הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 1931-06-18

מספר בקשה: 13, 8
לפני כבוד השופטת אפרת בוסני

התובעת:
כוכבה רובין

נגד

הנתבעת:
מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון

החלטה

1. בפניי בקשת נתבעת 2, מדינת ישראל- משרד הבינוי והשיכון (להלן: "הנתבעת") לסילוק התביעה נגדה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, מעשה בית דין והיעדר עילה.

2. רקע הדברים פורט במסגרת החלטתי בבקשת נתבעת 1 לסילוק התביעה על הסף, שנתקבלה . בתמצית; התובעת הגישה תביעה כספית על סך 81,070 ₪ לתשלום סיוע בשכר דירה שהופסק תשלומו ושולם בחסר. בכתב התביעה נטען שהחל מחודש יוני 1999 התובעת קיבלה סיוע בשכר דירה בסך 1,250 ₪ לפי דרגה 60, הניתן למשפחה הממתינה לדיור הציבורי וכי סיוע זה הוכפל, בהחלטת שר האוצר מתאריך 2.5.2012. התובעת טוענת שבחודש נובמבר 2012 הופסק באופן פתאומי וללא הסבר הסיוע בשכר הדירה, הגם שהסטטוס המשפחתי והמשפטי שלה לא השתנה. על פי הטבלה שבכתב התביעה, התביעה מתייחסת לתקופה שמחודש 11/2012 ועד לחודש 5/2015 שבחלק ממנה לא שולמו כלל תשלומי הסיוע בשכר דירה ובחלק מהתקופה התשלום ששולם היה נמוך מכפל שכר הדירה שהתובעת טוענת ששר האוצר קבע לתשלום לדרגת הזכאות שלה (2,500 ₪ לחודש).

3. התובעת הופטרה מתשלום האגרה, ובחרה שלא להיות מיוצגת בהליך.

4. בקשת הנתבעת הוגשה בטרם הוגש כתב הגנה. בהחלטת בית המשפט (כב' השופטת ר' ערקובי) מיום 2.9.2018 הוארך המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבעת עד להחלטה אחרת, תוך שנקבע כי ניתנת ארכה להגשת כתב הגנה, הואיל וטענות הבקשה לסילוק על הסף נוגעות לסמכות העניינית ועל פניו נראה כי תתקבלנה.

טענות הצדדים
5. הנתבעת עותרת לסילוק התביעה נגדה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, מעשה בית דין וחוסר תום לב וכן בהיעדר עילה:

5.1. לטענת הנתבעת בהיות עניינה של התביעה תשלום סיוע רטרואקטיבי בשכר דירה, בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 והתוספת הראשונה, הסמכות העניינית הבלעדית לדון בהחלטת רשות בעניין דיור ציבורי היא לבית המשפט לעניינים מנהליים. הנתבעת טוענת כי אף שבתובענה מבוקש סעד כספי, ליבת התביעה היא תקיפה ישירה של החלטה מנהלית של משרד השיכון בענייני דיור ציבורי ומכוחה שאלת הזכאות לסיוע בשכר דירה, וההליך המתאים לכך הוא בית משפט לעניינים מנהליים ולא בית המשפט זה.

5.2. עוד טוענת הנתבעת לכך שהתובעת עצמה מודעת לאופן תקיפת החלטות משרד השיכון ולאורך כל השנים הגישה עתירות מנהליות בעניין. הנתבעת מפרטת את שורת ההליכים שהתובעת נקטה וטוענת כי אחת העתירות המנהליות שהתובעת הגישה נגדה הייתה בעניין מושא התביעה. העתירה נמחקה והתובעת מושתקת מלהעלות טענות בעניין והתעלמותה מכך מהווה חוסר תום לב, שדי בו לסילוק התביעה על הסף.

