הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 21511-02-13

לפני כבוד השופט יובל גזית

התובעת:

י. מ.
ע"י עו"ד משה טייב
נגד

הנתבעת:

א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ
ע"י עו"ד שלמה בן-כהן

פסק דין

כללי

לפני תביעה לפיצויים בגין טיפולי הסרת שיער בלייזר שבוצעו בתובעת ע"י הנתבעת א.מ.ל אמריקן מדיקל לייזר בע"מ.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, התובעת, ילידת 14.3.78, פנתה במאי 2005 לנתבעת, חברה העוסקת, בין היתר, במתן טיפולים להסרת שיער באמצעות לייזר, לצורך הסרת שיער תחילה בפניה ובשלב מאוחר יותר אף בחלקים נוספים בגופה. בין הצדדים נחתם הסכם להסרת שיער. לאחר שבצעה מספר טיפולים, טענה התובעת בכתב התביעה כי לא רק שהטיפולים לא הביאו להסרת השיער, אלא גרמו להופעת שערות עבות ובולטות יותר, מה שהסב לתובעת נזק נפשי חמור בכל היבטי חייה.

התובענה הוגשה כתביעת נזיקין לפיצויים בגין נזקי גוף. עילות התביעה כפי שהופיעו בכתב התביעה ובחוות הדעת הרפואית בתחום הרפואה הפלסטית שצורפה לתביעה היו עוולת הרשלנות, פגיעה באוטונומיה, תקיפה והפרת חובה חקוקה. עוולת הרשלנות, נטען, מתבטאת הן בעצם ההחלטה לקבל את התובעת לטיפול, הן במהלך הטיפול, הן באי קבלת הסכמה מדעת והן במצג שווא רשלני. נוסף על כך נרשמה בכתב התביעה עילה חוזית של הפרת הסכם בגין אי השגת תוצאות הטיפולים שהובטחו.

התובעת עוד טוענת כי יש להעביר אל כתפי הנתבעת את נטל הראיה להוכיח שלא התרשלה בטיפולה בתובעת לפי הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", ומחמת הרישום הרפואי החסר.

בכתב ההגנה נטען כי דין התובענה להידחות. ראשית נטען כי לתובעת לא נותר כל נזק, כפי שניתן היה להיווכח ממַרְאָהּ, וכי בנסיבות המקרה ננקטו אמצעי הזהירות המקובלים והסבירים באבחון ובטיפול בתובעת, תוך שימוש במיומנות סבירה ובסטנדרט רפואי סביר ללא סטייה מהפרקטיקה הנכונה. הנתבעת אף ציינה כי טיפול בלייזר אינו מהווה טיפול רפואי כלל, ואי לכך יש לדחות את הטענות להפרת חוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996 והפרת חובה חקוקה. עוד נטען, כי לאחר קבלת יעוץ והסבר מלא ומקיף אודות הטיפולים, חתמה התובעת מדעת על הסכם טיפולים להסרת שיער, על טופס הסכמה וכן על טופס הנחיות, ואף מילאה שאלון בריאות. בכתב הגנתה כפרה הנתבעת אף בתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ובטענות לרישומים לקויים.

העדויות
התובעת הצהירה כי פנתה לנתבעת במאי 2005 על מנת לברר אפשרות לעבור טיפולי הסרת שיער בלייזר. עובר לטיפולים נפגשה עם יועצת מטעם הנתבעת גברת ענת עבדי אשר הבטיחה לה הצלחה מסחררת וכי תוך מספר טיפולים מצומצם - לכל היותר עשרה - יוסר השיער המיותר. לאחר שנפגשה עם יועצת נוספת מטעם הנתבעת הגב' לימור שוורץ בוצע לה הטיפול הראשון באזור פאות הלחיים ביום 18.5.05. במשך כשנה וחצי עברה טיפולים בסניף בטבריה שלא הועילו ואף הותירו על פניה נפיחות וכוויות. בתום סדרת טיפולים משלא הוטב מצבה עברה התובעת לביצוע טיפולים בסניף בחיפה, שם נאמר לה ש יבוצעו ע"י מכשיר חדש ויעיל יותר. למרות הטיפולים שנמשכו כשבע שנים מצבה לא הוטב, ולהפך ממעט שיער פלומתי בסמוך לפאות הלחיים הופיע אצלה שיער גס וקשה שהלך והתפשט אף לאזורים בהם לא סבלה מצמיחת יתר של שיער עובר לטיפול, והיא נאלצה להתגלח מדי יום כגבר. הטיפולים נמשכו שנים, והשיער העבה לא הפסיק לצמוח עד כי לפני כל טיפל נאלצו לגלחו (ס' 21 לתצהירה). לבסוף לאחר שהמטפלת הקבועה מטעם התובעת ציינה לפני התובעת באחד ממועדי הטיפול כי למעשה אין הצלחה בטיפולי לייזר בפנים נגוזה תקוותה לחלוטין, והיא החליטה לסיימם.

כתוצאה מהטיפולים הכושלים ומראה פניה והצורך להסיר שערות מפניה בקביעות כמו גבר התפתחו אצלה לטענתה בעיות נפשיות, ומבחורה רגועה עליזה חדורת שמחת חיים עובר לטיפולים, המחזיקה במשרה ניהולית בבית מלון ואוהבת לבלות בחברת אנשים הפכה לבחורה מופנמת, שנמנעת ממגע עם אנשים, עוסקת רבות בתכנון אמצעים להסתרת פניה, ואי לכך אף נגדע מסלול הקידום בעבודתה בעיצומו הייתה מצויה טרם רשלנות הנתבעת, זאת בין היתר לנוכח מצוקתה הנפשית, הלחץ בו הייתה נתונה, הכאבים מהם סבלה והיעדרויות רבות מן העבודה.

להוכחת פגיעותיה, צירפה התובעת חוות דעת רפואית מאת ד"ר עמוס לויאב, מומחה לכירורגיה פלסטית, שהעריך את נכותה של התובעת כתוצאת האירוע בשיעור של 15% על פי תקנה 75 (2) בין ב ל-ג מותאם לנוכח צמיחת שיער פרדוקסלית ממנה סובלת בעקבות הטיפול. כן צירפה חוות דעת מטעם מומחה בפסיכיאטריה ד"ר מרצ 'בסקי שהעריך את נכותה בתחום זה בשיעור 30% -לפי סעיף 34 ב'.

6. מטעם התובעת אף העידו לירון ממן אוחיון, בת אל ממן ויניב מועלם אשר ביקשו לחזק את טענותיה בדבר הנזקים שהסבה הנתבעת לתובעת בכל מישורי החיים תוך השוואת מצבה עובר למקרה ולאחריו. כן העיד מר רחמים מנור, מעסיקה של התובעת דהיום, בנוגע לטיב עבודתה.

מנגד מטעם הנתבעת העידה גב' יטבת יוסף, מנהלת סניף ויועצת להסרת שיער בסניף טבריה של הנתבעת. לדבריה, הטיפולים התנהלו ללא דופי, והתובעת עברה טיפולים להסרת שיער באזורים המוגדרים להלן : בפנים: פאות, קצות השפם, אמצע השפם, סנטר. בגוף : מפשעות, פס ישבן, בית שחי. העדה הסבירה כי אף שמלכתחילה ביקשה התובעת לבצע טיפולי הסרת שיער באזור הפנים בלבד, הרי בתאריך 16.1.11 פנתה התובעת לנתבעת וביקשה להוסיף אזורי טיפול חדשים בבית השחי ובמפשעות, ומשכך טענתה היום תמוהה ביותר. לו הייתה התובעת כה לא מרוצה מן הטיפולים לא סביר כי הייתה בוחרת להוסיף אזורי טיפול נוספים. העדה אף טענה כי אין זה סביר כי הובטחה לתובעת הצלחה מסחררת מלאה לא כל שכן בפרק זמן קצר. בנוסף על כך ציינה כי לא זכור לה מקרה בו התובעת התלוננה בפניה על הטיפול בה בסניף טבריה, והעברתה לסניף חיפה לא נבעה מהצורך לטפל בה במכשור אחר, אלא מהעדפת התובעת עצמה. העדה ציינה ברורות כי אין כל הבדל בין המכשירים בהם נערכים טיפולים בחיפה ובטבריה.

העדה אף ציינה כי התובעת קיבלה הסבר מפורט על מהות הטיפול, שאינו מהווה טיפול רפואי כלל כי אם קוסמטי, על סיכויי ההצלחה ועל הסיכונים הכרוכים בו. כן חתמה על שאלון רפואי לפיו אינה סובלת מבעיות הורמונאליות, וכי היא מודעת שנטילת תרופות מסוימות במהלך הטיפול עלול להכשילו. למרות זאת התובעת לא יידעה את הנתבעת על בעיות הורמונאליות מהן סבלה ואף נטלה אנטיביוטיקה על דעת עצמה. אי לכך הפרה היא את החוזה בין הצדדים .

