הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 16447-07-15

לפני כבוד השופטת כוכבה לוי

התובע:

רוני כברה
ע"י ב"כ עו"ד שאלתיאל עדני

נגד

הנתבעת:

מנורה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד משה דואק

פסק דין

בפניי תביעה לפיצויים ממוניים ושאינם ממוניים שהגיש התובע כנגד הנתבעת בטענה כי הנתבעת המשיכה לנהל כנגד התובע הליכי הוצאה לפועל עד לשנת 2014 לגביית חוב בגין הלוואה שנטל התובע מהנתבעת בשנת 1993 יחד עם אביו המנוח ובת זוגתו וזאת למרות שהחוב נפרע במלואו כבר בשנת 1998.
כתב התביעה מפרט מסכת ארוכה של אירועים והליכים משפטיים שונים שננקטו על ידי הצדדים החל מפתיחת תיקי ההוצאה לפועל בשנת 1996 על ידי הנתבעת ( תיק שטרות ותיק מימוש משכנתא) באמצעות עו"ד קולקר ועד לפסק הדין שניתן ביום 14.4.2015 על ידי כבוד השופט נחום שטרנליכט בבית המשפט השלום בפתח תקווה ( רע"צ 486-09-14 כברה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ) בערעור שהוגש על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל עמית לירן-גולדשטיין מיום 6.7.14 – פסק הדין שנתן תוקף להסכמת התובע והנתבעת על פיה החוב בשני תיקי ההוצאה לפועל (תיק שנפתח לביצוע שטר חוב ותיק שנפתח למימוש משכנתא ) נפרע במלואו .כן נקבע כי סכום ששילם התובע דנן במסגרת תיק ההוצאה לפועל בסך של 10,174 ש"ח, שולם ביתר לנתבעת ויושב על ידה לתובע.
התביעה דנן הוגשה 3 חודשים לאחר שניתן פסק דין זה שהורה בין היתר על סגירת תיק ההוצאה לפועל למימוש משכנתא שנותר פתוח ליום פסק הדין .

התובע מפרט בכתב התביעה ובעדותו את השתלשלות האירועים בשני צירים מקבילים .
הן את ההליכים לגביית החוב שנקטה הנתבעת במהלך השנים ובמקביל מציין הוא אירועים שונים שאירעו בחיי התובע הן בתחום האישי והן בתחום העסקי במהלך 15 השנים למן פרעון החוב לשיטתו ועד לפסק הדין מאפריל 15, שלטענתו הושפעו מעצם קיומם של הליכי גבייה שנקטה נגדו הנתבעת , למרות שהחוב לטענתו נפרע ,ובכך הסבו נזקים שונים לתובע שבגינם הוגשה התביעה דנן.
נראה כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים בנוגע לעצם קיומם של הליכי הגבייה וההליכים המשפטיים שנלוו אליהם במהלך השנים שכן אלו מגובים בהחלטות שיפוטיות שניתנו מעת לעת בלשכות ההוצאה לפועל ובבתי המשפט. בעלי הדין חלוקים באשר למשמעותם ומטרתם של ההליכים שננקטו כנגד התובע ולזכותה של הנתבעת לנקוט בהליכים אלו לצורך גביית החוב הנטען לאחר תאריך סילוק החוב לשיטת התובע בשנת 1998 .
אשר לציר הזמנים הנוגע לחייו האישיים והעסקיים של התובע שאינם בידיעת הנתבעת הרי שיש מחלוקת בין הצדדים .אדרש לכך בדיון לגבי הנזקים הנטענים על ידי התובע והקשר להליכי הגבייה.

הליכי הגבייה כנגד התובע
כאמור לעיל אין מחלוקת בין הצדדים לעצם נקיטת הליכי גביה שונים כנגד התובע במהלך השנים אך לצורך הדיון אפרט את עיקרי ההליכים שננקטו בין השנים 1996- 2014.

בשנת 1996 נפתחו 2 תיקי הוצאה לפועל כנגד התובע על ידי הנתבע בקשר עם הלוואה שנטל התובע כאשר החוב עמד על סכום של 117,244 ₪: תיק הוצל"פ למימוש שטר חוב מס' 01-XX982-96-1 (להלן : תיק השטרות) ותיק הוצל"פ נוסף למימוש משכנתא מס' 01-XX979-96-1 שנרשמה לזכות הנתבעת דנן ( להלן: תיק המשכנתא). שטר החוב והמשכנתא היוו בטוחות מקבילות לפירעון ההלוואה. כפועל יוצא מכך , סילוק החוב בתיק שטר החוב , כמוהו כסילוק החוב בתיק מימוש המשכנתא.

עו"ד דוד קולקר פעל כבא כוחה של הנתבעת לגביית החוב במסגרת תיקי ההוצאה לפועל .
בין השנים 1997-1998 בעקבות הסדר שהוסכם בין הצדדים ,שילם התובע סכומי כסף על חשבון החוב ( הצדדים נחלקו בשאלת קיומו של הסדר בכתב אך לא מצאתי כי יש צורך להכריע בשאלה זו יחד עם זאת אני בהחלט ערה לכך כי עו"ד דוד קולקר בעדות שהעיד בהליך נלווה , העיד כי היה הסכם בכתב אלא שזה לא הוצג עד עצם היום הזה על ידי מי מן הצדדים לא כל שכן על ידי עו"ד דוד קולקר ) [ראו נספח 7 לתצהיר הנתבעת: פרוטוקול הדיון מיום 4.7.2013 שהתקיים בפני כב' רשמת ההוצל"פ פרס נעמה].

לבקשת לשכת ההוצאה לפועל, ולאחר טענת הנתבעת בדבר הצורך בעדכון החוב בתיק ההוצאה לפועל כך שיישא ריבית חריגה [ראו נספחים י'-יא' לתצהיר התובע] נעשתה בדיקה על ידי משרד רו"ח אביטל באשר לחוב שנותר בתיק השטרות שבסיומה נקבע כי נכון ליום 24.11.1998 סכום החוב עומד על סך של 33,923 ש"ח. התובע לעומת זאת טען בתגובה שהוגשה בדצמבר 1998 כי בהסתמך על ההסדר שהושג בינו לבין עו"ד קולקר, החוב נפרע במלואו עם העברת תשלום בסך של 37,935 ש"ח ביום 10.9.98. !

בין כך ובין כך , וחרף קיומה של מחלוקת באשר לחוב שנותר נכון למועד חוות הדעת הגישה , הנתבעת דנן כעבור כשנה לאחר חוות הדעת כאמור , בקשת זוכה לסגירת תיק ההוצאה לפועל שניפתח לביצוע שטר החוב ובהתאמה ניתנה הודעה על ידי לשכת ההוצאה לפועל בתל אביב ביום 12.10.1999 על סגירת התיק שניפתח לביצוע השטר .

בחלוף מס' שנים, ביום 22.5.2002 שלח בא כוח התובע פניה לעו"ד קולקר להורות על מחיקת המשכנתא הרשומה על הנכס שבבעלות התובע בעקבות פירעון מלוא החוב לנתבעת.

