הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 20106-08-17

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

המבקש:
חיים תירוש

נגד

המשיב:
יוסף מלמד

החלטה

מהות הבקשה

בפניי בקשה למחיקה על הסף בגין העדר סמכות עניינית, בטענה כי התביעה מבוססת על חוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), ועל כן מקומה בבית המשפט המחוזי.

הרקע לבקשה

מדובר בתביעה המוגדרת כ"כספית, חוזית, הפרת חובת נאמנות", אשר הוגשה על סך של 1,016,000 ₪, על ידי יוסף מלמד (להלן: "התובע" ו/או "המשיב"), כנגד חיים תירוש שהינו הנתבע (להלן: "המבקש" ו/או "הנתבע").

בכתב התביעה מתואר כי התובע ביקש לרכוש דירה ברמת-גן, מגולל באריכות את סיפור המעשה, ונלמד כי בנו של המשיב, העונה לשם מוטי (להלן: "מוטי" ו/או "הבן") היה מעורה בכל שהתרחש .

לשיטת התובע, הנתבע עניין את מוטי בפרויקט נדל"ן של גלעד וינקלר (להלן: " וינקלר"). נטען כי הנתבע שיתף את מוטי בהצעה להצטרף כרוכש של דירה שנותרה בפרויקט , ואף הציע לו הצעה עסקית לפיה דמי הרכישה ישמשו לצורך מימון הפרויקט כנגד ריבית שתשלום לו. נטען כי הצעה זו נדחתה על ידי הבן, אולם בשלב מסוים, התובע נכנס לתמונה.

ביום 22.6.15 חתם התובע על הסכם לרכישת דירה מס' 17 בתמורה לסך של 1.2 מיליון ש"ח בפרויקט ברחוב יהודה הנשיא 7 ברמת גן (להלן: "ההסכם"). הסכם הרכישה נחתם בין התובע לבין חברת ספיר פרויקטים מגורי יוקרה בע"מ (להלן: "ספיר").

בהתאם להסכם הרכישה שילם התובע לספיר סך של 84,000 ₪, במועד החתימה על הסכם הרכישה.

אין חולק כי המבקש פתח חשבון בנק על שמו בנאמנות עבור אחיו ושני רוכשי דירות בפרויקט ( להלן: "חשבון הנאמנות").

המשיב מתאר כי וינקלר פנה למוטי, והפעיל עליו לחץ בלתי פוסק כדי שיקדים את ביצוע התשלום הש ני, כאמור בהסכם. לפיכך, ה ועברו לידי המבקש שיק על סך של 600,000 ₪ אשר הופקדו בחשבון הנאמנות. וכן, בהמשך, הופקד סך נוסף על סך של 416,000 ₪ בחשבון הנאמנות.

בסופו של יום, הועברו למבקש סך של 1.1 מיליון ₪ ונותרה יתרה של מאה אלף ₪ אותה נותר לשלם במועד המסירה של הדירה.

נטען כי בספטמבר 2016 פסקו העבודות בפרויקט, ועל רקע הפסקה זו התברר למשיב לראשונה, באמצעות בנו, כי הכספים לא נותרו בחשבון הנאמנות, אלא הוצאו ממנו ונעשה בהם שימוש, שלא בהסכמתו ובהעדר הרשאה.

בכתב התביעה נטען כי התברר למשיב כי המבקש הינו שותף בפרויקט , וככל הנראה עשה שימוש בכספי הנאמנות של ה משיב, על מנת לקיים את חלקו בשותפות, ולהעמיד לחברה מימון.

המשיב בחר להגיש תביעתו כנגד המבקש, אשר זה האחרון בעצם פתח את חשבון הנאמנות, ונטען כי הועברו אליו כספים, שעליו להחזירם למשיב.

לשם השלמת התמונה, יצוין כי בין הצדדים התנהל הליך בעקבות בקשה להטלת עיקולים זמניים שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע. כב' הרשמת ורדה שוורץ הטיבה לומר בהחלטה: "כלומר עילת התביעה היחידה בין הצדדים מסתכמת בהפרת חובת הנאמנות של המשיב כלפי המבקש. לכך אף הסכים ב"כ המבקש בסיכומיו" (עמ' 6 להחלטה מיום 24.9.17).