5.3. בהקשר זה מפנה הנתבעת לעתירה מנהלית שהתובעת הגישה נגדה בשנת 2014 בתיק עת"מ 21431-07-14. הנתבעת טוענת שבעתירה זו תקפה התובעת, בין היתר, את החלטת ועדת אכלוס עליונה של משרד השיכון אשר דחתה את בקשת התובעת לקבלת תשלום רטרואקטיבי עבור חודשים נובמבר 2012 וינואר 2013 הנכללים בתביעה. הנתבעת הגישה תגובה בה הבהירה שהסיוע לתובעת קוזז בשל תשלומי יתר ששולמו לתובעת בטעות, כי סכום הסיוע בשכר דירה ששולם לתובעת הופחת בחודשים מסוימים בשל כך שבתה של התובעת לומדת בחו"ל וכי החל מחודש אוגוסט 2013 התובעת לא המציאה חוזה שכירות בתוקף, המהווה תנאי לקבלת סיוע בשכר דירה, ועל כן הופסק הסיוע מחודש זה. בעקבות תגובת הנתבעת ולאחר דיון שהתקיים ביום 20.10.2014 בו נדונו טענות התובעת - מחקה התובעת את העתירה.

הנתבעת טוענת שהדבר מקים מעשה בית דין כלפי התובעת המושתקת מהעלאת טענות בעניין ומהגשת התביעה בתיק זה.

5.4. הנתבעת מפנה גם לעתירה מנהלית נוספת שהתובעת הגישה נגדה בשנת 2017 במסגרת תיק עת"מ 31207-10-17 התוקפת את ההחלטה מיום 17.5.2017 אשר לא קיבלה את בקשת התובעת להעבירה למקום ראשון בזכאות לדיור ציבורי ולמתן תשלום רטרואקטיבי בסיוע בשכר דירה משנת 1999. העתירה נדחתה ובית המשפט קבע שלא נפל פגם המצדיק התערבותו בהחלטה. לטענת הנתבעת פסק הדין שדחה את עתירת התובעת בתיק עת"מ 31202-10-17, דחה בין היתר, את עתירת התובעת להכרה בזכאותה לסיוע רטרואקטיבי בשכר דירה החל משנת 1999 ומשכך אין בידי התובעת להיזקק לתביעה נוספת באותו עניין מחמת מעשה בית דין, לרבות בתביעה בתיק זה במסגרתה מבקשת התובעת סיוע רטרואקטיבי החל משנת 2012 לתקופה של 43 חודשים.

5.5.הנתבעת מפרטת הליכים נוספים שהוגשו על ידי התובעת: בג"צ 8935/17 - בעקבות חילוקי דעות בין התובעת לבין מיצגיה לגבי סוג ההליך שעל התובעת לנקוט, כאשר עו"ד של התובעת מטעם הסיוע המשפטי סברו שיש להגיש עתירה מנהלית בעוד התובעת סברה שיש להגיש תביעה למתן צו עשה לקבלת הדירה, הגישה התובעת עתירה לבג"ץ. העתירה נדחתה ונקבע כי התובעת הסכימה להגשת עתירה מנהלית. עתירה מינהלית שהתובעת הגישה כנגד הנתבעת בשנת 2016 במסגרת עת"מ 3691-04-16 - במסגרתה תקפה התובעת החלטה נוספת של משרד השיכון שלא לאפשר לה קבלת דירה בדיור הציבורי. לאחר הגשת העתירה, הכירה הועדה העליונה במשרד השיכון בהחלטתה מיום 28.6.2016 בתובעת כזכאית לדיור ציבורי במקום מגוריה ואושרה זכאותה לקבלת סיוע מוגדל בשכר דירה בסך 3,100 ₪ לחודש למשך 4 שנים. קרי, עד ליום 28.6.2020.

הנתבעת טוענת כי בעתירות המנהליות שהתובעת הגישה וכן בפסק הדין של בג"ץ 8935/17 שדחה את עתירת התובעת וקבע כי התובעת הסכימה להגשת עתירה מנהלית, יש גילוי דעת מצד התובעת שהתביעה דנן מוגשת בחוסר סמכות עניינית. הליכים אלה הוסתרו על ידי התובעת בחוסר תום לב, המצדיק כשלעצמו סילוק התביעה על הסף.

5.6. עוד טוענת הנתבעת לסילוק התביעה נגדה על הסף מחמת היעדר עילה, בהיות התביעה מוגשת בצורה לקונית, ללא פרוט נימוקים ועובדות רלבנטיות מדוע ומכוח מה זכאית התובעת לסכום הנתבע וכאשר לא ניתן להבין פשרו של הסכום הנתבע.

