הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 21754-06-14

מספר בקשה: 21
לפני כבוד השופטת בכירה רחל ערקובי

התובעים:

1.אמנון ליסר
2.אמיר ליסר
3.רחל בז'רנו
4.יובל ליסר
5.הגר ליסר

נגד

הנתבעת:

רשות מקרקעי ישראל

פסק דין

בפניי בקשה להוספת ראייה מחד ומתן פס"ד מאידך.

מבוא:

1. התובעים הינם חוכרים רשומים של מגרש בעיר חדרה ששטח ו 1,678מ"ר. על המגרש נבנה בית התובעים בשטח של כ- 190 מ"ר, והיתרה שימשה כחצר. התובעים שילמו דמי היוון והחכירה במגרש הוונה. ביום 13.9.12 אושרה תכנית לצרכי רישום לפיה המגרש יפוצל לשני מגרשים כאשר על כל מגרש ניתן יהיה לבנות יחידת מגורים. מגרש אחד הוא המגרש שעליו בנוי הבית של התובעים והמגרש השני שנוצר היה בשטח של 853 מ"ר.

2. בהתאם לבקשת התובעים לפיצול המגרש הוזמנה על ידי הנתבעת שומה לקביעת ערכו של המגרש החדש שנוצר והתובעים שילמו בהתאם לקביעת השמאי והחלטת מועצת מקרקעי ישראל סכום של 611,411 ₪. התובעים עתרו במסגרת התובענה שבפניי להורות על השבת סכומים ששולמו לטענתם ביתר.

3. התובעים טענו כי סכום דמי הפיצול שנגבו על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות"), בעבור החצר, הינם דרישת תשלום בכפל, הואיל והתובעים כבר שילמו דמי היוון בגין אותה חצר. המחלוקת נגעה להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1245 אשר ק ובעת תשלום דמי פיצול מבלי להתחשב בהבדל בין חוכר ששילם דמי היוון על המקרקעין שחכר לבין חוכר שלא שילם דמי היוון.

4. בפסק דיני מיום 6.12.16 קבעתי אכן ההחלטה מפלה בין סוגי חוכרים שונים, מבלי שתהא לכך כל הצדקה עניינית או רעיונית (ראה עמודים 12-13 לפסק דיני). עם זאת דחיתי את התביעה משום שסברתי כי הנושא אינו מצוי בסמכותו של ביהמ"ש השלום הואיל ועסקינן בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל שכמוה כחיקוק.

5. התובעים לא אמרו נואש ועתרו בערעור על פסק דיני זה, וכבוד ביהמ"ש המחוזי, אימץ את החלק בפסק דיני הקובע כי אכן המדובר בהחלטה מפלה, עם זאת סבר מאחר ומדובר בתביעה כספית והסעד מצוי בסמכות ביהמ"ש השלום הרי לביהמ"ש הסמכות להידרש להשבת הסכומים שנגבו ביתר, והורה על החזרת התיק לטיפולי לצורך קביעת סכום ההחזר.

6. לאור פס"ד ביהמ"ש המחוזי הגישו התובעים בקשה למתן פס"ד ולטענתם אין חולק כי על פי השומה שהוציאה הנתבעת הסכום שיש להורות על השבתו הינו 202,770 ₪.

7. קבעתי דיון בבקשה למתן פס"ד ובהתנגדות הנתבעת, שאז הובהר כי הנתבעת מבקשת לשקול מחדש את עמדתה נוכח פס"ד של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך ניתנה לנתבעת שהות לבחון את הנושא ולהגיש בקשה בהתאמה (ראה דיון בפרוטוקול מיום 28.2.18 עמוד 8 שורות 27-30).