לבסוף הוסיפה כי התופעה של צמיחת שיער פרדוקסאלית ממנה נטען כי סובלת התובעת כתוצאה מטיפולי לייזר, לא הייתה ידועה בשנת 2005 ולא הייתה מוכחת, וגם מטעם זה, אפילו ארע סיבוך זה הרי שאין להטיל על הנתבעת אחריות.

מטעם הנתבעת אף העידה מנהלת התפעול ויועצת להסרת שיער בסניף חיפה של הנתבעת גברת מזרחי אשר חזרה על דברי הגב' יוסף. כן העידו שתי מטפלות המועסקות במקום: ד"ר ילנה ספינקו וד"ר אליזבטה אלפרוביץ', ולדבריהן הטיפול שניתן לתובעת היה ללא רבב.

הנתבעת צירפה חוות דעת מטעמה: האחת של ד"ר רגב בתחום הכירורגיה הפלסטית והשנייה של ד"ר שם דוד בתחום הפסיכיאטריה שקבעו כי לתובעת לא נותרה כל נכות בתחומים אלו.

דיון והכרעה:
מצב פניה של התובעת בעקבות הטיפולים
7. במקרה דנן יש לדון תחילה בסוגיה מה מצב פניה של התובעת בעקבות הטיפולים שכן הצדדים חלוקים אף בסוגיה עובדתית זו.

בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעמה של התובעת, התובעת סובלת כתוצאה מטיפולי הלייזר שעברה מתופעה הקרויה צמיחת שיער פרדוקסלית. לטענתו, מדובר בסיבוך שמתרחש בהסתברות של 10.5%. מנגד מומחה הנתבעת קבע כי לא מדובר בתסמינים של תופעה העונה להגדרת שיעור יתר פרדוקסלי, וצמיחת השיער על פניה היא פלומתית ואינה נראית לעין. בהקשר זה אף אציין כי הנתבעת המכחישה כי עובר לטיפולים לא סבלה משיער רב בפניה מנסה להיאחז במסקנת הגב' לימור שוורץ ששימשה יועצת מטעם הנתבעת טרם החלה בטיפולים, אולם עת הגב' שוורץ לא הובאה לעדות לא ניתן להסתמך על הנאמר במסמך (נספח 2 לתצהיר הגברת יוסף) ולא ניתן להסיק מסקנות מובהקות באשר למשמעות המונח בינוני או מרובה כמופיע בדו"ח.

8. התובעת הציג ה תמונה של פני ה לפני הטיפולים (נספח 4 למוצגי התובעת), שבה לא נראים סימנים לשיער גס ועבה על פניה בעוד שכיום לאחר הטיפולים מושא תביעה זו בנקל ניתן להבחין בשיער עבה וגס שאינו נמצא באופן רגיל על פניהן של נשים. גם בתמונה שהציגה הנתבעת (נספח 5 לתצהיר יטבתה יוסף) לא ניתן להבחין בריבוי שיער, לא כל שכן המתקרב בדימיונו למצבה היום. לעניין זה חוות דעתו של מומחה הנתבעת מנוגדת לנראה בקלות לעין בלתי מזויינת, ואין להעדיפה על טיב מראה עיני בית המשפט.
ויודגש, לבקשת התובעת ועל מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי, בחן בית המשפט את פניה של התובעת והבחין באותם זיפים נטענים, הניכרים גם בצילומים שהציגה התובעת.

9. זאת ועוד, התרשמתי כי ד"ר לויאב הינו בעל מומחיות וניסיון מעשי בתחום הסרת השיער, וכל ניסיונות הנתבעים להביאו לחזור בו מחוות דעתו לעניין מצב פניה של התובעת בעקבות הטיפולים עלו בתוהו. מנגד מומחה הנתבעת העיד על עצמו כפי שהוכיחו התובעים כי אינו עוסק בתחום הסרת השיער (ת/3, פרוטקול הדיון מיום עמ' 90 ש' 7-9). יחד עם זאת ד"ר רגב אישר אף הוא כי סיבוך של צמיחה פרדוקסלית עלול להופיע בעקבות טיפולי לייזר אם כי בהסתברות נמוכה בהרבה.

10. על בסיס טעמים אלו אני קובע כי התובעת סובלת בעקבות הטיפולים ממצב הקרוי צמיחת שיער פרודקסלית, שבמקרה שלה הינו קשה ובולט.

עוולת הרשלנות.
11. אין ספק וגם אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית של מטפל כלפי מטופל בנוגע לטיפול רפואי. בהקשר זה יצויין כי מרבית הפסיקה עסקה ביחסי רופא-חולה בכל הנוגע לעילה בדבר רשלנות רפואית. גם אם ימצא כי אפיון פעולת הלייזר אינה רפואית, (ומסופקני) אין ספק שחלה גם על מטפלים כנ"ל חובת זהירות כלפי המטופל, לפחות כדוגמת המוהל ראה: ע"א 2055/99 פלוני נ. הרב זאב פ"ד נה (5) 241. ראה גם בעניין ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 304 (2002) שם נקבע; " על תהייתו של המומחה מטעם בית המשפט אם ניתן לייחס "חובת זהירות" לקוסמטיקאית, ובמילים אחרות: האם קיים מושג של "הקוסמטיקאית הסבירה" בדומה ל"רופא הסביר", יש להשיב בהן רבתי. כידוע, על כל אדם, באשר הוא, מוטלת החובה לפעול כ"אדם סביר ונבון". בהתאם נקבעה בעניין ע"א (ת"א) 1239/07 דרמה לייזר השרון 1998 בע"מ נ' מיכל עבאדה [פורסם בנבו](10.11.2008) אחריות בעוולת הרשלנות בגין טיפול קוסמטי להסרת שיער בלייזר שהותיר כתמים באזורים חשופים.

12. לטעמי, עולה מהנסיבות כי גם הנתבעת הניחה שמדובר בטיפול רפואי שכן טרחה לציין כי את הטיפול בין היתר מבצעים רופאים מוסמכים, ועל כך אין חולק.

13. בהקשר זה, יש להבחין בין טיפול חירום או טיפול לצורך רפואי דחוף או חיוני לבין טיפול אלקטיבי-קוסמטי שבו יידרש מהמטפל ביתר שאת לנקוט באמצעי הזהירות הסבירים למניעת הסיכון (ת"א (י-ם) 13318-06 חנה מזרחי נ' ענת סיגל ענתבי [פורסם בנבו] (05.06.11). קיומה של חובת זהירות של הנתבעים כלפי התובעת מטיל על הנתבעים את החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע נזק צפוי.

14. במקרה דנן היווצרות שיער גס ועבה עקב השימוש במכשיר הלייזר בקליניקה על ידי מטפלות של הנתבעת, במקום שבו השיער אמור היה להיות מוסר, מתיישבת יותר עם המסקנה כי הטיפול שנעשה לתובעת נעשה תוך הפרת חובת הזהירות מאשר עם המסקנה כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הדרושים, שכן מדובר בנסיבות ובאמצעים אשר היו בשליטה מלאה של הנתבעת ואשר לתובעת לא הייתה ידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק (ר' א. כרמי' בריאות ומשפט', מה' 2 כרך א' עמוד 235 ואילך, עמוד 409 ואילך). על שום כך נטל השכנוע עובר לנתבעת להוכיח כי לא התרשלה.
משמעות העברת נטל השכנוע הינה כי על הנתבעת להוכיח את הסיבה המדויקת שגרמה לתאונה, וכי סיבה זו שוללת רשלנות מצידה או לפחות להוכיח שהיא נהגה בזהירות סבירה כדי למנוע את הסכנה.

15. עוד אציין כי במקרה דנן הרישומים אשר ערכה הנתבעת בעניין הטיפולים שביצעה בתובעת היו לקויים, ולמעשה לא ניתן לדעת, בהתבסס על תיק המטופל וגיליון הטיפולים, באלו אזורים בפנים טופלה (ראה מוצגים 11-14 לתצהיר התובעת). הן המומחה מטעם הנתבעת ד"ר רגב והן גב' יוסף אישרו אף הם כי מגיליון הטיפולים לא ניתן לדעת בוודאות אילו חלקים בפניה טופלו (ראה עמ' 90 ש' 26-27, עמ' 165 ש' 8-18). בהסכם הטיפולים אף נקבע כי מצב פניה של התובעת יצולם ויתועד לפני כל טיפול (ס' 4 להסכם נספח 6 לתצהיר יוסף), אולם מלבד תמונה אחת לא הוצגו תמונות נוספות, וזאת למרות העובדה כי מדובר בטיפולים רבים שהשתרעו על פני שנים. תיעוד לקוי זה מעביר אף הוא את נטל הראיה אל כתפי הנתבעת.
"...קיימת הלכה מימים ימימה, כי בהעדר רישום רפואי, הן בשל רישום לקוי או בשל אי שמירה עליו, נכון להכיר בקיומה של עילת תביעה בגין "נזק ראייתי" אשר עומדת לניזוק נגד בית החולים או הרופאים, שהיה מחובתם לערוך את הרישומים ולשמור עליהם. במקרה כזה עובר גם נטל ההוכחה אל בית החולים או הרופא. ( ע"א 3056/99 רועי שטרן נגד המרכז הרפואי ע"ש שיבא ומשרד הבריאות, פד"י נ"ו (2) 936).

