בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 24532-12-13

בפני
כבוד ה שופט רונן אילן

תובע

יורם ציון ששה

נגד

נתבע
אבי מאיר

פסק דין

בפני תביעה לפיצויים בטענה לרשלנות עורך דין.
הנתבע ייצג את התובע בשנים 2007 – 2008 ברישום מותג כסימן מסחר. כשנה וחצי לאחר הרישום, ננקטו כנגד התובע הליכים לביטולו בפני רשם סימני המסחר והודעה על הליכים אלו נמסרה לנתבע, כמי שהיה רשום כמייצג התובע. לבקשה זו לביטול רישום המותג לא הוגשה התנגדות מצד התובע, ובהחלטה מנומקת קבע רשם סימני המסחר ביום 20.2.12 שיש לבטל את רישום התובע כבעל הזכויות. רק במהלך מאי 2013 הגיש התובע לרשם סימני המסחר בקשה לביטול ההחלטה, הבקשה נדחתה וערעור לבית המשפט המחוזי עודו תלוי ועומד בעת מתן פסק דין זה.
על רקע זה, טוען התובע כי הנתבע התרשל כאשר לא הביא לידיעתו את דבר הגשת הבקשה לביטול סימן המסחר. התובע טוען שנודע לו על הליכים אלו רק לאחר שכבר ניתנה ההחלטה המבטלת את זכויותיו במותג וכי עקב מחדל זה נגרמו לו נזקים ישירים ועגמת נפש, אותם הוא אומד בסך של 200,000 ₪.
הנתבע מצידו, מאשר קבלת ההודעה על ההליך אך כופר בטענה שלא הביאה לידיעת התובע וטוען שהעבירה לידיעת שותפו של התובע. הנתבע אף כופר בטענות התובע לנזק כלשהו עקב העיכוב בקבלת ההודעה על ההליך שננקט נגדו.
מחלוקות אלו, באשר לטענת הרשלנות ובאשר לטענות לנזק, עומדות במוקד תביעה זו.
העובדות
התובע עוסק ביבוא ושיווק אורז וקטניות. הנתבע הינו עורך דין ובעליו של משרד למתן שירותי עריכת דין. דמות נוספת אשר מעורבת בעניין נשוא תביעה זו הינו מר יגאל אלל (להלן: "יגאל"), העוסק אף הוא, כתובע, בעסקי הקטניות, ואף מצוי היה בקשרי עבודה עם הנתבע.
במהלך 2007 שוחחו ביניהם התובע ויגאל, ובחנו את האפשרות לייבא לישראל אורז תוך שימוש בשם המותג "אורז גמלים – זהב פנינים" (להלן: "המותג").
התובע ויגאל הכירו את המותג ככזה שהיה בשימושה של קבוצת חברות בשליטת משפחת מתוק, עד לקשיים אליהם נקלעה אותה קבוצה בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, קשיים שבגינם הופסק השימוש במותג.

ביום 9.5.07 הגיעו התובע ויגאל לפגישה עם הנתבע במשרדו, וסיכמו כי הנתבע יפעל לרישום המותג כסימן מסחר על שמו של התובע, כאשר שכר הטרחה ישולם לנתבע על ידי יגאל. על בסיס הסכמה זו ערך הנתבע את המסמכים הדרושים לרישום המותג כסימן מסחר ופנה לרשם סימני המסחר (להלן: "הרשם"). בהמשך, נתקבלה הבקשה וביום 4.12.08 נרשם המותג כסימן מסחר על שם התובע (סימן מסחר 200455; להלן: "סימן המסחר").
לאחר רישום סימן המסחר ובמשך מספר שנים, לא היה עוד כל קשר בין התובע לנתבע.
