הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 16933-11-17

לפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק

התובע:
אורן סימון
ע"י עו"ד יובל יועז ו/או דניאל חקלאי

-נ ג ד-

הנתבעים:

  1. פקד דביר קוטר
  2. משטרת ישראל- תחנת פתח תקווה
  3. מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז מרכז תל-אביב (אזרחי)

החלטה

לפניי בקשת השגה של התובע לפי סעיף 7ב(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), במסגרתה מבקש התובע להשיג על הודעת הנתבעות 2-3 בדבר הכרה ומתן חסינות עובד ציבור בעניינו של הנתבע 1, וכפועל יוצא בקשה לדחיית התביעה כנגדו, בהתאם לסעיף 7 ב לפקודה. (להלן: " הודעת הכרה בחסינות ").

רקע כללי ומסכת האירועים
התובע תושב רמת גן יליד 1960, הפגין ביום 22/5/17 ברחוב העצמאות כיכר גורן בפתח תקווה. ההפגנה נעשתה במסגרת מחאת יחיד שנעשתה במשמרות, כחלק מ סדרת הפגנות שנעשו אותה עת מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה.
בשעה 21:00 לערך ניגש אל התובע שוטר אשר ביקש ממנו להתפנות מהמקום בנימוק כי הינו מהווה מטרד לציבור. התובע מסרב להוראת השוטר להתפנות מהמקום בנימוק כי דרישה זו מנוגדת להבנות שהושגו בין המשטרה לקבוצת המפגינים ונעשית בניגוד לפסיקתו של בית המשפט העליון. בתגובה, מבקש השוטר לעכב את התובע ובמסגרת זו מבקש ממנו להתלוות אליו לתחנת המשטרה.
התובע משתף פעולה וללא התנגדות מתלווה אל השוטר לתחנת משטרת פתח תקווה. וכך נרשם בדו"ח הפעולה מיום 22/5/04 בפרטי הטיפול באירוע ע"י השוטר המעכב:
"... במהלך סיור בכפר גנים ג' הבחנתי באדם העומד עם שלט. לאחר זיהוי מדובר בחשוד העונה לשם אורן סימון ניגשתי אליו מאחר ואני יודע כי אסרו עליו לעמוד שם עם שלט. ביקשתי ממנו לעזוב את המקום עם השלט בצורה יפה. החשוד סרב בתוקף. הזהרתי אותו כי במידה ולא ישמע להוראותיי אעכב אותו לתחנה בגין הפרעה לשוטר. החשוד טען בפניי כי הוא לא מתכוון לעזוב ושאין לי שום סמכות לעכב אותו. הסברתי לו כי אני נותן לו 5 דק' לעזוב את המקום , והוא ענה לי שהחמש דק' מיותרות כי והוא אינו מתכוון לעזוב, המתנתי כחמש ד' לאחר מכן ביקשתי ממנו להתלוות אליי . הסברתי לו כי הוא מעוכב בגין הפרעה לשוטר. כמו כן ,לקחתי את השלט שהיה בידו עימי לתחנה . לציין כי החשוד התלווה ללא התנגדות פיסית כמו כן לא היה שימוש בכוח מרגע העיכוב ועד הבאתו לתחנה כולל , לא נגרם לו כל נזק ולא נתפס דבר למעט השלט..."
בתום עיכוב של שלוש שעות, בשעה 23:00 לערך, מחליט מי ששימש כמפקד תורן של תחנת משטרת פ"ת באותו הלילה, הוא הנתבע 1, להורות על מעצרו של התובע בחשד להפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ומטרד לציבור. התובע נעצר ללילה אחד שבין 22/5 ל- 23/5 ומובא למחרת לבית המשפט השלום לדיון מעצרים, בפני כב' השופט עודד מורנו בבהמ"ש בפתח תקווה.