6. בתשובה טוענת התובעת שהתביעה אינה נבלעה בהליכים הקודמים וכי אין ממש בטענה שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית. התובעת טוענת עוד שהעתירות שהגישה אינן מתייחסים לזכאות הרטרואקטיבית ומתעלמות משינוי המדיניות בביטוח לאומי וכן מאישור משרד השיכון, בעקבות שינוי מדיניות זה, דיור ציבורי באופן רטרואקטיבי וסיוע בשכר דירה מוגדל רטרואקטיבי.

התובעת מפנה להחלטת מבית המשפט העליון בתיק בר"ם 7139/16 הקובעת, לטענתה, שאין מניעה שהתובעת תנהל הליך מתאים בנוגע לטענותיה ביחס לסיוע הרטרואקטיבי המבוקש בתשלום שכר הדירה.

7. בתגובה לתשובה מפורטת יתר על המידה, שהגישה הנתבעת ביום 9.7.2019 חזרה הנתבעת על טענות הבקשה. הנתבעת שבה ומפנה לעתירה מנהלית שהתובעת הגישה כנגד החלטות ועדת האכלוס העליונה בתיק עת"מ 21431-07-17, עתירה שהתובעת הסכימה למחיקתה לאחר קבלת תגובת הנתבעת ודיון בבית המשפט וכן לעתירה המנהלית שהתובעת הגישה בתיק עת"מ 31202-10-17 ו אשר נדחתה בפסק דין וט וענת שטענות התובעת לזכאות רטרואקטיבית לתשלום בסיוע שכר דירה מהנתבעת נדונו בהליכים קודמים ונדחו, ולפיכך קם מעשה בית דין והתובעת מושתקת מהעלאת טענות אלה במסגרת תביעה זו.

הנתבעת מפנה עוד לפסק הדין של בית המשפט העליון מיום 30.4.2019 בתיק עע"מ 4589/18, במסגרתו דחה בית המשפט העליון ערעור שהתובעת הגישה על פסק הדין שדחה את העתירה המנהלית שהתובעת הגישה בתיק עת"מ 31202-10-17. לטענת הנתבעת פסק הדין קבע באופן מפורש שלתובעת לא קמה לתובעת זכאות לתשלום רטרואקטיבי בשכר דירה החל משנת 1999 ובהיות התביעה בתיק זה מתייחסת לזכאותה הרטרואקטיבית לכאורה של התובעת לתשלום שכר דירה בהתייחס לתקופה הנכללת בפרק זמן זה, דין התביעה להידחות על הסף.

8. הנתבעת מוסיפה שחובה היה על התובעת לרכז את כלל טענותיה בהליך אחד , כי לא הוצגה כל מניעה מצד התובעת להעלאת הטענות להן היא טוענת בהליך זה במסגרת העתירות המנהליות שהגישה וכי בכך מוצתה עילתה, וגם מטעם זה היא מושתקת בהליך זה.

9. עוד מחדדת הנתבעת טענתה להיעדר סמכות עניינית לדון בתביעה ו טוענת בהקשר זה להיעדר מענה ענייני מצד התובעת לטענה בתגובתה, ולכך שאין מקום להסתמכות על החלטת בית המשפט בעניין בר"מ 7139/16 הנזכרת בתגובת התובעת, באשר האמירות עליהן מבקשת התובעת להסתמך נאמרו אגב אורחא ומבלי שבית המשפט מביע עמדה, שעה שהוא דחה את בקשת התובעת לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בתיק עת"מ 3961-04-16.

10. לגוף העניין מפנה הנתבעת לתגובתה לעתירה המנהלית שהתובעת הגישה בתיק עת"מ 21431-07-17 ומפרטת את טענתה לקיזוז חובות הנתבעת לתובעת מתשלומי הסיוע בשכר דירה בעקבות תשלומי יתר, ואי מילוי התובעת בתקופה שמסוף חודש 8/2013 ועד חודש 8/2014 את התנאים לתשלום כספי הזכאות, לאחר שהתובעת לא המציא חוזה שכירות וסירבה לחתום על כתב התחייבות, כנדרש.