במהלך 2010 פעלה גב' יהודית מתוק (להלן: "גב' מתוק") לביטול רישומו של סימן המסחר, וביום 25.4.10 הגישה לרשם בקשה לביטול רישום המותג כסימן מסחר על שם התובע, כאשר התובע הוא המשיב בבקשה זו. בתמצית (לפי הפירוט בהחלטת הרשם), טענה גב' מתוק כי הבקשה לרישום המותג כסימן מסחר על שם התובע הוגשה בחוסר תום לב, כי המותג איננו כשר לרישום, וכי רישום סימן המסחר יוצר תחרות בלתי הוגנת ביחס לזכויות גב' מתוק.
הואיל ולפי הרישום אצל הרשם היה הנתבע בא כוחו של התובע, נשלחה ההודעה על הגשת הבקשה לכתובתו של הנתבע. בחלוף מספר חדשים, לאחר שכל תגובה לבקשתה של גב' מתוק לא הוגשה, הורה רשם סימני המסחר ביום 9.8.10 כי על גב' מתוק להגיש את ראיותיה לתמיכה בבקשתה.
גב' מתוק הגישה את ראיותיה לפי החלטת הרשם, וביום 20.2.12 ניתנה על ידי הרשם ההחלטה בבקשה (להלן: "ההחלטה"). במסגרת ההחלטה, בחן הרשם את סימן המסחר בו עשתה שימוש גב' מתוק במשך שנים (לטענתה), השווה אותו למותג כפי שנרשם על שם התובע, מצא כי בין השניים מידת דמיון גבוהה, וקבע כי גב' מתוק היא היא בעלת האריזה המקורית, כאשר המותג שרשם התובע איננו אלא העתקה. כך קבע הרשם שיש לקבל את בקשת גב' מתוק, הורה על מחיקת המותג כסימן מסחר בבעלות התובע, ואף חייב את התובע בהוצאות בסך של 7,000 ₪.
כחדש לאחר מכן, ביום 28.3.12, הגישה גב' מתוק לרשם בקשה לרישום סימן מסחר זהה למותג, וזה נרשם על שמה ביום 3.9.12 (סימן מסחר מספר 245411) .
במכתב מיום 17.1.13 פנתה גב' מתוק (באמצעות עורך דין מטעמה) במישרין לתובע, ודרשה ממנו לחדול לאלתר מכל שימוש במותג, תוך הפנייה להחלטה. נוכח דרישה זו, פנה התובע לנתבע במכתב מיום 22.4.13. במכתב זה גולל התובע את השתלשלות האירועים מאז עתרה גב' מתוק לביטול סימן המסחר כאמור, וטען שהוא עצמו כלל לא היה מודע לאירועים אלו עד לקבלת מכתב הדרישה מגב' מתוק במרץ 2013. התובע דרש מהנתבע להבהיר מדוע לא המציא לו את ההודעות שקבל מהרשם על הגשת בקשתה של גב' מתוק.
בתגובה לפניית התובע, הודיע הנתבע ביום 28.4.13, כי את ההודעה על בקשתה של גב' מתוק אכן קבל בסמוך לחדש מאי 2010, אך זו הועברה ליגאל והנתבע סבר שהבקשה אף מטופלת על ידי יגאל. עוד הודיע הנתבע במכתבו כי בהמשך נתקבלה במשרדו גם ההחלטה מיום 20.2.12 ואף היא הומצאה ליגאל.
במקביל, פנו לתובע ביום 24.4.13 שוטרים ממחלקת הקניין הרוחני של משטרת ישראל, והחרימו שקי אורז אשר נשאו את המותג.
ביום 2.5.13 הגיש התובע לרשם בקשה למחיקת סימן המסחר של גב' מתוק. בעקבות בקשה זו התקיים דיון, כולל חקירות נגדיות, וביום 25.3.15 ניתנה החלטה ובה נדחתה בקשת התובע. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (תיק מספר 41980-04-15) .
במקביל, ועוד טרם הוכרעו הבקשות לביטול ההחלטה, הוגשה תביעה זו ביום 11.12.13.
