הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 24718-04-19

לפני כבוד השופט אביים ברקאי

התובעים:

  1. שלמה אלעזר קוליץ
  2. חיים קוליץ

נגד

הנתבעים:
א.צ.מ. איבזור וציוד מכוניות בע"מ

החלטה

פתח דבר
עניינה של החלטה זו היא בקשה מטעם התובעים לפיה אפסול עצמי מלשבת בדין.

בפתח הבקשה טענו התובעים כי לגישתם מתקיימות בעניינינו נסיבות סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 לפיהן: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" ומשכך עתרו כי אפסול עצמי מלדון בתיק זה.

במסגרת הבקשה ציינו התובעים כי הצדדים הופיעו לדיון מקדמי ראשון בו חיווה בית המשפט את דעתו -כששאל האם סכום התביעה אינו בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". כשהכוונה, לגישתם היא כי לא קיימת עילת תביעה. בבקשתם טענו התובעים בין היתר כי התרשמו כי עמדה זו "הושרשה" בדעתו של בית המשפט לאורך כל הדיון.

בתגובה לבקשה זו, התנגדה הנתבעת ועתרה להורות על דחיית הבקשה הואיל ואינה מיוסדת על אדנים עובדתיים או משפטיים. לגישתה של הנתבעת, ניכר היה בדיון כי בית המשפט אינו "חורץ דין" אלא מביע דעתו באשר לפרשנות אפשרית של אירועי התביעה. לדברי הנתבעת, התובעים לא הצביעו על התבטאות או החלטה או מעשה שיש בו כדי להצביע על חשש אובייקטיבי לקיומו של משוא פנים מצד בית המשפט.

ייאמר כבר עתה כי אין מקום לקבל את הבקשה. לא מצאתי טעם או עילה בדין בגינם עליי לפסול עצמי מלשבת בדין. לא מתקיים בעניינינו "החשש הממשי למשוא פנים" ואין בסיס לטענות התובעים לפיה דעתו של בית המשפט "מושרשת". הטעמים להחלטה ידונו בגוף ההחלטה להלן.

למען השלמת התמונה ובתמצית שבתמצית- עניינה של התובענה העיקרית בתביעה כספית בסך 126,293 ₪ מתוכם הסך של 120,000 ₪ בגין עגמת נפש לתובע 1 ולבנו – התובע 2.

על הבקשה
הבקשה נסמכת על מספר טיעונים כדלקמן:
בפתח הבקשה ציין התובע כי בקשתו נופלת בגדר אותם מקרים המקימים "חשש למשוא פנים בניהול המשפט" וכך, במסגרת הבקשה, טען התובע כי בית המשפט חיווה דעתו כי לא קיימת עילת תביעה. לדבריו, התובענה הוגשה בגין הפרת חוזה בין הצדדים ובית המשפט התעלם מכך שהתובע לא קיבל לידיו חוזה התקשרות עם הנתבעת. התובע הוסיף וציין כי בית המשפט התעלם מדפוס הפעולה של הנתבעת ולפיה ביקשה לקבל לידיה כספים שהגיעו לחשבון התובע מהמוסד לביטוח לאומי מעבר לחשבון שהוצג לתובע.

התובע הוסיף והלין על דעתו "המושרשת" של בית המשפט שעולה גם מהצעת הפשרה "בסכום של 2,000 עד 7,000 ₪".

התובע הוסיף וטען כי, מסקנת בית המשפט למשך העיכוב במסירת החזקה ברכב המותאם, הייתה כי מדובר בעיכוב של 75 ימים בעוד שלגישתו של התובע מדובר בעיכוב למעלה מ-4 חודשים. התובע סבור כי נטיית בית המשפט היא שלא להאמין לדבריו וכן לגישתו בית המשפט מגלה "אדישות גמורה לסבלו של נכה".

לבסוף סבור התובע כי היה על בית המשפט להותיר בידיו להביא עדויות מומחים להוכחת טענותיו בייחס להתארכות הזמן שהיה בלי רכב שכן משך העיכוב היה קריטי לייסוריו והחמרה במצבו.

פסלות שופט - המסגרת הנורמטיבית
הוראת החוק המתייחסת לטענת פסלות היא הוראת סעיף 77א(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 הקובעת כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

ההלכה הפסוקה מורה כי מבחן החשש הממשי למשוא פנים הוא מבחן אובייקטיבי (ע"א 3896/16 קימאמה תוכניות חינוכיות בע"מ נ' רול (מיום 14.6.2016), וכי ברגיל כאשר אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים, אין גם מקום לפסילת שופט בשל מראית פני הצדק (ע"א 5210/16 פלונים נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (מיום 16.8.2016).

