אלו עכשיו הוא לא אחראי לתוצאות. התובעת הסבירה, שבשל כך שחששה מן הסבל הסכימה להמשך הטיפול.
הנתבע חשף את השתלים האחוריים ושם מבנים, בחלוף זמן קצר אף אלו החלו להתנדנד בפיה ונפלטו. בעקבות זאת, פנתה התובעת לנתבע ושאלה מדוע כל השתלים נופלים, והציעה לבצע צילום, אלא שהנתבע השיב לה שאין צורך בצילום ואם היא רוצה צילום שתלך לבצע.
התובעת ביצעה צילום ושבה למרפאת הנתבע, לטענתה הנתבע עיין בצילום ברפרוף וביצע שתלים נוספים בלסת התחתונה. גם שתלים אלה נפלו, בסבל ויסורים לטענת התובעת.
התובעת מתארת שכך חוזר חלילה מספר פעמים. הנתבע התקין שתלים ואלה נפלו מן הפה זמן קצר לאחר מכן ונפלטו החוצה.
התובעת טוענת שבמהלך כל התקופה, הפכה למכשיר ניסוי בידי הנתבע, ניהלה את חייה ללא שיניים כלל או עם שיניים זמניות כאשר 4 השתלים והמבנים הקדמיים בלסת התחתונה חשופים ובולטים.
התובעת מוסיפה שפנתה לנתבע וביקשה שנוכח מצבה יבוצע לה שתל או שתלים על מנת לבנות עליהם גשר זמני אלא שהנתבע ציין, כי הוא שרוי בחובו ת ולא יכול לקנות שתלים, וכשהתעקשה אמר לה שיש לו שתל אחד למזלה, וכאשר התובעת שאלה היכן הצילום, הורה למזכירה לחפש אותו ומשלא נמצא אמר שהוא זוכר את הצילום בעל פה לא צריך אותו. הנתבע ביצע הרדמה ועשה כאילו הוא מתקין שתל, קדח בלסת, טען שהוא לא מוצא את השתל, והורה לה לשוב שבוע הבא. כך נעשה גם שבוע לאחר מכן, הנתבע ביצע הרדמה, קדח בלסת וטען שאינו מוצא את השתל. התובעת נבהלה לדבריה, ניגשה לעשות צילום פנורמי ואז נמסר לה שמעולם לא היה שתל.
לטענת התובעת, אז הבינה כי רומתה, ניגשה נסערת למרפאת הנתבע ועימתה אותו עם העובדות והנתבע השיב כי סבר שעשה שתל. לטענת התובעת משהבינה כי מדובר באדם שקרן חשבה לעבור לרופא אחר, אולם נותרה מטופלת של הנתבע, נוכח העובדה ששילמה לו ממיטב כספה.
ושוב חוזר חלילה, הותקנו שתלים ללא צילומים ובחלוף זמן קצר מאוד הפכו ניידים ונפלטו.
לטענת התובעת, הנתבע גרם לה לנזקים עצביים חמורים שהותירו בה נכות צמיתה ניכרת הבאה לידי ביטוי בספיגת עצם קשה, בהירדמות ונימול בסנטר ובשפה התחתונה וחוסר תחושה כמעט מוחלט. כאשר פנתה לנתבע, אמר לה שמחר יהיה בסדר, ולאחר מכן רשם לה קורטיזון לשתות. התובעת אז פנתה לרופא המשפחה וזה אמר לה שאסור לה ליטול קורטיזון לנוכח מצבה הרפואי והפנה אותה למומחה פה לסת.
התובעת ממשיכה ומגוללת, כי הנתבע הציע לה להניח ללסת התחתונה עם השיניים הזמניות שאותם בנה מאקריל בפה שלה, גרם לה לתחושת שריפה ולכוויות בלחי ובלשון, מצב ממנו סבלה שבועות ארוכים.
התובעת מתארת עוד שהנתבע התקין 7 שתלים בלסת העליונה, כאשר לא כולם חוברו למבנים וגם בהקשר זה השתמש בשתלים משומשים, אלא שבלסת העליונה התובעת סרבה לעקור שיניים טבעיות.
התובעת מוסיפה עוד שבחלוף מספר חודשים חזרה למרפאת הנתבע לשם ביצוע שתלים נוספים בלסת התחתונה, זאת כיוון שנותרו בפיה רק 4 שתלים קדמיים ושתל בודד בצד ימין, הנתבע ביצע עוד שתלים שגם הם נפלים ולבסוף נותרה עם שלושה שתלים בלסת התחתונה.
התובעת טוענת, ש הנתבע דחה טיפולים בשל מצוקה כלכלית ולאחר תחנונים התקין לה שיניים זמניות על גבי השתלים, אולם אלה היה גדולות ומכוערות, ניידות ותוך פרק זמן קצר מאוד נשרו זו אחר זו.
בסופו של יום מתארת התובעת, כי נותרה עם נזקים חמורים ביותר, לרבות פגיעה עצבית בסנטר ובעצבי השפה והשחתת מערך השיניים והחניכיים בכללותו.
בתאריך 11/11/13 כארבע שנים לאחר שהחלה את טיפולה אצל הנתבע, פנתה התובעת כמתואר בתצהיר לבית החולים רמב"ם ולאחר מכן לבית החולים מאיר והחל מאותה עת היא מטופלת שם.
התובעת לא צרפה לתצהירה, כל רישום ממרפאתו של הנתבע, למעט מסמך בכתב ידו שמתייחס לתשלומים ששולמו על ידה ועל ידי בני משפחתה.
התובעת צרפה מסמכים רפואיים, המתארים את הטיפולים שעברה בעקבות מחדליו של הנתבע, ובין היתר -
מסמך רפואי מרופא משפחה שתאריכו 25/11/12, על פיו הופנתה התובעת לבדיקת רופא פה ולסת בעקבות הרגשת נמלים והרדמות השפה התחתונה של הפה לאחר השתלת מספר שתלים בלסת התחתונה.
מסמך מתאריך 18/12/12, ממרפאת פה ולסת, המציין, כי לפני שנה וחצי הותקנו שתלים מאז היפואסטזיה בורמילון דו צדדי ודיסטטזיה באיזור הסנטר. תחושה של נגיעה חד/כהה נשמרת. במסמך צוין כי לנוכח הזמן שחלף מאז התקנת השתלים אין אפשרות טיפולית בבעיה. התובעת הוזמנה לבדיקה חוזרת עם צילום פנורמי. בביקור נוסף פורט, כי בצילום פנורמי רכס אטרופי עם תעלה מנדיבורלית קרובה לפסגת הרכס.
סיכום ביקור מתאריך 15/7/14 בבית החולים בלינסון, מרפאת פה ולסת לפיו התובעת סובלת מלסת תחתונה אטרופית, אחרי השתלות שיניים שנכשלו. מועמדת לתוכנית שיקומית מורכבת, ובין היתר עקירת כל השתלים הקיימים, התקנת תותבת זמנית, השתלת עצם ייחודית לאזור הקדמי של הלסת התחתונה; התקנה של 4-5 באזור הקדמי של הלסת התחתונה ותותבת מוברגת או על לוקייטורים.
סיכום שחרור רפואי מבית החולים מאיר, מתאריך 18/9/16, שם התאשפזה התובעת לניתוח בהרדמה כללית לאוגמנטציה של המנדיבולה דו צדדית. מסמכים אודות טיפולים משלימים לאחר אותו ניתוח.
התובעת צרפה עוד, הצעות מחיר לטיפולים שעברה ושעוד עתידה לעבור .
המומחה מטעם התובעת, ד"ר אליעזר רונן, ציין בחוות דעתו שזו לו הפעם הראשונה לכתוב חוות דעת רפואית מבלי שהייתה בידיו הרשומה הרפואית, הן הכתובה והן תצלומי רנטגן אבחנתיים עובר לטיפול. בנסיבות אלה הסתמך המומחה על דברי התובעת ואישש אותם בתצלומי רנטגן אשר ביצעה במהלך הטיפול ולאחריהם.
המומחה תעד את תיאורי התובעת לפניו. התובעת מסרה למומחה שהגיעה למרפאת הנתבע בלווית אחותה וגיסתה וכולן נבדקו וקיבלו הצעות מחיר לטיפולים המתוכננים. התובעת קיבלה תוכנית טי פול שכללה טיפולי שורש, עקירות ושיקום שתי הלסתות על גבי 16 שתלים – 8 בכל לסת. המומחה ציין שמאחר והרשומה הרפואית לא הוצגה לפניו, לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה מצב השיניים עובר לטיפול.
