הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 17000-03-14

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובעת:

פלונית
ע"י ב"כ עו"ד א. אורון ואח'

נגד

הנתבעים:

בולגץ יצחק
הכשרת ישוב חברה לביטוח בע''מ
ע"י ב"כ עו"ד א. דויטש ו/או עו"ד ה. קרא

פסק דין
לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי שתי תאונות דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").
א. הרקע והמחלוקת
התובעת, ילידת 1979, נחבלה ביום 25.04.08 בעת שנהגה ברכבה בתאונת דרכים שארעה כתוצאה מפגיעת רכב אחר ברכבה (להלן: "התאונה הראשונה"). ביום 31.12.09 נחבלה התובעת בתאונת דרכים נוספת, כאשר בעת שעמדה לצאת ממונית בה נהג הנתבע 1, רכב אחר פגע במונית (להלן: "התאונה השנייה").
השימוש ברכבים שהיו מעורבים בתאונות היה מבוטח בתעודות ביטוח רכב מנועי שהוצאו ע"י הנתבעת 2.
לפי עדותה של התובעת, בשתי התאונות פונתה באמבולנס לבית חולים; אך אף על פי שנחבלה בכל אחת מהתאונות, כאמור, לא נמצאו אצלה בעת בדיקתה בחדר המיון דפורמציות או נפיחויות באיברים שהתלוננה שנחבלה בהם. צילומי רנטגן שבוצעו בבתי החולים היו ללא ממצא פתולוגי. הצוותים הרפואיים לא מצאו הגבלה בטווח התנועה, ולא נמצאו סימנים לחסר נוירולוגי או נוירוווסקולרי.
יחד עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, עולה מהמסמכים הרפואיים, שהתובעת המשיכה להתלונן בביקוריה אצל אורתופדים ואצל מטפלי הפיזיותרפיה על כאבים. התובעת מעידה כי לאחר התאונות נאלצה לבצע עשרות טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, וטיפולים אלטרנטיביים, אשר לא היטיבו עמה.
פרופ' תום הלל, שמונה בנדון כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (להלן: "המומחה"), העריך בחוות הדעת שנתן בעניינה של התובעת כי הנכות הרפואית הצמיתה, המשוקללת, שנגרמה לתובעת בשתי התאונות יחדיו, הינה בשיעור של 14.5% [ 10% בגין הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצוארי - בצורה קלה ו-5% בגין הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני - בצורה קלה (כסעיף מותאם); וזקף מחצית מנכות זו לכל אחת מהתאונות (7.25%).
המומחה נחקר על חוות דעתו בבית המשפט, חקירה שבעקבותיה חלוקים הצדדים לגבי שיעור הנכות הרפואית שיש לייחס לתובעת בגין התאונה.
הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות; על כן, פסק הדין יעסוק בשאלת הנזק והפיצוי בלבד.
יובהר כי הוספת קו להדגשה בציטוטים השונים היא הדגשה שמצאתי להוסיף, אלא אם - יצויין אחרת. ועוד יובהר, כי בציטוטים - לא תוקנו שגיאות כתיב או ניסוח.
ב. הסוגיה הרפואית
התאונות והרשומות הרפואיות
התאונה הראשונה ארעה ביום 25.4.08. ממקום התאונה פונתה התובעת, לעדותה, באמבולנס לחדר מיון במרכז הרפואי רמב"ם. בגליון חדר המיון נרשם: "מתלוננת על כאבים בצד שמאל של הגוף. כולל שכמות וכן גב תחתון עם הקרנה לגפה השמאלית. מתלוננת על כאבי ראש". מעיון ברשומה הרפואית, עולה כי התובעת דיווחה שהיתה חגורה, כשרכב אחר נכנס ברכבה מהצד, ורכבה התהפך. עוד נרשם על ידי היועץ האורתופדי: "נחבלה בבית חזה עליון שמאלי ובגב תחתון. ללא איבוד הכרה, הקאה או קשיי נשימה. בבדיקתה – במצב כללי טוב, בהכרה מלאה. עמ"ש צווארי, גבי מתני - ללא דיפורמציה או נפיחות ללא סימני חבלה. ללא הגבלה בטווח תנועה. ללא סימני חסר נוירוווסקולרי. סימן חגורה מעל לקלויקולה ובבסיס הצוואר משמאל. ללא קשיי נשימה. סימני שפשוף בירך ימין - חלק פנימי. ללא נפיחות דפורמציה או הגבלת תנועה בטווח תנועה. רגישות מעל שוק רגל שמאל ללא דיפורמציה או נפיחות. ללא הגבלה בטווח תנועה. ללא סימני חסר נוירווסקולרי".
בבית החולים בוצעו צילומי: עמ"ש צווארי, עמ"ש מתני וגבי, קלויקולה (עצם הבריח) משמאל ושוק רגל שמאל, בלי ממצא פתולוגי. סוכם בגליון חדר המיון כי מדובר ב: "Multiple Contusions Neck Shock" (בתרגום חופשי: מספר חבלות, זעזוע לצוואר). התובעת שוחררה לביתה עם הוראות: למנוחה (חופשת מחלה ל-3 ימים), לנוגדי כאבים ולהמשך מעקב בקופת החולים.
כשבועיים לאחר התאונה הראשונה, ביום 09.05.08, רשם רופא כללי: "מתלוננת על כאבים בצד שמאל של הגוף. כולל שכמות וכן גב תחתון עם הקרנה לגפה שמאלית. מתלוננת על כאבי ראש". כחודש לאחר התאונה, ביום 26.05.08 רשם רופא כללי: "לפני יומיים כאבי צוואר מוגבלת בתנועה... רגישות צווארית ושכמות והגבלה קשה בתנועתיות הצוואר", והיא הופנתה לטיפול בפיזיותרפיה.
בביקור אצל אורתופד במרפאת כאבים נרשם כחצי שנה לאחר התאונה, ביום 04.11.08 "תלונות על כאבים בגב עליון צוואר. ועדיין לא מסוגלת לחזור לפעילות גופנית. כאבים ממוקמים בגב תחתון, קשיים בשכיבה גם. היום בבדיקה צוואר עם תנועות טובות אך רגישות. בגב תחתון רגישות 1S/5L, לסג שלילי, כוח תקין, לסג הפוך שלילי". ביום 06.11.08 נרשם אצל אותו אורתופד: "בצוואר יישור לורדוזיס עם נטיה לקיפוזיס 5-4C. צילום עמוד שדרה מתני תקין ללא ממצא. מופנית ל-T.C עמוד שדרה צווארי . מופנית לפיזיותרפיה לצוואר + גב תחתון".
בתשובה לצילום CT של עמ"ש צווארי, מיום 16.11.08 נרשם: "בשחזורים מולטיפלנרים ישנו היפוך לורדוזיס צווארית, בגובה החוליה 5C... סריקה 6C-5C: קיים בקע דיסקלי היקפי בחלקו לטרלי לשמאל, עם לחץ על השק. ישנו רושם להיצרות קלה גם של הנקב השמאלי. אין עדות ללחץ שורשי ישיר".
ביום 5.1.09 נבדקה על ידי רופא ממיין במחלקה לרפואה משלימה, שרשם דיווח של התובעת על כאבי צוואר וגב תחתון עם שיפור אחרי פיזיותרפיה. המליץ על טיפול בשיאצו.
התאונה השניה ארעה ביום 31.12.09, היינו - כשנה וחצי לאחר המועד בו ארעה התאונה הראשונה. ממקום התאונה השנייה פונתה התובעת באמבולנס לחדר מיון בבית-החולים איכילוב, שם נרשם בקבלתה: "בת 30, ללא מחלות רקע. שעה וחצי לפני קבלתה נפלה על גבה לאחר שמכונית נכנסה במונית שבה נסעה, בעת שעמדה לצאת מהמונית. נחבלה בגבה. ללא סיפור של אובדן הכרה או הקאות. מתלוננת על כאבים בגבה ובצווארה". תחת 'סיכום והמלצות' נרשם: "פנתה למיון לאחר חבלת גב וצוואר. בוצע צילום עמ"ש צווארי + גבי + מותני, שהיו תקינים. נבדקה על ידי אורתופד שלא מצא ממצאים פתולוגיים. ללא חסר נוירולוגי". התובעת שוחררה לביתה, עם הוראות: לביקורת אורטופד בקופת החולים לפי הצורך, למשככי כאבים לפי הצורך, ולכך שבמקרה של החמרה יש להיבדק על ידי רופא.
יומיים לאחר מכן, ביום 02.01.10 פנתה התובעת שוב לבית חולים, הפעם - לחדר מיון בבית החולים עפולה, והתלוננה על כאבים בגב ובצוואר. היא הופנתה למעקב במרפאה האורתופדית. ארבעה ימים לאחר התאונה השנייה, ביום 04.01.10, נבדקה התובעת על ידי אורתופד, שרשם: "עדיין כאבי גב תחתון וצוואר. רגישות, ספזם שרירי פאראורטברלי, הגבלה בתנועות", והיא הופנתה לטיפול פיזיותרפי.
כחודשיים לאחר התאונה השנייה, ביום 01.03.10, נבדקה על ידי אורתופד שרשם: "כעת תלונות על כאבי שכמות וידיים. בבדיקה – ע"ש צווארי – רגישות עפ"י שרירים אחוריים וטרפציוס דו"צ. תנועות מוגבלות בסוף הטווח", והתובעת הופנתה לפיזיותרפיה ולרפואה משלימה. לאחר כחודשיים נוספים, ביום 03.05.10, רשם אותו אורתופד: "סיימה פיזיותרפיה, בהטבה חלקית". בימים 03.05.10 ו-12.07.10 נרשמו הפניות חוזרות לפיזיותרפיה.
כשנה וחצי לאחר התאונה השנייה, ביום 30.05.11 רשם האורתופד בהפניה למרפאת כאב ולמרפאה ברפואה משלימה: "התגברות הכאב בצוואר בישיבה ממושכת. בדיקה – ע"ש צווארי - רגישות עפ"י שרירים אחוריים וטרפציוס דו"צ. תנועות מוגבלות בסוף הטווח".
בשנים הבאות מ-2011 ועד 2016 (בדילוג על 2014) התובעת חוזרת ומבקרת אצל הרופאים ומתלוננת על כאבים במיוחד בעמ"ש צווארי, כשהיא מופנית לטיפולים ברפואה משלימה. בדיקת EMG מיום 15.7.15 פורשה כתקינה, כך גם בדיקת מיפוי עצמות מיום 16.2.16 היתה תקינה.
התובעת מפנה לכך שלאחר התאונות נאלצה לבצע עשרות טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, וטיפולים אלטרנטיביים, אשר לא היטיבו עמה.
חוות הדעת הרפואית וחקירת המומחה
המומחה הרפואי שמונה בנדון מטעם בית המשפט בדק את התובעת ביום 7.11.16. בפרק 'סיכום ומסקנות' שבסיפא לחוות הדעת שנתן, קבע המומחה כי התובעת נפגעה במנגנון צליפת השוט בשתי התאונות. עוד הבהיר המומחה: "בצילום CT של עמ"ש צווארי, שבוצע כ-7 חודשים אחרי התאונה הראשונה, נראית בליטת דיסק-אוסטאופיט אחורי- שמאלי ברווח הבין חולייתי 5-6 C, ללא סימנים לפריצת דיסק. אני מעריך כי מדובר בשינוים ניווניים ברווח הבין חולייתי, ללא קשר לחבלה". בהמשך הפרק, מציין המומחה כי בדיקת EMG לגפיים העליונות ובדיקת מיפוי עצמות אשר בוצעו לתובעת נמצאו תקינות. ומסכם: "כיום מתלוננת על כאבים בצוואר הקורנים לשכמות ובבדיקה נמצאה הגבלה קלה בתנועות הצוואר בסיבוב לשמאל ובכיפוף קדימה".
על בסיס האמור, מעריך המומחה כי לתובעת נגרמה "עקב הפגיעה במנגנון של צליפת שוט בשתי התאונות" נכות צמיתה בשיעור 10%, לפי הוראת סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), שנוסחו: "הגבלת התנועות בעמוד הצוארי בצורה קלה".
בהמשך עובר המומחה לדון בתלונות התובעת לגבי כאבים בגב תחתון. הוא מזכיר כי "בבדיקותיה על ידי הרופאים לאורך הזמן ובטיפולי הפיזיותרפיה והרפואה המשלימה, צוין באופן עקבי על כאבים בגב תחתון". ומוסיף: "מתלוננת גם כיום על כאבים בגב התחתון ועל קושי בישיבה ממושכת. בבדיקתה נמצאה רגישות במישוש בגב האמצעי והתחתון".
"לאור העקביות ברישום על כאבי גב תחתון לאורך זמן" מעריך המומחה שנגרמה לתובעת נכות צמיתה נוספת - בשיעור 5%, לפי הוראת סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות המל''ל, בהתאמה; היינו, המומחה מצא לייחס לתובעת – מחצית משיעור הנכות שמורה הסעיף במקרה של " הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני בצורה קלה".