בהתייחסה לכלל זה קבעה כב' הנשיאה השופטת מרים נאור בע"א 4675/17 פלוני נ' אס. ג'י.אס חברה לבניין (מיום 06/07/17) את הדברים הבאים: "בבית משפט זה נדונו מקרים חריגים במיוחד בהם הנסיבות שתוארו עוררו אי נחת שהצדיקה, ולוּ בשם מראית פני הצדק, החלפת שופט בשופט אחר. מראית פני הצדק האמורה אינה אלא "ההשתקפות הסובייקטיבית של ההליך בלב בעל הדין ובלבות הציבור כולו..." ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 854, 863 (1975), מפי השופט צ' טל, בעקבות הנשיא מ' שמגר על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע, גבורות לשמעון אגרנט 87, 105 (תשמ"ז)). "... מראית זו מהווה שיקול חשוב מבחינת האמון שהציבור רוחש למערכת המשפט, אמון שהוא תנאי ראשון במעלה לעצם קיומה" (שם, שם). אך לשם כך, נחוצות, כאמור נסיבות מיוחדות עד מאוד".

מן הכלל אל הפרט
לגופו של ענין יש לדחות הבקשה וזאת כמפורט להלן:

אין לקבל טענה לפיה הערת בית המשפט "תפסת מרובה לא תפסת" נאמרה מתוך כוונה השוללת את "עילת תביעה"- אין בהע רה כזו או אחרת לתובע בדבר האמור בכתבי הטענות כדי ללמד כי בית המשפט קבע דעה נחרצת בייחס לתוצאות ההליך כולו אין בהערה מסוג זה כדי לפגוע בו או להצביע ע ל "גיבוש עמדה" מצד בית המשפט. זאת ועוד – נכון וראוי שתהא התייחסות לשאלות העולות כבר בשלב המקדמי.

לעניין זה יצוין כי אין בחשש סובייקטיבי של בעל דין למשוא פנים כדי להקים עילה לפסלות שופט . ויתרה מכך, שופט אינו חופשי לפסול עצמו מקום שתנאי הפסילה אינם מתקיימים . לעניין זה נאמרו ע"י כב' הנשיא דאז אהרון ברק ב בע"א 6679-97 ר' ברז'יק נ' ש' ברז'יק ואח' (מיום 14.12.97 ) הדברים שלהלן: "...שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט..."

אשר להצעת בית המשפט לסיום המחלוקת- חובתו של בית המשפט "להציע הצעות פשרה לסיום המחלוקת שלפניו" כאשר בית המשפט אף רשאי "להציע לתובע לשקול חזרה מתביעה ולומר לנתבע כי ראוי שישקול הסכמה לקבלה של התביעה נגדו". זאת ועוד "נסיון בית המשפט להביא את בעלי הדין לידי הסכמה שתסיים את ההליך אינו מצביע על גיבוש דעתו המוגמרת באותו ענין" [לעניין זה ראה עא 7106/16, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נגד חסוס איזבל גרה (19/10/16); להרחבה ר' גם ע"א 2344/15, רובין נגד נחמיאס (28/4/15) וכן ע"א 7561/15, קסל נגד אביטן (8/12/15)].

יתרה מכך, סמכותו של בית המשפט ואף חובתו להציע הצעות לסיום המחלוקת שבין הצדדים וכך על היושב בדין לגלות יוזמה ויצירתיות במטרה להביא לכך שהליכים יסתיימו בשלב מוקדם, ככל שהדבר ניתן כמובן (ע"א 3324/14 גפטר נ' טוגנדרייך (8.6.14)). במלוא הכבוד אין כל פסול בהצעת סכום פשרה לצדדים על מנת לנסות ולהביא את הצדדים לכדי הסדר שייתר את הדיון במחלוקת ובוודאי שאין בכך כל חריצת דין.

למעלה מהנדרש, אציין כי הצעת בית המשפט לסיום המחלוקת אינה מחייבת את בעלי הדין ואין בהצעה זו כדי לקבוע דבר בייחס לגורלו של ההליך. לעניין זה אפנה לדברים שנאמרו במסגרת הדיון המקדמי לפיהם: "מודגש כי אין בכך כדי לקבוע דבר ביחס לסיום ההליך ככל שלא תהיה הסכמה ועוד מודגש שאין שום חובה להסכים להצעה" .

הוכחת טענותיו של התובע תעשה במסגרת המתאימה בדיון ההוכחות -כאמור, אין בשלב המקדמי כדי לקבוע דבר בייחס לסיום ההליך. יצוין כבר עתה כי השלב בו מצוי התיק הוא שלב מקדמי ובידי התובע האפשרות להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים במסגרת ההליך בדיון הוכחות באמצעות הבאת עדויות וראיות מטעמו. לא מצאתי כי זכות זו נלקחה מהתובע משטרם נקבע דיון הוכחות כאמור.

לבסוף- יודגש כי הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן. לפסילת שופט מלדון יש השלכות מרחיקות לכת על תקינות ההליך השיפוטי והיא עלולה להאריך את הטיפול בו שלא לצורך. משכך, אין מקום להורות על פסילה, ובתוך כך לגרום פגיעה בהליך השיפוטי או במי מהצדדים כאשר אין חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים.

סוף דבר
לאור האמור לעיל – הבקשה נדחית. באשר להוצאות - על מנת לשמור ההליך בנתיב הנכון של התנהלותו הרי בנסיבות העניין אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, י"ט טבת תש"פ, 16 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.