16. אני סבור כי במקרה דנן הנתבעת כשלה מלהוכיח כי לא התרשלה בטיפול בתובעת, ואף יתרה מכך הוכח פוזיטיבית כי אכן התרשלה:

17. ראשית, הנתבעת לא זימנה לעדות עדות רבות מטעמה שהיה בעדותן לשפוך אור על הסוגיה שבמחלוקת וביניהן: הגב' עבדי שהבטיחה לתובעת לדבריה הצלחה בטיפול תוך זמן קצר, הגב' לימור שוורץ שאבחנה את מצבה של התובעת עובר לטיפול, המטפלות בתובעת, ובראש וראשונה גב' טניה קלוגרמן, המטפלת הראשית בה. כן לא זימנה רופאות ששמן עולה מכרטיס הטיפולים: ד"ר דבורקין, ד"ר קטירב וד"ר שור, ואף לא זימנה סייעות נוספות שגילחו פניה לטענתה לפני הטיפולים, בהן נטלי (ס' 21 לתצהיר התובעת) שאף לפניה התלוננה התובעת על הטיפול הכושל. ברי כי בעדויות של המטפלת הראשית בתובעת ושל הגורמים שטיפלו בה, ובעיקר בעדות הגב' טניה קלוגרמן, שציינה, לטענת התובעת, כי אין בטיפולי לייזר להביא מזור לשיעור יתר בפנים, היה לסייע בהסקת מסקנות על מצבה במהלך הטיפולים.

אציין כי הנתבעת הציגה נימוק תמוה ביותר לאי העדת הגב' ענת עבדי והגב' קלוגרמן, והוא כי היא מכבדת את רצונן לנתק קשר עימה. טענה זו תמוהה ביותר שכן על מנת להעיד עבור הנתבעת אין חובה כי עדות אלו יעבדו אצלה, ולמעשה הטענה על כיבוד רצונן בניתוק הקשר תמוהה לכשעצמה -עת מדובר ביחסים מקצועיים ולא אישיים - ולמצער היה מצופה כי הנתבעת תציג הסבר לרצונן של עדות אלו לנתק לחלוטין את הקשר עימה.

על פי ההלכה הפסוקה מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראייה הייתה פועלת כנגדו (ר' ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, 658, ע"א 55/89 קופל נ' טלקר, פ"ד מד(4) 695, 602, ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני , פ"ד לה(1) 736, 762-763, י' קדמי, 'על הראיות', חלק 4, בעמ' 1889 תש"ע-2009).

18. שנית, התובעת טענה כי משלא צלחו הטיפולים בסניף טבריה נאמר לה כי תעבור לקבל טיפולים בסניף חיפה במכשיר אחר שיניב תוצאות (ס' 26 לתצהירה). הנתבעת בבואה לשלול את גרסת התובעת כי המעבר לקבלת טיפולים בסניף חיפה חלף סניף טבריה לא נבעה מאי הצלחת הטיפול טענה כי אין כל הבדל בין מכשיר הלייזר בסניף טבריה לזה שבסניף חיפה (ראה לעניין זה ס' 4, 16.8 לתצהיר הגב' יוסף וס' 3 לתצהיר הגברת מזרחי מנהלות בנתבעת). עם זאת מומחה הנתבעת עצמו כתב ברורות בחוות דעתו בפרק הדיון ולא בפרק תלונות החולה כי התובעת הועברה לטיפול בסניף חיפה שם קיים היה מכשיר חדש יותר כיוון שהטיפול לא צלח בטבריה:
" ... גב' ממן טופלה בהתמדה ולפי פרוטוקול קבוע מראש בידי צוות אמריקן לייזר בטבריה. כאשר נראה כי הטיפול אינו אפקטיבי ולאור הסיבות האחרות שפורטו הועברה לטיפול במכשור חדש יותר וללא תמורה בחיפה".

הנה כי כן, דברי המומחה מטעם הנתבעת מחזקים דווקא את גרסתה של התובעת ומותירות את טענת הנתבעת כי הטיפול בטבריה היה מוצלח, ללא כל בסיס. המסקנה העולה מאי התאמה זו היא שיש לקבל את דברי התובעת בדבר אי הצלחת הטיפול, ולעניין זה אף יש לציין כי מראה התובעת כיום מעיד בעד עצמו ומצביע על כישלון הטיפולים.

בהקשר זה אף אציין כי הנתבעת אף לא הציגה כל פרטים מדויקים על המכשירים בהם נעשה שימוש בטיפולים שבוצעו בתובעת, כגון שנת ייצורם, מקום ייצורם סוגם המדויק, זאת מלבד ציון עוצמות שונות בהן נקטו בטיפולים השונים וציון שמם הכללי כמכשיר לייזר או כמכשיר פלאש בכפוף להגדרת ה- FDA. גם מומחה התובעת אישר כי אין כל דרך לדעת באיזה מכשיר בוצע שימוש (פרוטוקול הדיון מיום 19.9.16 עמ' 5 ש' 5-32).

מכאן שלא ניתן לדעת האם המכשיר תאם את מצבה של התובעת, האם היה תקין ופעל כראוי, ואף לא הוצגו כל תעודות המעידות על תחזוקה שוטפת שלו או על עמידתו בסטנדרטים מחייבים (ראה תיאור המכשיר בהסכם הטיפולים ס' 8 לתצהיר הגב' יוסף).

19. שלישית, כבר בשלב קבלתה של התובעת לטיפול אובחנה התובעת כאמור ע"י גב' לימור שוורץ אשר סיווגה את שיעור היתר ממנה סבלה בהתאם לרמות מסוימות. עובדה כי דרגת שיעור היתר סווגה בידי מי שאינה רופאה עומדת בסתירה לשיטות העבודה של הנתבעת, לפיהן את דרגת צמיחת היתר יקבע רופא, זאת כפי שהעידה נציגת הנתבעת עצמה (לעניין זה ראה עדות גב' מזרחי פרוטוקול הדיון מיום 16.12.16 עמ' 162 ש' 22-25).

20. רביעית, העובדה כי הטיפולים נמשכו שנים מדברת בעד עצמה ומצביעה כי הטיפול לא השיג את מטרותיו. משראתה הנתבעת כי חולפת לה שנה אחר שנה ועדין מצאה לנכון לטפל בתובעת –וברי כי לא הייתה מטפלת בתובעת לו סברה שהטיפול צלח - הרי מצופה מרופאים וממטפלים סבירים לבחון את מצב המטופלת ולהסיק מסקנות בהתאם. טענתה של התובעת בתצהירה שבכל טיפול נאלצו לגלח את פניה לא נסתרה, וזאת משלא הובאו לעדות, כאמור, עדות חיוניות בדמות המטפלות בה ואף בהתחשב במצבה היום, כפי שמתרשם בית המשפט. במצב זה היה על הנתבעת להסיק כי הטיפול לא רק שאינו מועיל, אלא אף מזיק ולהפסיקו לאלתר בטרם הופסק מיוזמת התובעת עצמה. ואציין כי עת לא הביאה הנתבעת, עליה נטל הראייה, לעדות את אותן סייעות שגילחו, לטענת התובעת, את פניה הרי חזקה כי עדותן לא הייתה פועלת לטובתה של הנתבעת.

21. חמישית, הנתבעת ניסתה לטעון כי הטיפול כשל שכן התובעת לא הצהירה על בעיות הורמונאליות מהן סבלה בניגוד להסכם ביניהן, ולמעשה היא שהכשילה את הטיפול בה (ראה למשל ס' 12 לתצהיר הגב' יוסף). עם זאת מומחה הנתבעת לא תמך בגרסת עדי הנתבעת אף בטענה זו, ולדבריו בחוות דעתו, התובעת לא סבלה מבעיות הורמונאליות כלל: ": נמצא כי כאשר הסרת השיער הייתה באמצעות לייזר במטופלים ללא בעיות הורמונאליות, כפי שהיה במקרה גב' ממן, השיעור היה 0.6 % בלבד..." .

