הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 14863-09-16

לפני כבוד השופט אריה ביטון

התובעת:

שלמה תחבורה (2007) בע"מ

נגד

הנתבעים:

1.ג'באלי סלסביל

2.נאשף בראא

פסק דין

1. לפניי תביעה כספית ע"ס של 95,905 ₪, שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בגין הנזק הכספי שנגרם לה לאור גניבתו/היעלמותו ואי השבתו לחזקתה של הרכב שהשכירה לטענתה לנתבעת 1 . הנתבעת 1 היא מי אשר נטען כי שכרה את הרכב מאת התובעת, ואילו הנתבע 2 הינו מי אשר נהג בפועל ברכב בזמן הרלוונטי להיעלמותו של הרכב.

2. התביעה הכספית הינה לפיצוי בגין ההפסד שנגרם לתובעת בערך הרכב, הן מכוח הסכם השכירות והן מכוח הנזק שנגרם מאיבודו על ידי מי מהנתבעים.

3. להלן נעמוד על ונבחן את טענות הצדדים עד להכרעה מסכמת באשר לאחריותו של מי מהנתבעים לנזק התובעת.

טענות הצדדים

4. לטענת התובעת, ביום 4.11.15 שכרה מאתה הנתבעת 1 רכב שהיה בבעלותה מסוג אופל אינסיגניה מ.ר. 81-695-53 לתקופה של עד ליום 31.12.16. במסגרת חוזה השכירות נקבע, כי ברכב מורשה לנהוג אך ורק הנהג הרשום בו או כל אדם אחר שקיבל את אישור התובעת בכתב. ביום 9.1.16 התקבל מידע מחברת איתוראן על התראת ניתוק מערכת המיגון האקטיבית שהותקנה ברכב מאזור טול כרם. בצהרי היום התקבל דיווח נוסף על חבלה במערכת המיגון והפסקת קליטה. כל הניסיונות לאיתור הנתבעת 1 העלו חרס.

על פי חקירה דחופה שביצעה התובעת, התברר כי ביום 9.1.16 היה הרכב בחזקת הנתבע 2 ובשימושו האישי בהיעדר הרשאת התובעת, וכי הרכב נעלם לאחר נטישתו על ידי הנתבע 2 בשולי הכביש בשל תקלה לכאורה . על פי מידע שנמסר מהנתבע 2, סר הוא לביתו שבטייבה מבלי להודיע לאיש על התקלה תוך שהוא מפקיר את הרכב בשול הדרך באיזור טול כרם בהיעדר פיקוח ורק לאחר שעתיים שב למקום בליווי גרר, ואולם הרכב לא היה עוד במקום ונעלם. רק ביום שלמחרת בשעות אחה"צ טרח הוא להתייצב בתחנת המשטרה בעיר טייבה ולהגיש תלונה. משטרת ישראל החליטה שלא להוסיף ולחקור במקרה מסיבה של "עבריין לא נודע".

לטענת התובעת, הפרה הנתבעת 1 הפרה יסודית את התחייבותה להשבת הרכב לחזקת התובעת בהתאם לחוזה השכירות. כן, הפרה היא את התחייבותה עת התירה לנתבע 2 להשתמש ברכב בהעדר הסכמה בכתב מאת התובעת ובהיותו מתחת לגיל המותר לנהיגה ברכב ובניגוד להתחייבות שלא לנהוג ברכב באזור שמחוץ לריבונות מלאה של מדינת ישראל. לפיכך, התרשלה היא כשוכרת של הרכב, ואילו הנתבע 2 התרשל אף הוא בשל הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו בהפקרת הרכב ואף גרם להפרת החוזה עם התובעת.

