הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 17100-02-19

מספר בקשה: 8
לפני כבוד השופטת אפרת בוסני

התובעות:

  1. הולידיי ביץ בע"מ
  2. הלנה מיכאלקי

נגד

הנתבע:
משה גיל-עד

החלטה

1. לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי והשתק פלוגתא.

2. מדובר בתביעה כספית על סך 500,000 ₪ שהגישו התובעות לחיוב הנתבע בתשלום כספים שהתובעת חויבה לשלם למועצה האזורית תמר בגין חוב ארנונה של מלון "עין בוקק" בהתאם לפסק דין שניתן ביום 6.11.2016 בת"א 3226-09 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע והפך חלוט, לאחר שערעור עליו נדחה (ע"א 10033/16).

3. בתמצית, התובעות טוענות בכתב התביעה שעל הנתבע לשאת בחוב הארנונה שהוטל עליהן בפסק הדין בת.א. 3326-09 בהיותו חוב של חברת טנא מן השקעות בע"מ (להלן: "חברת טנא מן" או "החברה") מי שהפעילה וניהלה את מלון "עין בוקק" (להלן: "המלון") והייתה בשליטת הנתבע אשר עשה בחברה כבשלו, ומשהנתבע ניהל את המלון באמצעות החברה ובהמשך באמצעות חברה נוספת שהקים יחד עם התובעת 2 בשם חברת הוטל מרקט בע"מ (להלן: "הוטל מרקט") שהנתבע היה בעל השליטה בה, נהג בה מנהג בעלים, היה מורשה החתימה היחיד בחשבונה בבנק, משך כספים צרכיו והותירה ללא נכסים.

עוד נטען בכתב התביעה כי ביום 31.12.2001 הועברו מניות הנתבע בחברת טנא מן לתובעת 1. חרף העברת המניות, אישר הנתבע במסגרת חקירת משטרה מחודש יולי 2002 שהוא לבדו משמש כבעלים של החברה, הנתבע נשא בחובות החברה בפסק דין שניתן לטובת מטבע ישראלי בע"מ (ת.א. 3296/02) וכן בפסק דין שניתן לטובת אדם בשם אליהו סלם (ת.א. 9055-10-09 ) ואף העיד, במסגרת הליך פלילי שהתנהל בתיק ת.פ. 2175/08, בעניינו של בן זוגה של התובעת 2 (להלן: "בן עמי") שהוא התחייב לשאת בכל חובות החברה. בהיות החוב בו חויבו התובעות על פי פסק הדין שניתן בעניין ת.א. 3226-09 חוב של החברה, טוענות התובעת שעל הנתבע לשאת גם בו.

4. טענות הצדדים
4.1. הנתבע, עותר לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות, קיומו של השתק פלוגתא לאור קביעות בית המשפט המחוזי בפסק הדין שניתן ביום 1.12.16 בתיק 3226/09 והפך חלוט (להלן: "פסק הדין של בית המשפט המחוזי") ובפסק הדין שניתן ביום 22.3.2018 בע"א 100033/16 ודחה את הערעור על פסק הדין (להלן: " פסק דין בערעור").

4.2. בפן העובדתי טוען הנתבע, בבקשה הנתמכת בתצהיר, לכך שבסוף שנת 2001 הועברו כל מניותיו בחברת טנא מן לתובעת 1, חברה בבעלות התובעת 2 וממועד זה חדל לכהן כמנהל בחברה והתובעת 2 מונתה כדירקטורית יחידה בחברה ובן זוגה, בן עמי כמורשה חתימה. חברת טנא מן חתמה על הסכם לשכירות "מלון עין בוקק" והפעלתו מחודש 6/2002, כאשר לנתבע לא הייתה כל מעורבות בכך. שבועיים לאחר מכן הועבר ניהול המלון, על ידי בן עמי, לחברת הוטל מרקט שהייתה אותה עת בבעלות יחידה של תובעת 2. לטענת הנתבע בשלהי 2002, לבקשת בן עמי הוא נאות להירשם כבעל מניות ומנהל בחברת הוטל מרקט יחד עם תובעת 2 וביום 1.3.2003 העביר את כל המניות שהיו רשומות על שמו לבן עמי וכהונתו בדירקטוריון הופסקה. ביום 10.6.2003 הודיעה חברת טנא מן למועצה האזורית שהסכם ניהול המלון עם הוטל מרקט יסתיים ביום 30.6.2003 וביום 1.1.2004 הודיע בן עמי למועצה האזורית שהפעלת המלון הועברה לחברת "עין בוקק תיירות ונופש בע"מ" שבעל מניותיה הוא שותפה של התובעת 2 בתובעת 1, והתובעת 2 ובן עמי מנהליה ולנתבע אין קשר אליה.

4.3. ביום 29.11.09 במסגרת ת.א. 3226/09 הגישה המועצה האזורית "תמר" לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה כנגד התובעות, בן עמי, הנתבע ונתבעים נוספים לתשלום חובות ארנונה ואגרות של המלון לתקופה שמיום 1.7.2003 ועד ליום 31.12.2006 (להלן: "חוב הארנונה"). התובעת 1 וחברת טנא מן לא התגוננו וניתן נגדן פסק דין. התובעת 2 ובן עמי התגוננו ובתם שמיעת הראיות ניתן נגדם פסק דין, המחייב את בן עמי ב90% מהחוב ואת הלנה ב-10%.