בשל האמור לעיל, מעריך המומחה, כי נכותה הצמיתה המשוקללת של התובעת בעקבות שתי התאונות היא 14.5% [10% +5% בשקלול]; בגין כל תאונה – מחצית (7.25%).
הנתבעים מצאו לזמן את המומחה לחקירה בבית המשפט. בחקירה מטעם הנתבעים אישר המומחה כי בעת שבדק את התובעת לא מצא אצלה ספאזם צווארי בבדיקה . אזכיר, כי ספאזם תופעה של התכווצות שרירים שנגרמת בשל כאב; במקרה הנדון - באזור הצווארי. עם זאת, המומחה מוצא להסתייג מול קו החקירה שמייחס חשיבות להיעדר הספאזם, ומשיב ל-ב"כ הנתבעים בלשון: "אני מקבל את הידע הרפואי שלך בערבון מוגבל. אני לא חושב שאם יש למישהו כאב בתנועה מסוימת, חייב להיות לו ספאזם. נכון שכאשר אתה נפצע, יש לך מקור לכאב חריף ויופיע לך ספאזם, כלומר הגנה בפני תנועה, אבל בשלב הלא חריף אין ספאזם ויש לך כאב" [בעמ' 23 לפרו'].
אעיר, כי לנוכח עדותו של המומחה לענין סבירות היעלמותו של הספאזם בענייננו במועד בדיקתו, כאמור, נשאלת השאלה מדוע לפי רישומי המומחה בחוות דעתו - ביום 5.7.15, כחמש וחצי שנים לאחר התאונה השנייה, רושם מומחה לכירורגיה אורתופדית לגבי התובעת "רגישות, ספזם שרירי פארורטברלי, פאריסקפולרי, פאראסטזיות ביד ימין", וביום 14.2.16, קרוב לשש שנים לאחר התאונה השנייה, ופחות משנה טרם מועד בדיקת התובעת על ידי המומחה מטעם בית המשפט, רושם אותו מומחה לכירורגיה אורתופדית: "רגישות ספזם שרירי פארורטברלי ע"ש צווארי, גבי מותני, הגבלה בתנועות". היינו, לא הובהר בחוות דעת המומחה ולא בעדותו, השאלה המתבקשת מההסבר שמצא ליתן בחקירתו להיעלמות הספאזם; והשאלה היא: מדוע אותו הספזם שמצוין כקיים ברישומי הבדיקות של התובעת על ידי רופא מומחה בתחום הכירורגיה האורותופדית - הסמוכים למועד בדיקת התובעת על ידי המומחה ורחוקים שנים לא מעטות ממועד התאונה, לא נמצא על ידי המומחה בבדיקתו.
בנוסף, הנתבעים מפנים לכך שאף שהתובעת התלוננה אצל המומחה על נימול "בקדמת הזרועות ובגב כפות הידיים", בדיקת הEMG שנערכה לה ביום 15.07.15 פורשה כתקינה. אעיר, בהקשר זה, שלא ראיתי במסמכים הרפואיים שהוצגו בנדון, ואף המומחה איננו מפנה לכך, תלונה בענין "נימול" בידיים (להבדיל מהקרנה של כאב), ולראשונה ראיתיה כרישום תלונה של התובעת בבדיקתה אצל המומחה.
לא נעלם מעיני, שלאחר שהמומחה מאשר בחקירתו שבדיקת הEMG (שמטרתה לאתר לחץ עצבי נוירולוגי) - היתה תקינה, הוא מוצא לציין בחקירתו, מה שלא ציין בחוות דעתו, שלפי הסעיפים החדשים שעודכנו בנוירולוגיה בדיקת EMG " לא משחק כמעט כלום לא לחיוב ולא לשלילה". לעדותו, "במקרה של "צליפת שוט" יש הפרעות שאין להן הסבר גופני והירדמות בידיים יכולה להיות אחת מהסימנים האלה". דא עקא, לא שוכנעתי מעיון במסמכים הרפואיים "מזמן אמת" ומהעדויות, שאכן עובדתית המנגנון של התאונה השניה (נפילה על הגב במונית, כאמור) היה של "צליפת שוט", ומכל מקום, תלונה על "נימול" לא הופיעה לאחר התאונה הראשונה שהיתה "צליפת שוט", וכאמור, מופיעה לראשונה ברישומי המומחה את תלונות התובעת בעת בדיקתה על ידיו.
הנתבעים מפנים עוד לכך, שבחקירתו מבהיר המומחה גם כי הממצאים של הבלט דיסק צווארי שהתגלה אצל התובעת בבדיקת ה- CT מיום 16.11.08 אין להם השלכות לענין בחינת הקשר הסיבתי של גרימת התאונה למגבלה בתנועות עמ"ש צווארי במקרה שבענייננו. מעדות המומחה עולה שהוא מסכים, שלנוכח מיקומו של בלט הדיסק והעובדה שיכול שהוא לוחץ על העצבים, הוא יכול להיות הגורם למגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי בענייננו [עמ' 22 לפרו']. כאן המקום להעיר, שמאידך, בחקירת המומחה על ידי התובעת הוא מאשר שמחקירתו עולה ששינויים ניווניים שהיו קיימים אצל התובעת טרם התאונה היו א-סימפטומיים [עמ' 26 לפרו'],
הנתבעים מפנים עוד לכך, שהמומחה מאשר בחקירתו, שמתוך שש תנועות צוואריות אפשריות שנבדקות במסגרת הבדיקה הקלינית שמבצע האורתופד כשגרה לאחר חבלה בתאונת דרכים (צידוד ימינה, צידוד שמאלה, סיבוב ימינה, סיבוב שמאלה, כיוף קדימה ויישור לאחור), מצא המומחה שהתובעת לוקה רק בשתי תנועות – סיבוב שמאלה וכיפוף קדימה , וגם בהן - מדובר רק בהגבלה קלה [עמ' 22 לפרו'].
בחקירה מטעם התובעת, הציג בא-כוחה למומחה מסמך מאוחר, מנובמבר 2018, שבו רשומות תוצאות בדיקת הפיזיותרפיסט, לפיהן בבדיקת ROM הגבלת התנועה בצווארה של התובעת היא בשלושת סוגי התנועות, והכאב הוא לכל אורך התנועה [עמ' 25 לפרו']. מדובר במסמך שהנתבעים התנגדו להגשתו, לרבות לאמינותו; ואפשרתי להגישו לעצם קבלת הטיפול הפיזיותרפיה ולאפשר למומחה לתרגם את האמור בשורה מסויימת בו, זאת – "בכפוף להסתייגויות של ב"כ הנתבעת בכל הקשור למשקל של מסמך כזה או למשמעותו לענייננו".
אפנה לכך שבנסיבות ענייננו, מדובר במסמך שאין להעניק לו משקל רב, מאחר שניתן במועד מאוחר ממועד חוות הדעת, ולאחר שמומחה קבע בחוות הדעת את הגבלת התנועה החלקית בלבד בעמ"ש צווארי, כאמור. המסמך לא עמד בפני המומחה בעת בדיקת התובעת, וגם לא – טרם חקירתו בבית המשפט. כשהוצג המסמך למומחה בבית המשפט, המומחה לא נשאל, אלא לגבי פרשנות הכתוב בו. היינו, המומחה לא אישר בחקירתו שמצבה של התובעת הוא אכן כפי האמור במסמך. כאמור, בחקירתו בענין הבדיקות שהוא ערך לתובעת, אישר המומחה שמצא לה הגבלה קלה רק לגבי שתי תנועות מסוימות בלבד, כאמור. על מנת לאשר את תוצאות הבדיקה שבמסמך הנוסף, היה על מי שמבקש לעמת אותו מול טענה ששגה בבדיקתו או שהמצב הוחמר - לבקש שהמומחה יבצע בדיקה חוזרת של התובעת וימסור השלמה לחוות דעתו; מה שלא נעשה.
עוד אישר המומחה בחקירתו כי אין לתובעת כל הגבלה בתנועות בעמ"ש מותני [עמ' 23 לפרו']. הוא מבהיר כי בעצם את הנכות בענין עמ"ש מתני ייחס לתובעת - בזכות הרצף של התלונות של התובעת על כאבים, והאמינות שהוא מצא לייחס לה.
בחקירה מטעם התובעת, כשנשאל המומחה מטעם התובעת "מצבה (של התובעת) היום הוא כתוצאה מהתאונה?" ענה "כן, כך אני חושב." וכשנשאל "האם אתה חוזר בכך במשהו מחוות דעתך?" ענה "לא".
הנכות הרפואית
על פי הדין, "בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה" [ ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164, 168].
בענין ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.05), מובהר כי דין זה חל גם בתביעות על פי הפלת"ד:
"אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5).
הצדדים אינם חולקים על כך שאף שלפי הדין המפורש המומחה איננו כבול לתקנות המל"ל, "הפרקטיקה שהתפתחה היא כי הנכות נקבעת על פי תקנות המל"ל. פרקטיקה זו התפתחה כיוון שתקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, קובעת כאחד המודדים לחישוב נזק שאינו נזק ממון את אחוזי הנכות של הנפגע כפי שנקבעו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות המל"ל (א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת, תש"ס-1999), עמ' 540)" [ע"א (המחוזי בירושלים) 9044/07 יצחק בן יצחק נ. הפול (פורסם; 9.9.07).]. מכל מקום, היעדר הוראה מפורשת זו בולט על רקע קיומה בחוקים אחרים שמזכים בפיצויים בגין נזק גוף.
על רקע האמור לעיל, טוענת התובעת כי הואיל ובענייננו עמד המומחה בחקירתו על הדעה שנתן בחוות הדעת, אף אם ביסס את קביעותיו גם על תלונות התובעת לגבי כאבים בעמ"ש צווארי ומותני - שלא מפורשות כאינדיקציה לנכות שבסעיפי הליקוי שקבע בחוות דעתו, ראוי שבית המשפט יאמץ את ממצאיו וקביעותיו.
לעומת טענות התובעת לעיל, מפנים הנתבעים לכך, שלעמדתה, הנכות שהמומחה "העניק" לתובעת בענייננו איננה אך נדיבה, אלא שאיננה מבטאת את מצבה הרפואי האמיתי של התובעת כתוצאה מהתאונה. הנתבעים טוענים, כי הגם שלפי הדין המפורש המומחה איננו מחוייב להוראות הסעיפים שבתוספת לתקנות המל"ל, הרי שבית המשפט, בבואו לקבוע את הנכות הרפואית מחוייב לאחידות, לאמת מידה שתוודא כי כולם שווים לפני החוק.
אכן, לאחידות ביישום הדין בנסיבותיה של כל מחלוקת המובאת לפתחו של בית המשפט, ולקביעת אמות מידה מקובלות לבחינתו של יישום זה, חשיבות עליונה בהקניית תחושת הוודאות שכולם שווים לפני החוק. וודאות זו היא חלק מתחושת היציבות שמקנה שלטון החוק. הצורך ביציבות פסיקת בית המשפט, בוודאותה ובהמשכיותה, הוכר בפסיקה; ביציבות זו יש משום מענה להסתמכות שקיימת אצל כל אזרח על פעולת המערכת השיפוטית, שמקופלת בה ציפיה לשיוויון בפני החוק, גם בקביעות הדין במשפט האזרחי לגבי זכאותו לפיצוי של נפגע בנזק גוף, לרבות – בתביעות על פי חוק הפלת"ד.
בשל האמור לעיל, גם אם הדין לגבי קביעת הנכות ברפואית בגין תאונת דרכים העולה מהוראות חוק הפלת"ד והתקנות על פיו איננו מחייב מפורשות את המומחה שממונה על פי החוק להתלות בהוראות הסעיפים שבתוספת לתקנות המל"ל, אני מוצא כי את ההנמקה של בית המשפט לקביעת הנכות הרפואית יש לבצע על פי המקובל, למול המבחנים השונים שסעיפים אלה מעמידים למול מצבו הרפואי של נפגע בנזק גוף, שמבקשים להעריך את נכותו.
אקדים ואומר, כי לאחר עיון בחוות דעת המומחה, בחקירתו, ובטענות הצדדים כמפורט לעיל, אני מוצא קושי לאמץ את חוות דעת המומחה כמכלול. קושי ראשון בענייננו, הוא היעדר ההדרגתיות ביישום של הממצאים של המומחה לגבי הגבלת תנועה במקרה שבו נמצאה הגבלה בחלק מסוים בלבד מהתנועות בעמ"ש צווארי. בעצם, מעיון בחקירתו של המומחה ניתן ללמוד, שהוא מסכים שעקרונית במצב של חלקיות בממצאים בענין הגבלת התנועה של עמ"ש צווארי, מקובל לייחס לנפגע בתאונת דרכים שיעור נכות מותאם של חלק מהנכות שמייחסת הוראת סעיף 37(5)(א) לתוספת לתקנות המל"ל , שנוסחו: "הגבלת התנועות בעמוד הצוארי בצורה קלה". בחקירתו מוצא המומחה להסביר מדוע לא מצא עקרון זה, שמקובל עליו, כאמור, ביטוי בקביעת הנכות בעמ"ש צווארי במקרה של התובעת. לנוכח הממצאים החלקיים בלבד מולם מעומת המומחה בחקירתו בכל הקשור להגבלת התנועות בעמוד השדרה הצווארית, מוצא המומחה בעדותו להעמיד את תלונותיה החוזרות של התובעת על כאבים - כבסיס לייחוס שיעור הנכות המלא שמקנה סעיף הליקוי בגין "הגבלת התנועות בעמוד הצוארי בצורה קלה"; כשבפועל, בשל הנסיבות שציין - הוא משווה את שיעור הנכות שהוא קובע לתובעת, לזה שלפי הוראות סעיפי הליקוי ניתן למי שנמצא מוגבל בכל מישורי התנועות שנבדקות בהקשר זה.
