הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 16803-04-13

בפני
כבוד ה שופטת כוכבה לוי

תובעים

1.אסף נקדאי
2.בני ׁׁ(בנימין) מולאיוף
ע"י ב"כ עו"ד יורם וסרצוג ו/או עו"ד ערן גוטפריד

נגד

נתבעים

1.שחר עוז
2.עומר כפרי
3.דרינק פוינט בע"מ
4.דרינק פוינט דיזנגוף 91 בע"מ
5.קטלוניה בע"מ
6.די.פי. אלנבי בע"מ
7.דרינק. פי. ראשון לציון בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד בייזר שי

פסק דין
מבוא
פסק דין זה עוסק בזכויות יזמים אשר פעלו כחלק מצוות יזמים והיו שותפים לפיתוח רעיון שלא קרם עור וגידים לכלל מימוש - במיזם עיסקי אחר של הנתבעים אשר מימשו רעיון דומה והוציאו אותו מהשלב הרעיוני לכדי מימוש עיסקי

ברקע התביעה שלפניי, שיתוף פעולה שהתקיים בין התובעים, אסף נקדאי ובני מוליאב ( להלן: "התובעים", "אסף", "בני") לבין שחר עוז ( להלן: "הנתבע" או " שחר"). עיסוקם העיקרי של התובעים ושחר הוא ניהול והפעלת מקומות בילוי וברים.
במסגרת שיתוף פעולה זה ננקטו פעולות שונות כחלק ממיזם שעיקרו היה תכנית להקמת רשת חנויות למכירת אלכוהול במחירים מוזלים. התובעים והנתבע פעלו במשותף במהלך תקופה שבין השנים 2010- 2011 במהלכה גיבשו "רעיון עסקי" אשר בא לידי ביטוי בתכנית עסקית אופציונלית הכוללת התייחסות להיבטים שונים הכרוכים בהוצאת המיזם מהכוח אל הפועל.

אין חולק כי במהלך שנת 2012 חבר הנתבע שחר אל הנתבע 2, עומר כפרי ( להלן: "כפרי"), לצורך הקמת רשת ברים במתכונת דומה לרעיון העסקי ,עליו שקדו התובעים והנתבע.
שם הרשת הוא "דרינק פוינט" או "drinkpoint".

שורש המחלוקת בתביעה שלפניי היא טענות התובעים כי הנתבע אשר עשה שימוש בעצמו וביחד עם אחרים במיזם וברעיון העסקי שהיה נחלתם של התובעים והנתבע במשותף . כל זאת מבלי שהתובעים היו שותפים למימושו לא כל שכן לרווחים שהופקו ממ ימושו לטענתם.

מנגד טען הנתבע, כי המיזם המשותף לא קרם עור וגידים בשל אי עמידת התובעים בהתחייבויותיהם על פי הסכמות הצדדים בכך שלא גייסו משקיעים . משלא צלחו בגיוס משקיעים כאמור ובהעדר אמצעי מימון אחרים לתובעים ולנתבע 1 , הרי שלמיזם המשותף לא הייתה כל היתכנות . לשון אחרת ,היוזמים במשותף בעצמם היו חסרי אמצעים להוציא לפועל את "הרעיון " . משלא פעלו לגיוס אמצעי מימון או משקיעים ובנסיבות בהן ניתקו מגע מהנתבע 1 למשך כחצי שנה כפי שיתואר להלן , נותר הרעיון בגדר רעיון גריידא. מסיבה זו לא הייתה כל מניעה , לשיטת הנתבע 1 שהנתבע יממש את הרעיון העסקי באופן עצמאי, לאחר סיום פעילותם המשותפת , סיום בפועל על דרך ניתוק בפועל של כל קשר עיסקי של התובעים והנתבע 1 .

עילות התביעה
התביעה מבוססת על עילות תביעה שונות לרבות הפרת הסכמים, עשיית עושר ולא במשפט, תביעה למתן חשבונות, וכן תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר זכויות התובעים בחברות שונות שהוקמו על ידי הנתבעים או מי מהם ,לצורך מימוש ה"מיזם"/"הרעיון " ואשר מפעילות סניפים שונים תחת שם הרשת "דרינק פוינט " שהוקמה על ידי שחר וכפרי ( באמצעות הנתבעות 3-7).
הסעד הכספי הנתבע הועמד על סכום של 1,000,000 ₪ לצורכי אגרה וזאת על פי אומדן התובעים.

הנתבעים הנוספים הם: נתבעת 3, חברת דרינק פוינט ( להלן: "החברה"), בבעלות הנתבעים 1-2 , באמצעותה החלו את פעילותם העסקית להפעלת רשת סניפי המותג drinkpoink.

הנתבעות 4-7 -חברות שונות אשר הוקמו לצורך הפעלת סניפים של הרשת על דרך זכיינות במיקומים שונים (דיזינגוף 91 בתל אביב, נחלת בנימין 52 בתל אביב, אלנבי 46 בתל אביב וסחרוב 17 בראשון לציון).

תמצית טענות התובעים
לטענת התובעים הם יזמו ביחד עם הנתבע "מיזם" להקמת בתי עסק לשיווק ומכירת אלכוהול איכותי במחירים זולים בנקודות שתיה שונות שיפעלו תחת השם " דרינק פוינט" (להלן: "המיזם").
לטענתם, בשלב מתקדם של פיתוח המיזם פעל הנתבע במרמה ומאחורי גבם של התובעים עת החליט להקים ולממש את רעיון המיזם בשותפות עם אחר – כפרי, תוך נישול התובעים מזכויותיהם במיזם אותו יזמו והגו ביחד עם הנתבע 1 .

לטענת התובעים עסקינן במיזם חדשני ומקורי. עיקר חדשנותו בחיסכון הגדול בעלויות שמאפשר מכירת אלכוהול במחיר זול, במקום איכותי, מסודר, מפוקח ובעל רישיון עסק.

לגרסתם, במהלך השנים 2010-2012, פעלו במשותף עם הנתבע לקידום המיזם ולקידום הרעיון העסקי.
פעילותם המשותפת כללה בין היתר: פיתוח "קונספט", בחירת שם המיזם " דרינק פוינט", עיצבו לוגו של המיזם, פיתוח תכנית עסקית להקמת המיזם לרבות בחינת עלויות – ריהוט, עובדים, תפריטים, תמחור, בדיקות לגבי ינשופים, בדיקות ותוכניות לגבי צפי הכנסות, תכניות שיווקיות, פיתוח תכניות ייצור של המיזם לרבות הדמיות אדריכליות ביחס לסניפיו, עיצוב תפריטים, בחירת מיקומים מועדפים להקמת הסניפים, פיתוח תכניות למימון המיזם לרבות איתור משקיעים ופניה לעורכי דין להכנת מסמכים משפטיים להקמת המיזם, ניסוח טיוטות הסכמי מייסדים, הסכמי זכיינים, השקעה, סודיות מול משקיעים.

לשיטתם, סיימו התובעים והנתבע לבצע את הפעולות האמורות והסכימו כי יחלו באיתור משקיע למיזם.
ברם, להפתעתם, כך טענו, נדהמו לגלות שהנתבע חבר עם כפרי ובאמצעות הנתבעת 3, חברה בע"מ אשר נרשמה ב-17.4.12. לטענת התובעים הם פעלו מאחורי גבם לשם הענקת או מכירת זכויות במיזם לצדדים שלישיים איתם הקים הנתבע 1 חברות או שותפויות – הנתבעות 4-7.

בשם הנתבעות 3-4 כלולות המילים " דרינק פוינט".
בשם הנתבעות 6-7 כלולות המילים: "די.פי" – ראשי תיבות של דרינק פוינט.
לטענת התובעים פעל הנתבע 1 ביחד עם נתבעים 2 ו-3 למכירת זכויות במיזם שלטענתם שייכות להם ביחד עם הנתבע.
עוד טענו כי הנתבעים פתחו ארבע נקודות מכירה של המיזם תחת השם " דרינק פוינט" בארבע כתובות שונות נכון למועד הגשת כתב התביעה ופועלים לפתיחת נקודות מכירה נוספות באתרים נוספים.

אשר למערכת היחסים בין התובעים לנתבע ,לשיטתם של התובעים הוסכם בינם לבין הנתבע, כי לכל אחד מהצדדים יהיה חלק שווה – דהיינו שליש מהזכויות במיזם.
השם שעליו הוחלט על ידי התובעים והנתבע במשותף היה " דרינק פוינט".
עוד טענו כי הנתבע העלה סיכום זה על הכתב ( מסמך שכותרתו " סיכום פגישה מ-12.2.10") ושלח אותו לצדדים בדוא"ל. במסמך זה חולקו בין היתר המטלות השונות בין התובעים לנתבע לעניין התקדמות בפיתוח המיזם.

לטענת התובעים הם הגו והכינו "תכנית עסקית מפורטת" במסגרתה ערכו בין היתר תמחור מפורט בנוגע להוצאות והכנסות עתידיות של המיזם.
התוכנית העסקית הוא מסמך שנערך יועץ עסקי, שחף מזין, שסייע בעריכת התכנית העסקית.

לטענת התובעים לצורך פיתוח המיזם כפי שהוגדר לשיטתם כמפורט מעלה, הם השקיעו מאות שעות עבודה, נפגשו עם עורכי דין, אדריכלים, משקיעים והוציאו הוצאות רבות. לשיטתם, לאורך כל התקופה " שמרו על קשר ופגישות במסגרתם ניסו לקדם את המיזם".
לסיכומו של דבר, טוענים התובעים, כי הנתבעים 1-3 עושים שימוש בזכויות התובעים במיזם, תוך שהם מעניקים לצדדים שלישיים זיכיונות של "המיזם" באופן שמאפשר להם להקים ולהפעיל נקודות מכירה של המיזם ללא ידיעת התובעים, ללא הסכמתם ומבלי שישותפו ברווחים שמפיקים הנתבעים מפרי הרעיון לו הם שותפים לטענתם.

לטענת התובעים, משלמים הזכיינים לנתבעים 1-3 עבור רכישת הזיכיונות והפעלות הסניפים סכומים נכבדים, עושים שימוש בכל הנתונים, הידע, התוכניות העסקיות, העיצובים, הלוגו והשם – אשר הוכנו על ידי התובעים ביחד עם הנתבע במשך תקופת העבודה המשותפת.