כבר עתה, ראיתי לנכון לציין ש היה בידי המשיב לעתור לביטול הסכם הרכישה, ולדרוש את השבת הכספים ששילם, וכן עמדה בפניו האפשרות לבקש לאכוף את הסכם הרכישה ולתבוע פיצויים. המשיב בחר לתבוע את המבקש מתוקף יחסים משפטיים הנובעים מיחסי נאמן ונהנה, כך שיוחזרו הכספים שהועברו לחשבון הנאמנות .
טענות הצדדים בקצירת האומר

המבקש טוען כי היחסים המקימים יריבות בין הצדדים נו בעים מיחסי נאמן-נהנה לכאורה. כך קבע בית המשפט בדיון שנערך בעניין הבקשה להטלת עיקולים זמניים כנגדו, וציין כי היחסים היחידים המקימים יריבות בין הצדדים, הינם היחסים המשפטיים הנובעים מיחסי נאמן ונהנה, לכאורה. המשיב טוען כי המבקש מונה כנאמן על הכספים שהועברו לידיו , על ידי ה משיב וכי המבקש הפר לכאורה את חובת הנאמנות שלו כלפיו בהתאם לחוק הנאמנות.

לשיטתו, לא נערך כל הסכם נאמנות עם המשיב.

חוק הנאמנות קובע כי בית המשפט המוסמך לדון בתביעות לפי חוק זה הוא בית המשפט המחוזי. המבקש מפנה לרע"א 4298/98 כץ נ' פישמן (להלן: "עניין כץ") (נבו), לפיו בעת שהשאלות המרכזיות הינן עצם היווצרות הנאמנות ותנאיה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.

באשר לעילות החוזיות טוען המבקש כי הן אינן מתקיימות, שכן אין הסכם. כן הפנה להחלטות כב' הרשמת ורדה שוורץ בעניין העיקולים הזמניים במעמד צד אחד וההחלטה הראשונה של כב' הרשמת עידית קצבוי, וטען כי התובע הטריד אותו ואת בית המשפט פעמיים.

המשיב בתגובתו טוען כי מדובר אמנם בנאמנות של המבקש לכספיו, נאמנות שהופרה לטענתו, אולם אין המדובר בעניין הקשור למוסד הנאמנות כשלעצמו, אלא לתביעה כספית שהינה בגבולות סמכות בית משפט זה. המשיב מפנה לפסיקה רלבנטית , וט וען כי המבקש מטעה תוך שמביא פסיקה חלקית.

ביחס לטענה לפיה אין בין הצדדים הסכם, השיב כי מדובר בהסכם בעל-פה.

המשיב הפנה בין היתר לע"א 8751/11 י.ב גילאור ייזום והשקעות בע"מ נ' יובל איתי (להלן: "עניין גילאור") (נבו, 3.10.13) ולהחלטה שניתנה לאחרונה ב – 47052-03-17 אילן ויטהוף ויטל נ' איתן שריקי (נבו, 2.8.2017).

לחילופין, במידה ובית המשפט יקבע כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, יש לעשות שימוש בסמכות ההעברה , ואין להידרש להוצאות.

המבקש השיב, עמד על בקשתו ואבחן את הפסיקה שהובאה על ידי המשיב. לדבריו, בתביעה זו אין המדובר ביחסי נאמנות שנוצרו לכאורה, ככל ונוצרו, כגון אלה שנוצרים בעקבות שליחות. המחלוקת המרכזית היא בשאלה האם נוצרו יחסי נאמנות בין הצדדים. המבקש גורס כי על פי הפסיקה, בכל שאלה הקשורה למוסד הנאמנות, האם נוצרה ואם כן, מה תנאיה, הסמכות לדון בכך הינה של בית המשפט המחוזי.

המבקש חוזר ומדגיש כי הן בהלכת כץ והן בעניין גילאור נפסק שכל מחלוקת הנוגעת לעצם מוסד הנאמנות, היא נתונה לבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

השאלה הדורשת הכרעה – האם לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתביעה דנן.

כבר עתה אומר שלאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, ובכל אשר הובא בפניי, נחה דעתי לקבוע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה, הינה בסמכותו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב . על כן , השתכנעתי ל הורות על העברת ההליך לבית המשפט המוסמך, ולא להורות על מחיקתו, ואבאר.

לשיטת המבקש, יש למחוק את התביעה על הסף בגין חוסר סמכות עניינית. מנגד , טוען המשיב כי לבית משפט זה, הסמכות לדון בתביעה, ולחילופין מבקש להורות על העברת התביעה לבית המשפט המחוזי.