ודוק. לא נעלם מעיני, שבענין זה של ייחוס משמעות לחלקיות של הגבלת תנועות בכל הקשור לענין קביעת שיעור הנכות, אמנם קיימת מחלוקת בפסיקה; אך לתפיסתי (שנראה שהיא גם תפיסתו העקרונית של המומחה) - נכון לאבחן ולהבדיל בשיעור הנכות שנקבע בגין הגבלות שונות בהיקפן שנמצאים אצל נפגעים שונים בבדיקה הקלינית של טווחי התנועה על ידי האורתופד המומחה שממונה בתיקי הפלת"ד. תפיסה עקרונית זו עולה בקנה אחד גם עם החשיבות שלטעמי יש לייחס להנמקה בהירה, אחידה ומבדלת בייחוס הנכות הרפואית בכל תביעה ותביעה המוגשת מכוח חוק הפלת"ד.
לשלמות התמונה, ולביסוס התפיסה בה אני אוחז למול המחלוקת שבפסיקה, אין לי אלא לצטט מההנמקה הבהירה שנתנה כב' השופטת אורלי מור-אל בהתייחס לשאלה העקרונית העולה בענייננו, וזאת - בענין ת"א 60780-12-16 פלוני נ. שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 4.6.19; ב-ס' 11):
"מן הפסיקה, עולה, שקיימות שתי גישות לקביעת הנכות כאשר קיימת הגבלה קלה בחלק ממישורי עמוד השדרה - האחת שאינה מתחשבת במישורי התנועה בעמוד שדרה וקובעת 10% נכות גם אם יש הגבלה רק בחלק מהתנועות, והאחרת הקובעת נכות רפואית מתואמת מקום שקיימת הגבלה רק בחלק ממישורי התנועה (ראו לדוגמא, פסקי הדין של השופט ברוזה, הדוגל בגישה הראשונה (תא (ב"ש) 43814-07-15 ש.ד נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (27/11/17); תא (ב"ש) 59518-01-16 ג. ר. ח נ' משה ליב (17/1/18)).
דעתי, כדעת הדעה השנייה. לטעמי עיון בלשון התקנה, מביא דווקא למסקנה, שהפירוש הנכון הוא שיש להתאים את הנכות למצב הרפואי ולפגיעה במישורי התנועה השונים והלכה למעשה רוב רובם של המומחים כך נוהגים וכך גם נוהגות הוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי.
תקנה 37(7)א', קובעת, שיש להעניק 10% נכות בגין "הגבלת התנועות בעמוד השדרה המתני בצורה קלה " (ההדגשה לא במקור – א' מ') – הווה אומר "תנועות" ברבים ולא "תנועה" ואף לא "אחת מן התנועות", ומשכך, פרשנות לשונית של התקנה מביאה דווקא למסקנה הפוכה לפיה מקום בו יש הגבלת תנועה רק במישור אחד מתוך מישורי התנועה של עמוד שדרה מותני או בחלקן, הרי שלכאורה אין לקבוע נכות.
לשיטתי, אין זה הגיוני להשוות את מצבו הרפואי של מי שיש לו הגבלה במישור אחד, שניים או שלושה, למי שיש לו הגבלה בכל המישורים. לו ביקש המחוקק להסתפק בהגבלה במישור אחד הרי שהיה כותב מן הסתם "הגבלת תנועות באחד מן המישורים בעמוד השדרה" לא כך נכתב.
כבודם של פסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ התובע במקומם מונח ואולם מדובר בפסקי דין של בית משפט שלום שאינם מנחים ולבטח אינם מחייבים, למול פסיקה זו קיימת פסיקה הפוכה, לפיה יש להתחשב במישורי התנועה בעת קביעת הנכות.
ראו לדוגמא את פסק הדין בת"א 4321-09-12 אגבאריה נ' אגבאריה ואח' (31/1/16), שניתן על ידי השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד, שם דובר אמנם בהגבלת תנועות בעמוד שדרה מותני ואולם נוסח הסעיף והפרשנות המתבקשת זהים. השופטת קבעה, שלא נפלה כל טעות בפרשנות המומחה את לשון התקנה בדבר הפעלה חלקית של הוראות התקנה בהתאם להגבלה במישורי התנועה השונים ועמדה על כך שביסוד הפרשנות המתבקשת על ידי התובע, ניתן להגיע למסקנה הפוכה לפיה משלא נמצאה הגבלת תנועות בכל מישורי התנועה, הרי שאין נכות כלל.
השופטת ציינה שקביעת נכות מותאמת על ידי המומחים מטעם בית המשפט כמו גם על ידי וועדות המוסד לביטוח לאומי, היא נוהג נפוץ, מקובל וחיובי שיש בו כדי לסייע לנפגעים ולא לקפח אותם, שאם לא כן יתכן שלא היו נכנסים כלל בשערי התקנות.
כך גם במקרה דנן, מחוות הדעת, עולה שהמומחה התרשם שנכותו של התובע אינה מגעת לכדי מלוא הנכות הקבועה בתקנה, שכן אין מצבו הרפואי של התובע כמי שסובל מהגבלת תנועות בחלק ממישורי התנועה, שווה למצבו של מי שסובל מהגבלת תנועה בכל המישורים בעמוד שדרה צווארי. קביעה זו, הגיונית, הגונה ומתיישבת עם לשון התקנה ואיני רואה להתערב בה. במיוחד כך כאשר התובע לא מצא לנכון לחקור את המומחה או לשלוח לו שאלות הבהרה".
אם בהקשר של עמ"ש צווארי נסמך המומחה בענייננו על הכאבים לגביהם מתלוננת התובעת כהשלמה לנכות החלקית והמותאמת שכאמור נכון היה בנסיבות לייחס לה, הרי שאת הנכות בגב התחתון שהוא קובע לתובעת, הוא מבסס על תלונותיה לגבי כאבים - לבדם. כך, ללא כל ממצאים קליניים לגבי הגבלת תנועה או ממצאים הדמייתיים כלשהם, "לאור העקביות ברישום על כאבי גב תחתון לאורך זמן" ו"רגישות במישוש בגב האמצעי והתחתון" בבדיקתו הקלינית, מוצא המומחה לקבוע שנגרמה לתובעת נכות צמיתה נוספת - בשיעור 5%, לפי הוראת סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות המל''ל, בהתאמה – מחצית שיעור הנכות שמורה הסעיף הרלוונטי במקרה של "הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני בצורה קלה".
הבניית נכות רפואית על תלונות לגבי כאבים כפי שמנמק המומחה, מציגה קושי בענין האחידות ביישום הדין. אזכיר, כי בתלונות על כאבים מדובר בעדות סובייקטיבית, שגם אם מקבלים אותה וגם אם מייחסים לה אמינות, קיים קושי אמיתי במדידתה ובהגדרת אמת המידה ברורה שמשמשת בבסיס קביעת שיעור הנכות בגינה. המומחה הרפואי – ברמה העובדתית, ובעקבותיו בית המשפט - ברמה העובדתית-משפטית, נדרשים לפעולות של הפעלת שיקול דעת, שאין לה בסיס ברור להשוואה, ומכאן – עשויה לפגוע באחידות ביישום הדין.
על מנת להיטיב להבין את הדילמה שמונחת לפתחו של בית המשפט, ראוי לבחון תחילה מקרה, שבו לתלונות לגבי הכאבים אין כל אישוש בתוצאות בדיקות בלתי תלויות או בבדיקה הקלינית של טווחי התנועה; היינו כשהראיה הסובייקטיבית איננה נתמכת בראיה אובייקטיבית. בהקשר זה, ראוי לצטט את אימרתו של כב' השופט זילברטל במקרה שבו בפני המומחה מטעם בית המשפט בתיק פלת"ד היתה עדות על תלונות על כאבים (ולא – ממצאים נוספים): "נראה, כי בהעדר ממצאים של הגבלה בתנועה ובביסוס הנכות על תלונות התובע בדבר כאבים, יש כבר משום הליכה לקראת התובע" [ת"א (י-ם) 1426/99 אשר כהן נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 15.5.2002)].
ראיתי את טענות המומחה כי הזמנים השתנו, ומשום שתחום רפואת הכאב התפתח ותפס תאוצה, יש לדעתו ייחס נכויות בגין תלונות על כאבים, גם בהיעדר ממצא אובייקטיבי. לא ראיתי ביסוס רפואי-עובדתי ברור לטענה זו. עם זאת, אני מוכן לקבל שיש להתחשב, ברמה מוגבלת, בריבוי תלונות על כאבים המתמשך לאורך זמן בעת שקילת שיעור הנכות הרפואית. מהו המשקל ומה השיעור שיש לייחס לתלונות על כאב בקביעת הנכות?
לצורך ההשוואה, נעיין בתקנות שהותקנו מכוח סעיפים 10(ב) ו-48 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים"); זאת, מתוך מודעות לכך שמדובר בחוק ובתקנות, שמטרתן שונה מסעיפי הליקויי שבתוספת לתקנות המל"ל בענייננו.
מעיון בתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל – 1969 עולה, כי ניתן להכיר בנכות גם כאשר מדובר ב"כאבים כרוניים מתועדים ללא ממצא אורגני וללא הגבלה בתנועה", ובלבד שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של מחלה או חבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו הצבאי; ובלשון תקנה 37(2) לתקנות אלה, יש להכיר במקרה כזה בנכות בשיעור של 1% (בלבד) בגין :
"(2) הגבלת התנועות בעמוד השדרה
א. הגבלת התנועות בעמוד השדרה הצווארי (Cervical Spine)
I. כאבים כרוניים, מתועדים, ללא ממצא אורגני וללא הגבלת תנועות 1%
II. הגבלה מזערית 5%
...

ג. הגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני (Lumbar Spine)
I. כאבים כרוניים, מתועדים, ללא ממצא אורגני וללא הגבלת תנועות 1%
II. הגבלה מזערית 5%".
תקנה דומה קיימת לגבי עמוד שדרה מותני. אם כן, ניתן לראות כי תפיסת מתקין התקנות ביחס לפיצויי חיילים על פי חוק הנכים, אף אם הם בשירות של קבע, היא שתלונות על כאבים לבדם, ובלבד שהם כרוניים ומתועדים, מזכים בנכות בשיעור של אחוז אחד בלבד; ושכדי שחבלה בגב תזכה בנכות שעולה על 1%, יש לבסס לפחות ממצא של "הגבלה מזערית".
למען הדיוק, כאן ראוי להזכיר את ההבדל הבסיסי בין הסדר הפיצוי לחייל שנפגע לזה של הנפגע בעבודה. בענין רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' גלעד דוקטורי (פורסם; 20.6.05; בעמ' 36) נאמר בענין ההבדל הזה:
"לעומת זאת, תכליתו של חוק הנכים לגמול למי שנפגע בשירות הגנתה של המדינה בתורת חוב מוסרי של החברה בישראל למי שקיים את חובתו כלפיה. לפיכך, הזכאות לגמלאות על פי הסדר זה אינה תלויית מצב כלכלי, וזכאים לתגמול גם אלה אשר לאחר פגיעתם מצבם בכי טוב ולא נפגע כושרם להשתכר. (מילר, פרוקצ'יה, קרצ'מר, שם, עמ' 43, נדב, שם, עמ' 15-58; גל, בטחון סוציאלי בישראל, עמ' 70). מכאן גם השוני בהגדרת המושגים "נכה" או "נכות" בסעיף 1 לחוק הנכים לעומת "נכה עבודה" או "נכה" כללי על פי סעיפים 103 ו- 195 ל חוק הביטוח הלאומי. "נכה" על פי חוק הנכים הוא מי שאיבד כושר לפעול פעולה רגילה, גופנית או שכלית כתוצאה מפגיעה בשירות ועקב שירות. לענין זה אין כל משמעות לאובדן כושר השתכרות או אובדן הכנסה, ואין מטרת התגמולים להבטיח רמת קיום מזערית של האדם. הדגש הוא על מגמה לפצות אדם על פגיעתו ללא קשר הכרחי לפגיעה בכושר השתכרותו. לעומת זאת, נכה עבודה מוגדר כמי שעקב הפגיעה בעבודה נפגע כושרו לעבודה, ונכה כללי הוא מי שכתוצאה מליקוי נפגע כושרו להשתכר".
מהאמור עולה, כי אמנם מטרת התקנות שמותקנות מכוח שני החוקים – חוק הנכים וחוק המל"ל – שונה; אך לענייננו אני מוצא כי ניתן ללמוד מהאפיון שקובע מתקין התקנות שנקבעות לפי חוק הנכים (כבסיס לגמול בגין חוב מוסרי של החברה לחייל) כתנאי להכרה בתלונות על הכאבים – לבדן – כנכות, שהוא: "כאבים כרוניים, מתועדים", ומהמשקל שהוא מייחס להן, שבאופן יחסי לכל פגימה אחרת - הוא נמוך מאוד.
