הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 20268-12-17

מספר בקשה: 27
לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע:
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד גיא כהן ואח'

נגד

הנתבעות:

  1. כפרית "פרי גן עדן"
  2. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

שתיהן – ע"י עו"ד שיראל סלע ואח'

נגד

  1. משה שוקרי
  2. גיל בר-נתן

שניהם - ע"י ב"כ עוה"ד אבי זוהר ואח'

החלטה
הבקשות והמחלוקת
לפניי בקשה לסילוק על הסף של ההודעה לצדדים שלישיים בנדון, כשהטענה המרכזית היא: היעדר עילה של התובע נגד הנתבעת 2, המודיעה לצדדים השלישיים, משום שבפועל התובע לא תבע בשם מפורש את המזיק שמבוטח על פי הפוליסה. בנוסף, לפניי בקשה לסילוק ההודעה לצדדים השלישיים בטענה חילופית מטעם הצדדים השלישיים של הסכמת הנתבעת 2/המודיעה לצדדים השלישיים למשיכת ההודעה לצדדים השלישיים , הסכמה - שקיבלה תוקף של החלטה.
השאלה המרכזית לה נדרש מענה במתן החלטה זו היא: האם כטענת הצדדים השלישיים (ובעצם – גם הנתבעות) – על מנת להקים עילה נגד המבטחת, הנתבעת 2, לא די בכך שהתובע, שלפי הנטען בכתב התביעה נפגע בהחלקה על "מדרגות מלוכלכות ולא תיקניות" בחנות בה עבד שהוחזקה ונוהלה על ידי הנתבעת 1 (להלן: "החנות"), בנסיבות בהן אחריות המבוטח בפוליסה שהחזיק במקום - בוטחה בפוליסת ביטוח אחריות שהוציאה הנתבעת 2 (להלן: "הפוליסה" ו"המבטחת" - בהתאמה), תובע את המבטחת, אך מי שהוא תובע בכתב התביעה כמחזיק החנות, הנתבע 1, מתברר שהוא שם מסחרי שאמנם מופיע בפוליסה, אך איננו תואם את תעודת הזהות שמצוין לצדו בפרטי המבוטח שבפוליסה?
לשון אחר, השאלה היא: האם עומדת לתובע עילה בנסיבותיה של תביעה זו, כאשר מתברר כי אף שהמספר המזהה של מי שבוטח בפוליסה, כפי שנרשם בפוליסה שהוצגה מטעם הנתבעת , הוא מספר תעודת הזהות (והעוסק המורשה) של אדם מסוים (שלפי המסמכים השונים החזיק בפועל בחנות בעת התאונה) , הרי השם שנרשם כמבוטח בפוליסה (ונרשם כנתבע 1 בכתב התביעה) – איננו שמו, אלא - שם בית העסק אותו ניהל ?
ולהבנת הקושי נבהיר כי, בעוד שלפי הודעת והודאת המבטחת, מספר הזהות בפוליסה משויך לאדם שעל פי הסכם שכירות לניהול חנות ירקות ומסחר קמעונאי אחר שנכרת בינו לבין הצדדים השלישיים (הבעלים בחנות) - החזיק במועד הרלוונטי לתאונה הנטענת כשוכר בחנות , שגם - רשום כפי שהנפיק את תלושי שכר שמציג התובע ממועד התאונה כמעסיקו של התובע (להלן: "המחזיק בפועל"), והצדדים אינם חולקים שאותו מחזיק בפועל היה בעל הזכות להחזיק בחנות על פי הסכם שכירות למועד הרלוונטי , הרי - שהשם שבוטח בפוליסה - "כפרית 'פרי גן עדן'", אינו אלא שם מסחרי של החנות שהחזיק המחזיק בפועל (בעל תעודת הזהות שמופיעה בפרטי המבוטח בפוליסה), ולא - שמו, כאמור.
מטענת המבקשים, הצדדים השלישיים, עולה כי לשיטתם היה על התובע לוודא שלצד התביעה על פי פוליסה, הוא גם תובע במפורש מזיק לכאורי, שהוא מבוטח בפוליסה, שהוא - יישות משפטית ברורה. הטענה נטענת על רקע טענת התיישנות התביעה למול כל תיקון אפשרי – ככל שיתבקש (הואיל והתאונה ארעה ביום 12.8.11, והתביעה הוגשה ביום 11.12.17). אעיר כי ההודעה לצדדים השלישיים הוגשה אמנם ב-31.3.19 ; אך כידוע – המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות לגבי הודעות לצדדים שלישיים שונה.
יובהר כי הבקשה הוגשה מטעם הצד השלישי 2 בשתי הזדמנויות קודמות, ורק בקדם המשפט האחרון, לאחר שעל פי הוראת בית המשפט הוגש כתב הגנה מטעמם של הצדדים השלישיים, לובנו הטענות הקשורות לבקשה הנדונה בנוכחות כל הצדדים, והצדדים השלישיים הודיעו שהם עומדים על מתן החלטה בבקשה, ואף הגישו השלמה לבקשתם.
ההשתלשלות: בעקבות הבקשה המקורית של הצד השלישי 2 למחיקת ההודעה נגדו (מיום 14.5.19), הגישה הנתבעת 2 בזמנו (ביום 5.6.19 וביום 18.6.19) בקשה לסילוק על הסף של התביעה נגד הנתבעת 2 /המודיעות לצדדים השלישיים (ומחיקה בהסכמה של ההודע ה לצד השלישי 2, ללא צו להוצאות ); אך מעיון בהשתלשלות התיק, מתברר כי מתן ההחלטה בבקשה נדחה בזמנו לשני קדמי המשפט שהתנהלו בעבר בנדון (ללא התייצבות הצדדים השלישיים, שבאותם זמנים – טרם הגישו כתב הגנה מטעמם) . ו אז משהנתבעות לא עמדו על מתן החלטה בבקשה בשני קדמי המשפט, לאחר שהתברר כי לא מושגת פשרה בנדון – הודיע בית המשפט לצדדים כי בכוונתו ליתן החלטה בבקש ת הנתבעת 2 (לאחר שהתובע לא טרח להשיב לה). או אז, הודיעה הנתבעת 2 כי היא חוזרת בה מהבקשה למחוק את הצד השלישי 2, ואז עלתה שוב בקשה מטעם הצד השלישי 2 , שכאמור – טרם הגיש כתב הגנה מטעמו ( בעקבות הסכמות מול הנתבעת 2) ולא נכח באולם באותם שני קדמי משפט ובקשה חוזרת מטעם הצד השלישי 2 הוגשה לקראת קדם המשפט האחרון שהתקיים בנדון, והטענות מטעמם של הצדדים השלישיים – שמתרכזות בשאלת זכות התובע מול מי מהנתבעות - הועלו שוב בקדם המשפט האחרון, כאמור.
בהשלמות לאחר קדם המשפט, הודיעו הנתבעות כי "לנתבעות אין כל התנגדות למחיקת תביעת התובע", אך הן מתנגדות למחיקת ההודעה לצדדים השלישיים או לפיצול הדיון בהודעות לצדדים השלישיים (בקשה חילופית מטעם הצדדים השלישיים).