תמצית טענות הצדדים
לטענת התובע, הפר הנתבע את חובותיו כלפיו והתרשל כאשר לא הביא לידיעתו את דבר הגשת בקשתה של גב' מתוק לביטול סימן המסחר, ובכך שלא וידא שבקשה זו מטופלת על ידי התובע.
לפי גרסת התובע, נמסרו לנתבע הודעות על ההליך בו נקטה גב' מתוק, ברם הנתבע לא הביא הודעות אלו לידיעתו וכך לא ידע עליהן התובע כלל ולא יכול היה לנקוט בהליכים ולהתגונן מפני טענות אלו.
עוד טוען התובע שמחדל הנתבע הסב לו נזקים כבדים הכוללים הוצאות ישירות שנאלץ להוציא לשם המשך פעילותו העסקית תחת מותג אחר בסך של 50,000 ₪; שכר הטרחה ששולם לנתבע עצמו לרישום המותג בסך של 11,000 ₪ (בערכים ריאליים); שכר הטרחה ששילם לעורכי דין לשם התמודדות עם הבקשות של גב' מתוק בסך של 110,000 ₪; ועגמת נפש הנאמדת בסך של 50,000 ₪.
סכום התביעה הכולל הועמד, לצרכי אגרה, על סך של 200,000 ₪.
לטענת הנתבע, אין תביעה זו אלא תביעת סרק שאין לה לא יסוד עובדתי ולא יסוד משפטי.
לפי גרסת הנתבע, יגאל הוא למעשה שותפו של התובע וכל הודעה שנמסרה לנתבע בקשר עם המותג – אכן הומצאה ליגאל. עוד טוען הנתבע שמעיון בהחלטה ברי הדבר שבקשתה של גב' מתוק הייתה מתקבלת גם לו הוגשה התנגדות מטעם התובע, כך שבכל מקרה לא נגרם לתובע כל נזק עקב אי הגשת תגובה מצדו לבקשה. ממילא שהנת בע אף מכחיש את תחשיבי הנזק של התובע ועוד טוען שניכר כי התובע לא עשה דבר להקטנת הנזק לו הוא טוען.
התובע תמך את גרסתו בתצהירו, בתצהיר יגאל, ובתצהיר מר שלמי גדיש (עובד התובע).
הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו ובתצהירה של גב' רונית הס (מזכירה במשרד הנתבע).
בדיון אשר התקיים ביום 14.3.16 נחקרו העדים ובתום החקירות סוכמו הטענות בעל-פה.
דיון
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהנתבע ייצג את התובע בהגשת הבקשה וברישום המותג כסימן מסחר שבבעלות התובע, סימן המסחר אשר נרשם ביום 4.12.08. כך טען התובע (למשל סעיף 5 בתצהיר התובע וייפוי הכוח שצורף כנספח 1 לתצהיר התובע) ובכך הודה הנתבע (למשל סעיף 5 בתצהיר הנתבע). אין אף מחלוקת על כך שלאחר רישום סימן המסחר לא היה עוד קשר בין התובע לנתבע בעניין כלשהו במשך מספר שנים.
מהמסמכים שהוצגו עולה כי ביום 25.4.10 הגישה גב' מתוק בקשה לביטול רישום המותג כסימן מסחר על שם התובע, וביום 29.4.10 נשלחו העתקי הבקשה במישרין למשרד הנתבע, נוכח הרישום שהוא זה שמייצג את התובע. עובדה זו נלמדת מההחלטה (צורפה כחלק מנספח 3 לתצהיר התובע) והודעת הרשם (נספח 4 לתצהיר התובע).
אין אף מחלוקת על כך שהודעת הרשם מיום 29.4.10 נמסרה לנתבע במשרדו ואף בהמשך בירור בקשתה של גב' מתוק נמסרה לנתבע הודעת הרשם מיום 22.2.12 (נספח 4 לתצהיר התובע). כך אשר הנתבע (סעיף 8 בתצהיר הנתבע).