אם נחזור לפסיקה לפי חוק הפלת"ד, נזכיר כי בהיעדר ממצאים נוספים והגבלות בתנועה, או מחלה מוגדרת (כגון פיברומיאלגיה), לא מקובל לראות בתלונות על כאבים לבדם נכות רפואית. במקרים בהם קיים בעקבות תאונת דרכים ריבוי תלונות על כאבים, ללא ממצאים תומכים וללא הגבלה בתנועות, נוטה בית המשפט לראות בכך תופעה של כאב וסבל, ולא נכות רפואית צמיתה; זאת, כנראה, מתוך הבנה ש"אין לשלול את האפשרות כי אף חבלה כהה תגרום נזק, המתבטא במכאוב בלתי נסבל" [ע"א (נצ') 1184/05 שאדי שיבלי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 15.2.06) (ענין "שאדי")]. אעיר, כי בענין שאדי, במאובחן מענייננו, נקבע כעובדה כי הכאבים חלפו (לפחות - בעת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי).
אם נחזור לענייננו, אזכיר כי התובעת עצמה בקשה בנדון מינוי מומחים רק בתחומים: האורתופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. ביום 11.4.16 מונה מומחה בתחום האורתופדיה בלבד, והתובעת לא מצאה לערער על קביעה זו. גם הכאבים שהתובעת מתלוננת עליהם בקשר עם עמ"ש צווארי, ממילא יכולים להיות מוסברים, אם לא כולם, לפחות - בחלקם, בשל הצורך להתגבר בפעילות היומיומית על הגבלת תנועה חלקית - בכיוון של שתי תנועות, כאמור; כך שנשאלת גם השאלה העובדתית האם יש בכאבים שהתובעת מתלוננת עליהם כדי להוסיף תוספת מהותית על הגבלת שתי התנועות.
מאידך, כפי שמפנה המומחה, עולה מהמסמכים הרפואיים, שתלונותיה של התובעת על כאבים וביקוריה אצל רופאים ומטפלים בפיזיותרפיה וברפואה משלימה, מרובים יחסית, ועקביים. אמנם הנתבעים מפנים לכך שמתן משקל לריבוי של תלונות התובעת ושכיחותן פוגעת בשיוויון מול אותו תובע בפלת"ד, שמתאפק ולא נוטה לפעילות רבה בכל נושא הטיפול והתיעוד של בעיותיו וכאביו, אך בעקבות ריבוי התלונות על כאבים בענייננו - משקל מסוים, אני מוצא שיש ליתן להן בקביעת הנכות הרפואית; משקל מצומצם יותר מזה שנתן המומחה בענייננו.
גם אם הכאבים נגרמים בשל ממצא אובייקטיבי לא קשור של לחץ על השק הדורסלי בעמוד שדרה צווארי לאחר התאונה, בהעדר תלונות לגבי עמוד שדרה צווארי קודם לתאונה, ובשל האפשרות ששינוי ניווני הפך בעקבות התאונה סימפטומטי, באתי לידי מסקנה, כי הוגן ונכון להתחשב בתלונות התובעת על כאב – אך עד רמה מסוימת; התחשבות שניתן לעגן בסעיפי תקנות המל"ל, ולו - בהתחשב בהוראות סעיף 35 (1) - מותאם.
עם זאת, יובהר כי לנוכח המפורט לעיל, והיעדרו של סעיף שמקנה נכות בגין תלונות על כאבים, אינני מוצא שמשקלם של התלונות על כאבים בקביעת שיעור הנכות בענייננו יכול להיות משמעותי. קביעה זו נתמכת במה, שכאמור, ניתן ללמוד מהשיעור הזעום של הנכות שניתנת בגין תלונות על כאבים בתקנות מכוח חוק הנכים, כאמור, והן באשר יש להתחשב בכך שבכל הקשור לעמוד השדרה המותני בענייננו - אין ממצאים קליניים או אבחנתיים שמקימים נכות (קיימת רק רגישות בנגיעה), ובכך שבייחס לעמוד השדרה הצווארי, כאמור, הנכות שנמצאה בבדיקות הגבלת התנועה היא חלקית בלבד.
זהירות נוספת שעלי לנקוט עולה מעצם התרשמותי שלתובעת נטיה מסוימת להאדרה במסירת עדותה, וכי, בכל מקרה, בכל הקשור לתקופה שמשנת 2014 ואילך – אין די ב"עדות בעל דין יחידה", בענין שהוא סוביקטיבי. בכל הקשור לראיות אובייקטיביות לתמיכה בעדותה הסובייקטיבית שאמנם קיבלה ביטוי במסמכים הרפואיים, אפנה לכך שהעדים שהובאו מטעם התובעת מתארים תלונות שלה על כאבים והיעדרות מעבודה בגין בדיקות וטיפולים; אך אדגיש כי הם מעידים לגבי היכרות עם התובעת בתקופות זמן חלקיות, שבכל מקרה - מסתיימות בדצמבר 2013; היינו – לפחות כשלוש שנים טרם בדיקתה על ידי המומחה. ולמול כל אלה, אין מחלוקת, כי לבד מהפוגה אחת, התובעת עבדה משך השנים (עד שעזבה מרצונה, להגדרתה "בהסכמה", את המעסיק האחרון ביוני 2018), וסך שכרה עלה בהתמדה.
לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים של חדרי המיון ושל הבדיקות והטיפולים שעברה התובעת בהמשך הדברים, בחוות הדעת שנתן המומחה הרפואי בנדון, בחקירתו ובראיות האחרות בתיק זה, ולאור כל האמור בפרק זה לעיל, מצאתי לסטות מהקביעות של הנכות הצמיתה שקבע המומחה בחוות הדעת שנתן בנדון, ולקבוע שיעור נכות שישקף את הצורך באפיון הדרגתי ומדויק יותר של בסיס הנכות, תוך שקלול מאוזן של הממצאים החלקיים שנמצאו אצל התובעת. בהתאם, אני מעמיד את שיעור הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת על 10%; המורכבת מ-7% בגין נכות בעמו"ש צווארי, ו-3% בגין נכות בעמ"ש מותני [משוקללת 9.79% - בעיגול].
אשר על כן, אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונות היא בשיעור 10% בגין נכויותיה בתחום האורטופדי; בגין כל תאונה – מחצית (5%).
ג. הסוגיה התפקודית
תקופת העבודה במשרד רואה החשבון
התובעת, ילידת 1979, רווקה ללא ילדים, היא רואת חשבון במקצועה מאז 2008. במועד התאונה הראשונה, 25.04.08, עבדה התובעת כרואת חשבון מתחילה במשרד רואה חשבון בו גם התמחתה.
בן זוגה לשעבר של התובעת (עד דצבמר 2008) הצהיר, כי לאחר התאונה הראשונה עברו להתגורר אצל הוריה של התובעת, מאחר שהייתה זקוקה לסיוע ולסיעוד, שכללו עזרה בקימה וישיבה, מקלחת, הליכה, סחיבה של חפצים, הסעה לטיפולים רפואיים משלימים ולביקורי רופאים. לאחר כחודשיים עברו בני הזוג לדירה משלהם. בן הזוג מצהיר כי במהלך תקופה זו המשיכה התובעת להתלונן על כאבים, הפרעות שינה, קושי בביצוע מטלות הבית, ותסכול לגבי קשיים בביצוע המטלות בעבודתה. בני הזוג נפרדו בדצמבר 2008 [בתצהירו, סומן כ-ת/1].
לגרסת התובעת, לאחר התאונות התקשתה בישיבה, הליכה ועמידה לאורך זמן. איכות השינה שלה נפגעה, היא התקשתה להתרכז בעבודתה וסבלה מכאבים. לעדותה, מצב זה השליך ישירות על עבודתה, שכן התקשתה להשתתף בישיבות ובפגישות, לשבת במשרד שעות ארוכות ואף לשאת קלסרים ומסמכים במהלך היום.
מהראיות עולה כי גם לאחר התאונות שמרה התובעת על מקום עבודתה. בתצהיר שנתנה מנהלת משאבי אנוש במשרד רואה החשבון בו עבדה התובעת (להלן: "המנהלת"), מצהירה המנהלת כי התובעת הייתה "מהעובדות המסורות והמוצלחות במשרד. כל עובדי המשרד תפסו ממנה וצפו לה קריירה מצליחה וזוהרת בתחום ראיית החשבון" [תצהירה סומן כ- ת/2]. המנהלת מצהירה גם כי התובעת התלוננה רבות על כאבי צוואר/ גב, הייתה נוטה לקום רבות מהכיסא "הרבתה להגיע עם צוואר ו/או גב תפוסים. ברוב הפעמים בימים שכאלו היתה יוצאת במהלך יום העבודה כדי לקבל טיפולים או שמסיימת את עבודתה מוקדם". לדעתה, התובעת התקשתה לעמוד תחת העומס ובלחץ, והיא מאמינה שלולא החבלות בתאונות "הקריירה המקצועית של התובעת היתה מצליחה יותר".
עוד עולה מהראיות שבעקבות התאונות שעברה - שכרה של התובעת במשרד רואה החשבון בו עבדה החל מנובמבר 2005 - לא ירד . שכרה במשרד רואה החשבון טיפס בהדרגה, כמפורט להלן:
סך של 4,967 ₪ ברוטו לחודש בממוצע בשנת 2006 - שנת ההתמחות הראשונה במשרד רואה החשבון;
סך 7,105 ₪ ברוטו לחודש בממוצע בשנת 2007 - שנת ההתמחות השניה במשרד רואה החשבון;
סך של 11,368 ₪ ברוטו לחודש בממוצע בשנת 2008 - כרואת חשבון מתחילה במשרד רואה החשבון – היא השנה שבה ארעה התאונה הראשונה (25.4.08); אעיר, כי התובעת מצהירה שהשתכרה בתחילת דרכה סך של 11,800 ₪ לחודש [ס' 31 לתצהירה];
סך של 11,143 ₪ ברוטו לחודש בממוצע בשנת 2009 - כרואת חשבון שנה שניה במשרד רואה החשבון;
סך של 13,189 ₪ ברוטו לחודש בממוצע בשנת 2010 - כרואת חשבון שנה שלישית במשרד רואה החשבון – (היא השנה בה נעדרה בחודש ינואר בגין התאונה השניה שארעה ב-31.12.09; היא קיבלה דמי פגיעה מהמל"ל בסך 5,111 ₪);
סך של 13,367 ₪ ברוטו לחודש בממוצע בשנת 2011 - כרואת חשבון שנה רביעית במשרד רואה החשבון;
סך של 13,960 ₪ ברוטו לחודש בממוצע בחצי הראשון של שנת 2012 - כרואת חשבון שנה חמישית במשרד רואה החשבון.
למרות המפורט לעיל, לגרסת התובעת, מאז התאונה הראשונה שכרה "נתקע". התובעת צרפה לתצהירה תלושי שכר מסוימים משנת 2008 [נספחים ז' ו-י' לתצהיר תובעת], והפנתה לכך שלמרות שנראה כאילו בשנים 2010 ו-2011 (לאחר התאונה) חלה עלייה בשכרה, בפועל - קיבלה שני בונוסים חד-פעמיים שיצרו עיוות בתפיסת המספרים [נספח טו' לתצהיר תובעת]. ובכן, אומר כבר עתה, כי מעיון בתלושי השכר ובטופסי ה-106 שהוצגו בנדון, עולה כי שכרה של התובעת עלה כבר בשנת 2010, והסתכמותו החודשית הממוצעת לאורך השנים מצביעה על יציבות - עד לעזיבתה מרצונה את משרד רואה החשבון.
ככלל, בונוס נחשב לחלק משכרו של העובד. ככל שהתובעת מבקשת לייחס לבונוס שמופיע במשכורת שהיא מציגה כראיה "כותרת" שלא מצויה בתלוש השכר, כגון: "מענק חתימה" (המושג מופיע בתצהירה), עליה הנטל להוכיח זאת. בהקשר זה של טענת התובעת לעצם היותם של הבונוסים חורגים משגרת השכר השנתית, לא די ב"עדות בעל דין יחידה" של התובעת.
אפנה שגרסתה זו של התובעת בענין הבונוסים או ששכרה "נתקע", איננה נתמכה בתצהיר המנהלת שהוגש בנדון, שדומה שאין מחלוקת שהיא העד הרלוונטי למתן עדות מסייעת בעניינים כאלה. בחקירתה, מאשרת המנהלת כי לו התבקשה היתה יכולה להביא עמה את תיקה האישי של התובעת, וכי איננה יודעת במדויק מדוע בחרה התובעת לעזוב את העבודה במשרד רואה החשבון [עמ' 11 לפרו']. מסיבה זו, גם אינני רואה שיש ליתן משקל להערכתה הכוללנית של המנהלת, שמתבססת כאמור על היכרותה את התובעת עד יוני 2012, שלולא החבלות בתאונות "הקריירה המקצועית של התובעת היתה מצליחה יותר".
