הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 13810-08-17

לפני כבוד השופטת מיה רויזמן-אלדור

התובע:

שלמה חזות
ע"י ב"כ עו"ד שלמה ערד; עו"ד אורין ערד ועו"ד סער רותם

נגד

הנתבעת:

איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רוית גיא-דרור ועו"ד יוסי בן משה

פסק דין

כללי

לפניי תביעה כספית בסך 81,024 ₪ שעניינה תגמולי ביטוח שלטענת התובע הוא זכאי לקבלם מהנתבעת - מבטחתו, בגין נזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית שאירעה ביום 23.10.15, עת רכבו היה נהוג בידי בנו (בר-חזות) (להלן – "התאונה" ו – "הנהג", לפי העניין).

בעקבות התאונה הוגש כתב אישום כנגד הנהג, והוא הורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש תוך גרימת חבלה של ממש (ריבוי עבירות) ונהיגה בשכרות.

את הכרעת הדין בהליך הפלילי חתם השופט בהליך הפלילי בקביעה לפיה:

"המסקנה המתבקשת היא כי הנאשם ביצע את עבירת הסירוב כמצוין בסעיף 64ד(א) לפקודה. לטעמי הנאשם היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור והוא התנגד לביצוע הבדיקה – כדי לנסות לטשטש ולהסתיר עובדה זו. כאשר כאלה פני הדברים, שהוכחו מעל לכל ספק סביר, לא נותר אלא לקבוע כי הנאשם ביצע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואני מרשיעו בדין."

(ר' הכרעת הדין כפי שצורפה על ידי הנתבעת, ההדגשות שלי – מ.ר.א.)

במסגרת התאונה ניזוק רכב התובע ונקבע על ידי שמאי שמונה על ידי הנתבעת כרכב שניזוק ב"אבדן מוחלט וגמור", והתובע אף נאלץ לשכור שירותיו של עורך-דין לצורך מימון הגנתו של הנהג (בנו) בהליך הפלילי.

את נזקיו הכספיים האמורים ביקש להיפרע התובע מהנתבעת מבטחתו, ואולם זו סירבה להעניק כיסוי ביטוחי לנזקי התאונה מן הטעם שבמועד התאונה היה הנהג ברכב תחת השפעת סמים והפוליסה מחריגה נהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים.

השלכותיו של ההליך הפלילי והקביעות שבו על ענייננו – הן שביסוד ההכרעה שלפניי, והשאלה המונחת להכרעתי היא האם עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליה בהליך האזרחי שלפניי, להראות כי התקיים החריג לכיסוי הביטוחי שעניינו נהיגה תחת השפעת סמים.

טענות הצדדים

לטענת התובע בכתב התביעה, על פי הפוליסה שרכש אצל הנתבעת, היה על הנתבעת לשלם לו הן בגין נזקי הרכב והן בגין שירותי עורך הדין ששכר בעקבות הגשת כתב אישום נגד בנו בהליך הפלילי, וזאת בהתאם לסעיף הכיסוי עבור הוצאות משפטיות שבפוליסה, הקובע לעניין זה תקרת כיסוי של 20,000 ₪.

לטענתו, הנתבעת דחתה את תביעתו לכיסוי ביטוחי כלאחר יד, מבלי שהיה בידה להוכיח כי התאונה אינה מכוסה בפוליסה, באופן שגוי ושאינו מתקבל על הדעת.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי יש לדחות התביעה מחמת היעדר כיסוי ביטוחי. לטענתה, על פי סעיף 20.2.6 לתנאי הפוליסה, הפוליסה אינה מכסה "אובדן או נזק שנגרמו בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים...". בנוסף מפנה הנתבעת לסעיף 15 בפרק ג' לחריג בתנאי הפוליסה לפיו אין כיסוי להגנה משפטית ביחס לאישומים להם ברירת קנס או אלה הקשורים לסמים מסוכנים או לנהיגה בשכרות.

מוסיפה וטוענת הנתבעת כי בענייננו, לאחר שערכה בדיקה, לרבות עיון בתיק המשטרה ותיק בית המשפט לתעבורה שמספרו 3797-01-16 והכרעת הדין שבו (להלן – "ההליך הפלילי" או "הכרעת הדין", לפי העניין), התברר כי במועד התאונה היה הנהג ברכב נתון להשפעת סמים, וזאת בניגוד לתנאי החוק והפוליסה, ובאופן ששולל את הזכאות לתגמולי ביטוח בגין נזקי התאונה.

