הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 23126-12-13

לפני כבוד השופט הבכיר יחזקאל הראל

התובע:

ל. ז.
ע"י ב"כ עוה"ד מירב וולניץ-יטח

נגד

הנתבעת:

עיריית תל-אביב-יפו
ע"י עו"ד מ.גנות ואח'

פסק דין

לפני תביעת התובע יליד 1931, תושב גבעת שמואל, כנגד הנתבעת עיריית תל – אביב יפו. עניינה של התביעה היא בהתנהלות הנתבעת, לשיטת התובע, בחוסר תום לב, זדונית או למצער, רשלנית, כלפי התובע – עת ניהלה מולו הליכים רבים, בגין דו"חות חניה שלטענתו, נרשמו כנגדו שלא כ דין.

לדברי התובע, "... יש לי רגישות לצדק, ובשל רגישותי לצדק פעלתי באופן מקיף להבאת הצדק אל האור. פעלתי ללא לאות תוך השקעת משאבים כספיים ורגשיים, על מנת שלא תתאפשר התעמרות מעין זה בציבור הנכים. הנתבעת מצידה, באופן חסר תקדים לא פחות, פעלה על מנת שלא לאפשר לי לעשות כן. הנתבעת כשלה, צדקתי יצאה אל האור, אך המחיר ששילמתי כבד, ועל כן יש להטיל על הנתבעת מלוא האחריות לפצות". (ס' 15 לכתב התביעה).

התובע הוכר בין היתר, כנכה רדיפות הנאצים, על ידי הלשכה לשיקום נכים, ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי סעיף 34(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"). עוד יצוין כי בשנת 1995, הוכר התובע על ידי ועדה רפואית מטעם הביטוח הלאומי, לענייני מס הכנסה, בתור נכה בשיעור נכות כללית של מעל 90%. יאמר כי התובע אינו נכה בגפיו.
התובע מחזיק ב"תג נכה" כמשמעו בחוק החניה לנכים, תשנ"ד – 1993 (להלן: "חוק חניית נכים"). התובע עושה שימוש בתג הנכה.

התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע, במהלך שמיעת הראיות בישיבת יום 14.5.18 וסיכומיהם בע"פ של ב"כ בעלי הדין, שנפרשו על פני 7 שעות ברציפות (כולל הפסקה של 45 דקות), היא כי עסקינן באדם בעל יכולות נדירות: זיכרון פנומינאלי; הבחנה בדקויות, שאדם הצעיר ממנו בעשרות שנים היה מתקשה להבחין בהן; אינטליגנציה גבוהה; עיקשות; חוכמה רבה; כושר התנסחות משפטי; ערנות לכל אורך הדיון תוך הערת הערות בין לחלל האולם ובין לבאת כוחו; יכולת ריכוז לכל אורך שעות הדיון, למעט 15 דקות אחרונות של סיכומי הנתבעת.

לטענת התובע, בגין מעשי ומחדלי הנתבעת כלפיו, עומדת לו עילת תביעה כנגדה, בגין עוולת נגישה ורשלנות, כמשמען בפקודת הנזיקין. הוסיף וטען התובע כי עיקול שהטילה הנתבעת, שלא כדין, על חשבונו בבנק, מקים לו עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965. כמו כן עתר לחייב את הנתבעת בהוצאות שנגרמו לו עקב ניהול ההליכים.

לטענת התובע, כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעת, נגרמה לו נכות נפשית. לתמיכה בטענתו, הגיש חוות דעת רפואית, ערוכה על ידי ד"ר מרצ'בסקי, פסיכיאטר, אשר מצא כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30%, וכי 20% מתוכם נגרמו בגין אירועי התביעה.
הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר חיים שם-טוב, פסיכיאטר, אשר מצא כי התובע סובל מהפרעת אישיות בעלת מאפיינים נרקיס יסטיים ואובססיביים, וכי אין קשר בין מצבו הנפשי לבין האירועים הנטענים.
המותב הקודם שדן בתובענה עד לחודש פברואר ש.ז, מינה את ד"ר דניאל גרופר, פסיכיאטר, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. ד"ר גרופר קבע כי נכותו הצמיתה של התובע הי א בשיעור של 10%, לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות, וכי מחציתה נגרמה בגין האירועים נשוא התובענה.
בנוסף, טען התובע כי ההליכים נשוא התובענה גרמו להחמרת מצבו הלבבי, לתמיכה בטענתו צרף את חוות דעתו של פרופ' צבי ורד. הנתבעת חלקה על דעת המומחה וצרפה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר רסין. הצדדים הגישו את חוות דעת המומחים מבלי לזמנם לחקירה .

כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת.

אדרש תחילה להוראות הדין ול"פרשות" (כהגדרתן ע"י התובע), ולאחריהן אדרש לשאלה האם הן מקימות לתובע עילות תביעה כנגד הנתבעת.

חוק חניית נכים

אביא להלן מהוראות חוק הנכים:

"(א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן – הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:
(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(3) החניה נעשית באופן שאין בו סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;
(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.".

בחודש אוקטובר 2006, כפי שעולה מתצהירו ומחקירתו הנגדית של עד הנתבעת, מר יאיר אמר, המשמש כסגן מנהל אגף הפיקוח אצל הנתבעת (להלן: "יאיר"), הודיעה הנתבעת על מדיניות אכיפה חדשה בכל הקשור לחניית כלי רכב הנושאים תגי נכה על מדרכות בעיר. המדיניות לא נאכפה ביחס לכלי רכב הנושאים תג נכה אשר ניתן לאנשים הנעזרים בכיסאות גלגלים לצורך ניידותם.
בהתאם למדיניות החדשה, נרשמו דו"חות, בתחילה בצירי תנועה ראשיים, ובהמשך בכל רחבי העיר – בגין חנייה אסורה, בנסיבות כדוגמת: חנייה על המדרכה, מעבר חציה, ציר תנועה מהיר, הפרעה לתנועה ועוד.

הפרשה הראשונה

ביום 13.12.07, הגישו "עמותת נגישות ישראל" (להלן: "העמותה") והתובע, עתירה כנגד הנתבעת לבית המשפט המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: "העתירה").

בעתירה נטען כי מדיניות האכיפה החדשה הננקטת על ידי הנתבעת, מנוגדת לחוק חניית נכים, ומסבה לציבור האנשים עם מוגבלויות נזקים כבדים וסבל רב.
העותרים עתרו לבית המשפט להורות לנתבעת לחדול ממדיניותה החדשה; להורות לנתבעת להשיב לאנשים עם המוגבלויות, אשר נקנסו בהתאם לאותה מדיניות, את כל הקנסות שנגבו מהם ו/או לבטל את הדו"חות.

ביום 23.1.08 ניתן, בהסכמת הצדדים, צו זמני לפיו הנתבעת תחזור לפעול לפי מדיניות האכיפה הקודמת, קרי, יינתנו דו"חות לנכים רק אם מתקיים האמור בסעיפים קטנים 3 ו-4 לסעיף 2(א) לחוק חניית נכים. כן הוסכם, כי מדיניות האכיפה הקודמת תישאר בעינה עד ל החלטה אחרת.