כאשר אין מחלוקת על כך שלנתבע נמסרו המסמכים המלמדים על בקשת גב' מתוק לביטול רישום המותג כסימן המסחר על שם התובע, נתגלעה מחלוקת עובדתית בשאלה אם יידע הנתבע את התובע על הגשת הבקשה.
לפי גרסת התובע, איש לא הודיע לו על עצם הגשת הבקשה של גב' מתוק, ונודע לו אודותיה לראשונה רק במרץ 2013, בקבלת מכתב הדורש ממנו לחדול מכל שימוש במותג. התובע כופר אף בטענה שלפיה נמסרה הודעה על בקשת גב' מתוק ליגאל, וטענה זו נתמכת בתצהירו של יגאל המכחיש כל קשר עם הנתבע או קבלת כל מסמך מהנתבע בקשר עם בקשת גב' מתוק.
הנתבע איננו חולק על טענת התובע באשר לאי ידיעה על הבקשה שהגישה גב' מתוק, ואיננו טוען שהודיע לתובע על ההודעות שנתקבלו במשרדו כאמור, אך לגרסתו כל המכתבים שקבל הועברו במישרין ליגאל, בהיותו שותפו של התובע ובהיותו זה שהיה בקשר עם הנתבע. גרסת הנתבע נתמכת בתצהירה של מזכירתו, גב' רונית הנס, הטוענת כי שלחה את המסמכים הללו לבקשת הנתבע.
נוכח מחלוקת עובדתית זו, הנה אשר התברר:
ראשית, אין לנתבע כל אסמכתא התומכת בגרסה שהבקשה אשר הגישה גב' מתוק נשלחה ממשרדו ליגאל. הנתבע לא הציג אישור כלשהו למשלוח מכתב ליגאל ואישר בעדותו שאין במשרדו כל רישום המתייחס לדואר רגיל הנשלח ממשרדו. למעשה, הנתבע אישר בעדותו שאין לו כל תיעוד למשלוח ההודעה והוא אך "מניח" שהורה על כך למזכירתו (עמ' 24; ש' 2 בפרוט').
שנית, מעדותה של גב' הנס עולה שהיא נוהגת לפעול לפי הוראותיו של הנתבע בכלל, וכך גם בכל הנוגע למשלוח מכתבים (למשל עדותה בעמ' 33; ש' 3 בפרוט'). גב' הנס כלל לא זכרה אם אותה הודעה שנתקבלה מרשם סימני המסחר ב- 2010 הייתה עבת כרס אם לאו (עמ' 33; ש' 23 בפרוט') ולא הציגה כל רישום של משלוח דואר אף שמעדותה נראה שהיא עורכת כזה רישום (עמ' 32; ש' 10 ו- 16 בפרוט'). קשה להאמין שבמצב זה ובלא תיעוד תוכל גב' הנס לזכור משלוח של מעטפה אחת ב- 2010.
שלישית, הנתבע אישר בעדותו שזולת הוראה למזכירתו לשלוח את המסמכים שקבל ליגאל, לא עשה דבר כדי לוודא המצאתם. הנתבע לא בקש כלל שההודעה תועבר באמצעות שליח ואישר בעדותו שלא עשה ניסיון להתקשר ולוודא שנמסרה ליעדה (עמ' 28; ש' 6 בפרוט').
רביעית, הנתבע אישר שאף לא פנה לרשם ולא הודיע שאיננו מייצג את הנתבע או שמשרדו איננו כתובת להמצאת מסמכים לנתבע (עדות הנתבע בעמ' 28; ש' 26 – 27 בפרוט').