4.4. התביעה כנגד הנתבע נדחתה בהסכמת המועצה האזורית ביום 26.4.2012.
בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 19.12.2012 התיר לבן עמי ולתובעת להגיש הודעה לצד שלישי כנגד הנתבע עד ליום 1.3.2013. הדבר לא נעשה.

4.5. הנתבע טוען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ופסק הדין בערעור דחו את טענת התובעת 2 ובן עמי לכך שהנתבע אחראי לתשלום החוב למועצה האזורית ואת הטענה שהנתבע שלט בחברות שניהלו את המלון וניהל אותן בפועל, וקבעו ממצאים המקימים השתק פלוגתא החוסם את תביעת התובעות כנגד הנתבע בתיק זה.
4.6. הנתבע מפנה גם להכרעת הדין שניתנה בעניין ת.פ. 2175/08 כנגד בן עמי לפיה בן עמי הוא ששלט בחברות והתובעת 2 פעלה על פי הנחיותיו, וכן לפסק דין בעניין ד"מ 1397/08 בבית הדין לעבודה בו חויב בן עמי אישית בתשלום שכר עובד במלון.

4.7. לעניין סכום התביעה, טוען הנתבע שחברת טנא מן הייתה רשומה בספרי המועצה האזורית כמחזיקה במלון לתקופה שמיום 1.7.2002 ועד ליום 30.6.2003 בלבד. חוב החברה למועצה בגין תקופה זו, על פי כתב התביעה שהגישה המועצה הוא 647,413 ₪ ובהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי התובעת 2 חויבה בתשלום 10% מהחוב. כך שגם לשיטת התובעות (אותה מכחיש הנתבע), אין בידי התובעות לייחס לנתבע יותר מסך של 82,000 ₪.

4.8. הנתבע טוען עוד להתיישנות התביעה נגדו, בהיות טענות כתב התביעה מבוססות על אירועים שאירעו בשנים 2001-2002 ועל התחייבות נטענת של הנתבע בתקופה שקדמה לרכישת חברת טנא מן על ידי התובעת 1 בשנת 2001. לכל המאוחר, טוען הנתבע, התביעה התיישנה ממועד יצירת חיובי הארנונה, שעל פי כתב התביעה שהגישה המועצה מתייחסים לתקופה שתחילתה מיום 1.7.2003 ולמצער מיום הגשת תביעת המועצה בשנת 2009 לאור הטענה בכתב התביעה כי כאשר הגיעה תביעת הארנונה, הנתבע התבקש לשלם את הארנונה אך סירב.

4.9. לחלופין טוען הנתבע לשיהוי ניכר שהביא לשינוי מצבו לרעה, כטעם נוסף לסילוק התביעה.

4.10. התובעות מתנגדות לבקשה וטוענות כי דין הבקשה להימחק משגרסתו העובדתית של הנתבע אינה נתמכת בתצהיר (הגם שתצהיר צורף) וכן להידחות לגופה.

לגוף העניין חוזרות הנתבעות על טענות כתב התביעה לחיוב הנתבע וטוענות, טענה כללית, ש פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא מקים כל השתק ואין כל מעשה בית דין.

4.11. לעניין טענת ההתיישנות, התובעות טוענות כי עילת התביעה כנגד הנתבע נולדה ממועד התגבשות נזקי התובעות, הוא מועד מתן פסק הדין נגדן וממועד זה לא חלפה תקופת ההתיישנות.

התובעות מוסיפות וטוענות להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, מהטעם שרק בימים אלה נודע להן על מעשי תרמית ומרמה שביצע הנתבע על מנת להתחמק מתשלום חוב הארנונה. כן נטען להודאת הנתבע בקיום זכות של התובעות, המאריכה, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, את תקופת ההתיישנות, בתשלום הנתבע חובות של החברה בפסקי דין ואישורו בהליך שהתנהל בת.פ. 2175/08 כי הוא התחייב לשאת בחובות החברה.

4.12. לתשובת התובעת לא צורף תצהיר בתמיכה לעובדות הנטענות בה.

4.13. בתגובה לתשובה חוזר הנתבע על טענותיו ומחדד כי לבקשה צורף תצהיר לתמיכת העובדות הנטענות בה, בעוד שטענות עובדתיות שמעלות התובעות בתשובתן אינן נתמכות בתצהיר.
כן נטען שאין בתגובת התובעות מענה לכך שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ופסק הדין בערעור של בית המשפט העליון מקים נגדן מעשה בית דין ולכך שפסקי הדין בהם נשא הנתבע בחיובי חברת טנא מן שצורפו כנספחים לתביעה, מתייחסים לתקופה שקדמה למכירת מניות החברה לתובעת 1, ולכך גם מתייחסת עדותו של הנתבע בהליך הפלילי.

4.14. הנתבע טוען עוד שעילת התביעה לא נולדה ביום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כי אם ביום בו התגבשו העובדות המהותיות המזכות את התובע בתביעתו, ומועד זה היה במועד היווצרות חוב הארנונה בשנים 2003-2007 ולמצער, במועד הגשת תביעת המועצה האזורית בשנת 2009. הנתבע דוחה את טענת התובעות להארכת ההתיישנות מחמת מרמה ותרמית, טוען כי טענות אלה לא פורטו ואינן נתמכת בתצהיר וכי אין בנספחי התביעה הודאה בזכות המאריכה את תקופת ההתיישנות.

5. בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 18.7.2019 הוסיפו הצדדים והשלימו טיעוניהם.

בא כוח התובעות טען בדיון כי לאחרונה נתגלו לתובעות עובדות חדשות שאינן נכללות בתקופת ההתיישנות ובגינן הוגשה תלונה במשטרה; כי אף שפסקי הדין שצורפו כנספחים לכתב התביעה מתייחסים לתקופה שקדמה להעברת המניות, התחייבות הנתבע לשאת בחובות החברה חלה גם לגבי התקופה שלאחר מכן, ולמצער השאלה מה היקף התחייבות הנתבע טעונה ברור עובדתי; כן נטען שחיוב התובעות בתשלום קם עם דחיית הערעור על פסק הדין וכי רק ממועד זה קמה התחייבות התובע לתשלום;

נטען עוד שפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא מקים מעשה בי דין לגבי התחייבות הנתבע לתשלום חובות החברה; כי התחייבות זו לא נבלעה בפסק הדין שלא הכריע בעניין וכן בעובדות שעלו רק לקראת סוף ההליך הפלילי לעניין גביית כספים והסכם פיקטיבי של העברת נכס.

לבסוף נטען שמדובר בשלב מקדמי, כי יש לתת לתובעות יומן ולאפשר, באם יש צורך, תיקון התביעה.

6. באת כוח הנתבע שבה והפנתה בדיון לנטען בבקשה ובשובה לתגובה שהגיש הנתבע והוסיפה שאין בידי התובעות לטעון לתלונה שלא ברור תוכנה; כי הטענות ביחס להתחייבות שניתנה על ידי הנתבע נטענו ללא תצהיר וללא תוכן ההתחייבות וכי פסקי הדין שהתובעים מפנים בתביעה לא עוסקים בהתחייבות כזו, כי אם בשיקים שנמשכו לפני העברת המניות בחברת טנא מן בדצמבר 2001 ובפסק דין משנת 2005 שלא ניתן להסתמך עליו מחמת התיישנות.

7. עובר לדיון עמדו בפניי טיעוני הצדדים בכתב ולתובעות הוצע לשקול עמדתן בנוגע להמשך ההליכים בתיק. התובעות ביקשו שהות למתן עמדתן ושני הצדדים הוסיפו וחידדו בדיון טענותיהם. התובעות הודיעו כי הן עומדות על מתן החלטה, ואני נדרשת לכך.

דיון

8. לאחר שבחנתי בעיון את טענות הצדדים בבקשה, בתשובה, בתגובה לתשובה, את כתב התביעה והמסמכים שצורפו וכן את טיעוניהם המשלימים של הצדדים בדיון, דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין.

9. סעד של סילוק על הסף הוא סעד דראסטי שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם עשיית שימוש בו, ובמידת האפשר להעדיף בירור ענייני של תובענה על פני חסימת תובע מהבאת ראיותיו. ביתר שאת כאשר מדובר בדחיית תביעה על הסף, המהווה אמצעי קיצוני וחמור עוד יותר (ראו; ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151 (1981)).

ואולם, כאשר מתקיים מעשה בית דין המקים מחסום דיוני בפני הגשת תביעה חדשה, זה אמצעי שראוי להפעילו כטענת סף (ראו; ת"א (מחוזי-מרכז) 26710-08-13 לוי נ' רו"ח ניצן ויסמן (20.01.2014); ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (08.09.2005)). הוא הדין משנמצא שהתביעה התיישנה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הועדה המקומית לתכנון י"ם, פ"ד נז(5) 433 (2003); ( תא (מחוזי-חי') 28373-07-11 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מ.ציג בע"מ (בפירוק) (23.11.2015) ).

10. שני ענפים לדוקטרינת "מעשה בית דין" (res judicata). "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". כלל "השתק העילה", מונע קיום התדיינות נוספת בין אותם צדדים או חלפיהם בשל אותה עילה שכבר נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך בהליך קודם. "השתק פלוגתא" מונע התדיינות נוספת באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה (במפורש או מכללא) בפסק דין קודם, גם כאשר ההתדיינות השנייה מבוססת על עילת תביעה שונה (ראו; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583-584 (1968) (להלן: "עניין קלוז'נר") ; רע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000); רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך (23.07.2012) (להלן: " עניין בן ברוך")).

11. הדוקטרינה, על שני ענפיה, מושתתת על עקרון סופיות הדיון ש ההצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. טובת הציבור בקביעת סוף לדיון משפטי ומניעת ההכבדה על בתי המשפט, כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט ובוודאות ההחלטות הניתנות מכוחו ומן הצד האחר, הגנה על האינטרס של בעלי הדין עצמם, באשר הוא מונע מצד לדיון אשר ניתנה לו הזדמנות הוגנת למצות עניינו בבית המשפט, לשוב ולהטריד את יריבו באותו העניין שכבר הוכרע (ראו; ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ- משכן נ' נגר (19.2. 2009); ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (08.09.2005)).