אומר כבר עתה, כי התנהלות הנתבעת 2 בניהול תיק זה, מעבר לטעויות בהן היא מודה - תמוהה. הבקשה לסילוק על הסף הוגשה מטעם הנתבעות רק ביום 5 .6.19, ולאחר מכן שוב ביום 17.6.19 , ונטען בה, בתמיכת תצהיר , כי אביו של המחזיק בפועל ( כאמור - המחזיק בפועל הוא אותו אדם שתעודת הזהות שלו מופיעה בפוליסה ) סירב ליתן יפויי כוח, בטענה שאיננו קשור לה ושאיננו נתבע בה. לא נאמר בבקשת הנתבעת 2, או בתצהיר התמיכה שנילווה לה, דבר לגבי פניה למחזיק בפועל עצמו, אף שתעודת הזהות שלו מופיעה בפוליסה ; ו גם לא ברור מהתצהיר מדוע פנו דווקא לאביו ולא נערכה פנייה כזאת אליו .
אביו של המחזיק בפועל (לגבי המחזיק בפועל, שהוא הבן - המסמכים כולם מאשרים שהיה המחזיק בחנות וגם ששילם לתובע שכר), איננו מופיע במסמכים שבתיק הנדון , למעט - כערב להסכמי שכירות של החנות, תחילה להסכם מול בנו, ולאחר מכן – להסכם מול אחרים; ערב אחד משניים, כשהערב השני הוא - התובע (מסמכים שהוצגו רק לאחרונה במצורף לבקשה מיום 11.5.21 ולכתב ההגנה מטעם הצדדים השלישיים).
הנתבעת 2 עצמה מודה בתצהיר מטעמה כי העברת החנות מהמחזיק בפועל לאחרים (לגרסתה – לאביו) היתה לאחר התאונה, ועל כן - אני מוצא שהיא איננה מענייננו. השאלה שאין לה תשובה היא: מדוע נחזית התעקשות מצידה של הנתבעת 2 לדבר דווקא עם האב, ולא – עם בנו (שתעודת הזהות שלו היא בפרטי המבוטח בפוליסה)? למעט אמירה עמומה: "מבדיקות שערכה הנתבעת...", שאיננה מובילה לטענה ברורה – אין הסבר בטענות או בתצהיר הנתבעת 2 מה בדיוק נמצא בבדיקות, ועל מה הן הסתמכו.
עוד אעיר, כי למרות שבפוליסה מופיע במפורש מספר "ת. זהות", הנתבעת 2 הגדילה לעשות והכניסה לכתב ההגנה ולהודעה לצדדים השלישיים - למול פרטי הנתבע 1 שבכותרת (שכתב ההגנה הוגש גם מטעמו) מספר שאיננו מופיע בפוליסה . ועוד, הנתבעת 2 הכניסה ח.פ., של חברה ששמה י.א. פרי גן עדן בע"מ, שהתאגדה ב17.5.17; שאמנם שמה דומה לשם שמצויין כשמו של המבטחת בפוליסה, אך אין ספק שאיננה רלוונטית בשל מועד הקמתה לעומת מועד התאונה.
ודוק. למעט ההסתייגות הסטנדרטית של מתן יפויי כוח ובדיקת הכיסוי הביטוחי, אין ברישא של כתב ההגנה כל אינדיקציה לגבי היעדר קשר עם המבוטח. בשל המצג המטעה הזה (של מתן מספר ח.פ. של חבקה שהוקמה לאחר מועד התאונה, שלפי הנטען מתברר כי כלל אין לה זכות חוזית להחזיק במקום מול בעלי המקרקעין), לא בכדי, טענו הצדדים השלישיים בבקשתם הראשונית כי מעולם לא השכירו לנתבעת 1 נכס [ואף הקפידו להציג את הנתונים של חברה בע"מ, בעקבות ההטעיה שבה הוצג מספר ח.פ. שגוי כאמור ], ולעומת זאת - כתב הגנתם (שהוגש לפני מספר חודשים) מעוטר בהסכמים בהם מופיע כשוכר החנות אותו בן, אותו מחזיק בפועל, שתעודת הזהות שמופיעה תחת פרטי המבוטח בפוליסה.
לסיכום; השאלה המשפטית בענייננו, בחדותה, היא: האם המקרה בענייננו נ כנס בגדר המקרים שבהם, למרות הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, פטורה המבטחת מחבותה על פי הפוליסה – ישירות כלפי צד שלישי (התובע בענייננו); זאת - כאשר לכאורה על פי הפוליסה האחריות כלפי התובע , במקרה בו ניזוק בתאונה שבנסיבותיה מקימה אחריות למי שהחזיק בחנות, מכסה את אחריותו של המחזיק בפועל (לפחות – על פי תעודת הזהות שנרשמה בה) ?
אקדים ואומר כי לאחר התבוננות ודיון מצאתי כי דין הבקש ה לסילוק על הסף של התביעה להידחות , כך גם דין הבקשה החילופית - לסילוק התביעה נגד הצדדים השלישיים – להידחות, כנגד הוצאות מתאימות ; כמפורט להלן.

דיון והכרעה
הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, שממוקם בפרק "ביטוח אחריות" ושכותרתו היא "מעמדו של הצד השלישי", היא: "בביטוח אחריות רשאי המבטח – ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא – לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".
מכוח הוראת סעיף זה, כידוע, משהוכחה אחריותו של מזיק לאירוע תאונתי, מבטחת האחריות של אותו מזיק חבה ישירות כלפי התובע בפיצוי שנקבע בגין נזקי התאונה, זאת - מכוח הוראות הפוליסה והוראות חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981; הכל - בכפוף לתניית ההשתתפות העצמית הקבועה בפוליסה [ר' ת"א (ת"א) 13918-03-15 פלוני נ' פוינטר טלוקיישן בע"מ (פורסם; 3.12.18) ].
בענייננו תובע שטוען בכתב התביעה שהוגש ביום 11.12.17, כי: "ביום 12.8.11, נפצע התובע בתאונת עבודה עת החליק על מדרגות מלוכלכות ולא תקניות שהיו בנתבעת 1", וכי "המדובר במדרגות אשר על התובע להשתמש בהן במהלך עבודתו ואשר חסרים בהן אמצעים נגד החלקה" [סעיפים 5 ו-6 לכתב התביעה].
על פי כתב התביעה, "כפרית פרי גן עדן", הנתבעת 1 היא מחזיקת/מנהלת החנות בה עבד התובע במועדים הרלוונטיים, והנתבעת 2 היא מבטחת שביטחה במועדים הרלוונטיים את הנתבעת 1 בביטוח אחריות בר-תוקף [סעיפים 3 ו-4 לכתב התביעה]. כתב התביעה מייחס לנתבעת 1 שורה של פעולות ומחדלים שלטענתו מקימים התרשלות שגרמה לנזק.
בפתיח לכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות ביום 29.3.19, נכתב: "כתב הגנה זה מוגש בשם שתי הנתבעות בכפוף לכך שהנתבעת 1 תמציא יפויי כח לח"מ ובכפוף לקיומו של כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת 2 לאחריותה הנטענת", עוד מובהר כי אין לראות בייצוגה של הנתבעת 1 משום הודאה בכיסוי כספי מלא לאחריותה, באשר יש לבחון את היקף הכיסוי בפוליסה תחילה. היום טוענת הנתבעת 2 לטעות בניסוח כתב ההגנה, אך בכל התקופה שחלפה מעת הגשתו - היא לא מצאה לבקש תיקון של כתב ההגנה.
