הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 23911-02-15

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע:
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד רועי צנעני

נגד

הנתבעת:
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד זהבה פלושניק

פסק דין
השתלשלות ההליכים
ענייננו בשתי תאונות נפרדות, שנטען כי אירעו לתובע, האחת - ביום 4.10.06 – במנגנון של "צליפת שוט" בהתנגשות רכב משא ברכב בו נהג (להלן: "התאונה הראשונה"), והשנייה - ביום 14.2.08 – בקריסת סרן גלגל הרכב ( סרן שנפל מג'ק שתמך בו בעת החלפת גלגל שבו תקר; מפונצ'ר) על כף יד ימין (דומיננטית) שנפגעה (להלן: "התאונה השנייה").
בגין כל אחת מהתאונות לעיל הוגשה תביעה נפרדת, ובסופו של דבר, בשלהי 2015 אוחד הדיון בתביעות. בכל אחד מכתבי התביעה שהוגשו בתיקים הנדונים נטען לגבי התאונה מושא אותה תביעה כי מדובר בתאונת דרכים, וכי יש לדון בתביעה על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים , תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). הנתבעת הכחישה בכתבי ההגנה מטעמה, הן - את נסיבות התאונ ה הנטענת בכל תביעה , והן - את הטענה כי הנסיבות הנטענות מגבשות "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים; לרבות – הכחש ה מפורשת של טענת התובע כי התאונה השנייה הינה "תיקון דרך" כמשמעו בחוק הפיצויים.
כל אחת מהתביעות הוגשה בשיהוי משמעותי, על סף התיישנות . בגין התאונה הראשונה – הוגשה בתחילה תביעה לבית משפט השלום באשדוד ביום 3.10.13 – יום טרם התיישנותה, תביעה שנמחקה מחוסר מעש ביום 7.10.14. בזמן שהתביעה בגין התאונה הראשונה היתה מחוקה, בחר התובע להגיש בגין התאונה השנייה ביום 10.2.15 - ארבעה ימים טרם התיישנותה – תביעה לבית משפט זה ב-ת"א 23911-02-15. בתביעה זו (בגין התאונה השנייה שמועדה - 14.2.2008) לא מצא התובע להזכיר את קיומה של התאונה הראשונה , ו אף על פי שבמצורף לכתב התביעה הצהיר בתצהיר בריאות מיום 8.2.15 על תאונה מ-2006 שגרמה לו פגיעה בעמ"ש צו וארי [ נ/1], מצא לטעון בכתב התביעה כי "עובר לאירוע התאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו ועשה למשק ביתו ולפרנסתו ללא כל מגבלה".
רק בספטמבר 2015, היינו - כשבעה חודשים לאחר להגשת התביעה בגין התאונה השנייה, בחר התובע להגיש בבית משפט זה , מחדש, את התביעה בגין התאונה הראשונה (שכאמור, נמחקה ב יום 7.10.14 בבית משפט השלום באשדוד), ונאמן לדרכו – גם ב תביעה זו לא מצא ל הזכיר את התאונה הנוספת – השנייה , ותצהיר הבריאות שנתן בעניינה - ריק מתאונות.
ביום 7.10.15 ביקש התובע שבית המשפט יורה על איחוד התובענות, בטענה שההפרדה בהגשתן נגרמה בשל קשיי תקשורת עם בא-כוחו הקודם , שהובילו להחלפת הייצוג; טענות שחוזרות גם בתצהיר שנתן ושהוגש כתצהיר עדות ראשית מטעמו בנדון .
אזכיר כי בחירות צד כפי שהן נחזות בהתנהלותו בתיק בבית המשפט, גם אם מודיע עליהם עורך דין מטעמו, נחשבות בראייתו של בית המשפט - כבחירותיו של הצד המתדיין לפניו - עצמו , שנעשות מתוך מודעות למהלכים ולהחלטות בתיקו .
אעיר עוד, כי יפויי הכוח שצורף לכתב התביעה בתיק התביעה המחודשת שהוגשה לבית משפט זה בגין התאונה הראשונה (ביום 10.9.15), הינו העתק של ייפוי כוח שהוצג כשבעה חודשים קודם לכן - בתיק התביעה בגין התאונה השנייה (שהוגשה ב-10.2.2015); יפויי-כוח שלפי האישור בסיפא שלו הוא מיום 8.2. 15.
מכל מקום, מונו בנדון מטעם בית המשפט מומחים רפואיים בשלושה תחומים רפואיים; ולאחר הגשת תחשיבי נזק ומתן הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה, נקבע התיק להגשת ראיות , ודיוני ההוכחות בו התמשכו , כאשר נחקרו בהם עדי התובע: התובע, רעייתו ושלושה מחברי המושב בו הוא מתגורר ; וכן נחקרו על חוות הדעת שנתנו בנדון – שלושת המומחים הרפואיים .
אקדים ואומר, כי - בסופו של יום, לאחר עיון בחומר הרב שבתיק זה, לרבות - מכלול הראיות והסיכומים הארוכים שהוגשו מטעם הצדדים , מצאתי לקבל את התביעה בגין התאונה הראשונה וקצבתי את הפיצויים שמצאתי כי התובע זכאי להם בגינה, ולדחות את התביעה בגין התאונה השנייה , שלגביה - לא מצאתי שהתובע הרים את הנטל להוכיח שנסיבותיה ממלאות אחר דרישות חוק הפיצויים כדי לבסס "תאונת דרכים" שהחוק חל לגביה .
יובהר כי כל הדגשה בקו בפסק דין זה היא הדגשה של הח"מ, אלא - אם צוין אחרת.
המחלוקות
הנתבעת איננה חולקת על קיומה של פוליסת ביטוח חובה שהיא הוציאה בענין השימוש בכל אחד מהרכבים שהיה מעורב ב מי משתי התאונות, שכל אחד מהם בבעלות אחות אחרת של התובע. עיון בסיכומי הצדדים מעלה כי הצדדים חלוקים בעיקר בסוגיות הבאות:
מה היו נסיבות התאונה השנייה, והאם היא "תאונת דרכים" על פי הוראות חוק הפיצויים?
מהי הנכות הרפואית שיש לייחס בענייננו ככזאת שנגרמה לתובע בגין כל אחת מהתאונות? ומהי הנכות שיש לייחס למצב בריאותו של התובע עובר לשתי התאונות ?
מהי הנכות התפקודית שבנסיבות יש לייחס לתובע בגין כל אחת מהתאונות?
מהו בסיס השכר שיש לייחס לתובע בחישוב הפסד השכר - לעבר ולעתיד?
מהו הנזק שנגרם לתובע בכל תאונה, ומהו הפיצוי שיש לקבוע בגינו?
הממצאים העובדתיים
כפי שיפורט להלן, לא מצאתי קשר סיבתי בין נזק הגוף שנגרם בתאונה הראשונה לבין הפסקת פעילות המשק במהלך 2006 ו/או השכרת מכסות החלב בשנים 2007 ו-2008 ו/או מכירת מכסות החלב של המשק בתחילת שנת 2009 ו/או פשיטת הרגל שהתובע נקלע אליה.
התובע יליד 1962, נשוי ואב לארבעה, סיים 12 שנות לימוד ללא בגרות. משך שנים רבות, לרבות - במועדים הרלוונטיים לתאונות הנדונות הוא התגורר במושב (להלן: "המושב"), כשביתו סמוך לבית הוריו. הוריו הפעילו במשק שלהם משך שנים - רפת חולבות (להלן: "המשק").
עיון בטופס "תקופות עיסוק" של הביטוח הלאומי שהופק ביום 15.5.18 [ת/12], מעלה כי מאז סוף 1987 התובע הוא שכיר. רשימת המעסיקים של התובע כוללת : בשלהי שנות ה-80 - חברות שמספקות שירותי הסעות, והחל משנת 1990 - החברה שהמושב הקים בזמנו (להלן: "החברה"), שריכזה עבור כל המשקים במושב את החלב שייצרו בהתאם למכסות שהוקצו לכל משק ושיווקה את החלב לחברת תנובה.
לפי דו"ח המל"ל העסקתו של התובע על ידי החברה הסתיימה ביום 31.3.2004. ב תצהירו מבהיר התובע, כי אף שתלושי שכרו נושאים את שם החברה, הרי שבפועל עבד בכל השנים הללו במשק של אביו, כאשר החברה סיפקה גם שירותי הנהלת חשבונות למשקי החלב, ועל כן - תלושי השכר של עובדי המשקים נופקו על ידיה.
התובע איננו מתאר בתצהירו את המנגון הפיזי של עבודתו , למעט תכני תכלית העבודה: "חליבה", "המלטות, טיפול ביונקים ובוגרים, ניכוי מכון החליבה, שטיפת מיכלי קירו, ועוד"; אך בחקירתו נשאל ו פירט, לראשונה, כי מדובר במשק שבו כ-30 פרות וכ-30 עגלים ועגלות , שהמבכירות שהופכות לחולבות "נכנסות לרפת אוטומטית במקום" [עמ' 71 לפרו'] , ושבזמן שעבד בהסעות, רעייתו היתה קמה בארבע וחצי – חמש לחלוב את הפרות, ובשש ושלושים חוזרת להשכים את הילדים [עמ' 86 לפרו'] .
לגרסתו, הפסיק התובע מיוזמתו לעבוד במשק אביו כשכיר שמקבל שכר דרך החברה. זאת – כאשר במרץ 2004 בשל ריבים וחילוקי דעות בינו לבין אביו, הוא הודיע לאביו שהוא מסרב להמשיך לעבוד בשכר זעום בסך 3,500 ₪ ( שכר המופיע ברישומי החברה; שכר שאביו הוא הקוצב את שיעורו), במיוחד כשבנוסף לתובע עבד במשק גם עובד תאילנדי שהשתכר יותר , וכשפרנסת המשק בייצור החלב, שימשה גם את שתי אחיותיו של התובע שגרו במשק ולא עבדו. לפי עדותו, בשל ההפסקה שיזם – לא עבד משך כשנה (ממרץ 2004 ועד מאי 2005) , אך עזר בהשגחה על הרפת, "כדי שלא ייפול לגמרי המשק" [עמ' 66 לפרו'].