אשר לסימן המסחרי, הלוגו, לטענת התובעים הם הגו את שם המיזם – " דרינק פוינט" לרבות עיצוב לוגו המיזם ביחד עם הנתבע.
מכוח טענה זו, הם הגישו ביום 20.5.12 – לאחר שנודע להם על עוולות הנתבעים 1-3 לשיטתם, בקשה לרשם סימני המסחר לרישום סימן המסחר על שמם.

טענת התובעים בקליפת אגוז היא, כי הם שותפים בסימן המסחרי "דרינק פוינט", בעיצוב, בהדמיות האדריכליות ובתוכניות העסקיות שהפיקו במשותף עם הנתבע. לשיטתם , הם מעולם לא ויתרו על זכויותיהם במיזם כאמור ומכאן התביעה שלפני.

לטענת התובעים עושים הנתבעים שימוש אסור בזכויות התובעים במיזם כפי שהם תיארו אותו, תוך הפרת זכויותיהם הקנייניות במיזם, ותוך גרם אובדן הכנסות לתובעים מפרי עמלם במיזם.

עוד נטען כי במסגרת המיזם ,הוחלפו טיוטות ,הסכמי זכיינות, והוכן הסכם מייסדים שאמור היה להיחתם במועד מציאת משקיע.
הגם שלא אותר משקיע גם לשיטתם, טוענים התובעים כי בינם לבין הנתבע נכרת הסכם בהתנהגות שהופר על ידי הנתבע.
לשון אחרת, לטענת התובעים, נכרת הסכם לפיו יקימו מיזם משותף אלא שהנתבע תוך הפרת הסכם זה, גייס משקיע חיצוני באופן עצמאי תוך נישול התובעים מזכויותיהם במיזם. עוד טענו כלפי הנתבעים האחרים, לגרם הפרת חוזה בניגוד לדין.

לטענת התובעים ,בנוסף לטענת חוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט,הם עתרו לקבלת צו למתן חשבונות, לגלות בתצהיר את פרטיהם המלאים ואת כתובותיהם של כל הגורמים שרכשו מאת הנתבעים זיכיונות להפעלת המיזם תוך פירוט הסכומים ששולמו בגין רכישת הזיכיונות וכן פירוט ההכנסות שהפיקו הנתבעים כתוצאה מהקמת המיזם והפעלת כל סניפי המיזם.
סעד נוסף שהתבקש הוא מתן צו הצהרתי לפיו התובעים זכאים ל – 2/3 מהכנסות הנתבעים מהפעילות העסקית תחת המותג "דרינק פוינט".

תמצית טענות הנתבעים
לטענת הנתבעים, התובעים נהגו בשיהוי רב בעצם הגשת התביעה בחלוף שנה מעת שנודע להם על פעילות הנתבעים . כל זאת בחוסר תום לב, תוך שהם ממתינים לראות כיצד מתפתחת הרשת שהקימו הנתבעים. רק לאחר שנוכחו שהיא מצליחה, משגשגת ומוכרת זיכיונות נוספים בפועל, החליטו להגיש את התביעה דנן.

לטענת הנתבע 1 הוא זה שהגה את הרעיון הכללי של המיזם – הקמת רשת של " ברים" למכירת אלכוהול זול. הוא זה שהציע לתובעים להיכנס כשותפים במיזם בכפוף להצלחתם לגייס מימון למיזם או לצרף משקיעים. על רקע זה טוען הנתבע 1 כי זו בעצם הסיבה שלא נחתם הסכם בין הנתבע לתובעים ביחס למיזם, לא נחתם מזכר הבנות ואף לא הוקמה חברה באשר אין חולק כי התובעים לא הצליחו לגייס מימון או משקיעים .
מנקודת מבטו של הנתבע, כשלו התובעים בעמידה בהתחייבותם העיקרית במסגרת ההתקשרות שבין התובעים לנתבע.

לטענת הנתבע, בין התובעים לנתבע הייתה במקביל התקשרות נוספת להקמת בר "רגיל" בשותפות ( שלא כחלק מהמיזם).לשם כך אף הוקמה חברה ונפתח חשבון בנק. אלא שלטענתו, הפרו התובעים את האמון שנתן בהם הנתבע 1 ואת התחייבותם כלפי הנתבע בקשר עם החברה שהוקמה, בכך שצירפו מבלי ידיעתו שותף זר להפעלת בר.
לטענת הנתבע, הפרת אמון זו וכישלון התובעים בגיוס מימון או בגיוס משקיעים הם שהביאו לסיום שיתוף הפעולה בין הנתבע לתובעים בקשר למיזם.
עוד טען כי התובעים זנחו לחלוטין את ניסיונם המשותף להעמיד את המיזם ולהפוך אותו מהשלב הרעיוני לכדי מימוש עיסקי - הקמת עסק בפועל.
לטענתו, בטרם התקשר עם הנתבע 2 ניתקו הצדדים קשר עסקי עמו למשך 6 חודשים – תקופה ארוכה אשר מבטאת חד-משמעית את סיום שיתוף הפעולה העסקי הלכה למעשה בין הצדדים.

הנתבע אף הסכים לבקשת התובעים להעברת מניותיו בחברה שהוקמה לצורך הקמת הבר הנוסף בבעלות משותפת לאחר שנותקו הקשרים העסקיים.

לטענת הנתבע לאחר שפסקו לחלוטין הקשרים העסקיים בין התובעים לנתבע בין בקשר למיזם ובין בקשר עם הקמתו של בר בבעלות משותפת, הוא התקשר עם כפרי על פי מודל עסקי שונה לחלוטין ומבלי שהנתבעים או מי מהם עשו שימוש כלשהו בתוצרים, פרי "המיזם" ,על הקמתו עמלו התובעים והנתבע. עוד טען הנתבע 1 , טענה שלא נסתרה כי הוא זה אשר מימן ונשא בתשלום של היועצים המקצועיים במהלך הניסיון שלו לקדם את המיזם במשותף עם התובעים, מיזם שנותר בגדר רעיון משותף ו לא קרם עור וגידים.

אשר לשם " דרינק פוינט" -טען הנתבע כי הוא זה שהגה אותו וכי לתובעים אין כל זכויות בו ולא כל שכן זכויות במוניטין שנוצר ונבנה לאחר סיום ההתקשרות בין התובעים לנתבע 1 .

לטענת הנתבעים, הנתבעת 3 ששמה הוא " דרינק פוינט" בע"מ, היא זו שהשקיעה כספים במיזם " החדש", בהאדרת השם " דרינק פוינט" במובן שהמוניטין של שם זה נצבר רק לאחר שנפתח הסניף הראשון השייך לנתבעת 3.

אשר לרעיון של נקודות מכירה לאלכוהול מוזל- לטענת הנתבע, רעיון זה נולד במוחו בעקבות שינוי חקיקתי אשר הגביל מכירת אלכוהול בסוגי עסקים שונים לאחר השעה 23:00 ( תחנות דלק, "פיצוציות" וכו').

לגרסתו, באותו מועד ולאחר השינוי בחקיקה, פעלו גורמים נוספים בתחום חיי הלילה לפתיחת מקומות דומים ונושא זה היה בסיס לשיחות רבות ותוכניות של אנשי חיי הלילה בתל אביב.
לשיטתו, לצורך מימוש הרעיון שעלה בראשו היה לו את כל הידע המקצועי, הניסיון והקשרים אלא שהוא נזקק למימון או לאיתור משקיעים .לשם כך חיפש שותפים שיסייעו לו בכך ולשם כך גייס את התובעים.

לטענת הנתבע, הוא זה אשר פנה לגורם מקצועי, מר שחף מזין, על מנת להתייעץ אתו בנושא מימוש הרעיון, הוא זה אשר הפגיש בין התובעים בינם לבין עצמם והציע להם לחבור אליו במימוש הרעיון ובעיקר לשם גיוס משקיעים שיהיו מוכנים להשקיע במיזם.
ובלשונו אמר להם כי: "אם הם יגייסו משקיעים שיהיו מוכנים להשקיע במיזם הוא יכניס אותם כשותפים". לטענתו, הצעתו להעניק לתובעים זכויות במיזם הייתה מותנית בגיוס משקיעים. תנאי זה הובהר לתובעים חד-משמעית והיה ברור ומובן להם. בעיקר נוכח העובדה שהוא זה שלטענתו, הגה את המיזם והשקיע את המשאבים בהקמתו.

בחלוף 6 חודשים מסיום הקשר העסקי בין התובעים לנתבע, חבר הנתבע לנתבע 2 והם החלו בניסיונות לקידום מתווה עסקי שונה מהמתווה עליו שקדו התובעים יחד עם הנתבע.
כחלק מתהליך זה החלו בפגישות והתקשרויות עם אנשי מקצוע ופעלו לאיתור נכסים בהם יוקמו סניפי הרשת הראשונים.

לטענת הנתבע 1 הושקעו בהקמת הרשת מאות אלפי שקלים וכן הושקע זמן רב על ידי הנתבעים, כל זאת מבלי שנעשה על ידי מי מהנתבעים שימוש באף אחד מהתוצרים שהינם תולדה של עבודת התובעים והנתבע במסגרת ניסיונותיהם המשותפים להקמת המיזם המשותף שכאמור לא התממש .

לטענת הנתבעים , הרעיון אותו הגו התובעים והנתבע אינו בר הגנה על פי דיני זכויות היוצרים והקניין הרוחני.
לעומת זאת לצורך הגנה על ה"לוגו” שהגו הנתבעים הוגשו 3 בקשות שונות על ידי הנתבעים לרשם סימני המסחר. הבקשה הראשונה הוגשה עוד בטרם נשלח מכתב התראה מטעם התובעים על כוונתם להגיש את התביעה דנן וללא קשר לטענות התובעים בעניין זכויותיהם.
לטענת הנתבעים , הבקשה שהוגשה על ידי התובעים לרישום סימן מסחר, הוגשה בחוסר תום לב שכן הוגשה רק מטעם התובעים למרות שגם על פי טענתם הם בעלי זכויות של 2/3 בלבד מהזכויות בסימן המסחר שרישומו התבקש וזאת לפני שפנו לקבל את עמדת הנתבע.
עוד נטען כי בפועל התובעים אינם עושים שימוש כלשהו בסימן המסחר שרישומו התבקש.

