הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 21721-04-16

לפני כבוד השופט יובל גזית

התובעת

א.ז.
ע"י ב"כ עו"ד לימור הוכפלד מורד ועו"ד שיוביץ

נגד

הנתבעים

  1. רפאל חן
  2. נחמה חן
  3. שומרה חב' לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד עודה טועמה

1.9.21 תאריך:
פסק דין

מבוא:
לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מנפילה במתחם צימרים "אחוזת רפאל" אשר לטענת התובעת מנוהל ע"י רפאל חן (להלן הנתבע 1) ונחמה חן (להלן הנתבעת 2) ביום 24.11.12 עת החליקה, לטענתה, כתוצאה מרטיבות שהייתה על הרצפה.

התובעת, ילידת 2.11.70 עובדת בדואר ובקוסמטיקה בעיסוקה, הייתה בת 42 ביום התאונה, ובת 50 כיום.

כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בידה הימנית. היא פנתה בערבו של אותו יום למוקד קופת חולים "מכבי" ואובחנה שסובלת משבר תוך מפרקי ללא תזוזה. ידה הושמה בגבס למשך חודש ימים.

הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבע 1 לצד הנתבעת 2 הוא בעל המקום, קרי הבעלים ו/או המחזיק ו/או בעל השליטה ו/או האחראי למקרקעין "אחוזת רפאל". אשר בשטחם אירעה התאונה.

המחלוקת נסובה הן סביב עניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

ואציין כבר בפתח הדברים כי מחומר הראיות עולה כי הנתבע 1 לא היה בעל המקום אלא עבד שם כשכיר וסייע לנתבעת 2 ששימשה בעלת המקום והמחזיקה בו. אי לכך ברי כי הנתבע 1 שלא שימש בעלי המקום ולא החזיק בו ממילא לא אחראי, ולו מטעם זה לנזקי התובעת ככל שהיו מוכחים (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (1982) , לז (1) 113 פורסם בנבו 9.11.82).

הנתבעים צירפו חשבוניות מס מהן ניתן ללמוד שהעסק של הצימרים הינו בבעלות הנתבעת המפעילה אותו כעוסקת מורשה.
הנתבע 1 העיד והבהיר כי הצימרים או הנחלה אינם בבעלותו:
"אין לי קשר מבחינת רכוש, בגלל בעיות אישיות עם בת זוגי.." (בעמוד 49 בשורה 22 לפרוטוקול הדיון מיום 5/4/21)
"..ואני לא חייתי בבית הרבה שנים" (עמ' 49 ש' 31), "וכשחליתי במחלה ואחרי זה, אז חזרתי הביתה ו-," ע מ' 49 ש' 33).
"ש: ואתם מאז מנהלים משק בית משותף?
ת: הכל שלה למעשה, זה לא שלי זה.
ש: הכל שלה בפועל כן?
ת: הכל שלה בפועל, במנהל והכל." (עמ' 50 ש' 1-4), וגם:
" מה שינינו, היא קיבלה ירושה, אשתי נחמה קיבלה ירושה גדולה מאוד ברמת גן ממשפחת לוין, ברחוב על שם הסבא שלה רחוב מנחם לוין יצחק, והיא בנתה את הצימרים" עמ' 54 ש' 17-19).
"ש: כן, אבל הצימרים זה נחלה שלך?
ת: אני הרי, אני גם לא יכולתי לעזור לה אפילו שהייתי רוצה סך הכל חליתי וחייתי מקצבת נכות של 2,200 , 2,100 בטח שלא יכולתי" עמ' 54 ש' 21-22).
"ש: אני שואלת, הנחלה היא שלך?
ת: לא, של אשתי" ע מ' 54 ש' 29-30).
בהמשך העיד שלא שינו דבר ברישום ובהפרדת הרכוש לאחר שחזר לגור בבית.
גם הנתבעת העידה:
"..אני אומרת שאני בעלת העסק" (עמ' 58 ש' 27) "אני בעלת העסק ואני דואגת לניקיונות לפעמים אני יורדת לקבל אורחים, לפעמים אני לא מרגישה טוב אז רפי יורד לקבל אורחים " (עמ' 58) וכן:
"נכון, שלי, המימון של הצימרים שלי מכספי, כספי שאני ירשתי" עמ' 62 ש' 14).
עדויות הנתבעים לא נסתרו.
לא הוצגו ראיות נוגדות או מפריכות.
משום כך, נכס בו אירעה התאונה, "אחוזת רפאל", אינו בבעלות הנתבע 1 אלא בבעלות הנתבעת 2.
על כן לא מוטלת על הנתבע אחריות לקרות התאונה.