ביום 8.6.09 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, שקיבל בהמשך תוקף של פסק דין, במסגרתו הוסכם כדלקמן:

"4. העירייה תיענה בחיוב לבקשות לביטול דו"חות בכפוף להתקיימותם של כל אלו:

4.1 הדו"ח נרשם לכלי רכב הנושא תג נכה בעת ביצוע העבירה בגין חניה על המדרכה בתקופה שבין 21.1.07 לבין מועד חתימת הסכם זה ברחובות בהם נאכפו באותו מועד התנאים המנויים בסעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק, כמפורט בנספח "א" להסכם זה.

4.2 באשר לדו"חות שנרשמו בתקופה שבין 21.1.07 לבין 23.1.08 – הוגשה בקשה לביטול הדו"ח במועד הקבוע לכך בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן – החסד"פ), ובלבד שעניינם לא הוכרע בבית המשפט; לגבי דו"חות שנרשמו בתקופה שבין 23.1.08 לבין מועד חתימת הסכם זה – אף אם לא הוגשה בקשה לביטול הדו"ח במועד הקבוע לכך בחסד"פ, ובלבד שעניינם לא הוכרע בבית המשפט.
4.3 הדו"ח אינו מפרט את נסיבות העבירה ו/או אין ראיה אחרת לקיומם של תנאי סעיפים 2(א)(3) ו-2(א)(4) לחוק.

5. היענות לבקשות לביטול דו"חות בהתאם להוראת סעיף 4 לעיל תביא לסילוק סופי ומלא של טענות הנכים מקבלי הדו"חות נשוא העתירה ולא תהיינה להם כל בקשה ו/או עילת תביעה נוספת בקשר עם אותם דו"חות.

6. למען הסר ספק יודגש, כי הוראות סעיפים 1-5 להסכם זה מתייחסות אך ורק לעבירה נשוא העתירה, שעניינה חניה על המדרכה, ואילו עבירות חניה אחרות תמשכנה להיאכף כלפי כלי רכב הנושאים תגי נכה בעת ביצוע העבירות בהתאם להוראות החוק." (ס' 4-6 להסכם הפשרה).

הפרשה השנייה

ביום 26.6.07, החנה התובע את רכבו על מדרכה ברח' יגאל אלון 3 בת"א. בשובו לרכבו, מצא על שמשת הרכב דו"ח חניה, בו נרשם בשגגה, כי העבירה בוצעה ברח' ההגנה 3 בת"א. בעקבות זאת פנה התובע לנתבעת במכתב מיום 17.12.07, בו פירט טענותיו, כולל ציון העובדה בדבר הטעות בכתובת, וביקש להישפט בגין העבירה.
הנתבעת השיבה לתובע במכתבה מיום 27.12.07 כי "... ע"פ מדיניות האכיפה החדשה ירשמו דוחות לגבי נכים שנמצאו חונים על המדרכה". הנתבעת לא נדרשה לשאר טענותיו של התובע.

בהמשך, המציאה הנתבעת לתובע "הזמנה למשפט וכתב אישום" בעקבותיהם שב התובע וטען לשגגה שנפלה. בדיון שהתקיים ביום 30.10.08, בפני כבוד השופטת גזית, ביקשה הנתבעת להפסיק את הדיון לצורך בחינת עמדתה מחדש, וביום 5.11.08 הודיעה בין היתר, כי "... לפנים משורת הדין מוסכם להורות על ביטול כתב האישום". התובע התנגד לביטול כתב האישום, עמד על בקשתו לזיכוי וכבוד השופטת גזית, נעתרה לבקשתו.

הפרשה השלישית

ביום 16.8.07, נרשם לתובע דו"ח בגין עבירת חניה, לצד אבני שפת מדרכה הצבועות באדום-לבן בדרך ההגנה מול בית מספר 69 בת"א. במכתב מיום 13.2.08 ששלח התובע לנתבעת בעקבות המצאת הודעת התשלום נשוא הדו"ח, עתר לביטול דו"ח החניה. עתירתו נדחתה על ידי הנתבעת. משכך, הגיש התובע לבית המשפט לעניינים מקומיים "בקשה למתן צו לעיכוב הליכי התביעה של קנס בגין דו"ח חניה, ובקשה למתן החלטה לביטול הדו"ח נשוא הקנס" (נספח 18 למוצגי התובע). בבקשתו, המשתרעת על פני 18 עמודים מודפסים כפי שנהג גם בהמשך , נדרש באריכות, בין היתר, לדו"ח; להתנהלות הנתבעת; לעתירה; לטענות משפטיות; ולפסיקת הוצאות בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

הנתבעת השיבה בכתב לעתירה, דחתה את כל טענותיו והשאירה לשיקול דעת בית המשפט את ההחלטה בדבר מתן רשות להישפט בגין הדו"ח נשוא הפרשה. התובע השיב בכתב לתגובת הנתבעת, בשוטחו טענותיו על פני 7 עמודים. ביום 16.4.09 ניתנה החלטת כבוד השופטת גזית בבית משפט לעניינים מקומיים, כי "לפנים משורת הדין ומניעת חשש לעיוות דין אני נותנת למבקש ארכה להישפט".

בעקבות ההחלטה הודיע התובע בין היתר, כי לא ביקש ואינו מבקש ארכה להישפט וכל שביקש הינו – ביטול הליך הגבייה של הקנס שהוטל עליו, כמו גם ביטול הקנס עצמו בשל טענת התיישנות. לפיכך, עתר בבקשה בכתב, הנפרסת על פני 3 עמודים, להארכת הצו הזמני לעיכוב הליך הגבייה, עד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

בהחלטת בית המשפט מיום 30.4.09, נקבע כי התובע רשאי למשוך את בקשתו, או לנקוט בהליכי ערעור. בד בבד, קיבל התובע הזמנה למשפט בגין הדו"ח.
בעקבות זאת, שב התובע והגיש "הודעה חדשה" לבית המשפט, בה הודיע בין היתר, כי הינו מגיש ערעור על החלטות בית המשפט, וכן שב וחזר על טענת ההתיישנות.

התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים. כתב הערעור נפרס על פני 13 עמודים ולו צורפו 16 נספחים. בדיון שהתקיים בערעור ביום 14.1.10 בפני כבוד השופט גלעד נויטל, חזר בו המערער מהערעור, לאחר שבית המשפט הסביר לו את זכויותיו, לרבות זכויותיו בהליך העתיד להישמע בבית משפט קמא.

בהמשך הגיש התובע הודעה בכתב בה הודה בעובדות נשוא כתב האישום, אולם כפר באשמה, בטענה כי חנה כדין, שכן לא הופר כל תנאי מארבעת התנאים הקבועים בחוק חניית נכים. כן עתר לזימונם של שני עדים מטעם הנתבעת.
הנתבעת הגישה תגובה בכתב בה כפרה בטענותיו והתנגדה לבקשה לזימון.