כאן המקום לציין כי בבקשה שהגישה המשטרה לבית המשפט, לא עתרה המשטרה להארכת מעצרו אלא הבקשה שהוגשה נשאה כותרת: "בקשה להוצאת צו לשחרור בערובה". בהחלטה מ"י 47991-05-17 מ"י נ' סימון, קיבל בית המשפט את בקשת המשטרה והורה על שחרור התובע בתנאים (חתימה על כתב ערבות והפקדת מזומן וכן הרחקה של התובע למשך 15 יום מהעיר פתח-תקוה). במסגרת החלטת השחרור ציין בית המשפט כי ההחלטה על הארכת המעצר התקבלה בתחנה מבלי שנבחנה תחילה אפשרות להסתפק בחלופת מעצר. וכך צויין בעמ' 6 לפרוטוקול ישיבת המעצר:
"... עין בתיק החקירה מעלה גם כי התקבלה החלטה על מעצרו של החשוד למשך 24 שעות וזאת ללא בחינת האפשרות של הסתפקות בחלופת מעצר בהתאם לחוק המעצרים, אשר מורה כי ככל שניתן להסתפק בדרך אשר פגיעתה בחירותו תהיה פחותה יש לעשות כן. היה מקום בתיק זה להסתפק בסמכות העיכוב תחילה, שכן לא קיימת בתיק אינדיקציה לפיה החשוד התנגד לעיכוב..."
בשל מסכת אירועים זו, הגיש התובע תביעה פיצויים בגין שלילת חירות שלא כדין, ביצוע מעצר שווא שנמשך למשך 18 שעות שלא כדין וללא צידוק (להלן: "אירוע המעצר"). עילת התביעה נסמכת על עוולות מסגרת ועל עוולות פרטיקולריות כאחד, ביניהן: כליאת שווא, נגישה, עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה {הן בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים) (תשנ"ו- 1996) והן לפי פקודת המשטרה [נוסח חדש]}. בנוסף, מעלה התובע טענה "לעוולות חוקתיות" בין היתר, הפרת זכות היסוד לכבוד ולחירות בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
מדינת ישראל , הנתבעת 3, הגישה באמצעות הפרקליטות כתב הגנה מאוחד בשם כל קבוצת הנתבעים (המפקד התורן, משטרת ישראל ומדינת ישראל) במסגרתו הכחישה מכל וכל חבות נזיקית כלשהי בקשר לאירוע המעצר בטענה כי הן העיכוב והן המעצר נעשו כדין וזאת בש ים לב לעובדה כי התובע, אשר בחר לקיים משמרת מחאת יחיד מול ביתו של היועהמ"ש בכיכר גורן בפ"ת, הפר את ההבנות שהושגו אותה עת בין המשטרה לקבוצת המפגינים מול ביתו של היועהמ"ש, וכן הפר את ההחלטות השיפוטיות שניתנו בסמיכות זמנים לאירוע המעצר בכל הנוגע לזכות ההפגנה מול ביתם של עובדי ציבור, ואשר נועדו לאזן בין זכות המחאה וההפגנה לבין זכותם של תושבי האזור לפרטיות ומניעת מטרדים.

טענות הצדדים בבקשה דנן שעניינה: תעודת ההכרה בחסינות לעובד ציבור (נתבע 1)
בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הוגשה מטעם המדינה, הודעת הכרה בחסינות עבור הנתבע 1, אשר היה מי שכיהן כמפקד התורן של תחנת משטרת פ"ת במועדים הרלוונטים, וזאת מכח סעיף 7ב לפקודה.
על הודעת ההכרה חתומה גב' עו"ד ליאורה חביליו- פרקליטת מחוז תל-אביב (אזרחי). בהודעת ההכרה צויין כי עילת התביעה מתייחסת למעשה שנעשה במסגרת מילוי תפקידו השלטוני של הנתבע 1 וכי בנסיבות העניין אין תשתית המקיימת את תנאי החריג לחסינות. על פי הנטען, פעולותיו של הנתבע 1 נעשו בהתאם להנחיות שקיבל ממפקדיו, ולא נעשו מתוך כוונת זדון או מתוך שיווין נפש לתוצאה, ועל כן לא מתקיים בעניינו החריג לחסינות כמפורט בסעיף 7 א(א) לפקודה. עוד נטען כי הנתבע 1 פעל בתום לב, באופן ענייני, ובהתאם לנהלים ולשיטת העבודה המקובלת בתחנת משטרת פתח-תקוה.