גם מומחה התובעת הדגיש כי לא סבלה מבעיות הורמונאליות (עמ' 4 לחוות דעתו) מומחה התובעת הסביר גם במהלך עדותו כי תוצאות בדיקות הדם שהוצגו בפניו מלמדות כי לתובעת אין בעיה הורמונאלית, וודאי לא כאלו שיש בהן להביא לצמיחה פרדוקסלית (עמ' 15 ש' 19-26, עמ' 16 ש' 10-11). ממילא תוצאות בדיקות הדם שהוצגו הן משנת 2010, ואין בהם להעיד על מצבה של התובעת במועד קבלתה לטיפול ובמועד בו אישרה כי אינה סובלת מבעיות כאלו. יתר על כן, לא הוכח כי בשלב כלשהו הייתה התובעת מודעת, לנוכח בדיקות שעברה, כי סובלת מבעיות הורמונאליות, ואם סברה הנתבעת כי המצב ההורמונאלי הינו נתון חיוני היה עליה לדרוש בדיקות תקופתיות במהלך השנים הרבות על פניהן נמשכו הטיפולים ולא להסתפק בהצהרת התובעת ממועד קבלתה לטיפול.
זאת ועוד, העובדה שהתובעת הודיעה לנתבעת על חשיפה לשמש ונטילת אנטיביוטיקה וביקשה אישור לטיפול, מחזקת את הטענה כי לו הייתה יודעת על בעיות הורמונאליות, חזקה שהייתה מדווחת עליהן.

22. שישית, הנתבעת אף ניסתה לטעון כי התובעת לא הגיעה לביקורים סדירים אצל הנתבעת ובכך הכשילה היא עצמה את הטיפול (למשל ס' 11 לתצהיר הגב' יוסף). בהקשר זה אציין כי הגברת יוסף במהלך עדותה שינתה את טענתה ואישרה כי החמצת טיפולים אין בה להוביל לצמיחת שיער פרדוקסלית (ראה עמ' 165 ש' 25-26). התובעת עצמה העידה כי מעולם לא החמיצה טיפול לא כל שכן ביקורים כה רבים (עמ' 48 ש' 10-11), ואפילו לא הייתי נכון לקבל טענתה הרי דברי הגב' יוסף במהלך חקירתה מייתרים את הדיון בנקודה זו.

23. שביעית, הנתבעת אף ניסתה לטעון כי הצמיחה הפרדוקסלית לא הייתה בגדר סיבוך מוכר באותה העת, ומשכך הופעתו לא הייתה בגדר הצפוי, מה ששולל התרשלות מצד הנתבעת. אציין שמחומר הראיות עולה שתופעת צמיחה פרדוקסלית עקב טיפולי לייזר הייתה ידועה כבר מספר שנים טרם טופלה התובעת, ועדי הנתבעת אף לא היו עקביים בדבריהם בנושא. כך הגב' יוסף טענה כי בשנת 2005 תופעת שיעור יתר עקב טיפולי לייזר לא הייתה ידועה (תצהירה ס' 16.6.) ואף כך טענו המטפלות שעבדו אצל הנתבעת, לעומת זאת המומחה מטעם הנתבעת אישר בחוות דעתו, בדומה למומחה התובעת, כי כבר בשנת 2002 הוכר שיעור יתר כסיבוך הנ"ל.
מן המאמרים שצורפו עולה כי תופעת שיעור לאחר טיפולים בליזר או ב- IPL הייתה ידועה כבר בשנת 2005.
אף המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר רגב, אישר כי היו כמה מאמרים עד לשנת 2005 והנתבעת חזרה על כך בסיכומיה (בסעיף 7, שם).
אמירת המומחה לפיה התופעה לא קיבלה התהודה הדרושה מלמדת כי הייתה תהודה כלשהי.
אשר לשיעור המטופלים הסובלים מן התופעה הרי שהנתונים שהובאו במסגרת המאמרים אינם זהים.
מאמר אחד עסק במטופלים עם בעיות הורמונאליות, אך במאמר אחר( החמישי, נספח 6) צוין כי 10.49% סבלו משיעור יתר ולא דווקא הסובלים מבעיות הורמונאליות.
זאת ועוד; הנתונים אינם מדויקים, שכן לא כל המטופלים נמצאים במעקב ומדווחים על שיעור היתר. בנוסף, בעיה הורמונאלית לא בהכרח תגרום לשיעור יתר.
רשלנות נוספת מצד הנתבעת בהקשר זה באה לידי ביטוי בהפרת חובת הגילוי כלפי התובעת, עת לא גילו לה את מלוא המידע הרלוונטי אודות הסיכונים והסיבוכים בטיפול, ובכך אדון בהמשך.

24. שמינית, אציין כי הנתבעת בחרה להציג את מקצת המטפלות כרופאות חרף העובדה כי אינן רופאות כלל וכלל: כך, הגב' טניה קלוגרמן מוצגת בכרטיס הטיפולים של התובעת כד"ר ללא כל אסמכתה מצד הנתבעת להיותה כזו, ולא נסתרה טענת התובעת שמדובר במטפלת שאינה רופאה כלל וכלל. גם מטפלת נוספת גב' אלפרוביץ, חרף הצגתה באתר הנתבעת כרופאה (מוצג ת/5), אינה רופאה כלל וכלל (ראה עדות אלפרוביץ פרוטוקול הדיון מיום 16.12.16 עמ' 120 ש' 1-12). העובדה כי הנתבעת לא מדייקת בלשון המעטה בפרטי מטפליה מדברת אף היא בעד עצמה.

25. תשיעית, אין לזקוף לכף חובה את התובעת שבחרה להשתתף בקורס צלילה, ובכך נחשפה לשמש בניגוד להוראות שנתנו לה. אין לצפות מהתובעת שתשב בביתה משך כל שנות הטיפול בה, בפרט עת העידה כי נמנעה ככל האפשר במשך שנים אלו מלהיחשף לשמש (ס' 51 לתצהירה). בכל מקרה הנתבעת לא הוכיחה כי חשיפה לשמש היא שגורמת לצמיחה פרודוקסלית של השיער.

26. העובדה שהתובעת המשיכה בטיפולים במשך שנים חרף הופעת שיער עבה וגס וחרף הכוויות שנגרמו במהלך הטיפולים ועל אף טענותיה לאחריות הנתבעת למצבה, אין בה להקהות מאחריות הנתבעת. אני מאמין לתובעת כי חרף כישלון הטיפולים עדין אחזה בתקווה כי לבסוף ימצא מזור לבעייתה, כיוון שהובטח לה כל העת כי בקרוב תטופל במכשירים חדישים יותר (ס' 50 לתצהירה, פרוטוקול הדיון מיום 19.9.16 עמ' 58 ש' 16-21), והיא התפכחה מאשלייתה רק עת ציינה בפניה הגב' קלוגרמן כי אין בטיפולים להועיל (ס' 41 לתצהירה). בנסיבות אלה טבעי וסביר היה שהתובעת תאבד אמון בנתבעת ותפסיק את הטיפול. בכל מקרה גם העובדה כי הנתבעת המשיכה לטפל בה מצביעה כי שידרה לפניה מצג שהטיפולים בסופו של יום יועילו.

27. לבסוף אציין כי אני נותן אמון מוחלט בעדות התובעת לפיה לא נטלה את הלו ריבן שנרשם לה (ואף הייתה מוכנה להיבדק בבדיקת פוליגרף כדי לאשש את טענתה ).

היעדר הסכמה מדעת:
28. לצורך ביצוע טיפול רפואי וטרם ביצועו על המטפל לקבל מהמטופל הסכמה מדעת. על המטפל להציג לפני המטופל את מכלול המידע שאדם סביר היה נדרש לו כדי לגבש החלטה מושכלת אם להסכים לטיפול המוצע. ביצוע הטיפול הרפואי תוך הפרת חובת הגילוי שחב המטפל למטופל ואי מסירת מלוא המידע הרלוונטי לטיפול מהווה הפרת חובת הזהירות שחב המטפל למטופל, ולכן יש בכך התרשלות.

חובה זו מעוגנת לגבי טיפול רפואי ב חוק זכויות החולה תשנ"ו- 1966 (להלן: " חוק זכויות החולה") הקובע בסעיף 13 (א) " לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת ..." הסכמה כזו כוללת מתן הסבר על הסיכויים והסיכונים בטיפול. חובה זו, חלה גם על טיפולים קוסמטיים, שאין בהם צורך רפואי, בלא קשר לשאלה האם מקור החובה הוא בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. על כל מטפל, המבצע טיפול בגופו של אדם, מוטלת החובה להביא בפני המטופל את מלוא המידע בדבר הסיכונים הכרוכים בטיפול, תופעות הלוואי האפשריות ודרכי הטיפול בהן, על מנת שהמטופל יוכל לבצע בחירה מושכלת מדעת לאחר שקילת יתרונות הטיפול אל מול הסיכונים. (ראה ת"א (י-ם) 13318-06 חנה מזרחי נ' ענת סיגל ענתבי [פורסם בנסו] (05.06.11) סעיף 15 לפסק הדין).