ביום 18.6.2002 השיב עו"ד קולקר וטען כי תיק המשכנתא לא נסגר בשל קיומה של יתרת חוב בסך 22,797 ₪.
עוד ציין עו"ד קולקר כי חרף השגות על גובה החוב, ככל שיפרע החוב המצוין בלשכת ההוצאה לפועל יוכל לבחון אפשרות לוותר על יתרת החוב שבמחלוקת.

במקביל נקט עו"ד קולקר בהליך חדש במסגרתו הוגשה בקשה לביצוע שטר במאי 2002 שהועמדה על סכום של 71,740 ש"ח ( תיק הוצל"פ מס' 01-XX621-02-4).
לאחר הגשת התנגדות בין היתר, על ידי התובע לבקשה לביצוע שטר ,התקיים דיון בביהמ"ש השלום בתל אביב ביום 3.12.2002 בסיומו הורתה כב' השופטת קוברסקי דורית על סגירת תיק ההוצאה לפועל החדש ואף ציינה בהחלטה כי היא אינה מוצאת מקום לחיוב הנתבעת בהוצאות הדיון שכן הבקשה החדשה הוגשה בתום לב "כהליך חדש" במקום במסגרת תיקי ההוצאה הקיימים שהתנהלו בלשכת ההוצאה לפועל.

ההחלטה על סגירת "התיק החדש" נותרה בעינה גם בהחלטת כב' השופטת קוברסקי מיום 11.10.2006 לאחר שהתברר כי תיק השטרות בוער ולא ניתן להחיות את ההליכים שהתנהלו במסגרתו.
ברם , התובע צירף לתצהירו רשימת פעולות שנקטה הנתבעת במסגרת "התיק החדש" מיום 29.5.2002 ועד ליום 14.1.2006.

תיק המשכנתא הועבר מלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב ללשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון לבקשת בא כח הזוכה .התובע דנן הגיש בקשה בטענת פרעתי בתיק המשכנתא וביום 6.7.2014 ניתנה החלטתה של כב' הרשמת עמית גולדשטיין-לירן ב"טענת פרעתי" שהגיש התובע בתיק המשכנתא שהועבר כאמור ללשכת ההוצל"פ בראשון לציון לבקשת בא כוחה של הנתבעת .
במסגרת ההחלטה בטענת פרעתי שדינה כפסק דין נקבע כי יתרת החוב שנותרה לתובע לשלם לנתבעת היא בסך של 10,704 ש"ח ובכפוף לתשלום החוב ייסגר תיק ההוצאה לפועל.
בהחלטה זו נקבע כי לא ייעשה צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.
התובע פרע את החוב בהתאם להחלטה ורק ביום 5.8.2014 בוטל רישום המשכנתא לטובת הנתבעת על המקרקעין.

החלטת כב' הרשמת גולדשטיין-לירן בוטלה בפסק דין שניתן ביום 14.4.2015 שקיבל את הסכמת הצדדים והורה כי החוב נפרע במלואו והסכום ששילם התובע על פי החלטת כב' הרשמת גולדשטיין-לירן יושב לתובע על ידי הנתבעת. גם בפסק דינו של כב' השופט שטרנליכט הוסכם על ידי הצדדים כי לא יוטל חיוב בהוצאות ההליך.

טענות התובע כנגד הנתבעת
בהתבסס על מסכת האירועים שתוארה לעיל טען התובע כי הנתבעת הפרה את ההסכם שנכרת בין התובע לבין הנתבעת באמצעות בא כוחה עו"ד קולקר באשר לפירעון החוב ופעלה בחוסר תום לב שכן למרות שהחוב נפרע במלואו המשיכה בהליכי גביה כנגד התובע.

עוד נטען כי הנתבעת פעלה ברשלנות בעת שהמשיכה בהליכי גבייה כנגד התובע.
טענה נוספת היא שהצגת התובע כמי שאינו פורע את חובותיו מהווה פרסום לשון הרע.
כן נטען כי על הנתבעת לפצות את התובע מכוח עוולת שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש].
בנוסף נטען שהנתבעת פעלה שלא כדין בעת שהגישה בקשה לפתיחת תיק הוצאה לפועל חדש בשנת 2002 למרות פירעון החוב על ידי התובע. כמו כן גרמה הנתבעת לתובע להפר את ההסכם שכרת עם אחיו לרכישת חלקו של האח בבית הוריהם שהועבר אליהם במתנה בחלקים שווים.

כבר עתה אומר כי איני רואה עין בעין עם התובע באשר לאופן שבו יש לבחון את התנהלות הנתבעת ובא כוחה, עו"ד קולקר, במסגרת הדיון בתביעה שלפניי.
התובע מבסס במידה רבה את תביעתו על פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט שטרנליכט ביום 14.4.2015 . פסק דין שלמעשה הביא לסיומה של מסכת אירועים רבת שנים בין התובע לנתבעת בקשר עם חוב בגין הלוואה שלא נפרעה במועדה .
ל גישת התובע , מעת שהוסכם בין הצדדים שהחוב נפרע במלואו ואף הוסכם שהנתבעת תשיב לידי התובע סכום ששולם ביתר הרי שבכך יש משום הודאה של הנתבעת בכך שכל פעולותיה שקדמו להסכמת הצדדים מיום 14.4.2015 נעשו שלא כדין.

לטעמי לא ניתן להתייחס למכלול הפעולות שננקטו במהלך השנים ולכל ההליכים המשפטיים שהתנהלו כמקשה אחת אלא יש לבחון את רצף הפעולות במקטעים שונים תוך בחינת כל אחת מהתקופות בנפרד.

ניתן לחלק את התקופות באופן הבא: התקופה הראשונה - ממועד פתיחת תיקי ההוצאה לפועל בשנת 1996 ועד למועד בו ניתנה הודעה על סגירת תיק השטרות לבקשת הנתבעת בשנת 1999,
התקופה השניה - ממועד הגשת הבקשה החדשה לפתיחת תיק ההוצאה לפועל בשנת 2002 ועד להחלטתה הסופית של כב' השופטת קוברסקי בשנת 2006 על סגירת התיק החדש, התקופה השלישית - ממועד העברת תיק המשכנתא ללשכת ההוצל"פ בראשל"צ והגשת בקשת התובע ב"טענת פרעתי" בשנת 2011 ועד לפסק הדין של כב' השופט שטרנליכט בשנת 2015.

תקופות אלו אינן חופפות אך התייחסתי במסגרת החלוקה רק לאירועים העיקריים נשוא התביעה שלפניי. משנמצא כי בין התקופות לא נעשו פעולות כלשהן מצד מי מבעלי הדין.

התקופה הראשונה – ביחס לתקופה זו לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלותה של הנתבעת. מדובר בהליך של פתיחת תיקי הוצאה לפועל בגין חוב בשל הלוואה שלא נפרעה בין אם עסקינן בתיק למימוש שטר חוב שהחזיקה ברשותה הנתבעת ובין אם בתיק למימוש משכנתא שנרשמה לטובת הנתבעת להבטחת פירעון ההלוואה.