12. במקרה זה, תוך נקיטה בזהירות הדרושה, נמצאתי כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ופסק הדין בערעור מהווים מעשה בית דין המקים מחסום מפני התביעה בתיק זה. אבהיר;

13. בכתב התביעה מבוקש לחייב את הנתבע לשאת בתשלום חוב ארנונה של מלון "עין בוקק" בו חויבו התובעות (ולמעשה התובעת 2) בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי משני טעמים;

האחד; בטענה להיות חוב הארנונה חובן של חברות בשליטת הנתבע אשר ניהל בעצמו או באמצעות חברות אלה את המלון. חברת טנא מן, מי שניהלה את המלון והייתה בשליטת הנתבע אשר עשה בה כבשלו וחברת הוטל מרקט בע"מ שההנתבע הקים, נהג בה כבעלים, משך ממנה כספים לצרכיו והותירה ללא נכסים.

השני; נטען להתחייבות הנתבע לשאת בחובות חברת טנא מן (אשר לא התגוננה וניתן נגדה פסק דין על מלוא התביעה), לאור כך שלאחר העברת מניות הנתבע בחבר ת טנא מן לתובעת 1 בסוף שנת 2001, אישר הנתבע שהוא הבעלים בחברה, נשא בתשלום חיובים בהם חויבה החברה בפסקי דין ואף אישר שהתחייב בפני בן עמי לשאת בכל חובות החברה.

14. הטענה הראשונה נדונה והוכרעה בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי והפך חלוט לאחר שערעור עליו נדחה. התובעת בחרו שלא לצרף לכתב התביעה את פסקי הדין, אלא רק את הפסיקתא שלא כללה את קביעותיו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. התובעת גם לא הזכירו בכתב התביעה שערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחה.
15. בחינת פסק הדין של בית המשפט המחוזי ו פסק הדין בערעור מלמד כי פסקי הדין הכריעו בשאלה מי הגורם שיש לחייבו בחוב הארנונה של המלון - השאלה שעמדה לדיון בהליך - וקבעו כי על התובעת ובן עמי, ולא הנתבע, לשאת בתשלומו, כך שהתובעת תישא ב-10% מהחוב ובן עמי ב-90%. בפסק הדין בערעור אף נקבע כי בית המשפט אף נהג בסלחנות בחייבו את התובעת 2 רק ב-10% מהחוב.

16. התובעות והן הנתבע היו צד להליך בבית המשפט המחוזי.

אף שהתביעה כנגד הנתבע נדחתה קודם למתן פסק הדין. התובעת 2 ובן עמי, נגדם המשיך להתנהל ההליך בבית המשפט המחוזי, לא שלחו הודעת צד ג' כנגד הנתבע. הנתבע טוען בבקשה (וטענותיו לא הוכחשו בתגובת התובעות) כי ביום 9.12.2012 התיר בית המשפט המחוזי להגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבע. הודעה לצד ג' לא הוגשה. בסעיף 3 לפסק הדין בערעור נקבע:" אף לא למותר לציין, כי למרות שהוצע למערער לשלוח הודעת צד ג' לאותו משה גלעד, הוא נמנע מכך (ואיננו רואים לקבל הטענה כי הסיבה לכך היא חסרון כיס)".

17. בית המשפט המחוזי בפסק הדין שניתן על ידו, לאחר שמיעת הראיות, דחה גם את הטענה שהנתבע ניהל את החברה ואת המלון באמצעות מי מהחברות המעורבות, ואת הטענה שהנתבע שלט בחברות אלה ומשך כספים לצרכיו ועל כן עליו לשאת בחובותיהן וקבע כי בבר בן עמי הוא מי שניהל את המלון ואת החברות בתקופות הרלוונטיות; כי בן עמי, בעזרת התובעת 2, עשה שימוש ציני באישיות המשפטית של החברות המעורבות, פעל באופן שיטתי לשינויים במיהות התאגידית של מחזיקות המלון בתקופת ניהולו, באמצעות ריקון חברה אחת מתוכן והחלפתה בחברה אחרת וכי על בן עמי לשאת בחוב הארנונה של המלון יחד עם התובעת 2 (סעיפים 14-16 ו-19 לפסק הדין).

ביחס לתובעת 2 נקבע בפסק הדין שהיא פעלה כמעין "בובה" והופעלה על ידי בן עמי, בן זוגה, שהיה המושך בחוטים לסייע לו באמצעות התובעת 1, חברת טנא מן וחברת עין בוקק, לעסקים שהיו בבחינת "קומבינות" ורוויות בשקרים (סעיפים 20-22 לפסק הדין).

18. וכך נקבע בסעיף 14 לפסק הדין: "בבר לא הצליח להדוף את ראיות התובעת כי את המחדל הניהולי האמור יש לייחס לו. גם לגרסת בבר, הוא היה מנהל המלון בתקופה הרלבנטית [פרוטוקול בבר, עמ' 80]. הוא לא הכחיש כי הוא זה שהתנהל מול התובעת בכל הנוגע לחוב של המלון [תצהיר גב' אפריאט, סעיף 32]. הוא לא סתר הוריות נוספות שעליהן הצביעה התובעת בדבר מעמדו כמנהל המלון [כגון להלן בפסקה ‏18; והפירוט בסיכומי התובעת, פסקה 9]. {...} חרף ניסיונו של בבר לתלות את הקולר בצווארו של משה - בבר לא טען בחקירתו כי משה ניהל את המלון או נשא באחריות הניהולית להסדיר את חובות המלון כלפי התובעת; וייחס לו, כבעל- השליטה הנטען, רק משיכות כספיות [פרוטוקול בבר, עמ' 145]. טענת בבר בסעיף 15 בתצהירו כי משה היה צריך לשלם לתובעת נטענה בעלמא; ובבר חזר בו ממנה בחקירתו, משהודה כי החייבת העיקרית הנה עין בוקק, שלמשה לא הייתה כל זיקה לה [פרוטוקול בבר, עמ' 146-147]. באותו הקשר, בבר לא ניסה לייחס למישהו אחר את האחריות לכך שעין בוקק לא שילמה את חובותיה לתובעת".