במקביל להגשת כתב ההגנה, ביום 31.3.19, הוציאו הנתבעות הודעה לצדדים שלישיים נגד הבעלים של הנכס בו נטען כי ארעה התאונה, הצדדים השלישיים 1 ו-2. כאמור בכותרת כתבי טענות אלו טעתה הנתבעת 2 להציג את הנתבעת 1 כחברה בע"מ שלפי מספר ה-ח.פ. איננה יכולה להיות רלוונטי לענייננו, ולגרסת הצדדים השלישיים – ממילא אין לה הסכמי שכירות מולם.
אעיר כי טרם מעורבות הצד השלישי 2 בפועל בתיק ( להוציא בקשה לסילוק ההודעה לצד השלישי 2 שהגיש ביום 14.5.19), ניתנה בנדון ביום 10.11.20 – בעקבות חוות דעת רפואית שנתן המומחה שמונה בנדון מטעם בית המשפט ותחשיבי נזק מטעם הצדדים - הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה .
כתב הגנה מטעם הצדדים השלישיים הוגש ביום 28.3.21, בעקבות החלטת בית המשפט, לבקשת הנתבעת 2. זאת, לאחר שכפי שמתברר - בעקבות בקשתם לסילוק ההודעה לצד השלישי 2 מיום 14.5.19, התגבשו הסכמות בכתב בין המודיעה ל בין הצד השלישי 2 , על משיכת ההודעה לצד השלישי 2 , הסכמות שהמודיעה משיקוליה - חזר ה בה מהן (ראה הודע ת הנתבעות/המודיעות מיום 8.2.21); זאת – רק לאחר שבית המשפט (בעקבות בקשה חוזרת מאת הצד השלישי 2) הודיע בהחלטה על הגשת ראיות מיום 5.2.21: "למען הבהירות, ולאור הודעת ובקשת הנתבעות מיום 17.6.19 – בהיעדר התנגדות, אני קובע לעיוני ליום 4.3.21 – להורות בפסק דין על מחיקת ההודעות לצדדים השלישיים בנדון".
אם כן, כאמור, בקשה לסילוק על הסף הוגשה מטעם הנתבעות רק ביום 5.6.19 וביום 17.6.19, ונטען בה, בתמיכת תצהיר, כי אביו של המחזיק בפועל שתעודת הזהות שלו מופיעה בפוליסה סירב ליתן יפויי כוח, כי איננו קשור לה ואיננו נתבע בה. לא נאמר בבקשה או בתצהיר דבר לגבי פניה למחזיק בפועל שתעודת הזהות שלו מופיעה בפוליסה, ולא ברור מהתצהיר – מדוע לא נערכה פניה כאמור .
ביום 1.3.21 הגיש הצד השלישי בקשה נוספת להורות על מחיקת ההודעה לצדדים שלישיים שהוגשה נגדו, כשהוא מציג מכתב מסכמה לכך – מטעם הנתבעות, ומפנה להודעות המודיעות לבית המשפט מהן עולה שהן מודות שהסכימו למחוק את ההודעה נגד הצדדים השלישיים. הצדדים השלישיים טוענים לחוסר תום לב מצד המודיעות, לרבות בעצם התנהלותם – שלא הגישו הודעה על מחיקת ההודעה לצדדים השלישיים כפי שהוסכם, ובכך שלא איתרו את הפוליסה שנמנעו מלצרף לכתב ההודעה לצד שלישי – משך כשנתיים, ונזכרו לעשות כן רק עתה. הצדדים השלישיים מפנים לכך שהתיק התנהל בלעדיהם משך כשנתיים, בגלל הסתמכות שלהם על מצג מאת המודיעות, כאמור.
כפי שעולה ממה שתואר בפרק הבקשות והמחלוקת לעיל, אני מוצא כי מחזיק החנות בפועל או מי מטעמו פעל ל הזמנת הוצאת הפוליסה לטובתו , פוליסה שבה ביטוח אחריות המחזיק במקום גם למקרה תאונה כמו בענייננו. חזקה על מחזיק החנות שפעל לקיומה של פוליסה, כאמור, שמבחינתו כל אירוע של החלקה או נפילה בחנות שהמועד או שהמחליק טוען בה לאשם של אחרים היא לכאורה אירוע ביטוח המכוסה בפוליסה. כנגד סיכון כזה, בין היתר, משולמת הפרמיה על ידיו .
אנו מצויים בשלב שבו טרם הוגשו ראיות, אך מהמסמכים עולה כי מי שערך והכין את הפוליסה - פשוט לא טרח לרשום בפוליסה גם את שמו של בעל תעודת הזהות , שעל ידיו או מי מטעמו שולמה פרמיה בגינה של הפוליסה. מדובר בטעות ב"רשימה", שהוא חלק שמעודכן ידנית בתוך המערכת של המבטחת, כך שהטעות נחזית להיות של המבטחת או סוכן הביטוח שפעל בהקשר זה מטעמה. ודוק. אין מדובר בטעות מהותית, וספק רב בעיני שהמבטחת היתה דוחה תביעה של נושא תעודת הזהות בפוליסה (המחזיק בפועל), שהיתה מוגשת נגדה מכוח הפוליסה; כשם שלא העלתה על דעתה לדחות על הסף את ייצוגה של מי שרשום בפוליסה כמבוטחת - "כפרית 'פרי גן עדן'".
מעיון בכתב התביעה עולה כי התובע, בבואו לתבוע בגין התאונה, נחזה כמי שנשען על הפוליסה ופשוט העתיק ממנה את פרטי המבוטח/ת בה. אכן, הרבה מההתנהלות בתיק זה, לרבות - בכל הקשור לבקשה זו היתה נחסכת אילו נרשם היה בפוליסה, ומכאן – גם בכתב התביעה, גם שמו של בעל תעודת הזהות שמופיע בפוליסה.
האם לאחר שהנתבעת 2 גובה פרמיה בגין פוליסה שלכאורה מכסה את חבות המחזיק בחנות כלפי התובע - זכאית הנתבעת 2, כטענת סף, לדחיית התביעה נגדה, כי השם של המבוטח בפוליסה איננו מדויק, או - כי כתב התביעה ציטט שם מהפוליסה שמתברר שהיה שגוי (לעומת מספר תעודת הזיהוי) , ולו - בטענה של התיישנות ?
בנסיבות ענייננו, אני קובע כי התשובה היא: לא.
לצורך בחינת המסגרת ונקודת השוואה לדיוננו, אזכיר, כי המנגנון של התמיכה שנותנת הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח לתביעתו של צד שלישי שנפגע - הוא רחב יותר מזה שקיים למשל בהוראות פקודת ביטוח רכב מנועי, לפיהן על התובע החובה לתבוע את נהג הרכב – כתנאי לקבלת פסק דין נגד המבטחת.