כבוד השופטת ברוורמן דחתה בהחלטתה מיום 21.5.10 את בקשת התובע לזימון העדים והורתה על שמיעת הראיות.

בדיון שהתקיים ביום 30.6.10 בפני כבוד השופטת לימור בן שמן שינה הפקח שרשם את הדו"ח, את מקום חניית הרכב ברח' ההגנה, תוך שהוא טוען כי הרכב חסם את נתיב הפניה ימינה, וכי ברח' האצ"ל שנמצא בסמוך, יש חניונים. התובע הכחיש כי חנה במקום בו העיד המפקח כי חנה, והוסיף ואמר כי חנה במקום אשר בו לא הייתה כל הפרעה לתנועה. לאחר תום שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים, הורשע התובע בעבירה המיוחסת לו, תוך ש כבוד השופטת בן שמן נותנת דעתה לסתירה בעדות הפקח. לטענת התובע, התנהלותה המכוונת ו/או הרשלנית של הנתבעת שלא נתנה דעתה לטענותיו בדבר מקום חניית רכבו, היא שהביאה להרשעתו.

התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לערעורים כתב ערעור המשתרע על פני 17 עמודים, במסגרתו עתר לביטול פסק הדין ולזיכויו. בדיון שהתקיים ביום 5.10.10, בפני כבוד השופט מאיר יפרח, התקבל הערעור, לאחר שנקבע כי לא הוכח שחניית רכבו של התובע גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

בעקבות זיכויו, הגיש התובע בקשה בכתב, לבית המשפט לעניינים מקומיים, לפסיקת הוצאות על פי סעיף 80 לחוק העונשין. בבקשתו שהשתרעה על פני 4 עמודים, שב וחזר על כל טענותיו שנטענו על ידיו עובר לדיון שהתקיים ביום 3.6.10, והוסיף וטען כי "התביעה החליטה על קשירת קשר עם הפקח שרשם את הדו"ח כדי לתאם עמו גרסה בעניין מקום העבירה, גרסה אשר תשרת את צרכי התביעה, ותביא להרשעתי" סעיף 11 לבקשה).
הנתבעת השיבה לבקשה ודחתה את טענותיו. התובע הגיש תשובה לבקשה שהשתרעה על פני 6 עמודים, תוך שהוא דוחה את כל טענות הנתבעת. כבוד השופטת לימור בן שמן, קבעה בהחלטתה מיום 8.2.11, כי "מתוך פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד עצמו, למדים אנו כי היה בסיס להגשת כתב האישום כנגד המבקש, אף אם בסופו של יום ביטל בית המשפט הנכבד, את הרשעתו של המבקש. לפיכך, אינם מתקיימים התנאים לחיוב המשיבה בהוצאות" (סעיף 4 להחלטה).

לטענת התובע, "העוול תוקן רק אחרי ערעור שני לביהמ"ש המחוזי, אשר הצריך השקעה של טרחה רבה, זמן, כסף, ומשאבים רבים, פגעו במצב הבריאותי שלי ותרמו לנכות הנפשית שנקבעה לי" (הדגשה במקור, סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית).

הפרשה הרביעית

ביום 30.10.08 נרשם לתובע דו"ח נוסף בגין חניה על המדרכה. לפי המוסכם בעתירה, פנה התובע לנתבעת במכתב בו הפנה את תשומת ליבה כי הדו"ח עומד בסתירה לצו שניתן ביום 23.1.08, וכי רכבו לא חסם ולא יכול היה להפריע לתנועה החופשית של הולכי הרגל, כולל הולכי רגל עם עגלות, וכן כי לא סיכנם. התובע הציג תמונה בה נראה רכבו חונה לבדו על המדרכה, כשמשמאל לרכבו, במרחק העולה על 1.3 מ', מסומן שביל אופניים (נספח 39 לתצהיר התובע).

במכתבה מיום 30.4.09 דחתה הנתבעת את בקשת התובע, בנימוק כי "מבדיקה שערכנו מול פקח החניה, עורך הדו"ח, עולה כי הרכב נשוא הדו"ח שבנדון ורכב נוסף חנו בשטח המדרכה הציבורית וחסמו את המעבר להולכי רגל . נוסיף, כי הדו"ח נערך בעקבות תלונה שהתקבלה במוקד העירוני ועל אף שהבחין בתג נכה" (נספח 40 למוצגי התובע).

הנתבעת הגישה תצלום הדו"ח שנערך על ידי הפקח בו נראה רכב התובע חונה על המדרכה, כשמאחוריו משמאל, בקרבת שביל האופניים, חונה רכב נוסף על המדרכה (נ/1). ניתן להבחין בבירור כי נותר מעבר צר מאוד להולכי רגל שרוחבו קטן מ-1.3 מ'.

לטענת התובע, בהתאם לסעיף 4 להסכם הפשרה, היה על הנתבעת לבטל את הדו"ח בגינו הוגש כתב האישום. התובע השיב בכתב, לכתב האישום, בבקשה שהשתרעה על פני 8 עמודים בצירוף 9 נספחים. למחרת, הודיעה הנתבעת כי נוכח מדיניות העירייה לאכיפת חנייה של נכים, ככל שאין בה סיכון להולכי רגל, לעגלות נכים וילדים, ושאינה גורמת להפרעה ממשית בתנועה- הינה מסכימה לפנים משורת הדין להורות על ביטול כתב האישום. כן ציינה כי בהתאם להוראות ההסכם- מנוע התובע מלבוא בכל תביעה או דרישה נוספת בכל הנוגע לדוחות שבוטלו. (נספח 43).

התובע השיב בכתב לעמדת התביעה, בתגובה המשתרעת על פני 7 עמודים, בחוזרו על טענותיו ובדרישה לזיכויו, בנימוק כי משכפר באשמה עובר לבקשת הנתבעת לביטול כתב האישום- יש לזכותו. כן עתר לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין.
כבוד השופט גולדין הורה בהחלטתו מיום 3.3.10 על ביטול כתב האישום. בעקבות זאת הגיש התובע בקשה בכתב לביטול ההחלטה, להורות על זיכויו, ולפסיקת הוצאות.

התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת כבוד השופט גולדין, מיום 3.3.10, במסגרתו שב ועתר לזיכויו ולפסיקת הוצאות.
בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 13.5.10 בפני כבוד השופטת צ'רניאק, הורתה כבוד השופטת על ביטול החלטת בית משפט קמא, והחזרת העניין לבית משפט קמא על מנת שיבדוק את הנסיבות ואת טענות התובע בבקשה לזכותו.

בעקבות פסק דינו של בית משפט המחוזי, שב התובע על בקשתו ועתר לפסיקת ההוצאות. הנתבעת התנגדה לבקשה ובתום הדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 18.7.10, הורה כבוד השופט גולדין לתובע להגיש בכתב את סיכום טענותיו. בעקבות זאת, הגיש התובע תלונה על השופט גולדין לנציבות תלונות הציבור על השופטים. בהחלטת נציבות התלונות מיום 25.10.10, נדחתה התלונה.