רק ביוני 2012 [נספחים ט' ו-יב' לתצהירה], כשנתיים ו-6 חודשים לאחר מועד התאונה השנייה, התפטרה התובעת מעבודתה במשרד רואה החשבון. בתצהירה מצהירה התובעת כי "העבודה הייתה לי אינטנסיבית מידי עבורי והיה לי קשה לתפקד. סיימתי את עבודתי בחברה ביום 30.6.12, כיוון שחזרתי לגור בצפון" [סעיף 21 לתצהירה]. מאידך, כשנשאלה בחקירה הנגדית מדוע עברה לצפון ענתה "הלכתי לעזור למשפחה... הייתי צריכה לתמוך בהם נפשית", ומיד הוסיפה: "זאת הסיבה העיקרית שעזבתי לצפון אבל היו עוד סיבות" [עמוד 14 לפרו'].
תקופת העבודה בעמותה בצפון
בחודש יולי 2012 העתיקה התובעת את מקום מגוריה לצפון הארץ, קרוב להוריה, ומיד החלה לעבוד עבור עמותת "המרכזים הקהילתיים [שם האזור]" (להלן: "המתנ"ס"). לפי תצהירו של מנכ''ל העמותה, התובעת הועסקה כמנהלת מחלקת הגזברות. המנכ''ל מצהיר כי התובעת "הייתה עובדת מסורה, שלא פעם שמה את טובת מקום העבודה לפני טובתה האישית. אולם מצבה הפיזי הקשה עליה מאוד לבצע את עבודתה. אין לי ספק כי לולא המגבלות הפיזיות שלה הייתה עושה חיל במקצוע, וזאת בשל המקצועיות והאכפתיות שלה ומוסר עבודתה" [תצהירו סומן כ-ת/3].
התובעת מתארת את קשייה בתצהירה: "לצורך קבלת המשרה עשיתי מאמצים רבים להוכיח את עצמי בפני הממונים עלי ותפקדתי במומי וזאת על אף מגבלותיי". התובעת מסבירה כי נאלצה להעדר רבות מעבודתה ואף קיבלה סיוע מעובדת שהוצמדה לה [סעיף 22 לתצהירה]. לגרסתה, בסופו של דבר, ולמרות ניסיונותיה של התובעת לעבוד שעות מועטות יותר או מהבית, התובעת התפטרה מעבודתה במתנ"ס לאחר כשלוש וחצי שנים, במרץ 2016.
התובעת עבדה במתנ"ס כ-3 שנים ו-8 חודשים, מיולי 2012 ועד למרץ 2016 (יש לציין כי לפי סימוני החודשים בטופס 106 מ-2016 – התובעת עבדה במתנ"ס גם בחודש יולי של אותה שנה או חלקו). באותה תקופה של שלוש וחצי שנים בה עבדה במתנ"ס, כאמור, השתכרה סך של כ-16,785 ₪ ברוטו לחודש בממוצע [עולה ממיצוע סכומי המשכורות שבנספח טז' לתצהירה]. לשון אחר, מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה ניתן לראות שבעקבות המעבר ביולי 2012 - ממשרד רואה החשבון אל המתנ"ס , היתה עלייה בסך שכרה של התובעת.
התובעת מסתייגת מהקביעה שהיתה עלייה בשכרה במעבר לצפון, והיא טוענת בתצהירה כי בשכרה במתנ"ס היה בפועל משולב רכיב, שבעצם הוא החזר הוצאות, ולא – הכנסה; רכיב שהוא: "נסיעות" בסך של כ-2,500 ₪ חודש [תלושי שכר – נספח יז' לתצהירה], מה שנקרא בטופס ה-106 "החזר הוצאות" [נספח טז' לתצהירה]. בהקשר זה גורסת התובעת כי בפועל הוציאה הוצאות נסיעה, שכן "העבודה דרשה נסיעות ארוכות בארץ" [ס' 22 לתצהירה].
אף כאן, יש קושי לקבל גרסה זו מאת התובעת, גרסת "בעל דין יחידה". עיון בתצהיר מנכ"ל העמותה מעלה שלגרסתו, לתובעת היה תפקיד משרדי שהוא "ניהול מחלקת הגזברות". תיאור המטלות והדרישות שבפועל דורש תפקיד זה על פי תצהיר המנכ"ל מתרכז בשעות ארוכות של ישיבה במשרד, ואיננו מציין כל דרישה לביצוע נסיעות עבור העבודה. למקרא התצהיר של המנכ"ל, לא ברור כלל, לצורך מה היה על התובעת לבצע עבוד עמותה - שלפי שמה, לכל היותר אמונה על ניהול מרכזים הקהילתיים באזור מוגדר, מסויים ולא גדול - "נסיעות ארוכות בארץ". אכן בתלוש השכר רשומות "נסיעות" כהחזר הוצאה; אך, בנסיבות, לא ברור כלל בגין הוצאות של אלו נסיעות עבודה שולם ההחזר.
אזכיר כי התובעת עברה מהמרכז צפונה, להתגורר בבית הוריה שנמצא ביישוב הממוקם באותו אזור שמצויין בשם העמותה; היה שלב שיכול שהתובעת עברה לשכירות, אך זה עדיין באותו יישוב בו מתגוררים הוריה. אני מוצא כי התובעת מודעת לנטל שחל עליה להוכיח שסכום זה הוא בפועל החזר של הוצאה שהוצאה לטובת עבודתה, כאשר הוא רשום כסכום שמתקבל כחלק משכרה, כסכום - שמשולם עליו מס, ובנסיבות הוא נחזה להיות הטבה אפשרית (למשל, למימון נסיעותיה ללימודי ערב במשפטים במוסד הלימודי במרכז הארץ). מכל מקום, אני מוצא כי יש לזקוף לחובתה של התובעת את המנעותה מלהעיד את המנכ"ל בענין שכרה - בכלל, ובענין רכיב שכר זה - בפרט, במיוחד, כאשר אין בדרישות שהמנכ"ל מונה בתצהירו למילוי התפקיד שניתן לתובעת (מנהלת מחלקת גזברות; לא "מנהלת כספים" כהגדרת התובעת) - אישוש לדרישה לביצוע נסיעות ארוכות שהתובעת מתארת בתצהירה, כאמור. בשולי הדברים, אעיר כי גם בהפחתת רכיב זה, עדיין מסתמנת עלייה קטנה בשכרה - לעומת שכרה בשנותיה האחרונות במשרד רואה החשבון.
תקופת הפוגה של כשנה וחודשיים
בסיכומיה טוענת התובעת כי לאחר שהתפטרה מהמתנ"ס במרץ 2016, הייתה מרותקת לביתה משך כשנה וחודשיים, קיבלה טיפולים רפואיים, לרבות עיסויים רפואיים ושיקומיים, רפלקסולוגיה ופיזותרפיה [סעיף 26 לסיכומי התובעת]. לעדותה, התובעת מפנה לכך שצרפה לתצהירה קבלות חלקיות בגין אותם הטיפולים [נספח כד' לתצהירה].
בהקשר לתקופה זו, נשאלה התובעת: "בתקופה שבין העבודה שלך בצפון לעבודה ב[מוסד התרבות], שאת אומרת שלא עבדת קרוב לשנה פלוס, האם פנית לביטוח לאומי לקבל נכות כללית או אבטלה?" התובעת העידה: "נכות כללית לא, דמי אבטלה כן" [עמ' 15 שורות 21-23 לפרו']. התובעת נשאלה: "הייתה לך חוות דעת שאינך יכולה לעבוד?" התובעה העידה "לא" [עמ' 15 שורות 29-30 לפרו']. לשון אחר, לתובעת היתה זכות להכנסה מדמי אבטלה משך אותה תקופה, שבחקירתה התברר כי ניצלה בפועל משך לפחות חצי שנה, והדבר לא קיבל כל ביטוי בתצהירה.
כאן המקום להעיר, כי מתצהירה ומחקירתה של התובעת עולה כי בשנת 2014, במקביל לעבודתה במתנ"ס, החלה התובעת לימודי ערב לתואר במשפטים במוסד מוכר במרכז הארץ; לימודים - שבעת מתן תצהירה היתה רחוקה כחצי שנה מסיומם, ובחקירתה אישרה לגביהם: "אני לקראת סיום, אני בשנה האחרונה" [עמ' 16 לפרו']. כך שבאותה תקופה של הפוגה, מן הסתם, נוצל חלק מזמנה לצורך לימודיה.
תקופת העבודה במוסד התרבות במרכז הארץ
במאי 2017, כשנה וחודשיים לאחר סיום עבודתה במתנ"ס, החלה התובעת לעבוד כ"מנהלת כספים" במוסד תרבות במרכז הארץ (להלן: "מוסד התרבות"). התובעת צרפה לתביעתה תלושי שכר מתקופת עבודתה במוסד התרבות, המצביעים על כך ששכר עבודתה באותו מוסד היה לפחות סך של 18,213 ₪ ברוטו בממוצע לחודש [נספח כ' לתצהירה]; "לפחות", באשר לפי תלושי השכר והדין קיימות הטבות חד-פעמיות שנתיות שיש להוסיף לשכר הממוצע, שאני מעריך בסך של כ-193 ₪ לחודש לפחות; כך, דמי הבראה ששולמו 2,120, אחזקת טלפון מאפריל 2018 – 195 ₪. היינו, שכרה החודשי הממוצע ברוטו של התובעת במקום עבודתו האחרון (מוסד התרבות) שבו עבדה עד מאי 2018 (תלוש סגירת סכומים – מיוני 2018) – הוא סך של 18,406 ₪ ברוטו בממוצע לחודש.
בסופו של דבר, לאחר תקופת עבודה של כשנה (מ-23.5.17 עד 30.6.18) החליטה התובעת לסיים את עבודתה במוסד התרבות, לגרסתה - משהבינה כי שעות העבודה ארוכות משחשבה. משנשאלה בחקירתה הנגדית מדוע עזבה את מוסד התרבות העידה: "בגלל שהייתי בלתי נסבלת לשאלתך. התפקיד הזה התחזה להיות תפקיד (אחר), כאשר הגעתי לראיון ושאלתי את מנהל הכספים הקודם שעמד לעזוב, שאלתי מתי הוא מסיים לעבוד והוא אמר לי גג ארבע חמש, שמחתי והתקבלתי. בשנה הזו היה לי קושי מאוד גדול, היה קושי בימים שרציתי לצאת מוקדם" [עמוד 19 לפרו']. לגרסתה, בסופו של דבר הוחלט באופן הדדי על סיום העסקתה [נספח כא' לתצהירה]. התובעת לא מצאה להביא עד לתמיכה בגרסתה באשר לעבודתה אצל המעסיק הזה, ובאשר לעזיבתה את מקום עבודה זה. בחקירתה אישרה כי עזבה את המקום גם ביוזמתה, "סיימתי את העבודה בהסכמה", וכי לא הציגה בראיותיה את מכתב סיום ההעסקה שניתן לה [עמ' 19 לפרו'].
הנכות התפקודית
בתצהירה מצהירה התובעת, כי לפני התאונות הייתה "במסלול בטוח להצלחה" וכי שכרה היה אמור להשתבח עם השנים, דבר אשר אכן קרה בפועל אולם לא במידה ההולמת את הותק המקצועי שלה [סעיף 20 לתצהיר תובעת].
בסיכומיה טוענת התובעת, כי בשל נזקי התאונה, היא מתקשה למצוא עבודה. לטענתה, היא נאלצה להסתפק בעבודות שאינן משקפות את הניסיון וההכשרה שלה, באשר אינה מסוגלת לעבוד שעות ממושכות ותחת לחץ, מאחר והיא סובלת מכאבים עזים. לגרסתה, למול הניסיון והרזומה המקצועי שלה, שכרה במקום עבודתה האחרון איננו משקף את השכר אליו הייתה יכולה להגיע לולא התאונה, והדבר מוכיח את עוצמת ושיעור הפגיעה והנכות התפקודית בעניינה.
אעיר כי לטענה זו, של פער בין יכולתה המקורית להשיגיה בפועל – לא הובאה ראיה, למעט הערכתה של התובעת. העדים שהובאו מטעמה, שעדותם מתייחסת לתקופה שעד תחילת 2014, לא גילו כל בקיאות במצבה של התובעת היום, כך שבהתרשמותם שלולא התאונה היתה מגיע רחוק יותר, אין - ממש.
בענין שיעור השכר שלשיטתה יש לצפות שהיתה משתכרת בהתחשב בנסיון וברזומה המקצועי שלה, מציגה התובעת תלוש שכר של חברה [נספח כג' לתצהירה], וכן פלט של צילום אתר מהאינטרנט שבו נתונים לגבי "טווח השכר המקובל בתפקיד" של סמנכ"לי כספים בחברות בגדלים שונים [נספח כב' לתצהירה]. אלו מסמכים שהנתבעים התנגדו להגשתם ללא העדת עורכם [התנגדות – ב-ס' 2 לבקשת הנתבעים בנדון מיום 11.12.18, עליה חזר בא-כוחם בפתח דיון ההוכחות]. אעיר כבר עתה כי שכרה ברוטו של "החברה" של התובעת - לפי התלוש הבודד המוצג, מספטמבר 2018, הוא סך של 17,500 ₪, שהוא סכום שנמוך משכרה של התובעת ביוני של אותה שנה. אכן קיים לצידו של סכום זה גם גילום של אחזקת רכב בנוסף; אך משהתובעת בחרה שלא להביא את החברה למתן עדות, אין לקבל את המסמך כראיה לתוכנו, וגם אין ללמוד ממנו, כל עוד לא רואים ושומעים מי היא החברה, מה הרקע שלה (בנוסף ללימודים עם התובעת), מה תפקידה שבגינו מתקבל שכרה, והאם בעצם זקיפת הרכב לא נעשתה במסגרת עבודה שאין אפשרות לבצעה בלי רכב, ושכרוכות בה נסיעות רבות.