הוראת סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970, החל על נזקי גוף בתאונת דרכים (להבדיל מתביעות אחרות), קובע כי חובת המבטח לשלם ישירות לצד השלישי קמה רק אם ניתן פסק-דין נגד המבוטח בשל החבות המבוטחת . "דרישה מחמירה זו אינה כלולה בסעיף 68 ואין בו אחיזה למצוא אותה דרך פירוש הסעיף" [ ראה לעניין זה פרופ' אורי ידין, על "חוק חוזה הביטוח" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי, עורך) 162ואילך]. זאת ועוד, מעיר המחבר פרופ' ידין, סעיף 71(א) ל חוק חוזה הביטוח אוסר התנאה על סעיף 68, דהיינו, יש בכך חיזוק נוסף למעמד הצד השלישי.
גם דוד מ' ששון בספרו על דיני ביטוח, קובע בהקשר זה: "השאלה הראשונה היא איפוא היש לצד השלישי במקרה של ביטוח אחריות זכות לתבוע את המבטח ישירות, ובאלה נסיבות או תנאים, סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח עונה על שאלה זו בחיוב וכמעט ללא סייגים בקובעו יריבות ישירה בין הצד השלישי למבטח, כל אימת שהצד השלישי דורש זאת או כל אימת שהמבטח מעדיף לשלם את תגמולי הביטוח ישירות לצד השלישי". עוד קובע המחבר: "סעיף 68 לחוק אינו מתנה את היריבות שיצר או את חבות המבוטח כלפי הצד השלישי במתן פסק דין נגד המבוטח" [שם, בעמ' 91].
זאת ועוד. בחוק חוזה הביטוח היה המחוקק ער לעניין ההסדר המיוחד שבפקודת ביטוח רכב מנועי, ומכאן, סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח , הקובע כי הוראות חוק חוזה הביטוח יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי, או בחוק אחר, הוראות מיוחדות לעניין הנדון.
כפי שאציג להלן, לפי הדין -במקרה שאיננו תאונת דרכים, כבענייננו, קיימת יריבות בין הנפגע (הצד השלישי) לבין המבטחת, ללא תלות בתביעה נגד המזיק המבוטח. לדוגמא של מקרה בו לאחר שנמחקה תביעה נגד המבוטח והמשיכה מול המבטחת , נדחתה טענת המבטחת הטענה כי בנסיבות אין יריבות ישירה בינה לבין הניזוק, ראה: ת"א 39404/89 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"מ תשנ"ב(4) 491 (פורסם).
גם ניסוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח - כפשוטו - מלמדנו דין זה. אין בסעיף זה הוראה מפורשת שקובעת כי על הניזוק לתבוע גם את המזיק, המבוטח. הדברים הם פשוטים: המבטח רשאי ואף חייב לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח. לא מותווה בסעיף דבר לגבי אלו חזיתות על הצד השלישי, הנפגע, לבנות כדי להקים לו עילה. התנאי היחיד שמופיע בסעיף כתנאי סף או תנאי קיום , הוא תנאי ההודעה למבוטח (שחלה על המבטח) ; התנאי - איננו מגביל את הצד השלישי, הנפגע, בבחירה את מי לתבוע. מכל מקום, מדובר בתנאי שלפי לשונו איננו מפקיע את זכות התביעה (כשאינו מתקיים), אלא רק – את חובת התשלום. לשון התנאי מלמדת שמעורבותו של המבוטח בתיק כנתבע איננה נדרשת, וכל שנדרש הוא אישור חיצוני לעצם ההתנהלות האדוורסרית, נדרש רק לוודא שאין ההתנגדות לעצם התשלום.
ודוק. הובהר בפסיקה כי לא ניתן להדוף תביעה נגד מבטחת מכוח הוראת סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח רק על סמך התנגדות המבוטח לתשלום. "במילים אחרות, להתנגדות המבוטח אין כוח של "וטו" על תשלום לצד השלישי" [ראו ירון אליאס – דיני ביטוח, כרך ב' 2009, עמ' 1156)].
במקרה של פרשנות פוליסה לביטוח אחריות, נקבע ה אחריות שמובילה לחיוב ביחד ולחוד של המבטחת לצד המבוטחת - בענין ת"א (נצ') 5449/01 סאלח חסן סאלח נ' קדמני קורפורישן בע"מ (פורסם; 12.8.04), במקרה של תביעת אחריות על פי פוליסת חבות מעבידים: "במקרה דנא מצאתי כי הפרשנות הנכונה היא ששתי הנתבעות, המבוטחת (המעבידה) והמבטחת נטלו על עצמן להיות חייבות במערכת היחסים החיצונית כלפי המוטב, יחד ולחוד, לפצותו בגין נזקיו החל מהשקל הראשון, אף שזכות המבטחת לדרוש מהמבוטחת שיפוי בגין פיצוי והוצאות שהיא - המבטחת - שילמה, עד לגובה ההשתתפות העצמית שבפוליסה ". קביעה זו מלמדת, שמדובר בחיובים שאינם בהכרח תלויים זה בזה.
הצדדים השלישי ים מפנ ים להוראת סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח שכותרתו 'מהות הביטוח': "בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי; מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה". ובכן, אני מוצא כי עיון בהגדרה זו מגלה - בניגוד לנטען מטעם הצדדים השלישיים בנדון, שהוראת הסעיף הזה איננה מעלה כי (כטענת הצדדים השלישיים): "מקרה הביטוח בביטוח אחריות מוגדר בסעיף 65 לחוק חוזה הביטוח כחיוב המבוטח כלפי הצד השלישי"; שהרי - במפורש נכתב: "עשוי להיות חייב" (ההדגשה בקו – הוספה).
אפנה לכך, שבפסיקה, נקבע לא פעם, כי ברגע שמוגשת תביעה, ניתן לקבוע שארע מקרה ביטוח, שכן - קיים הליך שיש להתגונן בפניו; השאלה האם המבטחת זכאית לקיזוז ההשתתפות העצמית ולעיתים, בנסיבות מסוימות, לעצמאות בבחירה האם להתפשר מול הניזוק - היא משנית לקביעת עצם הקמת העילה, ועולה רק בשל זכאות המבוטח לקבלת הודעה מוקדמת לגבי פשרה שיכולה לייחס לו אשם לכאורי [ראה לדוגמא, פסק דינו המקיף של כב' השופט פרידלנדר ב- ת"א 33255/05 הפניקס נ' מסלול חן בע"מ (פורסם; 29.10.16)].
אזכיר, כי לא נטען בענייננו למחלוקות בין מי שרשום כמבוטח בפוליסה לבין ה מבטחת. ודוק, הנתבעת 2 גם לא מצאה להגיש הודעה לצד שלשי בהקשר זה; כאשר, נפסק כי ללא מסירת הודעה לצד שלישי, אין נפתחת, בדרך כלל, חזית בין הנתבע לבין צד אחר בתיק [ע"א 2755/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 9.12.08)]; גם לאחר שהודיעה כי קבלת הייצוג על הנתבע 1 – היתה בטעות.
בעניין ת"א 012085/03 ניו קופל נ. שי יעקב, ואוויס דן רכב תחבורה בע"מ (פורסם; 19.9.04), נקבע כי סעיף 68 ל חוק חוזה הביטוח יוצר קשר ישיר בין הצד השלישי – התובעת – לבין הנתבעת 2 (באותו מקרה חברה להשכרת רכב שחלה עליה חובת ביטוח) , ומכאן שעל הנתבעת 2 באותו ענין (חברת ההשכרה) לשאת בנזק שגרם רכב הנתבעת לרכב התובעת, הגם שנהגו של רכב הנתבעת לא אותר.