ההליכים נגד הנתבעת 2 מעוכבים עקב היותה מצויה בהליך פשיטת רגל. משכך יש מקום לדחיית התביעה נגד שני הנתבעים. יחד עם זאת ולמעלה מהדרוש אתייחס אף לעניין שאלת קיומו של מפגע, וכפי שיפורט מייד בענייננו ממילא מצאתי כי לא הוכח כל מפגע שהיה בו להטיל אחריות על מי מהמעורבים.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

לטענת התובעת, על הנתבעים כבעלים וכמפעיל של מתחם צימרים קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים לפגוע בבאי המקום. לטענתה, התאונה אירעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות של הנתבעים ו/או עובדיהם ו/או שלוחיהם, אשר הנתבעים אחראים למעשיהם או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי. לטענתה, הוכח קיומו של מפגע על הרצפה, ומדובר בסיכון בלתי טבעי בגינו היה על הנתבעים לנקוט אמצעי זהירות אשר לא ננקטו; ובין היתר הנתבעים לא הבחינו במפגע הרטיבות במועד סביר, לא הזהירו ולא הציבו שלט על מנת למנוע מעבר, לא הסירו את המפגע במהירות, לא דאגו לניקיון, לא דאגו להימצאותם של עובדי ניקיון במקום בכמות נאותה ועוד.

עוד מוסיפה התובעת כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא הייתה לה הידיעה או לא הייתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעים הייתה שליטה מלאה עליו. כן טענה להיותה של שלולית המים דבר מסוכן בהתאם לסעיף 38 לפקודת הראיות.

טענות הנתבעים

הנתבעים מנגד הכחישו את אחריותם לתאונה, וטענו בראש ובראשונה כי התובעת כלל לא הוכיחה טענתה בדבר קיומו של מפגע על רצפת המקום. לטענתם, אף למעשה כלל לא הוכח כי התובעת שהתה במתחם הצימרים "אחוזת רפאל" ואף הודתה כי שהתה במקום אחר.

במקביל טענו הנתבעים כי לא נהגו ברשלנות, וכי אין עילה להיפוך נטל הראיה. הנתבע 2 אף הוסיף כי כלל לא משמש בעלי המקום.

לחילופין לעניין האחריות, טוענות הנתבעות לאשם תורם מכריע ו/או מלא של התובעת.

לבסוף הכחישו הנתבעים אף את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובעת לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה על ידיה.

דיון והכרעה

המקום בו אירעה התאונה

ראשית אתייחס לטענת הנתבעים כי התובעת כלל לא שהתה במתחם "אחוזת רפאל", אלא במתחם אחר ובחרה כך סתם לייחס נפילה למתחם הנ"ל.

16. אציין כי לא קיבלתי את טענת הנתבעים, לפיה התובעת לא שהתה במקום והאמנתי לתובעת כי אכן נחבלה במהלך שהותה במתחם אחוזת רפאל.