5. הנתבעת 1, שיוצגה על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, טענה כי הינה אלמנה אשר הכירה אדם בשם עלאא נאשף מטייבה ואף התגוררה עמו תקופה מסוימת. אותו עלאא נהג בה באלימות רבה, גנב את תעודת הזהות שלה וסך של 700 אלף ₪ שהתקבלו אצלה בגין מות בעלה בתאונת דרכים, ועשה שימוש בתעודת הזהות שלה על מנת לשכור רכב. הנתבעת 1 טוענת, כי מעולם לא חתמה על חוזה השכירות הנטען או כל חוזה שכירות רכב אחר עם התובעת, ועל כן, אף לא הפרה אותו. מא חר ולא שכרה את הרכב המדובר, לא גרמה היא לו כל נזק. הנתבעת 1 מכחישה את טענות התובעת ומבקשת לדחות את התביעה כנגדה.

6. הנתבע 2 טען בכתב הגנתו, כי אין התביעה מגלה עילת תביעה כנגדו, וכי מעולם לא התחייב הוא בהתחייבות כלשהי ולא הפר חובה כלשהי. לטענתו, אכן נטל את הרכב וקיבל את הסכמתם המלאה של הבעלים ו/או המחזיקים ברכב ולא ידע כלל שרכב זה שייך לתובעת. כן טוען הוא, כי לא נטש את הרכב כמתואר על ידי התובעת, אלא פעל כמתחייב בחוק וניגש לתחנת המשטרה והגיש תלונה על גניבת הרכב. לפיכך, יש לדחות את התביעה כנגדו.

דיון והכרעה

7. תחילה יש לברר האם הפרה הנתבעת 1 את התחייבויותיה לפי הסכם השכירות והאם גרמה ברשלנותה לנזקי התובעת באי השבת הרכב המושכר חזרה לידיה. לאחר מכן, תתברר שאלת אחריותו של הנתבע 2 לנזקי התובעת מכוח עוולת הרשלנות ודיני הנזיקין.

8. המוציא מחברו עליו הראיה – כך קובע הכלל הראייתי הבסיסי בדין הישראלי. דהיינו, שעל התובעת להוכיח את תביעתה על מרכיביה השונים, לרבות בדבר אחריותם של הנתבעים לנזקיה הנתבעים.

9. מטעם התובעת העידו שניים בחקירה נגדית על תצהיריהם. העד הראשון הינו נציג התובעת, מר רן עודי, המשמש כמנהל סניף אצל התובעת. בתצהיר עדותו הראשית העיד, כי בין התובעת לנתבעת 1 נחתם חוזה שכירות במסגרתו סיפקה התובעת לנתבעת 1 רכב מסוג אופל. זה ציין , כי בהתאם לסעיף 11 לחוזה השכיר ות הנהג היחידי המורשה לנהוג ברכב הינו אך ורק הנהג הרשום בחוזה, היא הנתבעת 1, או כל אדם אחר אשר קיבל את אישור התובעת בכתב. בחקירתו הנגדית השיב, כי מעולם לא ראה את הנתבעת 1 וכי אין הוא מתעסק בדלפק ההשכרה. כשנשאל לגבי נסיבות השכרת הרכב לא ידע להשיב , הגם שקיימים בסניף מצלמות וניתן היה לברר מי מהעובדים שעבדו באותו היום שבו הושכר הרכב. העד בחר אף שלא לחקור בדבר זהות העובד שעבד באותו היום. אולם לטענתו, אין זה אפשרי כי הרכב ימסר לאדם אחר מאשר זה המזדהה במקום עם רישיון הנהיגה ובעל כרטיס האשראי. יחד עם זאת, ציין כי אין זה מתחום תפקידו לבדוק את המצלמות אלא של מחלקת ביטחון. באותו עניין, העיד העד הנוסף מטעם התובעת, החוקר מר לנצ'נסקי, כי מונה לחקור את הארוע מטעם התובעת, אולם, זה לא הצליח לחקור את הנתבעת 1 לאחר שהתברר לו כי זו מצויה במעון לנשים מוכות, ובאותו אופן לא הצליח הוא לחקור אף את מר עלאא נאשף שכן היה מצוי בכלא באותה עת. גם החוקר לא מצא לנכון לבדוק את מצלמות החברה לשם בחינת הטענה הראשונית בדבר זהות השוכרת של הרכב או את העובד שהשכיר את הרכב לנתבעת 1 כטענת התובעת. לטענתו, לא היה זה נושא החקירה שלשמה נשכר , טענה שנותרה תמוהה למדי שהרי בכדי לאתר את שוכרת הרכב היה זה מאד רצוי לוודא מי שכרו מהתובעת מלכתחילה, שהרי זו הכחישה זאת בכתב הגנתה. אולם, התובעת בחרה למלא פיה מים בסוגיה זו.