דיון והכרעה
המיזם המשותף
כל השאלות השנויות במחלוקת בהליך דנן, נובעות מטענת קיומו של שיתוף פעולה בין התובעים לבין הנתבע במסגרתו נבחנה יוזמה להקמת רשת של חנויות שעיקר פעילותה - מכירת משקאות אלכוהול במחירים מוזלים תוך שימוש בעיצובים ייחודיים על מנת למתג את בתי העסק ,מתוך תכנון עתידי להרחיב את הפעילות באמצעות סניפים נוספים אשר יופעלו על ידי זכיינים.
שיתוף הפעולה שהתובעים והנתבע נטלו בו חלק החל בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2010 .
הצדדים חלוקים בשאלת זהות הוגה הרעיון.
לגרסת התובעים, הרעיון להקמת המיזם היה של התובע 2, שאף ערך מסמך ראשוני המפרט את הרעיון ואילו לגרסת הנתבע 1 , הוגה הרעיון היה הנתבע אשר לצורך הוצאתו לפועל הפגיש בין התובעים, אותם הכיר קודם לכן בקשר עם פעילותם בתחום חיי הלילה.

יצוין כי התובעים והנתבע כולם, בעלי ניסיון רב שנים של פעילות בתחום חיי הלילה וניהול והפעלת מקומות בילוי שונים ( לנוחות הקורא בלבד ייקראו בהמשך "היוזמים").

כבר עתה ואקדים ואציין כי אין מקום וצורך בהכרעה בשאלה בה נחלקו "היוזמים" לעניין זהות הוגה הרעיון שכן ממילא על פי דיני זכויות יוצרים, אין הגנה חוקית ל"רעיון" כשלעצמו אלא רק לדרך ביטויו, ראו לשון סעיף 5 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.
היקף זכות היוצרים ביצירה
5. זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך ביטוים תחול זכות היוצרים:
(1) רעיון;
(2) ...;

אשר על כן בנסיבות בהן הרעיון עצמו אינו בר הגנה על פי דיני זכויות היוצרים [ ראו: ע"א 2682/11 עיריית פתח תקוה נ' הרי זיסו, 20.5.13 – להלן: עניין זיסו] אין כל נפקות להכרעה בדבר זהות הוגה הרעיון , לצורך ליבון השאלות העיקריות הדרושות להכרעה במקרה זה, שהרי ממילא ככל שניתן להחיל את הגנת זכות היוצרים זו תינתן רק לשימוש בתוצרים המהווים ביטוי של הרעיון שגובש במסגרת שיתוף הפעולה בין השותפים.

מרגע שנבט הרעיון במוחו של התובע 2 או של הנתבע, החלו מגעים בין "היוזמים" שנמשכו לפחות במשך שנה, במסגרתם התבצעו מהלכים שמטרתם הייתה הוצאת הרעיון מהכוח אל הפועל.
מסמך ראשוני המלמד על כוונת "היוזמים" נערך כסיום פגישה שהתקיימה ביום 2/12/10, במהלכה הוסכם על שם המיזם " דרינק פוינט";
נקבע כי נכון למועד הפגישה ייעשה שימוש בלוגו הנוכחי תוך בחינת אופציות חלופיות;
נקבע כי בעדיפות ראשונה ייעשה ניסיון לגיוס משקיע למימון המיזם תוך התחייבות של המשקיע להקמתם של 4 סניפים לפחות בתמורה ל – 25% מהמיזם.
הוסכם על בחינת התקשרות עם אדריכלים.
כמו כן חולקו מטלות באופן הבא: הנתבע 1 נדרש לברר עלויות עו"ד לביצוע הפעולות המשפטיות הנדרשות ( ניסוח חוזים) וכן בירור עלויות רו"ח ותוכנות לניהול הקופות בסניפים. התובעים נדרשו לבחון עלויות של כוסות וינשופים ( מכשיר למדידת רמת אלכוהול בדם) ולפעול לגיוס משקיע ובחינת הצעות ללוגו עבור המיזם.
סיכום הפגישה נערך על ידי הנתבע 1 ונשלח בדואר אלקטרוני לתובעים.
"היוזמים" נעזרו בשירותיו של יועץ עסקי, שחף מזין, לצורך גיבוש תכנית עסקית מפורטת שכוללת בין היתר התייחסות לשאלת תמחור המוצרים ועלויות הקמת סניפים, כמו כן נעשתה בחינה באשר לסיכונים הכלכליים הקיימים בשים לב לרעיון שבסיס המיזם אל מול פעילות דומה בעסקים מתחום זה.
על פי הראיות שצירפו התובעים נראה כי הפעולות שביצעו "היוזמים" התמקדו במס' מישורים .זאת כאשר בנוסף לגיבוש התכנית העסקית שצוינה לעיל, יצרו קשר עם מס' נותני שירותים על מנת לתכנן את הפעילות הצפויה של המיזם, כמפורט להלן:
עריכת מסמכים משפטיים באמצעות עו"ד אריאל אבייט ( הוכנה טיוטת הסכם מייסדים, כתבי התחייבות לשמירה על סודיות, הסכם לשותפות עם משקיעים וכו').
הדמיה ראשונית קונספטואלית שאינה מתייחסת לחלל מוגדר של עיצוב סניפים המתוכננים באמצעות מעצבת פנים, אלונה אליאסי.
עיצוב פנים ומיתוג באמצעות גב' שרון נרקיס.
מיתוג וייעוץ שיווקי באמצעות מר קובי חיים.
עיצוב לוגו באמצעות המעצבים, עומרי גרוסמן ואייל כץ.
בחינת עיצוב כוסות משקה, באמצעות העסק " כוס CONCEPT".
בחינת רכישת מכשירי ינשוף למדידת רמת אלכוהול בדם עבור הסניפים.
בחינת רכש סופג רעש ותקרות אקוסטיות באמצעות חברת גולמט בע"מ.
יש לציין כי פעולות אלו בוצעו בשלהי שנת 2010 וכן במחצית הראשונה של שנת 2011, עסקינן בשלבים ראשוניים ביותר של התקשרויות ובדיקות ראשוניות שביצעו היוזמים.
יצוין כי בין היתר נעשתה פניה למר מיכאל זיגון לצורך בחינת צירוף משקיע להקמתו של המיזם ( כתב התחייבות לשמירה על סודיות נחתם ביום 30/3/11).
הנתבע מתאר את הפעולות שבוצעו כבדיקות מקדמיות, קבלת הצעות מחיר וחיפוש עקר אחר משקיעים .בהינתן מצב דברים זה, טען הנתבע שהתקשרותו עם התובעים כלל לא הבשילה לכדי "שותפות עסקית", שכן מלכתחילה לגרסת הנתבע התנאי לכך שהתובעים יצורפו כשותפים במיזם היה גיוס משקיעים. התחייבותם זו הוגדרה כהתחייבותם העיקרית. משלא צלח הדבר הרי שהתובעים לא קיימו לטענתו את חלקם במיזם.
הנתבע מונה בתצהירו את הפעולות שבוצעו על ידו באופן בלעדי:
בחירת שם המיזם " דרינק פוינט";
רכישת כתובת אתר אינטרנט drinkpoint.co.il ( "שם מתחם") ביום 14/10/10 בעלות של 80 ש"ח;
התקשרות עם המרכז לטיפוח יזמות ( מט"י) לטובת הכנת תכנית עסקית ותשלום סך של 2,000 ש"ח ביום 6/10/10 עבור הכנת התכנית;
התקשרות עם עו"ד אבייט לצורך עריכת מסמכים משפטיים.
לטענת הנתבע 1 , הוא היזם הבלעדי של הרעיון להקמת המיזם ובחירת השם.
לטענתו , ולא נוכחתי אחרת , הוא זה שנשא בעלויות שנדרשו לשם הקמת המיזם .הטעם היחיד לכך שהתובעים הוצגו כ"שותפים" של הנתבע במיזם היה רעיון שיווקי לפיו מאחורי המיזם עומדים 3 יזמים מנוסים וותיקים בתחום חיי הלילה, על מנת שיקל על היוזמים לגייס משקיע למימון המיזם.

מעבר לעובדה כי מצאתי שלכל היותר הייתה לצדדים כוונה עתידית ליצור "שותפות" הרי שהלכה למעשה, העסק – "השותפות" לא הוקמה בפועל קודם למועד ניתוק היחסים בין הצדדים.
מכל מקום ממילא שאלה זו אינה נדרשת להכרעה על ידי בית משפט זה באשר סוגיית קיומ ם של יחסי שותפות מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי [ ת.א (ת"א) 29617-04-10 רמי אברהימי נ' בנימין גלזר, 23.1.14 (פורסם בנבו)].
משעניין זה אינו בסמכותי יש לבחון את מהותה של מערכת היחסים שבין הצדדים כמערכת יחסים משותפת שנמשכה כשנה ואשר מטרתה הייתה בחינת יישומו של מיזם אשר לא קרם עור וגידים בסיומו של דבר, בנסיבות בהן הצדדים חדלו מפעילותם המשותפת בתום כשנה ולא כשותפות על פי דיני השותפויות.

כל אחד מהצדדים להליך שבפני ניסה להציג את מערכת היחסים המשותפת באור שונה.
בעוד התובעים דאגו להציג פעילות ענפה וממושכת, כולל "התקשרויות" מול אנשי מקצוע שונים על מנת לקדם את פיתוח המיזם, הרי שהנתבע תיאר את הפעילות כעריכת בדיקות מקדמיות וקבלת הצעות מחיר, זאת מתוך כוונה לשכנע בגרסתו כי אין עסקינן ברעיון בשל אלא במיזם המצוי בחיתוליו.

לגרסת הנתבע עיקר " כישלונם" של התובעים הוא באי גיוס של משקיע למימון המיזם ולא באי מילוי חלקם במשימות הנוספות במסגרת תכנון המיזם
. דהיינו לא ניתן לשלול מצב שבו המשקיע הפוטנציאלי שכבר חתם על הסכם התחייבות לשמירה על סודיות ואשר החל בבדיקות ראשוניות לקראת השקעה, היה מחליט לממש את ההצעה להשקעה במיזם, כך שהשותפים היו פועלים תוך זמן קצר להקמת הסניפים הראשונים במסגרת המיזם.