המומחה קבע שהנתבע הפר נוהלי עבודה סבירים – אין רשומה רפואית, לא נעשו צילומי רנטגן, או צילומי CT בלעדיהם לא ניתן לתכנן השתלות דנטליות, לא הוצגו תוכניות טיפול חלופיות, ולא הושגה הסכמה מדעת על פי טופס מקובל. המומחה הוסיף, כי בדיקת המטופלת, החלטה לגבי תוכנית טיפול ללא תצלומים והביצוע המיידי באותה ישיבה מעלים חשד לשיקול דעת בלתי סביר המוטה עקב הרצון לקבוע עובדה ולשמר את המטופלת כמטופלת במרפאה. תצלומי הרנטגן אשר בוצעו בשנת 2012 מאששים את הנזק שנגרם. הצילומים מראים בחירה בשתלים ארוכים מדי בלסת התחתונה ונאחזים בקושי בעצם וסביבם הרס עצם מסיבי. בלסת התחתונה יש מעט מאוד עצם ותעלת העצב קרובה אל פני השטח, דבר החושף את התובעת לפגיעה במהלך הניתוח או החדרת השתלים. בהעדר תצלומי רנטגן לא נחשף הרופא למידע חיוני שהיה משפיע בסבירות גבוהה על בחירת השתלים או על החלטה להימנע מביצוע השתלה באיזור בעייתי.
המומחה עמד באריכות על כך ששימוש בשתלים משומשים אסור בהחלט, גם אם השרו אותם בתמיסת חיטוי ומנוגד לנהלי משרד הבריאות. המומחה הסביר שאין דרך כלשהי לנקות את פני השטח של השתל שהשתמשו בו ולהבטיח לא נותרו שרידי רקמה של מטופל קודם.
המומחה הוסיף עוד שחשיפה מוקדמת של שתלים (תוך חו דש), כאשר האחיזה שלהם בלסת שטחית ועוד לאחר הוספת מבנים לשתלים ללא קיבוע נוסף, יוצר עומס גדול על השתלים ומזמין את דחייתם.
המומחה קבע ש אבחון שיניים כמודלקות ועקירתן ללא תצלומים אינו עולה בקנה אחד עם נורמות רפואיות מקובלות. הקביעה שיש לעקור שיניים סמוכות בריאות והחלפתן בשתלים שכן אלו מחזיקים יותר זמן, מטעה, גורמת נזק ועולה כדי עוולת תקיפה.
המומחה ציין שמסכת הדחיות, לך ושוב, ההשתלות החוזרות ונשנות של שתלים משומשים לאזורים שזה עתה דחו שתלים קודמים, התירוצים של חוסר שתלים, בעיות כלכליות וכיוצ"ב, רחוקים מאוד מכללי אתיקה הרפואית. פרשת השתל הנוסף שנעלם תמוהה, וככל הנראה לא הושתל.
המומחה התייחס לכך שמתן סטרואידים לחולה סוכרתית, אשר דווחה על כך בטופס שמילאה במרפאה הפליא את רופא המשפחה והביא אותו להפנות את התובעת למחלקת פה ולסת.
המומחה מסכם, שמדובר בטיפול בלתי אחראי, המנוגד לפרקטיקה ולאתיקה מקצועית, גרימה לאובדן שיניים מיותר בלסת תחתונה, ספיגה מסיבית של העצם בלסת תחתונה עד כדי קושי בשיקומה ופגיעה עצבית בשפה ובסנטר.
מומחה הנתבעת, קבע שבשל העדרם של רשומות רפואיות, טופסי הסכמה, מדבקות זיהוי לשתלים והדמיות רנטגן כנדרש מבחינה רפואית וכמקובל בפרקטיקה, לא ניתן ליתן מענה למסקנות מומחה התובעת ואין למעשה בידו כל דרך או אפשרות להגן על טענות התביעה והמומחה מטעמה. בשל מחדלים אלה גרס המומחה לא ניתן להתגונן בתביעה זו.
אחר כל האמור, נדמה שאין צורך להכביר מילים. חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, שהצביע באריכות על הפעולות הרשלניות והכושלות מצד הנתבע לא נסתרה. הנתבע אפילו לא ניסה להתגונן בפני הטענות. ברי שהתנהלותו של הנתבע עולה כדי רשלנות בוטה, חמורה ואפילו פושעת.
הנתבע, ככל הנראה למען בצע כסף, הזיק לתובעת, נהג תוך הפרת כללי התנהלות סבירים ונוהלי משרד הבריאות ומבלי שקיבל הסכמה מדעת לטיפול ואף תוך סיכון ממשי של התובעת הסובלת ממחלת הסוכרת.
כמפורט כבר בתחילת הדברים, עיקר המחלוקת הינה בנוגע לתחולת פוליסת הביטוח, שכן ברי, שבהעדר קיומו של ביטוח, תתקשה התובעת לקבל את הפיצוי המגיע לה, במיוחד כך בהיות הנתבע פושט רגל, כאשר כפי שנמסר לבית המשפט במהלך הדיונים בתיק הליך פשיטת הרגל בוטל לאחר הנתבע לא עמד בתשלומים.

פוליסת הביטוח
התובעת טענה לתחולתה של פוליסה בה אמור היה להיות מבוטח הנתבע, שהחלה ב- 1/4/09 ואמורה הייתה להסתיים ב- 31/03/10. לטענת התובעת, הטיפולים נעשו בתקופת חלות הפוליסה ומכאן אחריות הנתבעת.
הנתבעת טענה שהנתבע לא שילם את מלוא דמי הביטוח שהוא חב לפי הפוליסה, בהקשר זה נשלחו לו התראות, ומשלא נענה להן בוטלה הפוליסה. לחלופין טענה, שמדובר בפוליסה "על בסיס תביעה" (claims made) ותביעה מטעם הנתבע או מטעם התובעת לא הוגשה בתקופת חלות הפוליסה ומכאן שלא חל "מקרה ביטוח". לחלופי חלופין, טענה הנתבעת בהסתמך על חוות הדעת מטעמה שהנתבע הפר את תנאי הפוליסה שעה שלא שמר ולא המציא כל רישומים אודות הטיפול שקיבלה התובעת ומכאן ובהתאם לחוות הדעת שהגישה אין לה כל יכולת להתגונן בתביעה. אבחן את טענות הצדדים.
מהי התקופה בה ארעו האירועים?
תצהירה של התובעת וגרסתה התאפיינו בהעדר פרטים מדוייקים בנוגע לתאריכי האירועים, אף שהיה ברור שקיימת חשיבות למועדים, על מנת שניתן יהא להחליט מתי אירעו ו האם הפוליסה הייתה בתוקף.
התובעת טענה בכתב התביעה כמו גם בתצהיר שפנתה לנתבע במהלך שנת 2009. התובעת לא מיקדה את המועד בו פנתה לנתבע, אף שלטענתה באותו היום נעקרו לה 8 שיניים, אף שלתאריך זה עשויה להיות חשיבות לעניין הפוליסה הרלוונטית ואף שללא שמץ של ספק התובעת יכלה לברר ולשחזר את מועד הטיפול הראשון הטראומטי ואת מועדי התשלום בשיקים שנתנה לנתבע בו ביום. התאריך היחיד שמסרה התובעת בתצהירה הוא שב- 11/11/2013 פנתה למרפאת פה ולסת בבית החולים רמב" ם, כאשר מן המסמכים הרפואיים שפורטו לעיל נלמד שהחל מסוף שנת 2012, החלה התובעת בבדיקות וטיפולים במקומות אחרים.
כאסמכתא לטיפול, כל שהציגה התובעת הוא מסמך בכתב ידו של הנתבע, מחוסר תאריך, המתייחס לתשלומים ששילמה התובעת ולביטול תשלומים ששילמו בני משפחתה שהגיעו איתה לאחר שהעסקה עמם בוטלה. מן המסמך בכתב ידו של הנתבע, נלמד, כי התובעת שילמה לו בשיקים ובשיקים דחויים סך של 18,000 ₪, וכי מועדי פרעון השיקים של קרובת משפחתה היו החל מ- 10/8/09. מכאן ניתן להניח שזה פחות או יותר מועד תחילת הטיפול.