11. ביום 11.7.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים אשר שבו ופרטו עמדתם. התובעת חזרה על טענתה שהעתירות המנהליות שהגישה אינן נוגעות לתביעה. הנתבעת, אף היא, חזרה על טענותיה לעניין קיומו של מעשה בית דין, מיצוי עילה וחוסר סמכות עניינית ולכך שכתב התביעה, כפי שנוסח, עניינו בשאלת זכאות התובעת לסיוע בכספי שכר דירה רטרואקטיבית שנדו נה והוכרעה בהליכים קודמים.

מיום 31.12.2001
דיון

12. בחנתי את טענות הצדדים בבקשה, התגובה והתשובה לתגובה ובדיון, את הנספחים שצורפו, את כתב התביעה ואת פסקי הדין אליהם הפנו הצדדים ולא ראיתי לקבל את הבקשה. אפרט טעמיי ;

13. ראשית, אינני סבורה שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 והתוספת הראשונה, הסמכות העניינית לדון בהחלטת רשות בעניין דיור ציבורי היא לבית המשפט לעניינים מנהליים. התביעה דנן עניינה כספי סיוע בשכר דירה שלא שולמו או שולם בחסר בגין תקופה בה הוכרה זכאות התובעת על ידי משרד השיכון. אין מדובר בתקיפה של החלטה הנוגעת ל"דיור הציבורי" כמשמעותו בסעיף 13 לתוספת הראשונה אלא באופן יישום ההחלטה הניתנת לתקיפה בבית משפט זה.

14. פסיקת בתי המשפט מבחינה בין תקיפה ישירה של החלטה מנהלית, שדרך המלך מקומה בערכאה המנהלית, לבין תקיפה עקיפה של ההחלטה שניתן לבררה בבית משפט השלום וקובעת כי אין לדון בתקיפה ישירה של החלטה מנהלית בבית המשפט השלום, אך משום שהתביעה מנוסחת כתביעה לסעד כספי. זאת, להבדיל מתקיפה עקיפה של ההחלטה המנהלית (ראו; השופט עמית בעניין רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017); רע"א 7989/10 מדינת ישראל - משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה (28.4.2011)).

כב' השופט הנדל בעניין רע"א 88/17 רימונה בדרה גולן נ' ראש עיריית תל אביב- רון חולדאי, (9.5.2018) קובע: "בתקיפה ישירה נתקפת באופן חזיתי החלטת הגורם המינהלי והסעד המבוקש מכוון במישרין נגד ההחלטה המינהלית, כגון ביטול ההחלטה. תקיפה עקיפה, לעומת זאת, מכוונת להשגת סעד אחר, כגון תשלום כספי או פטור ממנו ותקיפת ההחלטה המינהלית נעשית רק בדרך אגב, לשם הכרעה בדבר הזכאות לסעד המבוקש, כאשר תוקף ההחלטה המינהלית עצמה אינו עומד למבחן" .

במקרה זה לא מדובר בתקיפה ישירה של החלטת משרד השיכון לעניין עצם זכאות התובעת לסיוע בשכר דירה . התביעה בתיק זה היא תביעה כספית לתשלום כספים שעל פי הנטען לא שולמו או שולמו בחסר לתובעת בגין סיוע לשכר דירה, בהתאם לדרגת הזכאות שנקבעה לתובעת על ידי משרד השיכון על פי מכתב משרד השיכון מיום 29.11.2012 (נספח ב' לכתב התביעה). לא מדובר בתקיפה ישירה של החלטת משרד השיכון בתחום "הדיור הציבורי", אלא באופן יישום החלטת משרד השיכון שלטענת התובעת גרמה לה לחסרון כיס. שאלה זו היא בסמכותו של בית משפט זה, גם אם אגב בירורה תיבחן התנהלות משרד השיכון בכל הנוגע לאופן יישום החלטותיו בעניין תשלום כספי הסיוע בגין התקופה בה הוכרה זכאות התובעת , ובעניין זה בלבד.