הצדדים השלישיים הפנו בתגובתם למה שעולה לשיטתם ממה שנפסק בענין רע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 18.6.18) (להלן: "ענין פרץ"). ובכן, עיון בענין פרץ מגלה מחלוקת בין השופטים בשאלה: האם הזכות שהוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מקנות לנפגע צד ג' מול המבטחת היא זכות מהותית (כב' השופט עמית) או זכות דיונית (כב' השופטים וילנר ומינץ). בפסק דין זה מחלוקת בין השופטים הרלוונטית לאופן פרשנות של הסיפא לסעיף 68 - לגבי היקף וטיב הטענות (של המבטחת מול המבוטח; ראה הבהרה בסעיף 14 לפסק דינו של כב' השופט עמית) שיכולות לעצור או לאיין את תביעת הצד השלישי תם הלב, ולא – לשאלת עצם קיומה של זכות . ודוק. בענייננו המחלוקת איננה נוגעת לטענות אפשריות שיש למבטחת כלפי מי שמבוטח בפוליסה; ולפחות - טענות כאלה לא עלו בכתב ההגנה.
אם כן, ענין פרץ בוחן את טיבה של הזכות על מנת לבחון מתי היא מתהווה ומה משקלה ואיפיונה. המחלוקת איננה בשאלת דיות הגשת התביעה מול המבטחת בלבד. מכל מקום, לטעמי, אין ביישובה של המחלוקת בענין פרץ (מהותי-דיוני ) על מנת ליתן תשובה לשאלה : האם הגשת תביעה נגד המזיק המבוטח המציינת את שמו במפורש - חיונית?
יתר על כן. מעיון בענין פרץ, עולה בעליל שלפחות שני שופטים, כב' השופט מינץ וכב' השופט עמית (אחד מחזיק בדעת הרוב, והשני - בדעת מיעוט) מאוחדים בדעה כי ניתן להגיש תביעה נגד המבטחת, ללא תביעת המזיק, המבוטח.
כב' השופט מינץ, שמודע לדעתה של כב' השופטת נתניהו במאמרה "זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות" הפרקליט מד 11 (1988), מבהיר ב סעיף 3 לפסק דינו: "שלא כדעת חברי, אני סבור כי סעיף 68 לחוק מקנה לצד השלישי זכות דיונית, ולא מהותית ( אף כי לא הייתי מרחיק לכת וקובע שמשמעות הדבר כי פסק דין נגד המבוטח הוא יסוד הדרוש לצורך תביעת הצד השלישי. והשוו: נתניהו, עמ' 24-21). המדובר בכלי דיוני שנועד לממש את הזכות המהותית, שהיא זכותו של המבוטח, המעוגנת בקשר חוזי בינו לבין המבטח" (ההדגשה בקו – הוספה).
כב' השופט עמית רואה את הצד השלישי, הנפגע , התובע מכוח הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח - כ"מעין מוטב" על פי הפוליסה, את זכותו כזכות מהותית, ובהקשר של תפיסת הזכות כזכות מהותית הוא מציין [בסעיף 11 לפסק דינו]: " הדעה המקובלת, שעולה בקנה אחד עם הגישה הרואה את סעיף 68 כסעיף מהותי, גורסת כי הצד השלישי בביטוח אחריות אינו נדרש לקבל פסק דין כנגד המבוטח והוא יכול לתבוע את המבטח לפי סעיף 68 לחוק, מבלי לצרף את המבוטח (ידין, עמ' 164) " (ההדגשה בקו - הוספה).
ודוק. גם כב' השופטת נתניהו, לאחר שהיא מודיעה במאמרה כי רצוי שהצד השלישי יתבע בת ביעה מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח - גם את המבוטח (ומנמקת את המלצתה) , קובעת: "הצד השלישי התובע את המבוטח לפי סעיף 68 לחוק, יכול, אך אינו חייב, לצרף את המבוטח" (ההדגשה בקו – הוספה) [עמ' 18 למאמרה; מסומן – 28].
אזכיר כי בענייננו, התובע לא נחזה כמי שנמנע במכוון מצירוף מי שמבוטח בפוליסה (להבדיל מציטוט - מי שרשם בה כמבוטח) , והנתבעת 2 - איננה מכחישה שהיא מבטחת את חבות המחזיק בפועל במקום (בחנות), שממנו קיבלה תשלומי פרמיה.
לסיכום ביניים, בנסיבות אלה, לאור כל האמור לעיל – אני קובע כי אין לקבל את בקשות הצדדים השלישיים או הנתבעות לסילוק על הסף של התביעה הנדונה.
בכל הקשור לסוגיית ההוצאות בגין בקשה זו , למרות התוצאה של הכרעתי זו, אינני פוסק הוצאות לטובת התובע, לאחר שכאמור, מצאתי שסביר שהיה ביכולתו, בהקפדת יתר של מתן הפרטים בכתב התביעה - למנוע את שרשרת הטעויות, שלנתבעת 2 חלק בהן) שהובילו להגשת הבקש ות בנדון . מאידך, לא מצאתי כי הנתבעת 2 יכולה להתלות באופן בו הוגש כתב התביעה בכל התנהלותה מול המבוטח שהוא המחזיק בפועל, כאמור.
הצדדים השלישיים מבקשים גם שבית המשפט יורה על סילוק ההודעות לצדדים השלישיים (לבדן); את בקשה זו תולים הצדדים השלישיים בעילה חילופית – של הסכמה דיונית מחייבת , כאמור.
הצדדים השלישיים מציגים מכתב הסכמה מיום 20.5.19 מטעם הנתבעת 2,לפיו מתחייבת הנתבעת 2/המודיעה מול הצד השלישי 2 עצמו כי ככל שבית המשפט לא ידחה את התביעה על הסף (לבקשת הנתבעת 2), "נגיש בהסכמה בקשה למשיכת ההודעה לצד ג' כנגדך, ללא צו להוצאות". עוד מפנים הצדדים השלישיים להסכמה שהביעה הנתבעת 2 בבקשה שהגישה לבית המשפט ביום 5.6.19, שבה, לאחר סעיף המבקש את סילוק התביעה נגדה בהיעדר יריבות עם התובע, מבוקש (ס' 13): "בהתאם, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות כמבוקש בבקשת צד ג' 2, וללא צו להוצאות, כאשר לבקשה זו ניתנת הסכמתו האדיבה של ב"כ צד ג' 2 , עו"ד גיל בר-נתן, ככל שההודעה לצדדי ג' תסולק לאלתר".
כאמור הנתבעת 2 הודיעה לבית המשפט (ביום 8.2.21) כי חזרה בה מהבקשה למחיקת ההודעות לצדדים השלישיים, באשר מבחינתה הבקשה היתה חלק מהבקשה לסילוק על הסף של התביעה ("בחדא מחתא"), ולאחר "בירור נוסף ומעמיק שבוצע עלה כי צדדי ג' הינם בעלי המקרקעין שבהן היתה מצויה החנות".
לשון אחר, משהתברר לנתבעת 2 "שהולכים" להגשת ראיות (החלטת בית המשפט מיום 5 .2.21, שצוטטה לעיל), החליטה שבעצם היא לא נותרת לבד במערכה, לטענתה בשל עובדות שהתבררו לאחר "בירור נוסף ומעמיק".