אמנם חוק זכויות החולה אינו מגדיר בסעיף 2 שבו "טיפול רפואי" מהו ואמנם לא הופניתי פוזיטיבית לחקיקה או לתקינה בעניין טיפולי לייזר, הרי לטעמי, במקרה הנ"ל לענייננו, דייני בכך שהנתבעת עצמה הקפידה שהטיפולים, לפחות בחלקם, יבוצעו על ידי רופאים, הנתונים לתחולתה האפשרית של פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז – 1976 ובפרט סעיף 1 סיפא שבה הכולל הגדרה שיורית של "עיסוק ברפואה ": "בדיקת חולים ........ ופצועים, אבחונם, ריפויים..... או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא; לרבות ריפוי באקופונקטורה".

כדברי כב' השופטת דורנר, בעניין ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746, כדלקמן: "ואכן, הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר....ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת במיוחד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב - אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית - ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים" (שם, בעמ' 758-759).

28. באשר להיקף המידע אשר נמסר לתובעת במקרה דנן, הרי אין מחלוקת כי בטופסי ההסכמה לא צוין כל סיבוך בדמות צמיחה פרדוקסלית כתוצאה מן הטיפול. כאמור, אין לקבל את טענת הנתבעת שהסיכון לא היה ידוע במועד בו החלה התובעת בטיפולים אצל הנתבעת. הגב' מזרחי בעדותה, עת עומתה עם ממצאים אלו, אישרה אף היא כי לו הסיבוך אכן היה ידוע באותה עת בהחלט היו צריכים לתת עליו את הדעת (עמ' 124 ש'22-25). הגב' יוטבת התחמקה מלהשיב לשאלה: לו היו מודעים לסיבוך היו מציינים אותו, ואף ענתה כי לא בהכרח סיכון זה היה מצוין אפילו היה ידוע (עמ' 125 ש' 8-26). התחמקות דומה ניכרה אף בדבריה של הגב' מזרחי (עמ' (157-158(

אציין כי אפילו חלוקים מומחי התובעת והנתבעת בנוגע לשכיחות הסיכון, הרי שלמצער מדובר בסיכון של שני מטופלים מתוך שלוש מאות (לפי מומחה הנתבעת עצמו בחוות דעתו), כאשר הנתבעת עצמה מודה כי סיכון ביחס שכזה ראוי לציינו בפני התובעת (ראה עדות יוסף עמ' 129 ש' 24-27).

29. למעשה הנתבעת אף לא ניסתה לסתור את גרסת התובעת שכן לא הביאה לעדות מי מהגורמים שהיו לשיטתה במגע עם התובעת, בשלב האבחון ובשלב השני, עובר לתחילת הטיפולים, עת הייתה אמורה לקבל הסברים ולגבש את עמדתה, היינו, את ה"ההסכמה מדעת". בפרט בלטו בהיעדרן עדותן של גב' ענת עבדי אשר שימשה יועצת מטעם הנתבעת ושל גב' לימור שוורץ אשר אבחנה את מצבה של התובעת עובר לטיפולים. על טופסי ההסכמה אותם ייחסה הנתבעת לתובעת אף מופיע חתימת אדם אחר (עמ' 173 ש' 22-25).

מכאן יש לקבל את טענת התובעת כי מלוא המידע לא נמסר לה.

30. יש אף לקבל את טענת התובעת כי לו ידעה אודות הסיכונים בטיפול, לא הייתה מסכימה לביצועם. הערכת ההסתברות שהתובעת, הייתה מסרבת לטיפול או בוחרת בדרך טיפול אחרת, תיעשה, על בסיס, מבחן אובייקטיבי, על פי אמות מידה של "המטופל הסביר" ובהתייחס לנסיבותיו הסובייקטיביות של התובע, דהיינו, מתוך ניסיון להעריך מלכתחילה ולא בדיעבד - מה הייתה בחירתה כמטופלת סבירה ובהתחשב בנסיבותיה האישיות, מצבה הנפשי והעדפותיה, טרם הטיפול (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה ואח', פ"ד נו (4) 756, עמ' 554-552, ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 535).

בענייננו מדובר בטיפול קוסמטי-אסתטי, שאינו חיוני ואין בו צורך רפואי, קל וחומר נוכח רמת השיעור הסבירה טרם הטיפול כפי שניכר בתמונות שהציגה התובעת. אילו הייתה התובעת, יודעת על אודות סיכונים אלה, בלתי סביר בעיניי כי הייתה מסכימה לעבור טיפולים אלו. התובעת הגיעה לפגישת ייעוץ לטיפול נקודתי מינורי בפניה, שעל פי התמונה לפני הטיפולים (נספח א לתצהיר וכן תמונות הנתבעת נספח 5 לתצהיר יוסף) נראו ללא סימנים לשער כהה. לא סביר בעיני שהתובעת בנסיבותיה תסכים לעבור טיפול שיש בו סיכון לצמיחת שיער עבה וגס באזורים נרחבים בפנים שעלולים לא להיעלם.

פגיעה באוטונומיה:
31. עילת הפגיעה באוטונומיה כרוכה בעילה של העדר הסכמה מדעת. כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש טרם ביצוע הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו יכול להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. למטופל זכות לבחור אם ואיזה טיפול יינתן לו. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ניתן בשל הפגיעה בזכותו היסודית של מטופל כאדם לכבוד ולאוטונומיה. מדובר בפיצוי בגין פגיעה בערך בלתי מוחשי. אמת המידה לקביעת הפיצוי בגין כך היא אינדיווידואלית, בהתאם לעצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק הספציפי: "במקרים מן הסוג העומד לדיון, יתבטא הנזק בעיקר בתגובתו הנפשית והרגשית של התובע לכך שנעשה בגופו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת...בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם בצוע הטיפול בו...המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיבי דומיננטי...מדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים...". (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה ואח', פ"ד נו (4) 574, עמ' 575 ואילך; ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4) 746, עמ' 759.) בנבו] (04.12.2011).

32. על בסיס מבחנים אלה, ועל פי מכלול העדויות מצאתי לקבל את טענת התובעת לפגיעה באוטונומיה שלה ולפסוק לה פיצוי בגין רכיב זה, במסגרת הפיצוי בגין נזק לא ממוני שיידון להלן.

תקיפה
33. התובעת זנחה עילה זו בסיכומיה, אולם במאמר מוסגר אציין כי שימוש בעוולת "התקיפה" ביחסי רופא ומטופל מותירים אי נוחות. כך מסביר כב' השופט עמית בפרשת מרגלית קדוש (ע"א 1303/09 קדוש נ' בי"ח ביקור חולים ואח'), סעיף 15 לפסק-הדין:
"בעניין "דעקה", עמדה השופטת בייניש (כתוארה אז) בהרחבה, על כך שראוי להגביל את השימוש בעוולת התקיפה למקרים קיצוניים בלבד, כמו טיפול שניתן בעל כורחו של המטופל או טיפול השונה מהותית מהטיפול לו הסכים המטופל. זאת מאחר שעוולת התקיפה נתפסת כעולה בקנה אחד עם התנהגות אלימה ואנטי-חברתית, וככזו אינה מהווה אכסניה מתאימה ליחסי מטופל-מטפל".

הפרת חוזה

34. התובעת טענה בכתב התביעה גם לעילה חוזית של הפרת הסכם בגין אי השגת תוצאות של הסרת שיער. ההסכם בין הצדדים (נספח 8 לתצהיר הגב' יוסף) לצד טופס ההסכמה (נספח 9 לתצהיר יוסף) מהווה, הלכה למעשה, את ההסכם בין הצדדים ומשקף את ההסכמה ואת המצגים שהוסכמו בין הצדדים. בסעיף 10 להסכם נאמר כי "במידה ולא תהיינה התוצאות המקוות בתום 4 טיפולים קרי הסרת השיער בשיעור של 70% עד 80% והלקוח שילם את מלוא התשלום, אזי ללקוח תעמוד זכות לקבל טיפולים נוספים עד לקבלת התוצאות כאמור בסעיף זה, וזאת ללא כל תשלום נוסף".

בעקבות חוסר ההצלחה בהסרת השיער במספר מצומצם של טיפולים, ניתנו לתובעת מספר רב של טיפולים נוספים. לא הייתה מניעה ממתן טיפולים נוספים על אלה שניתנו אך התובעת מיוזמתה הפסיקה את הטיפולים.
לפיכך, סבורני כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם בין הצדדים.