לפי תצהירו, כעבור מספר חודשים פנה אל התובע אביו והציע לו לחזור ולעבוד במשק, ומעתה - ללא העובד התאילנדי ("שהכסף ישאר בבית"), והתנהל ביניהם משך מספר חודשים מו"מ שבמהלכו אחת מהאחיות נפטרה. בהתערבות יו"ר ועד המושב באותה עת (להלן: "היו"ר") שהיה גם חבר אישי של המשפחה, ולפי הגרסה - ביוזמתו, נחתם במאי 2005 בין התובע לאביו הסכם עבודה (מסמך בכתב יד, שמצוין עליו המועד 1.5.15 ), כשהיו"ר, שהעיד בנדון, הצהיר שגם חתימתו מתנוססת על ההסכם (רשומה כמציינת "ערבות להסכם"). התובע צירף את העתק הסכם השכר לתצהירו [ת/23], ולפיו – בגין העסקת התובע בטיפול במשק וניהולו, התחייב האב לשלם לתובע סך של 7,500 ₪ נטו לחודש, במזומן; עוד התחייב בהסכם - לשלם עבור התובע את כל ההוצאות הכרוכות במסים, ביטוח לאומי או מס הכנסה – בגין הנטו המוסכם, כאמור (להלן : "הסכם השכר").
לדרישת הנתבעת, הציג התובע לבית המשפט – גם את המסמך המקורי של הסכם השכר (כתב יד בדיו כחולה) [ ת/23]. הנתבעת ביקשה לבדוק את המסמך המקורי שבפועל הוגש בתמיכת עדות התובע ועדות היו"ר ( שאישר את חתימתו עליו, כאמור) שמה אינו אלא זיוף של מסמך "שנולד" לצורך המשפט; וזאת - באמצעות גרפולוג שימונה על ידי בית המשפט [עמ' 181 לפרו]. בהחלטה מיום 4.10.19 דחיתי את בקשת הנתבעת, והצבעתי על כך שעל רקע העובדה שבנסיבות אינני מוצא קיומו של חשד ממשי לזיוף , אני מוצא כלא מידתית ומכבידה את בקשת הנתבעת, בוודאי בשלב בו הוגשה הבקשה. אעיר כי חשדותיה של הנתבעת לגבי קשרים משפחתיים עם כל העדים לא אושרו על ידי העדים מטעם התובע בבית המשפט, וניתן גם הסבר לסיבה, מדוע אף ששם המשפחה של שניים מהעדים הוא כשם משפחתו של התובע, אין בכך להצביע על קשר משפחתי או על קשר משפתחתי קרוב. עוד אעיר, כי עצם קיומו של מסמך המחאת זכות מיולי 2008 [ת/14] שבו נכתב: "השאר ינתן לו עבור שנים רבות של עבודה שלא שולמה" מחזק את הסבירות, שהאב נתן לבנו התחייבות בכתב ברורה לשלם לו על עבודתו, שלמולה נותרה לו תחושת חוב ברורה כלפיו.
מתברר שבפועל - מאז מרץ 2004 ועד היום - לא הונפקו לתובע תלושי שכר מכל גורם שהוא ; וכפי שניתן לראות בנתוני המל"ל, גם אין דיווח על העסקת התובע מאז מרץ 2004. התובע גורס , שהסיבה לכך שלמרות שמאז מאי 2005 היה לו הסכם שכר עם אביו, עדיין אין אינדיקציה ברשויות לכך שהוא עבד והשתכר למחייתו -לפחות מאז מאי 2005 ועד אוגוסט 2008 (מועד פטירתו של אביו), היא ש אביו לא טרח למלא אחר התחייבותו בהסכם השכר, כאמור - לשלם עבור התובע את המסים וההוצאות לרשויות מסים וביטוח לאומי ; כל זה, לפי הגרסה, התברר בדיעבד.
עוד יצוין כאן, שלגרסת התובע "בזמן אמת" אביו גם לא מילא אחר התחייבותו לשלם את שכרו במלואו – נטו 7,500 ₪ לחודש; בחקירתו הבהיר את הרקע להערתו בעדותו הראשית: "לאור העובדה כי לא קבלתי את מלוא שכרי עוד לפני כן" [בסעיף 52 לתצהירו; הכוונה בהקשר – "עוד לפני" השכרת מכסות החלב – בשני ם 2007 ו-2008]. והרקע הוא - עצם העובדה שהרפת היתה במצב קשה, ו שאביו נתן לו רק תשלומים חלקיים [עמ' 80 לפרו']. חיזוק לגרסה זו ניתן לראות בהמחאת הזכות למכירת מכסות החלב של המשק שאביו של התובע נתן לו ביולי 2008 ובנימוקים שבה [ ת/14], כפי שיפורט בהמשך.
מאידך, אפנה כבר עתה לכך ש קיים קושי ממשי בבחינת וקביעת הסכום ששולם בפועל לתובע "בזמן אמת" בתקופה שהסכם השכר היה רלוונטי (ממאי 2005 ועד – לכל המאוחר שלהי 2016), כאשר הוא מעיד: "לא כל הזמן הוא לא נתן לי את כל השכר. הסיכום היה 7.5 כל חודש, לפעמים הוא היה משלם לי 4,000, לפעמים 3,000, לפעמים 5,000," [עמ' 116 לפרו'].
כשמתחייבים לשכר מסוים בגין עבודה מוגדרת במשק שבבעלותך - ולא משלמים אותו, וודאי לבנך – יש בכך, בכל מקרה, אינדיקציה אפשרית לכך שהמשק לא הניב רווחים מספקים, ואף מצוי בהתדרדרות. כך עולה גם מנוסח מכתב דיווח מיום 14.2.06 (כחצי שנה לאחר שהתובע החל להשתכר 7,500 ₪, לגרסתו), שערכה עובדת סוציאלית על המצב הכלכלי של משפח ה התובע . התובע הופנה במהלך חקירתו בבית המשפט לתוכן המכתב [נ/2א], לרבות - תיאור ההידרדרות הכלכלית של הרפת של אביו (המשק), בנוסח: "פרנסת המשפחה מבוססת על הרפת המשפחתית, שמזה מספר שנים נמצאת במצב קשה שרק הולך ומחמיר ולה חובות תפעול כבדים". למרות שבעדותו במענה לחקירתו בענין המסמך, תחילה - ביקש התובע לחוות דעתו שיש להמעיט במשקל שיש לייחס להערכה זו, בלשון: "כמה חודשים ואתה חוזר לעצמך. וזה מתגלגל, זה עולה ויורד"; בסופו של דבר - התובע אישר כי : "ברור שהמצב מחמיר, כי אנשים מתקדמים ברפת ואנחנו לא הצלחנו להתקדם... לא הצלחנו להתקדם כי מתו לנו קצת פרות ואז," [עמ' 73-74 לפרו'].
המכתב מתאר את המטלות המוטלות על התובע כבן ממשיך, שהביאו לכך שהוא נושא במשכורתה וכלכלתה של עובדת זרה שהובאה לטיפול בהוריו "הקשישים והסיעודיים" (שניהם בשנות ה-90 שלהם), ולכך שלצורך הטיפולים במחלת אחותו של התובע נדרשו סכומים משמעותיים . כך שאין בידי התובע ורעייתו לממן את הוצאות השגרה. משפחת התובע מתוארת כמשפחה נורמטיבית שנקלעה למשבר זמני, ומומלץ להגיע עימה להסדר פריסת חוב. תוכן המכתב, לרבות - הציטוט לעיל, הוצג לתובע בעת חקירתו, והוא לא שלל את תוכנו.
מתצהיר התובע לא ברור מתי המשק, הרפת של אביו, חדל לייצר חלב. התובע גורס בחקירתו – לראשונה - כי הרפת עבדה עד 10/2006 [עמ' 72-73 לפרו'] ; מדובר ב "עדות כבושה". מאידך, מעיון במכתבי העובדת הסוציאלית מ-27.8.2007 [נ/2ג] ומ-11.12.2007 [נ/2ב] עולה כי "הרפת נסגרה לפני כשנה וחצי עקב תמותה גדולה של פרות. מאז ועד היום המשפחה מתקיימת המשפחה מעבודת האשה...". התובע הופנה במהלך חקירתו בבית המשפט לתוכן המכתבים . התובע אישר בחקירתו כי אכן היתה תמותת יתר של פרות במשק ; הוא לא זכר אם מתו 12 או 7 פרות ; אך לא היה בידיו ראיה מסייעת לתמיכה ב"עדות כבושה " זו , שבאמצעותה, לראשונה בחקירתו הוא מבקש לערער את המלים "תמותה גדולה" שבמכתב. גם אשת התובע מאשרת בחקירתה כי היתה תמותה של פרות בין 1/2004 ל-1/2005; היא לא יודעת כמה כי היא רק חלבה ועזרה לווטרינר בהזרעה [עמ' 229-231 לפרו'].
כאן המקום להזכיר כי התביעה הוגשה בשיהוי משמעותי, וכי לגבי חלקים בגרסתו של התובע מדובר ב"עדות בעל דין יחידה". כך למשל גרסת גניבת כספי מכירת המכסות שהודעה למשטרה, לפי הנטען [ת/20], או גרסתו לגבי נסיבות התאונה השנייה - לא נתמכו בתצהיר או עדות אשת התובע.
אציין כי מעדות עד נוסף שהביא התובע, שהיה, בין היתר , יו"ר ועד המושב בין 9/2008 לבין 5/2017, מתברר כי מ-25 משקי חלב שהתנהלו בתחילה - נותרו רק תשעה, באשר "הענף עצמו השתנה. חלק מהמשקים היו לא כלכליים והדרך היחידה שלהם היתה להיפטר מהענף" [עמ' 247 לפרו']. אני מוצא לענייננו כי מדובר בסיפורה של התדרדרות משק מסוים, משקו של אביו של התובע, על רקע קשיים נערמים של ביורוקרטיה ותחרות . התובע עצמו מסביר בעדותו [עמ' 144-145 לפרו'] :
" מועצת החלב החליטה שכל משק שרוצה להמשיך לשווק חלב, יעשה סככות בגובה של 6 או 8 מטר, יעשה ביובים, יעשה אבוס חדש, יקנה מכון חליבה חדש, כל הסיפור הזה זה 900,000, מיליון שקל כמעט. ומועצת החלב החליטה, אמרה 'ממשלת ישראל שלחה לנו מכתב ואמרה שמתוך ההשקעה שלכם, אתם תשלמו בינתיים את הכסף, ועוד שנה, שנתיים אנחנו נחזיר לכם 40% במענק'. ואז 50% או 60% יצא מכספי החבר. אז הרבה אנשים עשו חשבון כלכלי...