17. אמנם התובעת לא הציגה קבלה על שהותה במקום, אולם כל חבריה שנסעו יחד שילמו במרוכז. בן זוגה ליאור וייסמן הוא ששילם עבור השהות במקום (פרוטוקול הדיון מיום 5.4.21 עמ' 18 ש' 32-35 עמ' 19 ש' 1-2). דבריה נתמכו בדברי בן הזוג אשר העיד כי את ההזמנה ביצע אדם אחר, לאחר ששאר החברים העבירו אליו את הכסף, והתובעת העבירה לליאור עצמו את חלקה (עמ' 12 ש' 9-17).

18. הנתבעים אף לא הציגו את מלוא החשבוניות בגין מלוא הצימרים, אלא שלוש בלבד (תצהירי הנתבעים נספחים ב1 –ב 3) כאשר הנתבע 1 העיד כי לא מצא את שאר החשבוניות וספרי הקבלות (עמ' 43 ש' 19-21, עמ' 44 ש' 26-35). הנתבע אף לא ידע לתת הסבר מדוע בחשבוניות שהוצגו חלק מהשורות נמחקו ונכתבו שמות אחרים תחתם (עמ' 43 ש' 16-17 ש' 25-27).

וחמור מכך הנתבע 1 אף אישר כי לא תמיד נוהג המקום כדין ולא מוציא חשבונית עם התשלום, אלא לעיתים זמן מה מאוחר יותר, מה שמעיד על פגם בסדרי הרישום (עמ' 47 ש' 1-19).

מנגד התובעת הציגה תמונות של המקום מהתקופה שהייתה במקום בחופשה בה נפלה (נ1-נ4), ודבריה על כך כי אכן שהתה באחוזת רפאל נתמכו אף ע"י העד מטעמה, ליאור וייסמן, שלא מצאתי כי בחר לסייע לתובעת במחיר הסתבכות בעדות שקר.

19. אכן התובעת טעתה במהלך הדיון בציון שם המקום וכינתה אותו חד נס (עמ' 23 ש' 1-3), אולם אני מאמין לה כי עסקינן בטעות בתום לב, וכי בחלוף הזמן לא זכרה את שם המקום, וכי אכן נחבלה במהלך שהותה באחוזת רפאל.

נסיבות התאונה: האם הוכח קיומו של מפגע
20. עם זאת לאחר עיון מעמקי בחומר הראיות אני נאלץ להגיע למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי נפלה עקב מפגע באחריות מי מהנתבעים.

כך, התובעת טענה בכתב תביעתה כי נפלה בכניסה לחדרה עת צעדה לתוך החדר, ולאחר נפילתה הבחינה ברטיבות בכניסה לחדר (ס' 4 לכתב התביעה). גם בתצהירה חזרה התובעת על תיאור זה (ס' 3 לתצהירה). קרי, מדבריה אלו עולה כי מעדה בעודה צועדת לתוך החדר, ולאחר מכן הבחינה ברטיבות בכניסה.

עם זאת במהלך חקירתה העצימה התובעת את מפגע המים וטענה כי עסקינן בשלולית גדולה (עמ' 24 ש' 12-11) "... הנחתי את הרגל בכניסה לחדר והחלקתי, הכל שם היה שלולית מים" כלומר בכתב התביעה ובתצהירה הציגה התובעת את מפגע המים ככזה שניתן היה להבחין בו רק לאחר נפילתה, אולם מדבריה במהלך הדיון עולה כי מדובר היה בשלולית גדולה מאוד וכי כל האזור היה עם מים.

שוני זה מעורר שתי תמיהות מרכזיות: האחת אילו מדובר היה בשלולית כה גדולה, כיצד טענה התובעת בתצהירה ובכתב תביעתה כי הבחינה בה רק לאחר נפילתה, והשנייה מדוע בחרה התובעת בכתב תביעתה ובתצהירה לתאר כאילו נפלה מרטיבות תוך הותרת רושם כי מדובר ברצפה רטובה קלות ולא תיארה את השלולית הגדולה שהייתה לשיטתה בכל אזור הכניסה.

תמיהות אלו מקשות על קבלת גרסתה.

