הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 2113-01-16

לפני
כבוד ה שופט משה תדמור-ברנשטיין

התובעת/
המבקשת:

פלונית
באמצעות עו"ד שלומית ברק

נגד

הנתבעת/
המשיבה:

שירותי בריאות כללית - ביה"ח קפלן
באמצעות עו"ד שמעון כץ

החלטה

לפניי בקשת התובעת למינוי חמישה מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש, בתחומי האורתופדיה, נוירולוגיה, אא"ג, פסיכיאטריה ומומחה שיקומי, כאשר המשיבה, הנתבעת, תישא במימונם.

עניינה של תביעה זו היא נזקים נטענים בעקבות ניתוח מסוג שרוול קיבה שבוצע למבקשת, התובעת, ילידת 1967. ביום 24.12.12 אושפזה התובעת לצורך הניתוח בביה"ח קפלן. כבר בתחילת הניתוח צוין שהאינטובציה ( הכנסת הבוג'י) הייתה קשה מאוד, הצוות הרפואי ניסה להכניס את המרחיב לוושט, ובהמשך התהליך נגרם קרע/נקב בוושט, והניתוח הופסק.

תמצית עיקרן של חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים
התובעת הגישה חוות דעת מטעמה, שניתנה על ידי ד"ר מיכאל סברדלוב, מומחה להרדמה. בחוות הדעת מציין המומחה כי הניתוח המתוכנן לקיצור הקיבה הופסק בשל נקב בושט, לאחר אינטובציה קשה מאוד, ובהמשך ניסיון החדרתו בכוח של הבוג'י. כתוצאה מכך התובעת נאלצה לעבור תקופת החלמה קשה וממושכת בתומה נשארה עם נזקים כגון: שיתוק של מיתר הקול ופגיעה בפלקסוס ברכיאליס. בנוסף קיבתה לא קוצרה בסופו של דבר מה שהוביל להתמשכות בעיית ההשמנה. המומחה מוצא כי הצוות הרפואי "חרג מהפרקטיקה הנוהגת, בכך שלמרות האינטובציה קשה ביותר והקושי בהכנסת הבוג'י לוושט, המשך בתהליך בכוח וכתוצאה מכך גרם לנקב בוושט.". לטענתו, צריך היה לבצע גסטרוסקופיה להחדרת הזונדה במקום הבוג'י הקשיח.

בחוות הדעת מטעם הנתבעת, אשר ניתנה ע"י ד"ר ערן סגל, מומחה להרדמה וטיפול נמרץ, קבע המומחה כי כאשר בוחנים את סדר ואופן הפעולות של צוות המרדימים בהחלט ניתן לומר שנהגו כראוי, וכי הסיבוך (המצער) שקרה הוא אירוע, שלא ניתן היה למנוע אותו ובוודאי שאינו תוצאה של טיפול לא איכותי. עוד ציין המומחה, כי סיבוך של התנקבות הושט כאשר מחדירים צינור עבה כמו הבוג'י, הוא סיבוך נדיר אך מוכר. המבחן של איכות הטיפול במקרים אלה הוא כמעט תמיד האיתור המהיר של האירוע, כפי שאירע בענייננו, כאשר הצוות איתר את הסיבוך מידית וטיפל בו באופן נכון ומהיר.

טענות הצדדים
התובעת טוענת כי מצבה הבריאותי, הכלכלי והנפשי הוא בכי רע. לטענתה, כישלון הניתוח הביא לגירושים בינה לבין בעלה, ילדיה בגרו ועזבו את ביתם, והיא נותרה בגפה. עוד מציינת התובעת כי החלה לסבול לאחר הניתוח משלל הנזקים שנגרמו לה. והם: הגבלה בתפקוד הידיים ובעיה ביישור האצבעות, וקפיצות בכל האצבעות; כאבים בלוע וקשיים בבליעה; נפיחות ובצקות בשוקיים; שיתוק של מיתר קול שמאלי, וצרידות קבועה; שיעול וליקוי מעורב בשמיעה בינוני עד חמור ( התובעת זקוקה למכשיר שמיעה).

התובעת אמנם סובלת מחולשת שרירים מילדות אשר בגינה קבע לה המל"ל 60% נכות החל משנת 99', אך טוענת כי הניתוח ותוצאותיו החמירו את מצבה, ואף הוכרו לה פגיעות נוספות בגין פגיעה ברגליים ובוושט. לפיכך, החל מיום 1.9.14 נקבעה לה נכות רפואית משוקללת בשיעור 87% ודרגת אי-כושר בשיעור 100%.