שהחבר'ה האלה לדוגמה שקנו ממני את המכסה, הם החליטו שהם כן ממשיכים ברפת, וכן מפתחים אותה. עכשיו, כשאתה מפתח רפת, אז אתה לא משווק 300,000 ליטר, 400,000 ליטר חלב, אתה משווק מיליון, מיליון וחצי אלף ליטר. ואז מתח הרווחים שלך פי 3, פי 4, אז זה כלכלי להם. יש להם כסף בצד, והם יכולים להשתמש בו כדי להגדיל את עצמם פי 3, פי 4. שאר המשקים האלה לא היה להם את הכסף בצד, לא יכולים לעשות את כל, אני עונה לתשובה שלך,".
התובע עמד בחקירתו על כך שהרפת לא נסגרה והמשיכה לתפקד ב-2007 ו-2008 . הוא גרס שהגם ש המכסות שלה הושכרו (נמסרו באומנה) , המשיכה הרפת לתפקד בתפעול של אחרים. גם אם נקבל הסבר זה, הרי שמעדות התובע - לא שוכנעתי ש מהנתונים שמסר לעובדת הסוציאלית טרם כתיבת המכתבים שהוציאה ב-200 7, כאמור [נ/2ב ו-נ/2ג] לא ניתן היה ללמוד בעליל, שמבחינת התעסוקה שלו (בהיות הרפת באומנה)– הרפת "סגורה". ודוק ; התובע עצמו מאשר בתצהירו כי כאשר הרפת באומנה, עבודתו קלה מאוד : "מספר דקות ביום לעומת עבודה ברפת שכללה לא רק חליבה..." [ס' 37 לתצהיר] ; כלל לא ברור האם בתקופה שהרפת באומנה הוא זכאי לשכר, והאם – בשיעור שהוסכם בהסכם השכר עם אביו.
בנסיבות, אני מוצא כי הרפת "נסגרה" (מבחינת האפשרות שתשמש לתעסוקת התובע אצל אביו באופן המכניס שכר בשיעור שהאב התחייב כלפיו ) כבר בתקופה שבין מרץ ליוני 2006, ומכל מקום - טרם מועד התאונה הראשונה (4.10.2006). לשון אחר, הרפת היתה "סגורה" מבחינת הזמינות של התובע לעבוד אצל אביו, ש מצא להשכיר את הזכויות של מכסות החלב של המשק. מי ששכר את הזכויות אולי הפעיל פיזית גם את הרפת, אבל השכירות היתה בעצם - בעיקרה עבור השימוש בזכויות; עבור - מכסות שאותו שוכר ייצר בעודף (ברפתות יעילות ומתקדמות) והיה זקוק למכסה כדי לשווק עודף זה לתנובה מבלי לשלם קנס, מעין "הסכם עודפים" [עמ' 262 לפרו'].
ביום 4.10.06 ארעה לתובע תאונת דרכים בה רכב משא נכנס במכונית בה נהג (התאונה הראשונה). פונה לבית החולים ואובחן כסובל מפגיעת "צליפת שוט". שוחרר וביצע טיפולי פיזיותרפיה.
בתחילת 2007 נפטרה אמו של התובע, ומכסות החלב להם היה זכאי משק החלב של אביו של המנוח – לשנים 2007 ו-2008 היו מושכרות לרפתנים אחרים במושב.
אביו של התובע נפטר באוגוסט 2008, לא לפני שביולי 2008 אישר בכתב לבנו למכור את מכסת החלב של משקו, ובתמורה לכסות את כל חובות האב וחובות התובע "והשאר ינתן לו בעבור שנים רבות של עבודה שלא שולמה בעבודה במשק ובהסעות בשנים עברו, עקב מצב קשה". ואכן מכסות החלב של המשק של האב, המנוח, נמכרו ב תחילת שנת 2009 כנגד תמורה מסוימת [ת/15-ת/16]. אעיר כי הגרסה לגבי גניבת חלק מתמורה זו מביתו בשלהי 2008, איננה משנה לגבי הדיון בענייננו, שעניינו השתכרות התובע בעבר בפועל ופוטנציאל ההשתכרות של התובע לפני התאונה הראשונה, אחריה ולאחר התאונה השנייה. הגניבה איננה משנה את העובדה שבמכירת המכסות וקבלת הכספים לידיו הושלם לכאורה תשלום מלוא השכר שהתחייב אביו לשלם לו בהסכם השכר עד לפטירת האב (נפטר כחודש לאחר ההמחאה), ובעצם לא הוכח שנגרם לתובע הפסד שכר עד לנקודה זו.
התובע גורס שמה שאירע למשק אביו לא נוגע אליו, אך אני מוצא כי לא ניתן להבין את מפת ההעסקה, השכר וכושר ההשתכרות של התובע מבלי להכיר את ההיסטוריה של אפשרויות התעסוקה שמימש בפועל . שתי התאונות אירעו לתובע לאחר שהמשק "נסגר", וביולי 2008 (המחאת הזכות) היה בידיו לקבל כספים בגין חובות העבר כלפיו – הן מדמי השכירות (האומנה) של המכסות והן מכספי המכירה של המכסות .
בפועל התובע ומשפחתו טופלו בלשכת הרווחה כבר מאז פברואר 2006 לפחות [נ/2א], ו לאחר שבמרץ 2007 פנה ל קבל הבטחת הכנסה, ובשנת 2009 החל לקבל קצבת הבטחת הכנסה, שהוא ממשיך לקבל עד למועד מתן התצהיר, ומגיעה לסכום של 2,600 ₪ לחודש. בספטמבר 2011 נכנסו התובע ורעייתו להליכי פשיטת רגל, ולאחר מתן צו כינוס לנכסיהם ביום 18.9.2011 הם הוכזו ביום 13.6.12 כפושטי רגל ; כאשר בעקבות בקשה למתן הפטר שהוגשה בנובמבר 2011, קיבלו בשנת 2015 הפטר. מסמכי תיק הפש"ר הוצגו בתיק זה כמוצג לדרישת הנתבעת.
לפי גרסתו, התובע לא עובד מאז התאונה הראשונה (ובעקבותיה פנה במרץ 2007 ללשכת התעסוקה בבקשה לקבל הבטחת הכנסה) , ואף שניסה לאתר עבודה אפשרית לא הצליח – עד למועד עדותו בבית המשפט.
האם התאונה השנייה היא תאונת דרכים?
לפי גרסתו של התובע ב"עדות בעל דין יחידה", פעל ביום 14.2.08 להחליף גלגל שהיה בו תקר בגלגל הספייר, הרכב נפל מהג'ק, והדיסק אשר עליו היה מולבש הגלגל נפל על כף ידו הימנית, הדומיננטית ופגה בה. אף שרעייתו של התובע פינתה אותו לביה"ח שם אובחן כסובל מחתך ברוחב 5.5 ס"מ בחלק הגבי של כף היד, לא התייחסה רעייתו לארוע תאונה זה בתצהירה או בחקירתה. התובע נותח, אושפז ליום וידו גובסה.
כפי שיפורט להלן, מצאתי כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי התאונה השנייה ארעה לו "בטיפול או תיקון דרך", ועל כן - איננה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים .
כפי שיפורט, גרסת הנסיעה למרכז הקניות או החזרה ממנו היא גרסה מאוחרת, ושונה מגרסאות שמסר התובע טרם הגשת התביעה; כך גם לגבי סיבת נפילת הרכב מהג'ק – נמסרו גרסאות סותרות. התובע לא מצא להביא עדות מסייעת ל"עדות בעל דין יחידה " בעניין זה, וגם החשבונית של תיקון הגלגל – אין בה לשנות ממצאי בקשר עם מ יקום הרכב בעת שנודע לתובע על קיומו של תקר בגלגל מכוניתה של אחותו או על מיקום הרכב בעת החלפת הגלגל ואירוע התאונה .
בסעיפים 3 ו-4 לכתב התביעה בגין התאונה השנייה נטען מטעם התובע: "3. בתאריך 14.2.2008, במזג אויר חורפי, גשום וסוער, בעת שהיה התובע בדרכו מהמושב למרכז קניות בעיר [ ], אירע תקר בגלגל השמאלי האחורי. 4. כתוצאה מן התקר אשר אירע בתוך תחומי המושב, התובע ירד מרכבו על מנת להחליף את הגלגל הנ"ל בגלגל החלופי. בעת שהסיר את הגלגל ובעודו משעין את הגלגל החלופי על הרכב, הבחין התובע כי הברגים המחברים את הגלגל נסחפו עם הגשם אל תמחת לרכב. בעת שהתובע שלח ידו הימנית אל מתחת לרכב על מנת לאחוז בברגים ולהחליף את הגלגל בפועל, קן ההרמה החליק לפתע, והרכב נפל ארצה, כאשר הדיסק אשר עליו מולבש הגלגל חתך בעוצמה את כף ידו הימנית הדומיננטית (להלן: "התאונה")".
בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע גרסה דומה, אך שונה בשתי נקודות : בכך - שהתקר אירע "בעת שהייתי בדרכי חזרה הביתה (50-70 מ' לערך מביתי) ממרכז קניות בעיר [ ]" (ולא – בדרכו מהמושב למרכז הקניות – כנטען בכתב התביעה, וכפי שאפשרי שעולה מהמוצהר בתשובה לשאלה 66א לשאלון שהוצג לו מטעם הנתבעת: "נסעתי למרכז קניות – [ ] – ב[ ] לצורך עריכת קניות ל...במהלך נסיעתי אירע תקר בגלגל השמאלי אחורי של הרכב , ועצרתי בצ ד הדרך..." ); ובכך - שקן ההרמה (הג'ק) החליק לפתע "בעת צאתי מתחת לרכב" (ולא – "בעת שהתובע שלח ידו הימנית אל מתחת לרכב..." – כנטען בכתב התביעה) . יש לציין כי התובע הציג כמוצג מטעמו את טופס המידע על נתוני תיק חקירת המשטרה לגבי התאונה השנייה מיום 27.2.2008, לפיו התאונה ארעה ביום 14.2.2008 בשעה 15:00 במושב שבענייננו , בו התובע ואביו מתגוררים.