בד בבד, שב התובע והודיע לכבוד השופט גולדין, כי כל טענותיו נטענו בהרחבה בכתב וכי הוא מבקש כי בית המשפט ייתן החלטתו המנומקת.
הנתבעת התנגדה לבקשת הזיכוי, והתובע, לאחר שנועץ בעו"ד, הגיש תשובה לתגובת הנתבעת.

כבוד השופט גולדין דחה בהחלטתו מיום 14.12.10 את הבקשות, וחייבו בהוצאות בסך 700 ₪. התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת כבוד השופט גולדין. כבוד השופטת צ'רניאק דחתה בפסק דינה מיום 23.3.11 את הערעור, אולם הורתה על ביטול ההוצאות שנפסקו.

חרף ביטול ההוצאות, פנתה הגב' אושרוביץ הממונה על האכיפה אצל הנתבעת לתובע, במכתב דרישה מיום 18.5.11 לתשלום ההוצאות. בעקבות פניית התובע, הודיעה הגב' אושרוביץ לתובע, במכתב מיום 6.6.11 כי נפלה טעות וכי לא עודכנה בדבר ביטול הוצאות משפט. הגב' אושרוביץ' הוסיפה וכתבה כי "... בנסיבות האמורות, ברצוני להביע התנצלותי על ההתראה שנשלחה אליך למרות שפסק הדין בוטל בבית המשפט המחוזי. צר לי על האי נעימות וההטרדה" (נספח 64 למוצגי התובע).

התובע לא נכון היה להסתפק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שביטל את ההוצאות, אך דחה את בקשתו לזיכוי ולא לביטול כתב האישום. לפיכך, הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. כבוד השופט רובינשטיין דן בשאלה האם הודעת הנתבעת כי היא חוזרת בה מכתב האישום לאחר שהתובע הגיש את תגובתו בכתב, לפי סעיף 123 לחוק סדר הדין הפלילי, אולם טרם ישיבת ההקראה – משמעה כי יש לזכות את הנאשם.
כבוד השופט רובינשטיין השאיר השאלה בצריך עיון. עם זאת, נוכח הסכמת הנתבעת לזיכוי התובע, הורה על זיכויו, אולם הוסיף וקבע כי "... פרשנות שכזו אינה נדרשת לעת הזו, וכמובן אף בידי המחוקק להבהיר עמדתו". כבוד השופט רובינשטיין דחה את בקשת רשות הערעור של התובע, ככל שהיא נוגעת לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

הפרשה החמישית

פרשה זו היא נשוא שני דוחות בגין שני מקרים נוספים בגינם הואשם התובע בחניה על מדרכה. לטענתו, הנתבעת פעלה בעניין זה ברשלנות בניגוד לחוק חניית נכים, ותוך הפרה נוספת של הסכם הפשרה. בעקבות זאת הודיע התובע על רצונו להישפט. הנתבעת הגישה כתבי אישום והזמנות לדין, אולם לאחר שהתובע הגיש בקשה לאיחוד התיקים הפלילים התלויים נגדו, הודיעה על ביטול כתבי האישום.

הודעת הנתבעת על ביטול כתבי האישום ניתנה, תוך שהנתבעת מודיעה כי "לאחר בדיקות נסיבות עריכת הדוחות, והגם שבשני המקרים הבחינו הפקחים כי ברכב הוצג תג נכה מצולם... מודיעה התביעה על ביטול כתבי האישום בתיקים שבכותרת לפנים משורת הדין, לפני ישיבת הקראה..." (נספח 66 לראיות התובע).

"בעקבות התנהלות הנתבעת בפרשיות שתוארו לעיל, ומתוך כוונה להפסיק את רדיפותיה, התלוננתי על התנהלות התביעה העירונית במכתב ששלחתי ליועץ המשפטי לעיריית תל אביב... – המכתב נשלח על ידי עו"ד רועי שחר ובגין ייעוץ כללי זה נגבה שכ"ט בסך 13,920 ₪" (סעיף 12 לתצהיר התובע). במכתבו טען התובע בין היתר, לקשירת קשר בין התביעה לבין הפקח כדי להביא להרשעתו באמצעות עדות שקר. היועץ המשפטי העביר את הפניה למנהלת יחידת התובעים, אשר במכתבה מיום 29.02.12 דחתה את טענותיו. הוסיף וטען התובע בתצהירו כי "...רדיפות המאשימה נמשכו גם אחרי התלונה שהגשתי ליועץ המשפטי לעיריית ת"א " (סעיף 12 לתצהיר – הבלטה במקור).

הנכות הנפשית

אביא להלן מחוות דעתו של ד"ר גרופר שבדק את התובע ביום 23.2.16 כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש:

"הפסיכולוגית מתארת את התעסקותו המרובה במאבקים המשפטיים שתורמים לדעתה לשימור הדימוי העצמי שלו כלפי העולם וכלפי אשתו 'עם תכנים נרקיסיסטיים ופרנואידיים של רדיפה ללא דלוזיה'. מתואר החשש שלו מהידרדרות מנטאלית עם התייחסות אובססיבית בתביעותיו המשפטיות שמהוות עבורו מנגנון הגנה בפני פחדיו ותסכוליו.
...נבדק על ידי להעריך את מצבו הנפשי ואת ההשלכה על מצבו הנפשי של סדרת עימותים משפטים שהיו לו עם עיריית ת"א בנושא דוחות חנייה רבות שניתנו לו ושהוא הצליח להוכיח (בכולם או ברובם), שהם ניתנו לו שלא כחוק. במהלך בדיקתו אצלי תיאר בפרוטרוט את מאבקיו ואת הדוחות השונים, ותיאר את עצמו כנרדף ע"י העירייה שהפכה את המאבקים המשפטיים לעניין עקרוני כשהמטפלים שלו מציינים שמאבקים אלו וגישת העירייה כלפיו, עוררות בו תחושות רדומות של תקופת רדיפות הנאצים עם גוון פרנואידי שלא מגיע לרמת מערכת רדיפתית מובנית.
ז... אומר שהמשפטים ארכו זמן רב ושמרביתם גזלו ממנו זמן, כסף ואנרגיה, וקוממו נגדו את בני משפחתו שלוחצים עלו להפסיק את מלחמותיו. למרות שהוא מכיר בכך שתגובותיו אולי מוגזמות עקב חוש הצדק שלו, הוא מגדיר את גישת העירייה כלפיו כהתעקשות עקרונות עם השקעת משאבים ומאמצים לא פרופורציונלית.
עוצמת הסימפטומים הנדרשים לקביעת רמת נכות כזו רחוקה ממצבו של התובע שמציג את דבריו ועמדותיו בצורה בהירה ומדויקת, מנהל משפטים (וזוכה בהם) מול סוללות עורכי דין מנוסים, ומכלכל את ענייניו בצורה עצמאית ומנטלית תקינה, שגם התעקשותו לנהל את סדרת המשפטים נגד העירייה מתוארת ע"י המומחה כהגיונית ורציונלית ולא כתוצאה מעיוות חשיבתי".