מניתוח התנהלותם של "היוזמים" עולה כי במהלך חודש אוקטובר 2010 חברו "היוזמים" על מנת לבחון את הרעיון שבסיס המיזם ותוך זמן קצר יחסית כפי שמתבטא בפגישתם שהתקיימה בתחילת חודש דצמבר 2010, החליטו לנקוט בצעדים שונים על מנת להפוך את הרעיון למציאות. דהיינו עיצוב ובחירת לוגו, מיתוג, הדמיית סניפים, עיצוב מוצרים וכו'. פעולות אלו התבצעו במהלך כשנה על ידי השותפים ,שלא באופן רציף וקבוע אלא מעת לעת ובמקביל לניהול עסקים שונים.

המסקנה היא כי תהליך גיבוש הרעיון היה קצר ,לא דרש מהשותפים מאמץ או זמן רב. "היוזמים" היו מגובשים בסמוך לתחילת הקשר ברצונם להקים רשת סניפים שייחודה הוא מכירת משקאות אלכוהול במחירים מוזלים ( כנגזרת של ההסדרה בנוגע לאיסור מכירת משקאות אלכוהול בבתי עסק לאחר השעה 23:00).
יתר המהלכים שננקטו נעשו לאחר גיבוש הרעיון )"הקונספט") וכללו התקשרויות וליתר הדיוק גישושי התקשרות מול בעלי מקצוע מתחומים שונים : מעצבים, אדריכלים, יועץ עסקי, עו"ד, רו"ח וכו'. אלא שלא נוכחתי בהתקשרויות עסקיות , בהסכם למתן שירותים ובהוצאות כספיות אל מול נותני שירותים אלה .

אולם בקביעתי זו אין די, השאלה היא האם התובעים זכאים לסעד כלשהו מבין הסעדים להם עתרו בתביעתם מכוח אותה מערכת יחסים משותפת שהיא נעדרת אופי כלכלי ואינה בגדר ניהול עסק פעיל, אלא שלב שהוא טרום הקמת שותפות וזאת להבדיל מ"שותפות" כהגדרתה בפקודת השותפויות [ נוסח חדש], תשל"ה-1975 – ואם כן מהן הזכויות ומהו הסעד?

גלגולו של מיזם
כאמור , התובעים והנתבע שכאמור כולם עוסקים שנים רבות בתחום הבילוי וחיי הלילה חברו במהלך חודש ספטמבר – אוקטובר 2010, מתוך כוונה לבחון היתכנות מיזם שהמוטיב המרכזי שלו הוא הקמת סניפים שונים למכירת משקאות אלכוהול במחירים מוזלים – על רקע שינוי בחקיקה והגבלת מכירת אלכוהול בבתי עסק לאחר השעה 23:00 בלילה.
לכל אחד מהשותפים ניסיון בפעילות עצמאית בניהול בתי עסק שונים בתחום חיי הלילה, קודם לפעילות המשותפת וגם במהלך הפעילות המשותפת.
הרעיון היה בין היתר ליצור אלטרנטיבה למקומות הבילוי הקיימים, הן במחירי המשקאות הזולים והן באופי הבילוי.

הנתבע 1 פנה למרכז טיפוח יזמות לצורך הכנת תכנית עסקית בתחילת חודש אוקטובר 2010 וביום 14/10/10 רכש שם מתחם ( drinkpoint.co.il).

ביום 2/12/10 , כחודש וחצי לאחר שרכש את "שם המתחם" דרינקפוינט ,הוציא הנתבע סיכום פגישה בין השותפים במסגרתה הוחלט על השם drinkpoint.
כן נקבע כי נדרש גיוס משקיע שיקבל בתמורה להשקעה 25% מהמניות במיזם. כן סיכמו הצדדים כי תתבקשנה הצעות מחיר מאדריכלים שונים וחולקו מטלות בין התובעים לנתבע. התובעים נדרשו לברר עלויות של כוסות וינשופים ( מכשיר למדידת רמת האלכוהול בדם), גיוס משקיע והצעה ללוגו ואילו הנתבע נדרש לפעול לבירור עלויות שירותי עו"ד ורו"ח וכן בחינת תוכנות לעבודה בקופות בסניפים.

עבור היוזמים נערכה תכנית עסקית בעזרתו של יועץ עסקי, שכללה התייחסות לאופי הפעילות העסקית, הסיכונים, תנאי השוק, עלויות ותמחור שונים.

בחודש אוקטובר 2010, פנו התובעים למעצב קובי חיים לקבלת הצעת מחיר למיתוג וייעוץ, המעצב שלח ליוזמים רשימת שאלות לצורך עבודה על המיתוג.
התובעים הציגו מס' הדמיות שהוכנו על ידי המעצב קובי חיים, ללוגו של המותג וכן הדמיה של סניפים, חולצות, כוסות וכו'.

בדצמבר 2010 התובעים פנו למעצבת שרון נרקיס לקבלת הצעת מחיר למיתוג ועיצוב פנים. כמו כן התייעצו התובעים עם המעצב עומרי גרוסמן לגבי לוגו של המיזם.
במהלך חודש זה פנו התובעים לחברה המתמחה בעיצוב ומיתוג כוסות לקבלת הצעות שונות.

בתחילת שנת 2011 החליפו "היוזמים" תכתובות דואר אלקטרוני בנוגע להצעות אפשריות ללוגו של המיזם.

כמו כן הייתה התקשרות עם עו"ד אבייט לעריכת מסמכים משפטיים ( הסכם מייסדים, הסכם זיכיון, הסכם סודיות וכו'). בפועל נערכו המסמכים על ידי עו"ד גורן, שותפו למשרד של עו"ד אבייט (עמ' 44, שור' 1-2). התובעים צירפו לתצהיריהם טיוטות של הסכמים שנערכו במסגרת הפעילות המשותפת, אך לא נחתמו.

בפברואר 2011 , עוד בטרם איתרו התובעים "מיקומים " , פנו התובעים לאדריכלית אלונה אליאסי שהכינה מס' הדמיות של סניפים עתידיים, הגם שהדמיות אלו היו תיאורטיות שכן היוזמים טרם איתרו מיקומים פוטנציאליים לסניפים .כמו כן במהלך החודש פנו למעצב אייל כץ לקבלת הצעות ללוגו למיזם.

התובעים הציגו מסמך בו מפורטות עלויות של מכשירי ינשוף שונים, אך לא ברור האם נעשתה התקשרות עם גורם כלשהו בעניין או מדובר בחיפוש עצמאי שעשו התובעים לבירור עלויות כן לא ברור המועד שבו נערכה הבדיקה בנושא.
כמו כן הוצגה פניה לחברת גולמט בעניין התקנת סופג רעש מחודש מאי 2011, אלא שמעיון בה לא ניתן לקבוע בוודאות כי היא קשורה לפעילות המשותפת במיזם נשוא התביעה שלפניי או שמא לעסקים אחרים שניהלו התובעים במקביל.
בעניין זה אף טען הנתבע כי אין כל צורך בהתקנת סופג רעש בסניפים שתוכננו במסגרת המיזם.

תוצרי העבודה של המיזם המשותף אם בכלל
כתוצאה מעבודתם זו של השותפים התקבלו מס' תוצרי עבודה אשר היו בשלבי עבודה ראשוני ים ולא הגיעו לכלל סיום והשלמה .
בין התוצרים שהוגשו כראיות לבית המשפט ניתן למנות את התכנית העסקית שהוכנה על ידי שחף מזין, דוגמאות שונות של הלוגו המוצע למיזם, הדמיות בסיסיות של הסניפים העתידיים, טיוטות של מסמכים משפטיים שונים, הצעות למוצרים ממותגים.

למעט תשלום בסך 80 ש"ח ששילם הנתבע עבור רכישת שם מתחם וכן תשלום נוסף ששילם הנתבע בסך 2,000 ש"ח עבור הכנת תכנית עסקית לשחר מזין , לא הוציאו "היוזמים" הוצאה כלשהי במסגרת עבודתם המשותפת לגיבוש הרעיון.

התובעים התקשרו אמנם עם בעלי מקצוע שונים, אך התקשרויות אלו התבססו על היכרות מוקדמת עם אותם בעלי מקצוע. על רקע זה לא נדרשו התובעים לשאת בעלות כלשהי מכיסם בתמורה לשירותים הראשוניים שסופקו להם על ידי בעלי המקצוע ואף לא הוצגה ראיה כלשהי המעידה על תשלומים שבהם נשאו התובעים.

ניתן לקבוע בשלב זה כי בפועל אין תוצרים שהם פרי יצירתם האישית או עמלם של היוזמים ( למעט בחירת השם למיזם כפי שאדון להלן), אלא מדובר בתוצרים אשר כולם נוצרו לבקשת היוזמים על ידי בעלי מקצוע שונים בין אם בהנחייתם ומעורבותם של היוזמים ובין אם על פי שיקול דעתם המלא של בעלי המקצוע.

בחירת השם " דרינק פוינט"
בעלי הדין חלוקים בזהות הוגה השם " דרינק פוינט", עליו הסכימו "היוזמים" כבר מתחילת הדרך כשם העסק העתידי.
על פי הראיות שהובאו בפניי מסקנתי היא כי יש לקבל את גרסת הנתבע 1 לפיה בחירת השם נעשתה על ידו. במהלך פגישה שהתקיימה בין היוזמים לאחר שהוצג השם לתובעים הוסכם על בחירת השם על דעת כל היוזמים. מסקנתי זו מבוססת על הראיה בדבר רכישת שם מתחם אתר אינטרנט ( drinkpoint.co.il) (להלן: "שם המתחם") שנעשתה על ידי הנתבע בלבד כבר ביום 14/10/10 עבורה שילם הנתבע סך של 80 ש"ח. פעולה זו בוצעה על ידו עוד לפני הפגישה מ יום 2/12/10.
התובעים טוענים אמנם כי השם נהגה במשותף במסגרת פגישה שהתקיימה בין השותפים ומפנים למסמך סיכום פגישה מיום 2/12/10 בגדרו נכתב כי הוחלט על השם " DRINK POINT", אלא שמסמך זה הוא מאוחר לרכישת שם המתחם על ידי הנתבע ואינו מסייע לתובעים בטענתם.
הטענה בדבר הגיית השם במשותף אינה ברורה שכן סביר כי במהלך הפגישה שהתקיימה בין היוזמים הוצגו הצעות שונות לשמות אפשריים ואחת ההצעות נבחרה לבסוף כמוסכמת על כולם, מאחר שבידי הנתבע ראיה לכך שהוא עשה שימוש בשם זה קודם לפגישת היוזמים, הרי שהמסקנה המתבקשת היא ששם זה נהגה על ידי הנתבע לראשונה.
עוד מפנים התובעים לעדותו של בני, לפיה במהלך פגישה שהתקיימה בדירתו של בני, הוצעו שמות שונים ונבחר לבסוף השם " דרינק פוינט", אלא שלא ברור מעדותו של בני מתי התקיימה פגישה זו והאם היא קדמה לרכישת שם המתחם על ידי הנתבע.
עיון בתכנית ראשונית שערך בני לטענתו בכתב ידו, מגלה כי היא אינה נושאת תאריך והשם שהוצע במסגרת תכנית ראשונית זו על ידי בני הוא GASOLINE ולא השם דרינק פוינט.