8. הנתבעת הגישה בקשה לחישוב ההחזר לטעמה וצירפה שומה, התובעים התנגדו לבקשה. לאחר קבלת התגובות השונות ניתנה על ידי החלטה מיום 10.7.18 במסגרתה הבהרתי את המחלוקת שבין הצדדים, ולצורך הכרעה בבקשה להוספת ראייה מחד ומתן פס"ד מאידך התבקשה הנתבעת להמציא את חישוב דמי ההיוון שנערך למגרש, וביתר דייקנות, מה היה המקדם שעל פיו נערך החישוב של דמי ההיוון.

9. הנתבעת הגישה הבהרה לנושא חישוב סכום ההשבה, והתובעים הגישו תגובה לאותה הבהרה, ולאחר קבלת כל התגובות ניתנת החלטתי ופסק דיני זה.

טענות הצדדים:

9. טוענים התובעים כי בהתאם לפסק דינו של ביהמ"ש אין חולק כי בעבור החצר שולם בכפל, פעם אחת שולם בגין ההיוון ופעם שנייה בגין הפיצול. התובעים עותרים להחזר החלק היחסי הנוגע לחצר בלבד, וזאת על בסיס השומה שהוצאה על ידי הרשות, במסגרת תשלום דמי הפיצול, ובסכום שננקב בשומה זו, שצורפה כנספח ד' לכתב התביעה.

10. התובעים טוענים כי לא חלקו על השטחים כפי שנקבעו על ידי הרשות, לא חלקו על שומת השטחים, לא על חישוב המקדם לתשלום, ולא על השומה בכללותה, ועל יסודה של השומה שאינה במחלוקת, שכן המדובר בשומה של הרשות שהתובעים אינם חולקים עליה, יש להורות על השבת הסכום הנוגע לחצר, בגינו כבר שולמו דמי היוון, ולכן לא היה מקום לתשלום נוסף בכפל של דמי הפיצול, בסכום של 207,770 ₪ (סכום הכולל מע"מ ואשר נקבע לאחר השגה ).

11. טוענים התובעים כי התנהלות הרשות בלתי סבירה, שכן כאשר נדרשו התובעים לשלם דמי פיצול הם נדרשו לשלם בהתאם לשווי החצר שקבע השמאי מטעם הרשות, במכפלת שטח החצר ובמכפלת מקדם של 0.3. כעת כאשר הרשות נדרשת להשיב את התשלום ששולם בכפל, היא עותרת להפחתת ההחזר בטענה כי יש לחשב את שיעור ההחזר על פי מקדם נמוך יותר.

12. התובעים טוענים, כי לכתחילה לא הייתה כל מחלוקת עובדתית באשר לסכומים בהיותם מושתתים על שומה מטעם הרשות, ומשכך לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים הוסכם כי יינתן פס"ד על יסוד טיעוני הצדדים והמצהירים לא יחקרו על תצהיריהם. עוד נטען כי כל הטענות הנוגעות לשומה חדשה, מקדם אחר שעל פיו יש לקבוע את שיעור ההשבה מהווים הרחבת חזית שכלל לא נטענה על ידי הרשות ואין להתירה בשלב זה.

13. מנגד טוענת הרשות כי ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור התובעים, והורה על החזרת הדיון לביהמ"ש על מנת שיכריע בשאלת סכום ההשבה. לטענת הנתבעת התובעים לא הוכיחו את סכום ההשבה, והנתבעת מבקשת את האפשרות להתיר לה להגיש ראייה חדשה היא שומה חדשה שנערכה על ידי השמאי ראמי, כדי להבהיר את שיטת הנתבעת בביצוע ההשבה.

14. לטענת הנתבעת כבר בבר"ל שהוגש מטעמה נטען, כי שווי חצר שניתן לבנות עליה יחידת דיור בגודל של 341 מ"ר שונה משווי חצר במגרש ששטחו 1,678 מ"ר ואשר בנויה עליו יחידת דיור בגודל של כ- 190 מ"ר. על כן הסכום לטעמה של הנתבעת אינו חישוב אריתמטי פשוט.