זאת ועוד, התובעת טוענת בכתב תביעתה כי נפלה בעודה צועדת אל תוך החדר קרי, הנפילה אירעה עת החלה בכניסתה לתוך החדר. במצב זה בהנחה שדלת הצימר הייתה סגורה, מטבע הדברים כי התובעת הגיעה מבחוץ, הרי בלתי סביר כי הרטיבות הייתה בכניסה לחדר, שכן אם אכן זה היה המצב הייתה התובעת מחליקה מיד ונבלמת ע"י הדלת, תיאור אותו לא טענה.

האפשרות העולה מדברי התובעת כי נפלה בתוך חדרה מותירה רושם כי מפגע המים, גם לשיטתה, ייתכן מאוד שהיה בתוך החדר ולא בכניסה. מפגע כזה בתוך החדר אף לא נטען ע"י התובעת כי הינו באחריות הנתבעים, אשר העידו כי לא מגיעים לנקות את החדרים, אלא אם נקראו, ומדובר בחדרים פרטיים (עמ' 67 ש' 5-6, 24-26 עמ' 35 ש' 27-29). טענתם לא נסתרה ואף התובעת והעד מטעמה העידו כי לא קראה לבעלי המקום לטפל בצימר (עמ' 15 ש' 24-26, עמ' 24 ש' 18-26). כך שמדברי התובעת בכתב תביעתה עולה תמונה של נפילה בתוך החדר כאשר אפילו היה מוכח כי הייתה שלולית מים בחדר, הרי שיכולה הייתה לנבוע מהתנהלות רשלנית של התובעת בצאתה מהמקלחת וכו'.

מעבר לכך בתצהירה טענה התובעת כי נפלה בעודה צועדת לכיוון החדר ונפלה בכניסה (ס' 3), ובחקירתה טענה שנית כי נפלה בכניסה לחדר ולא הזכירה את מה שאמרה בכתב התביעה כי החלה כבר צועדת לתוך החדר (עמ' 24 ש' 11-12). משמע לפי כתב התביעה מתקבל רושם שהרטיבות הייתה בתוך החדר בכניסה, ואילו בחקירה ובתצהיר מתקבל הרושם שהרטיבות הייתה בכניסה מחוץ לחדר. עת מדברי התובעת עולות אפשריות רבות למיקום השלולית לכאורה ומיקום נפילתה, הרי גם סתירות אלו מכרסמות באמון שניתן לתת בגרסתה כגרסת עד יחיד.

חמור מכך, התובעת הביאה לעדות את חברה ליאור וייסמן אשר טען בתצהירו כי ראה את נפילתה של התובעת וסר לעזרתה (ס' 6-8). העד ליאור גם במהלך חקירתו תיאר כי שמע את הנפילה ורץ לעזרתה. (עמ' 15 ש' 16-20). מבלי להיכנס לסוגייה האם העד אכן ראה את התובעת נופלת או רק שמע אותה, הרי מעדותו עולה חסר מרכזי, והוא הזכרת שלולית או למצער מפגע הרטיבות. העובדה כי העד לא הזכיר כי הבחין במפגע רטיבות חרף העובדה כי היה במקום לצד התובעת אומרת דרשני ופועלת לרעת התובעת. דווקא העובדה כי העד לא הזכיר מפגע מים בכניסה מתיישבת עם האפשרות כי התובעת נפלה בתוך חדרה מרטיבות בחדר עצמו ולא בכניסה לחדר, כפי שניתן לטעון, ומשכך העד לא ראה את הרטיבות עת נמצא בכניסה לחדר. בכל מקרה העובדה כי העד לא הזכיר את המפגע, ועת התובעת טוענת כי היה מדובר בשלולית גדולה אומרת דרשני.

זאת ועוד, התובעת הזכירה חברים נוספים שסרו אליה מיד לאחר נפילתה ואף לא הביאה אותם להעיד כי היה במקום מפגע מים (עמ' 26 ש' 8-12). ראה גם עדות ליאור וייסמן אשר הזכיר כי עם התובעת שהו חברים נוספים לאחר נפילתה (עמ' 16 ש' 19-20).