סיכום והמלצות

  1. "מר... סובל מהפרעת אישי ות מורכבת עם מרכיבים אובססיביים ונרקיסיסטיים בשילוב עם תסמונת הסתגלותית כרונית.
  2. הנכות המתאימה למצבו של הנבדק היא 10% נכות צמיתה, לפי סעיף 34(ב)(2) של המל"ל.
  3. נכות זו נובעת מגורמים שונים (גורם אישיותי, רדיפות הנאצים, בעיות זוגיות, ותגובה לבעיות גופניות), אך גם מהעימות המשפטי הממושך עם תחושת העוולה שנגרמה לו.
  4. הטענה שרק הפרעת האישיות של התובע היא שגרמה לו להיגרר למערכת משפטית זו, אינה עומדת במבחן המציאות כיוון שבמרבית המשפטים הוא יצא וידו על העליונה.
  5. אני מעריך את הנכות הנובעת מתחושת העוולה שנגרמה לתובע ע"י עיריית ת"א (ומשרשרת המשפטים בה היה מעורב כתוצאה מכך) במחצית מהנכות הכוללת דהיינו -5%). ואת הנכות הנובעת מהגורמים שמניתי בסעיף 3 במחצית (5%)".

בחקירתו הנגדית נשאל התובע :

"ש.זה נכון שבמהלך הטיפול הנפשי שלך במקביל שהתלוננת על תחושת אי הצדק, אתה גם אמרת שמנגד ההתדיינויות המשפטיות בעצם הם משמרים לך את הערך העצמי שלך וממלאים אותך בגאווה ובתחושת קומפוטנטיות.
ת.כאשר אני מצליח כנגד כל הסיכויים לקבל פסק דין שמצדיק אותי בסכסוך של מקרים בודדים שיכולים לקבל, כגון הפיכת הרשעה בבית המשפט המחוזי על בסיס עובדתי בהפיכתה לזיכוי מלא. כמובן שזה בכוחות עצמי. מעשה כזה, שהיא תוצאה של מלחמה קשה מילא אותי באותן התחושות שאת ביטאת אותן. (עמ' 24 לפרוטוקול ישיבת יום 14.5.18).

מדברי התובע, תיאור הפסיכולוגית וחוות דעתו של ד"ר גרופר כפי שהובאו לעיל, עולה כי עסקינן באדם שאינו נרתע מניהול מאבקים משפטיים כנגד הרשויות השונות. מאבקים אלו תורמים לו לשיפור ולשימור הדימוי העצמי ולהתמודדות עם גילו ובריאותו. על רקע זאת יש להבין את מאבקי התובע כנגד עיריית ת"א, הנמשכים במקביל, נכון למועד פסה"ד, בפרשה נוספת התלויה ועומדת בפני בית המשפט המקומי בת"א בגין דו"ח חנייה נוסף , פרשה לה סירבתי להידרש.

האם מנוע התובע מלתבוע פיצוי בנזיקין ו/או בגין לשון הרע , על אף שנדחו בקשותיו לפסיקת הוצאות לפי ס' 80 לחוק העונשין

סעיף 80(א) ל חוק העונשין, קובע לאמור:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

כפי שנקבע בע"א 243/83 עיריית ירושלים מ' גורדון, (11.2.1985), ההליך הקבוע בסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הוא אינצידנטאלי להליך הפלילי ואינו שולל הגשת תביעה אזרחית בנזיקין בגין התרשלות. לפיכך, אי פסיקת הוצאות לטובת התובע בגין מי מהפרשות, אינה חוסמת את דרכו מלתבוע פיצוי בגין עוולה נזיקית או עוולה לפי חוק איסור לשון הרע.

האם הנתבעת פעלה באופן המקים לתובע עילת תביעה בגין רשלנות ו/או עוולת הנגישה

הוראת סעיף 60 ל פקודת הנזיקין קובעת כדלקמן:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים... וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך... ".

כפי שנקבע בע"א (חי') 11339-02-16 ליאור פריבאי נ' ישי אפרים שמרלינג, (14.6.16):

"מהוראת סעיף 60 ל פקודת הנזיקין עולה, אפוא, כי על התובע להוכיח את יסודות עוולת הנגישה, עליו מוטל הנטל להוכיח, כי מדובר בהליך נפל, ועליו להוכיח, כי ההליך נפתח בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת. בנוסף, קיים התנאי, כי ההליך נסתיים לטובתו של התובע. ראה: ת"א (ירושלים) 1223/10 ניסים אליהו ברוך נ' ישראל יהודה (21/03/2011); ת"א (מרכז) 5726-08-07 אליעזר יעקב זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה (27/05/2009); ע"א 145/71 מרים ורמברנד נ' מנדל אגולסקי, פ"ד כה(2), 457." (עמ' 11-12 לפסה"ד).

כאמור, על התובע להוכיח את יסודות עוולת הנגישה. אדרש להלן לכל אחת מהפרשיות בנפרד ואבחן האם היא מקימה לתובע עילת תביעה בגין עוולת הנגישה ו/או הרשלנות .

הפרשה הראשונה – עסקינן בהליך שננקט על ידי התובע והעמותה, ומשכך אינו ממלא אחר התנאי הראשוני של הליך נפל שננקט על ידי אחר כלפי התובע.

הפרשה השנייה – הדו"ח נשוא הפרשה הוגש בהתאם למדיניות החדשה שננקטה על ידי הנתבעת, בגין חניה על המדרכה. הנתבעת חזרה בה מכתב האישום והתובע זוכה לבקשתו. בעשותה זאת, פעלה הנתבעת בהתאם להסכם הפשרה ומשכך ונוכח הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה – לא עומדת לתובע כל עילת תביעה כנגדה בקשר עם פרשה זו.

הפרשה השלישית – נשוא הפרשה הינו דו"ח בגין עבירת חניה מיום 16.08.07. בקשת התובע לביטול ההליך נדחתה על ידי כבוד השופטת גזית, בהחלטתה מיום 16.04.09. ביום 14.01.10 במסגרת דיון שהתקיים בפני כבוד השופט נויטל, נעתר התובע להצעת כבוד השופט וחזר בו מערעורו על החלטת כבוד השופטת גזית, ועל החלטות נוספות של בית משפט לעניינים מקומיים שניתנו בעניין שבנדון.
בתום שמיעת הראיות בבית משפט לעניינים מקומיים הורשע התובע, על אף הסתירה בעדות הפקח. ערעור שהוגש על ידי התובע לבית המשפט המחוזי התקבל ובקשת התובע לפסיקת הוצאות בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין נדחתה על ידי כבוד השופטת בן שמן בקובעה "... כי היה בסיס להגשת כתב האישום כנגד המבקש אף אם בסופו של יום ביטל בית המשפט הנכבד, את הרשעתו...". התובע לא הגיש ערעור על ההחלטה, לפיכך ולו רק מטעם זה הוא מנוע מלטעון אחרת.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, איני סבור כי בנסיבות דנן התמלאו התנאים הנדרשים לעילה בגין עוולת הנגישה, לרבות "...פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת". עם זאת, נכון היה אם הנתבעת הי יתה מוודאת היכן אכן החנה התובע את רכבו. משלא עשתה כן- פעלה ברשלנות.
בנסיבות העניין, בגין כך, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,000 ₪.