דא עקא; מתברר כי התובע מסר גרסאות קודמות בהקשרה של תאונה זו , ש משילובן עולות נקודות - המגיעות כדי סתירה. כך בתצהיר שנתן התובע ביום 6.6.12 לתיק ה-פ.ש.ר שנפתח בעניינו [והוגש במלואו לתיק בית המשפט – לבקשת הנתבעת] הצהיר התובע: "בשנת 2008 עברתי תאונת דרכים נוספת בשנת 2008 כאשר תיקנתי תקר ובאותו היום היו 23 קסמאים על המושב. מזג האויר היה סוער. בזמן שביקשתי להחליף את הגלגל החליקו מידיי הברגים הנועלים את הגלגל אנוכי הושטתי את ידיי מתחת לרכב ואז הרכב החליק מהג'ק ונפל לי על היד וקיבלתי מכה בראש" [ס' 2 לתצהיר]. עוד מצהיר התובע: "מעבר לכך אציין שהואיל והמדובר ביב באירוע בו התרחשה אזעקת "צבע אדום" ואזור המושב היה תחת התקפת קסמאים בו נפלו באותו היום 23 קסמאים, פניתי בתביעה לביטוח הלאומי על מנת שיכירו בי ובפגיעתי כקורבן לאירוע טרור. לצערי בקשתי זו נדחתה מטעמים שונים ולדבריהם לא היה קסמאים באותו יום וכי הגורם המחליט מטעמם קבע שאין המדובר באירוע טרור" [ס' 5 לתצהיר בתיק הפש"ר ].
בפתח חקירתו בדיון בבית המשפט, אישר התובע , מה שלא הוצהר בעדותו הראשית, כי היו בזמן אירוע התאונה הזעקות "צבע אדום" במושב, ומוסיף כי היה מזג אוויר סוער [עמ' 46-47 לפרו']. הוא גם אישר שהרכב המדובר של אחותו חנה ליד ביתו, וכי שתי האחיות שלו באו אותו יום לבקר את אבא שלו [עמ' 48-49 לפרו'] , שהתגורר 5 או 6 מטר מביתו של התובע [עמ' 55 לפרו']; אעיר כי לפי דו"ח העובדת הסוציאלית ביתו של התובע נבנה בתוך חצר משק הוריו [נ/2א]. התובע עמד בחקירתו על גרסתו בתצהירו - שנטל את רכבה של אחותו לעשות קניות, וכשחזר "50 או 100 מטר לפני הבית, קיבלתי את התקר" [עמ' 49 לפרו'].
לעדותו, בע ת שפעל להחלפת הגלגל, הבחין שהברגים נסחפו אל מתחת לרכב, "באתי למשוך את שלושת הברגים אלי, הוצאתי את הראש, והיד שלי, לא הספקתי להוציא אותה, והאוטו נפל לי על היד. הציר של האוטו, הדיסק של האוטו... ואז רצתי הביתה לאשתי. ואשתי ישבה עם הילדים בבית, ולקחה אותי למיון באוטו השני. זה הסיפור" [עמ' 50 לפרו'].
בחקירתו עמד התובע על גרסתו, שסותרת את הנטען בכתב התביעה, ומופיעה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית . לפי גרסה זו, התאונה ארעה בין 50 ל-100 מטר לפ ני שהגיע לביתו; אך מתברר "בעדות כבושה" כי, לגרסתו, את סיפור החלפת הגלגל לא סיפר "בזמן אמת" לאחיותיו; הוא רץ לאשתו שהיתה בביתו, והיא לקחה אותו לבית החולים, אפילו ש" כל זה קורה בזמן ש[האחות] ועוד אחות שלך נמצאות" "ת. בבית של ההורים שלי" , שנמצא 6 מטרים מביתו [עמ' 56 לפרו'].
אעיר כי, מצד אחד , מבהיר התובע בחקירתו לגבי האחות בעלת הרכב שממנו , לגרסתו, נפגע: "לא, היא באה לכמה שעות, אז זה ידוע שהיא, גם ישנה אצלנו צהריים ואז היא הולכת. יושבת עם אבא שלי, מכינה לו אוכל או משהו ונוסעת" [עמ' 57 לפרו'], אך משנשאל הכיצד לא ידעו האחיות "בזמן אמת" על התאונה, למרות קרבת בית ההורים , הוא מעיד, שוב "בעדות כבושה" , ש בעצם איננו יודע אם האחיות היו שם פיזית בעת התאונה, כי אף שאמנם באו לבקר את האב, כאמור, יש להן עוד מוקדי ענין במשק: "אבל יש להן גם את האחים במושב, יש להן גם חברות שלהן," [עמ' 56-57 לפר']. כפי שמפנה הנתבעת, הסבירות של עדות זו תמוהה, לנוכח עדות התובע שרעייתו לקחה אותו לבית החולים ברכב ששייך לאחות השניה [עמ' 56 לפרו'] , ועל כן - נותר ספק לגבי השאלה של זמינות המפתחות של הרכב השני, מבלי שהאחות השניה יודעת על אירוע התאונה "בזמן אמת" . לא הובהר, מה שמצופה היה להיות מובהר מטעם התובע כבר בעדות ראשית מדוע לא הובאו עדויות נוספות לתמיכה בגרסת התאונה השנייה, לכל הפחות – הסבר לגבי אי-הבאתה לעדות של מי מהאחיות.
התובע פוסח בעדותו על פני הסעיפים, בשאלה מה גרם להחלקת הג'ק. בתחילה הוא אומר: "הג'ק החליק, היתה רוח חזקה", אבל לדעתו לא זו הסיבה "הסופה הוסיפה אולי, אבל זה לא," [עמ' 51-52 לפרו']. הסיבה להחלקת הג'ק לפי התובע היא: "אני יצאתי מתחת לאוטו, כנראה שעם היד השמאלית נתתי נגיעה בג'ק, וכנראה שהוא לא היה תפוס טוב, והוא החליק", אבל הוא לא בטוח: "או שנתתי לו מכה עם היד, אני לא, לא יודע בדיוק" [עמ' 52 לפרו'].
הגרסה שקיימת אפשרות שמדובר בתאונה עצמית שיש לו בה נגיעה (תרתי משמע) - לא מופיעה – לא בכתב התביעה ולא בתצהיר העדות הראשית, אך היא כן מתאימה לגרסה קודמת להגשת כתב התביעה (מזמנים קרובים יותר ל"זמן אמת") שהוצעה לתובע על ידי הנתבעת בחקירתו (ושתואמת את הצהרתו בתיק הפש"ר), גרסה שהתובע אישר אותה בעדותו בחקירתו כ"אמת":
"עו"ד פלושניק: תראה, בדוח סוציאלי מ-17 לאפריל 2008, כן?
העד, [התובע]: כן.
עו"ד פלושניק: שזה חודש וחצי, חודשיים כמעט,
עו"ד צנעני: נראה.
עו"ד פלושניק: רגע. אתה מתאר את המקרה. [התובע] תיקן תקר ברכבו, ליד ביתו במושב [ ], בעת שהיה מתחת לרכבו, נפלו ברגים מתחת לרכב, נשמעה התראת צבע אדום, [התובע] נבהל, התרומם במהירות, פגע במגבה, והרכב נפל על ידו .
העד, [התובע]: אמת.
עו"ד פלושניק: אמת, נכון?
העד, [התובע]: אמת, אמת.
ש: שזה גם, שזה היה בבית שלך.
ת: זה לא היה בבית, זה היה ליד הבית.
ש: אוקי. עכשיו, כשאתה הגעת עם הרכב למושב, לא התכוונת לנסוע לשום מקום אחר, נכון?
ת: הביתה.
ש: הביתה. מה זה "הביתה"? זה 50 מטר היית נוסע?
ת: כן.
ש: מה כן?
ת: לבית שלי".
התובע אמנם שמר את חשבונית תיקון הגלגל, ובמשטרה ובבית החולים דיווח על התאונה כתאונת דרכים, אך לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח שהמקום בו נודע לו על קיומו של תקר והמקום בו תיקן אותו אינם בעצם בעת שהרכב חנה בסמיכות מקום לביתו, ולבית אביו. התובע בוחר שלא להביא עדות מסייעת כלשהי למיקומים כאמור, וכשהוא נשאל לגבי הידיעה של עדים פוטנציאליים הוא "מרחיק עדותם" ב"עדות כבושה" ; ומכל מקום – איננו מציג גרסה מדוע לא כלל בעדות רעייתו התייחסות למיקומו של הרכב שנפל מהג'ק, לאחר שהיא היתה זו שיצאה עמו מהבית והסיעה אותו בתוואי החוזר אל מחוץ למושב. חזקה על התובע שגם סיפר לה את סיפור פציעתו כשהגיע בריצה מדמם מיד בעקבות אזעקת "צבע אדום".
אי-אזכור הפניה למל"ל בתביעת נפגעי פעולות טרור בכתב התביעה או, לפחות – בעדותו הראשית, גם הוא נזקף לחובת התובע, שכן איננו יודעים איזו גרסה במדויק מסר התובע לרשות באותה תביעה. הצהרתו בתשובה לשאלון: "כן אציין, כי באותו רגע גם היתה אזעקת "צבע אדום", אין בה לרפא את היעדרה של כל גרסה בענין זה בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית, באשר השאלון – איננו ראיה מטעם התובע עד שהנתבעת לא מבקשת לעשות בו שימוש, ולפי הדין - היא רשאית לבקש לעשות בו שימוש מאובחן ומאבחן.
הנתבעת מפנה גם להיעדר הסבירות של גרסת התובע לגבי התעלמות אנשי המושב מהאזעקות, ומהוראות הצבא בהתנהלות בעת האזעקה.
אם כן, התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהתקר בגלגל הגיע לידיעתו ב"דרך" או שהתאונה בנפילת הרכב על ידו בעת החלפת הגלגל התקור ארעה ב"דרך".