התובע הגיש השגה מפורטת להודעת החסינות וזאת בהתאם לסעיף 7ב(ג) לפקודה, במסגרתה טען כי יש לבטל את החלטת המדינה להכיר בחסינות כלפי הנתבע 1, בנימוק כי לא התקיימו במקרה דנן תנאי החסינות לפי סעיף 7א. לטענת התובע, בהליך בחינת החסינות שערכה הפרקליטות, נפלו שני פגמים מהותיים: הראשון, נעוץ בטענה כי הפרקליט ה החתומה על תעודת ההכרה, לא ביצעה בעצמה בירור אישי מול הנתבע 1 לשם התחקות אחר הלך רוחו לצורך עמידה בתנאי ס' 7 א. כל שבוצע הוא תרשומת שיחה שנערכה בין הנתבע 1 לפרקליטים אחרות במחוז. הפגם השני על פי הנטען, נובע מהעדר הנמקה מהותית לסיבות בעטיין הוחלט להכיר בחסינות עבור הנתבע 1, והסתפקות באמירות לאקוניות שאינן מסבירות מה נלמד מהחומר שנבחן.
כמענה על ההשגה, הגישה המדינה תשובה מפורטת מטעמה, במסגרתה נטען כי בניגוד לטענת התובע, קויים גם קויים בירור עובדתי עצמאי ובלתי אמצעי מול הנתבע 1 בטרם קבלת ההחלטה על מתן החסינות וכי אין כל הוראה חוקית הקובעת כי בירור כאמור, חייב בהכרח להיעשות על ידי פרקליטת המחוז בעצמה, אלא יכול שיעשה על ידי פרקליט כלשהו שהנו נציג מוסמך מטעם הפרקליטות. עוד נטען בתשובה כי הבירור העלה כי הנתבע 1 פעל בהתאם להוראות הממונים עליו ובהתאם להנחיות ברורות שהוציא המטה הכללי של המשטרה לשוטרי מחוז ת"א והמרכז האוסרות לאפשר קיום הפגנות מחאה בסמוך למעונו הפרטי של היועץ המשפטי לממשלה. כפועל יוצא מהנחיה כללית זו, התקבל בפרקליטות אישור ספציפי מטעם היועץ המשפטי של משטרת ישראל לפיו הנתבע 1 פעל על פי הנחיות מפקדיו במשטרה ולא על דעת עצמו. משכך, גורסת המדינה כי התעקשות התובע להשיג על הוצאת תעודת ההכרה בחסינות על מנת להותירו כבעל דין בתובענה, מעלה חשש של נקמנות אישית ובלתי עניינית. במצב דברים טוענת המדינה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי במקר ה דנן נסתרה חזקת תקינות המעשה המנהלי ודי מטעמים אלו לדחות ההשגה ולהורות על דחית התביעה כנגד הנתבע 1 בהתאם להודעת ההכרה בחסינות.

המסגרת הנורמטיבית
המסגרת הנורמטיבית העוסקת בחסינות עובדי ציבור, קבועה בסעיפים 7א ו- 7ב לפקודת הנזיקין ובתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) התשס"ו -2006 (להלן: " תקנות החסינות"). נצטט להלן את לשון הסעיפים והתקנות הרלוונטיות לענייננו;
סעיף 7א(א) קובע בזו הלשון:
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."
סעיף 7 ב(א) קובע :
"הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת."
בסעיף 7 ב (ב) נקבע:
"ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה – תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו."
לניזוק עומדת הזכות לעתור בבקשה כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים בעניינו של עובד ציבור תנאי החסינות. זכות זו מוסדרת בסעיף 7ב (ג) אשר זו לשונו:
"על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב)."