אמנם נוכחתי בקיומה של מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים באשר לסכום החוב שנותר לתשלום לאחר שהתובע החל לפרוע את החוב במסגרת הסדר שעליו הוסכם עם עו"ד קולקר בא כוח הנתבעת, אלא שחרף הגשת בקשות בעניין זה ללשכת ההוצאה לפועל לא ניתנה החלטה על ידי רשם ההוצאה לפועל המכריעה בין טענות הצדדים שכן ביום 12.10.1999 ניתנה החלטה על סגירת תיק השטרות לבקשת הנתבעת . לאחר מכן בוער תיק ההוצאה לפועל. כפועל יוצא מכך לא ניתן כיום לאחר הזמן הממושך שחלף לבחון את טענות הצדדים והתנהלותם בעת שתיק ההוצאה לפועל היה פתוח.
כמו כן מאשר התובע בתצהירו שקיבל את ההחלטה על סגירת תיק השטרות וסבר כי ההליכים כנגדו הסתיימו ( סעיף 30 לתצהיר התובע).לכן ככל שהייתה לתובע עילת תביעה כנגד פעולות הנתבעת או בא כוחה בעת שתיק ההוצאה לפועל היה פתוח וזאת עד ליום 12.10.1999 הרי שאלו התיישנו במועד הגשת התביעה שבפניי- בחודש יולי 2015!
עוד יש לציין כי במסגרת ניהול תיק ההוצל"פ התקבלה חוות דעת חיצונית מטעם רו"ח עבור לשכת ההוצאה לפועל שאישרה את קיומה של יתרת חוב ובכך תמכה בטענות הנתבעת באשר ליתרת החוב נומינלית , עובר לבקשת הנתבעת לסגירת תיק ההוצל"פ.

התקופה השנייה – אין חולק כי מתום התקופה הראשונה ועד ליום 29.5.2002 לא ננקטה כל פעולה במסגרת תיקי ההוצאה לפועל .פעולות הנתבעת התחדשו עם הגשת בקשה על ידי עו"ד קולקר לפתיחת "תיק חדש." תקופה זו הסתיימה כאמור בהחלטתה של כב' השופטת קוברסקי ביום 11.10.2006 שאישרה החלטה קודמת שניתנה על ידה לסגירת תיק ההוצאה לפועל החדש .

גם בנוגע לתקופה זו לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת וזאת בהתבסס על החלטתה של כב' השופטת קוברסקי מיום 3.12.2002 בה נקבע כי הבקשה לפתיחת תיק ההוצאה לפועל החדש נעשתה בתום לב על ידי הנתבעת . מכל מקום ככל שהיה מקום לבחון את התנהלות הנתבעת דנן במועד הנ"ל הרי שכבוד השופטת קוברסקי החליטה שלא לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות לתובע בגין ההליך המשפטי החלטה שלימים הפכה חלוטה . אמנם לאחר מכן ניתנו החלטות נוספות אך הלכה למעשה ההחלטה לגבי התיק מיום 3.12.2002 נותרה בעינה.

התובע טען כי חרף ההחלטה על סגירת תיק ההוצאה לפועל החדש, הגישה הנתבעת בקשות לנקיטת הליכים שונים כנגד התובע גם לאחר ההחלטה כגון: צו עיכוב יציאה מהארץ בינואר 2003, עיקול אצל צד ג' בדצמבר 2003, צו מאסר בחודש מרץ 2005, עיקול רכב, מקרקעין ועיקול צד ג' בחודש ינואר 20 06.

מעדותו של התובע לא ניתן ללמוד כיצד התאפשר לנתבעת להגיש בקשות לנקיטת הליכים במסגרת תיק הוצל"פ שניתנה החלטה על סגירתו אך מעיון בנספח יט' לתצהיר התובע עולה כי רק ביום 30.5.2005 הוגשה על ידי התובע בקשה לסגירת התיק . ביום 31.5.2005 ניתנה החלטה במסגרתה קיבל כב' רשם ההוצל"פ אמיר צ'כנוביץ כתוארו אז , את בקשת החייב לסגירת התיק.

מדו"ח הפעולות לתיק ההוצל"פ שצירף התובע לתצהירו עולה כי אכן הוגשו בקשות שונות על ידי הנתבעת אך לא ניתן ללמוד מהדו"ח האם ניתנו החלטות המאשרות את הבקשות והאם הליכים אלו אכן יושמו בפועל. כמו כן הוגשה רשימה נוספת של פעולות בתיק אך ללא ציון של התאריכים שבהן בוצעו הפעולות.

ככל שהתובע רשאי היה להגיש בקשה במעמדו כחייב לסגירת תיק ההוצאה לפועל כפי שאכן נעשה ביום 30.5.2005 לא מצאתי כי הייתה קיימת מניעה להגשת הבקשה מטעמו לסגירת התיק בסמוך למועד שבו ניתנה החלטת כב' השופטת קוברסקי מיום 3.12.2002 או בכל שלב שבו נוכח התובע לגלות שהוגשו בקשות על ידי הנתבעת לנקיטת הליכים למרות פסק הדין לסגירת תיק ההוצאה לפועל ובכך היה פועל להקטין את נזקיו.
כאמור, בהעדר ראיות ברורות , אין באפשרותי לקבוע כיצד ניתנה לנתבעת האפשרות להגיש בקשות בתיק ההוצאה לפועל שבהתייחס אליו ניתן פסק דין לסגירה ומה עלה בגורלן של הבקשות ועל כן איני מכריעה בטענה לפיה הנתבעת פעלה שלא כדין.

בנוגע לתקופה השנייה שהסתיימה בהחלטתה של כב' השופטת קוברסקי ביום 11.10.2006 עם מתן החלטה סופית על סגירת תיק ההוצאה לפועל החדש, הרי שעילות תביעה שהיו לתובע כנגד הנתבעת בגין פתיחת התיק החדש והפעולות שננקטו במסגרתו התיישנו בחלוף 7 שנים ובטרם הוגשה התביעה שלפניי.

התקופה השלישית – על פי תצהירו של התובע עולה כי בין מועד החלטתה של כב' השופטת קוברסקי ועד שנדונה בקשת התובע בטענת פרעתי על ידי כב' הרשמת גולדשטיין-לירן לא ננקטו הליכים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. מתצהיר הנתבעת ניתן ללמוד כי בשנת 2010 הועבר הטיפול בעניינו של התובע מעו"ד קולקר לעו"ד דואק כאשר האחרון הגיש בקשה להעברת תיק המשכנתא ללשכת ההוצל"פ בראשון לציון.
מהחלטתה של כב' הרשמת גולדשטיין-לירן עולה כי הבקשה בטענת פרעתי הוגשה ע"י התובע בשנת 2011 וההחלטה בבקשה ניתנה ביום 6.7.2014 -זאת לאחר שהתקיימו דיונים בפני כב' הרשמת נעמה פרס.
כאמור בפסק הדין שדן בערעור על החלטת הרשמת גולדשטיין-לירן הסכימו הצדדים על ביטול החלטת הרשמת. כמו כן נרשם במסגרת הסכמת הצדדים כי מלוא החוב בתיקי ההוצאה לפועל נפרע והוסכם שהנתבעת תשיב לתובע סכום של 10,174 ש"ח ששולם ביתר.