15. הנתבעת טוענת כי כאשר מהווים מגרש בגודל של 1,678 מ"ר, התועלת השולית של החצר במגרש כזה שונה מהתועלת השולית של חצר במגרש בשטח של 853 מ"ר, ומשכך למרות שאין חולק, כי המקדם לביצוע חישוב תשלום דמי הפיצול בעבור החצר עמד על 0.3 הרי כאשר המדובר במגרש בשטח של 1,678 מ"ר המקדם הרלוונטי צריך שיעמוד על 0.13 בלבד.

16. הצדדים אינם חלוקים על גודל המגרשים, שווי כל מ"ר מגרש, ועל שיעור החיוב בהתאם להחלטת המועצה. גודל המגרש המפוצל עומד על 853 מ"ר, שווי כל מ"ר עומד על 2,656 מ"ר, סכום שהוקטן בעקבות השגה ועל כך אין חולק, ועל שיעור החיוב בדמי פיצול עומד על 31%. המחלוקת כעולה מעמדות הצדדים בשלב זה נוגעת לשיעור המקדם. כאשר התבקשו התובעים לשלם דמי פיצול נערכה שומה, שכאמור צורפה כנספח ד' לכתב התביעה, והיא שומה מטעם הנתבעת, עליה התובעים לא חלקו, בה נקבע מקדם בעבור החצר בשיעור של 0.3. כעת כאשר המדובר בתביעה להשבת הסכום שנקבע כי שולם בכפל, טוענת הנתבעת כי יש לבצע חישוב אחר הוא חישוב של מקדם המתייחס לתועלת השולית של החצר המקורית, החצר במגרש של 1.678 מ"ר, ואז המקדם צריך להיות 0.13.

17. כאמור לאחר קבלת תגובות הצדדים ניתנה על ידי החלטה בה התבקשה הנבעת להציג את השומה של דמי ההיוון ובפרט את החישוב שנערך במסגרת דרישת דמי ההיוון, באופן קונקרטי בנוגע למקדם לחצר.

דיון והכרעה:

18. לאחר קבלת כל התגובות לרבות ההבהרות ניתנת החלטתי בבקשה להוספת ראייה אותה אני דוחה וכן ניתן פס"ד בסכום המבוקש על ידי התובעים. אפרט את נימוקיי.

19. תחילה יש להזכיר את ההלכות הידועות בנושא הוספת ראייה.
בתיק רעא 2070/18 יוסי צפר נ' דני מדר [פורסם בנבו, 26.3.18], הסביר כבוד השופט הנדל את מורכבות הנושא, ופרש את מסקנות ההלכה הפסוקה כך:

"נקודת המוצא היא כי במשפט אזרחי צריך בעל דין להביא את ראיותיו בהינף אחד, ולא להגישן קרעים קרעים. חריגה מסדר הדברים הרגיל, שבו מובאות תחילה ראיות התביעה ולאחר מכן ראיות ההגנה, תיעשה רק בנסיבות חריגות, שבהן קיימת הצדקה הגוברת על חשיבותם של סדרי הדין הרגילים (ראו סעיף 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (1992); רע"א 2370/12 קורן נ' חיפה כימיקלים, פסקה 4 (31.10.2012)).
קיימות שלוש עדשות מרכזיות שדרכן נבחנת השאלה האם מדובר בנסיבות המצדיקות להתיר את הבאת הראיה בכל זאת. אחת, שיקולי צדק וחקר האמת. כאן המבחן הוא מידת הרלוונטיות של הראיה להליך ויכולתה לחרוץ את תוצאתו. ככל שחשיבות הראיה רבה יותר, כך תגבר הנטייה לאפשר חריגה מסדרי הדין לשם הבאתה (ראו למשל רע"א 6894/17 ‏שירותי בריאות כללית נ' פלוני (‏28.9.2017)). שניה, השלב שבו מצוי ההליך, השפעת קבלת הראיה על מהלכו וגודל הנזק שייגרם לצד שכנגד כתוצאה מהגשת הראיה. ככלל, ניתן להקל יותר ביחס להבאת ראיה חדשה כאשר ההליך מצוי בשלב מוקדם יותר (ראו למשל רע"א 5147/16 עיריית באר שבע נ' שבע בכ"ל בע"מ (‏26.10.2016)). שלישית, מידת מחדלו של בעל הדין וההצדקה להגשת הראיה באיחור. כך, למשל, תהיה נטיה רבה יותר לאפשר הגשת ראיה שבעל דין לא היה יכול להשיג או לדעת עליה בשלב מוקדם יותר (ראו למשל רע"א 5403/17 ר'בקה טכנולוגיות בע"מ נ' חברת כימיקלים לישראל בע"מ, פסקה 28 (‏5.12.2017)). בתמונה זו משתלבים שיקולים נוספים שנמנו בפסיקה, כגון אופייה של הראיה ותום ליבו של המבקש (שם)".