ההודעה על הגשת הבקשה של גב' מתוק נשלחה לנתבע ביום 29.4.10 (נספח 4 לתצהיר התובע) ואכן נמסרה לנתבע, ככל הנראה בתחילת מאי 2010. כאשר אין מחלוקת על כך שהודעות על הגשת הבקשה נמסרו לנתבע, רבץ לפתחו של הנתבע הנטל להראות שהעבירן לתובע. הנתבע לא עמד בנטל זה. הנתבע אישר שלא ניסה כלל להעביר המסמכים לתובע ואף טענתו להעברתם ליגאל לא נתמכה בכל אסמכתא. כאשר עסקינן בבקשה שהתבררה אצל הרשם כנגד התובע, לא כנגד יגאל, כלל לא ברור מדוע סבר הנתבע שדי בהמצאתה ליגאל אפילו סבר שהם שותפים, אלא שאין כל צורך לבחון שאלה זו כאשר אפילו אסמכתא להמצאת ההודעה ליגאל – איין. כאשר אפילו את הניסיון הפשוט לוודא בשיחה את המצאת המסמכים – לא טרח הנתבע לעשות.
לפיכך, אני מקבל את גרסת התובע וקובע כי לא נמסרה לו כל הודעה על הגשת הבקשה של גב' מתוק. הנתבע קבל את ההודעה במהלך מאי 2010 ובהמשך גם קבל הודעות נוספות. הנתבע בקש ממזכירתו לשלוח אות ן, אך לא טרח כלל לוודא שהומצאו ולא הציג כל אסמכתא לכך שאכן הומצאו.
הסכמתו של הנתבע לייצג את התובע בטיפול בבקשה לרישום המותג כסימן מסחר, מגלמת גם התחייבות לפעול במיומנות הנדרשת ולהפעיל כישוריו לטובת עניינו של התובע -כלקוח. מחויבות זו איננה פוקעת ומתאיינת בהשלמת הרישום. יש בחובותיו של עורך הדין כלפי הלקוח כאלו התחייבויות שחלות גם בהשלמת הטיפול המעשי בענייני הלקוח. כך, למשל, החובה לשמור על מסמכים או החובה לשמור על זכות החיסיון. וכך גם החובה במצב שבו נמסרת לעורך הדין תביעה שהוגשה כנגד הלקוח בקשר עם אותו עניין נשוא השירות שניתן. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך במצב דנא, כאשר מסתבר שברישום המותג כסימן מסחר בבעלות התובע נרשמה כתובתו של הנתבע ככתובת להמצאת מסמכים.
לפיכך, כאשר קבל הנתבע הודעה למשרדו על הגשת בקשתה של גב' מתוק, חובתו הייתה לפעול ולוודא שהתובע מודע לבקשה. חובתו של הנתבע הייתה לפנות לתובע, למסור לו את הבקשה ולמצער, ליידעו על קיומה. הנתבע לא עשה דבר מאלו. במתן הוראה למזכירתו לשלוח את המסמכים ליגאל, בלי מעקב, בלי ניסיון להתקשר, בלי לבקש שיישלחו עם שליח ואפילו לא בדאר רשום – הפר הנתבע את התחייבותו כלפי התובע.
למעלה מכך, נוכח היעדר כל קשר בין הנתבע לבין התובע או יגאל, יכול היה הנתבע לפנות לרשם סימני המסחר ולהודיע שאיננו מייצג את התובע, או שמשרדו איננו כתובת להמצאת מסמכים לתובע. אפילו זאת לא עשה הנתבע.
לפיכך, אני מקבל את טענת התובע וקובע שהנתבע התרשל והפר את התחייבויותיו כלפיו, מאחר ולא טרח לוודא שההודעה על בקשת גב' מתוק תועבר לידיעת התובע.
אך ברי הדבר שאין בקביעה כי הנתבע התרשל כדי להביא לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי לתובע. כדי להביא לחיוב הנתבע בפיצוי, מוטל על התובע להראות כי נגרם לו נזק וכי יש קשר סיבתי בין אותו נזק שנגרם לרשלנות הנתבע.