עוד הכחישה הנתבעת בכתב ההגנה את הנזקים להם טוען התובע, את גובהם, את אופן שומתם ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה.

בכתב התשובה ציין התובע כי בהכרעת הדין בהליך הפלילי אין כל ממצא לכך שבנו, הנהג, היה נתון תחת השפעה כלשהי ומדובר רק בעבירת סירוב לבדיקת סמים כך שהוראת סעיף 42א. לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן – "פקודת הראיות") איננה רלוונטית, וממילא הנתבעת היא הנושאת בנטל להוכחת החריג לכיסוי הביטוחי ועליה הנטל להוכיח כי בנו נהג לכאורה תחת השפעת סמים באופן שמקנה לה עילה להסרת כיסוי ביטוחי מטעם זה.

עוד לטענתו, ההחרגה שבסעיף 20.2.6 בפוליסה לא חלה על עבירה של "סירוב" לבדיקת סמים ומכאן שהתנערותה של הנתבעת מכיסוי ביטוחי איננה כדין.

מטעם הצדדים הוגשו תצהירי עדות ראשית – מטעם התובע תצהירו של התובע ושל בנו הנהג ברכב במועד התאונה, ומטעם הנתבעת – תצהירה של מנהלת תחום תביעות רכב אצל הנתבעת.

ביום 28.11.18 התקיים לפניי דיון הוכחות. משוויתר ב"כ התובע על חקירת נציגת חברת הביטוח, בדיון לפניי נחקר אך הנהג - בנו של התובע.

הצדדים גם סיכמו טענותיהם בכתב.

בתמצית, טען התובע בסיכומיו כי הנטל להוכחת החריג לכיסוי הביטוחי לפיו בעת קרות התאונה היה הנהג תחת השפעת סם – מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בנטל זה במקרה דנן. לטענתו, עצם הרשעת הנהג בהליך הפלילי בנהיגה בשכרות בשל סירוב לבדיקת שכרות כחזקה שבדין איננה מספיקה לצורך הוכחת התקיימות הסייג לכיסוי הביטוחי במקרה דנן, ועל הנתבעת להוסיף ולהוכיח כי הנהג היה תחת השפעת סמים בפועל.

מוסיף וטוען התובע, כי אין בסירוב לבדיקה כדי להוות ממצא העשוי לשמש כראיה להוכחת טענת הנתבעת שהנהג היה תחת השפעת סמים, בפרט מקום שמדובר בחזקה וכאשר אמרתו של השופט בהכרעת הדין לעניין זה היתה בבחינת "אוביטר".

משלא נמצאו שרידי אלכוהול בגוף הנהג לאחר בדיקת הינשופון, ומשלא הביאה הנתבעת כל ראיה פוזיטיבית אחרת להוכחת השפעת סם על גופו של הנהג במועד התאונה – אין ללמוד מסירובו של התובע לבצע בדיקת דם לאחר התאונה כל ראיה לעניין היותו נתון להשפעת סמים במועד התאונה.

מוסיף וטוען התובע, כי על מנת שניתן יהיה לפגוע בזכויות הנהג במישור האזרחי היה על השוטרים להזהירו מפני השלכותיו הכספיות של הסירוב גם במישור האזרחי (ולא רק מפני השלכות הסירוב במישור הפלילי).

מוסיף וטוען התובע, כי עבירת הסירוב לבדיקה לא נמנית עם החריגים לכיסוי הביטוחי הקבועים בפוליסה. כמו כן, הנתבעת גם לא הצליחה להוכיח שהתקיימו תנאי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח בענייננו, שעניינו "מרמה בתביעת תגמולים", ולכן לא הוכחה כל הצדקה להתנערות הנתבעת מכיסוי ביטוחי בענייננו.

לסיום מצביע התובע על ההשלכות הכספיות רחבות ההיקף שעלולות להיות להסרת כיסוי ביטוחי בנסיבות דנן לנוכח תביעות כספיות נוספות התלויות ועומדות כנגדו וכנגד הנהג בעניינה של התאונה. לדעתו, צריכה להיות לכך השלכה על פרשנות הפוליסה ויישומה על הנסיבות.