20. דברים דומים נקבעו על ידי כבוד השופטת איריס לושי-עבודי, שסקרה את ההלכות הידועות בנושא, בהחלטתה בעניין פשר (ת"א) 39586-10-16 יורם יוסיפוף ז"ל נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו, 5.2.18], וכך היא מסבירה:

"לא אחת נקבעו בפסיקה מבחנים אשר בהתקיימותם יתיר בית המשפט צרופה של ראיה באיחור ואלו הם, בין היתר: אופייה של הראיה הנוספת; האם בעל הדין מבקש לצרף ראיה אחת או מספר ראיות נוספות; באיזה שלב מצוי ההליך המשפטי שעה שמוגשת הבקשה לצירוף הראיה; מהי מידת מחדלו של בעל הדין בעיכוב הבאת הראיה מטעמו ומה תרומתה של אותה ראיה לגילוי האמת (ראו השוו: עניין רוזין, בעמ' 742–743; עניין ממן, שם; עניין קורן, בעמ' 6; רע"א 2948/15 חוסין נ' רשות הפיתוח, 7 (1.7.2015); רע"א 4729/16 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, 3 (20.6.2016); רע"א 7304/16 חי ביטוחים (אופקים) סוכנות לביטוח 1995 בע"מ נ' סופר חורי מבנים בע"מ, 3 (9.10.2016); רע"א 5403/17 ר'בקה טכנולוגיות בע"מ נ' חברת כימיקלים לישראל בע"מ, 11–12 (5.12.2017); יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" המשפט יב 15, 17 (2007))".

21. ומן הכלל אל הפרט;
בענייננו, הצדדים הגישו ראיותיהם עוד בשנת 2015, כאשר לאחר הגשת הראיות הגיעו הצדדים להסכמה כי יינתן פס"ד על יסוד החומר המונח בתיק לאחר סיכומים ובלא חקירת המצהירים (ראה הודעת הצדדים מיום 16.5.16).

ניתן לראות כי הגדרת המחלוקת על ידי הנתבעת בתצהירה הייתה כך:
"האם לצורך חישוב שווי הזכויות במגרש החדש שנותר עקב הפיצול, יש לנכות את שווי החצר ששימשה את בית המגורים על פי החוזה המקורי, החצר שפוצלה והפכה למגרש החדש הנוסף. בעוד שלטענת התובעים יש לזכות/לנכות את שווי החצר המקורית לצורך חישוב דמי ההיתר בגין פיצול המגרש, עמדת הנתבעת היא כי פעלה בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל המתאימה, שעל פיה ובכלל על פי דין, אין לנכות שווי זה ויש לאמוד את שווי זכויות המגרש החדש שנוצר עקב הפיצול במלואן בלא להפחית משווי זה את ערכן (השולי ממילא) שחל הזכויות כחצר במגרש המקורי".