לטענת התובע, לולא התרשלות הנתבע ולולא נמנעה ממנה הידיעה על הבקשה שהגישה גב' מתוק, היה התובע מתנגד לבקשתה, מפריך את טיעוניה ומביא לכך שההחלטה שנתקבלה הייתה שונה. טענה זו מטילה על התובע נטל כבד. הרי התובע מבקש להראות כיצד אפשר והיו נראים הדברים אחרת לו הגיש התנגדות לבקשה. שעל כך נקבע:
בפתח הדיון בסוגיית הרשלנות יש לזכור כי בשיטת המשפט שלנו אין לעורך-הדין חסינות מפני תביעות רשלנות לגבי אופן ניהול המשפט... עם זאת עדיין הנטל להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות הוא על התובע. בהקשר זה על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלותו של עורך-הדין תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה לטובתו... זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק-דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו התנהלו ההליכים באופן שונה. (ע"א 989/03 א. חטר ישי, משרד עורכי דין נ' חיננזון פ"ד נט (4) 796, 811)
כאשר זה הנטל הרובץ לפתחו של התובע, הנה אשר התברר:
ראשית, די לעיין בהחלטה (נספח 3 לתצהיר התובע) כדיו להיווכח שהיא איננה מתבססת כלל על אי הגשת תגובה מצד התובע, אלא בוחנת את הטענות לגופן.
שנית, כאשר טוען התובע שלמעשה התקבלה ההחלטה בלא ידיעתו ובלא שהומצאה לו הודעה אודות ההליך, לא ברור ולא הוסבר מדוע לא הגיש בקשה לביטולה. רק בסיכומיו טען התובע שלא ניתן היה להגיש בקשה כזו כיוון שבינתיים נרשם סימן המסחר בבעלות גב' מתוק, אך הסבר זה לא הובא בתצהיר התובע ולא נתברר. התובע אף לא נתן הסבר לכך שבקשה ראשונה בעניין זה לרשם סימני המסחר הוגשה רק ביום 2 .5.13 (סעיף 22 בתצהיר התובע). לא ברור מדוע נזקק התובע לפרק זמן של כחדש וחצי (!) לפעול כנגד אותה בקשה שהגישה גב' מתוק.
שלישית, עובדה היא שהתובע אכן פנה בבקשה לרשם למחיקת סימן המסחר של גב' מתוק (נספח 11 לתצהיר התובע) ובמסגרתה פרש את כל אותם נימוקים לביסוס הבקשה, כולל אי ידיעתו על ההליך ובפרט – הנימוקים המבססים את זכ ותו להיוותר בעל סימן המסחר דנא.
רביעית, התובע עצמו טוען שבהליך אשר התנהל בפני הרשם בבקשה לביטול סימן המסחר שבבעלות גב' מתוק "הסתבר באופן חד משמעי חוסר תום הלב שלה", ומשמע שהתובע עצמו מאשר כי ניתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו ולהוכיחן בפני הרשם.
חמישית, התובע טוען שלולא רשלנות הנתבע, לו הגיש התנגדות לבקשת גב' מתוק במועד, נטל ההוכחה היה מוטל עליה ויש סבירות גדולה יותר שבקשתה הייתה נדחית. טענה זו איננה יותר מסברה של התובע, סברה המתבססת על ייעוץ משפטי שקבל. לא הוצגה כל ראיה התומכת בסברה זו, ראיה אשר אפילו במידה הנדרשת במשפט אזרחי יכולה להראות שהחלטת הרשם הייתה שונה. עובדה היא, ועל כך אין מחלוקת, שכל טענות התובע הובאו בפני הרשם, הבקשה שהגיש התבררה לגופה, טענות התובע נשקלו – ונדחו .
לפיכך, לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח שמחדלו של הנתבע הוא הוא הגורם לאותה החלטה ששללה מהתובע את הזכות לבעלות במותג כסימן המסחר. למעשה, מהראיות שהוצגו נראה כי התוצאה הסופית הייתה נותרת כשהייתה.
לטענת התובע, גרם לו מחדלו של הנתבע לנזק אותו הוא מבקש להשית על הנתבע .