בהתייחס לתקופה השלישית לא נוכחתי בטענות של התובע בעניין פעולות שנקטה הנתבעת כנגדו במסגרת הליכי גביית החוב בהוצאה לפועל אך לטענת התובע הסכמת הנתבעת לפיה מלוא החוב בתיקי ההוצאה לפועל נפרע וכן הסכמתה להשיב סכום ששולם ביתר לתובע מהווה הודאה בכך שהנתבעת פעלה שלא כדין במהלך השנים והפרה את ההסכם שנכרת בין התובע לבין עו"ד קולקר בנוגע להסדר החוב.

בשל חשיבות העניין אצטט במלואה את הסכמת הצדדים כפי שנרשמה בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 14.4.2015 בפני כב' השופט שטרנליכט ( רע"צ 486-09-14 כברה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ):
"בהמלצת בית המשפט, הגענו להסכמה ולפיה תבוטל החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל לירן-גולדשטיין עמית מיום 6.7.2014, ויקבע כי החוב בשני תיקי ההוצאה לפועל נפרע במלואו, ועל כן יסגר תיק ההוצאה לפועל 18-13680-10-2. סכום החוב בסך 10,174 ש"ח ששולם למשיבה ביתר, יושב על ידי המשיבה למערער בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ביצוע התשלום על ידי המערער ועד מועד ההשבה בפועל. לא יוטל חיוב בהוצאות. מבקשים ליתן להסכמה זו תוקף של פסק דין"

בשים לב לנוסח הסכמת הצדדים לא מצאתי כי מתחייבת המסקנה היחידה כפי שטען התובע לפיה הסכמת הנתבעת לסגירת תיק ההוצאה לפועל מהווה הודאה בכך שהנתבעת פעלה שלא כדין באופן שבו התנהלה אל מול התובע בגביית החוב שכן עסקינן בהסכמה קצרה ללא נימוקים והבהרות באשר למניעים של כל אחד מהצדדים להגיע להסכמה .במקרה זה מנעד השיקולים של הנתבעת להגיע להסכמה הוא רחב בין אם משיקולי יעילות והקצאת משאבים לנוכח סכום החוב שבמחלוקת ובין אם מתוך הסתמכות על כך שהסכמה שתקבל תוקף של פסק דין תביא לסיום מחלוקת רבת שנים ותייתר הליכים משפטיים נוספים בעתיד ובין אם מתוך הערכה של סיכויי ההליך ורצון להימנע מחיוב בהוצאות משפט כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה.
איני סבורה כי הסכמת הנתבעת להביא לסיום ההליך בדרך של הסכמה על פי המלצת בית המשפט יכולה כשלעצמה לעמוד לחובתה בתביעה עתידית כמו במקרה שבפניי שכן אם היה כך הדבר קשה יהיה למצוא מקרים בהם יסכימו בעלי דין להסכים לסיום הליכים בדרך של פשרה בידיעה שבעתיד הסכמתם תתפרש כהודאה בטענות הצד שכנגד ותהווה בסיס לתביעה חדשה.

התובע טען כי הסכמת התובעת המתוארת לעיל מהווה הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958.
הדרישה לצורך קיומו של סעיף זה היא כי " תוכנה של ההודאה בה עוסק הסעיף הוא הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות" [ע"א 6887/03 ‏חיים רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, 20.7.2010].
לטענת התובע הסכמת הנתבעים לכך שיקבע שהחוב נפרע במלואו מהווה הודאה כי פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לדין לגביית החוב וכן הודאה בכך שהפרה את ההסדר שנכרת בין התובע לבין הנתבעת באמצעות עו"ד דוד קולקר בין השנים 1997-1998.
מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 14.4.2015 בפני כב' השופט שטרנליכט לא מצאתי כי ניתן ללמוד מדברי ב"כ הנתבעת שנרשמו בפרוטוקול הדיון על הודאה מפורשת וחד משמעית בזכות כלשהי של התובע או בהודאה בעובדות המקימות את הזכות לתובע, שכן ב"כ הנתבעת הציג את טענותיה של הנתבעת לעניין יתרת החוב שנותרה והזכות לנקוט בהליכים לגבייתו.

הסכמת הצדדים הושגה במסגרת פשרה שהתקבלה בעקבות המלצת ביהמ"ש לכך שיקבע שהחוב נפרע במלואו לצורך סיום ההליכים אינה יכולה לבוא בגדר הודאה מפורשת בזכות כלשהי של התובע שכן במסגרת הסכמת הצדדים כלל לא מצאתי התייחסות לעניין זכויות התובע.

טענת התובע כי משתמע מתוך הסכמת הנתבעת לסגירת תיק ההוצאה לפועל והשבת סכום ששולם ביתר שקיימת לתובע זכות אינה עונה על דרישות סעיף 9 לחוק ההתיישנות הדורש הודאה מפורשת וברורה להבדיל מהודאה משתמעת בלבד.
הנתבעת לא הודתה בהפרת הסכם שנכרת עם התובע, הנתבעת לא הודתה בקיומו של חוב לטובת התובע או בזכות התובע לפיצוי כלשהו בגין ההליכים שננקטו במהלך השנים לגביית החוב.

מהאמור לעיל עולה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שמרוץ ההתיישנות נעצר בשל הודאה בזכות ועל כן התובע רשאי להגיש את התביעה דנן רק בשל עילות תביעה שקמו עד 7 שנים עובר להגשת התביעה שבפניי.

עילות התביעה
בשלב זה יש לבחון מהן עילות התביעה על פי כתב התביעה והאם חלה לגביהן התיישנות עד למועד הגשת התביעה.

בכתב התביעה צוינו עילות תביעה רבות ובצדן הנזקים שנגרמו לתובע והפיצויים בגין כל אחת מהעילות. התובע העמיד את הפיצוי בגין העילות השונות בחלוקה לפיצוי בגין נזק ממוני ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני ואת חלקם הגדיר כפיצויים עונשיים אך כבר עתה יצוין כי ביחס לחלק הארי של הפיצויים לא הוגשו ראיות שמהן ניתן ללמוד כיצד נערך חישוב הפיצוי על ידי התובע.

הבסיס לכל עילות התביעה היא טענת התובע כי כבר בשנת 1998 שילם את מלוא חובו לנתבעת ולכן רבצה על הנתבעת החובה לסגור את 2 תיקי ההוצאה לפועל ולמחוק את רישום המשכנתא על הנכס .משלא עשתה כן וביצעה סגירה של התיק השטרות בלבד גרמה לתובע נזקים במשך השנים שחלפו לאחר מכן.