הנתבעת בתגובה לבקשת התובעת, טוענת כי מדובר בבקשת סרק ומלינה על כמות המומחים הרפואיים המבוקשת בבחינת " תפסת מרובה לא תפסת". הנתבעת מציינת כי הרשלנות הרפואית מוכחשת מכל וכל, וכי חוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת מתייחסת לסוגיית האחריות בלבד, ולפיכך אינה מספקת כדי להצביע על נזקי התובעת. עוד טוענת הנתבעת, כי הבקשה הוגשה במועד מאוחר, בחלוף למעלה מעשרה חודשים מיום הגשת התביעה, וכי בענייננו מדובר בסיבוך רפואי להבדיל מרשלנות רפואית. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את חסרון הכיס שלה כדין.

דיון
לפי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), חובה על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענותיו, לצרף חוות דעת של מומחה מטעמו. לא ניתן לקבל טענות בעניין רפואי של בעל דין ללא שהציג ראיה מוחשית לכך. זהו הכלל, וחריג לצדו – בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת בשל טעמים מיוחדים. זאת, משילוב הוראותיהן של תקנות 127 ו- 130 לתקנות, המאפשר לבית המשפט לפטור בעל דין מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו ולמנות, מטעמים מיוחדים שירשמו, מומחה מטעם בית המשפט [ רע"א 10251/02, אפרים כץ – חמים וטעים נ' דואני (09.0.1.03)]

למונח " טעמים מיוחדים" ידועים שלושה מבחנים שנקבעו ב-בר"ע ( ב"ש) 511/06 מאיר אמויאל נ' פלונית, פסקה 2 לפסק דינו של השופט ניל הנדל ( פורסם: 15/08/06). (להלן: "עניין אמויאל")

"...נדמה שעל מנת שצד העותר לבית משפט יזכה לפטור מהגשת חוות דעת בעניין שברפואה, עליו לעמוד במבחן משולש. המבחן הראשון, הוא נסיבות מיוחדות המסבירות מדוע לא יהיה זה צודק לדרוש מהצד להגיש חוות דעת בכוחות עצמו. המבחן השני הוא שהתביעה או ההגנה, בעלת סיכוי סביר להתקבל ולו לכאורה. המבחן השלישי הוא, ראשית ראייה או ראייה לכאורה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית. מתפקידו של בית המשפט לבדוק מבחנים אלה ולהגיע להכרעה על בסיס שיקלול תוצאות הבדיקה על פי הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה תוך מתן משקל ראוי לכלל שעומד ביסוד תקנה 127 לתקנות סד"א..." (ההדגשות נוספו).

מתן פטור לתובע מהגשת חוות דעת רפואית מטעמו, הינו צעד חריג, שעלול לפגוע בנתבעת, ולפיכך יש להותיר סטייה מן הכלל האמור רק למקרים חריגים ויוצאי דופן, וכאשר התביעה אכן ממשית, ואינה תביעת סרק, בנוסף על חסרון הכיס של התובע. ראה: רע"א 6614/12 פלונית נ' בית חולים המשפחה הקדושה, פס' 10 לפסק דינו של השופט צבי זילברטל.

"...כפי שתיארתי ביתר הרחבה בעניין אייזנבך ( פסקאות 9-8), לא לחינם הגביל המחוקק את האפשרות למינוי מומחה מטעם בית המשפט, בצירוף פטור מהגשת חוות דעת מטעם התובע, רק למקרים יוצאי דופן. מינויו של מומחה מטעם בית המשפט חלף חוות דעת שעל התובע להגיש הוא צעד חריג, סטייה משיטת המשפט האדברסארית הנהוגה במחוזותינו, וטומן בחובו בעייתיות אינהרנטית, סיכון וחוסר בהירות, וחסרונות אפשריים לכל אחד מן הצדדים להליך. הנתבע עלול להיפגע מכך שהתובע זוכה " לסיוע" מבית המשפט בהוכחת תביעתו ( בדרך של מינוי מומחה אובייקטיבי מטעמו של בית המשפט), בניגוד לכלל הבסיסי של " המוציא מחברו עליו הראיה". לפיכך, מעבר לכך שנדרש מן התובע " טעם מיוחד" (חסרון הכיס בענייננו, עליו אין מחלוקת), עליו גם להראות כי תביעתו אינה תביעת סרק, וכי " יש בה משהו", טענה ממשית וברורה שיכולה, באופן לכאורי ובאם תיתמך על ידי חוות דעתו של מומחה רפואי, לבסס את תביעתו..." (ההדגשות לא במקור)

עם זאת, על אף שהנתבע עשוי להיפגע, כאמור, הפסיקה שבה ומדגישה כי יש לבכר את זכות הגישה לערכאות של התובע. ראה: רע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית החולים בילינסון נ' עזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל, פסקה 9 לפסק דינו של השופט צבי זילברטל ( פורסם: 08/05/12)
"...יש להדגיש, כי דחיית בקשותיו של תובע לפטור אותו מצירוף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו ולמנות מומחה מטעם בית המשפט, עלולה לחסום את דרכו של התובע לערכאות מסיבות שאינן תלויות בו, ושגם במאמץ סביר אין ביכולתו למנען ( כגון חסרון כיס או חוסר נכונות מומחים להעמיד לרשותו חוות דעת). תוצאה זו היא תוצאה שבעליל אינה רצויה, גם במחיר של פגיעה מסוימת בזכויות הנתבע..."