טענה נוספת של התובעים היא כי השם דרינק פוינט היה חלק מתוכנית עסקית מיום 6/10/10 שהוכנה על ידי השותפים, טרם רכישת שם המתחם על ידי הנתבע.
התובעים מבססים טענתם זו על חשבונית שהוצאה לנתבע בגין תשלום למרכז לטיפוח יזמות עבור הכנת תכנית עסקית לפיתוח עסק ואבחון.
החשבונית אמנם הוצאה ביום 6/10/10 אך היא אינה מהווה ראיה למועד שבו הוכנה התכנית העסקית על ידי שחף מזין ( נספח 8 לתצהירי התובעים).

יתרה מכך בכתב התביעה מתארים התובעים את הפגישה שהתקיימה ביום 2/12/10 כפגישה בה סיכמו השותפים על עבודה משותפת לפיתוח המיזם ( סעיף 24 לכתב התביעה). מיד לאחר מכן מציינים התובעים כי בהתאם לסיכום זה הכינו השותפים תכנית עסקית הכוללת תמחור לעלויות הכרוכות בהפעלת המיזם.
דהיינו גם לגרסת התובעים נעשתה עבודת הכנת התכנית העסקית לאחר רכישת שם המתחם על ידי הנתבע.

בנסיבות אלו אני קובעת כי התובעים לא הוכיחו שהשם דרינק פוינט נהגה במשותף או על ידי מי מהתובעים כפי שנטען על ידם, או שיש להם זכויות בו אלא הוא שם מתחם שנרכש על ידי הנתבע ביום 14/10/10 והוצע על ידי הנתבע כאחד השמות האפשריים למיזם עליו הסכימו "היוזמים" בפגישתם שהתקיימה ביום 2/12/10.
האם עשו הנתבעים שימוש בתוצרי העבודה המשותפת או חלקם ?
לטענת התובעים, פעל הנתבע מאחורי גבם של התובעים, כאשר במהלך חודש אפריל 2012 התקשר עם הנתבע 2 לצורך הקמת חברה, שהתאגדה לצורך מימוש המיזם על פי הרעיון שגובש על ידי ה"יוזמים" תוך שימוש בתוצרים שהם פרי עבודה משותפת של ה"יוזמים"
בטרם הכרעה בסוגיה זו יש לקבוע מהם התוצרים שהם פרי עבודה משותפת, והאם אכן עשה הנתבע שימוש בתוצרים אלו במסגרת פעילות הנתבעים והאם השימוש שנעשה הוא מנוגד לדין או מזכה את התובעים בתמורה או פיצוי כלשהו .
שם המיזם – כפי שפסקתי לעיל, על פי הראיות שהובאו בפניי הנתבע הוא שהגה לראשונה את השם drinkpoint. במהלך הפגישה של היוזמים, נבחר שם זה כשם המועדף לטובת המיזם. משדחיתי את הטענה כי שם זה נהגה על ידי התובעים או על ידי היוזמים יחדיו הרי שאינני מקבלת את הטענה כי הנתבע מנוע מלעשות שימוש בשם זה.
בהקשר זה יש להזכיר כי קיים הליך תלוי ועומד בין השותפים בפני רשם סימני המסחר באשר לזכות לרישום השם drinkpoint כסימן מסחר לאור בקשות שהוגשו במקביל הן על ידי התובעים והן על ידי הנתבע מאחר ששאל הזכות לרישום סימן מסחר לא נדרשה להכרעה בהליך שלפניי ואף לא הובאה על ידי הצדדים התשתית העובדתית והמשפטית הדרושה לשם הכרעה, אינני נדרשת להכריע בה במסגרת ההליך דנן.
לוגו – בתקופת העבודה המשותפת החלו היוזמים לבחון עיצובים שונים שישמשו כלוגו עבור המיזם. טענת התובעים היא כי הנתבעים עושים שימוש בלוגו שעיצובו נעשה על ידי היוזמים והוא פרי עבודתם המשותפת.
אציין כי בנוסף לבקשות לרישום השם " drink point" כסימן מסחר הוגשה לרשם סימני המסחר ביום 23/10/12 על ידי הנתבעים בקשה לרישום סימן מסחר מעוצב הכולל את ציון הלוגו המבוקש לרישום כסימן מסחר.
בלוגו זה נעשה שימוש על ידי הנתבעים במסגרת הפעילות העסקית במיתוג הרשת שהוקמה על ידם.
בעניין זה העידו המעצבים מטעם התובעים ,קובי חיים ואייל כץ , איתם התקשרו התובעים לצורך מיתוג המיזם ובין היתר עיצוב לוגו למיזם.
שני המעצבים , כל אחד מהם בנפרד ,העידו כי החלו בעבודה על הלוגו והציגו מס' אפשרויות ללוגו. כן העידו כי הלוגו שבו עושים שימוש הנתבעים "דומה" ללוגו שהוצע על ידם.
בחקירתם הנגדית של המעצבים התברר כי התובעים התקשרו עם המעצבים במקביל כאשר מעצב אחד אינו יודע על העבודה שביצע בפועל המעצב הנוסף.
למרות זאת ,ההצעות שהציעו שני המעצבים היו דומות ( הן בצורת הלוגו והן בצבעים שנבחרו).
ההסבר שניתן לכך על ידי המעצב קובי חיים הוא שמדובר בהזמנת עבודה "פשוטה" אשר מביאה לפתרונות זהים ( עמ' 12, שור' 1-5) .לכן לא ניתן לשלול אפשרות שמעצבים שונים יגיעו לתוצאה דומה.
באשר לצבעי הלוגו, המעצב אייל כץ השיב בחקירתו כי "אי אפשר לטעון לבעלות לצירוף אדום ולבן. מי שאומר את זה הוא שרלטן" (עמ' 7, שור' 19), דהיינו שאופציה זו של שימוש בצבעים אלו היא אופציה מקובלת על מעצבים ואיננה ייחודית.
לאחר סיום העבודה המשותפת של היוזמים, התקשרו הנתבעים עם המעצב אור כצנלסון לצורך עיצוב לוגו. מעצב זה הגיש לנתבעים חלופות שונות ללוגו אופציונלי. הלוגו שנבחר לבסוף הוא בצורת טיפה שהינה סימן מקובל לציון מיקום .
הנתבעים הציגו פרסומים של חברות שונות שעושות שימוש בסימן דומה כלוגו של החברה, בבחינת דוגמאות אלו עולה כי מדובר בסימן גנרי, בדומה לצורות עיצוביות בסיסיות אחרות.
על פי המעצבים מטעם התובעים נטען כי הלוגו בו עושים שימוש הנתבעים דומה ללוגו שהוצע ליוזמים במסגרת העבודה המשותפת, אלא שאני סבורה כי אין הדבר כך.
הלוגו בו נעשה שימוש על ידי הנתבעים הוא לוגו פשוט ,אינו מורכב מבחינה עיצובית, מדובר ברישום שם המותג באנגלית בצבעי אדום ולבן בתוך צורה דמוית טיפה שהינה סימן מקובל לציון מיקום. הגופן שנבחר -אינו פונט ייחודי, אלא נעשה שימוש בפונט סטנדרטי.
בין הדוגמאות שהציעו התובעים ניתן אמנם למצוא הצעות ללוגו הקרובות בעיצובן ללוגו בו עושים שימוש הנתבעים בהתייחס לצבעי אדום ולבן ולכך ששם המותג תחום בתוך צורה עיצובית כלשהי ( המעצבים מטעם התובעים עשו שימוש בצורות שונות: מלבן, ריבוע, משולש, עיגול, מתומן וכו'). בפועל אין בידי התובעים טענה כי גם המעצבים מטעמם עשו שימוש בצורה דמוית טיפה שכאמור מקובלת לשימוש כציון מיקום.

לצורך הכרעה בשאלה זו די בהסברו של המעצב קובי חיים, שהעיד מטעם התובעים לפיו מאחר שמדובר בלוגו פשוט ובסיסי, ייתכן שמעצבים שונים יגיעו לפתרון דומה גם מבלי שיוצגו בפניהם הצעות של מעצבים אחרים .למרות כל זאת עדיין השימוש בצורה דמוית טיפה נעשה כאמור לראשונה על ידי המעצב עמו התקשרו הנתבעים.
קרי, קיים הבדל שניתן על בסיסו להבחין בין האופציות שנבחנו על ידי התובעים במסגרת העבודה המשותפת לבין הלוגו בו עשו בפועל שימוש הנתבעים.
מסקנתי היא כי לא ניתן לקבוע והתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שהנתבעים עושים שימוש בתוצר של עבודה משותפת של היוזמים. אדגיש כי הכרעתי זו אינה מבוססת על דיני סימני מסחר אלא אך ורק על טענות התובעים לשימוש שלא כדין על ידי הנתבעים בפירות העבודה המשותפת. אעיר כי אני בהחלט מודעת לקיומו של הליך תלוי ועומד בפני רשם סימני המסחר, גם ביחס לבקשה לרישום סימן מסחר מעוצב שהגישו הנתבעים.