לסיכום:
קיימים כשלים באופן הצגת הטיפול, באי גילוי הסיכון בצמיחת יתר של שיער, באופן המעקב אחר התקדמות הטיפול ובהצגת התואר של המטפלות.
ויודגש, גם אם ביהמ"ש היה יוצא מנקודת הנחה (ולא כך היא) שהטיפול עצמו לא היה רשלני
ושצמיחת היתר נגרמה בשל סיבוך הפוקד אחוז קטן של המטופלים אזי רשלנות הנתבעת הינה וודאית
באי גילוי הסיכון לתובעת טרם החלה בטיפולים למרות שהנתבעת ידעה ו/או אמורה הייתה לדעת על
הסיכון בעת ההתקשרות בין הצדדים.

הנזק
35. התובעת זכאית לפיצוי בגין כמה ראשי נזק: גרימת נזק הגוף ברשלנות, בגין הפגיעה באוטונומיה ובגין כאב וסבל.

נזקי הגוף בגין רשלנות:

נכות רפואית

36. כאמור, באתי לידי מסקנה כי אכן נגרמה לתובעת צמיחת יתר פרודקסלית של שיער הפנים כטענת המומחה מטעמה, זאת בניגוד לחוות דעתו של מומחה הנתבעת. אי לכך לא נותר לי אלא לאמץ את קביעת מומחה התובעת בדבר הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת בשל סיבוך זה, קרי נכות בשיעור של 15% על פי תקנה 75 (2) בין ב ל-ג מותאם לנוכח צמיחת שיער פרדוקסלית ממנה סובלת בעקבות הטיפול (שכן לא קיימת תקנה מסוימת העוסקת במקרה כגון דא).

בהקשר זה אציין כי מומחה התובעת קבע כי אין בנמצא טיפול למצב של צמיחת יתר פרדוקסלית, וזאת למול קביעת מומחה הנתבעת כי טיפול בלייזר יש בו לרפא התופעה. עם זאת אציין כי מומחה הנתבעת אישר כאמור כי אינו מומחה בתחום הסרת השיער, וכי ידיעותיו על אודות טיפול אפשרי מקורו במחקרים שקרא ואינן פרי ניסיונו (פרוטוקול הדיון מיום 12.12.16 עמ' 90 ש' 18-19).

יצוין כי אמנם מן המאמרים שצורפו לחוות דעת ד"ר רגב עולה כי הטיפול הנדרש בשיעור יתר הינו המשך הטפול, אך במקרה המסוים שלפניי, אין ספק כי ניתנו טיפולים רבים לאחר צמיחת השיער שלא הועילו.

לפיכך, במקרה זה הוכח כי טיפולים נוספים לא גרמו לביטול התופעה ולא הוכח כי טיפולים נוספים כאלו יגרמו להעלמות השיער שצמח חלף צמיחה מוגברת למשל .

אי לכך אני מעמיד את תנוכתה הרפואית של התובעת כתוצאה מהנזק שנגרם לה על 15%.

37. נוסף על כך צירפו הצדדים חוות דעת לעניין הנכות הנפשית שנגרמה לתובעת בעקבות התאונה. לפי מומחה התובעת, נגרמה לתובעת נכות בשיעור 30% לפי סעיף 30 ב' 4, הפגיעה הנפשית שהסב לה מצבה הרפואי. לטענתו התובעת סובלת מתסמונת הקרויה BDD, הפרעה בעלת מאפיינים טורדניים שקשורים לתפיסת יופי של הגוף שנגרמה עקב שיעור היתר. כן טענה התובעת להפעלת תקנה 15 בשל השלכת הפגיעה על כל היבטי חייה, ובכלל זה עיסוקה.

מנגד מומחה הנתבעת קבע כי התובעת סובלת למעשה ממצב של הפרעה טורדנית שבאה לידי ביטוי בהתעסקות בניקיון הגוף ללא הרף. לטענתו, עברה הרפואי של התובעת מצביע על בעיות בתחום הנפש ללא קשר לטיפולים שעברה. אי לכך קבע את שיעור נכותה על 0%.

38. אני סבור כי אצל שני הרופאים קיימת מידת מה של הגזמה בתיאור מצבה של התובעת. מחד גיסא לא יכולה להיות מחלוקת כי אישה, אשר עקב טיפול רשלני וכושל נאלצת להתגלח מדי יום כגבר, תסבול פגיעה זו או אחרת בהיבטים נפשיים, בייחוד עת מדובר באישה רגישה למראה החיצוני כתובעת. עוד הוכח כי המומחה מטעם הנתבעת לא גילה מידע על אודות קשריו בעבר עם הנתבעת עת שימש עובדה. אי גילוי זה מטיל צל על חוות דעתו.

39. מאידך גיסא אין בנמצא תיעוד של ביקורים אצל פסיכולוגים או פסיכיאטרים או תיעוד על נטילת תרופות בתחום הנפש (פרוטוקול הדיון מיום 19.9.16 עמ' 55 ש' 18-21), כך שלמצער לא הקטינה נזקיה. נוסף על כך הוכח כי בפני מומחה התובעת לא עמד תיעוד של מלוא עברה הרפואי (עמ' 22 ש' 4) בנוגע למתחים נפשיים מהם סבלה בעבר. המומחה אף שגה בתשובותיו בנוגע לטיב מערכות יחסים שניהלה התובעת עם גברים לאחר האירוע וטען, שמערכת היחסים הארוכה ביותר שניהלה התובעת היתה שלושה-ארבעה חודשים (עמ' 30 ש' 18) בניגוד לדבריה שלה (עמ' 56 ש' 26). כן נמצא כי הגרסה שמסרה התובעת למומחה מטעמה על אודות נסיבות עזיבתה את העבודה במלון אינה מדוייקת ולא כללה סכסוך עם אחד ממנהליה (עמ' 45 ש' 1-10).

40. אי לכך אני מעמיד את נכותה הנפשית של התובעת בעקבות הטיפולים על 10%, בהתאם לתקנה 34 (ב) (2): לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשל"ז- 1956:
" רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה".

נכות תפקודית
41. בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (08/06/95 ) נקבע כדלהלן:

"ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראיה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו."

הנכות בתחום הרפואה הפלסטית

42. נקודת המוצא היא שלנכות אסתטית אין השלכה תפקודית (ע"א 8639/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' גבוע סולימאן ( פורסם בנבו) (18/05/06). לעיתים ניתן לסטות מן הכלל, למשל כאשר מדובר בילדים שטרם בחרו מסלול מקצועי שמא ירצו לעסוק בתחומי מדיה, בהם על העוסק להציג גוף או פנים מושלמים (ראה ע"א 577/88 מירון נ' ישראלי פ"ד מו (2) 286, 291 30/03/92). עוד ניתן לסטות מן הכלל כאשר הפגיעה האסתטית ניכרת לעין, מופיעה במקום גלוי כגון פניו של אדם, ועלולה לדחות מעסיקים פוטנציאליים במודע או שלא במודע. (ראה פסק דין ת.א. 48696/05 דבי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31/05/09).

הנכות בתחום הנפש

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

43. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:
"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג(1) 137 (16.3.89) נפסק:
"אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שניים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן".

בענייננו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה. לטענת התובעת, אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות רפואית, המסבה לה מאז התאונה כאבים תמידיים והגבלות בתנועה וכן קשיים בתחום הנפש: חרדות, תחושת מצוקה ודיכאון, ירידה בריכוז, ירידה בהנאות, חוסר חשק, ירידה במצב הרוח ועוד. לטענתה, נכויות אלו פוגעות בתפקודה בחיי היום-יום ובעבודתה מול קהל, ובעטיה נאלצה לגדוע את מסלול קידום בבית המלון בעיצומו הייתה מצויה עת סבלה מרשלנות הנתבעת. זאת עקב היעדרויות בשל הטיפולים, בשל הכאבים ובשל מצבה הנפשי עקב מראה פניה שהקשה עליה להתמודד עם עבודה שעות רבות, לא כל שכן מול לקוחות וקהל. אי לכך כיום משמשת פקידה במוסך ובחברת יהלומים. לטענתה, אלמלא פגיעתה הייתה צפויה להשביח שכרה.

מנגד, הנתבעות סבורות כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הנפשית, ומדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית כשלמעשה התובעת סבלה מבעיות ונפשיות עובר לתאונה ומנגד עובר לתאונה אין בנמצא ולו תיעוד על ביקורים באצל רופאים בתחום הנפש או נטילת תרופות בהתאם.

ההלכה הינה, כאמור, כי לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו.