תקנה 4 לתקנות החסינות קובעת מהם התנאים למתן תעודת חסינות על ידי המדינה:
"... המדינה תמסור הודעה לבית המשפט, לגבי עובד ציבור שהוא עובד מדינה, כי היא מכירה בכך שמעשה העובד נעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, כאמור בסעיף 7ב(א) לפקודה (להלן – הודעת הכרה), אם התקיימו כל אלה:
(1)המעשה נעשה תוך כדי תפקידו השלטוני של העובד;
(2)המעשה לא נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."
עוד קובעות תקנה 5 לתקנות החסינות כי הודעת ההכרה בחסינות תימסר לבית המשפט על ידי היועץ המשפטי לממשלה, כאשר ביחס לעובד מדינה תימסר הודעת ההכרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוא הסמיכו לכך. בנוסף, קובעת תקנה 6 (ג) לתקנות החסינות כי אישור היועמ"ש יצורף לתעודת ההכרה, אשר תהיה ערוכה לפי טופס 2 שבתוספת;
במילים אחרות, מקום בו המדינה מוציאה תעודת הכרה בחסינות של עובד ציבור, משמעות הדבר כי הינה פורשת חסותה על פעולות עובד הציבור, מכירה באחריות שילוחית למעשיו (כקבוע בסעיפים 13-14 לפקודת הנזיקין) ככל שתקבע אחריות וחבות, ונוטלת על עצמה לשאת בכל פיצוי ככל שיקבע בגין מעשהו של עובד הציבור . במצב דברים זה, אין עוד צורך להותיר את עובד הציב ור כבעל דין בהליך ואזי על פי הוראות סעיף 7ב(ב), יש להורות על דחיית התביעה האישית נגדו. מנגד, ככל שתתקבל השגת התובע לפיה אין להכיר ב הודעת החסינות כלפי עובד הציבור, משמעות הדבר כי התביעה האישית כנגד עובד הציבור לא תידחה ולא תחול אחריות שילוחית של המדינה למעשיו [לשון סעיף 7ב(ג)]

דיון והכרעה

החלטות המדינה בעת הוצאת תעודת הכרה ומתן חסינות לעובד ציבור, נדונו בפסיקה עניפה בשורה ארוכה של מקרים, בהם נקבע כי לבית המשפט אמנם מסורה הסמכות לבטל את החלטת ההכרה בחסינות ככל שהתובע מבקש לקבוע כי תנאי החסינות אינם מתקיימים, ואולם ביקורת זו הינה ביקורת מינהלית במהותה. משכך, בית המשפט אינו נדרש לקבוע אם התקיימו אצל עובד המדינה תנאי החסינות אם לאו, אלא אם נפל פגם בהחלטת המדינה בעת שהחליטה להכיר בתנאי החסינות כאמור. ראה בעניין זה בר"ע (מחוזי י-ם) 660/08הולנדר נ' משעול, תק-מח 09 (1) 7602 (2009) (להלן: "עניין הולנדר") וכן מאמרן של תמר קלהורה, מיכל ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10)- חסינות עובד הציבור ,(293), פורסם בנבו ע"מ 309. (להלן: " קלהורה-ברדנשטיין").
