הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 2194-09-20

לפני כבוד השופט אריאל צימרמן

התובע:

מוסיוף שמואל

נגד

הנתבעים:

1.יעקב דב פנפיל
2.אפריים יוסף פנפיל
3.דינה רוטנברג
4.טוביה יהודה פנפיל
5.חנה פנפיל
6.אפרת פנפיל

בשם התובע: עו"ד ברק קדם
בשם הנתבעים: עו"ד יואב אלון-אלשיך

פסק דין

לסיום ההליך ולסוגיית ההוצאות: התובע סבר כי מגעים עם הנתבעים לשכירת נכס הבשילו כדי הסכם מחייב ועתר לאכיפת ההסכם תוך שבגדרי התובענה עתר לסעד זמני שימנע את השכרת הנכס לאחר. בגדרי הדיון בבקשה האזין המבקש ונאות למחיקת הבקשה לסעד זמני, תוך שהובהר ששאלת ההוצאות נותרת עדיין פתוחה לטיעוני הצדדים, ותוך שהובהר שעצם הנסיגה מן הבקשה כבר יש בה כדי להקרין על נושא ההוצאות. כן ביקש התובע לבחון, בהיעדר בקשה לסעד זמני, אם יראה לנכון לסגת בו מתביעתו, ולאחר שיקול דעת הודיע: יסכים למחיקה, כאשר לסברתו יש להורות עליה ללא צו להוצאות. הנתבעים גרסו כי יש לזכותם בהוצאות, הן בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ שנשאו בו, הן בסך נוסף של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ שהתחייבו בו, זאת אגב בירור הבקשה לסעד זמני (להוצאות נוספות בקשר עם ההליך העיקרי, שדומה שלא הוצאו, לא עתרו והותירו לשיקול דעת בית המשפט). התובע ביאר מדוע לסברתו אין לחייבו בהוצאות, וגרס כי ככלל ואף כאן נכון הוא כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ההליך יימחק אפוא, ונותרת שאלת ההוצאות. ראשית יש להסיר מעל דרכנו את טענת התובע שלפיה נקודת המוצא היא שכל צד נושא בהוצאותיו: ודאי שקודם שלבית המשפט הייתה מעורבות בדבר, ברירת המחדל המעשית היא שכל צד לשאת בהוצאותיו (זולת במקרים חריגים) (ראו: רע"א 7687/18 מדינת ישראל - רשות המסים - מנהל מע"מ לוד נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ בפסקה 7 (15.7.2020)). אולם מצב מעשי זה אינו משנה את נקודת המוצא הנוהגת משפטית מעת שבית המשפט נכנס בעובי הקורה בשאלת ההוצאות: והיא אותה נקודת מוצא הידועה והברורה, שלפיה בדין הישראלי (להבדיל מזה האמריקאי, שהתובע נתלה בה) חל "הכלל האנגלי", שלפי ו המפסיד בדינו יישא בהוצאות הזוכה (בג"ץ 891/05 תנובה נ' משרד התעשיה והמסחר (30.6. 2005)). למען הסר ספק, העובדה שתובע הסכים לסגת בו מן ההליך היא כשלעצמה אינה משנה את היותו הצד המפסיד, וזה הצריך לשאת בהוצאות יריבו (עיינו: ת"א (מח'-י-ם) 7378/05 אור לאור בע"מ נ' קרויזר (1.11. 2011)).

בהינתן שזו נקודת המוצא, הרי שיש לבחון אם להחסיר מן ההוצאות שבהן נשאו הנתבעים בפועל. יוער שטענתם שלפיה נתחייבו בשכר טרחה נוסף לא גובתה בהסכם שכר טרחה, כפי שרשאים היו להציג, ואין גם ראיה שהתחייבות זו בעינה גם שעה שההליך העיקרי בא לכלל סיום. נתמקד אפוא בשכר הטרחה שנשאו בו בפועל.

בעניין זה, שיקול הדעת של בית המשפט הוא רחב (ראו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.6.2009)) והוא המוביל לכך שאמפירית ההוצאות אינן תמיד אלו הריאליות, ולעתים אינן נפסקות כלל ( קרן וינשל ו יפעת טרבולוס "פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים", משפטים מו 763 (2017)). ראשית, ההוצאות תוכפפנה להיותן סבירות, מ ידתיות, והכרחיות לנסיבות המקרה. שנית , לבית המשפט שיקול דעת רחב הנסמך על מכלול הנסיבות העומדות לנגד עיניו של בית המשפט שלפניו התנהל ההליך, שיקולים שאין אפילו כיום חובה לפרטם (עניין לואר). אעמוד אפוא רק על מספר עניינים הרלבנטיים לקביעת ההוצאות כאן.