מכל מקום, המידע בהקשר זה מצוי בידי התובעת ובשליטתה המלאה, ומשחדלה להוכיח את המועד המדויק אין לה להלין אלא עצמה. ההנחה לפיה יערך הדיון הינה שהפוליסה הרלוונטית הינה זו המתחילה ב- 1/4/09 ושהטיפולים החלו לערך בחודש אוגוסט 2009. התובעת אף לא טענה לתחולה של פוליסה אחרת ולא הפנתה לפוליסה כזו.
לפיכך יש לבחון תחילה האם הפוליסה הייתה ב תוקף בשים לב לטענת הנתבעת שהנתבע לא שילם את דמי הביטוח.
האם הפוליסה הייתה בתוקף בעת האירועים?
מהראיות שהובאו עלה שהנתבע היה מבוטח אצל הנתבעת במשך מספר שנים קודם לשנת 2009, בסוגי פוליסה שונים, אשר לא נטען לתחולתם ואשר לא נדרשו וגם לא הוצגו על ידי התובעת. באשר לפוליסה הרלוונטית, הרי שמתוך מסמכים שהציגה הנתבעת, עולה שבשנת 2009 בחר הנתבע לבטח את עצמו בפוליסת ביטוח אחראיות מקצועית, לפיה תקופת הביטוח הינה מ- 1/4/09 ועד 31/3/2010, כאשר ההשתתפות העצמית היא 30,000 $ והפוליסה הינה על בסיס תביעה – דהיינו הן הטיפול הרשלני והן הדיוו ח אמורים להיות בתקופת הפוליסה, כתנאי לתחולתה.
מן הראיות עלה, שהנתבע התחייב לשלם 11,600 $ בהוראת קבע ב- 10 תשלומים, בשביל הפוליסה.
הנתבעת הציגה מכתב שתאריכו 18/11/2009 על פיו פנתה לנתבע במכתב שעל פי המתועד בו אמור היה לה ישלח בדואר רשום והודיע ה לו על חוב בגין הפוליסה – לנתבע הודע שלא כובדה הוראת הקבע בגין הפוליסה בכך שלא כובד תשלום בסך 1,100 $ שאמור היה להיות משולם ביום 15/11/2009. לא הוצג אישור כלשהו שאכן המכתב נשלח בדואר רשום ולא חיווי כלשהו בנוגע לקבלת המכתב.
הנתבעת הציגה מכתב נוסף שתאריכו 17/12/2009 – על פיו פנתה לנתבע בדואר רגיל והסבה את תשומת ליבו כי ב- 15/12/2009 לא כובדה הוראת הקבע לבנק לתשלום בעבור הפוליסה. הנתבע נדרש להסדיר באופן דחוף את התשלום והובא לידיעתו , כי על איחור בתשלום חלה ריבית פיגורים וכי המבטח זכאי לבטל את הפוליסה על פי תנאיה.
הנתבעת אף הציגה מכתב שנשלח בדואר רשום מאותו יום, בו הודע לנתבע שלא כובד אותו תשלום. גם בנוגע למכתב זה, לא הוצגה אסמכתא לשליחתו וחיווי בנוגע לקבלת הדואר.
הנתבעת הציגה עוד מכתב רשום מתאריך 1/1/2010 לנתבע לפיו טרם שולמה הפרמיה – הנתבע התבקש להעביר את בהקדם את החוב וכן הודע לו כי הפוליסה תבוטל תוך 21 יום ממועד מכתב זה אם לא תשולם יתרת החוב בפיגור בתוך המועד. במכתב הובהר, כי הפוליסה תבוטל מתחילתה או מהמועד הרלוונטי שבו חדל לפרוע את הפרמיה אלא אם יודיע אחרת בתוך אותה תקופה. הנתבעת לא הציגה ראיה על כך שהמכתב אמנם נשלח.
הנתבעת הציגה מכתב מתאריך 1/2/2010 לנתבע שנשלח לכאורה בדואר רשום, בו הודיעה לו כי עקב אי תשלום ובהעדר הוראה אחרת מהמכתב מתאריך 1/1/2010, הפוליסה בוטלה החל מתאריך 13/10/09. גם בנוגע למכתב זה, שהוא אולי החשוב מכולם, לא הציגה הנתבעת ראיה כי אכן נשלח בדואר רשום וכי התקבל אצל הנתבע.
בהסתמך על תכתובות אלה, טענה הנתבעת, באמצעות המצהיר מטעמה, מנהל מחלקת החיתום, שהפוליסה בוטלה ומשכך על אירועים שחלו בתקופת הביטוח אשר הנתבע לא דיווח עליהם עד ליום 13/10/09 לא קיים כיסוי ביטוחי (סעיף 5 לתצהיר) .
כמפורט לעיל, הנתבעת לא הוכיחה שאיזה מן המכתבים שפורטו לעיל נשלח בפועל או הגיע לידי הנתבע. על הנתבעת הנטל להוכיח שה מכתבים אכן נשלחו וכי אכן הגיעו אל הנתבע. קשה לחלוק, שכאשר מדובר בביטול פוליסה חייבת הנתבעת בביצוע מעקב אחר משלוח המכתבים, ובשמירת התיעוד על עצם המשלוח ועל קורותיהם של המכתבים לאחר שנשלחו. משהאמור לא הוכח, אני נוטה לקבל את טענת התובעת, שלא הוכח ביטול כדין של הפוליסה, ומשכך יש להתייחס לפוליסה כאילו הייתה תקפה עד לסיומה, בתאריך 31/3/2010.
השאלה הקשה יותר הטעונה הכרעה, היא האם נוכח אופי הפוליסה וניסוחה התקיים "מקרה ביטוח".
האם התקיים "מקרה ביטוח"?
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לידי מסקנה, כי בהינתן שהתובעת לא הוכיחה ש נמסר לחברת הביטוח דיווח עד למועד תום הפוליסה על אפשרות של תביעה, אין מנוס מלקבוע ש לא התקיים "מקרה ביטוח", ומשכך הנתבעת פטורה מתשלום.
כמפורט לעיל, עיון בתנאי הפוליסה, שצורפה הן על ידי התובעת והן על ידי הנתבעת, הן בתנאים בעברית והן בתנאים המחייבים באנגלית, מעלה שהמדובר ב"פוליסה על בסיס תביעה" ( claims made).
בהצעת הביטוח שצורפה לראיות הנתבעת נרשם ש: " הפוליסה תכסה תביעות שמקורן ברשלנות רפואית שבוצעה בתקופת הביטוח ואשר תדווחנה למבטחים במהלך תקופת הביטוח " (ההדגשות לא במקום – א' מ') .
במסמך עיקרי הכיסוי בעברית בסעיף "תקופת הכיסוי" הובהר: "הפוליסה מכסה כל תביעה שתוגש נגד המבוטח בקשר עם רשלנות רפואית או הפרת חובה מקצועית שבוצעה בתקופת הביטוח ואשר תדווח למבטחים בתוך תקופת הביטוח...." (ההדגשות לא במקור – א' מ') בהמשך הובהר ש המבוטח רשאי לרכוש תקופת דיווח מוארכת ואולם לא נטען ואין למעשה מחלוקת שהנתבע לא רכש תקופה כזו.
באותו מסמך נרשם נרשם שהנוסח המחייב הוא רק הנוסח המלא באנגלית, על פיו –
"This policy provides cover for professional liability Claims, which arise out of Malpractice, committed during the Period of insurance, a s defined in this Pollicy, and are made during the Period of Insurance or are made and report within the Extended Reporting Period which may be applicable under the policy…."
בסעיף 9 b לפרק ההגדרות בפוליסה בנוסחה האנגלי הובהר:
"b. A Claim is deemed to have been made at the moment of receipt by the insured of the written notification as mentioned above".
הווה אומר, בהתאם לתנאי הפוליסה – מעשה רשלנות + הגשת תביעה בתוך תקופת הביטוח, הם מהווים "מקרה ביטוח".
פוליסות על יסוד הגשת תביעה הוכרו בפסיקה כמוצרי ביטוח נפרדים מפוליסות על בסיס אירוע. כך לדוגמא, בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3182/02 אשד (1980) מהנדסים ויועצים תעשייה ניהול ומכון בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (25.12.2003) נדונה שאלת תקפות הפוליסה על בסיס תביעה (claims made) לאור סעיף 65 ל חוק חוזה הביטוח שעניינו מהותו של ביטוח אחריות.