במוקד טענות אלו עומדות ההוצאות אשר הוציא התובע, לפי גרסתו, מאז החל לנקוט בהליכים כנגד גב' מתוק, שעליהן הוא מבקש גם להוסיף את שכר הטרחה ששולם לנתבע ב- 2007 עבור רישום המותג כסימן מסחר על שם התובע.
כך טוען התובע ששלם סך של 72,700 ₪ + 77,381 ₪ כשכר טרחת עו"ד לטיפול בהגשת הבקשות לרשם סימני המסחר; וכן טוען להפסד סך של 17,688$ + 4,320$ בגין שקים בהם הוטבע המוצג שנותרו חסרי שימוש ובגין הכנת גלופה עם מותג חדש; ולהפסד נוסף בגין שכר עובדים ופרסום למותג חדש.
דא עקא, שכל ההוצאות הללו עליהן מלין התובע, מבטאות הוצאות אשר נובעות מה החלטה לבטל את בעלותו במותג. לא ממחדלו של הנתבע.

כך בפרט תשלומי שכר טרחת עו"ד. הרי אלו נכפו על התובע בגין ההליכים בהם נקטה גב' מתוק ולא בגלל מחדל התובע. לכל היותר, היה ניתן לייחס למחדל הנתבע הוצאות עודפות שיוחדו לבקשות לביטול ההחלטה, אך התובע איננו טוען כלל לשכר טרחה שניתן לייחדו לטיפול בבקשה שכזו, בקשה שכלל לא הוגשה.
התובע טוען כי מאז 2013 אין עוד באפשרותו לעשות שימוש במותג, אלא שמצב זה איננו פרי מחדל הנתבע, אלא פרי ההחלטה של הרשם, אותה החלטה שאושררה בהחלטה מיום 25.3.15. הרשם הוא ששלל מהתובע את הזכות במותג. לא הנתבע.
התובע טוען שעקב רשלנות הנתבע יש לחייבו להשיב לו את שכר טרחה ששולם עבור רישום המותג ב- 2007. טענה זו איננה ברורה. תשלום זה נעשה עבור רישום המותג, ושירות זה אכן ניתן לתובע.
כך התברר שלא הוכח כל קשר בין מחדל הנתבע לבין כל אותם נזקים ישירים להם טען התובע.
למעלה מהצורך יצוין שמעבר לאי הוכחת קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים למחדל הנתבע, עולה קושי נוסף נוכח היעדר ראיה לתשלום כלשהו ששילם התובע עצמו.
התובע מלין על הוצאות כבדות ומציג חשבוניות המופנות אליו (נספח 16 לתצהיר התובע) ברם התובע איננו מציג ולו ראיה אחת לתשלום ששילם הוא עצמו. ראיה דוגמת צילום שיק או דף חשבון ואשר יעידו על התשלומים ששילם.
הנתבע טען מלכתחילה כי יגאל איננו רק ידיד של התובע אלא שותפו בעסקה וזה שבכלל שילם את שכר טרחת הנתבע ברישום המותג כסימן מסחר. התובע למעשה הודה בכך (סעיף 5 סיפא בתצהיר התובע). התובע לא הציג ראיה להתחשבנות במסגרתה נשא הוא בתשלום זה.
זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית הודה התובע שהוא עצמו, כאדם פרטי, כלל לא עשה שימוש במותג (עמ' 16; ש' 17 בפרוט'). התברר שבבעלות התובע חברה בשם יורם ששה בע"מ, שהיא היא זו שנשאה בכל ההוצאות (עמ' 16; ש' 6 בפרוט').
לא ברור ולא הוסבר מדוע חברת יורם ששה בע"מ איננה צד לתביעה זו, אך כן הובהר שהתובע עצמו, כאדם פרטי, לא נשא בכל תשלום בקשר עם המותג וממילא שלא יכול לטעון לחסרון כיס כלשהו בקשר עם העניינים נשוא הבקשה.