שיקול רב חשיבות הוא כמובן עצם ההיעתרות להצעת בית המשפט לבעל דין לסגת בו מבקשתו. בהיעתרות זו מביע בעל הדין נכונותו שלא לעמוד על בקשתו, לא להאריך את הדיון בערכאה הדיונית, ולא למצות את הסיכוי – גם אם הנמוך מבחינה אמפירית – לשנות מן התוצאה בגדרי הליכי ערעור, גם אם לא תצלח דרכו בערכאה הדיונית. הזוכה, מנגד, מבטיח עצמו מפני התארכות ההליך שלא לצורך, מהשקעת משאבים נוספים בניהולו, ואף מן החשש שמא יעלה בידי מגיש הבקשה לבסוף לשכנע בצדקתו, בין אם בערכאה הדיונית ובין אם בערכאת הערעור. כאן, המשיבים הלינו כי השכרת הבית במחיר הולם חיונית על מנת להבטיח את עניינו של המשיב 1 בן ה-74, הנסמך על קצבה זעומה ואינו חפץ להיות לנטל על כתפי ילדיו, והנה בזכות נסיגת התובע מבקשתו, הבטיחו כי בסיום שמיעת הבקשה לסעד הזמני (שבמהלכה היה תלוי ועומד צו ארעי שאיפשר את הבירור) אכן יוכלו הנתבעים להשכיר את הבית למי שיחפצו, וכי לא יהיה צו שיפוטי שימנע זאת מהם.

שיקול חשוב נוסף הוא נסיגת התובע מן ההליך העיקרי, לא רק זה הזמני. חרף ניסוח הבקשה מיום 2.11.2020 ככזו הקוראת למחיקת ההליך, הרי שהודעתו מבארת למעשה כי אף שיש לו טענות כלפי הנתבעים לא רק במישור אכיפת החוזה (שאינו מעשי באין סעד זמני) כי אם גם לפיצויים בקשר עם הפרת החוזה או שמא ניהול מו"מ שלא בתום לב (שיטתו), הוא אינו צפוי לעמוד על טענות אלה. קרי, בדברו על "משיכת" תביעתו – גם בלא שנקבע לגוף הדברים כי יש לדחותה לגוף הדברים – ניתן להבין כי בכך הקיץ הקץ על המאבקים המשפטיים מול הנתבעים , וזו הנחת היסוד בהחלטתי.

עם זאת, מובן שעצם נסיגה מבקשה (שבעטיה נשאו הנתבעים-המשיבים בהוצאות נכבדות, וסבירות כל צרכן) אין משמעה תמיד שהתובע-המבקש יופטר בהכרח מכל הוצאה, וכך הובהר גם בדיון. חשיבות רבה גלומה כמובן בעוצמת הבקשה והתביעה (כך הערכת בית המשפט, גם אם בשלב הראשוני והבוסרי של ההליך) ובמידת ההצדקה שמצא לה, כך גם בטעמיו להציע לתובע-המבקש לסגת בו מבקשתו ואף תביעתו. בעניין זה יש לומר, מבלי לפרט כאן אך כפי שציינתי ולו בקיצור במעמד הדיון, כי המדובר בתובענה ובבקשה לסעד זמני שנחזו לכאורה בלבד כבלתי משכנעות. הניסיון למצוא במגעים המעטים שבין הצדדים, שהוצגו באופן שנוכח התשובה התחוור כי הוא בלתי סדור ובלתי ממצה, משום העדה ברורה על גמירות דעת ובעיקר מסוימות, נחזה מרחיק לכת במיוחד. זאת, לעניין המסוימות, גם בעידן שבו בתי המשפט נכונים באופן ליברלי יותר להשלים פרטים חסרים בהסכם. טענה ל"הסכם" שכל שיש ב ו הם שני רכיבים, של תקופת שכירות בלתי מוגדרת דיה (10 שנים? 15 שנים?) ומחיר בלתי מוגדר דיה (10,000 ₪? 13,500 ₪? 17,000 ₪? 10,000 ₪ ועלות מיסים?), אינה נחזית , ודאי נוכח מענה הנתבעים לבקשה לסעד הזמני, כ בסיס איתן לקיבוע צדדים להסכם-לכאורה. גם הניסיון להיאחז בטענת התובע למגעים בחוסר תום לב אינו נחזה מן המשכנעים, כך לכאורה. מכאן שאף שטוב עשה התובע-המבקש בנוסגו מבקשתו ומן ההליך, אין המדובר בוויתור הנחזה כנדיב על זכות שכמעט והייתה בכיסו. עם זאת מנגד יש להעמיד לנגד עינינו את חוסר הזהירות הכרוך בחתימת הנתבע 2 על אותו הסכם "non-shop", שאפילו נלחץ כשיטתו בידי מי מטעם התובע לחתום עליו, הניע הוא בכך את גלגלי ההליך המשפטי, עת שביקש שלא להשלים את ההתקשרות עם התובע.

תוצאת האמור: התובענה נמחקת, תוך שכאמור אף שאין במחיקה משום הכרעה לחובת התובע, יש לראות בהודעת התובע מיום 2.11.2020 כוויתור על טענותיו כלפי הנתבעים (היא הנחת היסוד כאמור בעת פסיקת ההוצאות). במכלול הנסיבות שהעמדתי לנגד עיניי, התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסכום סופי וכולל של 11,700 ש"ח.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"א, 15 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.