בעניין זה יפים דבריו של בהמ"ש העליון ב פסק דין מנחה שעסק בסוגיה בעניין רע"א 775/11 אברהם פלקסר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.08.2014) (להלן: "הלכת פלקסר" ), שם דן בית המשפט בשאלה מהו טיב הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט להפעיל בבואו לבחון את חסינות עובד הציבור. פסק הדין דן במצב בו תובע פונה לבית המשפט לפי סעיף 7 ב(ג) לפקודה, ומבקש ממנו לדחות את הודעת המדינה על הענקת חסינות לעובד מדינה, בזהה למקרה שלפנינו. הלכת פלקסר קבעה כי יש להחיל את כללי המשפט המנהלי, ולבחון לאורם את ההחלטה המנהלית להעניק לנתבע חסינות. ראה שם, בעמ' 31 לפסק הדין:
"... המסקנה המתבקשת כי כללי הדין אשר יש להחיל בכל הנוגע לבקשות על-פי סעיף 7ב(ג) ו- 7ב(ד) לפקודה הינם כללי המשפט המנהלי לפיהם נבחנות כרגיל החלטות מנהליות. אחד מכללי היסוד בדין המנהלי לביקורת שיפוטית על החלטות המינהל הוא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו ואינו בוחן את תבונתה של ההחלטה. במסגרת הביקורת השיפוטית עליו לבחון את חוקיות ההחלטה ואת סבירותה, על-פי עילות ההתערבות המוכרות בדין המנהלי ... העולה מן האמור לעיל הוא כי בדונו בבקשות על-פי סעיף 7ב(ג) ו- 7ב(ד) לפקודה, עליו לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת המדינה להכיר או שלא להכיר בחסינות העובד, תוך יישום כללי המשפט המנהלי הנוהגים בעניין זה. .." (הדגשה שלי- א.ב.)
בבוא בית המשפט לבחון את סבירות החלטת הרשות, אין הוא ממיר את שיקול דעתו השיפוטי בשיקול דעתה המינהלי של הרשות, והכרעתו תעשה בשים לב לשאלה אם החלטת הרשות מצויה במתחם הסבירות. עובר למתן ההחלטה בדבר סבירותה של הודעת ההכרה, בית המשפט אינו שומע ראיות ואינו נדרש להגיע לממצאים עובדתיים המכריעים כבר עתה בשאלה אם מעשי ו של עובד הציבור נעשו מתוך כוונה לגרום לתובע נזק או מתוך שוויון נפש לתוצאות, שהרי הכרעה מעין זו מקדימה את המאוחר וכמוה כהכרעה בתביעה עצמה (תא (ת"א) 44719-10-11 מורג הוצאה לאור בע"מ נ' פנחס בוכריס (פורסם בנבו, 02.08.2011) (להלן: "עניין מורג") וכן ראה בהלכת פלסקר עמ' 38.
כאמור לעיל, במסגרת הביקורת המנהלית בודק בית המשפט האם ההחלטה על מתן הודעת ההכרה התקבלה לאחר שנעשו כל הבדיקות והבירורים הנדרשים, האם המדינה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, האם נשקלו שיקולים ראויים או שמא שיקולים זרים, והאם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 7542/05 גל פורטמן נ' מאיר שטרית (פורסם בנבו, 11.02.2007) ; בר"ע (ת"א) 1934/07 מדינת ישראל נ' מרדכי ספוז'ניקוב בע"מ (פורסם בנבו, 17.12.20017)).
יצויין כי החסינות אינה חלה רק על עובדים בכירים בשירות המדינה אל א גם על שוטרים, סוהרים, חיילים וקצינים, מפקחים, פקחים, ופקידי ממשל במשרדי הממשלה וברשויות הציבוריות זוטרים ובכירים כאחד , גם אם סמכותם היא סמכות ביצועית ובלבד שתפקידם כרוך בהפעלת שיקול דעת שלטוני. כך למשל, סמכות המעצר היא סמכות שלטונית מובהקת, והשוטר בשטח או מפקד תחנת משטרה אשר מחליט לעצור אדם מפעיל שיקול דעת שלטוני בהחלטתו זו, ולפ יכך הוא זכאי לחסינות. (ראה המאמר "קלהורה-ברדנשטיין" עמ' 308).