תכנית עסקית – תוצר נוסף אשר לטענת התובעים עשה בו שימוש הנתבע שלא כדין הוא "התכנית העסקית" שהוכנה במסגרת עבודתם המשותפת של היוזמים.
תכנית עסקית זו הוכנה על ידי שחף מזין, שהוא בין היתר יועץ עסקי בהכשרתו.
לא הובאה בפניי ראיה באשר למועד בו הסתיימה העבודה על התכנית העסקית, אך לאור הראיות שהובאו בפניי ניתן לקבוע כי הנתבע שילם למרכז לטיפוח יזמות, תשלום בסך 2,000 ש"ח ביום 6/10/10 בעבור הכנת תכנית עסקית. מאידך לא נוכחתי שהתובעים הוציאו הוצאה כלשהי בקשר עם התוכנית העסקית . כמו כן מהתביעה עולה כי בסמוך לקיומה של פגישה בין השותפים בה חולקו המשימות בין השותפים החלה העבודה על התכנית העסקית.
מתשובתו של שחף מזין בחקירתו עולה כי כתיבת התכנית והתאגדות היוזמים הייתה בסוף שנת 2010 ( עמ' 32, שור' 18-23), במקום אחר השיב שחף מזין כי אינו זוכר במדויק את מועד הכנת התכנית אך העריך כי מדובר בחודשים אוקטובר – נובמבר 2010 ( עמ' 34, שור' 29-31).
שחף מזין אישר בחקירתו כי יש לו היכרות מוקדמת עם הנתבע משנת 2005-2006 בעת שעבדו יחד בבר בשם "זוארי" וכי עיקר התקשרותו לצורך קבלת נתונים נעשתה מול שחר . אשר על כן אני סבורה כי לא ניתן להסתמך על התוכן העובדתי המובא במסגרת התכנית העסקית לשם קביעת מסקנות בנוגע למהות ההתקשרות שבין היוזמים , שכן מידע זה אינו מידיעתו האישית של שחף מזין.

גרסתו של שחף מזין כי עיקר עבודתו לצורך הכנת התכנית העסקית נעשתה מול הנתבע ולא מול התובעים לא נסתרה. זאת ועוד, על פי עדותו של שחף מזין חלקים נרחבים מתוך התכנית נעשו באופן עצמאי על ידי שחף מתוך נתונים המוכרים לו מעיסוקו כיועץ עסקי וחלקה של התכנית מבוסס על השערות כלליות.

לא נוכחתי ולא שוכנעתי כי לתובעים תרומה משמעותית בכל הנוגע להכנת התכנית העסקית, כך שלמרות שהתכנית העסקית נעשתה בתקופת הפעילות המשותפת של היוזמים איני סבורה כי אף אם נעשה שימוש בתכנית העסקית – ולא הובאו בפניי ראיות לשימוש שכזה – הרי שאין מדובר בתוצר שהוא פרי עבודה משותפת של היוזמים, אלא עסקינן בתוצר שהוזמן על ידי הנתבע 1 ותמורתו שולמה על ידו, מה גם שעיקר ההתקשרות של שחף מזין במהלך עריכת התכנית העסקית נעשתה מול הנתבע ובמעורבות מינימאלית של התובעים אם בכלל .

הדמיות סניפים וסקיצות של מוצרים - בעניין זה התקשרו התובעים עם 3 מעצבים שונים: אלונה אליאסי, שרון נרקיס וקובי חיים. הוצגו מס' סקיצות ראשוניות שערכו המעצבים אלונה אליאסי וקובי חיים כאפשרויות לעיצוב ומיתוג הסניפים וכן חלק מהמוצרים העתידיים ( כוסות, חולצות וכו').
מעבר לעובדה כי מדובר בהצעות ראשוניות בלבד שלא התגבשו לכדי עיצוב סופי המוסכם על היוזמים, ובשים לב לעובדה שהצעות ראשוניות אלה לעיצוב סניפים ניתנו באופן היפותטי לחלוטין שכן במועד הפקתן טרם אותרו מיקומים לצורך עיצוב קונקרטי , הרי שהתובעים גם לא הוכיחו שהנתבעים עשו שימוש כלשהו בהדמיות אלו לצורך עיצוב הסניפים והמוצרים במסגרת פעילותם העסקית.

פעולות נוספות – היוזמים ביצעו פעולות נוספות שחלקן הניב תוצרים וחלקן פעולות ללא תוצר כלשהו. כך ניתן למנות את התקשרותם עם עו"ד אבייט שערך עבורם מס' מסמכים משפטיים לצורך פעילות העתידית אפשרית , אולם מעבר לעובדה שאין בפניי ראיה לשימוש שנעשה במסמכים ספציפיים אלו על ידי הנתבעים, הרי שגם לא ניתן לומר כי מסמכים אלו הם יציר עבודתם המשותפת של היוזמים שכן עסקינן במסמכים משפטיים שאינם בתחום מומחיותם של היוזמים.
פעולות נוספות שננקטו לטענת התובעים, הן: ניסיון לגיוס משקיעים, איתור נכסים ומיקומים מועדפים לפתיחת סניפים של המיזם וניהול מו"מ עם בעלי הנכסים – אך פעולות אלו לא הניבו תוצאות כלשהן.

זכויות חוזיות
אין מחלוקת כי בין היוזמים לא נחתם הסכם כלשהו המסדיר את מערכת היחסים העסקית שהתקיימה בין הצדדים או את מערך הזכויות והחובות של היוזמים ביחס למיזם המשותף נשוא ההליך שלפניי.

זה המקום לציין כי הצדדים הגדירו את מערכת היחסים ביניהם כ"מיזם", אולם הגדרה זו כשלעצמה אין די בה על מנת להקים מערך של זכויות וחובות. לצורך זה היה על הצדדים להתאגד באופן המוכר על פי הדין, דהיינו הקמת חברה או שותפות וכו'. דרך אחרת להסדיר את מערך הזכויות והחובות היא באמצעות חתימה על הסכם בין הצדדים אשר מגדיר את הזכויות והחובות בשלב העבודה על המיזם וכן קובע את זכויות וחובות הצדדים במקרה של מימוש המיזם או פירוד במקרה שלא תצלח דרכם של היוזמים. אף אם הסכמים אלו הם בשלב של טרום הקמת השותפות או החברה.

מיזם הינו שיתוף פעולה והתקשרות לטובת ביצוע פעילות כלכלית וזהו אף השימוש הרווח שנעשה במונח זה בחוקים שונים [ראו סעיף 11(9) לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975], אולם הוא אינו מגדיר צורת התאגדות על פי הדין ( חברה, שותפות, עוסק מורשה וכו').
הנתבע חזר מס' פעמים בחקירתו על כך כי כל ההסכמות שהיו בין היוזמים היו הסכמות בעל פה כפי שנהוג בתחום העוסקים בחיי הלילה וכך לטענתו פעל גם בהתקשרותו עם כפרי (למרות שכפרי לא העיד במסגרת ההליך שלפניי).
כל זאת בשים לב שהיוזמים פנו לעו"ד על מנת שינסח עבורם מסמכים משפטיים ובתוך כך גם הסכם מייסדים, הרי שהסכם מעין זה לא נחתם מעולם.

אחת מעילות התביעה היא הפרת הסכם בין היוזמים, אלא שהתובעים לא הציגו הסכם כלשהו שנערך בכתב אלא טענו לקיומו של הסכם בהתנהגות. טענותיהם מבוססות על הבנות מסוימות שהיו בין היוזמים אשר לא התגבשו לכדי הסכמה ברורה ומפורשת המבטאת גמירות דעת חד משמעית .

אחת מטענות התובעים היא כי הייתה בין היוזמי ם הסכמה לכך שחלוקת הבעלות במיזם תתחלק באופן שווה בין השותפים – כל אחד יהא זכאי לשליש מהמיזם. על עניין זה הנתבע אינו חולק ( עמ' 59, שור' 27-28 לפרוטוקול), אולם טענתו היא כי מכיוון שהמיזם לא יצא לפועל ולמעשה התובעים הם שניתקו מגע והפסיקו לפעול למימושו הרי שלתובעים אין חלק בחברות שהתאגדו לאחר סיום ההתקשרות והפעילות המשותפת של היוזמים.

הטענה בדבר הפרת ההסכם שנטענה על ידי התובעים הינה טענה כללית שעניינה קיומו של הסכם בהתנהגות עליו ניתן ללמוד לכאורה מתוך תכתובות דואר אלקטרוני שהוחלפו בין היוזמים וכן מתוך טיוטת הסכם מייסדים וטיוטות הסכמי זכיינות שהוכנו במסגרת הפעילות המשותפת, כך שהעובדה שהנתבע פעל מאחורי גבם של התובעים ומימש באופן עצמאי את רעיון המיזם אותו גיבשו היוזמים במשותף, מהווה הפרה של ההסכם שבהתנהגות.

התובעים לא עמדו בנטל להוכיח קיומו של הסכם בהתנהגות ובעיקר לא הוכיחו את תנאי אותו הסכם המחייבים את הנתבע וש אותם הוא הפר. אשר על כן לא מצאתי, ממש בטענותיהם בדבר הפרת הסכם.
גם אם אניח כי היה קיים הסכם בהתנהגות בין היוזמים הרי שמניתוח טענות התובעים עולה כי קיימת אי בהירות באשר לתנאי ההסכם שבהתנהגות, האם הוסכם בין הצדדים כי בכל מקרה שבו יחליטו היוזמים על סיום העבודה המשותפת ייאסר על היוזמים לעשות שימוש כלשהו ברעיון שגובש במהלך העבודה המשותפת, האם נדרשת הסכמה מראש בטרם יחליט אחד מהיוזמים לממש באופן עצמאי את הרעיון, האם בתמורה לתשלום כלשהו יתאפשר מימוש המיזם באופן עצמאי או שמא התנאי הוא למתן חלק מההכנסות העתידיות ליתר היוזמים.
כמו כן לא ברור מהן ההשלכות של נטישת המיזם על ידי חלק מהיוזמים וסיכול של מימושו בדרך של הפסקת שיתוף הפעולה.
שאלות אלו הינן חלק מהשאלות האפשריות ביחס למערכת יחסים הסכמית כלשהי שהייתה קיימת בין היוזמים, אם היה מוכח דבר קיומה, אולם לשאלות אלו לא מצאתי מענה בטענות התובעים.

בניגוד לנטען, עיון בתכתובות הדואר האלקטרוני וטיוטות ההסכמים שהוצגו בפניי , אינו מלמד על כוונה להתקשר בהסכם משפטי מחייב בין היוזמים בינם לבין עצמם , אלא על התנהלות שנמשכה כשנה, שלא הניבה תוצאה ממשית וממנה לא ניתן להסיק על חובות וזכויות של מי מהיוזמים.
לכל היותר הוגדרו בין השותפים למיזם תחומי פעילות במסגרת העבודה על המיזם, אלא שמכך לא ניתן להסיק על זכויות השותפים במיזם עצמו.