44. התובעת בעיסוקה במועד האירועים מנהלת משרד ולאחרת מכן סמנכ"לית בית מלון פרימה טבריה במשרה מלאה. לאחר האירועים מושא תיק זה עברה לעבוד כקופאית כשאין ספק כי באופן עקרוני ביחס לעבודה מסוג זה באה התובעת במגע עם לקוחות ולמעשה בכל סוג עבודה לנכות נפשית בשיעור 10% אחוז קיימת קיימת השלכה תפקודית אשר יש בה להשפיע על התנהלותה.

45. עם זאת אני סבור כי פגיעה תפקודית ניכרת ומשמעותית יותר כנטען על ידי התובעת הייתה באה לידי ביטוי עד היום בין היתר בטיפולים נפשיים מוגברים, ובשימוש משמעותי ורב בתרופות במשך השנים מאז התאונה. התובעת לא הציגה בפני בית המשפט קבלות או מרשמים על שימוש מוגבר משמעותי בתרופות בתחום הנפש במשך השנים מאז התאונה ועד היום ולא על היזקקות לטיפולים בתחום הנפש. מעבר לכך התובעת אישרה כי איננה מעוניינת בטיפולים בתחום הנפש חרף העובדה כי מודעת לכך שיתכן שהטיפול ייטיב את מצבה (עמ' 55 ש' 17-32). המומחה מטעמה טען כי אינה מקבלת טיפול בתחום הנפש מחמת הבושה (עמ' 5 לחוות הדעת). אחותה של התובעת הגב' בת אל ממן טענה כי התובעת לא הולכת לטיפול בתחום הנפש כי אין הדבר מקובל במשפחתם (עמ' 83 ש' 15-19)

עם זאת אין מחלוקת כי על מנת לבסס את תביעתה לא נרתעה התובעת מלפנות למומחה בתחום הנפש להערכת מצבה ולדבר ברבים על אודות מצבה הנפשי. התובעת אף אישרה כי נפגשה עם הילרית במטרה להקל על מצבה (פרוטוקול הדיון מיום 19.9.16 עמ' 63 ש' 23-29).

במצב זה קשה לקבל את טענתה כי חשה אי נעימות מלקבל טיפול פסיכאטרי או בושה, שכן עת הדבר משרת את מטרותיה הכלכליות אינה בוחלת בפנייה לגורמים כאלו ואף לגורמים שמדורגים מבחינתה כשלב אחד מתחת לפסיכולוג-הילריות ראה להלן).

למצער יש לקבוע כ במצב בו נמנעה מקבלת טיפולים או נטילת תרופות שייתכן שהיה בהם להיטיב את מצבה, הרי לא עמדה כאמור בחובת הקטנת הנזק.

46. זאת ועוד, לא ניתן אף להתעלם מהעובדה שחייה של התובעת לא סטו ממסלולם בעקבות אירועי מושא תביעה זו: חלק מן התקופה עדיין המשיכה התובעת להחזיק במשרתה בבית המלון ועבדה מול לקוחות ואף ניהלה עובדים רבים כדבריה בתצהירה ושכרה לא נפגע. התובעת אף לא הביאה לעדות איש ממעבידיה על מנת לתמוך בטענותיה על הקשיים עימם התמודדה לאחר התאונה בשל מגבלותיה ועל נסיבות עזיבתה, באופן שפועל לרעתה ומכרסם במהימנות טענותיה. היה למצער מצופה כי תזמן לעדות את מנהלה חוסם שכאמור נטען ע"י מומחה הנתבעת כי סכסוך עימו ללא קשר לתאונה היה הגורם בעטיו נאלצה לעזוב את עבודתה, אך גם זאת לא עשתה.

כידוע "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ (פורסם בנבו) 30.5.02).

עוד אציין כי מעדות מעסיקה של התובעת דהיום מר רחמים מנור עולה כי חרף דבריה של התובעת בתצהיר, שם טענה כי משמשת פקידה, מה שיכול להותיר בסיס למחשבה כי אינה באה במגע עם לקוחות (ס' 89), הרי העד הצהיר כי הינה מועסקת כקופאית (עמ' 74 ש' 23-24) וכי עובדת מול קהל במסגרת תפקידה (עמ' 76 ש' 22-24). עוד עולה כי התובעת אוחזת כיום בשתי משרות במקביל, מה שאינו מחזק את טענתה לפגיעה נפשית כה עזה (ס' 89 לתצהיר התובעת כאמור).

התובעת לא הוכיחה כי שכרה כיום נופל משכרה בבית המלון עובר לתאונה ואף לא טענה כך. היא אף לא הוכיחה כי יכולה היתה להשביח שכרה או כי אפשרות זו נמנעה ממנה עקב מחדלי הנתבעת, זאת באמצעות הצגת נתונים על שכרם של עובדים אחרים במעמדה בבית המלון וקצב קידומם תוך השוואת נתוניהם התעסוקתיים.

47. אף במישור החברתי ניכר כי התובעת ניהלה חיים תקינים: חרף עדות חברה לשעבר מר מועלם כי אף גבר לא היה מעוניין לבלות חייו עם אישה שמתגלחת כגבר הרי שהתובעת אישרה כי קיבלה לאחר האירועים שתי הצעות נישואים (עמ' 69 ש' 19-22). התובעת בתצהירה אף ציינה שאין לה בן זוג עקב הנזקים שסבלה (ראה ס' 105 לתצהירה), אך בחקירתה התברר כי מצויה בזוגיות ואף מתגוררת עם בן זוגה (עמ' 60 ש' 13-19 , עמ' 66 ש' 23-26)).

התובעת אף לא הציגה עדות איש מחבריה עובר לתאונה לתמוך בטענתה על השינוי החברתי שחל בה, מבחורה תוססת ואוהבת חברה עובר לתאונה לבחורה מסתגרת כיום (ס' 79 לתצהירה).

48. למעשה מלבד עדות אחיותיה לא הובאה עדות איש שאינו מבני משפחתה לתאר את השינוי שחל בה בעקבות התאונה, ואציין כי ניכר מעדות אחיותיה כי הן מוכנות לסיע בידי התובעת אף במחיר של הקצנת הדברים ואף אי אמירת אמת: כך, אחותה העדה הגב' לירון אוחיון העידה כי התובעת עזבה את בית המלון עקב בעיותיה הנפשיות בשל שיעור היתר (עמ' 66 ש' 32, עמ' 67 ש' 1-3), ובמקביל טענה כי המצב הנפשי התפתח מעט לפני שנת 2012 (עמ' 68 ש' 20), כאשר אין חולק כי את בית המלון עזבה התובעת מספר שנים עובר לשנת 2012 (נספח ז' למוצגי הנתבעת). בניגוד לדברי התובעת שמשפחתה מנסה להשפיע עליה לפנות לטיפול פסיכיאטרי וכי היא משוחחת עימם על מצבה (עמ' 62 ש' 1-6) טענה העדה כי התובעת נמנעת לדבר עם בני משפחתה על מצבה, והם כלל אינם מתערבים ואינם מייעצים לה לפנות לטיפול נפשי (עמ' 67 ש' 31-32, עמ' 68 ש' 1-13).

אחותה בת אל ממן אף הגדילה לעשות ובניגוד לדברי התובעת עצמה לפיהם סבלה מחרדות ולחצים בעת לימודיה (עמ' 54 ש' 10-14), טענה כי התובעת מעולם לא סבלה עובר לתאונה ממצבי לחץ (עמ' 82 ש' 8-24). בניסיון להעצים את מצבה של התובעת, אף הכחישה האחות בת אל ממן עובדה עליה אין מחלוקת, שהתובעת קיבלה פעמיים הצעת נישואין לאחר אירועי הסרת השיער (עמ' 85 ש' 2-3). למצער אציין כי אם העדה לא מודעת להתרחשויות כה כבדות משקל בחייה של התובעת הרי אין בכוחה להעיד על השפעת אירועי נושא תיק זה. בניגוד לדברי התובעת, העדה אף טענה כי מעולם לא ניסו להשפיע על התובעת לפנות לטיפול כיוון שאין הדבר מקובל במשפחתם (עמ' 83 ש' 10-15). העדה אף סתרה את דברי אחותה העדה אוחיון באשר למועד תחילת הבעיות הנפשיות אצל התובעת, ובניגוד לדבריה שהמצב החל ב-2012, גרסה כי מצבה הנפשי של התבועת התפתח כבר ב-2006-7 (עמ' 80 ש' 22-27).

49. לבסוף אציין כי התובעת העידה שארבע שנים אינה מטפלת בפנים בשביל המשפט (עמ' 39 ש' 30-32 עמ' 40 ש' 1-3, כן עמ' 57 ש' 25-26). במצב זה עת התובעת בוחרת במודע שלא לנסות להיטיב את מצבה או להסוותו על מנת לבסס את תביעתה, הרי טענתה לפגיעה נפשית עקב הנזק שנגרם לה חוסה תחת צל כבד, שכן ברי כי אם המראה שלה היה בר השפעה כה ניכרת, לא הייתה התובעת סובלת באופן ניכר בכל היבטי חייה בעבור נסיון להיפרע מן הנתבעות. הדעת נותנת כי עת בוחר אדם במודע לסבול מהשלכת מצבו הרי שמצבו אינו בעל השפעה כה עצומה על תפקודו.