התובע גילה לראשונה את מחדלה של הנתבעת באי מחיקת רישום המשכנתא כבר בשנת 2002 בעת שביקש לרשום על שמו את הזכויות בנכס מכוח העברה ללא תמורה של הבעלות בנכס שביצע אביו המנוח של התובע אל התובע ואחיו בחלקים שווים. נטען על ידי התובע כי ההעברה לא בוצעה בשל קיומו של רישום המשכנתא לטובת הנתבעת, אך התובע לא ביקש פיצוי בגין עילה זו .לכן איני נדרשת לכך אף שממילא עילת תביעה זו התיישנה במועד הגשת התביעה.

עילת תביעה נוספת היא עילה חוזית שכוללת טענה להפרת ההסכם שנכרת עם הנתבעת במהלך שנת 1998 באמצעות בא כוחה עו"ד קולקר וכן טענה כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב בכך שלא מילאה את חלקה בהסכם שכן הותירה את אחד מתיקי ההוצאה לפועל פעיל ולא פעלה למחיקת רישום המשכנתא. גם העובדות הרלוונטיות להוכחת עילה זו היו ידועות לתובע לכל המאוחר במהלך שנת 2002 ולכן יכול היה לממש את זכות התביעה כנגד מנורה בתוך 7 שנים ממועד זה ומשלא עשה כן הרי שעילה זו התיישנה אף היא.

על פי כתב התביעה לתובע נגרמו נזקים שונים בגין הליכים שונים שבהם נקטה הנתבעת לגביית החוב במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח בשנת 2002.
התובע מפרט הליכים שונים שננקטו בין השנים 2003-2006 כשלטענת התובע אלו ננקטו שלא כדין שכן כאמור החוב נפרע עוד בשנת 1998.
גם מבלי להידרש לזכותה של הנתבעת לנקוט בהליכי הגביה במסגרת תיק ההוצאה לפועל שכן אין להתעלם מהחלטתה של כב' השופטת קוברסקי שדנה בהתנגדות התובע במסגרת תיק ההוצל"פ וקבעה כי הנתבעת פעלה בתום לב בפתיחת תיק ההוצל"פ הרי שההליך האחרון ננקט על ידי הנתבעת בחודש ינואר 2006 שאז התגבשו כל הנזקים הנטענים בגין נקיטת ההליכים .לכן במועד הגשת התביעה שלפניי התיישנה עילת התביעה.
על פי כתב התביעה נזקי התובע בגין נקיטת הליכי ההוצל"פ הם נזקים ממוניים בסכום של 180,000 ש"ח בשל פגיעה בזכויות התובע ( שמו הטוב ותדמיתו בעולם העסקי, פגיעה במסגרת האשראי של התובע, פגיעה בקניין, פגיעה בחירות, חשש התובע ממאסרו ופגיעה בזכות התנועה בשל צו עיכוב יציאה מהארץ).
כמו כן נטען לנזקים ממוניים בשל הוצאות שנדרש להם התובע לטובת ניהול ההליכים המשפטיים בסכום של 50,000 ש"ח ( אציין כי התובע עתר לפיצוי נוסף בסכום של 17,000 ש"ח בשל עלויות ניהול ההליכים המשפטיים אך נראה כי עסקינן בסעד דומה).
עוד נטען כי על הנתבעת לפצות את התובע בפיצויים בגין נזקים לא ממוניים עונשיים בסכום של 200,000 ש"ח.
למותר לציין כי התובע לא הציג ראיות בדבר הנזקים הנטענים אלא העמיד את תביעתו על סכומים שונים על דרך האומדנה ומבלי שהובהרה דרך החישוב שנקט התובע לקביעת נזקיו.

סעד נוסף הוא פיצוי בגין סגירת מסעדה שאותה ניהל התובע בתל אביב. במסגרת הסעד נטען כי בין השנים 2001-2004 ניהל התובע מסעדה בבית ציוני אמריקה באמצעות חברת מ.מ.כ ניהול מסעדות בע"מ שבה החזיק התובע במחצית ממניות החברה. נטען כי נמנעה מהתובע האפשרות לקבלת מימון בנקאי בחודש מאי 2002 בשל אי מחיקת רישום המשכנתא על ידי הנתבעת ובשל כך נאלץ התובע לפנות לקבלת מימון מגורמים פרטיים (" שוק אפור") תוך תשלום ריביות גבוהות שהחריפו את מצבו הכלכלי של התובע ובסופו של דבר הובילו לסגירתה של המסעדה תוך הפסד כל השקעתו של התובע במסעדה. התובע העריך את נזקיו הממוניים בשל סגירת המסעדה ופגיעה בשמו הטוב בסכום של 200,000 ש"ח וכן טען לנזקים שאינם ממוניים עונשיים בסכום של 50,000 ש"ח.
גם ביחס לסעד זה לא נוכחתי בראיה כלשהי המוכיחה את הנזקים שנגרמו לתובע למעט דו"ח כספי לשנת 2004 של חברת מ.מ.כ ניהול מסעדות בע"מ שאמנם מפרט את הפסדי החברה אך לא ניתן לקבוע האם מקורם של ההפסדים הוא בטענות התובע או שמא בשל מהלך עסקיה הרגיל של המסעדה ובשל משתנים שאינם נוגעים לרישום המשכנתא על הנכס ויכולתו של התובע לקבל אשראי בנקאי. ברם גם לפי גרסתו של התובע הנזקים התגבשו לכל המאוחר בשנת 2004 בעת סגירת המסעדה .לכן במועד שהוגשה התביעה שבפניי התיישנה עילת התביעה ואין מקום להידרש לה כלל.

גרם הפרת הסכם בין התובע לאחיו
עילת תביעה נוספת שבגינה עתר התובע לפיצויים היא הטענה שבשל מחדלה של הנתבעת באי מחיקת רישום המשכנתא לא עלה בידי התובע לקבל מימון בנקאי לרכישת חלקו של אחיו בנכס שניתן לתובע ואחיו במתנה על ידי אביהם בחלקים שווים ובשל כך הפר התובע את ההסכם שנכרת בינו ובין אחיו ביום 5.8.2009. על פי הסכם זה התחייב התובע לשלם לאחיו סכום של 70,000 דולר ארה"ב בעבור מחצית מהזכויות בנכס וזאת בתוך שנה מיום פטירת אמם של התובע ואחיו. מאחר שהאם נפטרה ביום 17.7.2010 חל מועד התשלום על פי ההסכם ביום 17.7.2011 אלא שבמועד זה לא עלה בידי התובע לקבל מימון בנקאי בשל רישום המשכנתא שלא נמחק על ידי הנתבעת ובשל הליכי הוצל"פ שנקטה הנתבעת כנגד התובע ובכך גרמה הנתבעת לתובע להפר את ההסכם שכרת עם אחיו. בעקבות הפרת ההסכם הגיש אחיו של התובע תביעה לפירוק שיתוף בבית המשפט לענייני משפחה, הליך שהסתיים בפשרה בין התובע לאחיו לפיה הנכס יימכר בהליך של כינוס נכסים כך שהתובע יקבל 60% מהתמורה ואחיו יקבל 40% מהתמורה בגין מכירת הנכס.