15. עילת התביעה בתיק זה שונה מהעילות שנדונו במסגרת העתירות המנהליות שהתובעת הגישה קודם להגשת התביעה דנן והמחלוקת שנדונה בפסק הדין בתיק עע"מ 4589-18. שוני זה מביא אותי למסקנה שאין בכך שהתובעת הגישה עתירות מנהליות בעניין קבלת דיור ציבורי ובעניין סיוע רטרואקטיבי בשכר דירה, כמו גם ההחלטה שניתנה בבג"ץ 8935/17 בה נקבע שהתובעת הסכימה להגשת עתירה מנהלית - למנוע מהתובעת להגיש תביעה כספית לתשלום כספים שלתובעת קמה, על פי עמדת משרד השיכון, זכאות לתשלומם. אלא שאלה לא שולמו בשל טענות קיזוז תשלומי יתר שמעלה הנתבעת וטענת הנתבעת לאי המצאת התובעת מסמכים (חוזה שכירות וכתב התחייבות) המהווים תנאי לתשלום.

מאותו הטעם אינני מקבלת את טענת הנתבעת לקיומו של מעשה בית דין.

16. דוקטרינת "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון ולה שני אדנים עיקריים - "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". דוקטרינת "מעשה בית דין" (res judicata) נחלקת לשני ענפים: "השתק עילה", המונע קיום התדיינות נוספת בין אותם צדדים או חלפיהם בעילה זהה שכבר נדונה והוכרעה בהליך קודם ו"השתק פלוגתא" המונע התדיינות נוספת באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר ההתדיינות השנייה מבוססת על עילת תביעה שונה (ראו; ע"ע 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584-583 (1968); רע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1)642 (2000)).

דוקטרינה זו, על שני ענפיה, נועדה למנוע התדיינות נוספת בפלוגתאות שהוכרעו בפסק דין ופסיקות סותרות וכן ברצון למנוע הטרדתם של בעלי דין בעניין שכבר הוכרע וכן באינטרס הציבור למניעת עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינויות בעניינים שכבר נדונו והוכרעו (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אינ' אליהו פבר חברה לבניין והנדסה אזרחית בע"מ (12.10.2009); ע"א 457/87 ט. קרטין ושות' (1981) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 643 (1990)).

במקרה זה, לא ניתן לומר שהעתירות המנהליות שהגישה התובעת קודם להגשת התביעה ותוצאותיהן יוצרות מחסום דיוני של השתק עילה או השתק פלוגתא החוסם את התובעת מהגשת התביעה בהליך זה.

17. העתירה המנהלית בתיק עת"מ 21431-07-14 הוגשה על ידי התובעת בעקבות הפסקת תשלום כספי הסיוע בשכר דירה בחודשים 11/2012-1/2013, ובין היתר נגעה לאי תשלום כספי הסיוע בחודשים הנכללים במסגרת התביעה בתיק זה. אלא שהעתירה נמחקה בהסכמת התובעת, ואין במחיקתה ליצור מעשה בית דין המשתיק את התובעת מהגשת התביעה בתיק זה (ראו; רע"א 2771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' קבודי (8.7.2012)).

18. העתירה המנהלית שהתובעת הגישה בתיק עת"מ 31202-10-17 (להלן: "העתירה משנת 2017"), פסק הדין שדחה את העתירה משנת 2017 ופסק הדין משנת 2019 בעניין עמ"מ 4589/18 שדחה את הערעור שהתובעת הגישה על פסק הדין בעתירה משנת 2017 - אין אף בהם להקים מעשה בית דין המשתיק את התובעת מהגשת התביעה בתיק זה בין מחמת "השתק עילה" ובין מחמת "השתק פלוגתא".