כאן המקום לציין כי בהנחי ת פרקליט המדינה אשר מספרה 16.5 הנושאת כותרת: " אחריות שילוחית של המדינה וחסינות עובדי ציבור בנזיקין" (עדכון מיום 18/3/07) (להלן: " הנחית פרקליט המדינה"), צויין כי גם מעשה שעלול להיחשב או להתפרש "כביצוע לא נאות" של תפקידו השלטוני של עובד הציבור, יחסה תחת הגנת החסינות הקבועה בפקודת הנזיקין ובלבד שאין המדובר באירוע החורג מגדר התפקיד. בהקשר זה הודגש כי במקרה כזה יש צורך לערוך אבחנה האם מדובר במעשה של עובד ציבור שיחשב כ"ביצוע לא נאות" של התפקיד, שאז תחוב המדינה באחריות שילוחית, לבין "מעשה פרטי" של עובד הציבור אשר חורג וסוטה לגמרי מתחומי תפקידו ואזי אין סיבה שהמדינה תחוב באחריות שילוחית למעשיו. לצורך אבחנה זו יש להסתייע בשני מבחני עזר: האחד, האם המעשה הנדון קשור קשר הדוק לביצוע התפקיד, עד כי יש לראותו כאופן של ביצוע התפקיד אשר בגינו תחוב המדינה באחריות שילוחית בנזיקין, זאת להבדיל ממקרה שבו אין למעשה, לאופיו ולנסיבותיו דבר עם מילוי התפקיד ועל כן הם מוציאים את המעשה לחלוטין מתחומי התפקיד, ושוללים ממנו את אופיו כאופן של ביצוע התפקיד. והמבחן הנוסף האם פעולת העובד נעשתה לקידום מטרות אישיות בלבד, ואין לה דבר עם ביצוע התפקיד, או שהיא נעשתה עבור המעביד ולקידום מטרותיו. במסגרת זו, ייתן הפרקליט דעתו למצב דברים בו גם מעשה שנעשה תוך חריגה מגדר הסמכות, ואפילו שימוש לרעה בכוח המשרה, עשויים להיות בחלק מהמקרים בגדר "ביצוע לא נאות" של התפקיד. (ראה סעיפים 8-9 להנחיות).
בעניין זה אפנה לת"א (מחוזי חיפה) 25141-03-11 מועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ' משאבי מים פרדס חנה - כרכור בע"מ, בפסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט סוקול (פורסם במאגרים 12.2.2012)).
"...משפעל עובד הציבור בגדר הסמכות המוענקת לו כדין הרי אף אם טעה או ביצע את תפקידו באופן בלתי נאות, הדבר אינו מוציא את מעשיו מגדר החסינות.."
באשר ל רמת הפירוט וההנמקה של הודעת ההכרה, בפסיקה נחלקו הדעות בשאלת מידת ההנמקה של הודעת הכרה כאמור. בעניין הולנדר נקבע כי היעדר פירוט והנמקה של הודעת ההכרה הוא אכן פגם לפי כללי המשפט המינהלי, אך אין בו כשלעצמו כדי לפסול את הודעת ההכרה, וזאת בשים לב לעובדה כ הפירוט וההנמקה הובאו במסגרת תגובת המדינה לבקשת התובע, שהשיג על ההכרה בחסינות באמצעות בקשה לקבוע שאין מתקיימים תנאי החסינות (ראה גם ת"א (מחוזי ב"ש) 5330/08 אלון נ' קוגל (טרם פורסם. 1.6.2009) ואסמכתאות מתוך המאמר עמ' 322).
בסוגיה זו, יפים דברי המחברות קלהורה-ברדנשטיין במאמרן בעמ' 323 שם צויין:
"... לדעתנו, נכון וראוי שהודעת ההכרה תכלול פירוט ונימוקים קונקרטיים, המתייחסים לנסיבות המקרה שבהן הוחלט בשאלת החסינות, בפרט משום שבהתאם לתיקון 10, ההכרה בחסינות נעשית באופן חריג על ידי רשות מנהלית (וכאמור, ברגיל, הרשות השופטת היא שמחליטה בשאלת קיומה של חסינות). עם זאת , אנו סבורות שאין בהיעדר פירוט והנמקה כדי לפסול ההודעה, אם פירוט ונימוקים כאלה מובאים במסגרת תגובת המדינה בהליך שבו נתקפת ההחלטה, שכן בדרך זו נרפא הפגם המנהלי..." (הדגשה שלי- א.ב)
כאן המק ום להפנות לפסיקה נוספת אשר אימצה גישה זו, בעניין ת"א (שלום ת"א) 20557/07 רווח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 1.1.2008) ובבש"א (שלום ת"א) 176550/07 מפקד בית הסוהר שקמה נ' פרג'ללה , דינים שלום 08(31) 1004 (2008).