הנתבעת לעומת זאת טענה בסיכומיה כי דין התביעה להידחות. לטענתה עסקינן באירוע של תאונת דרכים קטלנית, במסגרתה לאחר שפונה הנהג לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי ומשהתבקש להיבדק לשם איתור סם או אלכוהול בדמו – הוא סירב לביצוע הבדיקה בטענה שחצי שנה קודם לכן עישן גראס, וחשש שזה יופיע בבדיקה. בהכרעת הדין בהליך הפלילי נקבע כי הנהג (הנאשם) ביצע את עבירת הסירוב שבסעיף 64ד.(א) לפקודת התעבורה, והשופט אף הוסיף כי לטעמו הנאשם היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור והוא התנגד לבדיקה כדי לנסות לטשטש ולהסתיר עובדה זו. בהכרעת הדין נקבע עוד, כי: "כאשר אלה הם פני הדברים, שהוכחו מעל לספק סביר, לא נותר אלא לקבוע כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואני מרשיעו בדין."

משכך - טוענת הנתבעת - אין כיסוי ביטוחי לנזקי התאונה על פי סעיף 20.2.6 בפרק ה' לחריג בתנאי הפוליסה, ואף אין כיסוי ביטוחי להוצאות שכר טרחת עו"ד בהליך תעבורה על פי סעיף 15 בפרק ג' לחריג בתנאי הפוליסה.

לטענת הנתבעת, על פי סעיף 42א. לפקודת הראיות, ממצאים ומסקנות שנקבעו בהליך פלילי מהווים "ראיה לכאורה" במשפט אזרחי, ועל פי סעיף 42ג. לפקודת הראיות התירה הפסיקה הבאת ראיות לסתור רק במקרים בהם ישנו חשש סביר שמניעת האפשרות להביא ראיות לסתור עלולה לגרום לתוצאה בלתי צודקת בעליל ולעיוות דין. לטענתה אין זה המצב בענייננו, ומכל מקום כאשר בעל הדין לא הביא ראיות על מנת לסתור – כפי שהתובע כאן לא הביא – פסק הדין יהווה ראיה בהליך האזרחי.

עוד טוענת הנתבעת, כי בהליך אזרחי נטל השכנוע הוא על פי מאזן הסתברויות בלבד בשונה מנטל השכנוע בהליך פלילי שהוא מעל לכל ספק סביר, ולפיכך די בקביעת בית המשפט בהכרעת הדין בהליך הפלילי כדי שתעמוד בנטל הדרוש להוכחת החריג לכיסוי הביטוחי בענייננו.

הנתבעת טוענת כי כפי שעולה מהכרעת הדין, במסגרת ההליך הפלילי התרשם בית המשפט ממידת מהימנותו הנמוכה של הנהג (הנאשם דשם) ואף בהליך שלפנינו הפגין הנהג חוסר מהימנות בתשובה לשאלות שנשאל בחקירה הנגדית כאשר ציין שזכרונו מעורפל, ותוך שהתעוררו סתירות בין עדותו בהליך דנן לבין הדברים שמסר במסגרת ניהול ההליך הפלילי.

מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי נסיונות התובע לשוות לעבירת הסירוב להיבדק בדיקת שכרות משמעות כאילו מדובר בעובדות כוזבות איננו מתיישב עם לשון הוראות החוק. החוק קובע כי סירוב לביצוע בדיקת סמים מקום שקם לשוטר יסוד סביר לחשד מהווה עבירה כשלעצמה, והעונש בצידה זהה לעונשו של מי שנמצא אשם בעבירת נהיגה בשכרות כשבגופו סמים או תוצרי חילוף של סמים. בנוסף, לטענתה נהג המורשע בעבירת סירוב לבדיקת סמים נתפס בעיני בית המשפט כמי שנהג כשבגופו כמות גבוהה של סם – דבר שגרם לו להעדיף לסרב לביצוע הבדיקה, ויש בכך כדי להשפיע על חומרת העונש שיוטל עליו אם יימצא אשם בסוף ההליך המשפטי בעניינו.

עוד טוענת הנתבעת, כי החזקה העובדתית לפיה מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור מחמת השפעת אלכוהול או סמים מסוכנים מוחזק כמי שהתקיים בו יסוד נפשי מסוג פזיזות עשויה להשפיע על הכיסוי הביטוחי, מכוח העקרון הכללי בדיני ביטוח לפיו רשלנות רבתית של מבוטח שנלווה לה יסוד נפשי מסוג פזיזות עלולה לשחרר את המבטח מאחריותו על פי הפוליסה.