10. בעדותה הראשית, מוסרת הנתבעת 1 כי התגוררה עד לסוף שנת 2015 עם מר עלאא נאשף, שאז אף ברחה ממנו ושהתה במקלט לנשים מוכות בחיפה. לטענתה, זה לקח את תעודת הזהות שלה ושכר רכב, ודבר זה נודע לה בעקבות הודעה על עיקול שקיבלה מהבנק , אלא ש לא ידעה היא ולא הסכימה כי ישכרו רכב מהתובעת, ובאותה עת אף לא התגוררה היא עוד איתו. לטענתה, המדובר באדם אלים שגנב ממנה סכום כסף בסך של 700 אלף ₪ וביצע העברת בעלות על רכבה הפרטי ללא הסכמתה . בגין האלימות כלפיה נאסר הוא למשך 3 חודשים בכלא. הנתבע 2 הינו בן דודו של עלאא ולא היה לה כל קשר עמו. בחקירתה הנגדית ציינה , כי בעת שברחה היא מהבית שבו התגוררה עם עלאא השאירה מאחור הכל , לרבות את כרטיס האשראי שלה. זו חזרה וציינה , כי גילתה כי עלאא העביר את רכבה הפרטי על שם אחר מבלי ידיעתה. באשר לרכב שהושכר מהתובעת, נודע לה אודותיו רק לאחר שהתברר לה בבנק כי קיים לה עיקול מחברת רכב. לטענתה, פנתה היא לתובעת וביקשה לברר הכיצד משכירים הם רכב על שמה ללא שהיא נמצאת במקום. עוד ציינה בחקירתה , כי מעולם לא שכרה היא רכב מאת התובעת, לא בעצמה ולא ביחד עם עלאא. לאחר עיון בהסכם השכירות שסומן ת/1 העידה, כי החתימה בתחתית ההסכם אינה חתימתה וכי אף החתימה על גבי מסמך ת/2 אינה חתימתה , ואילו היא רושמת את חתימתה בשם מלא ובעברית. אף החתימה על דו"ח התאונה שסומן ת/3 אינה חתימת הנתבעת 1 כטענתה. העדה ציינה , כי ניתן להבחין בשוני בין החתימות השונות מלבד אי היותן חתימותיה. זו הבהירה, כי חותמת עם שמה הפרטי ולא עם שם משפחתה. לשאלות בית המשפט השיבה, כי עלאא נהג על רכבה הפרטי מסוג מאזדה אך לא הבחינה בו נוהג על רכב מסוג אופל, אם כי לטענתה נהג הוא על רכבים נוספים בהיותו בעל חברה משפחתית להשכרת רכבים בטייבה. לטענתה, אין בידה את רישיון הנהיגה שלה מאז שברחה מביתה, אם כי זיהתה היא את צילומו, כפי שהוצג לה.