כבוד השופט ריבלין קבע בפסק הדין (סעיף 11), כי הגדרות מקרה ביטוח, בביטוח אחריות, מתחלקות לשני סוגים. הסוג הראשון, הינו הגדרת מקרה ביטוח כאירוע המזיק או המעשה הרשלני שאירע במהלך תקופת הביטוח (פוליסה על בסיס אירוע). סוג זה מתיישב עם האופן שבו הוגדר מקרה ביטוח בסעיף 65 ל חוק חוזה הביטוח. אלא שסעיף 65 ל חוק חוזה הביטוח אינו מנוי בין ההוראות הקוגנטיות של חוק חוזה הביטוח ולפיכך חופשיים הצדדים לחוזה הביטוח להגדיר את מקרה הביטוח באופן אחר. בהתאם לכך, יש גם תוקף לסוג השני של הגדרת מקרה ביטוח, לפיו מוגדר מקרה הביטוח כדרישה או תביעה שהוגשה על ידי צד שלישי נגד המבוטח במהלך תקופת הביטוח (פוליסה על בסיס תביעה). כך גם בפסיקה רבה נוספת.
אך לאחרונה עמד כב' השופט עמית, על ההבדל המהותי בין סוגי הפוליסות השונות בהסבירו (ההדגשות לא במקור – א' מ' ) –
"בפוליסת ביטוח אחריות על " בסיס תביעה" (claims made), הכיסוי הביטוחי מותנה בכך שהתביעה הוגשה כאשר הפוליסה בתוקף, וזאת על אף שלמבוטח אין שליטה על המועד בו יתגלה הנזק מושא הפוליסה, או על המועד בו יחליט הניזוק להגיש כנגדו תביעה. בכך נבדל ביטוח האחריות ממרבית סוגי פוליסות הביטוח שהכיסוי הביטוחי בהן חל על אירועים שהתרחשו בתקופת הביטוח ( כמו ביטוחי הרכוש וביטוחי חבויות למיניהן כגון ביטוח מעבידים). הרציונל שמאחורי המשטר הביטוחי של " בסיס התביעה" הוא על מנת ליתן פתרון לבעייה המכונה בתחום הביטוח בעיית הזנב הארוך ( long tail). כך, לדוגמה, עורך דין עשוי ליתן שירות ללקוחו, אך להיתבע כעבור שש שנים בגין רשלנות מקצועית בגין אותו שירות ( מטעם זה יש להמשיך את הביטוח המקצועי גם לאחר הפרישה מהמקצוע). ואילו בפוליסת ביטוח אחריות על בסיס אירוע ( occurrence) הכיסוי הביטוחי מותנה בכך שמקרה הביטוח מושא הכיסוי הביטוחי אירע בתוך תקופת הביטוח". ( רעא 3304/18 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (17/6/18) , להלן: "עניין אליהו").
הווה אומר, על מנת להוכיח שארע "מקרה ביטוח", יש להוכיח קיומה של רשלנות והודעה כלשהי לחברת הביטוח בתוך תקופת הביטוח.
בהתאם לפסיקה, הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח מוטל על המבוטח או על צד ג' התובע תגמולי ביטוח בעוד כאשר המדובר בסייג, מוטל הנטל על חברת הביטוח (ראו לדוגמא: עא 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ (22/8/89) וכך גם בפסיקה רבה מבוססת היטב).
הודעה על קרות מקרה הביטוח בפוליסות המבוססות על תביעה, הינה חלק מהגדרת "מקרה ביטוח" ולא סייג לתחולת הפוליסה. בלא הודעה הפוליסה אינה נכנסת לתוקף. משכך הנטל להוכיח שנמסרה הודעה כאמור מוטל על המבוטח או ע ל הצד השלישי התובע תגמולי ביטוח. המשמעות היא שנטל זה מוטל על התובעת.
בענייננו, התובעת לא העלתה טענה בכתב התביעה, או בכתב תשובה לכתב ההגנה או בתצהירה או בכל דרך אחרת, כי היא או הנתבע הודיעו לחברת הביטוח על קיומה של תביעה, חשש לתביעה או הביאו לידיעתה של חברת הביטוח בכל דרך אפשרות לקיומה של רשלנות בטיפולים שעברה התובעת, בתקופת חלות הביטוח. כל שהציגה התובעת היא פנייה לחברת הביטוח בתאריך 3/12/2013 באמצעות עורך דינה. בעת הזו הפוליסה כבר מזמן לא הייתה בתוקף ולא אמורה הייתה להיות בתוקף. מעניין לציין, שבמכתב זה טענה התובעת שטופלה בשנת 2010 ולא בשנת 2009 כפי שנטען בתביעתה. המועד "במהלך 2009" לו טענה התובעת בכתב התביעה, נטען, ככל הנראה, רק לאחר שקיבלה התובעת את הפוליסה והבינה באילו תאריכים היה הנתבע לכאורה מבוטח.
בסיכומיה ובסיכומיה המשלימים, העלתה התובעת טענות רבות ושונות לפיהן, על חברת הביטוח מוטל הנטל להוכיח שלא קיבלה הודעה כאמור וכי על חברת הביטוח היה לדאוג לזמן את הנתבע לעדות. התובעת גם העלתה טענות לעניין מיהות העד שזומן מטעם חברת הביטוח והרלוונטיות של עדותו.
אין בידי לקבל טענות אלה. הנטל הוא על התובעת ולא על חברת הביטוח. חברת הביטוח הציגה את תיק הביטוח, באמצעות מנהל מחלקת החיתום הנוכחי וטענה שלא קיבלה כל הודעה. אכן העד לא היה המנהל ב עת הרלוונטית והעיד על המסמכים הנמצאים בחברה ולא מידיעתו האישית . מדובר בעדות בעל תפקיד בכיר בחברה המעיד על רשומה של חברה. עדות כזו אפשרית ומקובלת ויש לבחון אותה לתוכנה. גופים גדולים כמו הנתבעת אשר נדרשים להתייחס למסמכים הקיימים ברשותם לפני שנים רבות, יכולים להגיש מסמכים אלה באמצעות בעל תפקיד בחברה . לא בכל עת נדרש או ניתן להביא את בעל התפקיד מהעת הרלוונטית, במיוחד כך כאשר התובעת הגישה את התביעה 5 שנים לאחר האירועים וזו התבררה 10 שנים לאחריהם וספק אם היה טעם בהבאת עד שאינו עובד עוד בחברה. עדות מנהל מחלקת החיתום, המבוססת על המסמכים המצויים במחלקתו הינה עדות רלוונטית והגם שלא ליתן משקל לידיעתו האישית של העד, התובעת לא הוכיחה בכל דרך שיש יסוד לפקפק במסמכים שהוצגו.
ככל שסברה התובעת, כי בידי הנתבע מידע שיכל לסייע לה בתביעתה, עליה היה לדאוג לזמנו לעדות.
לא בכדי הדבר לא נעשה. הלכה למעשה, גם הנתבע עצמו לא העלה טענה, כי הודיע לחברת הביטוח על האירועים בזמן אמת. הנתבע לא טען זאת בכתב ההגנה, טענה כזו לא נשמעה מפיו או מפי עורך דינו בדיון קדם המשפט בו נכח ולא בכל ד רך אחרת. צודקת הנתבעת בטענה, שהעובדה שהנתבע לא מצא לשלוח כנגדה הודעת צד שלישי מדברת בעד עצמה בהקשר זה .
התובעת טענה שהנתבעת לא יכולה לשלול שהנתבע הודיע בעל פה לאיזה מן הגופים הרלוונטיים. לא ניתן לקבל טענה זו, שעה שזו לא עלתה מפי הנתבע ושעה שלא ניתן לדרוש מן הנתבעת להוכיח שהנתבע לא התקשר לאיזה מן הגופים הרלוונטיים, כאשר שיחה כזו לא מתועדת ברישומיה וכאשר לא הובא שמץ של מידע בנוגע למועדה של השיחה והגוף אליו בוצעה.
יתירה מזו בחינת הוראות הפוליסה מעלה, כי ההודעה הנדרשת היא הודעה בכתב דווקא. כ ך בעיקרי הכיסוי, ב"תנאים הכלליים" בעברית נרשם ש כתביעה תחשב - כל הודעה בכתב על ידי צד שלישי מרגע שהמבוטח יקבל הודעה בכתב מאת צד שלישי ו ידווח עליה למדיקל קונסלטנס בע"מ או מרגע שהמבוטח ימסור הודעה לאם.סי.איי על נסיבות אשר עלולות באופן סביר במוקדם או במאוחר להוליד תביעה נגדו בגין רשלנות הרפואית. הוסף עוד , כי יש לשלוח את ההודעות לפי הכתובת הרשומה. באופן דומה בתנאים המחייבים באנגלית נדרשה הודעה בכתב, הכל כפי שצוטט כבר לעיל.