דיון והכרעה

למעשה, השאלה המונחת לפתחי כעת היא האם בדין התנערה הנתבעת מכיסוי ביטוחי לנזקי התובע שנגרמו בתאונה, והאם אמנם עלה בידיה להוכיח שהתקיימו בענייננו החריגים לכיסוי הביטוחי הנעוצים בנזק שנגרם בהיות הנהג נתון להשפעת סמים מסוכנים או בהוצאות ניהול הליך משפטי הקשור לסמים לפי פקודת הסמים המסוכנים.

ההכרעה בשאלה האמורה תושפע ותוכרע, במידה רבה, בהסתמך על שאלת נטלי ההוכחה בהליך דנן, ועל כך ארחיב בהמשך.

החריגים לכיסוי הביטוחי עליהם נסמכת הנתבעת

סעיף 20 לתנאי הפוליסה שכותרתו "חריגים כלליים לחבות המבטח" קובע בסעיף 20.2.6 כי:
"...
20.2. פוליסה זו אינה מכסה:

20.2.6 אבדן או נזק שנגרמו בגין היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים מסוכנים, כהגדרתם בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973."

סעיף 15 בפרק ג' לתנאי הפוליסה שכותרתו "ביטוח הגנה משפטית" קובע, כי:

"הליכים משפטיים: הליכים בהם מוגש כתב אישום ע"י מדינת ישראל או מטעמה, למעט אישומים להם ברירת קנס או אלה הקשורים לסמים לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג – 1973 ו/או במצב של שכרות ו או לנהיגה בשכרות....

15.1 שיפוי שכר טרחת עו"ד
בכפוף לתנאים המפורטים להלן, מתחייב המבטח להעמיד לשירות המבוטח עורך דין לשם הגנה משפטית בהליכים משפטיים שהוגשו נגדו בקשר לתאונה. במקרה והמבטח לא העמיד עורך דין כאמור לעיל (למרות בקשת המבוטח), רשאי המבוטח לפנות לכל עורך דין על פי בחירתו לשם מתן הגנה בהליכים משפטיים כאמור לעיל, ובמקרה כזה ישפה המבטח את המבוטח.....
...."
(ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

הנטל להוכיח התקיימותו של חריג לכיסוי הביטוחי - כללי

השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה." על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה.

בהקשר הקונקרטי של ביטוח נקבע, שנטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ומקום בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו - הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות, המשחרר את חברת הביטוח מאחריות - מוטל על הנתבעת-המבטחת (ר' ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006) (להלן – "עניין המגן").

כלומר, אדם המגיש תביעה נגד המבטחת שלו לתשלום תגמולי ביטוח, צריך לעמוד בנטל השכנוע להוכיח שאירע מקרה ביטוח – על כל יסודות ההוכחה, וכי הוא זכאי לקבלת תגמולי ביטוח על פי תנאי הפוליסה. כמו כן, עליו הנטל להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממקרה הביטוח. נטל זה הוא נטל של מאזן ההסתברויות הדרוש בהליך אזרחי. מאידך, אם חברת הביטוח טוענת לסייג לכיסוי הביטוחי - נטל השכנוע להוכחת טענה זו מוטל עליה, ואף כאן – עליה לעמוד בנטל זה במאזן ההסתברויות הדרוש בהליך אזרחי.

בענייננו, אין מחלוקת על כך שאירעה תאונה, אין מחלוקת על כך שבעטיה של התאונה ניזוק רכבו של התובע, ואין מחלוקת על כך שבעטיה של התאונה גם הוגש כתב אישום כנגד הנהג (בנו של התובע), באופן שהצריך שכירת שירותיו המשפטיים של עורך-דין לכיסוי הוצאות הגנתו. התובע גם תמך את נזקיו בחוות דעת שמאי, כמו גם בחשבונית בגין שכר טרחת עורך הדין שאת שירותיו שכר. משכך, התובע עמד בנטל השכנוע להוכחת מקרה הביטוח ולהוכחת נזקיו.