11. מעדויות אלו שהוצגו בפניי, התרשמתי ממהימנות גרסתה של הנתבעת 1 כי לא היתה היא זו אשר חתמה על הסכם השכירות של הרכב מאת התובעת ולמעשה לא שכרה היא את הרכב מעמה. התובעת כשלעצמה לא עמדה בנטל הוכחת הטענה כי הנתבעת 1 שכרה ממנה את הרכב, כאשר זו נמנעה מלהביא ראיות המצויות ברשותה המעידות על מי אשר שכר את הרכב מאתה. זו נמנעה מלבדוק את מצלמות האבטחה במשרדי החברה בעת שהרכב הושכר ולא הביאה לעדות את העובד שהשכיר את הרכב בפועל ומסר את הרכב לשוכר/ת. במצב דברים שכזה, נמנעה התובעת מלהביא ראיות שבשליטתה הבלעדית לצורך הוכחת טענתה העיקרית כי הנתבעת 1 שכרה ממנה את הרכב וחתמה על הסכם השכירות המחייב אותה בהשבתו לידיה. אי הבאת ראיות קריטיות אלו עומדות לה לרועץ ומביאים למסקנה כי המנעותה מלעשות כן היתה מביאה למסקנה הפוכה מזו שלה היא טוענת. באופן מוזר, שכרה התובעת את שירותיו של חוקר אשר יחקור את נסיבות גניבת/העלמות הרכב אך זה לא חקר בדבר זהות השוכר ולא בחן את מצלמות החברה כתנאי בסיסי לתחילת החקירה , אלא הניח כעובדה כי הנתבעת 1 היא זו השוכרת שקיבלה לידיה את הרכב. בכך כשלה התובעת בלעמוד בנטל הוכחת טענתה כי הנתבעת 1 היא ששכרה את הרכב ממנה. לא זו בלבד, אלא שעדותה של הנתבעת 1 חיזקה מסקנה זו בהכחישה בצורה חד משמעית את נסיבות היותה השוכרת באותה עת שבה ברחה היא מביתה ושהתה במקלט לנשים מוכות, טענה שאומתה על ידי החוקר מטעם התובעת במסגרת דו"ח החקירה שהוצג לתיק כראיה. זו אף הכחישה בצורה מהימנה את צורת חתימתה, שלא תאמה לאף אחת מהחתימות שהציגה בפניה התובעת בחקירתה הנגדית , ומנוגדות לחתימה על התצהיר. הנתבעת 1 העידה כי בעת בריחתה הותירה מאחור הן את כרטיס האשראי שהיה ברשותה והן את רישיון הנהיגה שלה. גרסה זו מתיישבת עם טענתה בדבר אלימות בן זוגה עלאא, גניבת כספה והעברת רכבה הפרטי על שם אחר שלא בידיעתה או הסכמתה. אי עמידת התובעת בנטל ההוכחה והראיות הסותרות שעלו מחקירת הנתבעת 1 מביאים אותי למסקנה הבלתי נמנעת כי לא היתה זו הנתבעת 1 אשר שכרה את הרכב מאת התובעת. מכאן, שהנתבעת 1 לא הפרה כל התחייבות כלפי התובעת ולא התרשלה היא כלפיה באין לה כל חובת זהירות קונקרטית ביחס לרכב המושכר. ולפיכך, דין התביעה כנגדה להידחות.

12. הנתבע 2, נתבע כמזיק ישיר לתובעת בשל העובדה כי בעת שהרכב נגנב או נעלם בדרך כלשהי היה הרכב בשימושו וב החזקתו האישית. הנתבע 2, בתצהיר עדותו הראשי ת, לא מכחיש ואף מאשר כי החזיק ברכב נשוא כתב התביעה וכי קיב לו לידיו מאת קרוב משפחתו עלאא נאשף. כן מאשר הוא , כי ביום גניבת הרכב נכנס הוא עם הרכב לשטחי הרשות הפלסטינאית ואזי הבחין ברעשים מכיוון מכסה המנוע שהבי או לכיבוי והפסקת פעולת המנוע. משכך, הותיר הוא את הרכב בשולי הכביש, נעל אותו וחזר לעיר טייבה. לאחר כשעתיים חזר למקום עם אמיר הגרריסט והופתע לגלות כי הרכב נעלם. לטענתו, הודיע הוא על כך לעלאא ומסר תלונה במשטרה אך לא ידע הוא כי הרכב שייך לתובעת.