התובעת אפילו לא הוכיחה ולא טענה, כי פנתה אל הנתבע בכתב בתוך תקופת הפוליסה, כי העלתה כלפיו טענה כלשהי המאיימת בתביעה ובוודאי שלא הוכיחה ולא טענה שפנתה לחברת הביטוח.
עוד ניתן להוסיף שמגרסת התובעת עצמה עולה, לכל היותר שהטיפול החל בסוף שנת 2009 ונמשך למעלה משלוש שנים, כאשר באותם שנים שבה התובעת ופנתה אל הנתבע וקיבלה ממנו טיפולים חוזרים ונשנים מבלי שמצאה לנכון להתלונן כנגדו לגופים חיצוניים, עד לפנייתה לרופא המשפחה אי שם בסוף שנת 2012, כאשר הפוליסה כבר לא הייתה בתוקף. גם אם לטענת התובעת בשלב מסוים באה בטענות כלפי הנתבע עצמו, חרף טענות אלה, לפי התיאור שהיא עצמה תארה בתצהירה, המשיכה לקבל את הטיפול . התובעת לא טענה בתצהיר שאיימה על הנתבע שתגיש נגדו תביעה ולא הוכח כל איום כזה מצידה.
כמפורט כבר לעיל, הפוליסה הייתה תקפה לכל היותר עד מרץ 2010 – דהיינו כחצי שנה לאחר תחילת הטיפולים, ב תקופה זו התובעת הייתה בתחילת הטיפולים וספק אם עלה בדעתה לתבוע את הנתבע ומשכך לא היה לנתבע יסוד ליידע את חברת הביטוח. מה גם , שהנתבע הפסיק לשלם את דמי הפוליסה לפחות החל מאוקטובר 2009 (כחודשיים לאחר המועד האפשרי לתחילת הטיפול) – לא סביר לקבוע ש הוא יפנה לחברת הביטוח בהודעה על תביעה אפשרית כאשר הוא לא משלם כלל את דמי פוליסת הביטוח ונמצא תחת איום של ביטול הפוליסה. מה גם שלו היה יודע הנתבע שהוא צפוי לתביעה הרי שסביר שהיה משלם את הפוליסה , על מנת שיהא לו כיסוי ביטוחי.
הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה לאחר דיון ההוכחות , מאחר שהפרוטוקול היה מוקלט ושעה שב"כ התובעת נמנע מהפנייה לפסיקה בסיכומיו, התרתי לצדדים להשלים את הסיכומים מטעמם לאחר קבלת הפרוטוקול. התובעת ראתה בכך פתח להגיש סיכומים המשתרעים על פני למעלה מ- 30 עמודים ולהעלות טענות חדשות, שלא עלו בכתבי הטענות או בשלבים מאוחרים יותר הכל תוך הפניית טענות קשות נגד הנתבעת על ניסיון להתחמק מתשלום תגמולי הביטוח. טענות אלה, יש בהן משום הרחבת חזית, כפי שמשיבה הנתבעת.
יחד עם זאת, על מנת להניח את דעתה של התובעת אתייחס אליהן בקצרה.
הנחת היסוד, כפי שפורט כבר לעיל, הינה שביטוח אחריות , הוא מוצר רשות שנמכר על ידי חברת ביטוח עם תנאים מובנים שעלותו מותאמת לתנאיו. המבוטח שמבקש להגן על עצמו אם וככל שיתבע, הוא זה שבוחר איזה מוצר לרכוש והצד השלישי שנפגע מוגבל לתנאים שנרכשו.
התובעת העלתה טענות רבות לעניין הסמכויות הנובעות מסעיף 29 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981, הקובע כדלקמן:
סעד מיוחד
סעד מיוחד
"היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר".
ניכר מלשון סעיף זה שהוא מתייחס לתנאי בתנאי הפוליסה ולא לעצם קרות מקרה ביטוח. כאשר "מקרה ביטוח" לא חל לבית המשפט אין כל שיקול דעת. מכל מקום, הסעיף מדבר על חבות המבטח או היקפה שמותנים במעשה או מחדל " שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח". כפי שפרטתי לעיל, פוליסה על בסיס תביעה ופוליסה על בסיס אירוע הם מוצרים שונים, המבטחים סיכונים שונים ועלות הפוליסה היא עלות שונה. התובעת מבקשת מבית המשפט למעשה, להתעלם מאחד מהיסודות של "מקרה ביטוח" בפוליסה שהוא הודעה על תביעה, ולהתייחס לפוליסה כפוליסה על בסיס אירוע. ברי, שתוצאה כזו משפיעה השפעה של ממש על סיכון המבטח ויש לה משמעות החורגת מן המקרה הפרטני.
במקרה אחר בו עלתה טענה דומה שיש לוותר על דרישת ההודעה במהלך תקופת הביטוח, דחה בית המשפט את הטענה וקבע שזו מעקרת מתוכן את ההסדר הביטוחי שביסוד כל הפוליסות, המבוססות על מסירת הודעה לחברת הביטוח בדבר הגשת תביעה. בפוליסה מסוג זה אין כל אפשרות לוותר על מתן הודעה, שהרי ההודעה היא-היא "מקרה הביטוח". בית המשפט הוסיף והדגיש שמשמעותו המעשית של הוויתור על דרישת ההודעה הוא שחברת הביטוח תמצא עצמה אחראית למקרי ביטוח שלא דווחו לה, בעוד שמבטחי המשנה שלה יהיו פטורים מחבות מאחר והיא לא דיווחה להם, במהלך תקופת הביטוח, על אותם מקרים ( תא ( י-ם) 2435-08 נרמין אבו-סביתאן נ' בית חולים מוקאסד (31/8/2010) ).
המסקנה המתבקשת היא, שלא יכולה לצמוח ישועה לתובעת, מסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח .
התובעת הפנתה כמוצאת שלל רב לפסק הדין ברעא 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (18/6/18) (להלן: " עניין פרץ") ולהלכה חדשה שנפסקה שם לכאורה מפיו של השופט עמית. דא עקא שעיון בפסק הדין מעלה, שדעתו של השופט עמית הייתה דעת מיעוט וההלכה שנפסקה באותו מקרה דווקא פועלת כנגד התובעת.
באותו מקרה דובר במבוטח שמסר פרטים שקריים למבטחת, דבר שפטר אותה מחבותה בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח כלפי המבוטח . השאלה בה דן בית המשפט היא האם חברת הביטוח פטורה מהחבות גם כלפי הצד השלישי – דעת הרוב, כב' השופטים מינץ ווילנר, השיבו על שאלה זו בחיוב וקבעו ש ביטוח אחריות הוא רשות, ובמהותו הוא נועד להגן על המבוטח מפני הסיכון לחבות כספית כלפי צד שלישי. הצד השלישי איננו בגדר "מוטב" ולא חלות עליו הוראות החוק החלות על מוטבים. ביטוח האחריות שואב את כל התחייבויותיו, כוחו, תוקפו ותנאיו מחוזה הביטוח שנחתם בין המבוטח למבטח.
השופטים בדעת הרוב הוסיפו ש אומנם סעיף 68 ל חוק חוזה הביטוח, מקנה לצד שלישי זכות תביעה ישירה נגד המבטח, עם זאת, אין בכוחו של סעיף 68 לחוק כדי להפוך את חוזה הביטוח לכדי "חוזה לטובת צד שלישי". הקניית זכות התביעה הישירה לצד שלישי נועדה בין היתר, למנוע מצב שבו המבוטח יקבל תגמולי ביטוח אך יימנע מלהעביר את התגמולים לצד השלישי. זכותו של הצד השלישי תלויה כולה בזכותו של המבוטח, שהוא כאמור המוטב הנהנה מן הביטוח. החובה המוטלת על המבטח היא החובה " לשפות את המבוטח בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי". ברור שזכותו של הצד השלישי כלפי המבטח אינה יכולה להיות חזקה יותר מזכותו של המבוטח כלפי המבטח.
השופטים בדעת הרוב, גם הפנו לכך, סעיף 68 סיפא לחוק גם מבהיר כי " טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". הדברים ברורים – מקום שבו עומדת למבטח טענה כלפי המבוטח היא תעמוד גם כלפי הצד השלישי, שזכותו לקבלת תגמולים כפופה כאמור לכל "כללי המשחק" החלים בין המבטח למבוטח.