הנתבעת טוענת כי בשל הסתירות בגרסאות, כאמור, בעצם מדובר מטעם התובע בעדות שקר ובהסתרה מכוונת של עובדות מהותיות, וטוענת כי די בכך כדי לדחות את התביעה הבנויה על אדני שקר, ומפנה לפסיקתו האחרונה של כב' השופט שטיין בענין ע"א 756/18 שמועל חיון נ. אלעד חיון (פורסם; 1.5.19), הקובע כי משלושה שיקולים - השיקול של חזקת מי שמשקר – משקר תמיד, השיקול של המעמד המחייב של עדות בעל דין לפי הוראת ס' 54(2) ל פקודת הראיות [נוסח חדש] , ובשל השיקול של איסור שימוש לרעה בהליכי בית משפט - מקום בו שקרים של בעל דין מתבררים להיות בלב המחלוקת הם לבדם צריכים לשמש בסיס לדחיית התביעה ללא צורך בניתוח ראיות נוספות.
ובכן, אכן אני מוצא בעדות התובע הכוללת בנדון נטייה להאדרה. אך בכל הקשור לסוגיה של התאונה השנייה, המסמכים מלמדים שקיימת סבירות שכן ארעה תאונה עצמית לתובע שערבה טיפול במכונית. אכן הסבירות שגרסתו הראשונה של התובע, שלא כללה כל יציאה או חזרה מנסיעה היא הקרובה לאמת. אך אינני רואה לכך שקר מפגיע בלב העילה שמבסס עילה לדחיית התביעות בענייננו.
כאמור, התובע פשוט לא הרים את נטל הראייה להוכיח את נסיבות התאונה השנייה, נטל שהוא מוגבר בהיות התאונה תאונה עצמית, שלפי הנטען לא היו לה עדים ישירים.
אזכיר כי התובע נחשב עד מעוניין. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה [ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז (1), 679, 681]. לא מצאתי טעם כזה בכל הקשור לגרסתו לגבי נסיבות התאונה השנייה.
על פי חוק הפיצויים, על מנת שתאונה תהיה "תאונת דרכים", עליה להיות – "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". פגיעה של תאונה עצמית בהחלפת גלגל שבו תקר, יכולה להוות "תאונת דרכים" רק אם היא גם מהווה "שימוש ברכב מנועי", היינו - רק אם מדובר ב"טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו".
בענין רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 4.2.09) חידד כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, את התנאי הראשון או "המבחן הראשון" שיש לבצע לצורך הכרעה בשאלה: האם מדובר בתיקון או טיפול דרך; והוא קובע כי מדובר במבחן הגיאוגרפי- "על-פי מבחן זה "טיפול דרך" חייב להיעשות בדרך במובנה הגיאוגרפי, ומשום כך טיפול הנעשה בבית או בחצרים של מקום העבודה אינו "טיפול דרך"".
כב' השופט ריבלין חזר והדגיש כי על מנת שהחלפת הגלגל תהיה "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב", כתנאי ראשון - עליה להיות בדרך, במהלך נסיעה, וההחלפה נעשית על מנת לאפשר את המשך הנסיעה [ רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (פורסם; 16.06.2010)].
בפרשת חסן נביל נקבע תנאי נוסף, והוא - ש"תיקון הדרך" מבוצע "עקב אירוע פתאומי". בית המשפט העליון הגדיר את דרישת הפתאומיות בע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.10), וקבע כי "דרישת הפתאומיות מבטאת את התפיסה כי תיקון דרך יכנס לגדר "שימוש", אך כאשר הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה. משמע, התקלה אירעה באופן פתאומי ובלתי צפוי, ולפיכך מחייבת את הנהג לתקנה באופן מיידי על מנת שיוכל להמשיך בנסיעתו".
בענייננו, לא נטען כי היוזמה להחליף את הגלגל היתה כדי לצאת לנסיעה, ובעדות התובע אושר שבעצם הגיע הביתה. במרחק השנים בשל השיהוי, ובהיעדר כל עדות תומכת לענין מקום ונסיבות גילוי התקר ומיקום הרכב בעת ביצוע התיקון או הטיפול בענייננו, מצאתי כי לא די "בעדות בעל דין יחידה" בה בחר התובע לנקוט על מנת לבסס קיומה של תאונת דרכים העומדת בדרישה של "שימוש למטרות תחבורה " (על שני המבחנים – הגיאוגרפי ו"הפתאומיות" (הצורך שנוצר להמשיך בנסיעה) . אינני רואה לקבל כממצא את שינוי הגרסה שנטענה בכתב התביעה; גרסה שאף היא – לא הוכחה.
אשר על כן, התביעה בגין התאונה השנייה – נדחית.
הנכות הרפואית
התאונה הראשונה ארעה ביום 4.10.06 – במנגנון של "צליפת שוט" בהתנגשות רכב משא ברכב בו נהג התובע. ממקום התאונה פונה התובע על ידי מכר למיון בית החולים, גם התלונן על כאבים בראש, בעמוד השדרה, בחגורת הכתפיים ובפרק כתף שמאל, הבירור כלל צילומי רנטגן.
בהמשך היה במעקב וטיפול בקופת החולים, ולאור התמשכות כאבים והגבלה בהנעת הצוואר והגב טופל במסגרת פיזיותרפיה ותרופות משככות כאבים. הוא טופל גם במסגרת מרפאת כאב [חוות דעת המומחה בתחום האורתופדיה}.
כאמור בעניינו של התובע ניתנו שלוש חוות דעת רפואיות בתחומים שונים, ולבקשת הנתבעת -המומחים זומנו ונחקרו מטעם הצדדים .
המומחה הרפואי שמונה בנדון בתחום האורתופדיה , ד"ר ליאור פז, לאחר שבדק את התובע ביום 10.2.16, מצא לייחס לכל אחת משתי התאונות נכות זמנית: 100% למשך 6 שבועות, ו-30% למשך 3 שבועות לאחר מכן.
בעניין הנכות הצמיתה, מצא המומחה לייחס לתובע - בגין התאונה הראשונה – נכות בשיעור 2.5% לפי הוראת סעיף 37(7)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל")], בגין הגבלה בעמ"ש מתני; ובגין התאונה השנייה – נכות בשיעור 10% לפי לפי הוראת סעיף 41(10)ה לתקנות המל"ל , בגין הגבלה בתנועה בשורש כף היד והאצבעות; נכות בשיעור 5% לפי הוראת סעיף 31(3)(אI לתקנות המל"ל, בגין הפרעה בתחושה; ונכות בשיעור 1.5% לפי הוראת סעיף 75(1) א-ב לתקנות המל"ל, בגין צלקות.
מעדותו של המומחה בחקירתו, עולה כי הנכות שמצא לייחס לתובע בגין הפגיעה בעמ"ש התחתון נובע הן ממנגנון התאונה, הן מהספרות המקצועית והן מתוצאות הבדיקה הקלינית שביצע בפועל לתובע [עמ' 304-3 12 לפרו'].
המומחה מבהיר בעדותו כי לקח בחשבון מצב עבר של התובע, ועל כן - ייחס לתובע בגין התאונה נכות בשיעור מופחת משמעותית, כדי רבע משיעור הנכות המלא [עמ' 312 לפרו']. התובע מפנה בסיכומיו לסתירה שבאופן בו המומחה מתייחס לאמור במסמכים הרפואיים, כאשר בכל הקשור לעמוד שדרה מותני, מצא לנכות מהנכות בגין מצב עבר , אף שלא היו תלונות בתחום זה במסמכים הרפואיים . לעומת זאת, אף שמצא בבדיקתו של התובע "רגישות פרה ורטברלית צווארית דו צדדי" [עמ' 3 לחווה"ד], התייחס לקיומם של מסמכים רפואיים בעבר שבהם תלונות על הגבלה בהנעת הצוואר לכל הכיוונים, ו בגינם - לא מצא לייחס כל נכות בגין עמוד שדרה צווארי. ועוד , כשמוצגים למומחה מסמכים עדכניים שבהם אמירות שיכולות להוות אינדיקציות להחמרה בנכותו , הוא איננו מוצא להתחשב בהן בקביעת הנכות העכשווית של התובע.
גם הנתבעת מצידה קובלת על כך שהמומחה מסתמך בקביעתו על מסמך שמאוחר תשעה חודשים מהתאונה הראשונה, ואף בו, לפי הנטען – אין תלונה ספציפית על הגב [עמ' 307 לפרו'], אך המומחה מפנה את באת-כוח הנתבעת לכך שבמסמך קיימת אינדיקציה לפגיעה בגב: "אצל דוקטור [א. ], אורתופד מומחה, מצוין באבחנות, אבחנה שלישית: injury traumatic spine , כלומר, עמוד שדרה ובממצאים בבדיקה כתוב הגבלה בתנועה. לא כתוב איפה ולא כתוב," [עמ' 308 לפרו'].
המומחה מבהיר בחקירתו, כי מבדיקתו התרשם לקיומה של נכות גדולה יותר, אך בשל חלוף הזמן מאז התאונה ועד לתלונה ודלילות המסמכים הרפואיים - קבע רבע ממנה בלבד; בלשונו: "אני בדקתי אותו ומצאתי הגבלות תנועה קלות בגב תחתון, שמקנות עשרה אחוז נכות, מתוכן קבעתי 2.5 אחוז בגין התאונה הנוכחית. כלומר 7.5 אחוז הם בגין מצב קודם" [עמ' 312 לפרו'].
המומחה הרפואי שמונה בנדון בתחום הנוירולוגיה, ד"ר ברג מונל, לאחר שבדק את התובע ביום 4.8.16, מצא לייחס לתובע בגין התאונה הראשונה נכות צמיתה בשיעור 2% בגין כאבי ראש פוסט טראומתיים – בין הוראת סעיף 34(א) לבין הוראת סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל [מותאם]. לגבי התאונה השנייה מצא המומחה לייחס לתובע נכות זמנית בשיעור של 5% למשך 3 שנים, עקב הפרעה תחושתית ; וכן – לייחס נכות צמיתה בשיעור 2.5% לפי הוראת סעיף 31(5)א II לתקנות המל"ל, עקב הפרעה תחושתית בכף יד ימין.