הנכס נמכר ביום 26.5.2014 בסכום של 1,570,000 ש"ח .מתמורתו קיבל התובע לידיו סכום של 942,000 ש"ח. התובע טוען לנזק בסכום של 387,620 ש"ח שמשקף את ההפרש בין התמורה שהיה מקבל אחיו לו היה מתקיים ההסכם בסכום של 70,000 דולר ארה"ב ( שווה ערך ל- 240,380 ש"ח) כאשר יתרת התמורה בגין המכירה הייתה נותרת בידי התובע לבין הסכום שקיבל אחיו של התובע בפועל שהוא 628,000 ש"ח בהתאם להסכם הפשרה שנכרת בסיום ההליך המשפטי בעקבות התביעה לפירוק שיתוף שהגיש אחיו של התובע.

תחילה יש לציין כי בשונה מעילות התביעה האחרות בעילה הנוכחית איננו עוסקים בעילה שהתיישנה שכן גם אם נמנה את תקופת ההתיישנות ממועד חתימת ההסכם בין התובע לאחיו ביום 5.8.2009 הרי שבמועד הגשת התביעה טרם חלפו 7 שנים.

אלא שגם עילת תביעה זו מעוררת קשיים באשר לעמידתו של התובע בנטל ההוכחה המוטל על התובע ביחס להוכחת עילת התביעה והנזקים הנטענים במסגרתה. למעט הטענה להפסד בגין התמורה שהיה אמור לקבל התובע בגין מכירת הנכס, נטען כי התובע השקיע בבניית יחידת דיור בשטח הנכס סכום של 120,000 ש"ח אלא שהשקעה זו לא תומחרה במחיר שבו נמכר הנכס לצדדים שלישיים ולכן השקעה זו ירדה לטמיון וכן נתבע פיצוי בסכום של 12,100 ש"ח בגין עלויות ניהול ההליך המשפטי בין התובע לאחיו בתביעה לפירוק השיתוף.

להלן לשון סעיף 62 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש]:
62. (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.

על פי יסודות העוולה מי שזכאי לתבוע פיצויים בגין עוולה זו הוא האדם השלישי שכלפיו בוצע הפרה של החוזה, אלא שבמקרה שלפניי טוען התובע כי הנתבעת גרמה לו להפר את ההסכם עם אחיו ומכאן שהתובע הוא המפר ואחיו של התובע הוא האדם השלישי ומי שנפגע מהפרת החוזה. הזכות להגיש תביעה ככל שהתקיימו יתר יסודות עוולת גרם הפרת חוזה היא של אחיו של התובע ולא של התובע שהוא מי שהפר את ההסכם. די בכך כדי לדחות את טענות התובע ותביעתו לפיצוי בגין עוולה זו.

למעלה מן הדרוש אציין כי קושי נוסף שמעוררת טענת התובע באשר לגרם הפרת חוזה היא העובדה שהתובע נכנס להסכם בידיעה שרישום המשכנתא לטובת הנתבעת עלול להביא לכך שלא יהא באפשרותו לקבל מימון באמצעות שעבוד הנכס. התובע טוען בעניין זה כי הוא קיווה שאמו תאריך ימים ובזמן שיחלוף יסתיימו ההליכים המשפטיים מול הנתבעת ורישום המשכנתא יימחק אך כאמור אמו של התובע נפטרה כשנה לאחר חתימת ההסכם ובשל כך לא עלה בידי התובע להביא למחיקת רישום המשכנתא לטובת הנתבעת. לא ברור מהראיות שהציג התובע אלו פעולות הוא נקט לאחר חתימת ההסכם כדי להביא למחיקת רישום המשכנתא כדי להימנע מההפרה הצפויה של ההסכם עם אחיו וככל שהתקשר בהסכם בידיעה כי אינו יכול לעמוד בהתחייבותו ולא ביצע פעולות כדי למנוע את הפרתו הצפויה אין לו להלין אלא על עצמו.

הנתבעת צירפה כחלק מנספח 11 לתצהיר שהוגש על ידי גב' מרי לאונוב את כתב ההגנה שהגיש התובע במסגרת התביעה לפירוק שיתוף שהגיש נגדו אחיו. מעיון בכתב ההגנה עולה כי התובע העלה טענות רבות כנגד אחיו באשר לסיבה שבגינה לא הועברה התמורה על פי ההסכם כך נטען בכתב ההגנה כי מאחר שאחיו של התובע לא המציא את כל המסמכים הדרושים לצורך העברת הזכויות, עיכב התובע את העברת התמורה בגין חלקו של האח בנכס ואילו היו נמסרים המסמכים הדרושים היה משלם את התמורה לאלתר. במסגרת כתב ההגנה בהליך שם לא הזכיר התובע ולו ברמז את הטענות שנטענו בהליך שבפניי בגין קושי בקבלת מימון בנקאי לצורך רכישת חלקו של האח אלא להיפך ניתן ללמוד כי לא הייתה לתובע מניעה כלשהי לתשלום התמורה למעט אי עמידת האח בתנאי ההסכם.
יתרה מכך התובע עצמו מעלה טענות כנגד האפשרות לקיומו של ההסכם בין אם בשל אי רישום זכויותיהם של התובע ואחיו על הנכס למעט רישומה של הערת אזהרה, בין אם בשל אי חידוש תקופת החכירה שהסתיימה בשנת 2003 ובין אם בשל טענות באשר לתוקפן של הצוואות שהותירו הוריהם של התובע ואחיו.

מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי מנוע התובע מלטעון בהליך שלפניי טענות שונות מהטענות שהעלה בפני ביהמ"ש לענייני המשפחה אשר הן מנוגדות באופן ברור ואינן יכולות לדור זו עם זו. התובע טוען במקרה שלפניי כי מחדליה של הנתבעת באי מחיקת רישום המשכנתא היא שגרמה להפרת ההסכם שנכרת בין התובע לאחיו שכן לא יכול היה לקבל מימון לצורך תשלום התמורה בעוד שבפני בית המשפט לענייני משפחה התובע טען כי היה באפשרותו לשלם את התמורה לאחיו אולם הוא כפר בחובתו לקיים את ההסכם ממניעים שונים לחלוטין שאינם נוגעים כלל למחדליה של הנתבעת [ ראו בעניין ההשתק השיפוטי: ע"א 3561/13 ‏מאיר שרגאי נ' פקיד שומה תל אביב 1 ‏].
על המחלוקת שבין התובע לאחיו בקשר עם המועד המוסכם להעברת התמורה בגין ההסכם האם כנגד העברת המסמכים אם לאו ניתן ללמוד גם מחלופת המכתבים שבין באי כוחם שצורפה אף היא במסגרת נספח 11 לתצהירי הנתבעת.