לגופו של עניין, בענייננו התובעת צירפה לבקשתה תצהיר המתאר את מצבה הכלכלי העגום. התובעת מצהירה כי אינה עובדת ואין לה כל הכנסה, למעט גמלת הנכות מאת הביטוח הלאומי. לאחר הניתוח שכשל, התובעת גם עברה הליך גירושין, ונותרה בגפה. על פי תצהירה, ילדיה הבגירים אינם יכולים לסייע לה כלל מבחינה כספית, כיוון ש"בקושי מפרנסים את עצמם". עוד הצהירה, על הגמלה החודשית שהיא מקבלת, בסך כ-4,000 ₪, שמספיקה להוצאות החזקת הבית ומזון. כמו כן - עלות התרופות שהיא צורכת בכל חודש מגיעה לכ- 600 ₪ בחודש, לאחר השתתפות קופת החולים ( לתצהירה צירפה את רשימת התרופות). עוד מצהירה התובעת כי כיום כל הונה מסתכם ב- 2,000 ₪, וכי אין לה חסכונות או פיקדונות וכיו"ב.

באשר לחיסרון הכיס הנטען, טוענת הנתבעת כי לא פורטו הניסיונות שבוצעו בפועל על ידי התובעת כדי להשיג את הכספים לצורך תשלום עבור חוות הדעת, והתובעת לא פירטה האם נעשו ניסיונות לגייס את הכסף ממקורות אחרים. כמו כן, לא הובא פירוט אודות קיום נכסים כלשהם המצויים ברשותה. עוד מדגישה הנתבעת, את העובדה כי במועד הגשת כתב התביעה על ידי התובעת היה חשבון הבנק של התובעת ביתרת זכות של 20,000 ₪ וכי די בעובדה זו לבדה כדי לדחות את בקשתה. לכך, משיבה התובעת כי החיסכון היחיד שהיה קיים בחשבונה, בסך 21,000 ₪ היה חסכון ששייך לילדיה, והועבר לבתה.

מן העולה בתצהירה של התובעת אשר נתמך באסמכתאות, מוצא אני כי אכן קיים חסרון כיס בעניינה, ודי בכך, כדי לקיים את המבחן הראשון שנקבע בהלכת אמויאל.

באשר למבחן השני, נראה כי התביעה בעלת סיכוי סביר להתקבל, ולו לכאורה. כאשר בחנתי את חוות הדעת אשר הוגשו בעניינה של התובעת, התרשמתי, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין, בייחוד בשלב מקדמי זה, כי קיימת ראשית ראיה לעניין אחריותה של הנתבעת למצבה של התובעת. בנוסף, התובעת צירפה את קביעת המל"ל אשר שקללה את נכותה הרפואית והעלתה אותה מ- 60% ל- 87%, כאמור, וזאת, בין היתר, לאחר שקבעה נכויות עבור נזקים חדשים שייתכן ונבעו מן הניתוח, כמו מיתר הקול המשותק, השמנת היתר ופגיעה בוושט.

לאור חוות הדעת לעניין האחריות שהוגשה, בצירוף פרוטוקול ועדת המל"ל ושאר התיעוד הרפואי שצורף לבקשה ולכתב התביעה, אני מוצא כי גם המבחן השלישי מתקיים בענייננו. שלל המסמכים הרפואיים שצורפו, מהווים ראשית ראייה או ראיה לכאורה לכך, שקיים עניין שברפואה מבוסס וזאת על אף שלא הוגשו חוות דעת רפואיות לעניין הנזק.

לאור כל זאת, נראה כי במקרה דנן מתקיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים את סטיית ביהמ"ש מהכלל בתקנה 127. חיסרון הכיס שהוכח בענייננו ,בנוסף על שאר הראיות שהעידו כי התביעה אכן ממשית, מצדיקים כי בענייננו ימונו מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש וכי שכר טרחתם יושת, בשלב זה, על הנתבעת; זאת - בשים לב לכך שהנתבעת הינו גוף כלכלי גדול שוודאי אחריותו מבוטחת, וכי בסופו של הליך, שכר הטרחה יושת בין כה וכה על הצד " המפסיד" בתיק.