ודוקו – הסייג לכיסוי הביטוחי, שעל הנתבעת הנטל להוכיחו בענייננו, הוא סייג הנוגע לנזק שנגרם בהיות נהג הרכב נתון להשפעת סמים מסוכנים והסייג הנוגע להוצאות ניהול הליך משפטי הקשור לסמים לפי פקודת הסמים המסוכנים. במקרה מסוג זה, נטל השכנוע המוטל על הנתבעת הוא עדיין מאזן ההסתברויות הדרוש בהליך אזרחי, ואולם מאחר שמדובר בטענות המייחסות למבוטח (או במקרה שלנו – למי שנהג ברכב ברשותו של המבוטח) טענות עם גוון של עבירה פלילית – מידת ההוכחה שתידרש כדי לעמוד בנטל זה תהיה גבוהה יותר, כמידת העניין וכטיב הטענות (השוו לעניין זה לע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, מג(4) 177 (1989). ר' גם עניין המגן לעיל, פס' 33 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל; וראו דעת הרוב בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מ(1) 589 (1986), להלן- "עניין זיקרי ").

נשאלת השאלה האם עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל השכנוע להוכחת התקיימות הסייגים לכיסוי הביטוחי בנסיבות דנן, קרי האם עלה בידיה להוכיח שבנו של התובע נהג ברכב במועד התאונה כשהוא נתון להשפעת סמים. אקדים ואציין כי השתכנעתי שהתשובה לכך חיובית, ואפרט.

הכרעת הדין בהליך הפלילי - סעיף 42א. לפקודת הראיות ושאלת תחולתו בנסיבות דנן

קבילות ממצאי פסק דין ומסקנותיו במשפט פלילי במסגרת הליך אזרחי - כללי

סעיף 42א.(א) לפקודת הראיות, אשר כותרתו "קבילות פסק דין" קובע כי:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

על מנת שפסק דין פלילי יהיה קביל כראיה במשפט אזרחי דרוש כי מדובר יהיה בפסק דין חלוט שניתן בסיומו של משפט פלילי (כאשר "פסק דין" לעניין זה מצומצם להכרעת הדין בהליך הפלילי); שהכרעת הדין תרשיע את הנאשם ושתהיה מבוססת על מסכת ראיות המוכיחות את אשמתו של הנאשם במידה שלמעלה מספק סביר (להבדיל מהכרעת דין שתוצאתה זיכוי); וכי אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק (ר' יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1560-1553 (2009), להלן – " קדמי").

מתוך פסק הדין הפלילי המרשיע מתקבלים כראיה בהליך האזרחי לפי סעיף 42א. לפקודת הראיות "הממצאים והמסקנות" של פסק הדין הפלילי, קרי – גם הממצאים העובדתיים, המבוססים מטבע הדברים על מהימנות, אמינות ומשקל ראייתי, וגם המסקנות המשפטיות המתחייבות, לדעת בית המשפט שנתן את פסק הדין הפלילי, מן הממצאים האמורים (ר' קדמי, לעיל, בעמ' 1560).

בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות והוספת סעיף 42א. לתוכה נקבע מפורשות כי:

"על פי המוצע, לא רק הקביעות שבעובדה שקבע בית המשפט ישמשו ראיה, אלא גם המסקנות המשפטיות שהסיק מהן, כגון שמעשה הנאשם הוא רשלנות. המטרה היא כפולה: א. למנוע במידת האפשר שבתי משפט שונים יסיקו מסקנות שונות ממערכת עובדות אחת; ב. לפשט את הדיון האזרחי בצמצום כמות הראיות שבית המשפט האזרחי יהיה חייב לשמוע ובמניעת חזרה על טענות שכבר נטענו, או שאפשר היה לטעון, בבית המשפט הפלילי לעניין המסקנות העולות מן העובדות..."

ר' הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ב – 1972, ה"ח הממשלה 995, בעמ' 265 (ההדגשות שלי - מ.ר.א.), ולהלן – "דברי ההסבר לתיקון פקודת הראיות".

ודוקו – מדובר בממצאים ובמסקנות עליהן מבוססת ההרשעה, להבדיל ממצאים ומסקנות שאינם כאלה. בנוסף, הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין בהליך הפלילי קבילים בהליך האזרחי ככל ראיה קבילה אחרת, ועדיין על פסק הדין בהליך הפלילי לעמוד בשיקולי הערכת משקלן של הראיות (ר' גבריאל הלוי תורת דיני הראיות כרך ג' 778-777 (2013), להלן – "הלוי תורת דיני הראיות ").

מן הכלל אל הפרט - האם הכרעת הדין בענייננו כוללת ממצאים ומסקנות הנוגעים להיותו של הנהג נתון להשפעת סמים?