13. מדו"ח החוקר, שמינתה התובעת לחקירת נסיבות אירוע גניבת הרכב , עולה כי זה ביצע מספר פעולות חקירה ומכלול ממצאי החקירה העלו חשד כבד כי הרכב הועבר לשטחי הרשות הפלסטינאית על ידי הנתבע 2 או מי מט עמו וכי זה בנה לעצמו סיפור כיסוי. התובעת לא העלתה טענה למעשה מרמה בכתב תביעתה אלא לגרימת נזק מכוח עוולת הרשלנות ודיני הנזיקין, ובכך מת מקד הדיון בעניינו. אלא שממכלול הנסיבות שיפורטו להלן נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע 2 לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה. משלתובעת לא היתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה העלמות הרכב, והרכב היה בשליטה מלאה של הנתבע 2, יוצא כי בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על הנתבע 2 הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה. דהיינו, שחובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו נהפכת ואינה מוטלת על התובעת עוד כי אם על הנתבע 2. מחלוקת פסיקתי ת קיימת באשר לשאלה האם חובת הראיה מתקיימת לגבי כל שלושת תנאי עוולת הרשלנות או שמא אך ביחס לשאלת ההתרשלות. בין אם כך ובין אחרת, במקרה שלפנינו אין קושי כלל לקבוע כי לנתבע 2 קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחס לרכב שקיבל הוא לרשותו מבן דודו עלאא, בין אם ידע כי זה הושכר מהתובעת ובין אם לאו, בין אם ידע כי זה הושכר על ידי הנתבעת 1 ובין אם לאו. אין ספק, כי היה עליו לצפות ויכול היה הוא לצפות את התרחשות הנזק לרכב וגניבתו מעצם הותרתו בשולי הדרך במקום מרוחק שכזה ו שלא בתחומי הריבונות המלאה של מדינת ישראל. לטענת החוקר, הנתבע 2 בעצמו מסר לו כי לא מאד הופתע מגניבת הרכב מהמקום. ומכאן, שלנתבע 2 קיימת היתה חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחס לרכב שהיה נתון לשימושו ולהחזקתו, ואין חולק כי היה עליו להשיבו חזרה. אף אין מקום לספק, כי הנזק שנגרם לרכב מעצם גניבתו ו/או היעלמותו מהמקום הוא תוצאה ישירה של הותרתו במקום שבו הותירו הנתבע 2 וללא השגחה. יוצא איפוא, שהשאלה היחידה שנותרה לבחינה הינה האם א כן התרשל הנתבע 2 בטיפול ברכב עת הותירו במקום, כסיבה שהובילה לגניבת הרכב . דהי ינו, האם נקט הוא באמצעי זהירות סבירים לצורך מניעת הסיכון והתרחשות הנזק של גניבת והעלמת הרכב? כאמור לעיל, נטל הר איה להוכחת אי התרשלותו מוטל על כתפיו שלו.