בסעיף 19 לפסק הדין נקבע: "למעלה מן הצורך אומר כי הנרטיב של בבר, שלפיו לא היה אלא מנהל שכיר צנוע במלון שבו החזיקו חברות בשליטת משה, וכי החוב הנתבע הוא של החברות שבשליטת משה, וספציפית של טנא - אינו מתיישב עם הערבות האישית שבבר נטל על עצמו להתחייבויות טנא בהקשרים שונים; כפי שהתובעת הראתה ובבר לא סתר [סיכומי התובעת, פסקאות 12.4 -12.5.1; סיכומי-התשובה מטעם התובעת, פסקה 9; נספח 9 לתצהיר גב' אפריאט, סעיף 8.3 בחוזה וכתב הערבות שצורף לו]. ניסיונו של בבר להצביע על משיכות כספיות של משה מטנא, כהוריה לכך שמשה, ולא בבר, היה בעל-השליטה בטנא – נתקל בראיות לכך שאותן משיכות נבעו מזכויותיו של משה בטנא לפני מכירתה לבבר (באמצעות הולידיי), ובהודאת בבר כי אין בידיו הוריה למשיכות לאחר אותה מכירה [פרוטוקול בבר, עמ' 79]. נרטיב זה גם נסתר בהודאתו של בבר כי עיקר החוב לתובעת אינו קשור לטנא אלא לעין בוקק, שלמשה לא הייתה כל זיקה לה [פרוטוקול בבר, עמ' 145 -147]..."

עוד נקבע בפסק הדין לגבי בבר בן עמי והתובעת 2 (הלנה): "בבר, שניהל את המלון וניהל חברות אלה, לרבות בעקיפין ובאמצעות הלנה שהשאילה לו את שמה וחתימותיה, נמנע מלדאוג לפירעונו של החוב לתובעת, כשהוא מחליף את מיהותה של מחזיקת המלון מחברה חסרת כושר פירעון אחת לחברתה. בבר יצר כלפי התובעת מצג כאילו הוא מתעתד לדאוג לפירעון החוב, ובינתיים הפכה החייבת לחסרת כושר פירעון כאמור" (סעיף 27).

"הלנה, בת-זוגו של בבר בתקופה הרלבנטית, אשר קיימה עמו משק בית משותף וגידלה את ילדו, סייעה לו בעסקיו בכלל, ובניהול המלון בפרט, כשהיא גם מועסקת על ידי המלון אשר נמנתה עם מנהליו הרשומים. הלנה הייתה מודעת לעקלקלות ניהולו של בבר, ובכל-זאת לא נמנעה מלסייע לו וליהנות מפירותיהן של אותן "קומבינות", כלשונה. לפיכך הלנה שותפה לעוולה כלפי התובעת ( סעיף 29).

19. ערעור שהגישו בן עמי והתובעת 2 על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט העליון אישר בפסק הדין בערעור את קביעות פסק הדין של בית המשפט המחוזי תוך שהוא קובע כדלקמן:
"עם זאת, לאחר שעיינו בחומר שהונח בפנינו, לרבות חקירתו של המערער בבית משפט קמא, נחה דעתנו כי המערער היתל, פשוטו כמשמעו, במשיבה, תוך שהוא מחליף חברות במימון דק "כמו גרביים", ועושה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית ושימוש באנשי קש כמו המערערת 2 - כל זאת, במטרה לחמוק מתשלומי הארנונה (ויתכן גם מנושים אחרים). (פסקה 2).

"למעשה, כל טענתו העיקרית של המערער היא, כי לא הוא הבעלים האמיתי אלא אחד בשם משה גלעד. טענה זו לא הוכחה, ואף נסתרה בדבריו של המערער עצמו (עמ' 75-74 לפרוטוקול)...(סעיף 3).

כן נקבע שהתובעת 2 אינה כופרת שהייתה אשת קש ו"בובה" בחברות בהן בן עמי משך בחוטים וכי בית המשפט המחוזי עשה עמה חסד שהטיל עליה רק 10% מהחוב (סעיף 5 לפסק הדין).

20. קביעות מפורשות אלה בפסק הדין החלוט של בית המשפט המחוזי לאחר התדיינות ושמיעת הראיות, בהליך בו התובעות והנתבע כאן היו צד וכן קביעות פסק הדין בערעור מקיימות את ארבעת התנאים להיווצרות "השתק פלוגתא" ומהוות מחסום מצד התובעות להגשת תביעתן בתיק זה באדן הראשון של התביעה. (לעניין התנאים לקיומו של השתק פלוגתא ראו; עניין קלוז'נר).