טרם שאפנה לדין, אפרט להלן מדוע אני מוצא כי ההסכמה הדיונית המדוברת בענייננו מתמצית למעשה בהסכמה למחיקת ההודעות לצדדים השלישיים ; ולא בהכרח – לדחייתן .
אני מוצא כי לא הורם הנטל בענייננו להוכיח כי ההתחייבות של הנתבעת 1 מול הצד השלישי 2 היתה לדחיית ההודעה לצד השלישי 2. אפנה לכך שהבקשה לבית המשפט ממקמת את הבקשה בענין סילוק ההודע ות לצד השלישי "כמבוקש בבקשת צד ג' 2", רק לאחר הצגת הבקשה המרכזית לסילוק התביעה הראשית נגד הנתבעת 2 על הסף – בהיעדר עילה או היעדר יריבות [סעיף 12 לבקשה מיום 5.6.19 ויום 17.6.19].
הבקשה של הנתבעת 2 לסילוק ההודעות לצד השלישי "כמבוקש בבקשת צד ג' 2" [שבסעיף 13 לבקשה] , שממוקמת, כאמור לאחר הבקשה המרכזית והראשונית לסילוק התביעה הראשית נגד הנתבעת 2 - נפתחת במילת הקישור - "בהתאם", והיא בעצם מבקשת מבית המשפט כי בהתאם לתוצאת הבקשה לסילוק על הסף של התביעה הראשית, יתבקש בית המשפט לפעול כמבוקש מטעם הצד השלישי 2 בבקשתו; כשהנתבעת 2 מעדכנת את בית המשפט כי במקרה כזה – ממילא כבר קיימת הסכמת הצד השלישי 2 לוויתור על הוצאות "ככל שההודעה לצדדי ג' תסולק לאלתר".
גם בבוחני את ניסוח ההתחייבות שבמכתב ההתחייבות (שניתן ביום 20.5.19) "למשיכת ההודעה" לצד השלישי 2 , "ככל שביהמ"ש לא ייעתר לבקשתנו לסילוק על הסף", אני מוצא תמיכה לאומד דעתה של הנתבעת 2 כאמור, לפיו - התכוונה להכפיף את בקשתה לבית המשפט לסילוק ההודעות לצדדים השלישיים כמבוקש בבקשת הצד השלישי 2 – בהתאם לתוצאות הבקשה לסילוק התביעה הראשית.
לשון אחר: היתה בענייננו התחייבות למחיקת ההודעות לצדדים השלישיים (משיכתן, בכפוף - לאפשרות להמתין, בכל מקרה, בענין ביצוע המשיכה/המחיקה, להחלטת בית המשפט בבקשה לסילוק התביעה הראשית). לא היתה התחייבות להסכים לדחיית ההודעות לצדדים שלישיים, בכל מקרה; לא כל עוד התביעה הראשית תלויה ועומדת.
עוד אציין, כי בנסיבות, ניתן ללמוד לגבי טיב התחייבות הנתבעת 2 גם מסקירת ההתחייבות הנגדית הנחזית של הצד השלישי 2 - המשתמעת מנוסח ההסכמה שמצוין במכתב הנתבעת 2 ומנוסח הבקשה של הנתבעת 2 לבית המשפט לסילוק התביעה נגדה. ההתחייבות הנגדית של הצד השלישי 2 היתה בעצם " לשקט תעשייתי" בבית המשפט (עד לקבלת החלטה בבקשה שתגיש הנתבעת 2 ), ולוויתור על דרישת הוצאות על עצם עירובו של הצד השלישי 2 בתביעה הנדונה בהודעה שהוצאה לו (ככל שעדיין יידרש לאחר החלטת בית המשפט להודיע על מחיקת ההודעות לצדדים השלישיים) .
מעצם הסכמתו של הצד השלישי 2, שהוא עו"ד (שניתן ללמוד אותה מניסוח מכתב ההתחייבות ומהתנהגות הצדדים בפועל) - להמתין עם "משיכת ההודעה לצד השלישי" עד לאחר שיתברר שבית המשפט לא נעתר לבקשה לסילוק התביעה הראשית, אני מוצא כי גם אומד דעתו הנלמד היה לצפות למחיקת ההודעות לצדדים השלישיים, ולא – לדחייתן.
הנתבעת 2 מצביעה על כך שבמגעי הפשרה וההסכמות שהושגו התנהלה מול הצד השלישי 2 בלבד, והתחייבותה במכתב היתה בענין ההודעה אליו בלבד. ובכן, לכאורה מדובר במכתב בהסכמה על סילוק ההודעה ל צד השלישי 2 (בלבד) , ועל פי הסכמי שכירות שהצדדים השלישיים הציגו שהיו ביניהם לבין המחזיק בפועל, מתברר כי גם הצד השלישי 1 היה צד להם ; אך מנוסח הבקשה מטעם הנתבעת 2 לבית המשפט למחיקת התביעה, עולה, כאמור, כי הנתבעת 2 מסכימה למה שמבוקש בבקשתו המוקדמת של הצד השלישי 2, שלפי נוסחה מבקשת את סילוק או מחיקת ההודעות לצדדים השלישיים שניהם. על כן, אין ממש בטענה זו.
לסיכום, אני מוצא כי מהות ההסכם גם על פי התנהלות הצדדים בפועל (משך קרוב לשנתיים מאז ההתחייבות), היתה הסכמה של הצד השלישי 2 (גם מטעם הצד השלישי 1) להמתין ולאפשר לנתבעת 2 לנהל את הבקשה לסילוק התביעה נגדה, ולא - לדרוש הוצאות, כאשר – בסופו של יום , בכל מקרה, תימחק בפועל ההודעה נגדו.
התמקדתי תחילה בניתוח טיב ההתחייבות, על מנת לבחון את הסיכונים שנטלו על עצמם הצדדים בהתקשרות בהסכמה דיונית זו ועוצמת ההסתמכות שנלוותה אליה. כפי שמצאתי, אין מדובר בהסכמה על עצם ההתנהלות בתוך ניהול התביעה, אלא על האופן שבו תימחק.
בשל טיבה של ההתחייבות, אני מוצא כי היתה הסתמכות מסוימת של הצדדים השלישיים, שמוחזקים כמי שחדלו מהכנת ההגנה להודעה לצד השלישי, לאחר שהובטחה להם משיכת התביעה, וכך - המתינו קרוב לשנתיים. יש להניח שבעיכוב שנגרם בשל חזרתה של הנתבעת 2 מהתחייבותה בענייננו, במיוחד שהתחשב בכך שהתביעה הוגשה בשיהוי משמעותי, ובמרחק השנים, שנגרמה פגיעה ביכולת ההגנה והראיות שהצדדים השלישיים מסוגלים לאתר ולגייס. כך, למשל, התובע העיד כי לאחר שהחנות עברה מידיו היא עברה שיפוץ, וכי איננו יודע אם המדרגות המדוברות עדיין קיימות במקום [בקדם המשפט ביום 10.11.20].