22. הנתבעת במענה למחלוקת שהיא בעצמה הציבה טענה הנתבעת , כי התובעים זכו להטבה משמעותית בפיצול המגרש, במקום לשלם 91% משווי המגרש החדש שנוצר הם משלמים 31% בלבד, ומשכך ההטבה לה זכו מגלמת למעשה את שווי החצר השולי ממילא.
כלומר, הנתבעת בתצהירה ובסיכומיה סברה כי אין לנכות את שווי החצר שבגינה שולמו דמי היוון, וזאת הואיל ובמסגרת ההחלטה בנושא פיצול המגרש זכו התובעים להטבה משמעותית, ושווי דמי החצר הינם שוליים. בנוסף טענה הנתבעת כי התובעים זכו להטבה נוספת של הנחה בתשלום דמי ההיוון, בעת תשלום דמי ההיוון, שכן חתמו על הסכם ההיוון בעת שהיה מבצע היוון ברשות.

23. אם נסכם את תמצית התפיסה של הנתבעת במהלך הקודם של הדיון, הנתבעת סברה כי שווי החצר נמוך ושווי ההטבה גבוה ולמעשה שווי החצר נבלע בהטבה הגבוה שהתובעים כבר קיבלו.

24. עמדה זו של הנתבעת נדחתה על ידי בפסק דיני מיום 6.12.16, כאשר הטעם לדחיית התובענה על ידי היה משום שסברתי כי הנושא לא מצוי בסמכותו של ביהמ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי בפס"ד בערעור, אימץ את הקביעות בנושא זה למעט בנושא הסמכות העניינית. כלומר, קביעתי הדוחה את עמדת הנתבעת כפי שהובאה בתצהיר ובסיכומים אושרה על ידי ביהמ"ש המחוזי.

25. כעת בבקשתה הנתבעת מבקשת לא רק להגיש שומה חדשה, אלא להעלות טיעון חדש לחלוטין, טיעון שלא עלה קודם לכן, והוא, כי ההנאה השולית המופקת מחצר כאשר המדובר במגרש בגודל של 1,678 הינה הנאה הנמוכה יותר מהנאה המופקת מחצר במגרש בגודל של 853 מ"ר.

26. השומה שהנתבעת מבקשת להגיש אינה ראייה נוספת בלבד, אלא גם שינוי חזית הטיעון, והעלאת טענה חדשה נוספת שכאשר מחושב ההחזר יש לערוך חישוב שונה לאותה חצר ממש. במסגרת זו טוענת הנתבעת כי בחישוב ההפחתה או הה שבה שיש לבצע, ערך החצר שיש לחשב כהשבה אינו זהה לערך החצר שבגינו שולמו דמי פיצול. בהיות כל הפרמטרים של השומה מוסכמים, השינוי אותו נוקטת הנתבעת בחישוביה, נוגע למקדם ההנאה. בעוד שכאשר תובעים התבקשו לשלם בעבור דמי הפיצול בגין החצר, המקדם עמד על 0.3 (הכוונה בכך היא שההנאה המופקת מחצר עומדת על 0.3 מתוך שווי מקרקעין לבנייה), כאשר מתבקשת השבה המקדם עומד לעמדת הנתבעת בהתאם לשומה שהיא מבקשת להגיש על 0.13. בנימוק שהוסבר לעיל כי למעשה יש להפחית את שווי החצר ששולם בגינו כשהמגרש היה גדול ולכן התועלת השולית הפוחתת של המגרש נמוך יותר. בחישוביה היא מגיעה לסכום החזר של 94,364.23 ₪.

27. ודוק, התובעים לא הכחישו כי עליהם לשלם דמי פיצול נוכח ההטבה המגולמת בפיצול המגרש, ועל כך אין כל מחלוקת, טענתם הייתה, כי בהיות המגרש מגרש ששולמו בגינו דמי היוון, החלק של החצר כבר שולם למעשה בעבר, ותשלום דמי פיצול בגין החצר החדשה שנוצרת לכאורה מהווה תשלום בכפל, משום שהחצר הייתה חצר ונשארת חצר, והתובעים כבר שילמו בגין ההנאה שיש להם מחצר במסגרת תשלום דמי היוון.