עילת העתירה שנדונה ונדחתה בפסק הדין שניתן בתיק עת"מ 31202-10-17 (להלן: "העתירה משנת 2017"), על פי הפרוש הרחב של העילה לצורך דוקטרינת מעשה בית דין (ראו; ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק נ' ק.י.מ.א להשקעות, פ"ד מג(2) 347, 353 (1989)) אינה זהה במובנה הרחב לעילת התביעה כאן. העתירה משנת 2017 הוגשה בעקבות דחיית בקשת התובעת למתן הכרה רטרואקטיבית בזכותה לדיור ציבורי ובזכאותה לקבלת סיוע בדמי שכירות החל משנת 1999, אולם עניינה אחר מהתביעה כאן. התובעת השיגה בעתירה משנת 2017 על החלטת משרד השיכון שלא להכיר בזכאותה לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה, ולא על יישום החלטתו כבמקרה זה, בטענה שבמשך שנים נשללה זכאותה לקבלת דיור ציבורי וכספי סיוע בדמי שכירות בשל כך שקיבלה גמלת מזונות ולא הבטחת הכנסה. התובעת טענה שהחלטת בית הדין לעבודה מיום 16.12.2015 בתביעה שהתובעת הגישה כנגד המוסד לביטוח לאומי בתיק ב.ל 43543-04-15 שינתה זאת והכירה בגמלת המזונות ששולמה לתובעת כהבטחת הכנסה מיום קבלתה, ועתרה להחלת שינוי זה גם על החלטת משרד השיכון לעניין זכאותה לקבלת דיור ציבורי וסיוע בשכר דירה. עניין זה שונה מעילת התביעה בתיק זה שאינה תביעה לשינוי החלטת משרד השיכון בנוגע לזכאות התובעת לסיוע בדמי שכירות, אלא נוגעת ליישום החלטת המשרד בגין תקופה בה הוכרה זכאות התובעת לקבלת תשלום שכר דירה.

19. לפיכך, אין בפסק הדין שדחה את עתירת התובעת בתיק 31202-10-17 ובקביעת בית המשפט בפסק הדין: "מקובלת עלי טענת המשיב כי לא הוכח פגם בכל ההחלטות שניתנו על ידי המשיב לאורך השנים בעניינה של העותרת" (עמ' 8 שו' 25-26 לפסק הדין) וכן " לא נפל פגם בהחלטתו של המשיב המצדיק התערבות שיפוטית" (עמ' 10 שדו' 12-13) קביעות שהתייחסו להחלטות משרד השיכון בנוגע לעצם ההכרה בזכאות התובעת לדיור ציבורי, עניין אחר מזה הנדון בתביעה בתיק זה, להשתיק את התובעת מהגשת התביעה כאן. לא מדובר באותה עילה ולא נקבע בפסק הדין בעתירה משנת 2017 ממצא פוזיטיבי בשאלה האם שולמו לתובעת כספי שכר הדירה בהתאם לזכאות שקבע משרד השיכון, כפי שמבוקש בתביעה זו.

20. פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין עע"מ 4589/18 דן בערעור התובעת על פסק הדין בעניין עת"מ 31202-10-17 אשר דחה את בקשת התובעת לחייב את משרד השיכון לקדם את התובעת בתור הממתינים לקבלת דיור ציבורי באזור תל אביב ולהכיר בתובעת רטרואקטיבית כזכאית לדיור ציבורי ולסיוע מוגדל בשכר דירה החל משנת 1999, על יסוד פרשנות התובעת לזיהוי זכאותה כמקבלת קצבת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי למקבלי הבטחת הכנסה (ראו; פסקאות 1 ו-4 לפסק הדין). בית המשפט העליון אימץ את פרשנות משרד השיכון בנוגע לזכאות המערערת לדיור ציבורי באזור תל אביב ודחה את טענת התובעת לזכאות לתשלום רטרואקטיבי של דמי השתתפות בשכר דירה בשל היעדר זכאותה לדיור ציבורי בגין אותה תקופה, תוך שהוא קובע כדלקמן:

"המערערת טוענת לזכאות כאמור בהתבסס על ההנחה כי הייתה זכאית לקבל מהמשיב דיור ציבורי כבר בשנת 1999. ואולם, המערערת לא הוכיחה הנחה זו, וזו נשארה בגדר הנחה בלבד. משכך, אין המערערת יכולה לבסס את דרישתה לתשלום רטרואקטיבי של דמי השתתפות בשכר דירה על זכאות שלא קמה" (פסקה 18 לפסק הדין).
"הפועל היוצא מכך הוא שהמערערת אינה יכולה לבסס את טענתה בדבר קיום הזכאות לדיור ציבורי בתקופה שקדמה להכרה בזכאותה על ידי המשיב, וממילא לא קמה לה הזכות לדרוש מהמשיב דמי השתתפות בשכר דירה – קל וחומר, דמי השתתפות מוגדלים – עבור התקופה שקדמה לאותו מועד (פסקה 21).