מאידך, יש לזכור, כי הואיל וההתחייבות היא למשוך את ההודעה לצד השלישי, שלפי גרסת הנתבעת 2 (כפי שעולה מצהירה) – ניתנה לא מתוך מודעות לכך שהמחזיק בפועל (שמספר הזהות שלו מופיע בפרטי המבוטח בפוליסה) מחזיק בהסכם שכירות רלוונטי למועד התאונה , הסכם שמתברר שקיים - מול הצדדים השלישיים, קיימת סבירות לכך – ש גם אם היו ההודעות לצדדים שלישיים נמחקות, היה והסכמי השכירות היו מוצגים לנתבעת 2 לראשונה בהמשך הדברים, היתה מבקשת להגיש מחדש הודעות לצדדים שלישיים נגד הצדדים השלישיים הנוכחיים , בשם האינטרס של גילוי ובירור האמת.
אם כן, בשוקלי האם לאכוף את ההסכמה הדיונית בענייננו או לקבוע שהיא בטלה, נכנסים גם שיקולים של הצורך בגילוי האמת והאינטרס הציבורי. לשון אחר, גם אם נניח שהתוצאות המורכבות של עילה לכאורית מול בעלים בעלי הסכם מול המחזיק בפועל שנודעת רק בדיעבד לאחר הסכמה על מחיקת ההודעות לצדדים השלישיים - היא תוצר בלעדי של התרשלות הנתבעת 2, נשאלת השאלה האם מדיניות שיפוטית נכונה תהיה לאכוף את ההסכם הדיוני הר כגיגית.
נעבור לדין הרלוונטי. מסקירת הפסיקה ישנה יותר עולה מגמה שלא לאפשר חזרה מהסכמה דיונית, אלא במקרים נדירים ביותר. בית המשפט אף הרחיק לכת וייחס לשתיקתו של צד, או להימנעותו מלהתייחס להסכמה דיונית מוצעת - כאל הסכמה להסדר הדיוני המוצע, ולא אפשר לו לטעון טענות כנגד הסכמה זו בשלב מאוחר יותר [ע"א 110/86 אברהם גברעם נ' יורשיו ועזבון המנוח מנג'ם פ"ד מב (2) 193; וכן ע"א 364/88 סופר נ' מוסק פ"ד מב (4) 727, 731].
נקבע במקרים מסוימים כי כאשר תובעים חולקים על טיבו של ההסדר הדיוני, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. ב ענין רע"א 5823/00 פואד כיוף נ' סלימאן מנסור ו-2 אח' (פורסם; 12.09.2000), הבהיר כב' הרשם אוקון (כתוארו דאז) בהסתמכו על ההלכה אשר נקבעה בענין ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי , פ"ד מב (1) 466 : "... זניחת דרך דיונית זו, רק משום שהמבקש סבור עתה כי "חשיפת האמת ומניעת עיוות דין" מחייבות זאת, אינה עניין של מה בכך. המונחים "חשיפת אמת" ו"מניעת עיוות דין" אינם קולבים עליהם ניתן לתלות ניסיון ח ד צדדים לסגת מהסדר דיוני שנערך... שינוי זה אינו ענין של מה בכך. ברגיל, יש לכבד הסכמה דיונית כזו. אין לראות בה מכשול לגילוי האמת, והיא משרתת את האינטרס בדבר סופיות הדיון, תוך כיבוד האוטונומיה של הצדדים ביחס לדרכי ניהולו (ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב 446(1))".
מאידך, כב' השופט שמגר הותיר לבית המשפט את הפעלת שיקול הדעת בהתאם לנסיבות, בהבהירו בענין ע"א 130/77 יצחק עוזרי נ' שמשון עוזרי פ"ד לג (2) 346 : "... במקרה ראוי, בו הצדק יחייב זאת, יכול ביהמ"ש על כן להתיר גם חזרה מהסדר דיוני מוסכם, אך כל דבר נבחן על יסוד נתוניו, ובאלו אשר לפנינו אין מאומה כדי להצדיק חזרה מן ההסדר המוסכם. הווה אומר: אין לפנינו עילה של ממש להתיר התעלמות מדברים שסוכמו מפורשות וברורות כדי להרשות חזרה מויתור המצמצם את המחלוקת... " .
בפסיקה חדשה יותר הובהר כי השיקולים לאכיפת הסדר דיוני שונים מאלו של הסכם רגיל. כך, יש מקרים בהם יש לאפשר לצדדים לחזור מההסדר הדיוני, וזאת, למשל, כאשר הנסיבות בהן ניתנה ההסכמה שונות מהנסיבות בהן מבוקש להשתחרר מההסדר הדיוני [ רע"א 1581/13 פלוני נ' וקנין עמרם ובניו קבלני בניין בע"מ ( פורסם; 1.5.13)].
בענין עב"ל 40914-12-11 עזרא מנצורה נ. המל"ל (פורסם; 9.10.12) נקבע: "במקרה שלפנינו הטענה היא שנפל פגם בהסכמה – טעות לגבי העובדות המוסכמות. לפיכך, הדרך היתה לפנות לבית הדין בבקשה לביטול ההסכמה הדיונית ולא בבקשה למינוי מומחה נוסף. כבר נפסק כי בנסיבות מסוימות וברשות בית הדין רשאי צד לחזור בו מההסכמה הדיונית[4]. הגישה המקובלת היא שעל אף שמדובר למעשה בחוזה בין הצדדים שדיני החוזים חלים עליו, מדובר בחוזה מסוג מיוחד שחלים עליו כללים נוספים ולא רק אלו של חוק החוזים, ועניינם עשיית משפט צדק. לפיכך נקבע כי אין לנהוג בהסדרים דיוניים כב"מיטת סדום", אלא יש לראותם כמכשיר לייעול עשיית המשפט בלא נוקשות מופרזת, תוך בחינת כל מקרה לנסיבותיו[5]".
אם כן, ככלל השיקולים לאפשר חזרה מהסכם דיוני, הם שיקולים של צדק והטעמים לאפשר זאת – מוגבלים [ ת"א (השלום בנצ') 9684-02-09 רווידה ג'ובראן נ' אחמד חמאד (פורסם; 11.6.13)].
בחינת שיקולי הצדק הינה קלה יותר, כאשר האמת ניכרת גם בשינוי הנסיבות; כך, למשל, נאכף הסדר דיוני לגבי הסכמה כי קביעות מומחה מטעם בית המשפט יחייבו, מקום בו ראיות אחרות תמכו בממצאי המומחה, וגם נקבע כי התעלמות מההסכם הדיוני בין הצדדים אף תפגע בהגנתו של הנתבע, באופן שלא יאפשר לו באופן ממשי להתמודד עם הוכחת טענת ההתיישנות [ת"א (השלום ב-י-ם) 34154-11-11 וולנטינה ספונקוב נ' גדעון פראג' (פורסם; 10.10.18); כך, למשל, נדחתה בקשתו של קיבוץ להשתחרר מהסדר דיוני של מינוי שמאי מוסכם מול המינהל, כשביקש לחלוק על ממצאיו באמצעות שאלות הבהרה וחקירתו (מה שהוסכם שהצדדים יוותרו עליו), כאשר בית המשפט נשען על האמת העולה מחוות הדעת שנתן השמאי [ ת"א (נצ') 10601-06-08 מינהל מקרקעי ישראל נ' קבוץ שריד, אגודה שתופית חקלאית בע"מ (פורסם; 17.3.16); וכך, למשל, לא מצא בית המשפט לסטות מהסדר דיוני שקבע מה יעשה ברכב אם המומחה ימצא אותו בטיחותי ומה יעשה בו אם – לא [ ת"א (השלום ב-ת"א) 71219-07-17 דב בן חיים שוורץ נ' אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ (פורסם; 2.6.19).