21. אשר לטעם השני בגינו טוענות התובעות כי יש לחייב את הנתבע בתשלום חוב הארנונה של המלון שהוטל עליהן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולמצער על התובעת 2. כאמור, בכתב התביעה נטען שעל הנתבע לשאת בתשלום החוב משהנתבע אישר לאחר העברת מניותיו בחברת טנא מן בסוף שנת 2001 כי הוא הבעלים בחברה, נשא בחיובים של החברה בפסקי דין שצורפו כנספחים ד'-ה' לכתב התביעה ואישר בהליך פלילי שהתנהל כנגד בן עמי ששילם את חובו של בן עמי מאחר והתחייב כלפיו לשאת בחובות החברה. לטענת בא כוח התובעות בדיון, פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת התחייבות הנתבע לתשלום חובות החברה ואינו מקים מעשה בית דין לגביו. אין זו דעתי.

22. התובעות והנתבע היו צד להליך בבית המשפט המחוזי בתביעת חוב הארנונה, מושא התביעה בתיק זה. הליך שהחל בשנת 2009 עם הגשת התביעה בבית המשפט והסתיים בפסק דין שניתן בשנת 2016. התובעת 2 ובן עמי ביקשו בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי לחייב את הנתבע לשאת בתשלום חוב הארנונה של המלון למועצה. טענו, בין היתר, להיותו חוב של חברות בהן שלט הנתבע, ובכללן חברת טנא מן. גם אם לא הועלתה על ידם טענה לקיומה של התחייבות מצד הנתבע לשאת בחובות חברת טנא מן כטעם לחיוב הנתבע בתשלום חוב הארנונה למועצה או למי מהתובעות במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, איבדו התובעות את ההזדמנות לכך ומכוח עקרון "מיצוי העילה", המהווה פן של כלל "השתק עילה" ואין בכוחן של התובעות להעלות את הטענה במסגרת תביעה זו.
23. מבחן זהות העילה לצורך כלל "השתק עילה", המונע קיום התדיינות נוספת בין אותם צדדים או חלפיהם בשל אותה עילה, הוא מבחן רחב החורג מהשוואת כתבי הטענות ובוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים, כשהשיקול הקובע הוא שלא להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה. בגדר "אותה עילה" לצורך דוקטרינת ההשתק נכללת גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו אם לא הועלתה בפועל על ידי התובע ומקום בו התובע יכול היה לרכז את כלל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע במסגרת תובענה אחת, יקום השתק עילה שיהווה חסם להעלאת טענות שניתן היה להעלותן בהתדיינות הקודמת אך לא הן הוצגו בה (ראו; ע"א 1545/08 מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ (4.3.2010); ע"א 457/87 קרטין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 643 (1990); עניין בן ברוך).

כלל זה של "מיצוי העילה" מוצא את ביטויו גם בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הרציונל העומד בבסיסו, כחלק מדוקטרינת מעשה בית דין, הוא סופיות הדיון (ראו; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (14.6.2004); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003)) .

24. במקרה זה, מדובר באותה העילה שנדונה במסגרת פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. היא טענת התובעת 2 ובן עמי כי על הנתבע לשאת בחוב הארנונה ובחובות חברת טנא מן. שאלה זו הוכרעה בפסק הדין החלוט של בית המשפט המחוזי ומוצתה בפסק הדין שניתן.

25. מבלי להידרש לברור עובדתי של טענת התובעות לקיומה של התחייבות הנתבע לשאת בחובות החברה והיקפה, התובעות אינן טוענות בתשובה בכתב ובהשלמת הטיעון בעל פה לקיומה של מניעה כל שהיא מהעלאת הטענה להתחייבות הנתבע לשאת בחובות החברה בהליך בבית המשפט המחוזי ו אינן מצביעות על כל טעם ענייני לאי העלאתם את הטענה באותו הליך.

26. יתר על כן, התובעות מבססות את הטענה לקיומה של התחייבות הנתבע לתשלום חובות חברת טנא על אישור הנתבע בחקירה משטרתית משנת 2002 שהוא בעלים של חברת טנא מן, הגם שמניותיו הועברו בשלהי שנת 2001. החקירה הנטענת במשטרה לא הוצגה. פסק הדין של בית המשפט השלום בחדרה, אליו מפנות התובעות לתמיכת טענתן שהנתבע נשא בחובות החברה, ניתן בשנת 2005. התובעת 2 הייתה צד לאותו ההליך ומדובר באירועים משנת 2002 ומשנת 2005 שקדמו למועד הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי וממילא למועד פסק הדין שניתן באותו הליך. פסק הדין בעניין "סלם" ניתן מכוח סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט ומועדו (4.12.2013) קדם למועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. לא נטען שנבצר היה מהתובעות להעלות את הטענה בהליך שהתנהל לאורך שנים בבית המשפט המחוזי. למעלה מזה, בפרוטוקול עדות הנתבע בהליך הפלילי בעניינו של בן עמי (נספח ו' לכתב התביעה) הבהיר הנתבע כי התחייבותו לשאת בחובות החברה בעניין זה התייחסה לחובות לפני שהחברה נקנתה (עמ' 65 שו' 15-16). אליבא הנטען בכתב התביעה העברת מניות הנתבע בחברה לתובעת 1 בוצעה בסוף 2001. תביעת חוב הארנונה, בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי היא בגין התקופה שמיום 1.7.2003 ועד ליום 31.12.2006. לאחר המועד הנטען בכתב התביעה להעברת מניות הנתבע בחברה.

27. אזכיר; התובעת 2 ובן עמי בחרו לא להגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבע, אף שעל פי פסק הדין בערעור, ניתן היה לעשות כן.