במהלך החקירה הנגדית הצהירה התובעת כי היא איננה "מצליחה למצוא עבודה בהתאם ליכולות שלי זה לא אומר שאני לא מחפשת, אני מחפשת עבודה אבל נכשלת בזה" [עמוד 16 לפרו']. בתצהירה מצהירה התובעת כי כיום היא מובטלת ומודאגת מהמצב הקיים. "איני מצליחה למצוא עבודה שתתאים את המגבלות של, ועם זאת תתאים לניסיון שלי ושאוכל להתפרנס בה בכבוד. יש לי קושי למצוא עבודות משרות מצומצמות שתואמות את הניסיון שלי כמנהלת כספים של תאגידים, ולכן יש לי חשש בנוגע לעתידי במקצוע וחשש שאאלץ לנטוש את התחום בפרט ואת המקצוע בכלל" [סעיף 34 לתצהירה].
יובהר, כי בגין התאונה הראשונה התובעת לא פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכרה בנכות. התאונה השנייה הוכרה בביטוח לאומי כתאונת עבודה, והתובעת קיבלה בגינה דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 5,111 ₪ [סעיף 18 לסיכומי התובעת]. בנוגע לענין התביעה בביטוח לאומי לקביעת נכות, השיבה התובעת, כי איננה זוכרת אם קיבלה ייעוץ בענין, ובכל מקרה לא הגישה תביעה כזאת [עמ' 14 לפרו'].
הנתבעים טוענים כי התובעת מפריזה בתיאור נכותה ואינה חושפת את כל האמת. הנתבעים טוענים כי התאונות שעברה התובעת הותירו בה נכות קלה בלבד, שלא מנעה ממנה להמשך ולהתקדם בתחומה, ושלראיה השביחה את שכרה בחלוף הזמן. הנתבעים מוחים בסיכומיהם על ניסיונה של התובעת לקשר בין נכותה לאחר התאונה לעובדה שהיום אינה עובדת כלל; זאת – משום שלאחר התאונה (ובחלוף תקופת אי-הכושר) התובעת המשיכה לעבוד במקום עבודתה עוד תקופת זמן ממושכת, עד שהחליטה לעזוב לצפון. התובעת עבדה לאחר מכן בשני מקומות עבודה, אשר את שניהם עזבה מרצונה החופשי ולאחר תקופות זמן ארוכות.
הנתבעים מפנים לכך שהתובעת מנסה להאדיר את ניסיונה, שכן למרות שהצהירה כי היא "משתווה לסמנכ''ל כספים", בפועל - מעולם לא עבדה כסמנכ''ל כספים. התובעת עבדה כמתמחה ולאחר מכן כרואת חשבון במשרד בו התמחתה, לאחר מכן כגזברית במתנ"ס ועם שובה למרכז עבדה כמנהלת כספים במוסד התרבות.
כמו כן , טוענים הנתבעים כי תאונת הדרכים לא גרמה לשינוי במסלול חייה של התובעת. לשיטתם, לא רק ששכרה של התובעת לא נפגע בעקבות התאונה, אלא הוא המשיך לעלות בחלוף הזמן. לטענתם, מהנסיבות עולה שהתובעת בחרה לעבור לעבוד במתנ"ס בצפון כדי לתמוך במשפחתה ולהיות קרובה להוריה.
הנתבעים מפנים לכך, שלמרות שהתובעת טוענת כי היא מתקשה להתרכז ולשבת שעות ארוכות, בזמן עבודתה בצפון נרשמה גם ללימודי משפטים, הדורשים שעות של למידה, קריאת פסיקה, ולמידה מאומצת לקראת מבחנים, פעולות הדורשות יכולות של ריכוז ושל ישיבה ממושכת, וזאת - בנוסף לעבודתה. יתרה מזאת, ולמרות טענותיה של התובעת בגין כאבים עזים, הנתבעים מפנים בקו חקירתם את התובעת לכך שהתובעת מטיילת בעולם וטסה טיסות ארוכות למדינות מרוחקות.
הנתבעים מציינים עוד כי עד למועד הגשת הסיכומים מטעמם, לא פנתה התובעת בתביעה לקביעת נכות במוסד לביטוח לאומי, וזאת מסיבות השמורות עימה.
הנתבעים טוענים כי לאור חוות דעתו הרפואית של המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, התובעת סובלת ממגבלה קלה בלבד בשתיים מתוך ששת התנועות האפשריות בצוואר, כך שתפקודית - אין לה נכות.
הנתבעים מצביעים על כך, שבכל מקום עבודה בו עבדה התובעת לאחר התאונה שכרה האמיר שוב ושוב באחוזים רבים.
אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל השתכרותה וכושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (החלטה מיום 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים , 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
אזכיר עוד את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)].
ולענייננו, אין מחלוקת כי התובעת הינה אישה צעירה, שרכשה השכלה בתחום ראיית החשבון, תחום שידוע כי השכר בו הוא גבוה יחסית לשכר הממוצע. בקרוב היא מתעתדת גם לסיים את לימודי המשפטים. כמו כן, מצאתי שהתובעת אכן נפגעה בכל אחת מהתאונות, מה שגרם לה נזק גוף, נזק שבגינו התלוננה ועדיין מתלוננת בשנת 2018 על כאבים, אשר לעדותה הקשו ומקשים עליה בתפקודה. התובעת הציגה עדויות עדים מטעמה שתומכים בקיומן של תלונות על כאבים "בזמן אמת" – עד לדצמבר 2013. השאלה היא: עד כמה נכותה הרפואית מקשה על התובעת בפועל, ומהי הנכות התפקודית שיש לייחס לה כתוצאה של התאונות?
בנוגע לנסיבות סיום עבודתה במשרד רואה החשבון, כאמור – חלוקות הדעות. התובעת טענה בתצהירה כי עזבה בשל הקושי והאינטנסיביות שהעבודה דרשה ממנה, ומאידך השיבה בחקירתה כי עזבה צפונה בשל הצורך המשפחתי בעיקר. המנהלת, שידעה לתאר תלונות של התובעת על כאבים, לא ידעה לומר מדוע התובעת עזבה את עבודתה במשרד רואה החשבון. לנוכח האמור, ולנוכח העובדה שהתובעת עזבה את עבודתה במשרד רואה החשבון רק שנתיים וחצי לאחר התאונה השניה, אינני מוצא כי עזיבתה זו של התובעת היא תוצאה של התאונות או הנכות שנגרמה בהן.
התובעת טוענת שוב ושוב כי התפטרה מעבודתה במתנ"ס משום שהיה לה קשה מאוד, נאלצה להעדר רבות וסבלה מכאבים שהקשו עליה לשבת ממושכות ולהתרכז בעבודתה. אולם, מתצהירה ומחקירתה עולה כי בשנת 2014, במקביל לעבודתה במתנ"ס, החלה התובעת לימודי ערב במשפטים במוסד מוכר במרכז הארץ. מחקירתה עולה עוד, כי בעצם לאחר עבודה של שלוש שנים וחצי התפטרה ופנתה לקבלת דמי אבטלה.
התובעת גורסת כי למרות שלמדה לימודי ערב, התקשתה מאוד לשלב בין הלימודים לעבודה ונאלצה להחסיר רבות, והיא מייחסת את הקושי לכאביה ונכותה. אזכיר כי לימודים נוספים אלה, שלכאורה יכולים להקנות לה מקצוע נוסף, הם בחירתה של התובעת, שננקטת כאשר היא כבר מדופלמת בתואר רואת חשבון. אני מוצא כי, בנסיבות, בעצם נטילת אתגר זה על עצמה, אף אם היא מתקשה לעמוד בו, אין כדי לחזק את גרסתה החוזרת ומפנה לקושי תפקודי בעבודה.
בפרשת התביעה לא הוצגו בפניי כל עדויות אשר מצביעות על מאמצים ספציפיים שעשתה התובעת כדי למצוא עבודה חלופית, הן בתקופת ההפוגה לאחר שעזבה את העבודה במתנ"ס, והן מיום שעזבה את מקום עבודתה האחרון. אציין, כי התובעת העידה, לראשונה בחקירתה, שהיא שולחת קורות חיים כל הזמן באמצעות האינטרנט, אולם לא הציגה תכתובות המצביעות על קיום מו"מ או קיום ריאיונות עבודה או סירובים של מעסיקים להעסיקה.
כפי שפורט לעיל, בכל הקשור לתפקודה בעבודה, פרט לעצם עדותה, העידו מטעם התובעת שני עדים. אעיר כי בעדותם יש משום תמיכה בחלק מטענותיה לגבי התקופה שמסתיימת בדצמבר 2013, ומאידך אפנה לכך שכבר הצבעתי לעיל על הסתייגויותי בענין עדותם של עדים אלה. כך, הצבעתי על כך שמנהלת כוח אדם ממשרד רואה החשבון, שלגרסתה מכירה את התובעת מיום שהתחילה לעבוד כמתמחה במשרד בשנת 2005, למרות מערכת היחסים הקרובה לכאורה, לא ידעה לומר מדוע התובעת החליטה לעזוב את המשרד. כך, המנכ"ל שהובא לעדות היה מנהלה הישיר של התובעת בזמן עבודתה שם, משך השנה וחצי הראשונות בלבד, וגם אישר שאנו יודע לומר דבר על נסיבות עזיבתה את מקום העבודה, אף ש"בעדות כבושה" העיד שהמשיכו להיות בקשר כל הזמן, הוא פשוט לא זוכר [עמ' 12 לפרו'].
עד נוסף מטעם התובעת הוא בן זוגה של התובעת עד דצמבר 2008 (כ-8 חודשים לאחר התאונה הראשונה נפרדו). הוא מתאר את קשייה ותלונותיה בתקופה הסמוכה לאחר התאונה הראשנה. אעיר, כי התובעת מצדה לא התייחסה כלל בעדותה לתקופה של חודשיים בה עברו לגור בבית הורייה לאחר התאונה הראשונה, כפי שבן זוגה הצהיר בתצהירו.
למול העדים לעיל מטעם התובעת, יש להצביע על כך שמסקירת פרשת התביעה עולה כי התובעת בחרה שלא להביא למתן עדות מטעמה –את הוריה שבביתם התגוררה משך תקופה מסוימת לאחר התאונה הראשונה, ושלידם היא התגוררה החל משך שנים, ובעצם - גם לאחר שהתפטרה מעבודתה במוסד התרבות; למעשה – עד מועד חקירתה [עמ' 19 לפרו']. כאמור, התובעת גם לא הציגה עדות מסייעת ממקום עבודתה האחרון במוסד התרבות, שתתמוך בגרסתה שעזיבתה "בהסכמה" היתה תוצר של קשיים בתפקוד, ובגרסתה ב"עדותה הכבושה" - שהובטחה לה מכסת שעות מסוימת, ובפועל - היא הועסקה יותר שעות ממה שהבטיחו. התובעת גם בחרה שלא להביא לעדות את דודתה שלגרסתה טיפלה בה בחינם בטיפולים משלימים בזמן שהותה בצפון.
הלכה ידועה כי אי-הבאת עד רלוונטי, ללא מתן הסבר סביר אשר מניח את הדעת, מעלה חשש כי הבאתו ועדותו היו עשויים לתמוך בגרסת הצד שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו (12.9.91)].
עולה עוד מחקירתה של התובעת כי לאחר התאונה נטלה מספר חופשות לחו''ל; היא מנתה את היעדים: זנזיבר, סרי לנקה, והאיים המלדיבים - בשנים 2017 ו-2018 – כולם יעדים המצריכים טיסה ממושכת וישיבה ארוכה. התובעת אף העידה כי בהמלצת רופא הצטרפה לקבוצת ריצה. רק לאחר כחודשיים – הגיעה למסקנה כי הדבר בלתי אפשרי עבורה בשל הכאבים בטלטול הצוואר.
בנסיבות כפי שנלמדות מהעדויות בתיק זה, אינני מוצא כי הפגיעות של התובעת בתאונות גרמו לה בפועל להפסד השתכרות משמעותי, כאשר, ככלל ניכרת עלייה בשכרה. לא מצאתי כי הוכחה טענתה של התשתכרות "במומה", במובן של יכולתה המשוערת הנטענת כי לולא התאונות היתה מגיעה לתפקיד שהיה מניב לה שכר גבוה יותר.