מושכלות יסוד, הסמכות העניינית נקבעת על פי מבחן הסעד ולא על פי מבחן העילה. עולה מכך שבכל מקום בו הסעד הנתבע הוא סעד כספי המצוי בסמכותו של בית משפט השלום, הסמכות נתונה לבית משפט השלום (ע"א 2846/03 אלתרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529).

בענייננו, הסעד הכספי הוא על סך של 1,016,000 ₪, ואין מחלוקת כי הוא מצוי תחת סמכותו של בית משפט השלום. על כן, בהתאם ל"מבחן הסעד היבש" התביעה מצויה בסמכותו של בית משפט שלום.

יחד עם זאת, בענייננו יש לבחון האם הוראות הדין הספציפי של חוק הנאמנות, יש בכוחן להביא תביעה זו לפתחו של בית המשפט המחוזי .

סעיף 37 ל חוק הנאמנות קובע כדלקמן –

"הסמכות העניינית לשפוט בעניינים הקשורים לנאמנות, הינה לבית המשפט המחוזי בלי קשר לסכום התביעה".

נאמנות מוגדרת כך –

"זיקה לנכס שעל פיה חייב הנאמן להחזיק בנכס או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".

רוצה לומר – ככ ל שהדיון הינו על עצם היווצרותה של נאמנות בין צדדים, בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בתביעה מסוג דא.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בעניין כץ והמבקש מסתמך עליהם וראו –

"מנוסחו הרחב של הסעיף עולה איפוא כי זהו אחד המקרים שבהם מוקנית לבית-המשפט המחוזי סמכות ייחודית לדון בכל פנייה שעילתה בחוק הנאמנות (פרט להליכים פליליים לפי סעיף 31 לחוק), יהיו סכום התובענה והסעד הנתבע במסגרתה אשר יהיו. זאת, לרבות פניות שבהן השאלות המרכזיות העומדות לדיון הן עצם היווצרותה של נאמנות ותנאיה. ראו שלמה כרם, חוק הנאמנות, תשל"ט1979- (מהדורה שלישית, תשנ"ה), בע' 558.

הואיל וכאמור, השאלות המרכזיות בתובענת המבקשים הן עצם היווצרותה של הנאמנות ותנאיה, הרי שהסמכות הייחודית לדון בתובענה זו נתונה לבית-המשפט המחוזי. אין לקבל איפוא את קביעתו המקדמית של בית-המשפט המחוזי, לפיה כלל לא נוצרה נאמנות במקרה זה - קביעה, אשר הכריעה למעשה בחלק ניכר מעילות התובענה עוד לפני שנשמעו ראיות בעניינן".

לעניין סמכותו העניינית של בית המשפט לפי סעיף 37 ל חוק הנאמנות, בעניין גילאור האיר בית המשפט את ההבחנה בין אופיין ומהותן של טענות ביחס לסוגיית הנאמנות על פי חוק הנאמנות, לבין טענות שעניינן בדבר יחסי נאמנות, כגון אלה הנוצרים בעקבות שליחות שליחות (ראו סעיף 10 (א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965), וקבע:

"סעיף 37 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) אמנם קובע כי "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה – למעט הליכים לפי סעיף 31 – הוא בית המשפט המחוזי". סעיף זה יש לקרוא בנשימה אחת עם סעיף 39 לחוק הנאמנות הקובע כלהלן:

"בכל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור".

אלא שהכוונה להליכים הקשורים בטבורם לחוק הנאמנות, כמו יצירת נאמנות על פי כתב הקדש, הקדש ציבורי וכיו"ב. יש אפוא להבדיל בין טענה שעניינה מוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות, לבין טענה שעניינה יחסי נאמנות, כגון יחסי נאמנות שנוצר בעקבות שליחות...".

ודוק - לא בכל אימת שצד מעלה קיומה של נאמנות, מדובר בפועל ב "תביעה לפי חוק הנאמנות" הנדונה בבית המשפט המחוזי. ראו לדוגמה חובת נאמנות של עורך-דין כלפי לקוחו או חובת הנאמנות של בנקים כלפי הלקוחות שלו, כאשר תביעות אלה נדונות הלכה למעשה בבתי משפט השלום. המשיב הפנה להחלטה שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי על-ידי כב' השופטת עינת רביד בת"א 47052-03-17 אילן ויטהוף ויטל נ' איתן שריקי ואח' (נבו, 2.8.17), שם בית המשפט קבע כי הכוונה להליכים הקשורים בטבורם לחוק הנאמנות, כמו יצירת נאמנות על פי כתב הקדש, הקדש ציבורי וכיו"ב.