כמו כן אין לשלול אפשרות כי החלטת היוזמים שלא לחתום על הסכם כלשהו מלמדת בעצמה כי הצדדים העדיפו שלא להתקשר בקשר חוזי מחייב כלשהו [ ראו על דוקטרינת הסכמים שבכבוד: גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 24)].
לנוכח מערכת היחסים הקרובה של הצדדים והיכרותם המוקדמת מתחום חיי הלילה, אין להוציא מכלל אפשרות כי כוונתם של הצדדים במשך תקופת עבודתם לגיבוש המיזם המשותף, הייתה להימנע מקשר חוזי מחייב, עד שתתברר היתכנות של מימוש המיזם בפועל.

בסיכומיהם מתייחסים התובעים בפרק של הפרת ההסכם למס' פעולות שביצע הנתבע אשר מגבשות את עילת הפרת ההסכם. לטענתם פעל הנתבע בחוסר תום לב מאחורי גבם כאשר החליט לממש את הרעיון שגובש על ידי השותפים באופן עצמאי תוך נישול התובעים מזכויותיהם במיזם. כמו כן הועלתה הטענה לשימוש בכל הנתונים, הידע, התוכניות העסקיות, העיצובים, הלוגו והשם – פירות העבודה המשותפת.
כפי שכבר קבעתי לעיל, ככל שעסקינן בשימוש ב"רעיון" הרי שאין הגנה על רעיון מכוח דיני זכויות היוצרים ובהיעדרו של הסכם מחייב או ראיה לזכויות כלשהן של התובעים מכוח התאגדותם בצורה המוכרת על פי דין, הרי שאין מקום לקבוע כי הנתבע הפר הסכם כלשהו.

התובעים הפנו לפס"ד שניתן בת"א ( ת"א) 2102/06 אילן בר נ' איתן עפרון ואח', 26.8.10 [פורסם בנבו] (להלן: עניין אילן בר) שם לטענתם נדון עניין דומה והוחלט להעניק לאחד השותפים זכו ת לקבלת 20% ממניות החברה לאחר שנושל על ידי שותפיו לפיתוח המיזם.
אני סבורה כי הנסיבות בעניין אילן בר שונות מהנסיבות של המקרה שבפניי שכן שם דובר על חברה פעילה וקיימת אשר במסגרת פעילותה שימש אילן בר כמנכ"ל החברה והוכחו הסכמות כתובות ומפורשות בין הצדדים באמצעות תכתובות דואר אלקטרוני – גם אם לא הוצג הסכם חתום – מהן ניתן היה ללמוד על אומד דעת הצדדים ועל כוונותיהם. כמו כן במקרה של אילן בר דובר על פיתוח פטנט חדשני, בשונה מהמקרה שלפניי שבו עסקינן ברעיון שאינו בר הגנה על פי דיני הקניין הרוחני.
לא ניתן להשליך מהמקרה אליו הפנו התובעים למקרה שלפניי וייתכן ואף ניתן לקבוע כי דווקא ההבדלים שבין המקרים מלמדים כי התוצאה של בחינת נסיבות העניין תביא לכדי תוצאה שונה.

אשר לטענות בדבר הפרת ההסכם על דרך של שימוש שעשה הנתבע בפירות העבודה המשותפת, הרי שכפי שקבעתי לעיל שלא הוכח שימוש בתוצרי העבודה המשותפת. על אף מסקנה זו אדון בהמשך בעניין זה בפרק הדן בעילת עשיית עושר ולא במשפט.
עם זאת אציין כי התובעים והחברה הגישו כאמור ביום 20/5/12 בקשות לרישום סימן מסחר על השם דרינק פוינט ( בעברית ובאנגלית). כמו כן הוגשה בקשה על ידי החברה לרישום סימן מעוצב עם הכיתוב DRINK POINT ביום 23/10/12.
ההכרעה בבעלות בסימן המסחר ובלוגו לא הוכרעה על ידי רשם סימני המסחר שכן ביום 10/4/14 ניתנה החלטה המורה על עיכוב בהליך התחרות עד להכרעה בהליך שבפניי.
המסקנה עד כאן היא כי התובעים לא הוכיחו כי עומדת להם עילת תביעה חוזית כנגד הנתבעים.

ערה אני לטענה שהובאה לראשונה בסיכומי הנתבעים כי בין הצדדים נכרת הסכם מותנה ליצירת שותפות, אשר כלל תנאי מתלה לפיו על התובעים למצוא משקיע לפתיחת הרשת ומשתנאי זה לא התקיים בוטל ההסכם על ידי הנתבע. בסיכומי התשובה טענו התובעים כי טענה זו בסיכומי הנתבעים היא ההוכחה לכך שנכרת ה סכם בין היוזמים.
אלא שטענה זו היא טענה עובדתית שנדרש להוכיח בראיות הן בכל הנוגע לנסיבות כריתתו של ההסכם והן בנסיבות ביטולו, ולא ניתן לדון בטענה מסוג זה המובאת לראשונה רק בשלב הסיכומים ועל כן אין בה כדי לשנות מהכרעתי.
בהיעדר הוכחה בדבר הסכם מחייב בין השותפים נדחית גם הטענה כנגד הנתבעים מכוח עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש].

עשיית עושר ולא במשפט
התובעים ניסו לבסס את " זכות הקניינית" ברעיון שגיבשו ה"יוזמים" מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט והפנו לפסק הדין שניתן ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה ואח' נ' פורום אביזרים, פ''ד נב(4) 289 – להלן: עניין א.ש.י.ר) שבו נקבע בין היתר כי במקרים מסוימים יש מקום להעניק הגנה מעין קניינית ל"רעיון".
ראשית אציין שפס"ד בעניין א.ש.י.ר ניתן לפני שנחקק חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007, אשר קבע במפורש בסעיף 5 לחוק כי זכות יוצרים לא תחול על רעיון, אלא רק על דרך ביטויו [ ראו פס"ד שציינתי לעיל בעניין זיסו].
כן נקבע בפסיקה הצורך להוכיח קיומו של " יסוד נוסף" בעל מטען ערכי שלילי המצדיק מתן סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, הכולל מס' מבחנים שיש לבחון את קיומם. בהיעדרם, לא ניתן להעניק את הסעד בעילת עשיית עושר ולא במשפט .
על רשימת מבחנים נמנים:
היקף ההשקעה בפיתוח המוצר; היות ההעתקה מושלמת או חלקית; היותה שיטתית או חד פעמית; הקושי בביצוע העתקה; משך הזמן בו שווק המוצר בשוק טרם בוצעה ההעתקה; קיומה של אפשרות להיווצרות כשל שוק ככל שתותר ההעתקה;
קיומה של אפשרות להגן על הקניין הרוחני באמצעות רישום וקיום חלופות אחרות להשגת התכלית המבוקשת תוך הימנעות מהעתקה [( ע"א 945/06 General Mills Inc נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, פסקה 18 (1.10.2009)].
אביא גם את דבריו של כב' השופט נ' סולברג בעניין זיסו:
"מן הראוי להזכיר גם את הגישה לפיה שימוש יתר בעילות מתחום דיני עשיית העושר, בתחומים החופפים לדיני הקניין הרוחני, איננו רצוי".
ביישום מבחנים אלו על המקרה שלפניי סמקנתי היא שלא הוכח קיומו של " יסוד נוסף". ראשית, עסקינן ברעיון שלא מומש בפועל על ידי השותפים למיזם . הדבר שונה מהעתקת מו צר בר קיימא על ידי צד שלישי בייחוד כאשר קיים ספק האם בנסיבות העניין בהיעדר גיוס משקיע היו מצליחים התובעים לממש את הרעיון בשלב כלשהו לכדי עסק פעיל.
בנוסף, מסקנותיי דלעיל באשר לתוצרי העבודה הביאוני לכדי מסקנה שלא הוכחה העתקה מושלמת ושלמה , על ידי הנתבעים, של הרעיון שגיבשו השותפים למיזם במסגרת עבודתם המשותפת.
אשר לשם וללוגו הרי שקיימת אפשרות של רישומם כסימן מסחר ואכן קיים הליך תלוי ועומד בעניין זה בפני רשם סימני המסחר, לכן אין מקום להעניק סעד מתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט.
לא התרשמתי כי הרעיון שגובש על ידי היוזמים הינו חדשני וייחודי במידה הנדרשת לשם הענקת סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן מהות הרעיון הינה כאמור הקמת רשת סניפים למכירת אלכוהול במחירים מוזלים. על כן אין בידי לקבוע כי ברעיון זה יש משום ייחודיות וחדשנות אשר הייתה נחלתם הבלעדית של השותפים למיזם כפי שנדרש בין היתר בעניין א.ש.י.ר.
נראה כי מן המפורסמות היא שבכל שוק חופשי שבו קיימת תחרות, אחת מהדרכים להוות יריב ראוי ליתר השחקנים בשוק היא מכירת המוצר במחיר זול יותר. כך הוא הדבר בתחומי המזון, הקפה, קוסמטיקה וכו'. על כן לא ניתן להתייחס לרעיון למכירת משקאות אלכוהול במחירים מוזלים כרעיון ייחודי וחדשני.
גם שיטת הזכיינות והקמת סניפים אינה חדשנית וייחודית .היא קיימת בתחומי מסחר רבים בהם: רשתות למכירת מזון מהיר, רשתות פארם, משחקים, ביגוד וכו'.

אמנם נטען כי חווית הבילוי היא שונה ממקומות הבילוי המקובלים בהם נמכר אלכוהול ( שיטת " שלם וקח") וכי הרעיון נבע בעקבות חקיקה חדשה לפיה נאסרה מכירת אלכוהול לאחר השעה 23:00, אולם גם בעניין זה לא הוכחה בפניי החדשנות והייחודיות ובעיקר הבלעדיות ברעיון אותו גיבשו השותפים למיזם במסגרת שיתוף הפעולה.
יתרה מכך בחקירתו טען הנתבע , טענה שלא נסתרה כי קיימים מס' עסקים הפועלים בשיטה דומה ( עמ' 64, שור' 27-28).