כאמור, בעקבות התאונה הוגש כתב אישום כנגד הנהג בתיק גמ"ר 3797-01-16 מדינת ישראל נגד בר יעקב חזות (להלן – " ההליך הפלילי").

הוראות החיקוק בהן הואשם הנהג בכתב האישום היו גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ביחד עם סעיפים 40 ו – 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; נהיגה בקלות ראש תוך גרימת חבלה של ממש (ריבוי עבירות) לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; ונהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3); 64ב(א1); 64(ד)א ו – 39א לפקודת התעבורה.

בסופו של יום הנהג הורשע בכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

מדובר בפסק דין מרשיע כנגד הנהג (הוא בנו של התובע בהליך שלפנינו), פסק הדין חלוט (מדיון ההוכחות עלה כי הוגש ערעור, אך התובע לא ציין כל דבר בעניין זה באופן שמאפשר לי להניח שהדיון בערעור הסתיים באופן שהפך את פסק הדין לחלוט), כאשר על הכף מונחת חבותה של הנתבעת, מבטחת רכושו של האב מחד, ומאידך זכאותו של המבוטח – אבי הנהג – לקבל תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכבו במסגרת התאונה מושא הכרעת הדין המרשיעה ובגין הוצאות ניהול ההליך הפלילי שננקט כנגד הנהג. בענייננו התקיימו אפוא התנאים להחלת הוראות סעיף 42א. לפקודת הראיות (והשוו למשל לע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, מא(4) 327 (1987) (להלן –"אריה חברה לביטוח"); בש"א (מחוזי חי') 18310/07 כהן נ' חן (09.01.2008); הלוי תורות דיני הראיות, לעיל, בעמ' 786-784; וכיו"ב).

מהם אותם "ממצאים ומסקנות" של הכרעת הדין בהליך הפלילי במקרה שלפניי?

באותם "ממצאים ומסקנות" של פסק דין חלוט המרשיע את הנאשם אליהם מתייחס סעיף 42א. לפקודת הראיות, הכוונה לממצאים העובדתיים ולמסקנות שהם חלק מהכרעת הדין המרשיעה, להבדיל למשל מהחלטות שיפוטיות שונות שניתנו במסגרת ההליך הפלילי או מגזר הדין עצמו (ר' הלוי תורת דיני הראיות לעיל, בעמ' 787-786). ההימצאות של הממצאים והמסקנות במסגרת הכרעת הדין עשויה להיות ישירה – כלומר ממצאים ומסקנות המופיעים באופן מפורש וגלוי בהכרעת הדין עצמה לצורך הרשעתו של הנאשם, אך עשויה להיות גם עקיפה (למשל הפניה להחלטות שיפוטיות אחרות שניתנו על ידי אותו מותב ואומצו אל הכרעת הדין כחלק בלתי נפרד ממנה – ר' הלוי שם, בעמ' 787).

על מנת להבין את הכרעת הדין ואת הממצאים והמסקנות שבסיומה בענייננו , חשוב לטעמי לצטט את דברי כב' השופט בהליך הפלילי בסיומה של הכרעת הדין:

"...הנה כי כן, הנאשם כלל לא ידע כי פגע במנוח פגיעה קשה, בעוצמה כזו המנפצת שמשות רכב, מקיזה דם למרחקים, כל זאת מבלי שהוא מבחין כלל בהולך הרגל טרם הפגיעה בו. אין מנוס מלקבוע כי הנאשם נהג ברכבו ברשלנות רבתי, איבד את השליטה ברכב, נהג במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, סוטה מנתיב נסיעתו, לפי דבריו לחץ על דוושת הגז במקום דוושת הבלם, וגרם ברשלנותו כמתואר בכתב האישום לתאונה נשוא הדיון כאן.
הוסף לתיאור דרך התרחשות האירועים כאן את סירובו העיקש, והלא מתפשר של הנאשם לבצע את בדיקת הדם המתחייבת מכוח החוק, הגם שהוסברה לו המשמעות המשפטית של הסירוב, פעם אחר פעם, ברחל בתך הקטנה, ובדגש לחומרה, כאשר תוצאות התאונה היא – קטלנית.
המסקנה המתבקשת היא כי הנאשם ביצע את עבירת הסירוב כמצוין בסעיף 64ד(א) לפקודה. לטעמי הנאשם היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור והוא התנגד לביצוע הבדיקה – כדי לנסות לטשטש ולהסתיר עובדה זו. כאשר כאלה פני הדברים, שהוכחו מכל לכל ספק סביר, לא נותר אלא לקבוע כי הנאשם ביצע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואני מרשיעו בדין." (ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

קריאה מדוקדקת של הכרעת הדין מלמדת כי כב' השופט בהליך הפלילי הגיע למסקנה לפיה הנהג היה תחת השפעת סם מסוכן במועד התאונה.

