הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 2012-10-19

לפני כבוד השופט אריאל צימרמן

המבקשים:

  1. ראובן מרכוס
  2. מלכה מרכוס

נגד

המשיבים:

  1. הדר ארפי
  2. עמי פרנזי

בשם המבקשים: עו"ד שגיא דותן
בשם המשיבים: עו"ד יגאל זנדר

החלטה

בקשה לסעד זמני שעניינה השימוש בחניה.

1. בתמצית: שני זוגות בעלי הדין רכשו, בנפרד, דירות שלהן חניות האמורות להרשם כצמודות לדירות בבנין שבנה קבלן ברח' איינשטיין 17א בתל אביב. המשיבים רכשו ראשונים. בהסכם סומנה חנייתם כחניה מס' 22, היא זו שבמחלוקת. בהתאם לכתב תביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: תביעת המשיבים, ת"א 32357-04-19), הרי שהקבלן הודיע להם ביום 28.5.2018 על כי בשל אילוצים תכנוניים החליף את החניה באחרת, מס' 23 מספרה, וכי המשיבים, שהוטעו לחשוב כי חנייה 22 היא חניית נכים, הסכימו להחלפת החניות אך מבלי לוותר על זכויותיהם ועל פיצוי. אך בהמשך גילו כי בחנייה 22 חונה דרך קבע מכונית שאינה רכב נכה, ומבירור גילו שהיא של המבקשים. המשיבים ויתרו אפוא על חניה לשווא תוך הטעיה חמורה, ולפיכך יש להחזירה לבעליה – הם המשיבים, ולרשום אותה על שמם.

2. ולהליך שלפניי: טוענים המבקשים כי המשיבים תבעו – ובמקביל עשו, ונטלו את החזקה בחנייה. המבקשים, שלא היו ערים לסאגת החניה, ואשר רכשו דירה וחניות במועד מאוחר למשיבים, קיבלו מן הקבלן את חניה 22 (כמו גם חניה נוספת; פרוטוקול המסירה מיום 10.12.2018). בחניה זו השתמשו, טענתם, מעת קבלת המסירה. אך במקביל להגשת תביעת המשיבים, ביום 15.4.2019, עשו אלה דין לעצמם, בחרו שלא להמתין להכרעה בתביעה, ונטלו את החזקה בחניה, תוך שאם ניסו המבקשים להחנות במקום – המשיבים חסמו את רכבם או שהותירו רכב משלהם בחניה כאבן שאין לה הופכין. המבקשים, כך טענתם, קיוו כי בידי הקבלן יהיה לפתור את המחלוקת עם המשיבים, אך לבסוף נואשו, והגישו תביעתם לסילוק ידם של המשיבים מן החניה, ובצדה הבקשה לסעד זמני – הקוראת מעשית להשבת החזקה בחניה למבקשים עד הכרעה. המבקשים ציינו כי בתחילה פנו בעניין זה לבית המשפט המחוזי, בגדרי תביעת המשיבים, אך הופנו לבית משפט השלום שעה שנמצא כי המדובר בסכסוך שעניינו שימוש וחזקה.

3. המשיבים השיבו, אם נתמצת את תשובתם: שיהוי; יש להמתין להכרעת בית המשפט המחוזי בעניין הבעלות ולאחר ההכרעה יתייתר ההליך כאן; היעדר זכות במקרקעין ובהתאם היעדר זכות תביעה; מאזן נוחות שאינו נוטה לטובת המבקשים; וכי המבקשים "השתלטו" על החניה לזמן קצר מאד שאינו מקנה להם את הזכות לסעד.

4. הגיבו המבקשים, אם נתמצת: היעדר שיהוי נוכח המתנה למיצוי המו"ל; תביעה פוססורית, אף שגם זכויות יש למבקשים בחניה; נטילת החזקה בכוח הזרוע בידי המשיבים, שהחלה רק ביום 22.4.2019, ארבעה חודשים לאחר שהחניה נמסרה לחזקת המבקשים.