מעדותו של המומחה בחקירתו, עולה כי לגבי התאונה הראשונה עמד על דעתו כי התובע סובל מנכות בשיעור של 2% צמיתה עקב כאבי ראש פוסט טראומתיים. את הנכות הזאת ייחס לתובע, לאחר שלקח בחשבון את עברו הרפואי, שלכאורה יכול להצביע על נכות קיימת של 8% נכות. המומחה מבהיר כי גם ממנגנון של "ווייפלאש" יכולה להגרם נכות נוירולוגית של כאבי ראש [עמ' 276-277 לפרו'].
באשר לתאונה השנייה, לשיטתו של התובע עולה מעדותו של המומחה , לאחר חקירות ארוכות, שיש לייחס לפגיעה בכף ידו הימנית הדומיננטית נכות בשיעור של 5%, באשר עולה כי טעה בסעיף הליקוי, ושחוסר האפשרות לבדוק את הכוח הגס בידו הימנית של התובע שאובייקטיבית נבע מבעיה אורתופדית שהמומחה מאשר שבגינה לא היה יכול "להתחייב על דבר שלא הצלחתי לבדוק" [עמ' 290-291 לפרו'].
אינני מקבל את נטענת הנתבעת כי במקרה של תאונת "ווייפלאש" אין די בהסתמכות על תלונות התובע לגבי כאבי ראש. לא ניתן לאחוז במקל בשתי קצוות ולטעון למצב עבר בגין תאונת ווייפלאש, ובאותה נשימה לשלול קיומה של נכות בגין כאבי ראש בתאונה שבענייננו.
המומחה הרפואי שמונה בנדון בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר נוח גונן, לאחר שבדק את התובע ביום 15.5.17, מצא לייחס נכות זמנית בשיעור 7% לתאונה ראשונה, עד למועד התאונה השנייה, ולייחס לתאונה השנייה – נכות זמנית בשיעור 6% למשך 3 חודשים; כשהוא מסביר כי בשלושה חודשים אלה הנכות הזמנית משתי התאונות יחדיו - מסתכמת ב-13%.
כנכות צמיתה בגין שתי התאונות יחדיו, מצא לייחס נכות בשיעור של 10%, כשהוא מבהיר בחוות הדעת שנתן שבשל "השיפור המסוים במצבו הנני קובע את נכותו הצמיתה בשיעור של 10%. למעט תסמונת האגרופוביה והתקפי החרדה שאותה אני מעריך ב-3%, ואשר הופיעה אחרי התאונה השנייה אין לי כל דרך לחלק את שבעת אחוזי הנכות הצמיתה הנותרים בין שתי התאונות".
מעדות המומחה בחקירתו, עולה כי איננו יכול לשלול את מהימנותו של התובע בתלונותיו אצלו באשר, בנ יגוד לחולים אחרים לא פעל ממניעים אינטרסנטיים כשציין בפני המומחה שחל שיפור במצבו הנפשי [עמ' 238 לפרו'].
מאידך, אישר המומחה בעדותו כי לתובע רקע של הפרעות אישיות עובר לתאונות [עמ' 219 לפרו'] , ואף קיבל בעברו תרופות נוגדי חרדה ודכאון [223 לפרו']. כמו כן, אישר כי בעת גביית האנמנזה לצורך כתיבת חוות דעתו, לא דווח לו על ידי התובע דבר מות ם של הוריו ואחותו בתוך טווח שנים קצר , בתקופה שלכאורה - רלוונטית במועדי ה ל מועדי ההשפעה המידיים של התאונות הנדונות [עמ' 221-222 לפרו'].
בסופו של דבר, מצא המומחה להציע לייחס למצב עבר (מצב עובר לתאונות) מחצית מ-7%, היינו 3.5%, ואף שבחוות דעתו לא ידע לחלק את השפעת התאונות, הציע בחקירתו לחלק את גרימתן בין שתי התאונות – שווה בשווה [עמ' 231-232 לפרו']. לעומת זאת את ה-3% בגין האגרופוביה ייחס במלואם לתאונות באשר התלונות לגביה החלו לאחריהן, והוא איננו שולל את סבירות מהימנות התובע באמירתו שההתקפים האלו החלו לאחר התאונה הראשונה [עמ' 231 -232 לפרו'].
הנתבעת טוענת כי משאישר המומחה שייחס נכות פסיכיאטרית לתאונה הראשונה על סמך דברי התובע, להבדיל - מקיומם של מסמכים רפואיים [עמ' 227-228 לפרו'], אין לייחס לתאונה הראשונה נכות פסיכיאטרית, באשר אין לסמוך על דברי התובע שלא עדכן את המומחה בענין פטירות בני משפחתו כאמור.
אזכיר כי על פי הדין, "בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה" [ ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב (2) 164, 168].
בענין ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם [פורסם בנבו]; 24.11.05), מובהר כי דין זה חל גם בתביעות על פי חוק הפיצויים:
"אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות . בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ; וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) [פורסם בנבו] פיסקה 5) ".
ובכן, הגם שחלק מהמומחים הסכימו – בחקירתם - כי ניתן לייחס אפשרות למצב רפואי קודם לתאונות שכולל נכות, הרי שבחוות הדעת הרפואיות שניתנו בנדון אין אמירות ברורות בענין "מצב קודם". התרשמותי היא שאת האמירות של המומחים בחקירתם לגבי "מצב קודם" יש לבחון בזהירות. כך, אכן נרשם ברשומות הרפואיות כי התובע נטל ב-2005 תרופות פסיכיאטריות, ברישומים סמוכים במועדם, חד-פעמיים, אך באותם שני מסמכים לא נרשמו טיפולים פסיכיאטריים, והתלונות של התובע שבמסמכים אלה, אינן מצביעות במובהק על קושי או בעיה נפשית. כך, מבהיר המומחה בתחום האורתופדיה בחוות דעתו, שבכל הקשור לעמוד השדרה המתני – לא תועדה טרם התאונה הראשונה כל הגבלה בו , "ומכאן שנגרמה מהתאונה הנוכחית", ועל כן - תמוהה בעיני הייחוס שמצא לייחס בחקירתו - של 7.5% של מצב קודם ; וזאת - בעקבות חקירה בה לא הוצגו בפועל למומחה מסמכים שבהם ת יעוד מן העבר, כאמור. וכך, בחוות הדעת בתחום הנוירולוגי אין כל אזכור על "מצב עבר" כמשפיע על הערכת הנכות הקיימת כיום, למרות שניתן פירוט של מסמכים רפואיים שב הם נפילות מגובה, מכות בראש וכאבי ראש; אפנה גם לכך שה-8% שעליהם ד יבר המומחה בתחום הנוירולוגיה, מוזכרים כפוטנציאל, כאפשרות, ולא כקביעה בעקבות בדיקה חוזרת.
כעולה מהאמור לעיל, יובהר כי אינני מוצא לקבוע כי לתובע נכות צמיתה בגין "מצב קודם" בשיעור של 28% כטענת הנתבעת [7.5% + 3% + 8%]. גם אם ניתן לייחס נכות רפואית צמיתה כלשהי בגין אירועים בעברו של התובע (והנתבעת מפרטת לא מעט אירועים) , הרי שמצאתי כי במומו, פעל להשתכר למחייתו (למעט בתקופת הסכסוך עם אביו) בשנים שקדמו לתאונה הראשונה, ולפי דו"ח רציפות ביטוח שהוצג מטעם הנתבעת – קיים עד מרץ 2004 - רצף תעסוקתי לתובע החל מתקופת שירותו הצבאי, אם בהסעות ואם בעבודה במשק של אביו.
בהתבסס על כל האמור לעיל, אני מוצא לייחס לתאונה הראשונה גרימת נכות רפואית צמיתה כדלקמן: בתחום הנפשי – נכות רפואית צמיתה בשיעור של 3.25% [מחצית מ-3.5% ועוד מחצית מ3%], בתחום הנוירולוגי - נכות רפואית צמיתה בשיעור של 2%, ובתחום האורתופדיה - נכות רפואית צמיתה בשיעור של 2.5%; היינו נכות רפואית משוקללת בשיעור של 8% [ 7.56% בעיגול].
כאמור, מצאתי לדחות את התביעה בגין התאונה השנייה, אך לצורך התמונה הכ וללת אתייחס לנכות הרפואית שיש לייחס לה. בכל הקשור לתאונה השנייה אני מוצא לייחס לה נכות רפואית צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 3.25% [מחצית מ-3.5% ועוד מחצית מ3%], נכות רפואית צמיתה בשיעור של 14.5% בתחום האורתופדיה (וכן 1.5% בגין נכות צלקתית); לא מצאתי לייחס לתאונה זו נכות רפואית צמיתה בתחום הנוירולוגי [ראה חקירת המומחה בתחום הנוירולוגי בעמ' 282 עד 287 לפרו' וחקירת המומחה בתחום האורתופדי בעמ' 218 עד 320 לפרו'] ; היינו לתאונה השנייה יש לייחס נכות רפואית משוקללת (שכוללת את הצלקתית) בשיעור של 20% [19.98% בעיגול].
אם כן, הנכות הרפואית הרלוונטית להמשך הדיון בענייננו, שיתרכז בהשפעות והשלכות התאונה הראשונה, היא בשיעור של 8%.
הנכות התפקודית
אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)]. כמובן, קיימים מצבים בהם הנכות התפקודית שיש לקבוע לתובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו, כפי שמובהר שוב ב-ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, בסעיף 7:
"נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר – אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו".
בענייננו תובע שנפגע בתואנת דרכים בשלהי 2006 בגיל 44, שהכישורים שרכש במהלך שנותיו הם נהיגה ברכב הסעות וטיפול משקי ברפת , כשהורגל לפעול תחת מטהו של אביו בעל המשק. מדובר באדם שבעצם חלק ניכר מעבודתו היא עבודת כפיים, ושהפגיעה הרפואית שלו מצטרפת למצב קודם מסוים שבמומו התגבר עליו , ובעיקר מצטרפת - לפגיעה בתאונה נוספת בתחילת 2008, שבה הפגיעה הרפואית משמעותית יותר.
אינדיקציה לכך שהתובע ראה בתאונה הראשונה פגיעה מגבילה היא פנייתו של התובע במרץ 2007 ללשכת התעסוקה בבקשה לקבל הבטחת הכנסה (אזכיר כי לעדותו מדובר בתקופה בה, בפועל - אביו שילם לו חלקית בלבד).