במצב דברים זה, על מנת שבקשת התובע להשיג כנגד תעודת ההכרה/החסינות שהוציאה המדינה עבור הנתבע 1 תתקבל, שומה עליו להוכיח כי בעת קבלת החלטת המדינה על הוצאת תעודת ההכרה נפל פגם הלקוח מהמשפט המנהלי כגון היעדר הנמקה או הפעלת שיקול דעת בלתי ענייני תוך חריגה קיצונית ממתחם הסבירות המנהלית. ודוק, בשלב זה של הדיון לא נבחנת וממילא אף לא מוכרעת לגופה השאלה האם מעשהו של עובד הציבור נעשה "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו".
ומן הכלל אל הפרט; טענתו של התובע דנן מתמקדת בשניים: היעדר בירור ישיר ובלתי אמצעי בין פרקליטת המחוז לנתבע 1 והיעדר הנמקה מספקת בהודעת ההכרה. דומה כי טענות אלו לקוחות מהמשפט המנהלי ובחינת סבירות פעולתה של המדינה בעת קבלתה החלטה על הוצאת תעודת ההכרה.
האם עמד התובע בחובה והרים נטל זה? לאחר עיון בתעודת ההכרה בחסינות, בבקשת ההשגה ובתשובת המדינה להשגה הנתמכת בתצהירה של פרקליטת מחוז תל אביב, באתי למסקנה כי התשובה לכך הינה בשלילה וכפועל יוצא- דין ההשגה להידחות. אנמק בקצרה טעמיי;
האם קיימת חובה לפיה ייערך בירור ישיר ובלתי אמצעי בין הגורם החתום על תעודת ההכרה (במקרה דנן פרקליטת מחוז עו"ד ליאורה חביליו) לבין עובד הציבור (במקרה דנן הנתבע 1) ? דומני כי המענה על כך הינו בשלילה. לא מצאתי לטענה זו כל תימוכין בפקודת הנזיקין או בתקנות החסינות ודרישה כאמור אף אינה מופיעה בטופס 2 שבתוספת לתקנות. אדרבא, לא ברור על מה סומך התובע ידו בעת העלאת טענה זו ואיזה פגם מנהלי נפל בעצם העובדה כי פרקליטת מחוז ת"א-אזרחי, החתומה על תעודת ההכרה, ביססה מסקנתה על תיעוד שהונח בפניה ואשר כלל תרשומת בירור שנעשה בין הנתבע 1 לבין נציגי הפרקליטות, עו"ד פרקליטים הפועלים מטעמה. ויודגש, לא מצאתי כל דרישה בהלכה הפסוקה לפיה בירור כאמור ייערך באופן ישיר בין פרקליט המחוז הראשי לבין כל עובד ציבור שפועל במסגרת תפקידו באותו המחוז ואשר נתבע במישרין בתביעת נזיקין. ההלכה בעניין פרשת אולמרט עליה סומך התובע ידיו בנימוק זה (סעיף 16 להשגה) לא קבעה את אשר מבקש התובע להסיק דהיינו כי יש הכרח לערוך בירור אישי כאמור, אלא כל שנקבע הוא כי יש צורך "בתשתית ראייתית מספקת" בעת הוצאת תעודת ההכרה. במקרה דנן, קיומן של תרשומות פנימיות שביצעו נציגי הפרקליטות עם הנתבע 1 בהצטרף ליתר התיעוד שעמד בפני הפרקליטה החתומה על תעודת ההכרה- מהווה תשתית ראייתית מספקת די והותר.