אם כן, מקובל עלי כי לפי הדין לא בנקל תתאפשר חזרה מהסכמה דיונית, ומקום בו הסכימו הצדדים על האופן שבו ברצונם לנהל את ההליך, על בית המשפט לכבד קביעתם זו [י' קדמי, על הראיות, תש"ע-2009, חלק שלישי, עמ' 1295, וכן ע"א 166/84 בר אילן נ' בן כנען (פורסם; 1.12.86) ].
כאמור בענייננו ההסכמה איננה על אופן ניהול ההליך או ההכרעה הראייתית בו, אלא על מחיקת הודעה לצד שלישי.
בשלב זה, בשל החלוף השנים ואופן התנהלות הנתבעת 2 בהגשת כתב ההגנה וההודעה לצד השלישי (לרבות - עם מספר ח.פ. לא קשור), אני מוכן להניח שגרסת הצדדים השלישיים כפי שנמסרה בתחילת מעורבותם בתיק - שלא ידוע להם על הסכם שכירות שקשור אליהם – ניתנה בתום לב; כמוה גם - דרישתם למחיקה על אתר.
מאידך, כאמור, הואיל וככלל הודעה לצד שלישי איננה מתיישנת (אלא - לפי מועדים משלה), לכאורה יכולה הנתבעת 2 לחזור ולבקש בזמן הקרוב להוציא הודעות חדשות לצד שלישי, במועד סמוך, בטענה כי הצדדים השלישיים הציגו הסכמים שלכאורה קושרים אותם לחנות, וככל שקיימים פגמים מובנים במדרגות ובכך שהן חלקות – זכאיות הנתבעות ליומן בהוכחת חלקן הלכאורי של הנתבעות באשם לתאונה הנטענת, ככל שתוכח, שאחרת עלול להיגרם עיוות דין חמור.
למול טענות הנתבעת 2 כי הוסתרו מהם טפחיים תוך גילוי טפח, כאשר הצדדים השלישיים לא טרחו לציין כי החנות היתה מושכרת בשנה הרלוונטית לתאונה הנטענת - לאותו אדם שמספר הזהות שלו מופיע על גבי הפוליסה ("הנתבע הנכון" – לשיטתה), שלא נתמכו בתצהיר, וטענות הצדדים השלישים מנגד לתום לב ולהתרשלות ברורה של הנתבעת 2, אין בכוונתי להיכנס כרגע לשאלה במי האשם בכך שהנתבעת 2 מצהירה ב-2019 שהיא מדברת עם אביו של "הנתבע הנכון", ואיננה מודעת באופן ברור להסכם שכירות קיים עם "האדם הנכון". די לי בכך שנחזה מהדברים שהנתבעת 2 גילתה את קיומו של הסכם השכירות שהצדדים השלישיים מציגים בכתב ההגנה רק לאחר מכתב ההתחייבות. לטעמי, היו בידיה הכלים להגיע "לנתבע הנכון", המבוטח שלה, ולברר מול מי היה לו הסכם שכירות בתקופה הרלוונטית
בנסיבות כאלה – בשל האינטרס הציבורי לא להוביל למצב בו אדון בבקשה נוספת להגשת הודעות לצדדים שלישיים בנדון, והאינטרס של גילוי ובירור האמת לנוכח בעלות ברורה של הצדדים השלישיים בנכס (למניעת עיוות דין) , אני מוצא כי הפתרון הנכון בענייננו הוא - להורות על ביטול ההסכמה הדיונית; וזאת - כנגד תשלום הוצאות הסתמכות והוצאות משפט לצדדים השלישיים, על תלאותיהם בניהול עניינם בתביעה זו עד כה , לרבות בבקשה זו.
אשר על כן, אני דוחה בזאת את הבקשה לסילוק ההודעות לצדדים השלישיים על הסף, אך, בנסיבות, מוצא לחייב את הנתבעת 2 בהוצאות, כמפורט להלן .
הצדדים השלישיים הסתמכו על ההסכמה, וחדלו מחקירות, בירורים והתארגנות למתן הגנה בנדון משך למעלה משנה וחצי; ובנסיבות, כאמור, הם זכאים לפיצוי בגין ביטול ההסכמה הדיונית. יש להעריך את שיעור הפיצוי על הצד הגבוה יותר, על מנת לייצר הרתעה משימוש בביטול הסכמים דיוניים ככלי משפטי כלכלי שגרתי.
אזכיר עוד כי לפי הוראת תקנה 176(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, רשאי בית המשפט "לתת בכל עת הוראות לכל עניין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לרבות בעניין שהוכרע לפי תקנה 33(ד) אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה".
לפי הוראת תקנה 155(ב) לתקנות: "סכום הוצאות משפט יהיה צירופם של כל ההוצאות שהוצאו בעין ושנדרשו להליך כפי שיורה בית המשפט".
הצדדים השלישיים טוענים לזכאות להוצאות ריאליות בגין השתלשלות הדברים בתיק. הצדדים השלישיים מציגים מטעמם חשבוניות על סך 17,545 ₪, שנטען כי הוצאו עד כה בנדון. אזכיר כי בקביעת ההוצאות בגין בקשה זו, יש לקחת בחשבון שהתיק הנדון ממשיך להתנהל וכי הגשת כתב הגנה מטעם הצדדים השלישיים בתיק זה - ממילא נדרש, וכי רק בתום ההליך יקבע האם הצדדים השלישיים זכאים להחזר הוצאות המשפט כולו לצד ההכרעה בשאלת האשם והפיצוי.
בשוקלי את מכלול הדברים, אני קובע כי בגין הוצאות הצדדים השלישיים בגין ההודעה על ביטול ההתחייבות והוצאות המשפט בבקשה זו תשלם הנתבעת 2, המודיעה לצדדים השלישיים סך של 10,000 ₪, וזאת – בתוך 30 יום, שאחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין .
בשולי הדברים אעיר כי לטעמי, הגיע הזמן שהצדדים יתכנסו לפשרה בתיק זה. אפנה לכך שהתובע כבר העיד לגבי נסיבות התאונה בבית המשפט וציין שמו של עד אפשרי; וכי בעקבות עדותו בקדם המשפט שהתקיים ביום 10.11.20 - ניתנה הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה מוקדמת (אמנם – ללא נוכחות הצדדים השלישיים). מכל מקום, מהעדות שניתנה , מתברר כי, ככל הנראה, אין בידי התובע תמונה של המדרגות, וכאמור - המקום כבר עבר שיפוץ והתובע איננו יודע לומר אם המדרגות עדיין קיימות. ב"כ התובע אף ציין שלטענת התובע "המדרגות חלקות ולא מעץ והן היו מלוכלכות" וכי עיקר הטענה היא לכלוך במדרגות.
הואיל וכתב הגנה מטעם הצדדים השלישיים הוגש רק לאחרונה הצדדים יקיימו דיון מקדמי ביניהם, וככל שלא תושג פשרה, יודיע התובע עד ליום 20.10.21 – מה מבוקש בעקבות דיון זה לצורך קידום פתרון המחלוקת בנדון.
לעיוני ביום 21.10.21.

ניתנה היום, ל' אב תשפ"א, 08 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.