פסק הדין אינו עוסק בשאלת תשלום כספי סיוע בשכר דירה בגין תקופה בה הוכרה זכאות התובעת לדיור ציבורי כמו במקרה זה, אלא שטענות לקיזוז חוב ואי הצגת התובעת חוזה שכירות וכתב התחייבות הם שמנעו תשלום כספים אלה. מכאן שאין מקום לטענת הנתבעת כי נושא הסיוע הרטרואקטיבי של שכר דירה נדון והוכרע וכי פסק הדין בעתירה משנת 2017 ופסק הדין של בית המשפט העליון שדחה את הערעור על פסק הדין בעתירה משנת 2017 יוצרים מחסום דיוני של מעשה בית דין מקיום התדיינות משפטית נוספת בתביעה בתיק זה.
21. העתירה המנהלית שה תובעת הגישה במסגרת עת"מ 3691-04-16 נוגעת לקבלת דירה בדיור הציבורי, ולא לכספי הסיוע בשכר דירה. מה גם שה עתירה המנהלית נמחקה לאור הסכמת משרד השיכון בטרם הכרעה בעתירה להכיר בזכאות התובעת לדיור ציבורי באזור מגוריה.

22. הנתבעת טוענת שהיה בידי התובעת להעלות את הטענות להן היא טוענת בכתב התביעה בתיק בהליכים הקודמים שנדונו והוכרעו, ומשלא עשתה קם חסם להעלאת טענות יה בהליך זה. אינני סבורה כך. החובה המוטלת על תובע לרכז את כלל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע במסגרת התדיינות הראשונה, מתייחסת לסעדים הנובעים מאותה עילה (ראו; תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (4.3.2010) ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166 (2003)). העתירות המנהליות שהגישה התובעת ואשר נדונו והוכרעו, בהינתן שהעתירה משנת 2014 נמחקה, אינן באותה עילה כעילת התביעה כאן.

23. התובעת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט בתיק עת"מ 3691-04-16 במסגרתה תקפה התובעת החלטה נוספת של משרד השיכון שלא לאפשר לה קבלת דירה בדיור הציבורי. דיור ציבורי ולא כספי סיוע בדמי שכירות כבמקרה זה, לאחר שעוד בטרם הוכרעה העתירה החליטה הוועדה העליונה לאשר את בקשת התובעת לדיור ציבורי במקום מגוריה. בית המשפט העליון דחה את הבקשה מהטען שהסעד שהתבקש בעתירה מוצה בעקבות החלטתה של הוועדה העליונה, תוך שהוא קובע "אין באמור משום נקיטת עמדה בשאלת זכותה של המבקשת לנהל הליכים מתאים בדבר יתר טענותיה, לרבות ביחס לסיוע הרטרואקטיבי המבוקש בתשלום שכר דירה, וטענותיה בהקשר זה שמורות לה- מבלי שיש באמור כדי להביע עמדה לגוף העניין". קביעה זו, גם אם נאמרה אגב אורחא, תומכת במסקנה שבידי התובעת להגיש את התביעה בפניי.

24. מכל האמור לא נמצאתי למדה כי דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית או מעשה בית דין. עם זאת, התובעת הסתירה ולא גילתה אודות ההליכים הקודמים שהתנהלו בינה לבין הנתבעת ועתירות שהגישה בעניין כספי הסיוע בשכר דירה. התנהלות זו עולה כדי חוסר תום לב בניהול ההליך השיפוטי שיש לראותו בחומרה באופן שיכול ויצדיק סילוק תביעה על הסף (ראו; ברע 9200-06 רזין נ' Bea Hotels N.V (3.12.2006). ביתר שאת לאור תקנה 10(11) לתקנות סדר הדין, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") המחייבת לכלול בכתב התביעה "דבר קיומו של הליך נוסף בבית המשפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה" ותקנה 42 לתקנות החדשות הקובעת "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט, רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". אמנם התקנות החדשות טרם נכנסו לתוקף אך ניתן ללמוד מהן גם על דרך ההתנהלות הראויה (ראו; ת.א. (מחוזי-י-ם) 38158-02-16 ראזק ג'וברן נ' עמאד אבו חמיד (29.1.2019)).