28. אם כך, הנתבעת למעשה אומרת כי שווי החצר בגודלה המקורי נ מוך יותר משווי חצר בגודל המגרש החדש שנוצר, בהינתן שההנאה המופקת משני מגרשים אלה שונה. בהינתן עמדת הנתבעת ניתנה על ידי החלטה ביום 10.7.18, בה התבקשה הנתבעת להבהיר מהו המקדם שעל פיו חושב תשלום דמי ההיוון. למעשה ביקשתי לדעת האם עמדתה של הנתבעת בפניי היום, זהה לעמדתה של הנתבעת במועד שבו ערכה את החישוב של דמי היוון, והאם אז היא ביקשה מהתובעים לשלם דמי היוון בגין החצר על פי המקדם הנטען כיום כשווי אקוויוולנטי של חצר. הטעם הפנימי להחלטתי זו נעוץ בהלכה הפסוקה שצוטטה לעיל הנוגעת לצורך של ביהמ"ש בעשיית צדק כחלק מהשיקולים המנחים את ביהמ"ש בבואו לתת החלטה בנוגע להוספת ראייה. שהרי אם היה מסתבר כי אכן התובעים שילמו בעבר על פי מקדם נ מוך יותר, היה צדק בטענה שאין להחזיר שווי על פי מקדם גבוה יותר.

29. בתגובה להחלטתי זו הגישה הנתבעת ההבהרה. במסגרתה נאמר כי דמי ההיוון ששולמו בשנות התשעים שולמו על בסיס טבלאות קבועות אשר לא שיקפו את הערך הריאלי של החצר נשוא ההליך ולא על בסיס שומות פרטניות. עוד נטען כי דמי ההיוון שולמו במסגרת מבצע היוון שהיו נמוכים בצורה משמעותית מערך הקרקע. לדברי הנתבעת לא ניתן לאתר את המקור לאותם סכומים מינימליים שהיו בטבלאות שכן לא נערכה שומה ספציפית לקרקע.

30. דומני כי עמדת הנתבעת בהבהרתה זו משקפת את העמדה שנדחתה על ידי בצורה חד משמעית, ולמעשה נדחתה גם על ידי ערכאת הערעור. הגישה של הנתבעת לפיה הואיל והיא נתנה הנחה לתובעים בעת תשלום דמי ההיוון, הרי התובעים אמורים להיות מרוצים ובמובלע למעשה טרוניית הנתבעת היא שהתובעים אמורים להיות מרוצים מההנחה שכבר ניתנה להם. לעמדתי עמדה זו אינה יכולה להתקבל, וכבר עמדתי על כך בפסק דיני בעמוד 13 שם נקבע על ידי : "גם הגישה של הנתבעת כי התובעים קיבלו הטבה משמעותית, ומשכך אינם זכאים לכל הפחה בגין תשלום עבור החלק היחסי של החצר שכבר שילמו, אינה הצדקה לכפל תשלום. הרשות מקבלת החלטות בנוגע להטבות שהאזרח זוכה להם משיקולים שונים, ציבוריים מדיניים מדינתיים, קידום בנייה ושיקולים שאין ביהמ"ש שוקל, עם זאת סוג טיעון לפיו ניתנה הטבה ולכן זה לא נורא שנדרש כפל תשלום אינה גישה שביהמ"ש יכול לקבל ולדור עמה בשלום."

31. מתוך ההבהרה עולה למעשה כי הנתבעת אינה יכולה להצביע כי בשנות התשעים כאשר שולמו דמי ההיוון, הנתבעת קבעה טבלאות בהם חושבו מקדמים שונים לחצר, שונים מאשר כלל המגרש . כעת היא מבקשת לערוך הבחנה ולראות בערך החצר לצורך השבה כערך נמוך יותר , מאשר ערך החצר לצורך תשלום דמי פיצול. הבדל זה צורם את העין, במיוחד כאשר הנתבעת אינה יכולה להצביע על כך שבעבר דרשה דמי היוון בעבור החצר בהתאם למקדם לו היא טוענת היום, ובוודאי שכאשר מעיינים בשומה לגופה לא נמצא הסבר לחישוב הספציפי שנערך, מעבר לאמירות של עקרונות שמאיים כלליים.