עם זאת, מדובר בענייננו בפגיעה ברורה שהותירה נכות רפואית, שאני מאמין לתובעת שמקשה עליה בפעילויות מסוימות בהשוואה ליכולתה טרם התאונה, לרבות בגרימת כאב מסוים. בסוג עבודתה של התובעת קיים אלמנט דומיננטי של ישיבה ממושכת במשרד ונדרש ריכוז רב, ואני מאמין שהתפקוד בעבודה בפועל - קשה לתובעת יותר ממה שהיה לולא פגיעתה בתאונות. אך, כאמור, אינני מקבל כפשוטה את טענת "במומו" מטעם התובעת. שכרה של התובעת עולה בהתמדה, ולא הוכח שהחלפת מקומות העבודה נבעו מהתאונה או גרמו לאיזשהו נזק כלשהו בשכר.
למול חובתה להקטנת הנזק, אינני מוצא כי בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית שקבעתי, בחירותיה של התובעת לעשות הפוגות בעבודתה, משך שנה וחודשיים בשנים 2016-2017 ומאז יוני 2018, מלמדות על שיעור הנכות התפקודית. מדובר בהחלטה מושכלת, שאינני מוצא לייחסה לתפקוד השוטף של התובעת.
בנסיבותיו של תיק זה ולאור בחינת הראיות, המוצגים והעדויות, אני מוצא לנכון לקבוע בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה בנדון ובנתוניה האישיים של התובעת, כי יש להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 10%.
ד. הנזק והפיצוי
סיכום ביניים של נתוני היסוד - טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:
התובעת ילידת – 30.1.1979
מועד התאונה הראשונה – 25.4.08
מועד התאונה השנייה – 31.12.09
גיל התובעת במועד התאונה הראשונה – 29.
גיל התובעת במועד התאונה השנייה – 31.
גיל התובעת כיום – 41.
שיעור הנכות הרפואית המשוקללת בגין התאונה – 10%
שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה – 10%
התובעת מבקשת שיפסקו לה פיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר לעבר, הפסדי שכר ו/או אבדן כושר השתכרות לעתיד, הפסדי פנסיה עבר ועתיד, הוצאות רפואיות עבר ועתיד, עזרה בניהול משק הבית וסיעוד עבר ועתיד וכאב וסבל.
בסיס השכר שיש לקבוע לתובעת
מתלושי השכר וטפסי 106 שצרפה התובעת לתביעתה [נספחים ז', י', יד', טז', יז' ו-כ'] עולה כי שכרה החודשי הממוצע עלה באופן רציף, כמפורט להלן בערכי ברוטו: בשנת 2006 - סך של 4,967 ₪, בשנת 2007 - סך 7,105 ₪, בשנת 2008 - סך של 11,368 ₪ (התאונה הראשונה ביום 25.4.08), בשנת 2009 - סך של 11,143 ₪ (התאונה השנייה ארעה ביום 31.12.09), בשנת 2010 - סך של 13,189 ₪, בשנת 2011 - סך של 13,367 ₪, בחצי הראשון של שנת 2012 - סך של 13,960 ₪, בחצי השני של שנת 2012 - סך של 16,785 ₪, בשנת 2013 – סך של 16,785 ₪, בשנת 2014 – סך של 16,785 ₪, בשנת 2015 - סך של 16,785 ₪, בחצי הראשון של שנת 2016 - סך של 16,785 ₪, בחצי השני של שנת 2016 – לא עבדה (בחלק מהזמן - קיבלה דמי אבטלה), ב-חצי הראשון של שנת 2017 – לא עבדה (בחלק מהזמן - קיבלה דמי אבטלה), בחצי השני של שנת 2017 - סך של 18,406 ₪, ובחצי הראשון של שנת 2018 - סך של 18,406 ₪. מאז – לעדותה, התובעת לא עבדה.
לשון אחר, לבד מתקופה של כשנה וחודשיים ממחצית 2016 ועד מחצית 2017, בה לא עבדה אך קבילה דמי אבטלה, עלה שכרה בהתמדה. עם זאת, מאז יולי 2018 התובעת, לגרסתה, איננה עובדת.
התובעת טוענת כי בעקבות התאונה פוטנציאל השתכרותה נפגע, מאחר ואינה יכולה לעבוד במשרה ההולמת את כישורייה, מפאת שעות העבודה הארוכות והדרישות לישיבה ממושכת שאינה יכול לעמוד בהן בנכותה.
התובעת טוענת בסיכומיה, כי לצורך קביעת בסיס השכר יש להסתכל על העדים מטעמה אשר עברו מסלול דומה למסלול הלימודים אשר עברה התובעת, וכן טוענת כי על בסיס השכר להיות מדורג בהתאם להתקדמותה בוותק המקצועי, ותחת ההנחה כי אלמלא התאונה הייתה צפויה להשתכר בשכר דומה לשכר אשר מרוויחים חברים לספסל הלמודים; טוענת כי יש להעמידו על 20,000 ₪ לחודש.
התובעת העידה כי בטרם התאונה הייתה במסלול הבטוח להצלחה, אך בעקבות התאונה שכרה "נתקע" ואינו משקף את הותק שצברה לאורך השנים. התובעת הצהירה כי חשה שנותרה מאחור וכי רואי חשבון בעלי ותק דומה נמצאים כיום במשרות בכירות. התובעת לא הביאה כעדים מי מעמיתיה לעבודה להעיד על שכרם ועל אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניהם. כפי שפורט לעיל, אין בהצגת משכורת של חברתה ונתונים מהאינטרנט לגבי "טווח השכר המקובל בתפקיד" כדי להוות ראיה קבילה להוכחת שיעור שכר צפוי בנסיבותיה של התובעת.
אין בעצם עדות ברורה וקבילה לגבי קיומו של שכר צפוי לתובעת בכישוריה, שהוא גבוה משכרה "במומה", כטענת התובעת. להוציא אמירה כללית של הערכה (על בסיס הכרותה עם התובעת עד ליוני 2012), שלולא מגבלותיה של התובעת בדין התאונות "הקריירה המקצועית שלה היתה מצליחה יותר", גם העדה שהובאה מטעם התובעת שהיא מנהלת כוח אדם במשרד רואה החשבון, לא העידה דבר המבסס טענה זו במספרים.
מנגד, קיימים בענייננו נתונים אובייקטיביים. מדובר ברואת חשבון צעירה, בעלת נסיון של כשמונה שנים, אמנם עם הפסקה אחת בין עבודות (בתקופה בה למדה משפטים), בהם שכרה המשיך להשתפר בכל שנה ושנה. קיים גם קושי לבחון - לעצם קיומה של נכות - את הרלוונטיות של בחירותיה של התובעת, לגבי כמות שעות העבודה שהיא עובדת ולגבי ההתפטרות מרצונה בכל פעם ממקום עבודתה; כשלפי עדותה – ההתפטרות מתרחשת בעיקר משיקולים אישיים ומשפחתיים. בהסתכלות של שנים קדימה, בנסיבות הקיימות, נראה כי ממוצע שכרה לעתיד של התובעת ימשיך להלום את הניסיון שתצבור.
לסיכומו של דבר, לאור העדויות שהובאו בנדון, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתלושי השכר שהתובעת הציגה, לרבות תלוש השכר של "חברתה", מצאתי כי שכרה של התובעת כפי שהשתקף בפועל בכל שנה בעבר הוא בסיס השכר שמהווה בסיס לפיצוי בגין הפסד השכר לעבר, ככל שיוכח.
לצורך בסיס השכר לעתיד - נערוך את התחשיב הבא: הכנסתה החודשית הממוצעת ברוטו בחודש מאי 2018 היתה 18,406 ₪, ובהתחשב ב-2.75 נקודות זיכוי ומדרגות המס – הנטו הוא 15,693 ₪. בהתחשב בסיכויי שכרה לעלות, לנוכח גילה של התובעת, וכישוריה, אף שאיננה עובדת כיום, אעמיד את בסיס השכר לעתיד על 16,000 ₪ נטו.
אשר על כן, לאור המפורט לעיל, אני קובע כי לגבי בחינת גריעת אובדן כושר ההשתכרות וגריעת השכר בעתיד, יהיה בסיס השכר שייוחס לתובעת - סך של 16,000 ₪ נטו לחודש.
הפסד שכר לעבר
כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונות, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבה של הניזוקה לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249).
בתביעה נזיקית לפיצויים (גם בתביעה על פי חוק הפלת"ד, בשינויים הידועים) פועל בית המשפט לפסוק לתובעת את אותו סכום שהיה משיב את המצב לקדמותו. לא השבת מצבו של אותה תובעת למצבה ביום שקדם לתאונה, אלא כימות הסכומים שבהשתתם על הנתבעים כפיצוי - יכסו, על פי ראשי נזק מקובלים, על הפער שבין מסלול חייה של התובעת כפי שהיה אילולא ארעו התאונות (שאינו ידוע, כי אם משוער), לבין מסלול חייה בפועל לאחר קרות התאונה (אף הוא משוער, לגבי - העתיד) (להלן: "הפער").
בנקודת הזמן בה נקבע הפיצוי, בעת מתן פסק הדין, חישוב הערך הכספי הנידרש לכיסוי פער זה לגבי תקופת העבר (היינו, ממועד התאונה ועד מתן פסק הדין) - זמין ופשוט יותר; זאת - באשר האופן המסוים בו התגלגלו חייה של התובעת בפועל אחרי התאונה, שמוכח בראיות, יכול גם ללמד (במידת מה, בהסתייגויות מסוימות) גם מה סביר שהיה סיפור חייה - עד למועד מתן פסק הדין - אלמלא ארעה התאונה.
לעומת זאת, בכל הקשור לפסיקת הפיצוי לעתיד, בעצם, על מנת לבחון את הפער, נדרש בית המשפט להעריך מה מסלולם של שני סיפורי חיים אפשריים של התובעת - לעתיד; זה שהיה צפוי לתובעת - אלמלא ארעה התאונה, וזה שצפוי לתובעת - בפועל בעקבות התאונה, ורק אז - לכמת את הערך הכספי הנדרש לכיסוי הפער ביניהם - על פי ראשי נזק מקובלים (שמקובל לשקלל לתוכו אלמנט של היוון, בשל הקדמת התשלום המגולמת בקיום פסק הדין טרם אותו עתיד).
התובעת מחלקת את טיעוניה לגבי הפסדי השכר שלטענתה נגרמו לה בגין התאונה, להפסדי שכר מלאים (בתקופות אי-הכושר), ולהפסדי שכר חלקיים.
לגבי התאונה הראשונה, הציגה התובעת אישורי מחלה [נספח ח' לתצהירה] והיא מפנה לכך שאושרה לה תקופת אי-כושר מיום התאונה ועד ליום 10.6.08, כלומר כחודש וחצי, שאושרו לפי קביעות המומחה בחוות דעתו. אולם היא גם טוענת, שבחודשים אפריל ויוני עבדה ימים מועטים בלבד ולכן סומן טופס 106, בהתאם לעדותה של מנהלת משאבי האנוש במשרד, כאילו עבדה חודש מלא. במסמכים שהציגה התובעת מטעם המשרד בו עבדה, נכתב כי כתוצאה מהעדרותה מהעבודה - לא שולם לה סך כולל של 21,523 ₪ [נספח ט' בהגשת הראיות מטעם התובעת]. הנתבעים מפנים לכך שהמומחה אישר אי-כושר למשך חודש וחצי בלבד, וטוענים כי בעצם אין אסמכתא להיעדרות או אובדן שכר בחודש יולי. אעיר כי לפי אישור המעביד [נספח ט' לתצהיר התובעת], בחודש יולי נעדרה התובעת בגין התאונה במשך 8 ימים. אפנה לכך שהמומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכות זמנית של 30% בגין התאונה הראשונה במשך חודשיים, שמתחילים - לאחר חודש וחצי של אי-כושר מלא. לאור המפורט לעיל, אני מוצא כי יש לייחס לתובעת אובדן שכר בגין התקופה הסמוכה לתאונה הראשונה בסך של 21,523 ₪ נכון לאותו מועד.
בתאונה השנייה נעדרה התובעת מעבודתה על פי אישור המעביד [נספח יב' לתצהיר התובעת] משך 16 יום. המומחה קבע לתובעת אי-כושר לפי תעודות רפואיות משך 3 שבועות וכן 30% נכות זמנית למשך 3 חודשים. אף שהנתבעים תמהים בסיכומיהם על הסכום שמשרד רואה החשבון מאשר שלא שילם לתובעת, אני מוצא שאכן נגרם לתובעת הפסד שכר לעבר בתקופה הסמוכה לתאונה השנייה בסך 8,450 ₪, כעולה מאישור המעביד .
כפי שעולה מתמונת תעסוקתה של התובעת לאחר התאונות, התובעת המשיכה לעבוד באופן שככלל לא גרם לה הפסד שכר, כאשר קבעתי כי השכר שקיבלה באותן תקופות ששולם לה שכר, משקף את בסיס השכר שהיתה אמורה לקבל גם אילולא התאונות. על כן, אינני מקבל את טענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי גם בגין התקופות בהן עבדה וקיבלה שכר (לבד מהפיצויי שקבעתי לתקופות הסמוכות לתאונות, כאמור).