נקבע אפוא שיש להבדיל בין טענה שעניינה מוסד הנאמנות על פי חוק הנאמנות, לבין טענה שעניינה יחסי נאמנות, כגון יחס נאמנות שנוצר בעקבות מכאן, כי אין לפרש את סעיף 37 לחוק הנאמנות, כביכול שבכל עת שתובע מעלה טענת נאמנות בכתב התביעה, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי (ר' פסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת עינת רביד וההפניות לפסקי דין ב ת.א (מחוזי ת"א) 14189-09-14 אדוט ניסו בע"מ נ' צבי לייט חברה לעבודות בניה בע"מ (נבו, 15.12.2014), תא (מחוזי חי') 9339-11-15 אמיר בירמן נ' פלוני (נבו, 23.5.16), תא (מחוזי מרכז) 31976-11-14‏ ‏ מיתב - תאגיד אזורי למים וביוב בע"מ נ' אליעד שרגא (נבו,27.1.15).

המבקש במסגרת תשובתו מציין כי פסק-דין בעניין גילאור הינו "טכני" כהגדרתו , שכן בית המשפט מחק את הערעור בהתאם לבקשת המערער אשר קיבל את המלצת בית המשפט לעשות כן , וההערות הובאו כהערות אגב בשולי הדברים. לטענתו, הלכה זו אינה משנה את הלכת כץ, אלא מחדדת את הנאמר שם , ומסבירה כי לא בכל מקום בו נטענת טענה הקשורה לנאמנות, יש לדון בה בבית המשפט המחוזי.

ככלל, תביעה "טהורה" בהתאם לחוק הנאמנות היא תביעה כנגד הנאמן לפעול בנכס, שיש לו זיקה אליו על פי הוראות הנאמנות (עניין אדטו שלעיל, פסקה 9) .

בעניינינו, נכון הוא שהתובע הגדיר את תביעתו כ"כספית, חוזית, נזיקין, הפרת חובת נאמנות". אולם, לטעמי צודק ב"כ המבקש, ולא ניתן להתעלם מכך שהתובע שם יהבו ביחסים שלו מול הנתבע, מכוח יחסים משפטיים הנובעים מיחסי נאמן ונהנה, לכאורה.

לא זו אף זו, סבורני כי אין מדובר ביחסי נאמנות שנוצרו, לכאורה, ככל ונוצרו בע קבות שליחות. שהרי, גם המשיב בתגובתו מאשר כי מדובר בנאמנות של המבקש לכספי המשיב (סעיף 6 לתגובה).

לדידי, צודק ב"כ המבקש כי השאלה המרכזית בתביעה שבפנינו שמה יהבה בשאלה האם נוצרו יחסי נאמנות בין הצדדים. בנסיבות אלה, סבורני כי תחילה יש לברר האם נוצרה נאמנות בין הצדדים, ואם כן, מה היו תנאיה.

כפי שכבר הערתי ברקע הדברים, היה בידי המשיב לעתור לביטול הסכם הרכישה, ולדרוש את השבת הכספים ששילם, וכן עמדה בפניו האפשרות לבקש לאכוף את הסכם הרכישה ולתבוע פיצויים. המשיב בחר לתבוע את המבקש מתוקף יחסים משפטיים הנובעים מיחסי נאמן ונהנה, כך שיוחזרו הכספים שהועברו לחשבון הנאמנות.

אשר על כן, נחה דעתי כי הסמכות לדון בשאלות המעוררת תביעה זו, נתונה לבית המשפט המחוזי.

סוף דבר

לאור האמור והמפורט לעיל, השתכנעתי כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, נחה דעתי שלא למחוק את התביעה על הסף, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי על-פי תקנה 79 לחוק בתי המשפט, ולהורות על העברת התביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וזאת ללא צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים, לאלתר.

למען הסר ספק, הדיון הקבוע בפניי, בטל בזאת.

ניתנה היום, כ"ו שבט תשע"ח, 11 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.