קושי נוסף שעולה מטענות התובע הוא בכך שההליך שהתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה הסתיים בהסכם פשרה לפיו התובע יקבל 60% מהתמורה בגין מכירת הבית ואילו אחיו של התובע יקבל 40%, אלא שמעיון בהסכם הפשרה וכן מעיון בכתב ההגנה שהוגש על ידי התובע עולה כי בין התובע לאחיו נתגלעו מחלוקות כספיות נוספות בקשר עם כספים שנותרו בחשבונות הבנק של אמם המנוחה ומכאן שהסכם הפשרה משקף הסדרה של סכסוכים כספיים נוספים שכלל לא הוצגו בפניי ולכן לא ניתן ללמוד אך ורק מהתמורה שקיבל התובע בגין מכירת הנכס מהו שיעור ההפסד שנגרם לתובע שכן בין התובע לאחיו נערכה התחשבנות נוספת שאינה נוגעת רק להסכם למכירת הנכס.

התובע טען אמנם כי רישום המשכנתא לטובת הנתבעת מנע את האפשרות לקבלת מימון בנקאי או מימון אחר לצורך רכישת חלקו של אחיו בנכס על פי ההסכם אלא שלא הובאה ראיה לכך שאכן רק הרישום המשכנתא לטובת הנתבעת הוא הסיבה לכך שלא הייתה באפשרות התובע לרכוש את חלקו של אחיו בנכס. לא הוצגו ראיות בדבר היעדר יכולת כלכלית מצד התובע בתקופה הרלוונטית לגיוס הכספים ממקורות אחרים, כמו כן התובע לא התמודד עם טענת הנתבעת לפיה מאחר שהתובע כלל לא נרשם כבעליו של הנכס לא יכול היה לשעבד את הנכס לטובת קבלת הלוואה ( עמ' 4 ש' 28-30 לפרוטוקול מיום 17.1.18) ואציין כי התובע בעצמו טען בכתב ההגנה שהגיש כנגד תביעת פירוק השיתוף שהנכס כלל לא נרשם על שם התובע ואחיו.

גם באשר לאופן חישוב הנזק של התובע מצאתי שנפל פגם. התובע טען כי על הנתבעת לפצותו בהפרש שבין החלק שקיבל בפועל מהתמורה בגין מכירת הנכס לחלק שהיה אמור לקבל לו היה רוכש את מחצית הזכויות בנכס מאחיו בסכום נמוך יותר של 70,000 דולר ארה"ב באמצעות הלוואה בנקאית, ובכך מתעלם בעצם התובע מעלויות המימון לצורך החזרת ההלוואה שהיה נדרש לשאת בהן לו היה נוטל הלוואה כפי שתכנן לטענתו מלכתחילה. כדי להעריך את שיעור הנזק היה על התובע לבצע שערוך של הסכום הסופי שהיה נדרש להחזיר לבנק בסיומה של ההלוואה לו היה נוטל את ההלוואה וקונה את חלקו של אחיו בנכס.

התובע עתר גם לפיצוי בסכום של 250,000 ש"ח בגין נזקים שאינם ממוניים ועונשיים כהגדרתו וזאת מהטעם שהתובע תכנן להמשיך ולהתגורר בנכס לאחר פטירת הוריו בשל הערך הרגשי של הנכס עבורו ולטענתו זכות זו נשללה ממנו בשל מכירת הנכס הכפויה. כמו כן נטען כי התובע נאלץ לגור בשכירות במקום בנכס שבבעלותו ובכך נפגעה זכות הקניין של התובע. טענות אלו לא הוכחו כלל ועיקר לא הובאה ראיה לטענות בדבר הקשר המיוחד של התובע לנכס ולא ראיות בדבר שכירות של הדירה שבה מתגורר התובע לאחר מכירת הנכס. כמו כן הבסיס המשפטי לפיצוי עונשי על דרך האומדנה בנסיבות אלו כלל אינו ברור.

טענת התובע בדבר השקעתו בבניית יחידת דיור בשטח הנכס בעלות של כ – 120,000 ש"ח לא הוכחה באמצעות ראיה כלשהי שממנה ניתן היה ללמוד על ביצוע העבודות ועלויותיהן ומשכך טענה זו נדחית אף מבלי להידרש לשאלת קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעת בגין סעד זה.

כאמור לעיל התובע מושתק מלטעון טענות בהליך שלפניי הסותרות טענות שהעלה במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל במסגרת התביעה לפירוק השיתוף שהגיש אחיו של התובע כנגדו ומשלא נוכחתי בקיומן של טענות בכתב ההגנה לפיהן התובע לא עמד בתשלום התמורה לאחיו בשל אי יכולתו לגייס מימון בשל מחדלי הנתבעת אלא להיפך נטען שם שהתובע ביקש לשלם את התמורה במלואה אך לא עשה כן מכיוון שאחיו לא עמד בחובתו על פי ההסכם להמצאת המסמכים הדרושים להעברת הזכויות ולכן אין מקום להורות על חיוב הנתבעת בהוצאות ההליך המשפטי שנאלץ התובע לשלם במסגרת התביעה לפירוק שיתוף משהתברר שאין קשר בין פעולות או מחדלים של הנתבעת לבין פתיחת ההליך הנוסף.
עוד יש לציין כי ההליך הנוסף הסתיים בפשרה בין התובע לאחיו כאשר הסכם הפשרה שותק לגבי שאלת הוצאות ניהול ההליך ולא ניתן ללמוד מעיון בו האם במסגרת הסכמת התובע ואחיו באשר לאופן חלוקת התמורה ממכירת הנכס נלקחו בחשבון גם הוצאותיהם המשפטיות של הצדדים בניהול ההליך המשפטי.

פרסום לשון הרע ועוולת שקר מפגיע
טענות נוספות שעלו במסגרת כתב התביעה הן כי עצם מחדלה של הנתבעת באי סגירת תיק ההוצאה לפועל והמשך נקיטת הליכי גביה כנגד התובע כאשר התברר בדיעבד שלא נותר חוב שעל התובע לפרוע מהווים פגיעה בשמו הטוב של התובע ופרסום לשון הרע בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 ( להלן: "חוק איסור לשון הרע"). כמו כן נטען כי הפרסום אף מקים את יסודותיה של עוולת שקר מפגיע כהגדרתה בסעיף 58 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש].

לא מצאתי בסיס לטענת התובע כי התקיימו יסודות עוולת שקר מפגיע שכן אחד מיסודות העוולה היא פרסום הודעה כוזבת בזדון אלא שהתובע כלל לא הציג ראיות להוכחת פעולה בזדון מצד הנתבעת או באי כוחה בהתייחס לפתיחת תיק ההוצאה לפועל או הפעולות לגביית החוב שביצעה הנתבעת במסגרת תיקי ההוצאה לפועל.

אין חולק כי עד שניתן פסה"ד ברע"צ 486-09-14 כברה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ביום 14.4.15 לא פעלה הנתבעת לסגירת תיק ההוצאה לפועל.
כמו כן אין מחלוקת כי בדיעבד הסכימה הנתבעת במהלך הדיון שהתקיים ביום 14.4.15 שיקבע כי החוב לנתבעת נפרע במלואו וכן הסכימה להשיב לתובע סכום של 10,174 ש"ח מאחר ששולם ביתר למשיבה.

התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לנקיטת הליכי הגביה אינה חפה מפגמים שאירעו לאורך השנים. בתוך כך ניתן לציין את בקשתה של הנתבעת לסגירת אחד מתיקי ההוצאה לפועל בשנת 1999 לאחר ששילם הנתבע את חובו תוך שהיא מותירה כפעיל את תיק ההוצאה לפועל הנוסף שנפתח למימוש משכנתא בגין אותו חוב.

לאחר כ- 4 שנים בהן לא נקטה בפעולה כלשהי פתחה הנתבעת תיק הוצאה לפועל חדש בשנת 2002 ורק לאחר שהוגשה התנגדות על ידי התובע התברר כי מדובר בטעות של הנתבעת גם אם נעשתה בתום לב כפי שקבעה כב' השופטת קוברסקי. במסגרת תיק ההוצאה לפועל החדש נקטה הנתבעת בין השנים 2003-2006 בהליכים שונים כנגד התובע ( עיקולים, מאסר, עיכוב יציאה מהארץ וכו') חרף החלטת כב' השופטת קוברסקי לפיה היה על הנתבעת לפעול בתיקים הקודמים ולא בתיק החדש.

גם לאחר סיומם של ההליכים בפני כב' השופטת קוברסקי ישבה הנתבעת בחוסר מעש ולא נקטה בהליכים כנגד התובע ומאידך , ולמרבה הצער גם לא פעלה לסגירת תיקי ההוצאה לפועל.
לטענת הנתבעת , הטעם לכך הוא מצבו הרפואי והנפשי של עו"ד קולקר ששימש כבא כוחה של הנתבעת אולם לא הוצגו בפני ביהמ"ש ראיות בעניין זה ועו"ד קולקר אף לא העיד בבית המשפט מטעם הנתבעת.
אך גם אם אניח כי מסיבות של סודיות רפואית והגנה על פרטיותו של עו"ד קולקר לא ניתן להציג ראיות בעניינים אלו הרי שבשנת 2010 אישרה הנתבעת שהעבירה את הטיפול בתיקי ההוצאה לפועל בענייניו של התובע אל עו"ד דואק שייצג את הנתבעת בהליך שלפניי.

בשלב זה של העברת הטיפול בתיק לבא כוח אחר היה מקום לערוך בחינה קפדנית של ההליכים שהתנהלו עד לאותו מועד בתיק ההוצאה לפועל, בבחינת חפיפה בין בא הכח היוצא ובא הכח הנכנס , בטרם המשיכה הנתבעת בהליכי הגביה כנגד התובע .זאת בייחוד בעת שעו"ד דואק נקט בפעולה אקטיבית בעצם הגשת בקשה להעברת תיק המשכנתא ללשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון.

לאחר העברת התיק ללשכת ההוצל"פ בראשון לציון הוגשה על ידי התובע בקשה בטענת " פרעתי" שהדיון בה נסתיים בהחלטתו של כב' השופט שטרנליכט ביום 14.4.2015 שהוזכרה לעיל במסגרתה התקבלה הסכמת הצדדים לסגירת התיק והשבת תמורה ששולם ביתר לנתבעת לידי התובע.

נקיטת הליכי הוצאה לפועל או הליכי גביה כדוגמת הטלת עיקול נקבעו במס' מקרים בפסיקה כפעולות שיש בהן משום פרסום לשון הרע שכן הצגת אדם כמי שמשתמט מתשלום חובותיו עונה על הגדרות לשון הרע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הליכים אלו עלולים לבזות או להשפיל אדם ואף עלולים לפגוע במשלח ידו או עסקו של אדם [אפנה לפסק דין שבו דנתי בפרסום לשון הרע בהקשר של הטלת עיקול: ת"א ( ת"א) 25256-11-14‏ ‏ אופירה גולומב רוזנשיין נ' עירית תל-אביב-יפו].
חרף טענות התובע לא נוכחתי בטענה כלשהי בתשובה , מצד הנתבעת בתשובה לטענות אלו שעניינן פרסום לשון הרע בשל נקיטת הליכי ההוצאה לפועל.

חרף העובדה שלאורך השנים נקרו בדרכה של הנתבעת מס' "ציוני דרך" ו"הזדמנויות" לסגירת תיק ההוצאה לפועל וסיום ההליכים כנגד התובע לא פעלה כך הנתבעת.

מרבית עילות התביעה של התובע כנגד הנתבעת התיישנו כפי שקבעתי בדיון לעיל, אך אני סבורה כי על הנתבעת לפצות את התובע גם אם במשורה בגין עוולת פרסום לשון הרע בגין השנים2010-2015 לאחר שעו"ד דואק החל לטפל בתיק ואף ביקש להעבירו ללשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון זאת מכיוון שבחלוף השנים נקבע בפסק דין גם אם עסקינן בהסכמת הצדדים שהחוב נפרע במלואו ואף נקבע שעל הנתבעת להשיב לתובע סכום ששולם ביתר.

מכוח סמכותי לפי סעיף 7 א'(ב) לחוק איסור לשון הרע לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק אני מורה לנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסכום של 40,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון מצד אחד את התנהלותה של הנתבעת ואת משך הזמן שחלף עד לסגירת תיק ההוצאה לפועל ומצד שני לא נוכחתי בפגיעה ממשית בתובע כי אם בפגיעה פוטנציאלית ופרסום לשון הרע כלפי צדדים שלישיים שייתכן והתוודעו לקיומו של תיק הוצאה לפועל המעיד שלכאורה התובע משתמט מחובותיו חרף העובדה שבדיעבד נקבע שחובו נפרע במלואו.

אבהיר כי איני סבורה שכל אימת שחייב בתיק הוצאה לפועל יתגונן בטענת " פרעתי" וזו תתקבל תתקיים בהכרח עילה לפיצוי בגין פרסום לשון הרע.
נסיבות ההליך שבפניי הן ייחודיות בכך שהתובע הגיע להסדר עם בא כח הנתבעת לאחר שנפתח תיק ההוצל"פ שהביא לכך שלבקשת הנתבעת נסגר אחד מתיקי ההוצאה בפועל בגין החוב ולמרות זאת רק בחלוף למעלה מ – 10 שנים בעת שהועבר התיק לטיפול עורך דין אחר ביקשה הנתבעת לחדש את ההליכים כנגד הנתבע כאשר בסופם ניתן פסק דין בהסכמת הנתבעת לפיו התובע פרע את חובו ואף שילם ביתר לנתבעת.
סיכום
מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 40,000 ש"ח בהתאם לקביעתי בסעיף 4 5 דלעיל בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל .
בשים לב לסכום התביעה לעומת הסכום שנפסק בפועל ובהתחשב בהליכים המשפטיים הרבים שנדרשו להם הצדדים בעבר אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 7020 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד החל מהיום ועד התשלום בפועל
המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום אל באי כח הצדדים

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ט, 20 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.