14. מחקירתו הנגדית של הנתבע 2 אודות תצהיר עדותו הראשית עלה, כי זה חזר ואישר כי קיבל את הרכב מבן דודו עלאא נאשף, ואילו הנתבעת 1 לא היתה בתמונה בכלל , כטענתו. חקירתו הנגדית העלתה מספר סתירות באשר לגרסתו של הנתבע 2 ואשר מעידות על חוסר מהימנות הגרסה. כשנשאל אם ידע על הסכסוך שבין בן דודו עלאא לבין הנתבעת 1 השיב בשלילה. כשנשאל אם כשצלצל לעלאא להודיע על העלמות הרכב היה הוא בכלא השיב גם בשלילה וכי לא יודע הוא אם היה הוא מאורס לנתבעת 1 באותו הזמן. אלא שבסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית העיד הוא בצורה מפורשת כי במועד הרלוונטי לאירוע היה בן דודו עלאא נשוי/מאורס לנתבעת 1. בסעיף 11.7 לדו "ח החוקר נאמר כי הנתבע מסר כי בן דודו עלאא נכנס לריצוי מספר חודשי מאסר בגין הכאת השוכרת. מידע זה נמסר לחוקר על ידי הנתבע 2 ולא על ידי כל גורם אחר. בתצהיר עדותו הראשית ציין, כי עת נכנס לשטחי הרשות הפלסטינאית החל הרכב להשמיע רעשים מכיוון מכסה המנוע ולאחר דקות נכבה והפסיק להניע. בעדותו לפני החוקר ביום 11.1.16, יומיים לאחר האירוע, ציין כי כאשר הגיע ליישוב אבני חפץ הרכב לא סחב ואז עלה עשן לבן מכיוון האגזוזים וכי האוטו נכבה ולא הצליח להניע. כשנשאל בחקירתו הנגדית באשר לסתירה זו שבין הרעשים מכיוון מכסה המנוע שלפנים הרכב לבין עשן לבן מכיוון האגזוזים שמאחורי הרכב, השיב תשובה חמקמקה ובלתי מהימנה שהעשן יצא מאחור אבל גם קצת מקדימה. בסעיף 11 לתצהירו ציין, כי הודיע לעלאא על האירוע ועל מקום השארת הרכב. בחקירתו הנגדית אישר , כי מסר ההודעה לעלאא מיד אחרי שיצא מהמחסום וכי עלאא ביקש אותו להביא גרר. אלא שבעדותו לפני החוקר , ממש בסמוך לאחר הארוע , מסר כי הגיע לביתו ולא סיפר לאף אדם על הבעיה באוטו, לא לאביו ולא לעלאא, אלא פשוט התקשר לגרר אמיר ונסע איתו למקום שבו הושאר הרכב. כשעומת עם הסתירה בחקירתו הנגדית, השיב כי אינו זוכר. אם לא די בכך, אזי נמצאו סתירות נוספות לגבי נסיבות התרחשות האירוע.

15. מדו"ח החוקר מטעם התובעת עולה, כי הנתבע 2 לקח את הרכב בסביבות השעה 11:00 ויצא לכיוון טול כרם לטיפול שיניים , לא לפני שנכנס לתחנת הדלק פז ותדלק את הרכב ב-100 ₪ במזומן. כשנשאל הנתבע 2 בחקירתו הנגדית באיזו שעה קרה האירוע , השיב לפני הערב וכי בחזרתו למקום עם הגרר כבר לא היה אור יום. עוד העיד, כי חזר למקום אחרי מחצית השעה , שכן המרחק בין ביתו בטייבה לבין המקום שבו הושאר הרכב ליד אבני חפץ הוא 25 דקות. אלא שבסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית מסר כי חזר למקום השארת הרכב כעבור שעתיים. לחוקר מסר כי נתקע עם הרכב בשעה 12:30 לערך וחזר למקום עם אמיר בסביבות השעה 14:30. דהיינו, שחזר למקום בעוד אור יום ולא בערב. עניין זה ניסה הוא להסב יר בטענה כי אינו זוכר את הזמנים לאור חלוף תקופה של 4 שנים. יש לציין כי מיום האירוע ועד למועד הדיון בבית המשפט חלפו 3 שנים. יש להבהיר, כי גם אם זכרונו של העד לא עמד לו בבית המשפט בשל חלוף הזמן, אזי לא ברורים הפערים שבין תצהיר העדות הראשית שנערך לקראת הדיון לבין עדותו מעל דוכן העדים שהיתה סמוכה למועד מסירת התצהיר , ובהנחה שזה הוכן לקראתה. עוד לטענתו, מסר תלונה במשטרה על גניבת הרכב רק למחרת היום בשעה 16:30 לנוכח תאונת דרכים שעבר והיותו מאושפז. גם טענה זו לא נקיה מספקות. מדוע זה המתין זמן כה רב לצורך מתן הודעה למשטרה על קרות אירוע הגניבה, שהרי מבית החולים שוחרר בשעה 1:30 לפנות בוקר.