כבר נפסק כי מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ (פורסם בנבו) 30.5.02.

אומנם משמעות חלק מן האמרות בפסיקה ביחס לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) (ראה למשל דברי השופט הכהן בע"א 761/79 חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2), 48 17/09/80)48 17/09/80) אינה שעל בעל דין לשאת באמתחתו עד בכל אשר יפנה שמא יפול וייפגע, וכי אם אין עד ראייה נגזר גורל ההכרעה לשבט.

אולם במקרה דנן היו במקום עדים שבוודאי היה עליהם להבחין במפגע מים כה גדול כפי שתואר במהלך
הדיון ע"י התובעת, ואיש מהם לא בא להעיד, ואף העד שהגיע להעיד בחר באופן תמוה לא לציין מפגע
כזה.

לא בכך סגי, גם מהמסמכים הרפואיים סמוך לתאונה, כלומר ממכתב ממוקד קופת חולים מכבי ומהמסמכים בתקופה הסמוכה לאחר מכן לא נזכר כי התובעת החליקה, אלא נכתב כי נפלה ונחבלה (ראה נספח א לתצהיר התובעת). התובעת אף לא מסרה פרט זה למומחה מטעמה, ואף לא למומחה בית המשפט.

כמו כן בחלק מהמסמכים אכן נאמר שהתאונה אירעה ביום 24.11.12, אך ישנו גם מכתב משנת 2013 המתעד ביקור אצל אורטופד ובו נכתב כי התאונה אירעה ביום 23.11 ובניגוד לנאמר בתביעה כי אירעה ביום 24.11.

31. אין ספק כי התובעת אכן נחבלה, ואני מאמין לה כי המקרה אירע ביום האירוע, אך בלא ציון ברור של החלקה עקב שלולית מים במסמכים רפואיים, הגם כי ייתכן כי נפלה טעות כלשהי בתאריך, הרי שקשה לקבל גרסתה.

32. ואציין כי אפילו הייתי נכון לקבל את טענתה של התובעת כי נפלה עקב שלולית בכניסה לחדר, הרי שלא הוכח ע"י חוות דעת בטיחות מהו סוג הרצפה, ולא הוכח כי הרצפה לא עמדה בתקנים למניעת החלקה, ואף לא הוכח כי היה צורך בהתקנת אביזרים נוספים למניעת החלקה או האם קיים היה צורך בפעולות מניעה. התובעת ממילא אף לא הצביעה על אף מקור חוקי שחייב הצבת משטחים למניעת החלקה ביום בו נפלה או במיקום הספציפי בו נפלה.

לפיכך, עם כל הצער על הנזק הרב שנגרם לתובעת, אשר על קיומו אין חולק, מאחר שלא הוכחו במקרה שלפניי נסיבות שיצרו סיכון בלתי סביר מעבר לסיכונים הצפויים הטמונים בבילוי בצימר ובבריכה, ולנוכח העובדה שלא הוכח כי החבלה לא נגרמה על ידי גורמים חיצוניים אחרים, הנני קובע כי נפילתה של התובעת אינה מקימה אחריות על הנתבעים.

וכפי שהגדיר זאת השופט חשין בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז ב (3) 345, 349 (10.6.93), "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח').

35. לנוכח מסקנתי זו מתייתר הצורך לדון בסוגיית נזקה של התובעת.

36. אדגיש כי אין בכל אלו לקבוע כי התובעת בחרה לשקר ולהגיש תביעתה בגין תאונה זו על מנת להיפרע שלא כדין מן הנתבעים, אלא כי לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה לפי המשפט האזרחי.

סוף דבר:

37. אשר על כן אני דוחה את התביעה.

38. בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

5129371המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
54678313

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.