לכל אלה יש להוסיף כי לא נוכחתי כי קיימת מניעה כלשהי מצד התובעים לעשות שימוש בתוצרי העבודה המשותפת או בכל תוצר אחר שהוא פרי עבודתם המשותפת לצורך הקמת סניפים למכירת אלכוהול במחירים מוזלים במתכונת דומה, אשר תפעל במקביל לרשת שהקים הנתבע. כך יכולים היו התובעים ליהנות מפירות הרעיון אותו גיבשו במסגרת העבודה המשותפת.
בסיכומי התשובה מטעם התובעים נטען כי יש חשיבות ל"אפקט הראשוניות", דהיינו גם אם בידי התובעים הזכות לממש את המיזם באופן עצמאי, הרי שלנתבע יש יתרון מסוים בשל העובדה כי הרשת שהוקמה היא הראשונה ובכך נהנה המיזם המקורי ממוניטין בעיני הציבור שכן הוא המיזם המוכר והשגור בפי הציבור.
לטענה זו לא הובאו ראיות, בשל השלב שבו נטענה (כאמור הובאה לראשונה בסיכומי תשובה מטעם התובעים) ולא ניתן לבחון ולהכריע בה מבלי שתונח תשתית עובדתית המבססת את הטענה בדבר היתרון שקנה לעצמו הנתבע בשוק על פני התובעים.

תביעה למתן חשבונות
התובעים עתרו למתן צו למסירת פרטי כל הגורמים אשר רכשו זיכיונות מהנתבעים, פירוט התמורה ששולמה עבור הזיכיונות וההכנסות שהפיקו הנתבעים במישרין ובעקיפין מפעילות המיזם והפעלת סניפי הרשת ( לרבות הסניפים ברח' דיזינגוף, רוטשילד ואלנבי בתל אביב וכן הסניף ברח' סחרוב בראשון לציון). כן עתרו להמצאת דו"חות כספיים ומאזנים, חשבוניות, הזמנות וקבלות.

תביעה למתן חשבונות מתבררת בשני שלבים כאשר בשלב הראשון על התובע להוכיח את זכותו לקבלת החשבונות ורק לאחר מכן מתקיים בירור החשבונות לגופו.
לעניין הנטל המוטל על התובע בתביעה מסוג זה, אביא את דברי כב' השופטת ד' בייניש ( כתוארה אז):
"כדי לזכות בסעד של מתן חשבונות, שומה על התובע להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות על רקע אותם יחסים. כך הדבר ביחסי שותפות בין שותפים או ביחסי שליחות בין השולח לשלוח, וכך גם ביחסי נאמנות שזיקתם קניינית בין הנאמן לנהנה.
(ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [10], בעמ' 567; רע"א 5064/90 סאסי נ' יקבי ארזה ת.ר.ז. בע"מ [3]).
בדרך-כלל בתביעה למתן חשבונות נדרש, בנוסף ליחסים המיוחדים, כי יוכח שלתובע קמה זכות תביעה לגבי הכספים אשר בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות ( ראו למשל, ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [4])."
[ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום, נא(4) 811 (1997)].

טענות התובעים היא לזכויות במיזם המשותף, שהינו פרי של עבודה משותפת בין התובעים לנתבע שנמשכה כשנה ואשר לה תוצרים שונים. הפעילות המשותפת של הצדדים נמשכה עד שלהי שנת 2011, על פי הראיות שהציגו הצדדים.
אין מחלוקת כי לתובעים לא היה כל חלק בפעילות שהתקיימה החל מחודש אפריל 2012 ואילך, במסגרתה חבר הנתבע לשותפים שונים אשר באמצעות הקמת חברות שונות הוציאו את ה"רעיון" למימוש בפועל ושלגביה התבקש הסעד של מתן חשבונות.

התביעה למתן חשבונות מתייחסת לנתונים אודות חברות שהוקמו על ידי הנתבע ושותפיו לאחר סיום הפעילות המשותפת של התובעים והנתבע, לאור הטענה כי הנתבע פעל מאחורי גבם של התובעים, ללא ידיעתם תוך ניצול תוצרי העבודה המשותפת.

מצאתי שהתובעים הוכיחו כי פעלו בשיתוף פעולה עם הנתבע במשך תקופה שנמשכה כשנה במסגרתה גיבשו רעיון להקמת רשת סניפים למכירת משקאות אלכוהול במחירים מוזלים ואף נעשו פעולות ראשוניות על ידי השותפים למיזם על מנת להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל, אלא שלא כל מערכת יחסים יכול שתענה להגדרה של מערכת יחסים מיוחדת שנקבעה בפסיקה אשר מקנה לתובעים את הזכות לעתור למתן חשבונות. בפסיקה הוכרו מערכות יחסים שונות שיכול ויקימו את הזכות למתן חשבונות, כדוגמת שליחות, הרשאה, נאמנות או שותפות ואף נקבע רשימה זו אינה סגורה ( ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337 (1997)).
עיון בכתב התביעה, בתצהירי התובעים ובסיכומיהם מלמד כי התובעים כלל לא נדרשו לשאלת קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין הצדדים לא כל שכן לשאלה בדבר זכות התובעים לגבי הכספים שבעניינם נתבקש צו למתן חשבונות.
יש לזכור שמערכת היחסים שהתקיימה בין השותפים למיזם לא הייתה כרוכה בהשקעה של כספים כלשהם .למעשה לא התנהלה בפועל מערכת עסקית כלשהי במסגרת עבודתם המשותפת. הסכומים שהוצאו מכיסם של התובעים, אם בכלל ( שכן לא הוצגו ראיות לטענות בדבר השקעה כספית), הם סכומים זעומים בלבד.
ויודגש , הדרישה למתן חשבונות אינה מתייחסת לתקופה של שיתוף הפעולה שבין השותפים אלא מתייחסת לחברות שהוקמו לאחר שהסתיימה מערכת היחסים בין השותפים למיזם ואף לאחר שחלף פרק זמן של כחצי שנה באין תקשורת או פעילות של התובעים או תרומה למימוש של רעיון המיזם. חברות אלה שחלקן בבעלות צדדים שלישיים שלתובעים לא היה כל קשר עמם לא כל שכן תרומה להשאת רווחיהן , בניית המוניטין שלהן , מיתוג הרשת יחסי ציבור וכו'.
אשר על כן בהיעדר הוכחה של התנאים הבסיסיים לקיומה של עילה למתן חשבונות דין התביעה למתן חשבונות להידחות.

סיום ההתקשרות
לגרסת הנתבע הפסקת הפעילות המשותפת עם התובעים נעשתה על רקע של משבר אמון לאחר שהתובעים פעלו להקמת עסק מאחורי גבו של הנתבע במסגרת מיזם משותף נוסף בו שיתפו פעולה התובעים והנתבע. לצורך הקמת העסק הנוסף הקימו אסף והנתבע חברה חדשה בשם אסף ושחר קפה בע"מ שהתאגדה ביום 15/6/11, בתקופת הפעילות המשותפת על המיזם נשוא התביעה שלפניי.
כן טען הנתבע כי מאחר והתובעים לא מילאו את חלקם במיזם ולא גייסו משקיעים לצורך מימון הקמתו של המיזם, הרי שגם בשל נסיבות אלו נפרדו דרכיהם של השותפים למיזם, וככל שעסקינן במיזם המשותף הוא כשל .
לאור מסקנותיי דלעיל, מתייתר הצורך לדון במחלוקת שבין הצדדים באשר לסיום ההתקשרות. ההתקשרות העסקית בין התובעים והנתבע פקעה, חדלה מאליה מבלי שהבשילה לכדי "עסק" ממשי.
עם זאת אציין כי איני סבורה כי התקשרות השותפים להקמת עסק משותף במקביל לפעילותם המשותפת במיזם נשוא ההליך שלפניי הינה רלוונטית לצורך הדיון שכן אם היו מוכיחים התובעים שעומדת להם עילת תביעה כנגד הנתבע הרי ששאלת קיומו של משבר אמון כהגדרתו של הנתבע ביחס לעסק אחר אינה ממן העניין ואינה משפיעה על ההכרעה בדבר זכויותיהם של התובעים במיזם נשוא הליך זה.
אחזור ואדגיש, מאחר שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את עילות תביעתם הגעתי למסקנה כי אינם זכאים לסעד כלשהו.

סיכום
התובעים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת מהותו של המיזם ושל מערכת היחסים ש התקיימה בין היוזמים . לא כל שכן לא הוכיחו מהן הזכויות של התובעים במיזם ובתוצריו .
אין חולק כי היוזמים חברו יחדיו בניסיון לבחון מימושו של רעיון אשר לא צלח מסיבות שונות, אלא שכאמור לא הוכח במסגרת ההליך שהתנהל בפניי, כי הנתבע פגע בזכות קניינית כלשהי של התובעים או הפר התחייבות כלשהי כלפיהם או עשה שימוש בקניין רוחני של התובעים או בזכות כלשהי שלהם , באופן המקים לתובעים זכות לקבלת סעד כספי.

שלב גיבוש ה"רעיון", למקרה והיה קורם המיזם עור וגידים , הסתיים כבר בסמוך לתחילת מערכת היחסים שבין היוזמים .
בהמשך בוצעו פעולות שונות לבחינת הוצאתו של הרעיון אל הפועל .
בנוסף אעיר כי לא התרשמתי כי התובעים השקיעו מאמץ ניכר בפיתוח והמצאת הרעיון אלא עיקר עבודתם התמקדה בעבודה טכנית של יצירת קשר ראשוני מול בעלי מקצוע שונים אשר ספק אם דרשה מהתובעים מאות שעות עבודה כפי שטענו, בשים לב לכך שכל אחד מהיוזמים המשיך בניהול עסקיו במקביל לעבודה על המיזם המשותף .

היעדר מניעה מצד התובעים, למימוש המיזם באופן עצמאי, כפי שמוסכם גם על הנתבעים, מפחיתה מעוצמת הפגיעה הנטענת בזכויותיהם של התובעים במיזם ככל שאלו קיימות וברות מימוש , שכן בשונה מנישול יזם מפיתוחו של מוצר המוגן קניינית באופן שמונע מהיזם שנושל את הזכות להמשיך ולפתח את המוצר באופן עצמאי, הרי שבמקרה שלפניי עסקינן ברעיון עסקי שאינו מוגן, שהתובעים למעשה בהתנהגותם ובהימנעותם חדלו מלפעול למימושו.
אשר על כן פתוחה הדרך בפני כל אחד מהצדדים לפעול למימושו באופן עצמאי ומבלי שהצד שכנגד יוכל למנוע זאת.

בנסיבות אלו, התביעה שהגישו התובעים נדחית על כל הסעדים שנכללו בה.
מחייבת את התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים בהן נשאו בפועל וכן ב שכ"ט הנתבעים בסך של 35,100 ש"ח שישולמו בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין, סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ככל שלא ישולם במועד, עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום אל באי כח הצדדים

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ז, 18 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.