באשר למומחים אשר ימונו - התובעת ביקשה מינוים של חמישה מומחים שונים. אקדים ואומר, כי מצאתי לדחות – בשלב זה - את הבקשה, בכל הקשור למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה והאורתופדיה . מצאתי גם לדחות את המועד להכרעתי בבקשה למינוי מומחה בתחום השיקומי; באשר בשלב כה מקדמי, ובטרם נמצאות חוות הדעת המפרטות את ממצאי נזקי התובעת, אין מקום למנות מומחה בתחום השיקום.

כאמור, על פי התיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה ולבקשה, לא מצאתי לנכון למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה. אמנם, מן התיעוד הרפואי עולה כי התובעת עברה מספר טיפולים בתחום הנפשי במהלך אשפוזה בביה"ח לווינשטיין לאחר הניתוח ( ראה סיכום אשפוז מיום 13.3.13), שם נפגשה עם הצוות הפסיכולוגי לפגישות שבועיות. עם זאת, נכתב כי "במהלך הפגישות שתפה פעולה וניכר כי נתרמה מהשיחות לעיבוד התכנים השונים שעלו בה בעקבות הפרוצדורה הרפואית שעברה והשלכותיה בתחומים השונים"; כך שמן התיעוד הרפואי לא עולה ראשית ראיה מבוססת לעניין נזקים משמעותיים בתחום הפסיכיאטרי.

באשר לתחום האורתופדיה, בשל מורכבות הסימפטומים הנטענים מטעם התובעת והמצוינים במסמכים הרפואיים מטעמה, אמתין להמלצת הנוירולוג לענין מינוי מומחה בתחום זה.

התובעת טוענת כי החלה לסבול מהגבלה בתפקוד הידיים ובעיה ביישור האצבעות, כאבים בלוע וקשיים בבליעה, נפיחות ובצקות בשוקיים, שיתוק של מיתר קול שמאלי וצרידות קבועה, שיעול וליקוי בשמיעה (התובעת זקוקה למכשיר שמיעה). טענותיה מגובות בתיעוד רפואי המאשר לכאורה את עיקר דבריה . בפרוטוקול ועדת המל"ל מצוין כי ישנה פגיעה במיתר הקול ופגיעה בשמיעה מן המסמכים הרפואיים המצורפים לכתב התביעה עולה כי לאחר הניתוח התובעת התלוננה על שיעול, על "קפיצות בידיים" וממצאי בדיקה רפואית העלו כי יש ליקוי בתחושה בכל האצבעות של כף יד ימין, ובקמיצת אגרוף, הגבלה באצבעות 3-4. עוד עולה מן התיעוד הרפואי, כי התובעת התלוננה כי היא סובלת מכאבים בלוע וקשיים בבליעה; וכן עולה כי סובלת מנפיחות ובצקות בשוקיים עם סטאזיס בעיקר משמאל.

לאור פירוט התלונות והממצאים לעיל, הריני נעתר לבקשת התובעת למינוי מומחים מטעם בית המשפט, בתחומים הבאים: נוירולוגיה ו-אא"ג.

אציין, כי אין בהחלטה זו משום פגיעה בזכויות המשיבה; ולהיפך - התובעת מוותרת על יתרון מהותי להגיש חוות דעת מטעמה, בעוד שלמשיבה שמורה הזכות הזו. ממילא, בסופו של הליך, הנשיאה בהוצאות תיעשה לפי התוצאות הסופיות של פסק הדין. כעולה מהפסיקה:

"...מתן פטור לבעל דין מלהגיש חוות דעת מומחה מטעמו, בשילוב עם הפעלת הסמכות למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אינה שוללת את זכותו של בעל הדין שכנגד, ככל שהוא מעוניין בכך, מלהגיש חוות דעת מומחה מטעמו. לכן, אין במינוי מומחה מטעם בית משפט, תוך מתן פטור לבעל דין מלהגיש חוות דעת מטעמו, כדי לפגוע בזכותו של בעל הדין שכנגד להגיש את ראיותיו.

דווקא בעל הדין, שביקש פטור מהגשת חוות דעת, מוותר בכך על ראיה שיכול היה להגיש ומותיר את " הזירה" למומחה בית המשפט ומומחה הצד שכנגד. נזכיר כי במצב הדברים הרגיל, אין מניעה מלהציג למומחה בית המשפט את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים..." (בר"ע ( חי') 1775/07 חיים ענבל נ' דאנס בר/צוות בראבו פס' 11 לפסק דינו של השופט יצחק עמית ( פורסם: 06.07.07)).

בטרם ייכנסו המינויים לתוקף, תינתן לנתבעת שהות של 45 יום כדי לבחון הגשת חוות דעת מטעמה, אשר ניתן יהיה להעביר לעיון המומחים מטעם ביהמ"ש, וזאת - בהתאם להלכת רע"א 7431/96 יפת שמש חברה לבניין נ' אלוני, פד"י נא(2) 574. החלטות לעניין מינוי המומחים יינתנו בנפרד.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ז, 09 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.