עם זאת, בשקלול הדברים, יש לזכור כי התובעת לא עבדה כלל משך כשנה וחודשיים מיולי 2016 ועד מאי 2017 (וקיבלה דמי אבטלה, כאמור), וכן, לעדותה, לא עבדה מאז יולי 2018 ועד למתן עדותה. אבהיר, כי אינני מוצא שהנכות שנגרמה לתובעת מצדיקה ישיבה בבית ללא תעסוקה. התובעת גם לא הרימה את הנטל להוכיח שבתקופות אלה פעלה להקטנת נזקה באופן שהדין מחייב, כדי להיות זכאי לפיצוי מלא בגינו.
כך, למשל, לענין תקופת ההפוגה בין העבודות. התובעת נבדקה על ידי המומחה ב-7.11.16, כשהיא כבר מספר חודשים לא עובדת במסגרת ההפוגה שלקחה (מיולי 2016). עיון בחוות הדעת מלמד כי המסמך הרפואי האחרון שמנוי בה הוא מיום 16.2.16 – היינו טרם החלה ההפוגה. עיון במסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובעת מלמד, שגם בחצי השנה השניה של תקופת ההפוגה - מאז בדיקת המומחה ועד לתחילת עבותה במוסד התרבותי במאי 2017 - אין מסמכים רפואיים כלשהם, לרבות כאלה המצביעים על טיפולים או בדיקות. התובעת מפנה בתצהירה לכך שבתקופה זו טופלה על ידי דודתה בחינם; אך כפי שציינתי יש לזקוף לחובתה שדודה זו לא הובאה למתן עדות.
כאן המקום להזכיר, שנפסק לא פעם, כי ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט (1)477], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובעת חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו.
השווה בהתאמה ל-ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר [פורסם בנבו] [פורסם; 18.11.2009], שם נאמרו הדברים הבאים:
"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".
ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פורסם; 5.3.84).
בהיעדר תעסוקה משך תקופות ממושכות, כפי גרסת התובעת בענייננו, שלא הוכח שנבצר מהתובעת לעבוד בהן, אני מוצא שיש לפסוק בגין הפסד שכר בעבר פיצוי גלובלי על דרך האומדן, פיצוי שישקף את האיזון הראוי בין ההפסד שנגרם בפועל לתובעת, לבין חובתה להקטין את הנזק.
בהתחשב בכל האמור בפרק זה לעיל, וכעולה מהנתונים החלקיים, כמפורט, אני מוצא לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי בעבור הפסד שכר לעבר בנדון בסך 60,000 ₪ [סכום זה כולל בתוכו הפרשות לטובת הפנסיה].
אובדן כושר השתכרות לעתיד
בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19):
"הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).
על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)".
ולענייננו, כיום התובעת בת 41 שנים, בעלת תואר ראשון בראיית חשבון ונמצאת לקראת סיום התואר במשפטים.
כאמור, מצאתי כי מעדותו של התובעת עולה כי החלטתה לעבור בין העבודות נובעת מקושי אישי בנסיבות אישיות ומשפחתיות, ולא בגין קשייה הפיזיים בגין התאונה. ראיתי את טענת התובעת כי בשל קשיים פיזים נאלצה להתפטר ולחפש משרות פחות תובעניות. לא הוכח לי שניתן ללמוד מזה שעתידה של התובעת לא מובטח, ולא הורם הנטל להוכיח סיכון ממשי של התובעת ל"הפלטות" ממקצוע ראיית חשבון - בעל-כורחה, כטענתה.
התובעת העידה כי בעיניה יש לה ניסיון של סמנכ''ל כספים, וזאת, למרות שבפועל מעולם לא עבדה כסמנכ''ל כספים. מאידך התובעת לא הוכיחה כי לנוכח הנכות היא מתקשה להתקבל לעבודה או כי נדחתה רבות ולא שקלה לפתוח משרד עצמאי מהבית בכל תקופת האבטלה. ברור שככל שהתובעת מבקשת לעבוד במשרה בכירה יותר, בעלת שכר גבוה יותר, המשרה תדרוש שעות עבודה ארוכות יותר. בקביעת הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות בעתיד, יהיה עלי להתחשב בכל אלה וקביעותי בפרק בענין הנכות התפקודית.
יובהר, כי ההיוון יתבצע להלן לפי בסיס של 3% [ ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 8.8.19)].
חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובעת מהיום ועד הגיעה של התובעת לגיל פרישה בגיל 67 (בעוד 26 = 312 חודשים) הוא כדלקמן: 16,000 ₪ * 216.4590 (מקדם היוון לפי 3%) * 10% נכות תפקודית. היינו, סך הפיצוי האקטוארי המלא הוא 346,334 ₪.
כאמור, לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד אותה מעברו. התובעת היא רואת חשבון בעלת נסיון בתפקידים של גזברות וניהול כספים, ובקרוב משפטנית, ויתכן כי בעתיד אף תוסמך כעורכת דין. בהתחשב בגילה וכישוריה, בכך ששכרה התמיד לעלות, אף שכרגע לגרסתה איננה מוצאת עבודה מתאימה לה, בהתחשב בגריעת השכר המסתמנת גם לנוכח קביעותי בפרק הנכות תפקודית, ובכך שלא שוכנעתי שבחירותיה של התובעת בענין מקום וטיב העבודה וההפוגות הגדולות שבחרה לקחת - אכן קשורות לנכותה התפקודית, אני מוצא כי, בנסיבות, יש לייחס כחלק המפוצה – רק 75% מהסכום שהתקבל בתחשיב האקטוארי המלא, כאמור, היינו סך של 259,751 ₪ (75%*346,334 ₪).
לסכום הנ"ל יש להוסיף הפסדי הפנסיה של התובע לעתיד, היינו 12.5% מהפסד שכרו לעתיד שקבעתי לעיל, בסך 32,469 ₪ (12.5%* 277,067 ₪ ).
אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, בנסיבות, הוא 292,000 ₪ [292,220 ₪ בעיגול].
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
אזכיר כי לגרסתה, התובעת מתגוררת כיום בגפה בשכירות ביישוב בצפון הארץ, בו גם מתגוררים הוריה. לגרסתה, היא נדרשת לדאוג בעצמה לכל מטלות הבית. בנוסף לכך, התובעת הצהירה כי ניסתה להשתלב בקבוצת ריצה, בהמלצת רופא, אך טלטולי הצוואר גרמו לה לכאבים והיא חדלה מלעשות כן לאחר חודשיים.
התובעת מצהירה בעדותה כי בתקופה הראשונה שלאחר כל אחת מן התאונות נזקקה לעזרה מוגברת אשר נתנה לה בעיקר מקרובי משפחה וחברים. בן זוגה לשעבר של התובעת שהיה עימה בקשר בתקופה שלאחר התאונה הראשונה, הצהיר בעדותו כי לאחר התאונה עברו להתגורר עם הוריה של התובעת והיא נזקקה לעזרה מרובה בקימה, ישיבה ומקלחות וכן בסיוע בהתניידות לפיזותרפיה ולבדיקות רפואיות.
בן זוגה הוסיף והצהיר כי חודשיים לאחר מכן, חזרו בני הזוג לגור בגפם. מכאן על אף שאין ספק כי התובעת סבלה מכאבים והתקשתה בתפקוד, חודשיים לאחר מכן כבר הרגישה מחוזקת דיה כדי להפסיק את הסיוע שניתן לה מהורייה. כיום התובעת גרה בגפה ומבצעת את כל מטלות הבית בכוחות עצמה ללא סיוע.
התובעת לא הציגה ראיות בעין לענין תשלום על עזרה של עובד מבחוץ בבית, והבהירה בתצהירה כי בתקופת האי-כושר עזרה לגבי משק הבית, ניקיון, הסעות לטיפולים וכדומה קבלה מבני משפחה. בענין זה קיים סיוע בעדות בן זוגה.
התובעת הביעה חשש בענין העזרה שתידרש לה בגין נכותה - כשתהיה בעלת משפחה ואמא לילדים.
באשר לפיצוי בעתיד התובעת מבקשת בסיכומיה לפסוק לה לפי 5 ש"ש, 45 ₪ לשעה סה"כ 945 ₪ לחודש. מאחר שתוחלת חייה עומדת היום על 44 שנים, התובעת מבקשת סה"כ 339,717 ₪ לפי היוון 2%.
אזכיר, כי הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277]. לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
אזכיר כי מדובר בתאונות שבגינן התובעת לא אושפזה, לא גובסה ולא נעזרה בקביים או בכיסא גלגלים. מדובר בתאונות שקבעתי בגינן נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 10%, על כן גם העזרה שתדרש בעתיד היא מוגבלת, ואין מקום כלל לבחון את הדרישה המפליגה מצד התובעת לפיצויי בראש נזק זה.
יחד עם זאת, לא מן הנמנע, שככל שתחלופנה השנים תהא להשפעת הנכות על יכולתה של התובעת בפועל השפעה גדולה יותר, והיא תדרש ליותר עזרה בפעולות יום-יום.
אשר על כן, לאחר שקראתי בעיון את טענות הצדדים, עדויות הצדדים והראיות המוצגות בפני ובהתחשב בכך שמדובר בשתי תאונות נפרדות, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק של עזרת הזולת לתקופות העבר והעתיד פיצוי גלובאלי בסך 25,000 ₪.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות - בעבר ולעתיד
הנתבעים מפנים בסיכומיהם לחובת הקטנת הנזק החלה על התובעת בהקשר של השלמת הפניה למל"ל בגין תאונת העבודה, וכן דרישת החזר הוצאות רפואיות. התובעת מאשרת כי רק התאונה השניה היתה תאונת עבודה. בנסיבות, ברור כי לתובעת זכות לפנות למל"ל בדרישת החזר הוצאות רפואיות לפחות מאז התאונה השנייה; ולפי עדותה - לא מימשה זכות זו.
התובעת הצהירה כי בעקבות התאונה נגרמו לה הוצאות רפואיות עבור טיפולי פיזותרפיה, טיפולים משלימים, ביקורי רופאים, וצרפה קבלות חלקיות שנשמרו בעלות כוללת של 11,000 ₪. התובעת מבקשת פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, עד תום תוחלת חייה, בסך גלובלאי של 80,000 ₪.
הנתבעים מפנים לכך, שבחירת התובעת לקבלת טיפולים הוליסטים, כמו אלה שקיבלה חינם אצל דודתה, אין היא זכאית להחזר בגין הוצאות אלה, כי יש להוכיח תחילה שהן חיוניות בגין התאונה; חיוניות זו לא קיבלה ביטוי בחוות דעת המומחה.
אשר על כן, בהתחשב בקבלות שהוצגו, ובכך שניתן היה לבקש לפחות לגבי חלקן החזר מהמל"ל, ראיתי לנכון לקבוע בראש הנזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות בעבר ולעתיד, פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך 25,000 ₪.

כאב וסבל
אזכיר, כי על פי חוק הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם;17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.
בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונות, גילה של התובעת ושיעור הנכויות הרפואיות, בכל תאונה (5%), וחלוף הזמן מאז ארעו התאונות, הפיצוי בשל הנזק הלא ממוני בגין התאונות, הוא 28,000 ₪ .
סך הפיצויים לפני ניכויים
מצאתי לקבל את התביעה, כך שהסכום שאמור להיות משולם לתובע הוא פיצוי כולל בסך של 430,000 (לפני ניכויים), הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:
הפסד שכר לעבר
אובדן כושר השתכרות לעתיד
60,000 ₪
292,000 ₪
עזרת הזולת (לעבר ולעתיד)
הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד)
25,000 ₪
25,000 ₪
כאב וסבל
28,000 ₪
סך הכל (לפני ניכויים)
430,000 ₪
ניכויים
בגין התאונה השנייה שולמו לתובעת דמי פגיעה סך של 5,111 ₪ - בינואר 2010. סכום זה בתוספת ריבית והצמדה כדין – מגיע כיום לסך 6,244 ₪. סכום זה יש לקזז מהפיצוי שקבעתי לעיל.
אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כאשר סכום הפיצוי הכולל שאני קובע לתובעת בגין תאונה זו, לאחר ניכוי התשלומים התכופים, הינו 423,756 ₪ [430,000-6,244].
אין ניכויים נוספים. אציין כי הנכות שנקבעה לתאונה השניה על ידי היא 5%, כך שגם אם היתה מוגשת למל"ל תביעה לקביעת נכות בגין התאונה השנייה, הסיכויים לקבלת מענק גמלת או נכות מהמל"ל היו נמוכים מאוד.
ה. סוף דבר
אני פוסק כי:
התביעה הנדונה מתקבלת, בסכומים שמפורטים להלן.
הנתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 423,756 ₪.
עוד תשלם הנתבעת 2 לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 64,453 ₪, וכן - תישא הנתבעת 2 בהחזר האגרה ששילמה התובעת בנדון, ובהחזר הוצאות ששולמו לעדים לפי החלטות בית המשפט (בכפוף לאסמכתא לעצם התשלום).
סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעת 2 לתובעת באמצעות בא-כוחה, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי מי מהנתבעים; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.
זכות ערעור - כדין.

ניתן היום, ט"ו טבת תש"פ, 12 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.