5. דיון התקיים אמש, ובו לובנו הדברים עם ב"כ הצדדים, ואף את בעלי הדין שמעתי. באין הסכמה הגיעה עת הכרעה, וההכרעה פשוטה: קבלת הבקשה. אידרש למרכזיות שבטענות.

6. ראשית, מיפוי: תביעת המשיבים, המתבררת בבית המשפט המחוזי, היא תביעה פטיטורית, קרי כזו שיסודה בשאלת הזכויות הקנייניות, ואת יסודה נמצא בסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לעומת זאת, התביעה המתבררת בבית משפט זה היא פוססורית, קרי כזו המתמקדת בחזקה ולא בזכויות, ויסודה בהוראת סעיף 19 רישה לחוק המקרקעין. כך ראה זאת גם בית המשפט המחוזי הנכבד, שהפנה את המבקשים לבית משפט זה להתדיין בשאלות של שימוש וחזקה. אין לערב בין סוגי התביעות (ועיינו: רע"א 6998/11 ג'ולאני נ' אבו ג'בנה (22.7.2012) ). בתביעה שלפניי, בניגוד לטענת המשיבים, אין המבקשים צריכים להוכיח זכות קניין בחניה (אף שיש בפיהם טענות הראויות להשמע גם בעניין זה, ובית המשפט המחוזי הנכבד ישמע ויכריע כחוכמתו). זאת שכן תביעה פוססורית עניינה בכך ש"מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק". "מחזיק", ולא "מחזיק כדין". אם המשיבים הוציאו את החזקה בחניה מידי המבקשים, הרי שאין להם זכות ליטול לידם את החזקה בכוח הזרוע, ככל שלא מתקיים סייג הסעד העצמי שבסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין (ואין טענה שמתקיים), ועליהם להגיש תביעה. והנה הגישו תביעה, ובסיומה – כפי שציינו נכונה – תוכרע שאלת הבעלות במקרקעין והבעלים ממילא יזכה בחזקה. ואכן, ואף זאת ציינו המשיבים נכונה, יש להמתין להכרעת בית המשפט המחוזי הנכבד בשאלת הבעלות (סעיף 23 לתשובה). אך בעוד שרוממות ההמתנה בגרונם, באו ונטלו לכאורה את החזקה בחניה, ומששינו את המצב, חפצים הם להותירו על כנו עד להשלמת בירור תביעתם. זאת אין לעשות.

7. המסגרת הדיונית ממילא חותכת את גורלה של הבקשה. דומה שסוגייה זו הלכה והתחוורה למשיבים, שבתחילה התמקדו בטענה (שאיני מחווה בה דעה) כי למבקשים אין זכות קניינית, קרי באספקט הפטיטורי שממילא אינו מעניינו של בית משפט זה, ואט אט הפנימו עם התקדמות ההליך שהאספקט הפוססורי הוא המכריע. או אז ביקשו לבצע "פניית פרסה", ולטעון כי למעשה מעולם לא חדלו להשתמש ואגב כך להחזיק בחניה; ואף בתקופה שבין קבלת החניה בידי המבקשים (10.12.2018) ועד להגשת תביעת המשיבים (15.4.2019)) ואף לאחר מכן, השתמשו בחניה "לסירוגין" למבקשים .

8. מובן שאל לו לבית המשפט להכריע במחלוקות עובדתיות אגב בירור בקשה לסעד זמני, אולם לכאורה בלבד נחזית טענה זו של המשיבים מוקשית עד מאד, וכזו שקרמה עור וגידים לצרכי ההליך הפוססורי בבית משפט זה, בעוד שבבית המשפט המחוזי מלינים המשיבים על אותה חניה שנלקחה מהם בדרך של הטעיה. עיון בכתבי הטענות, ליבון עם ב"כ הצדדים, ושמיעת בעלי הדין מובילים כולם למסקנה שלפיה טובים סיכויי המבקשים לשכנע, לכאורה, כי המשיבים נטלו חזקה, נטילה שהיא בבחינת "גזילה" כמשמעותה בסעיף 19 לחוק המקרקעין, וגזילה זו יש להשיב.