לעמדת השופטים מינץ ווילנר, סעיף 68 לחוק מעניק לצד השלישי זכות דיונית במהותה, הנובעת מזכויותיו של המבוטח ותלויה בהן (זאת בניגוד לעמדת השופט עמית, שסבר, כי מדובר בזכות מהותית). מכל מקום, ההלכה המחייבת הנלמדת מפסק דין זה הנה, שסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח הוא כלי דיוני שנועד לממש את הזכות המהותית, שהיא זכותו של המבוטח, המעוגנת בקשר חוזי בינו לבין המבטח.
משמעות הדברים היא, שככל שהזכות של המבוטח מותנית בהתקיימות תנאי הפוליסה, בין אם לפני כריתתה ובין אם לאחר הכריתה, כך גם זכותו של הצד השלישי מותנית בהתקיימות תנאים אלה – והיא אינה עומדת בפני עצמה.
המסקנה המתבקשת היא, שזכויותיה של התובעת מותנות בהתקיימות הוראות הפוליסה ותנאיה ומשאלה לא התקיימו, חברת הביטוח לא חבה כלפיה. הלכה זו, בדעת הרוב היא ה הלכה המחייבת הנלמדת מפסק הדין ואין לבית משפט השלום שיקול דעת לסטות הימנה.
אדגיש שגם לשיטתו של כב' השופט עמית באותה פרשה, אין לשלול את "כוח התביעה" מהצד השלישי רק בשל מעשה מעשי המבוטח שאירעו במועד מאוחר יותר (באות ו מקרה ביצוע המרמה לאחר קרות מקרה הביטוח). בענייננו, בשים לב למהותה של הפוליסה, בהעדר הודעה על מקרה ביטוח בתוך תקופת הביטוח לא קם בידי התובעת "כוח תביעה" ומשכך ספק רב אם גם כב' השופט עמית היה רואה בנסיבות כאלה לחייב את חברת הביטוח. ראו בהקשר זה פסק דינו של השופט עמית בעניין אליהו שצוטט לעיל ושניתן רק יום קודם לפסק הדין הזה ובו התייחס כב' השופט עמית למהותן של פוליסות ביטוח על בסיס תביעה, כאשר באותו מקרה חויבה חברת הביטוח רק לאחר שנמצא שהסוכן מטעמה הטעה את המבוטח.
התובעת טענה שאין ביכולתה של חברת הביטוח לדחות תביעה אך בשל כך שלא קיבלה דיווח מן המבוטח ואף הפנתה להוראות המפקח על הביטוח בנדון. איני רואה כל צורך להאריך ולחזור על האמור לעיל, טענות אלה יפות כאשר מדובר בפוליסה על בסיס "אירוע" ולא על ב פוליסה על "בסיס תביעה". כאשר המדובר בפוליסה על "בסיס תביעה", מקרה הביטוח הוא בעצם הגשת התביעה ומשלא הוכח , כי תביעה כזו הוגשה או לפחות ש הובאה לידיעת חברת הביטוח אפשרות קיומה של תביעה, על ידי התובעת או על ידי הנתבע, הרי שלא קם "מקרה ביטוח".
התובעת טענה שחברת הביטוח הכירה בחבותה בתביעות אחרות שהוגשו נגד הנתבע וצרפה כתבי תביעה באותן תביעות. עיון בכתבי התביעה מעלה שהנסיבות והמועדים שם שונים –
כך בתיק 4589/07 – דובר בטיפולים שהחלו בחודש דצמבר 2005, ונמשכו בשנים 2006 ו- 2007, דהיינו הפוליסות הרלוונטיות לאותו מקרה הן פול יסות שונות. התובעת לא הוכיחה שמדובר בפוליסה דומה ושחברת הביטוח הכירה בחבותה אף לא הוגשה לה הודעה במועד. הרושם המתקבל מאותו מקרה הוא שלאורך כל התקופה היה הנתבע מבוטח. יצויין, כי התביעה שם לא הוגשה כלל נגד הנתבעת, אלא רק נגד הנתבעים 1 ו-3 והנתבעת לקחה את ככל הנראה את ייצוגו של הנתבע בשל כך שהיה ביטוח תקף, דבר שלא קרה בעניינה של התובעת.
בתיק 51437-05-12 – דובר בטיפולים שהחלו בשנת 2005 ו נמשכו כארבע שנים. שוב תקופה שונה מהתקופה בה טופלה התובעת.
התובעת הגישה רק את כתב התביעה מאותם מקרים ולא הוכיחה שהנתבעת הכחישה את קיום הכיסוי הביטוחי וכי מדובר היה באותו סוג פוליסה בה לא הודע למבטחת על מקרה הביטוח ובכל זאת שולמו תגמולי ביטוח .
המסקנה המתבקשת, עם כל הצער והרצון לסייע לתובעת, הינה שלא ארע "מקרה ביטוח", שעה שלא התקבלה הודעה בתוך תקופת הביטוח ומשכך, פוליסת הביטוח אינה חלה.
הפרת תנאי הפוליסה על ידי הנתבע – אי עריכת ואי שמירת רישומים ונתונים
הנתבעת העלתה טענה נוספת, בהסתמך על חוות הדעת מטעמה, לפיה הנתבע הפר את תנאי הפוליסה בכך שלא ערך ולא שמר רישומים ותיעוד מן הטיפול בנתבעת.
התייחסו לעובדה זו הן מומחה התובעת והן מומחה הנתבעת שהדגיש את חוסר יכולתה של הנתבעת להתגונן עקב העדר קיומם של רישומים ותיעוד מזמן אמת.
בפרק התחייבויות המבוטח בעיקרי הכיסוי בעברית, נדרש המבוטח לשמור רשומות של כל השירותים המקצועיים, ציוד שימש בפעולה הרפואית, באופן שיהיו זמינים לביקורת ולשימוש על ידי המבטח או נציגים ממונים מטעמו במידה שהם נוגעים לתביעה. כך גם בתנאי הפוליסה המחייבים באנגלית.
על פניו, בהתאם לאמת המידה שהובאה על ידי שופטי הרוב בפסק הדין בעניין פרץ שצוטט לעיל, ספק אם קמה אחריות בנסיבות בהן, הנתבע לא ערך רישומים, לא שמר רישומים שנערכו, ולא שיתף פעולה בכל דרך עם חברת הביטוח. אולם, איני רואה צורך לקבוע מסמרות בכך בנסיבות שהוכחו עד כה, שעה שבאתי לידי מסקנה שלא התקיים "מקרה ביטוח" ושעה שחלק מרשלנותו של הנתבע, טמונה באי עריכת רישומים או בדיקות. לו רק בכך הייתה מותנה הכיסוי הביטוחי, יכול שנמצאת הייתה הדרך העובדתית והמשפטית לקבוע שהפוליסה תקפה.
משתם הבירור בשאלת האחריות, יש לבחון את שיעור הנזק.
שיעור הנזק
מומחה התובעת פרט בחוות דעתו שבמהלך ההשתלות שעשה הנתבע לתובעת, לא ברור איזו מהן, נפגע העצב בלסת התחתונה וכתוצאה מכך נפגמה התחושה בשפה התחתונה ובסנטר. המומחה גם התרשם מספיגת עצם מסיבית בלסת התחתונה, עד כדי צורך ביצירת עצם חדשה בטכניקות השתלה הנהוגות במסגרת בית החולים. המומחה קבע, שלתובעת נגרמה פגיעה נוירולוגית בעצבי הלסת התחתונה (העצבים המנדיבולארים), אשר מקורם בעצב הגולגולת (המח) החמישי אשר בסוף מסלולו נקרא העצב המנטאלי ומעצבב את החניכיים, השפה והסנטר.
המומחה העריך שעל פי תקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " תקנות הביטוח הלאומי") נגרמו לתובעת הנכויות הבאות:
20% נכות צמיתה בגין הנזק העצבי בהתאם לפי סעיף 29 (5) א' II לתקנות.
20% נכות צמיתה בהתאמה לפי סעיף 73 (1) (ג) II (2) לתקנות הביטוח הלאומי.
10% נכות צמיתה בגין חוסר כל השיניים בלסת התחתונה לפי סעיף 74 (1) ח. (1) (ג) לתקנות הביטוח הלאומי.