50. מנגד לא ניתן להתעלם שהתובעת סובלת מנכות בתחום הנפש ולא ניתן לשלול כי לנכותה הייתה השפעה כלשהי על תפקודה בעבודתה ועל יכולת השתכרותה במהלך השנים.

51. לאור האמור לעיל, אכן נגרמה לתובעת נכות תפקודית שהיא פחותה משיעור נכותה הנפשית. בנסיבות אלו אני מוצא מקום להעמידה על 5%.

הפסד השתכרות לעבר:
52. מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובעת להוכיח.

53. לטענת התובעת, יש לחשב את הפסדיה על בסיס שכרה עובר לתאונה - 8,000 ₪ ונכותה הרפואית בשיעור 57% כתוצאה מהתאונה. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה כל הפסדים לעבר.

54. מחומר הראיות עולה כאמור כי התובעת אכן עבדה כמנהלת בבית מלון והמשיכה להחזיק במשרה
זו גם לאחר התחלת הטיפולים, ולאחר מכן עבדה ועובדת עד היום כפקידה/קופאית בשני מקומות במקביל: מוסך ותחום היהלומים.

55. התובעת לא הציגה תלושי שכר שיש בהם להצביע על ירידה בשכרה עובר לתאונה לשכרה כיום, אולם לא ניתן לשלול כאמור כי לנכותה הייתה השפעה מסויימת בגדיעת קצב קידומה בבית המלון, וכי נאלצה להיעדר מעבודתיה השונות לפרקים מפאת מצבה במשך השנים.

56. לנוכח מכלול נתונים אלו אני סבור כי אין מנוס מלהעריך את הפסדיה של התובעת לעבר באופן גלובאלי, ובנסיבות העניין אני מעמידם על הסך של 15,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:
"פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (8.6.95 ).

57. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

לטענת התובעת, מגבלותיה בעטיה של התאונה ובעיקר מצבה הנפשי ההולך ומחמיר ילוו אותה בעתיד ויפגעו בהשתכרותה בכל עבודה אליה תפנה. היא טוענת כי בגלל מצבה נמנע ממנה ליטול תפקידי ניהול בכירים ששכר גבוה לצידם, והיא מציעה לחשב הפסדה על בסיס השכר הממוצע במשק ומחצה ונכותה הרפואית בסך 57%.

58. מנגד טוענות הנתבעות כי במצב בו לא נותרו לתובעות כל נכויות צמיתות עקב התאונה הרי לא יגרמו לה כל הפסדי שכר לעתיד.

59. אין חולק על כך כי לאחר תקופת היעדרות חזרה התובעת לעבודה ולא נפגע שכרה עד היום. יחד עם זאת האמנתי לתובעת כי כיום היא מתקשה בעבודתה ואף אל לנו להתעלם מהפגיעה הנפשית שספגה בעטייה של התאונה. המשמעות היא שקיימת פגיעה מסויימת בכושר השתכרותה. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי כשתתור אחר עבודה, אם וכאשר תפוטר מעבודתה או שתעזוב אותה מכל סיבה שהיא מעבר לנושא הגיל והמצב במשק. יש לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23.11.94) .

עוד ראוי לציין כי הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281 31.12.81).

זאת ועוד, חזרתה של הנפגעת למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינה בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנה את הפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות, שכן גישה כזו אף תהיה תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה ( ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) (להלן: "קציר"), בעמ' 207).

60. לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות העניין על בסיס מחצית חישוב אקטוארי לפי משכורתה של התובעת עובר לתאונה בסך של 8,000 ₪ ונכות תפקודית בשיעור 5%. לאור זאת אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 88,750 ש"ח .

61. בנוסף, אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שיגרמו לתובעת בעתיד, ייגרמו לה בעתיד גם הפסדים של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד יימנע מלהפריש עבורה באופן תואם לירידה בכושר השתכרותה. (ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13)

62. לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובעת בגין הפסדי פנסיה לעתיד בסך של 7,140 ₪.

הוצאות רפואיות איפור גילוח הוצאות נסיעה

63. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.
וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:
"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדוייקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

64. התובעת טוענת כי בגין התאונה נגרמו וייגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, טיפולים אצל הילרים, הוצאות עבור מוצרי איפור וגילוח על מנת להסוות מצבה. כן טענה להחזר הוצאות נסיעתה לטיפולים השונים בסניפיה השונים של הנתבעת. היא הוסיפה כי בעתיד אף ייגרמו לה הוצאות בגין טיפולים נפשים אותם תיאלץ לקבל.

לעומת זאת טוענת הנתבעת כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה שכן לא הוכיחה כדבעי טענותיה אלו. הנתבעת מוסיפה כי נסיעותיה לסניף חיפה נבעו מהעתקת מקום מגוריה עקב מעבר לדירת בן זוגה דאז.

65. ראשית אציין כי במקרה דנן התובעת לא הציגה מלוא קבלות בגין הטיפולים ושאר התרופות להם נזקקה בעטיין הוציאה סכום כה גבוה. נוסף על כך התובעת מחד גיסא מסרבת להקטין את נזקיה ולפנות לטיפול פסיכולוגי ואף מבקשת הכרה בנכות תפקודית/רפואית גבוהה בתחום עת לא הציגה כל ביקור אצל גורמי תחום הנפש, ואף טענה כי אינה חשה בנוח לקבל טיפולים כאלו, ומאידך גיסא כיום, עת הדבר משרת את מטרתה להגדלת את הפיצוי, אין לה ספק כי בעתיד תיאלץ לקבל טיפולים בתחום הנפש. חוסר עקביות זה אומר דרשני.

66. יחד עם זאת, עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה סביר כי התובעת נשאה ותישא בעתיד בעלות טיפולים רפואיים מסויימים, כי נזקקה להוצאות ניידות מסויימות, וכן כי נשאה ותישא בהוצאות בגין מוצרי איפור וגילוח.

67. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה, פיצוי כולל לעבר ולעתיד על סך 15,000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

68. התובעת מציינת כי מאז המקרה סובלת ממצב נפשי ירוד, ואי לכך נזקקה ותזדקק לעזרה לפרקים בביצוע עבודות משק הבית ובפעולות יום-יומיות הקושורת בתפקודה הבסיסי.

לעומתה טוענת הנתבעת בסיכומיה שהתובעת לא הוכיחה כדבעי שנזקקה לעזרת צד ג'. לטענתה, התובעת אוחזת בשתי משרות במקביל, וממילא אין קשר בין צמיחת שיער יתר לתפקוד בניהול משק הבית, ואף לא הציגה כל קבלה המעידה על תשלום בגין עזרה כזו.

69. הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי:
"מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29.10.90). .

לא הוכח כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת ואיזו עזרה ניתנה לה.
לפיכך, איני פוסק פיצוי בראש נזק זה.

כאב וסבל

70. בנסיבות העניין אכן התרשמתי כי הטיפול הרשלני בתובעת הסב לה מידה בלתי מבוטלת של כאב וסבל, עוגמת נפש ואי נוחות אשר נמשכו זמן רב לאחר הטיפול מחולל הנזק.

מבלי לשלול את הטענה כי טיפולים אסתטיים אלקטיביים בנסיבות מסוימות עשויים להיחשב כטיפול רפואי החוסה תחת החובות האמורות בחוק זכויות החולה, אני מעמיד את סכום הפיצוי בגין נזקיה הלא ממוניים של התובעת על סך 140,000 ₪.

פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה
71. כן זכאית התובעת לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה. ראוי בראש נזק זה לנקוט מידתיות, בשים לב לסכומים הנפסקים בשל כך ע"י בתי המשפט בסיטואציות דומות ושונות. כן יש להביא בחשבון את העובדה שמדובר בטיפול אלקטיבי למטרות אסתטיות, כאשר בסופו של יום נגרם נזק אסתטי חמור מהקיים, ומצד שני יש להתחשב בעובדה, שיש כאן רשלנות שגרמה לנזק עצמו, ולכן יש גם פיצוי בגינו.
לפיכך, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בנסיבות תיק זה ע"ס כולל של 40,000 ₪.

סוף דבר

72. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 306,000 ₪ (305,890 ₪ לפני עיגול כלפי מעלה).
73. הנתבעת תישא בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 71,600 ₪.
ניתן להגיש בקשה לשומת הוצאות בתוך 20 ימים מיום קבלת פסה"ד.

74. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעת יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ח, 20 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.