לאחר שהתברר שאין מקום לחייב את הנתבע בתשלום ההוצאות הישירות שלהן טען התובע, נותר לבחון אם יש מקום לחייב את הנתבע על הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע.
מטיעוני התובע מתברר שהפעם הראשונה בה נודע לו על אודות ההליכים שננקטו לביטול רישומו כבעל סימן המסחר על ידי גב' מתוק, הייתה בקבלת מכתב התראה מיום 17.1.13. לו פעל הנתבע כמצופה ממנו, לו הודיע הנתבע לתובע על ההליכים בהם נקטה גב' מתוק לביטול רישום סימן המסחר עוד במאי 2010 , הייתה עומדת לתובע שהות להיערך בהתאם. הייתה לתובע שהות להתנגד לבקשה ושהות לארגן את העסקים שנהל (גם אם באמצעות חברת יורם ששה בע"מ) בהתאם. הייתה לו גם האפשרות לפתח במקביל מותג חלופי להמשך עסקיו בתחום האורז.
התובע מוסיף ותולה בנתבע את האחריות לכך שביום 24.4.13 הופיעו במשרדו שוטרים ופעלו לאכיפת ההחלטה, כולל באמצעות זימון התובע לחקירה, אולם כאשר התובע מודה שהיה מודע להחלטה עוד בסוף מרץ 2013, לא ברור מדוע הוסיף למכור מוצרים תוך שימוש במותג כחדש נוסף. לפיכך, לא מחדל הנתבע הביא לאותה אי נעימות הכרוכה בחקירת משטרה, אלא מחדל התובע עצמו שמשום מה התעלם מההחלטה במשך כחדש ימים.
אם כך, כתוצאה ממחדל הנתבע נגרמה לתובע עגמת הנפש הנובעת משלילת האפשרות להתמודד עם בקשת גב' מתוק בזמן אמת ושלילת האפשרות להיערך במשך זמן סביר לאפשרות שייאלץ להפסיק שימוש במותג.
את עגמת הנפש שנגרמה לתובע אני אומד בסך של 10,000 ₪.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
לסיכום, נמצא שהנתבע קבל במהלך מאי 2010 הודעה על ההליך שננקט כנגד התובע בפני רשם סימני המסחר, הליך במסגרתו בקשה גב' מתוק לב טל את רישום המותג כסימן מסחר שבבעלות התובע. אף שהנתבע ייצג את הנתבע ברישום אותו סימן המסחר, לא טרח הנתבע להעביר את הבקשה לתובע, לא טרח לוודא שהידיעה על ההליך המתנהל מגיע לידיעת התובע, והסתפק בהוראה למזכירתו לשלוח את הבקשה בדאר רגיל. בפועל, התברר שההודעה לא נמסרה לתובע ובכך התרשל הנתבע והפר את חובתו כלפי התובע.
עוד התברר שלמרות מחדל הנתבע, אין כל קשר סיבתי בין חסרון הכיס לו טען התובע ולמחדל הנתבע. לא הוכח כלל שאלמלא מחדל הנתבע הייתה התוצאה שונה בהליך שהתנהל בפני הרשם וכל הנזקים הישירים להם טען התובע נבעו מהחלטת הרשם ולא ממחדל הנתבע.
הנזק היחיד שהוכח הייתה עגמת הנפש שנגרמה לתובע, אותה עגמת נפש הנובעת מכך שנשללה ממנו האפשרות להתמודד עם הבקשה לביטול סימן המסחר ולהיערך במשך זמן ממושך לאפשרות שישללו זכויותיו במותג. על עגמת נפש זו נמצא שיש לחייב את הנתבע בסך של 10,000 ₪.
אשר על כן אני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 10,000 ₪.
בשים לב לפער הגדול שבין סכום התביעה לסכום שנפסק, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בתשלום אגרת בית המשפט. הנתבע יישא איפה בנוסף, גם בשכר טרחת פרקליטי התובע בסך של 7,500 ₪.
ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ו, 24 יולי 2016, בהעדר הצדדים.