32. כאשר אני לוקחת בחשבון את מכלול העניינים, המדובר בתיק שהחל דרכו בשנת 2014, וקבלת בקשת הנתבעת משמעותה למעשה פתיחת הדיון מחדש, הנתבעת לא העלתה את הטענה הנטענת בפניי כיום, ולא מן הנמנע כי קבלת הבקשה מהווה הרחבה או שינוי חזית שעשויים להוביל לתיקון כתבי הטענות, מקום שלא הייתה לנתבעת כל מניעה מלהגיש את הראייה במועד הגשת הראיות, נהפוך הוא, מעיון בתצהיר כפי שהסברתי לעיל נראה על פניו כי המחלוקת לא נגעה לסכומי השומה כלל ועיקר, והנתבעת בתצהירה לא הציגה כל חישוב אחר, כאשר הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שפס"ד יינתן ללא צורך בחקירת העדים, וקבלת הבקשה מהווה שינוי וסטייה מהסכמת הצדדים, כשאני בוחנת אתה שלב בו מצוי ההליך, לאחר שכבר הנושא נדון בשתי ערכאות, ובמיוחד שמה אני דגש על גישת הנתבעת כפי שפורטה לעיל, כאשר הראייה לא תוביל בהכרח לחקר האמת בהעדר נתונים מטעם הנתבעת בנושא המקדם שעל פיו נעשה חישוב תשלום דמי ההיוון, ולא פורטו הסברים ושיקולים בקביעת מקדם ההשבה להבדיל ממקדם תשלום דמי הפיצול, וברור שאין המדובר בראייה פשוטה אלא בראייה מורכבת שבוודאי אינה מוסכמת ותוביל להגשת חוות דעת מטעם התובעים וייתכן ויידרש מומחה מטעם ביהמ"ש, כשאני לוקחת בחשבון את כל השיקולים הללו, הרי הגם וייתכן ויש טעם בטענת הנתבעת, והחישוב של ההשבה צריך להיות נמוך מהחישוב של תשלום דמי הפיצול, משום שייתכן והתועלת השולית של חצר במגרש בגודל 853 מ"ר גבוה מהתועלת השולית של חצר במגרש של 1,678 מ"ר, אני סבורה כי האיזון בין עשיית הדין והצדק המדויקים, נדחים במקרה שבפניי מפני סופיות ההליך. ואם כי משמעות הדבר כי נושא זה לא יבורר על תום בנסיבות העניין אני דוחה את הבקשה להוספת ראייה נוספת שמשמעותה הרחבת חזית.

33. הנתבעת טענה, כי גם אם תידחה הבקשה התובעים לא הוכיחו את הסכום שיש להשיב, והנטל בכל מקרה מוטל עליהם.
כפי שהבהרתי השומה שצורפה על ידי התובעים לכתב התביעה כנספח ד' שומה שאין חולק נערכה לבקשת הנתבעת ומטעמה, הייתה מוסכמת על הנתבעת ועל פיה נערכה שומת דמי הפיצול, קבעה כי התובעים שילמו כתוספת תשלום בעבור החצר סכום שאינו שנוי במחלוקת בסכום של 202,770 ₪. הנחתי היא כי סכום זה משקף את הסכום ששולם בעבר בעבור החצר כדמי היוון. ייתכן וניתנה הנחה ואולם אין בכך כדי לשנות את המסקנה כי המדובר בכפל תשלום.

34. לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה להוספת ראייה. אני מורה על מתן פס"ד לפיו תשלם הנתבעת לתובעים את הסכום של 202,770 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ובצירוף הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ח, 15 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.