כפי שתיארתי בפרק הממצאים מדובר בתובע שהשתכר ערב התאונה בניהול וטיפול במשק שבו רפת פרות - סך של 7,500 ₪ נטו לחודש , שאמנם שולמו לו בחלקם באיחור, לאחר מות אביו - ב-2008, במכירת מכסות החלב שאביו המחה לו את זכותו בהן (בפבואר 2009).
כפי שפירטתי בפרק הממצאים, מצאתי שהמשק לא קרס בשל פגיעת התובע בתאונה או בתאונות . מאידך, אני כן מקבל שהתובע היה מושבת בנכויות זמניות בחודשים שלאחר התאונה, ולאחר מכן, בגין התדרדרות המשק והשכרת מכסות החלב שלו (אומנה) התברר כי בעצם אין לו ממש משק שיש בו אפשרות לעבודה עבורו.
ניתן לטעון כי היה על התובע לפעול לאיתור עבודה אחרת על מנת להקטין את נזקו כבר בתקופה שבין שתי התאונות , אך מאידך, בהחלט סביר כי התחייבות אביו בהסכם השכר – מיחד, ו החובה שראה לעצמו להמשיך לדאוג למשק מהצד בזמן שמכסות החלב היו מושכרות , יכול שהציגו לתובע מצג ש איתור עבודה חילופית – באותו שלב, מיותר .
טרם קבלת המחאת הזכות ב מכסות החלב (ביולי 2008) נפגע התובע בתאונה השנייה (בתחילת 2008) , שאף היא מנעה ממנו – לפחות בתקופה של חודשים לאחר התאונה, לפעול לאיתור עבודה חילופית; ולאחר מכירת מכסות החלב ב תחילת שנת 2009, כבר היה בעיצומו של תהליך של תביעה לנכות כללית שלא צלח, והוא המשיך לקבל משך שנים הבטחת הכנסה.
בפועל התובע ומשפחתו טופלו בלשכת הרווחה ונכנסו להליכי פשיטת רגל, והוכרזו כפושטי רגל ב-18.9.2011; כאשר ב-2015 קיבלו הפטר.
התובע מצהיר בתצהירו כי גם לאחר ההפטר, לא מצא עבודה התואמת את מגבלותיו, ועל כן הוא נאלץ להמשיך לקבל הבטחת הכנסה ולהתפרנס ממשכורתה הנמוכה של רעייתו.
בהינתן תמונה כוללת זו, יהיה עלינו להעריך את תרומתה של הנכות שנגרמה בתאונה בענייננו על יכולתו התפקודית של התובע – על מנת לקבוע את הנכות התפקודית שלו.
אזכיר את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)]. כמובן, קיימים מצבים בהם הנכות התפקודית שיש לקבוע לתובע עולה על הנכות הרפואית שנקבעה לו, כפי שמובהר שוב ב-ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792, בסעיף 7:
"נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על-אף נכותו, ולתובע האחר – אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו".
בענין זה ראו גם האמור בפסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (החלטה מיום 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים , 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
ניתן לטעון שהיה על התובע לחפש עבודה מעבר לנסיונותיו בלשכת התעסוקה ובמושב (ראה ענין הנסיון להתקבל לעבודה כשומר, שלגביו הובאו עדויות – שלא צלח בשל מגבלותיו של התובע). אך בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית הקשורה לתאונה השנייה , יש להניח שבגילו ובהכשרתו של התובע סיכוייו להשיג עבודה בשכר שבו השתכר טרם התאונה קטנים, גם ללא התחשבות במגבלותיו.
הנתבעת מבקשת להצביע בסיכומיה על פרכות בעדויות התובע ורעייתו. לאחר עיון, אבהיר כי אני מסכים כי בעדותם ניתן למצוא נטיה להאדיר את עוצמת והשפעת הפגיעה בתאונות, כמו התייחסות מבטלת לפגימות ובעיות בראיות מהעבראו נסיון להמעיט מהעוצמה של הדו"ח שבמכתב מלשכת התעסוקה או לפקפק במועדו.
עם זאת, על מנת לקצוב שיעור נכות תפקודית מושכל ונכון עלינו לבחון את התמונה הכוללת. התובע נפגע בתאונה (הראשונה) שיש לייחס לה נכות רפואית, כאמור. ככלל מדובר באיש של עבודת כפיים, גם אם הוא מחזיק ברישיון נהיגה על משאית. בנסיבות, חברו לנכות בענייננו נכויות נוספות (מעט מן העבר, והנכויות שבתאונה השנייה) שבהצטבותן מקשות עליו משמעותית בקיום חובתו להקטנת הנזק. מה עוד, שהתובע חיי שנים בצל עוצמתו הכלכלית של אביו, שהלכה והתמעטה, ולבסוף - התפוררה, ומאז התאונות ופטירתו של אביו, הוא נתון במצב שבו הוא נדרש לצאת ולאתר עבודה חדשה, כשסיכויו לאתרה קטנים יחסית למי שהתנסה בתחרות הקיימת בשוק הפתוח.
על כן, בנסיבותיו של תיק זה ולאור המפורט לעיל, אני מוצא לנכון לקבוע לפי נתוניו האישיים של התובע, ובהתחשב בכך שנכותו הרפואית המשוקללת הצמיתה בגין התאונה הראשונה היא 8%, אני מוצא כי נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה הראשונה לבדה היא בשיעור של 10%.
הנזק והפיצוי
התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בראשי הנזק הבאים: אובדן שכר (לעבר ולעתיד), עזרת הזולת (לעבר ולעתיד), כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד).
להלן סיכום ביניים של נתוני היסוד טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:
התובע יליד – 4.8.1962.
מועד התאונה הראשונה – 4.10.2006.
גיל התובע במועד התאונה הראשונה – 44 וחודשיים .
[מועד התאונה השנייה – 14.2.2008 ].
[גיל התובע במועד התאונה השנייה – 45 וחצי].
גיל התובע כיום – 58 וחצי.
שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה הראשונה – 8%.
[שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה השנייה – 20%].
שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה הראשונה 10%.
בסיס השכר שיש לקבוע לתובע
על פי החזקה הנוגעת לקביעת בסיס השכר - גובה שכרו של ניזוק עובר לתאונה משקף את שכרו גם לאחריה [ ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (פורסם; 28.2.11)], כלשונו [ב-ס' 8 לפסה"ד]: "המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר".
כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249].
אם כן, כמו בתביעה נזיקית לפיצויים, גם בתביעה על פי חוק הפלת"ד, בשינויים הידועים, פועל בית המשפט לפסוק לתובע את אותו סכום שהיה בו כדי "להשיב את המצב לקדמותו". ודוק; לא מדובר בהשבת מצבו של אותו תובע למצבו ביום שקדם לתאונה, אלא בכימות הסכומים שבהשתתם על הנתבע כפיצוי - יכסו, על פי ראשי נזק מקובלים, על הפער שבין מסלול חייו של התובע כפי שהיה אילולא ארעה התאונה (שאינו ידוע, כי אם משוער על פי הראיות), לבין מסלול חייו בפועל לאחר קרות התאונה ( אף הוא משוער - בכל הקשור לעתיד).
כאמור, מהראיות והעדויות, לרבות בדו"ח רציפות הביטוח של המל"ל, שוכנעתי כי התובע עבד ברציפות עד למועד התאונה (עם הפסקה בין מרץ 2004 עד מאי 2005, בשל מחלוקת עם אביו). עוד עולה, כי חברו להם נסיבות חיים, לרבות פטירות בני משפחה קרובים, תאונה נוספת ב-2008, והתדרדרות כלכלית של המשק של אביו, שהקשו על התובע .
התובע טוען כי יש לבסס את תחשיב הפסדי השכר שלו על פי הסכום שהתובע הסכים עם אביו כי הוא שכרו נטו – 7,500 ₪ (נכון לאוקטובר 2006), בצירוף הצמדה ורבית.
לפי הדין, נטל ראיה כבד מוטל על שכמו של הטוען לשכר שאינו מדווח [ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ( פורסם; 16.8.2009); ע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) ( פורסם; 25.9.2011); ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר דבורה ואח' ( פורסם; 11.11.2013)].
כאמור, מצאתי לקבל את גרסת התובע לגבי קיומו של הסכם השכר עם אביו. השאלה הנשאלת עתה, האם בנסיבות בהן מדובר בהסכם בין בני משפחה, כשהאב לא מצא לשלם את המיסוי שהתחייב לו, הסכמה זו היא סבירה כבסיס המשקף נכונה את כושר השתכרותו של התובע טרם התאונה הראשונה.
יש לזכור כי בהסכם השכר הועלה שכרו של התובע משכר של 3,500 ₪ לחודש (עד מרץ 2004) - לסך של 7,500 ₪ נטו (החל ממאי 2005), כשהשכר הממוצע החודשי במשק באותה שנה עמד על סך של 6,877 ₪ ברוטו.
מכל מקום, חישוב זריז מעלה כי 7,500 ₪ (שכרו של התובע במועד התאונה), בהצמדה מיום התאונה , 4.10.2006 - להיום = 8,887 ₪ נטו לחודש. לצורך קבלת פרספקטיבה, אזכיר כי גובה השכר הממוצע המשמש בתחשיבים כיום (בעקבות משבר הקורונה) הוא 10,232 ₪ נטו ( מתוך ברוטו בסך 10,582 ₪; עם התחשבות ב-2.25 נקודות זכות ).
בהתחשב באמור לעיל, ובהערכתי את יכולות התובע כעולה מסיפור חייו, אני מוצא כי נכון יהיה להעמיד את בסיס השכר בענייננו על סך של 8,000 ₪ נטו לחודש - נכון להיום (שהוא השכר החציוני ברוטו נכון ליולי 2020).
אשר על כן, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני קובע כי בסיס שכרו החודשי נטו של התובע לצורך ביצוע חישוב הפסדי השכר הוא סך של 8,000 ₪, נכון להיום .