עמדה זו יסודה בעיקר בעיון בתביעת המשיבים, שם אין זכר לאותה חזקה נמשכת שהם טוענים לה, חרף הסברים דחוקים במיוחד שהם מעלים עתה. אכן, הם טוענים בהסכמתם להחלפת החניות לא היה כדי "לוותר על זכויותיהם" (סעיף 6 לתביעת המשיבים, נספח 3 לבקשה). אולם כל לשונה של התביעה הוא ויתור, עזיבה, הפקעה, נטילה ואובדן חזקה בחניה, הרבה לפני שהמבקשים קיבלו בה את החזקה. החברה הקבלנית "החליפה" את החניות (ס' 4). החניה החדשה, מס' 23, היא "חלופית" (ס' 5). קרי: החליפה, ושהיה אינו עוד. המשיבים "הסכימו להחלפת החניות" (ס' 6), ואם לא ויתרו על זכות, כטענתם, אין הדבר מלמד שהוסיפו והחזיקו בחניה. והרי בדרך של הטעיה גרמו למשיבים "לוותר עליה" (ס' 10). הם גילוי כי בחניה 22 "חנתה באופן קבע מכונית" (ס' 8) – זו של המבקשים, וכיצד עשתה כן אם המשיבים השתמשו בחניה? רק אז גילוי כי "ויתרו על החניה לשווא" (ס' 14). החניה "הופקעה" מהם (ס' 16, ס' 19) ונמכרה לאחר (שם). עתה על הקבלן "להחזירה לבעליה החוקיים" (ס' 22). אך אם השתמשו, נכון ליום הגשת התביעה, מה יש להחזיר? רצף של התבטאויות, הנועדות לבאר לבית המשפט המחוזי: חניה שהייתה ונלקחה, וחזקה אין. ובד בבד, טוענים המשיבים עתה, חזקה רציפה בחניה. טענות סותרות, לכאורה. נניח לשאלת ההש תק השיפוטי, ודאי בשלב מוקדם זה כמו גם באין הכרעה בתביעת המשיבים (עיינו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט (6) 625 (2005)). נידרש רק לשאלה האם טובים סיכויי המבקשים לשכנע שהמשיבים נטלו מהם את החזקה רק בסמוך להגשת תביעת המשיבים באפריל 2019, ולא שהוסיפו והחזיקו בחניה ברצף מאז מאי 2018. התשובה, בבירור, בחיוב.

מסקנה זו רק מתחזקת מטיעון המשיבים בדיון (עמ' 4, ש' 5), המהדהד את שנאמר בתשובה (סעיף 12), שם, בניסיון לערוך מאזן בין הצדדים, תיארו כיצד המבקשים החזיקו בנכס רק "תקופה קצרה". אך מה נעשה ואם המבקשים החזיקו, ולו תקופה קצרה, אזי ככל שאין תחולה להוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, לא ניטל עוד להפקיע מהם את החזקה בלא הליך שיפוטי? לא בכדי ניסו המשיבים לסגת בהם מעמדה זו עם התקדמות הדיון, אולם את המצב העובדתי, לכאורה, יהיה קושי לשנות בשלב זה .