על אף שצורפה המילה "לטעמי" לקביעה כי הנאשם היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור והוא התנגד לביצוע הבדיקה כדי לנסות לטשטש ולהסתיר עובדה זו, ועל אף שניתן לגזור לכאורה מהמילה "לטעמי" הבעת עמדה להבדיל מקביעת ממצא או מסקנה, הרי שבאותה נשימה ומיד לאחר מכן ממשיך השופט וקובע בהכרעת הדין כי: כאשר כאלה פני הדברים, שהוכחו מכל לכל ספק סביר, לא נותר אלא לקבוע כי הנאשם ביצע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואני מרשיעו בדין." (ההדגשה שלי – מ.ר.א.).

במילים אחרות, הכרעת הדין, על דרך הפשט – כוללת קביעת ממצא או מסקנה, בדיוק מן הסוג אליהם כיוון סעיף 42א. לפקודת הראיות, באופן שמאפשר לראות בקביעה או במסקנה זו משום ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה.

לכאורה ניתן לטעון – כפי שאמנם עושה ב"כ התובע בסיכומיו - כי אמירתו של כב' השופט בהליך הפלילי לעניין היות הנהג נתון תחת השפעת סם מסוכן לא שימשה יסוד להרשעתו (השוו למשל לרע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ, נד(3) 247 (2000)), ומהווה מעין "אוביטר" שלא שימש יסוד או בסיס להרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות. אינני סבורה כי זה מצב הדברים בענייננו, וזאת ממספר טעמים.

ראשית, כיום בכל תחומי המשפט קשה להבחין בין "רציו" ל"אוביטר". ההבחנה בין השניים הולכת ומיטשטשת. בתוך כך אף הועלתה בספרות האקדמית התהייה שמא כלל קיים מקום להבחנה זו מעיקרא, שהרי אם מוקדש בפסיקה מאמץ רב כל כך לדיון באמרות אגב, מן הסתם שגם לאמרות האגב יש חשיבות לא מבוטלת בפני עצמן (ר' יצחק עמית "על טשטוש תחומים, טשטוש גבולות ואי-ודאות במשפט" דין ודברים ו 17, 36-34 (2012)). בהתאם, היו אף שהציעו לבטל כליל את ההבחנה האמורה בין "רציו" ל – "אוביטר" (ר' חיים ה' כהן "אוביטר ז"ל והגינות לאי"ט", משפטים לא 415 (2000)).

שנית, גם אם ההבחנה בין "רציו" ל"אוביטר" עדיין שרירה וקיימת למרות הביקורות שהוטחו כנגדה – עדיין, על מנת להחליט האם מדובר ב"רציו" או שמא ב"אוביטר" בלבד , יש לקרוא את הערתו של השופט בהכרעת הדין על רקע מכלול חומר הראיות שעמד לנגד עיניו. קריאה זו מוליכה למסקנה שמדובר בחלק בלתי נפרד מממצאי הכרעת הדין ומסקנותיה ואבהיר.

כאשר נתקל בית המשפט בהליך האזרחי בחוסר בהירות בהבנתו של הפסק הפלילי או כאשר הפסק הפלילי מפנה למסמכים אחרים, בית המשפט רשאי לעיין במסמכים אחרים שהוגשו לבית המשפט בהליך הפלילי. מסמכים אלו כוללים גם ראיות שהוגשו וגם מסמכים אחרים ובהם כתב האישום, פרוטוקול וכיוצא באלו, כפי שמורנו סעיף 42ב. לפקודת הראיות שכותרתו "עיון בפרוטוקול ובחומר אחר" ולפיו:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א., רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה."

במילים אחרות, בית משפט אזרחי שקיבל כראיה פסק דין פלילי יהיה זכאי לעיין בכתב האישום, שהרי על פי הדין – העובדות והמסקנות המפורטות בכתב האישום מהוות את "הממצאים והמסקנות" שיתקבלו כראיה לכאורה במשפט האזרחי (קדמי לעיל, בעמ' 1566; הלוי תורת דיני הראיות לעיל, בעמ' 791-790; עניין אריה חברה לביטוח לעיל וכיו"ב).