מעיון בהודעת המדינה ובתשובתה על ההשגה, אשר נתמכת בתצהירה של פרקליטת המחוז עו"ד ליאורה חביליו, עולה כי החלטתה מנומקת כדבעי ו נסמכת על תשתית ראייתית כמפורט בסעיפים 42-46 לתשובת המדינה להשגה . תשתית זו על בסיסה התקבלה ההחלטה להוציא הודעת הכרה בחסינות כלפי הנתבע 1, כוללת בחובה: הנחיית מפכ"ל המשטרה מיום 21/5/17 אותה יישם הנתבע 1 לשיטתו, שיחה טלפונית שנעשתה לתובע בסמוך לפני הפגנת המחאה המזהירה אותו לבל יעשה כן, מכתב של יועץ משפטי של משטרת ישראל מיום 21/5/17 לב"כ התובע ובו מודיע על מדיניות המשטרה שלא לאפשר קיום הפגנות מחאה בסמיכות למעונו של היועץ המשפטי לממשלה. בנוסף, בפני הפרקליטה הונחו תרשומות פנימיות של מפקד תחנת פ"ת לפקודיו, בכללם הנתבע 1, וכן תרשומת שיחות שביצעו פרקליטי המחוז המטפלים בתובענה מול הנתבע 1 במהלכן נמסר על ידי הנתבע 1 כי פעל בהתאם להנחיות והוראות מפקדו, מפקד התחנה. נחה דעתי כי תשתית זו יש בה די והותר על מנת להוביל את פרקליטת המחוז להחלטה אליה הגיעה לפיה פעולת הנתבע 1 נעשתה במסגרת מילוי הנחיות שקיבל ממפקדיו ובמסגרת תפקידו וללא כל כוונת זדון או גרימת נזק או הפקת תועלת אישית. משכך, החלטה זו עומדת במתחם הסבירות המנהלי.
למעלה מן הצורך אציין כי התובע לא הצביע על תשתית ראייתית כלשהי לטענה לפיה פעל הנתבע 1 בחוסר תום לב ובאי סבירות קיצונית מתוך כוונת זדון לגרום לו נזק, או מתוך שוויון נפש כלפי האפשרות לגרום לו נזק. ודוק, אף אם סבור התובע כי הנתבע הפעיל שיקול דעת שגוי עת הורה על מעצרו, במקום לשחררו בחלופת מעצר בתום העיכוב בתחנה, ומשכך הפעיל את סמכותו השלטונית בצורה לא נאותה, הרי שהעת לברר זאת הינה במסגרת ההליך העיקרי, וזאת מבלי להביע כל עמדה בנושא. ואולם אין בכוחה של טענה זו כדי לשמוט את הקרקע תחת הודעת ההכרה בחסינות שניתנה עבור הנתבע 1 אשר אין חולק כי פעל במסגרת תפקידו השלטוני כעובד מדינה. יש לזכור , כי לא יכול להיגרם כל נזק מהוצאת הודעת ההכרה ואף לא מהחלטה המאשרת את הודעת ההכרה, שהרי אין המדובר בחסינות מהותית כי אם בחסינות דיונית, המעמידה את המשטרה ומ"י כנתבעת חלף עובד הציבור. על כן רשאי התובע להוכיח את טענותיו, בין היתר ביחס למעשיו של הנתבע 1, וככל שיוכחו טענותיו, תימצא המשטרה והמדינה (הנתבעות 2-3) אחראיות למעשיו. משכך, עמידה עיקשת על ניהול תביעה זו כנגד הנתבע 1 באופן אישי יוצרת רושם שהיא מונעת משיקול שאינו ענייני בהכרח (ראה עניין מורד).
לפיכך, בקשת התובע לפי סעיף 7 ב(ג) לפקודה נדחית בזאת.
תעודת ההכרה מטעם המדינה לפי סעיף 7 ב לפקודה נותרת על כנה וכפועל יוצא נדחית בזאת התובענה כנגד הנתבע 1.
התובע ישא בהוצאות הנתבעים בגין בקשה זו בסך 3,000 ₪ וללא קשר לתוצאות הסופיות של ההליך.
המזכירות תודיע החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ח אלול תשע"ח, 29 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ט, 25 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.