המומחה מטעם הנתבעת, התייחס לנכויות שנקבעו על ידי מומחה התביעה והפנה את תשומת הלב לכך שהתקנות תוקנו בשנת 2016 ומבחינת הנזק העצבי התחושתי זה מקנה 10% נכות צמיתה לפי סעיף 29 א' I לתקנות ולא 20% כפי שנטען על ידי מומחה התובעת. המומחה הוסיף כי מקובלת עליו קביעת מומחה התובעת באשר לנכות בגין הנזק הגרמי ללסת התחתונה, הגם שלעניין זה שונו התקנות. בכל הנוגע לנכות בגין חסר השיניים בלסת התחתונה, בהעדר תיעוד רנטגני עובר לטיפולים ציין המומחה שלא ניתן לדעת מה היה מצבה של הלסת ולא ניתן היה לחלוק על הנכויות.
תקנה 29 לתקנות הביטוח הלאומי הרלוונטית לעניין הנזק העצבי התחושתי, אליה הפנו שני המומחים קובעת כדלקמן:
"(5) פגימות בעצבי המוח
(א) עצב V ( TRIGEMINUS)
(I) קלה – כאב שאינו דורש טיפול מניעה יום-יומי בתרופה ייעודית
5%
(II) בינונית – כאב הדורש טיפול מניעה מתועד יום-יומי בתרופות
ייעודיות, למשך חצי שנה לפחות, לרבות תיעוד התגובה
לטיפול וניטור רמות התרופות בדם, אם נוגע לעניין 20%"
התובעת לא הוכיחה שמתקיימים התנאים המפורטים בתקנה II, ולפיכך אני מסכימה עם מומחה הנתבעת כי נכותה של התובעת עומדת בהקשר זה על 10% ולא 20% כפי שקבע המומחה מטעמה.
נכותה המשוקללת של התובעת, עומדת איפוא על – 35% נכות.
נזקה של התובעת מתבטא בתשלומים ששלמה לנתבע, בטיפולים להם נדרשה לצורך תיקון מחדליו, לטיפולים עתידיים, כמו גם הוצאות כלליות שנגרמו ויגרמו לה, הפסדי שכר, כאב וסבל ופיצויים עונשיים להם עותרת התובעת. אדון בכל אלה.
הוצאות שהוציאה התובעת בעבר
החזר תשלומים ששילמה לנתבע - התובעת הוכיחה באמצעות מסמך בכתב ידו של הנתבע ששילמה לו 18,000 ₪, זאת ככל הנראה בשלהי שנת 2009. התובעת זכאית להחזר סכום זה בצירוף ריבית והצמדה, שערוך הסכום מביא לסכום מעוגל של 22,000 ₪.
אשר לעלויות השיקום בעבר - בהתאם להצעת מחיר שקיבלה התובעת, היא נדרשה לעלויות שיקום בשיעור של 133,782 ₪. התובעת צרפה לתיק בית המשפט חשבוניות, לפיהן נתנה שיקים רבים לשיקום למרפאת פרופ' ניסן – בשיעור של כ- 170,000 ₪. התובעת טענה בסיכומיה לעלויות בעבר בשיעור של 133,782 ₪ בלבד. בשים לב, לסכומים ששילמה ככל הנראה בפועל, ולשערוך הסכום אני מעמידה את עלויות הטיפול בעבר על סך של 150,000 ש"ח.
אשר לעלויות עתידיות – מומחה התובעת טען שיש להחליף את הגשרים כל 8 שנים ואת השתלים כל 20 שנים. מומחה הנתבעת, קבע שאין לקבל את הטענה שגשרים על גבי שתלים יש להחליף כל 8 שנים, והציע החלפה של השתלים ושל הגשרים כל 15 שנים, שכן אין המדובר בכתרים על גבי שיניים טבעיות. אני נוטה לקבל את דעתו של מומחה הנתבעת בנוגע להחלפת הכתרים.
בשים לב לגילה של התובעת, שהיא ילידת 1969, יהא צורך בשתי החלפות לפחות.
מומחה התובעת לא נקב בסכומים הנדרשים. בשים לב לעלות הטיפול של התובעת עד כה ובשים לב לכך שהחלפות עתידיות לא ידרשו את כל היקף הטיפול שנדרש בעבר, וכן בהינתן ההיוון הכפול הנדרש להחלפות עתידיות, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת סכום על דרך האומדנה. הסכום נאמד בשים לב לעל ויות בהן נשאה התובעת (היוון כפול של 150,000 ₪ ל- 20 שנים מביא לסכום של כ- 83,000 ₪ והיוון כפול ל- 40 שנים מביא לסכום של כ- 45,000 ₪).
בנסיבות העניין אני מעמידה את העלויות העתידיות על סכום של 150,000 ₪, סכום שמתיישב עם הסכומים שנשאה התובעת ויוצא מתוך הנחה שיכול ו עלויות הטיפול תעלינה , הטיפולים יוקדמו ואף תהיינה הוצאות בלתי צפויות.
הוצאות כלליות נוספות
התובעת ללא ספק נשאה ועוד תשא בהוצאות כלליות נוספות, בין הוצאות נסיעה, בין הוצאות לצורך אוכל מיוחד והוצאות נוספות. אני מעמידה את הפיצוי של התובעת בראש נזק זה על שיעור של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד.
עזרת צד שלישי
התובעת טוענת כי סבלה נזק אדיר אשר שינה אורחות חייה מקצה לקצה. התובעת לטענתה סובלת מחוסר ניכר בתחושת הסנטר והשפה התחתונה, דבר המסב לה קושי ניכר גם באכילה ובעיקר בנוזלים. בנסיבות אלה עותרת התובעת לעזרת צד שלישי בשיעור של 55,000 ₪ לעבר ולעתיד.
אין לזלזל בסבלה של התובעת והדבר יקבל ביטוי בהערכת הנזק הלא ממוני, ואולם ספק אם הדבר מצדיק פסיקת עזרת צד שלישי בסכום כה גבוה. בנסיבות העניין, מתוך הנחה שבשל מצבה הבריאותי לאחר הטיפולים אצל הנתבע ובטיפולי השיקום לאחר מכן, נזקקה ויכול גם תזקק בעתיד לעזרת צד שלישי, אני פוסקת סכום גלובלי של 15,000 ₪ בראש נזק זה.
הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות
התובעת טוענת שעקב מעשיו של הנתבע נגרמו ויגרמו לה הפסדי שכר רבים.
בתצהירה טענה התובעת, כי היא בעלת תעודת בגרות מלאה וכן קורס הנהלת חשבונות. שרתה בצה"ל שירות מלא ולאחר מכן שמשה עוזרת גננת. לדבריה, אינה עוסקת כיום בתחום.
התובעת הוסיפה שבעקבות נזקי הנתבע, אין בליבה ספק שאם תבחר בעתיד לשוב למעגל העבודה, הדבר יקשה עליה נוכח עיסוקה הקודם כעוזרת גננת, דבר המחייב שימוש יומיומי אינטנסיבי בדיבור ובכלל זה שימוש בפה לצד חסר ניכר בתחושה מאז הטיפול של הנתבע ובעקבותיו. התובעת עותרת לפיצוי בשל הנזק שנגרם לה בעבר ויגרם לה בעתיד.
בסיכומיה עתרה התובעת לסכום של 150,000 ₪ הפסדי שכר בעבר וסכום של 253,828 ₪ הפסדי שכר בעתיד לפי נכות בשיעור של 30% בשכר מינימום. לסכומים אלה מבקשת התובעת להוסיף תנאים סוציאליים.
אני מתקשה לקבל את טענות התובעת. התובעת לא הוכיחה מתי עבדה, כמה הרוויחה ולא טענה בתצהיר או בכל מקום אחר שרצתה או ניסתה לחזור לעבודה בעת האירועים או לאחריהם. בנסיבות העניין, גם אם אניח שלתובעת כושר עבודה ושמצבה הרפואי עשוי להפריע לה לו תבחר לחזור לעבוד, הסכום אותו ראוי לפסוק הוא סכום גלובלי סביר, שמתיישב עם מכלול הנסיבות, לרבות העובדה שהיא לא עובדת שנים רבות ושהמועד בו תחזור לעבודה אם בכלל לא ידוע . בנסיבות העניין אני מעמידה סכום זה על 40,000 ₪. סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה.
נזק לא ממוני
התובעת עותרת לפיצוי של 600,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.