28. מכל האמור וכאשר התובעת 1 בחרה שלא להתגונן והתובעת 2 שהתגוננה לא ריכזה את כל טענותיה לחיוב הנתבע בתשלום חוב הארנונה בהליך אחד שהתנהל בבית המשפט המחוזי במשך למעלה מ-7 שנים, אין בכוחן של התובעות להעלות את הטענה בהתדיינות חדשה כנגד התובעת בתביעה זו ודין התביעה, גם מטעם זה, להידחות מחמת מעשה בית דין.

29. אוסיף; ההתחייבות לה טוענות התובעות בכתב התביעה היא התחייבות הנתבע לשאת בחובות חברת טנא מן. פסק הדין של בית המשפט המחוזי הכריע וקבע כי על בן עמי ועל התובעת, ולא על הנתבע, לשאת בחוב הארנונה והטענה לאחריות הנתבע בחובות החברה נדחתה. אם לא תידחה התביעה באיבה יינטל עוקצו של כלל סופיות הדיון, שנועד למנוע את הטרדתו של בעל הדין ואת בית המשפט בהתדיינות כפולות באותם עניינים. כאמור,

"אינטרס החברה הוא לשים סוף להתדיינות, ובכך לשמור על כבודה ויוקרתה של המערכת השיפוטית ולהבטיח יצבות וודאות לגבי כוחו המחייב של המעשה השיפוטי. אם יותר לבעל דין שאינו מרוצה שמתוצאת פסק הדין לחזור ולהתדיין עם בעל הדין יריבו באותו עניין עד שישיג את ההכרעה הראויה בעיניו, משמעות הדבר היחלשות מעמדו של בית המשפט בעיני הבריות ויצירת סכנה של הכרעות שיפוטיות סותרות באותו עניין או באותה שאלה. מכאן קצרה הדרך לערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט" (ראו; פרופ' נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי ( 1991 תל אביב, תשנ"א, עמ' 14).

התיישנות
30. גם אלמלא קביעתי כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

31. כפי שנקבע בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון, ירושלים (22.6.2008) דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך; מנגד - לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחויב עוד בשמירת ראיותיו ובצד אלה האינטרס הציבורי בריכוז פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר.

32. התובעות טוענות כי התביעה לא התיישנה, שכן עילת התביעה כנגד הנתבע נולדה ממועד התגבשות נזקי התובעות ומועד זה חל במועד בו ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי נגדן וממועד זה לא חלפה תקופת ההתיישנות. אין לקבל את הטענה.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המבחן לצורך קביעת מועד תחילת ההתיישנות בתובענה אזרחית מותנה בקיומו של כוח תביעה מהותי בידי התובע לקבלת הסעד לו הוא טוען. כוח זה עומד לתובע כאשר יש ביכולתו להביא את עניינו להכרעה, הן מהבחינה המושגית והן מהבחינה הדיונית והמעשית (ראו; ע"א 10192-07 פסגת אשדוד בע"מ נ' חן גל תעשיות בע"מ (24.5.2010)). במקרה זה, התביעה התיישנה ואין לומר שעילת התביעה כנגד הנתבע התגבשה רק במועד בו ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי המחייב את התובעת 2 בתשלום חוב הארנונה או בפסק הדין בערעור, כטענת התובעות. חוב הארנונה בו חויבו התובעות על פי פסק הדין מתייחס לתקופה שמיום 1.7.2003 ועד ליום 31.12.2006 (ראו סעיף 1 לפסק הדין). תביעת המועצה האזורית הוגשה בשנת 2009 ועל פי כתב התביעה בתיק זה היא נמסרה לנתבע שהתבקש לשאת בתשלום החוב אך סירב (סעיף 23 לכתב התביעה). ממועד זה עמד לתובעות כוח תביעה מהותי לתבוע את הנתבע שלטענתן סירב לשאת בחוב. התביעה בתיק זה הוגשה בשנת 2019, עשר שנים לאחר מכן.

33. למעלה מזה, התובעות טוענות לחיוב הנתבע לשאת בתשלום הכספים שתובעת 2 חויבה לשלם בגין חוב הארנונה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, לאור התחייבות הנתבע לשאת בחובות חברת טנא מן (סעיף 20 לכתב התביעה). כנגד חברת טנא מן ניתן פסק דין ביום 24.1.2012 (ראו נספח כא' לבקשת הנתבע). אין טענה להתחייבות הנתבע לשיפוי התובעות או מי מהן וגם מטעם זה, אין התובעות יכולות להישמע בטענה כי המועד הקובע להיווצרות העילה להגשת התביעה בתיק זה הוא מועד התגבשות נזקיהן וכי התביעה שהוגשה בתיק זה בחודש 2/2019 לא התיישנה.

34. אוסיף, כנגד התובעת 1 ניתן ביום 24.1.2012 פסק דין בבית המשפט המחוזי בתביעת הארנונה (נספח כ' לבקשת הנתבע) . התביעה בתיק זה הוגשה בחודש פברואר 2019 וגם מטעם זה ביעת תובעת 1 התיישנה.

35. בתשובה לבקשה טוענות התובעות לראשונה להארכת תקופות ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק ההתיישנות ומכוח כלל "הגילוי המאוחר" שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתן, הנתבע נהג בתרמית ובמרמה, התובעות לא ידעו על עוולות ונזק שגרם להן ובימים אלו נודע לתובעת 2 שהנתבע נתבע על מעשי תרמית דומים על ידי עיריית תל אביב בגין מידע כוזב על מנת להתחמק מתשלומי ארנונה. אינני מקבלת את הטענה.