הפרשה הרביעית – התמונה שצולמה על ידי התובע בה נראה רכבו כשהוא חונה על המדרכה ומבלי שנצפית מכונית נוספת החונה בקרבתו, משקף, ככל הנראה, את מצב הדברים נכון למועד חזרתו של התובע לרכבו , לאחר שנוכח בדו"ח שהונח על שמשת רכבו. התמונה שצולמה על ידי הפקח בעת עריכת הדו"ח (נ/1) משקפת את המצב שהיה נכון לאותה עת. עיון בתמונ ת הדו"ח מלמד כי נותר מרווח צר בין שני כלי הרכב לבין שביל האופניים והמדרכה עליה פסעו הולכי רגל. משכך, חנייתו של רכב התובע, נכון למועד עריכת הדו"ח, היוותה סיכון לעוברי הדרך ומנעה מעבר חופשי להולכי הרגל ולעגלות. עוד י וזכר כי הפקח הגיע למקום בעקבות תלונה שנמסרה לנתבעת על ידי עובר אורח.
עוד יוער כי עסקינן בעבירה מתמשכת, וכי גם אם בעת שהתובע החנה את רכבו לא חנה רכב נוסף על המדרכה – משרכב נוסף חנה על המדרכה בעת מתן הדו"ח - עבר התובע את העבירה של חניה בניגוד להוראת סעיף 9 (א) (3) לחוק הנכים.

לבקשת התובע, שהוגשה בהתאם לסעיף 4 להסכם הפשרה, ביטלה הנתבעת את הדו"ח נשוא הפרשה, אולם סירבה בהמשך לבקשתו להסכים לזיכויו. התובע ניהל בעניין זה הליכים בשלושת הערכאות, הכול על מנת שבית המשפט יקבע כי היה על בית משפט לעניינים מקומיים לזכותו, במקום להיעתר לבקשת הנתבעת לביטול כתב האישום. יובהר כי זכותו של התובע הייתה למצות את ההליכים, אולם אין במימוש זכות זו כדי להקים לו עילת תביעה בגין עוולת הנגישה ו/או הרשלנות .
אוסיף ואציין כי פסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין ניתן נוכח הסכמת הנתבעת, מבלי שבית המשפט הכריע בשאלה האם היה מקום לזכות את התובע – או לבטל את כתב האישום.

הפרשה החמישית – עסקינן בשני דוחות נוספים שהוגשו בגין חניה על המדרכה. גם אם הנתבעת פעלה בניגוד להסכם הפשרה, דהיינו הגישה דוחות בגין חניה על המדרכה שעה שזו אינה מפרה את הוראות סעיפים 2 (א) (3) ו – (4) לחוק חניית נכים, הרי שפעלה כדין. כפי שנכתב בהודעת הנתבעת על ביטול כתבי האישום "...בשני המקרים הבחינו הפקחים כי ברכב הוצג תג נכה מצולם, בעוד שהחוק דורש הצגת תג נכה מקורי שנתנה רשות הרישוי..." (נספח 66 לראיות התובע). בחקירתו הנגדית הסביר יאיר כי אותה עת נהוג היה לרשום על גבי עותק הדו"ח שנותר בידי הפקח בלבד, את העובדה כי הוצג צילום של תג החניה במקום תג חניה מקורי. כן הסביר כי הנתבעת נתקלה בתופעה של זיופי תגי חניה ובשימוש בצילומי תג חניה באופן המאפשר חניה בו זמנית למספר כלי רכב, בניגוד להיתר שניתן על ידי משרד הרישוי. בנסיבות אלו, הגשת הדו"ח אינה מהווה הפרה של הסכם הפשרה, ואינה מקימה לתובע עילת תביעה בגין עוולת הנגישה ובגין רשלנות .

הוראת סעיף 5 להסכם הפשרה נועדה לשים קץ להתדיינויות שבין הצדדים, מקום בו הנתבעת מבטלת את אותם דוחות ו/או משיבה, לפונים אליה, את הקנסות שנגבו. דהיינו, משהנתבעת פועלת בהתאם להסכם ומבטלת את הדו"ח – מנוע אותו אדם מלהגיש כל בקשה או תביעה נוספת בקשר עם אותם דוחות. לפיכך, מצופה היה מהתובע לקיים את חלקו בהסכם הפשרה – מקום בו הנתבעת מילאה את חלקה , ולא להגיש כנגדה תביעה בגין מרבית הפרשות.

האם זכאי התובע לפיצוי בגין עוולת לשון הרע

אין חולק כי העיקול ע"ס של 484.50 ש"ח שהוטל ע"י הנתבעת על חשבון הבנק של התובע הוטל לאחר שהנתבע ת ביטלה את הדו"ח נשוא העיקול. מיד לכשהתובע פנה לנתבעת בבקשה להסרת העיקול, ועוד בטרם הועבר סכום העיקול לידי הנתבעת, בטלה הנתבעת את העיקול. (נספח 72 למוצגי התובע).

לטענת התובע, בגין כך, נפגע שמו הטוב בבנק בו מתנהל חשבונו.

הוראת ס' 1 לחוק איסור לשון הרע קובעת כדלקמן:

"(1) דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל המעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."

זה מכבר נקבע בפסיקה כי הטלת עיקול שלא כדין מקימה עילה בגין לשון הרע. בנסיבות העניין מצאתי כי יהא זה נכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪.

האם הוכח כי מצבו הקרדיולגי של התובע הוחמר בגין האירועים נשוא התובענה

התובע הגיש מטעמו את חוות דעתו של פרופ' צבי ורד, קרדיולוג אשר מצא כי ה"מדובר אם כן באדם חולה מאוד כמפורט לעיל. מחלת כלי דם מפושטת שפגעה בכלי דם רבים בגופו... המחלה המפושטת מוסברת חלקית על רקע גורמי הסיכון הרבים ובכללם סוכרת, אך בהחלט לא ניתן לשלול שלמצבו הנפשי המורכב קיימת השפעה של ממש על התפתחות ו/או התקדמות מחלתו הטרשתית... ממליצים הרופאים בכלל והקרדיולוגיים בפרט לחולים הלוקים במחלת לב קלינית, כמו מר ... להימנע ככל האפשר ממאמץ גופני משמעותי ולא פחות מכך ממאמץ נפשי משמעותי (הדגשה במקור- ה.י) אין לי ספק שהדיונים המשפטיים שמנהל מר ... לאחרונה נכללים בתחום של מצבים אלה והם בהחלט עלולים להשפיע לרעה על בריאותו ולא מן הנמנע שהם עלולים אף לקצר את תוחלת חייו...".

הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר רסין טובי קרדיולוג, אשר דחה את כל טענות התובע בדבר קשר סיבתי כלשהו בין מצבו הלבבי לבין ההתדיינויות המשפטיות מול הנתבעת, לרבות האירוע הלבבי שלקה בו בחודש אפריל 2014. המומחה סקר בהרחבה את מצבו הרפואי הלבבי של התובע; מחלת הטרשת הקשה ממנה הוא סובל; גורמי הסיכון הרבים ועוד.

הצדדים לא זימנו לחקירה את מי מהמומחים הרפואיים ולא מונה מומחה רפואי מטעם בית משפט. עיון בחוות דעתו של פרופ' ורד מלמד כי הוא נמנע מקביעות ברורות בדבר הקשר שבין האירועים נשוא התובענה לבין מצבו הלבבי של התובע. המומחה נדרש לסוגיה באופן כללי, מבלי להידרש לנסיבות העובדתיות נשוא התובענה, ולשאלה מהי תרומתן למצבו הלבבי .
יוזכר כי עול הראיה מונח על כתפי התובע לכל אורך ההליך.

נוכח הקביעות העובדתיות כפי שפורטו לעיל ובהמשך , איני מוצא כל קשר בין ההתדיינויות המשפטיות שבין התובע לנתבעת לבין מצבו הלבבי. הגעתי למסקנה זו, אף מבלי להביא בחשבון את תחלואיו האחרים של התובע, אשר לא שוכנעתי כי לא הם שהביאו למצבו הלבבי.

האם הוכח כי נכותו הנפשית ש ל התובע הוחמרה בגין ההליכים

כאמור, ד"ר גרופר מצא כי נכותו הנפשית של התובע היא בשיעור של 10%, וכי מחציתה נגרמה בגין מאבקיו המשפטיים אל מול הנתבעת. הצדדים לא זימנו לחקירה את המומחה ולא שלחו לו שאלות הבהרה .

המומחה קבע את קביעותיו על בסיס תלונותיו של התובע בפניו, והמצג שהציג בפניו במהלך בדיקתו. משהמומחה לא נחקר – לכאורה, קביעתו בדבר הקשר שבין הנכות בשיעור של 5% לבין ההתדיינויות המשפטיות עם העירייה נותר ה על כנה. עם זאת, סבורני כי יש לבחון האם הוכח המצג שהציג התובע בפני המומחה, והאם הוכחה אחריות הנתבעת בגינו .

במסגרת ראיותיה הגישה הנתבעת בין היתר, את כתב תביעתו של התובע כנגד עיריית רמת גן שהוגש בת"ק 21644-08-12, את פסק דינו מיום 26.02.13 של כבוד השופט יהודה גרניט ואת פסק הדין שניתן בערעור ביום 24.06.13. עיון במסמכים מלמד כי כתב התביעה הנפרס על פני 12 עמודים עניינו ב"... דו"ח החניה מספר ... וכן בהטרדות הרבות שנבעו מדוחות חניה רבים אחרים שקיבלתי בניגוד לחוק בתחומי השיפוט של עיריית רמת גן, דוחות אשר בסופו של דבר בוטלו כולם על ידי העירייה עצמה, ברוב המקרים רק לאחר שביקשתי להישפט בגין אותם הדוחות, כאשר התנהלות העירייה ונציגיה בהקשר לכל אותם הדוחות שצוינו לעיל גרמה לי נזקי בריאות, נזקי ממון, הוצאות, טרחה, ועוגמת נפש רבה כמפורט בהמשך" (סעיף 10 לכתב התביעה, הדגשות במקור).

התובע נמנע, מטעמים השמורים עמו, מלדווח לד"ר גרופר, כמו גם לביהמ"ש, על ההליכים שניהל מול עיריית רמת גן, ואשר מלמדים על התנהלות דומה להתנהלות עם הנתבעת. תביעת התובע כנגד עיריית רמת גן הועמדה על סך של 32,700 ₪ - מלוא סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות אותה עת. תביעתו כללה בין היתר, פיצוי בגין הוצאות, עוגמת נפש, נזק בריאותי וכן שכ"ט עו"ד בסך של 13,920 ₪ ש לדבריו נאלץ לשלם לעו"ד רועי שחר בגין פעולתו כלפי עיריית רמת גן, אשר "...הצדיקה את עצמה (הדגשה במקור – ה.י.) והוכתרה כאמור בהצלחה מלאה... ומכאן ההצדקה לפיצוי בגין מלוא עלות שכר הטרחה" (סעיף 46 לכתב התביעה). עיון בכתב התביעה ובפסק הדין מלמד כי עו"ד שחר שלח לעיריית רמת גן לפחות 3 מכתבים.

כבוד השופט גרניט שדן בתובענה קיבל את תביעתו בחלקה, ופסק לו פיצוי בסך של 5,000 ₪ בניכוי רשלנות תורמת. בית המשפט דחה את תביעתו בגין תשלום שכרו של עו"ד שחר, על אף ששוכנע כי אכן י יצג את התובע בשאלות משפטיות אל מול העירייה, אך לא שוכנע כי ייצוג זה ניתן בגין הדוחות נשוא אותה תובענה. יאמר כי בקבלות לא נרשם מהו השירות שניתן.

בתביעתו כנגד הנתבעת שבפנינו, עתר התובע לפסיקת החזרי שכ"ט עו"ד, לרבות בגין יעוץ משפטי שקיבל מעו"ד רועי שחר בכל הקשור להליכים שניהל אל מול הנתבעת , וכי ב עטיים שילם לו סך כולל של 13,920 ₪. התובע צרף לתצהירו את העתקי הקבלות המעידות על התשלום, אשר לא נרשם בהן מהו השי רות המשפטי שניתן .

התובע עומת על ידי בית המשפט עם דרישתו להחזר הסך של 13,920 ₪ ששולם לעו"ד שחר, אל מול פסק דינו של כבוד השופט גרניט. התובע הודה כי עסקינן באותה קבלה. בתשובה לשאלת ביהמ"ש מדוע לא ציין זאת בתצהירו, השיב כי בשל טעות לא ציין כי התשלום שולם בגין שירותים שסופקו לו גם כלפי עיריית רמת גן. נוכח התרשמותי מז יכרונו המצוין של התובע ומבקיאותו בכל פרט ולו גם הקטן ביותר בתביעתו- איני נותן אמון בגרסתו.

מצופה היה מהתובע, המציג עצמו כמי שלוחם בעוולות הממסד , כי לא היה תובע בו זמנית משני גורמים שונים את מלוא ההוצאה. גם אם אכן השירות ניתן בחלקו גם בגין ההליכים שניהל מול הנתבעת- היה עליו לגלות זאת מיוזמתו.