16. מכל הסתירות שעלו מעימות עדויות הנתבע 2 עולה, כי לא בכדי אלו הובילו את החוקר למסקנה כי קיים חשד כבד כי הנתבע 2 העביר את הרכב לשטחי הרשות הפלסטינאית וכי בפרק הזמן הארוך שעבר עד לגילוי הגניבה על ידו שימש הדבר לפירוק וניתוק מערכת האיתור שהיתה מותקנת ברכב, אשר התראה על ניתוקה נמסרה בשעה 14:00 של יום האירוע. חיזוק ראיות ועובדות ביחס לחשד למרמה מצד הנתבע 2 מספק את הנטל הנדרש להוכחת עוולת הרשלנות, שרמת ההוכחה לגביה נמוכה מזו של תרמית בדין האזרחי. על כל פנים, ריבוי גרסאותיו של הנתבע 2 מוביל לאי מתן אמון בעדותו ולחוסר מהימנות גרסתו. אין ספק, כי הנתבע 2 לא ידע למסור הסברים מדוע לא דיווח למשטרה בהקדם על אודות הגניבה , ואף קודם לכן בעת שהותיר את הרכב בשולי הדרך מ דוע לא דאג להזמין את הגרר למקום מאיזור המחסום שבו כבר קיימת לו קליטה ולהשאר בקרבת מקום כדי לחזור ולהשגיח על הרכב. כן לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע התעכב הוא משך זמן של כשעתיים עד לחזרתו למקום בעוד שהמרחק בין ביתו למקום השארת הרכב הינו כמחצית השעה בלבד כטענתו . הנתבע 2 אף לא הציג לעדות את אמיר הגרריסט כדי שזה יחזק ויאמת את גרסתו ולא הביא לעדות כל אדם אחר או ראיה אחרת שתוכיח גרסתו, שנתבררה כגרסת בדים. די בכך כדי להגיע ל מסקנה כי הנתבע 2 לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים לצורך מניעת הסיכון של גניבת הרכב והיעלמותו, גם במנותק מן החשד הכבד שעולה ביחס לאפשרות היותו קשור לביצוע מעשה היעלמות הרכב במכוון. משלא עמד בנטל להוכיח כי לא התרשל הוא, ואף ברור ממעשיו ומחדליו כי פעל הוא בחוסר זהירות ותוך הפקרת הרכב לזמן ממושך בתוך תחומי שטחי הרשות הפלסטינאית, ללא דיווח מתאים לאף גורם אחר שיכול היה לסייע בידו, אשר אף לטעמו שלו לא היה זה מפתיע כי הרכב נגנב מהמקום, הרי שיש להטיל עליו את האחריות לגניבת הרכב, ולקבוע כי ברשלנותו נגרם לתובעת הנזק שעליו לחוב בו .

סוף דבר

17. לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת 1 שכרה ממנה את הרכב נשוא כתב התביעה, ומשכך לא הפרה הנתבעת 1 כל התחייבות כלפיה , ועל כן דין התביעה כנגדה להידחות.

לעומת זאת, הנתבע 2, שהרכב היה בשימושו ובהחזקתו הבלעדית בעת קרות אירוע הגניבה, התרשל משלא נקט באמצעים סבירים למניעת הסיכון והנזק לרכב, ולפיכך, הינו אחראי ברשלנות לנזק שנגרם לתובעת מגניבתו ואי השבתו לידיה.

18. לפיכך יוצא, כי על הנתבע 2 לפצות את התובעת בגין נזקיה בסך של 95,905 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, בשכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪, אגרת בית משפט במלואה ושכר העד כפי שנפסק בדיון.

מנגד, על התובעת לשאת בהוצאות ובשכ"ט עו"ד ב"כ הנתבעת 1 בסך כולל של 2500 ₪.

התשלום יבוצע בתוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ט אב תשע"ט, 20 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.