אף שטענת התיישנות נטענה במפורש בכתב ההגנה, התובעות לא הגישו כתב תשובה לצורך העלאת טענה להשהיית תקופת ההתיישנות וכבר נפסק כי בלא הגשת כתב תשובה לא נפתח הפתח הדיוני לתובע לטעון להארכת תקופת ההתיישנות (ראו; ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(464), 474 (2000)). טענות התובעות אף נטענות ללא פרוט ובעיקר ללא תצהיר לתמיכתן. התובעות גם אינן מפרטות כיצד טענות עיריית תל אביב בהליך אחר כנגד חברת מ. גלעד ולא כנגד הנתבע באופן אישי ובגין נכס שזהותו לא ידועה יש בהן לבסס מרמה ולהאריך את תקופת ההתיישנות. הוא הדין בהתייחס לטענות בא כוח התובעות בדיון לכך שנודע לתובעת 2 שהעברת המניות של טנא מן לתובעת 1 הייתה פיקטיבית והסכם המכר של הווילה ולגילוי עובדות חדשות בגינן הוגשה תלונה במשטרה, שלא פורטו. מכל מקום, נקודת המוצא לבחינת טענת התיישנות הוא כתב התביעה. טענות אלה אינן נכללות בכתב התביעה והטענה להעברת מניות "פיקטיבית" של מניות טנא מן, אף עומדת בסתירה לנטען בכתב התביעה.

36. טענת התובעות להודאת הנתבע בקיום זכות של התובעות שיש בה, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, להאריך את תקופת ההתיישנות, אף היא נטענת לראשונה בתשובת התובעות לבקשה וללא תצהיר. ובכך די להביא לדחייתה.

לגוף הטענה נסמכות התובעות בטיעון זה על טענתן לנשיאת הנתבע בחיובי החברה בפסקי דין בהם חויבה החברה ואישורו בעדותו בהליך הפלילי בעניינו של בן עמי לשאת בכל חובות החברה. אלא שלצורך החלת סעיף 9 לחוק ההתיישנות על ההודאה בזכות להיות מפורשת וברורה ומקום בו הודה נתבע "בקיום זכות התובע", מרוץ ההתיישנות "יתאפס" ותקופת ההתיישנות תחל מחדש מיום ההודאה (ראו; ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן (2.1.2014)). במקרה זה לא השתכנעתי בקיומה של הודאה מפורשת לשאת בחובות החברה לאחר מועד העברת המניות של הנתבע בחברה בסוף שנת 2001. די שאפנה לציטוט המלא מעדותו של הנתבע באותו הליך "... אני התחייבתי בפני בן עמי שאם יהיה פס"ד נגדו אני לוקח על עצמי את האחריות על השקים לתקופה שלפני שהוא קנה את החברה ממני " (עמ' 65 שו' 15-16 לנספח ו' לכתב התביעה) (ההדגשות אינן במקור- א.ב). חוב הארנונה מושא התביעה מתייחס לתקופה שלאחר העברת מניות הנתבע. מכל מקום, לדברי ב"כ התובעות בדיון היקף התחייבות הנתבע טעון ברור (עמ' 2 שו' 17-19) וממילא אין מדובר בהודאה ברורה ומפורשת.

אין בידי התובעות להסתמך על החקירה הנטענת של הנתבע במשטרה בשנת 2002 ועל פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה משנת 2005, טענות אלה התיישנות במועד הגשת התביעה בתיק זה בשנת 2019.

37. לא אדרש לטענת השיהוי, כטענת סף לאור מסקנתי. כן לא אדרש לטענת הנתבע כי לכל היותר, טענת התובעות להתחייבותו לשאת בחובות חברת טנא מן בשים לב לחיוב התובעת 2 בפסק הדיןב-10% מהחוב, משמעו, לשיטת התובעת, 10% מסכום של 410,076 ₪.

38. ולקראת סיום; התובעות לא צרפו לכתב התביעה את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. לכתב התביעה צורפה רק פסיקתא ללא פסק הדין והנמקותיו. התובעות לא ציינו בכתב התביעה כי ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה ולא צרפו את פסק הדין בערעור. הסברן של התובעות לכך בדיון, אינו מקובל עלי. הטענה כי אין על תובעות חובה לצרף מסמכים שכן אין מדובר בשלב הגשת הראיות אין לה מקום. כך גם הטענה שהנתבע בהיותו צד להליך בבית המשפט המחוזי היה מודע לפסק הדין. התנהלות זו עולה כדי חוסר תום לב בניהול ההליך השיפוטי. כלל בסיסי הוא במסגרת פנייה לבית המשפט, כי על בעל דין לפרט בפנייתו את כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך ההחלטה השיפוטית, בין אם הם מיטיבים עמו, ובין אם הם מרעים עמו (ראו; בר"ע 9200-06 רזין נ' Bea Hotels N.V (3.12.2006)).

39. סוף דבר; התביעה נדחית.
התובעות יישאו בהוצאות הנתבע בהתובעות יישאו בהוצאות הנתבע בסך של 9,000 ₪ תוך 30 יום.

40. לאור התוצאה אינני נדרשת לבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.