9. בהינתן חזקה שלכאורה ניטלה, התוצאה כאמור פשוטה, והיא "השבת הגזילה" כמאמר סעיף 19 לחוק המקרקעין. עניין זה מאיין אף את שאלת מאזן הנוחות. בנטילת חזקה לא נתמקד בזכויות (אלא אם בית המשפט ראה להידרש גם לשאלות הפטיטוריות כאמור בסעיף 19 סיפה לחוק המקרקעין, מה שאינו אפשרי כאשר הסוגיה לפתחו של בית המשפט המחוזי), ולא נתמקד בשאלה למי ייטיבו המקרקעין יותר. אפילו אניח כי לזה ולזה תיגרם אי נוחות בהיעדר חניה, וכי זה וגם זה אפשר שימצאו פתרונות חלופיים לחנייתם הנוספת, החשיבות דלה. עיקר הוא ההגנה על המקרקעין. חזקה, לכאורה, ניטלה. "החזקה היא נושא להגנת המשפט לא רק כמאפיין של זכות הבעלות אלא גם כאשר היא משקפת מצב עובדתי שאין מקורו בזכות", שנה בית המשפט העליון (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 836 (2003); רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294 (2001)); זאת בין היתר להגן על הסדר הציבורי ושלום הציבור כמו גם על רצף השימוש בקרקע והמשכיותו. נוטל חזקה יתקשה אפוא להיוושע בהליך פוססורי בטענה (שכאן גם אינה משכנעת לגופה ) כי המקרקעין יועילו לו יותר מאשר לנגזל.

10. בשולי הדברים: טענת שיהוי (כאשר המבקשים ממתינים להסדרת הסכסוך ישירות עם הקבלן), או חוסר ניקיון כפיים (בשל אי גילוי נטען של נתונים שונים) – דלות עוצמה מספקת .

11. תוצאת האמור: עד החלטה אחרת בהליך העיקרי, המשיבים ישיבו את החזקה בחנייה 22 ברח' איינשטיין 17א ת"א למבקשים, יימנעו מלעשות בה שימוש, ויימנעו ממילא מלהפריע למבקשים לעשות בה שימוש.

12. תנאי לכניסת הצו הזמני לתוקפו: הפקדה עד יום 25.11.2019, בנוסף להתחייבות עצמית, של ערבון (במזומן או ערבות בנקאית אוטונומית) בסך 15,000 ₪ וערבות צד ג' שאינו תאגיד בסכום של 15,000 ₪ (ואפשר חלף הערבות – ערבון נוסף באותו סכום), הכל להבטחת המשיבים בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה מ מתן הצו אם יפקע מכל סיבה.

13. ואשר להמשך ההליך העיקרי: כאמור, צודקים המשיבים כי תביעתם תכריע בעקיפין גם בחזקה, והרי אם הבעלות תימצא שלהם, זכאים הם להחזיק. כך גם תמונת המראה – אם יימצא שהמבקשים הם בעלי הזכויות. אין תוחלת אפוא בהמשך בירור ההליך הפוססורי כאן, בנסיבות המקרה, שעה שבירור התביעה הפוססורית על הפרק. מצב הקורא לעיכוב הליכים מחמת הליך תלוי ועומד (ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477 ( 1975)). ביקשתי מראש את עמדת הצדדים. המשיבים, בתבונה, הסכימו, והרי הזיקה שבין ההליכים ממילא ביסוד התגוננותם. המבקשים הסכימו בסייג: אם הבקשה לסעד זמני תתקבל – יסכימו לעיכוב, אם לא תתקבל – יתנגדו. הסתייגות תלויות תוצאה וככזו בלתי ראויה , אולם נטולת נפקות שעה שהבקשה התקבלה. ההליך העיקרי יעוכב בשלב זה עד הכרעה בתביעת המשיבים המתבררת בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 32357-04-19). לעת סיום ההליך התלוי והעומד בידי בעלי הדין יהיה לעתור כמובן לבית משפט זה, בהתאם לתוצאות אותו הליך. בפרט, אם נקבע כי הבעלות למבקשים – יוכלו לעתור להשבת הערובות, ואם נקבע כי הבעלות למשיבים – יוכלו לעתור למימוש או חילוט הערובה . לאחר עמדת הצד שכנגד אדרש.

14. סעד זמני כאמור לעיל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות בהליך הביניים. המזכירות תסגור את התיק בהיותו מעוכב מחמת הליך תלוי ועומד.

ניתנה היום, כ"א חשוון תש"פ, 19 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.