כאמור, ד"ר גרופר קבע כי בגין ההליכים שבין התובע לנתבעת נגרמה לתובע נכות נפשית בשיעור של 5%. סבורני כי אין די בכך על מנת להטיל על הנתבעת חבות בגין כך. הוכח כי מרבית ההליכים שהתנהלו בין התובע לנתבעת אינם מקימים לו עילת תביעה כנגד ה. זאת ועוד, מתביעתו כנגד עיריית רמת –גן, שהוסתרה מפני המומחים שבדקוהו, כמו גם מביהמ"ש, עולה כי ניהל הליכים מרובים מול עיריית רמת-גן בהיקף שאינו מבוטל.
משהתובע הסתיר זאת- חזקה כי ד"ר גרופר, אשר ניזון מפי התובע בלבד, לא היה קובע כי רק להליכים שהתנהלו מול הנתבעת כמי שהחמירו את נכותו הנפשית של התובע. בכך נשמט הבסיס העובדתי עליו הונחה מסקנת המומחה. בנסיבות אלו, ומשעול הראיה מוטל על התובע להוכיח מה ו היקף ההליכים שניהל אל מול עיריית רמת- גן , אל מול היקף ההליכים שניהל כנגד הנתבעת - ומשלא עשה זאת –מצאתי לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו לביסוס חלקה היחסי של הנתבעת.
עוד יצוין כי המומחה התייחס לכלל ההליכים שהתנהלו בין התובע לנתבעת. משנמצא כי הנתבעת חבה בגין פרשה אחת בלבד- ברי כי חיובה היה אמור להיות בהתאמה לחיובה היחסי בגין חלקה שלה מתוך כלל ההליכים שניהל התובע מול שתי הרשויות. כן יובהר כי הנני משוכנע כי העיקול שהוטל על חשבון התובע, לא תרם מאומה למצבו הנפשי, מה גם שלא נטען אחרת.

משהתובע, בשל אישיותו, בחר לנהל עד תום את ההליכים מול הנתבעת, ומשהוכחה חבותה של הנתבעת בגין הליך אחד מתוך כלל ההליכים שניהל התובע מול הנתבעת ועיריית רמת-גן, ומ שלא הוכח היקפם הכולל- הנני לקבוע כי התובע לא הוכיח מהו חלקו היחסי של ההלי ך בגינ ו חויבה הנתבעת , אל מול כלל ההליכים שניהל מול שתי הרשויות.

האם התובע חדל להשקיע בשוק ההון בגין האירועים נשוא התובענה

לטענת התובע, בשנת 2005 עבר מספר קורסים להכרת שוק ההון ובכללם קורס הכשרה למסחר בתור ברוקר עצמאי, במטרה לעבוד מהבית באופן עצמאי כסוחר בשוק הון. לדבריו, הכנסותיו אלו, הפטורות ממס בשל נכותו, הגיעו לכדי כ – 10,000 ₪ לחודש, כפי שעולה לטענתו, משומות המס שצורפו לתצהירו.

לטענתו, להליכים המשפטיים שכפתה עליו, לשיטתו, הנתבעת, הייתה השפעה מכרעת על יכולותיו בשנים האחרונות בשוק ההון, ועל ההחלטה להפסיק פעילות זו, ובעקבות כך נגרמו לו הפסדי השתכרות ניכרים.

התרשמותי מהתובע פורטה בסעיף 4 לעיל והיא הביאה אותי למסקנה כי אין כל קשר בין אותם הליכים לבין העובדה כי התובע חדל לעסוק במסחר בשוק ההון. לא התרשמתי כי התובע איבד מחדות מחשבתו ומחריפותו הרבה, וככל שאכן חדל מעיסוק זה – אין כל קשר בינו לבין ההליכים נשוא התובענה, ומכל מקום, הנתבעת לא חבה בכל נזק שנגרם לתובע בגינם. גם אם היה מקום להגיע למסקנה בדבר קשר עובדתי בין הליכים אלו לבין הפסקת עיסוקו זה – לא הוכח כי קיים קשר סיבתי משפטי.

מהו הפיצוי שיש לפסוק לתובע?

כאמור, מצאתי לפסוק לתובע בגין הפרשה השלישית סך של 5,000 ₪ ו סך של 5,000 ₪ בגין עוולת לש ון הרע. הת ובע עתר בנוסף לפסיקת הוצאות בסך כולל של 63,590 ₪ שחלקן הינן בגין ייעוץ משפטי שניתן, כאמור, ע"י עו"ד רועי שחר; שכ"ט עו"ד ששולם לעו"ד רועי שחר בגין כתיבת תלונה ליועץ המשפטי לעיריית ת"א; שכ"ט ששולם לעו"ד ליאור אשכנזי בגין הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בגין הפרשה הרביעית. משלא הוכח בגין מה שולם שכ"ט לעו"ד רועי שחר, ומשהפעולות המפורטות לעיל, בגינן שולם שכר הטרחה, לא מקימות לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת-דין העתירה בגינן להידחות.

התובע עתר בנוסף להחזר הוצאות בגין חוות דעת הפסיכיאטר והקרדיולוג מטעמו, וכן להשבת חלקו בשכרו של דר' גרופר. משהנתבעת נשאה אף היא בהוצאות בגין מומחים מטעמה , וכן בחלקה בשכרו של דר' גרופר, ומשנקבע כי לא הוכח קשר בין הנכות הלבבית לבין האירועים נשוא התובענה, ומש נקבע כי לא הוכח כי הנכות שנקבעה ע"י המומחה נגרמה, כולה או חלקה, בגין אותו הליך ב גינו היא חבה כלפיו- דין העתירה להחזר הוצאות אלה, להידחות.

התובע עותר בנוסף להחזר הוצאות בסך כולל של כ-28,000 ₪, ששולם לבא כוחו הראשון, וכן לסכום נוסף ששולם לעו"ד יניב אלנקרי בגין "...ייצוג וליווי בהליך דנן" (סעיף 27 לתצהיר עדות ראשית). התובע עותר כמו כן, להוצאות בסך של 40,000 ₪ בגין ניירות, טיונרים, חשמל, צילום, כריכה, דואר. אין בידי התובע קבלות בגין הוצאות אלו.
נוסף לכל אלו, עותר התובע לפיצוי בסך של 30,000 ₪ בשל "...הוצאות נסיעה ועזרה מוגברת מצד אשתי שנטלה על כתפיה את כל עבודות הבית..."(סעיף 28 לתצהיר עדות ראשית).

משהפיצוי שנפסק לתובע נמוך באופן משמעותי מהפיצוי לו עתר- שכן רובן המכריע של טענותיו נדחו, משהתובע הגיש תביעה בהיקף כה רחב כפי שעולה מתיק ביהמ"ש ובהתחשב בהוצאות המרובות שנגרמו לנתבעת - איני סבור כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי בגין החזר ההוצאות הנ"ל.

סוף דבר

לפיכך, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 10,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% ובתוספת אגרת בית משפט.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ח, 22 מאי 2018, בהעדר הצדדים.