כפי שנפסק לא פעם, קביעת הפיצוי בנזק לא ממוני היא קשה. כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש או על אובדן הנאות החיים. בפסיקה, לא קיימת מגבלה על הסכום אותו ניתן לפסוק בגין הפגיעה הלא ממונית. המבחן הוא לא של גבול אלא של מהות. הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (השוו: תא (ת"א) 2725/99 ר. ב. נ' החברה העירונית ראשון לציון לתרבות ספורט ונופש בע"מ (5/4/06), פסק דין שעניינו בארוע בו הותקף עובד בפארק-חי על ידי קוף שימפנזה, ננשך בפניו ונגרמו לו פגיעות חמורות, והפסיקה הרבה המצוטטת שם).
התובעת כאן מתארת בתצהירה, שנותרה עם נזקים חמורים ביותר וספק אם ברי שיקום מלא ובין היתר עם חסר עצם ניכרת, עקירת שיניים בריאות או שיניים שלא היה מקום לעקרן, פגיעה עצבית בסנטר ובעצבי השפה והשחתת מערך השיניים והחניכיים בכללותו. התובעת עומדת על כך, שנגרמו לה ייסורים רבים בכל רובדי החיים – כך למשל חוסר התחושה בשפה התחתונה ובסנטר גורם לכך שהאוכל והשתייה זולגים מפיה בלי שהיא מרגישה, דבר המסב לה מבוכה ופוגע קשות בבטחונה העצמי ובנפשה. התובעת הוסיפה, כי היא ניזונה אך ורק ממזון רך. אוכל קשה שנוגע לה בחניכיים התחתונות, מרגיש לה כמו דקירות בלתי נסבלות.
שיעור הפיצוי שמבקשת התובעת גבוה מדי, וניתן במקרים של אובדן החיים. למרבה המזל, לא זה המקרה כאן. בנסיבות שפורטו, בשים לב שנגרמו לתובעת נזקים שחלקם בלתי הפיכים, בשים לנזק הרב והממושך שממנו סבלה ותסבול התובעת במהלך כל ימי חייה , בשים לב לטיפולים שעברה ולטיפולים שעוד תיאלץ לעבור, בהינתן שסיבלה של התובעת הוא מתמשך ויומיומי, הכל כמתואר על ידי התובעת בתצהירה שלא נסתר - אני מעמידה את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על סך של 260,000 ₪.
פיצויים עונשיים:
התובעת עותרת לפיצויים עונשים בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.
הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים (ראו בהקשר זה את הסקירה המקיפה ב רעא 9670/07 פלונית נ' פלוני (6/7/09)). בפסיקה נקבע שפיצויים אין מטרתם להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו, אלא הם מעניקים לו פיצוי העולה על נזקו, כאשר עיקר מטרתם לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק. בפסיקה נקבע, כי בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים. נקבע, שהרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד. מטבע הדברים, עלתה בפסיקה הטענה בנוגע לפסיקת פיצויים עונשיים, במקום בו התנהל הליך פלילי. במקרים אלה, גרסה הפסיקה, ש מקום שמוצה עם הנתבע הליך פלילי, פסיקת פיצויים עונשיים תהא חריג שבחריגים, שכן תכליות הענישה וההרתעה הושגו כבר במסגרת הליך פלילי.
נגד הנתבע לא ננקטו הליכים פליליים או משמעתיים. הנתבע במעשיו הפר את אחד מהעקרונות החשובים ביותר של האתיקה הרפואית – Primum non nocere – ובתרגום מילולי: ראשית אל תזיק. כפי שעלה מהראיות שהובאו, ככל הנראה , למען בצע כסף, הנתבע הזיק חמורות וקשות, במשך פרק זמן ממושך לתובעת , כשהוא פועל באופן רשלני בוטה, שיכול ועולה כדי עבירות פליליות של ממש. הנתבע הותיר בתובעת נכויות ממשיות צמיתות, הכל כפי שפורט לעיל. הנתבע הגדיל חטא על פשע, לא שיתף פעולה עם ההליך דנן, לא נתן כל הסבר להתנהלותו ולא ניסה בדרך כלשהי להטיב את נזקה של התובעת, אלא שב וסובב אותה בכחש, שב והזיק.
בנסיבות אלה, במיוחד כאשר לא ננקטו נגד הנתבע הליכים פליליים או משמעתיים וכאשר העבירות ככל שבוצעו כבר התיישנו, ראוי ליתן ביטוי לחומרת המעשים כמו גם לאינטרס ההרתעה והגמול גם בהליך אזרחי.
דעתי היא, שמקרה זה, הוא מקרה חריג המצדיק פסיקת פיצויים עונשיים – אותם אני מעמידה על סך מתון של 80,000 ₪.
סיכום ביניים – שיעור הפיצוי
הפיצוי שנפסק לתובעת הוא לפיכך כדלקמן:
החזר הסכומים ששולמו לנתבע 22,000 ₪
עלויות עבר של טיפולי שיניים 150,000 ₪
עלויות עתידיות של טיפולי שיניים 150,000 ₪
הוצאות כלליות ואחרות 15,000 ₪
עזרת צד שלישי 15,000 ₪
הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות בתוספת פנסיה 40,000 ₪
נזק לא ממוני 260,000 ₪
פיצויים עונשיים 80,000 ₪
_________________________________________________________________
סה"כ 732,000 ₪
אחרית דבר
המצב אליו נקלעה התובעת בעקבות מעשיו הרשלניים של הנתבע, מעורר ללא ספק אמפטיה ור צון לאפשר לה להיות מפוצה על הנזק הרב שנגרם לה. ככל שהדבר היה ניתן עובדתית ומשפטית, בוודאי שרצוי היה להגיע לתוצאה שונה בעניין חבותה של הנתבעת-2 .
דא עקא, כפי שפורט לעיל, ביטוח אחריות מקצועית, הוא ביטוח רשות, מוצר שנרכש על ידי בעל מקצוע על מנת שתהא לו הגנה יבוא יום ויכשל. הנתבע דנן רכש מוצר שאינו מכסה את חבותו כלפי התובעת. האמפטיה והרצון לעזור לתובעת אינם יכול ים להביא לתוצאה של הקמת פוליסת ביט וח יש מאין, בבחינת ביטוח-על שלא נרכש.
לדאבון הלב, תביעות ברשלנות רפואית בתחום הפה ולסת הן רבות וד ווקא במקרים החמורים יותר, מסתבר, לא פעם, שלא קיים ביטוח שמכסה את חבות הרופא הרשלן . בחירת רופא שיניים במיוחד לטיפולי שיקום מורכבים הי א לא עניין של מה בכך ואין לי אלא להצר שהתובעת למדה על בשרה ועל שיני ה את הלקח הקשה של בחירה לא מושכלת.
אחר כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת-2, נדחית. בנסיבות העניין, הגם שהדבר במידה מסויימת לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. מן הראוי לראות בהוצאות שנגרמו לנתבעת-2, כהוצאות סבירות הדרושות לבירור חבותה, במסגרת פוליסת הביטוח שהייתה לנתבע.
התביעה נגד הנתבעות 1 ו-3 מתקבלת ועליהם לשאת בפיצוי התובעת בסכום של 732,000 ₪ לסכום זה יווספו שכר טרחת המומחה כפי ששולם ע ל ידי התובעת, שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק, כמו גם החזר האגרה ששולמה הכל בצירוף ריבית והצמדה . הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.
הערה לסיום: בתיק זה התבררו ממצאים חמורים, והתנהלות של הנתבע-1, החורגת מכל אמת מיד ה רפואית סבירה. כפי שנקבע, לתובעת נגרם נז ק ניכר שלא היה במחלוקת של ממש. במהלך הדיון הסתבר שחרף המעשים הקשים המיוחסים לנתבע בהליך כאן וחרף מספר תביעות רשלנות רפו אית שהתנהלו נגדו, רשיון הנתבע-1 כרופא שיניים ככל הנראה בתוקף והוא לכאורה יכול להמשיך ו"לטפל" באנשים . בנסיבות אלה, אני מוצאת לנכון להעביר את פסק הדין ל סגן הנשיא כב' השופט ירון בשן, על מנת שישקול האם יש להעבירו למנהל בתי המשפט, ד"ר יגאל מרזל, בתקווה שהדברים יובאו בפני הגורמים המוסמכים במשרד הבריאות וניתן יהא למנוע פגיעה במטופלים נוספים .

זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.