במקרה זה ראיתי לנהוג בסלחנות כלפי התובעת, המייצגת את עצמה בהליך ואינה מיוצגת על ידי עורך דין וכן בשים לב למהות המחלוקת ואולם עם כל ההבנה למצבה של התובעת וקשייה שהצדיקו לפטור את התובעת מתשלום אגרה, יינתן לכך ביטוי בכך שלא אפסוק הוצאות לזכות התובעת בגין הבקשה, על אף תוצאתה.

25. אשר לבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעת, סעד של סילוק על הסף הוא סעד דראסטי שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם עשיית שימוש בו תוך העדפה, במידת האפשר, ברור ענייני של תובענה על פני חסימת תובע מהבאת ראיותיו ומקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו (ראו; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו (2) 151 (1981); רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה (29.12.2014)). במקרה זה לא ניתן בשלב זה לומר כי התביעה על פניה אינה מגלה, ולו צל של עילה, ואין אפשרות, ולו קלושה שהתובעת תקבל את הסעד שהיא מבקשת על-פי העובדות והטענות העולות מכתב התביעה, הגם שניתן לומר שאפשרות זו אינה ברף הגבוה.

26. את טענת הנתבעת להיעדר עילה לאור ניסוח לקוני ולא מפורט של כתב התביעה זה, ניתן לרפא על ידי תיקון כתב התביעה ופרוט פשרו של הסכום הנתבע ודרך חישובו. הגם שבמקרה זה, לטעמי, אין הדבר נדרש. שכן מקרא כתב התביעה מלמד כי הסעד היחיד המבוקש הוא תשלום דמי סיוע בשכר דירה לתקופה שמיום 11/2013 ועד לחודש 5/2016 בהתאם לשיעור הזכאות שנקבע לתובעת לטענתה, במכתב משרד השיכון מתאריך 29.11.2012 (נספח ב' לכתב התביעה) והתשלומים ששולמו בפועל על פי דו"ח התשלומים של משרד השיכון שצורף לתביעה.

27. שאלה אחרת היא האם יש בידי התובעת לעמוד בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה, בשים לב לטענות שמעלה הנתבעת כי בשל תשלומי יתר ששולמו לתובעת בטעות, מעבר לזכאותה, קוזזו תשלומי היתר מכספי הסיוע בשכר דירה בחלק מהחודשים מושא התביעה בתיק זה והתובעת נותרה ביתרת חובה, וכי החל מחודש 8/2013 לא שולמו לתובעת כספי סיוע בשל אי הצגת התובעת חוזה שכירות וסירובה לחתום על כתב התחייבות מסמכים המהווים תנאי לתשלום. שאלות אלה מעוררות מחשבה ומעלות חשש לקושי מצד התובעת בהוכחת התביעה. אולם אלה חורגת ממסגרת דיון בבקשה לסילוק תביעה על הסף, ולא אדרש לכך בשלב זה.

מצופה כי לאור שאלות אלה, הצדדים ישכילו לקיים הידברות ולהגיע להבנות שייתרו צורך בהכרעה שיפוטית ואת הוצאות ניהול ההליך.

28. מכל האמור, הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.
ב נסיבות העניין, ולאחר שהתובעת הסתירה דבר קיומם של הליכים קודמים אינני עושה צו
ל הוצאות.

29. התובעת תגיש עד ליום 14.8.2019 פרוט בכתב בנוגע לאופן חישוב סכום התביעה.

אבהיר למען הסר ספק משהתובעת אינה מיוצגת; תביעת התובעת בתיק זה היא תביעה כספית שעניינה כספים שלטענת התובעת לא שולמו לה בגין התקופה בה הוכרה זכאותה לתשלום שכר דירה ומתייחסת לתקופה ש מחודש 11/2012 ועד לחודש 5/2015. התובעת לא תורשה להעלות טענות הנוגעות להחלטות משרד השיכון הנוגעות לעצם ההכרה בזכאותה לקבלת סיוע בדיור ציבורי ולדמי השתתפות בשכר דירה בגין תקופות בהן לא הוכרה זכאותה.

30. הנתבעת תגיש כתב הגנה תוך 30 יום מקבלת פרוט התובעת.

31. הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים תוך 60 יום ממועד הגשת כתב ההגנה.

נקבעת ישיבה מקדמית ליום 5.1.2020 שעה 9:00.

ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ט, 11 יולי 2019, בהעדר הצדדים.