הפסד שכר לעבר
אפתח בכך ואבהיר, שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח גריעת שכר בפועל ממועד התאונה ועד למועד מכירת מכסות החלב (1.2.2009). כאמור, משהוצג הסכם השכר כראיה לשכרו של התובע בנדון, ומשההסכם לא בוטל עד פטירתו של האב, ומשטרם פטירתו גם העביר האב לתובע את מכסות החלב של המשק - גם כתשלום בגין חובו בשל שכר שלא שולם , אין לייחס לתקופה שבין התאונה הראשונה לבין מועד פטירתו של אביו של התובע כל הפסד שכר. שולם שכרו או לא – בכל מקרה, עולה מעמדת התובע כי אין לו קושי עם העובדה, שאין בעניינו כל הכנסה מדווחת (מעבודה) - מאז מרץ 2004 ועד מועד פטירתו של אביו (בעצם - עד היום) .
בתקופה שלאחר הכרזת התובע כפושט רגל ועד לקבלת ההפטר , לא הוכחה בענייננו גריעת שכר בפועל , כאשר - לא הוכחו תנאי פשיטת הרגל מבחינת הפנית השכר שהיה מקבל אילו היה עובד ומשתכר (או חלקו) – לכיסוי חובותיו. הואיל ומדובר בתקופה מיוחדת שאילו לא הסתיימה בעת מתן פסה"ד – היה חלקו של הפיצוי בפסק הדין מגיע לקופת הפירוק, אייחס בגינה פיצוי גלובלי בלבד.
על כן, את גריעת השכר לעבר אייחס לשלוש תקופות ; התקופה הראשונה - בת 31 וחצי חודשים – מ יום 1.2.2009 ועד יום 18.9.2011 (ממועד מכירת מכסות החלב ועד למועד ההכרזה על פשיטת הרגל ); התקופה השניה – התקופה בה היה התובע פושט רגל – בת 45 וחצי חודשים - מיום 18.9.2011 עד ליום 30.6.2015; והתקופה השלישית - בת 68 חודשים – מ יום 1.7.2015 (מועד מתן ההפטר המשוער) ועד היום.
בתקופה הראשונה אייחס גריעה של 10% משכרו של התובע (בשיעור הנכות התפקודית), היינו סך של 25,200 ₪ [8, 000 ₪ X 10% X31.5]. בשל השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה אוסיף לסכום זה רבית כדין רק ממועד הגשת כתב התביעה הראשונה לבית המשפט באשדוד (3.10.2013) . ועל כן הסכום כפיצוי בגין הפסד השכר בעבר בתקופה הראשונה מגיע כדי 27,171 ₪.
בתקופה השנייה – תקופת פשיטת הרגל - אייחס הפסד שכר גלובלי של 25,000 ₪.
גם בתקופה השלישית אייחס גריעה של 10% משכרו התובע (בשיעור הנכות התפקודית), היינו סך של 54,400 ₪ [8, 000 ₪ X 10% X 68]. אוסיף לסכום זה רבית כדין מאמצע התקופה (1.11.2018). ועל כן הסכום כפיצוי בגין הפסד השכר בעבר בתקופה הראשונה מגיע כדי 55,724 ₪.
היינו בגין שלוש תקופות אלה יחדיו זכאי התובע לפיצוי בסך של 107,895 ₪. על סכום זה יש להוסיף הפסד הפרשות לפנסיה על הפסד שכר זה, שלצורך הפשטות נעמידו על סך של 12.5%, היינו תוספת של 13,487 ₪.
לסיכום, התובע זכאי לפיצוי בעבור הפסד שכר לעבר בתאונה הראשונה (כולל הפסד הפרשות לפנסייה ( בסך של 122,000 ₪ [ 121,382 ₪ - בעיגול].
אובדן כושר השתכרות לעתיד
הפסיקה גם דנה רבות וקבעה בשורת פסקי דין כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19):
"הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזוק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).
מפסק הדין בענין ע"א 237/80 ברששת נ. האשאש פ"ד לו (1) 281 (31.12.81) עולה כי התובע זכאי לפיצוי בגין עצם אובדן כושר ההשתכרות לבדו (גם אם אין פגיעה מוכחת בהשתכרות עצמה) באשר פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא פגיעה בנכס קנייני של התובע. בעניין זה אפנה לכך שכבוד הש' ברק (כתוארו אז) מפנה בפסה"ד לכך שאבחנה זו, בין הקנין שנפגע באופן מופשט, לבין אובדן השכר שהגרם בפגיעה זו - היא אקדמית, וכי "ברוב רובם של המקרים ניתן להגיע לאותה תוצאה, בין אם נוקטים את הגישה המוחשית ובין אם נוקטים את הגישה המופשטת... גם שיעור הפיצויים זהה על-פי שתי הגישות. הוא הדין בעובד שניזוק, וכתוצאה ממעשה הנזק יקשה עליו לקבל עבודה בעתיד בשוק העבודה, אם הוא ייזקק לשוק זה. על-פי הגישה המוחשית, יש להתחשב בסיכוי, כי הניזק יפסיק את עבודתו וייזקק בעתיד לשוק העבודה. שיעור הפיצויים ייקבע על-פי מהותו של הסיכוי. על-פי הגישה המופשטת זכאי הניזק, כמובן, לפיצוי על עצם הפגיעה בו. אך גם כאן ייקבע היקף הפיצוי על-פי מהותו של הסיכוי, כי הניזק ייזקק לשוק העבודה" [בעמ' 301, ב-ס' 10 לפסה"ד].
אם כן הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובע מהיום ועד הגיעו של התובע לגיל פרישה בגיל 67 (בעוד 8 וחצי שנים , שהם 102 חודשים) הוא כדלקמן: 8,000 ₪ * 89.9347 (מקדם היוון לפי 3% עד הגיעו של התובע לגיל פרישה) * 10% נכות תפקודית. סך הפיצוי האקטוארי המלא הוא 71,948 ₪.
בענייננו, עולה מהנתונים, גילו של התובע, הכשרתו, ופגימות נוספות שנגרמו לו בתאונה השנייה, כי אובייקטיבית יקשה על התובע למצוא עבודה ולהתמיד בה. הסיכוי שגריעת שכרו תהיה מליאה הוא גבוה. יש לייחס לעתידו סיכוי של גריעה מליאה של השכר שחושב אקטוארית בגין אובדן כושר ההשתכרות.
על סכום זה יש להוסיף הפסד הפרשות לפנסיה על הפסד שכר זה, לפי שיעור של 12.5%, היינו תוספת של 8,994 ₪.
אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, בנסיבות, הוא 81,000 ₪ [ 80,942 ₪ בעיגול].
עזרת הזולת
התובע הצהיר בתצהירו כי גם בגין התאונה הראשונה רעייתו נאלצה לסייע לו "בהחלמה ושיקום, בניקיון, בבישול, בקניות וכיוב' עבודות משק הבית ופרנסה" [ס' 55 לתצהירו] .
רעייתו מעידה בתצהירה ובחקירתה כי בגין התאונות נאלצה לטפל לבדה, הן בתובע, הן בארבעת ילדיהם והן בהוריו הקשישים של התובע.
אזכיר כי, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ פ"ד כח (1) 277]. לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
אשר על כן, לאור העובדה כי התובע לא טוען כי הוציא בפועל בעבר הוצאות בגין עזרה לזולת, וכי לא צירף ראיות בעין להוכחת רכיב סכום הפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה, ובהסתמך על עדותו ועדות רעייתו , כאמור, מצאתי להעמיד את הפיצוי לתקופת העבר והעתיד בגין ראש הנזק של עזרת הזולת – על סכום כולל של 18,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ולעתיד
התובע גורס בתצהירו כי, בין היתר, כי "נגרמו לו הוצאות מרובות לטיפולים רפואיים, למשככי כאבים ולהוצאות מרובות לנסיעות עבור קבלת הטיפולים ורכישת משככי כאבים ותרופות הרגעה, שבהם אני נעזר עד היום ולצמיתות".
הנתבעת מפנה לכך שלא הובאו ראיות בעין להוצאות כלשהן בראש נזק זה.
למרות שהתובע לא השכיל לשמור את כל קבלותיו להוכחת ראש נזק זה, יש להניח כי בתקופות הסמוכות לתאונה הראשונה נזקק לשימוש מוגבר בתחבורה וכן נזקק לטיפול רפואי ולמשככי כאבים , וגם ביצע בעקבות התאונה טיפולי פיזיותרפיה.
אשר על כן, ראיתי לנכון לקבוע בראש נזק זה של הוצאות רפואיות והוצאות ניידות - פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך 3,000 ₪.
כאב וסבל
אזכיר, כי על פי חוק הפיצויים שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע חוק הפיצויים.
בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואיות המשוקללת -8%, וחלוף הזמן מאז ארעה התאונה, הפיצוי בשל הנזק הלא ממוני בגין התאונה, הוא 16,000 ₪ [15,148 ₪ – במעוגל , בהתאם לדין עד 10%].
סך הפיצויים
מצאתי לקבל את התביעה, כך שהסכום שאמור להיות משולם לתובע הוא פיצוי כולל בסך של 240,000, הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:
הפסד שכר לעבר
אובדן כושר השתכרות לעתיד
122,000 ₪
81,000 ₪
עזרת הזולת (לעבר ולעתיד)
הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד)
18,000 ₪
3,000 ₪
כאב וסבל
16,000 ₪
סך הכל
240,000 ₪
בנסיבותיו של תיק זה, אני מוצא כי התובע זכאי להוצאות שכר טרחת בא-כוחו, באשר משאוחדו התיקים, התקבלה תביעתו המאוחדת בחלקה. בכל הקשור לעדים, יכול שלא היו בקיעים בחלק מהעובדות, אך התובע נחזה כמי שנאלץ להביאם בשל החשדות שהועלו בענין מסמכים מסויימים בהקשר של התנהלות המושב והמשק.
סוף דבר
לאור כל המפורט בפסק דין זה, אני פוסק כי:
התביעה בגין התאונה השנייה – שהוגשה בנדון ב- ת"א (תל אביב) 23911-02-15 – נדחית בזאת.
התביעה בגין התאונה הראשונה שהוגשה בנדון ב-ת"א (תל אביב) 22674-09-15 - מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 240,000 ₪.
עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 36,504 ₪ , וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון ובהחזר הוצאות העדים שזימן (ככל ששילם למי מהם על פי החלטותי; התשלום - כנגד קבלות מתאימות) .
סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעת לתובע באמצעות בא-כוחו, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעת; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

813זכות ערעור - כדין.
המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.
5129371

ניתן היום, כ"א אדר תשפ"א, 05 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.