בענייננו, הורשע הנהג בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והרלוונטית לענייננו היא עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3) , 64ב(א1), 64(ד)א ו – 39א. לפקודת התעבורה.

סעיף 62(3) לפקודת התעבורה קובע כדלקמן:

"62. העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין:
....
(3) הוא שיכור בהיותו נוהג רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום ציבורי; לעניין זה, "שיכור" ו"ממונה על הרכב" – כהגדרתם בסעיף 64ב;
..."
הגדרת המונח "שיכור" בסעיף 64ב. לפקודת התעבורה כוללת, בין היתר:

"(1) מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת שהוא ממונה על הרכב;
(2) מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן;
.."

וסעיף 64ד.(א) לפקודת התעבורה קובע כי:

"סירב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב כאמור בפסקה (1) להגדרה "ממונה על הרכב" שבסעיף 64ב, לתת דגימה לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)."

(כל ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

כלומר, הנהג הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות (ונהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים חוסה כאמור תחת הגדרת "נהיגה בשכרות") וזאת, בין היתר, על בסיס סירובו ליתן דגימת דם לצורך שלילת היותו נתון להשפעת סמים מסוכנים. הקביעה בהכרעת הדין לפיה הנהג היה נתון להשפעת סם מסוכן, הגם שקדמה לה אקדמת מילין של "לטעמי" - רלוונטית ודרושה להרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות בה אמנם הורשע בסופו של יום.

בנוסף, משהורשע הנהג בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום – הרי גם העובדות והמסקנות המפורטות בכתב האישום מהוות את "הממצאים והמסקנות" שיתקבלו כראיה לכאורה במשפט האזרחי.

על פי העובדות שפורטו בכתב האישום (צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעת), ביום התאונה נהג הנהג ברכב בכביש עירוני ברחוב בני אפריים בתל-אביב בנתיב הימני מבין ארבעה בכיוון נסיעתו, כאשר באותה עת עמד הולך רגל על המדרכה הצפון-מערבית בכיוון הנסיעה. בנוסף, באותה עת עמדו בצומת ברמזור אדום רכב ובו תלמידת נהיגה ומורה לנהיגה.

עוד על פי הנטען בכתב האישום, באותו מועד היה מזג אוויר נאה, אור יום, כביש תקין ויבש ושדה ראיה פתוח לפנים. כשהגיע הנהג בסמוך להולך הרגל – עלה הנהג על המדרכה ופגע בעוצמה בהולך הרגל, שנהרג כתוצאה מהתאונה ומותו נקבע במקום התאונה (להלן – "המנוח"). לאחר הפגיעה במנוח, ירד הנהג מהמדרכה וחזר לכביש, לנתיב הימני, כשהוא נוהג במהירות גבוהה, ופגע בחוזקה בחלקו האחורי של הרכב ללימוד נהיגה. מיד לאחר מכן סטה רכבו שמאלה, הנהג המשיך בנסיעה מהירה, עלה על אי תנועה, עבר לכיוון הנגדי לכיוון נסיעתו והמשיך בנסיעה עד שפגע בשני רכבים חונים נוספים.

עוד מהעובדות המפורטות בכתב האישום עולה, כי לאחר התאונה פונה הנהג לבית החולים ושם התבקש על ידי שוטר להיבדק בבדיקת דם לצורך איתור סם או אלכוהול בדמו והנהג סירב לביצוע הבדיקה (סע' 10 לכתב האישום). בסעיף 12 לכתב האישום צוין כי הנהג נהג כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת סמים או אלכוהול, וכך צוין גם בסעיף 13 לכתב האישום.

בהקשר זה חשוב ביותר לענייננו לחדד ולצטט את הפירוט שבחר לפרט השופט בהכרעת הדין ולפיו:

"השוטר יוסי חורי הודיע לנאשם כי הוא חשוד בנהיגה תחת השפעת אלכוהול ודרש ממנו להיבדק בבדיקת דם. למרות שבטופס זכרון הדברים ת/4 לא מצוין במפורש כי קיים גם חשד לנהיגה גם תחת השפעת סמים, הרי שבסרט הווידאו המנציח את הצגת הדרישה לנאשם במקום – אומר השוטר לנאשם כי קיים גם חשד לנהיגה בהשפעת סמים ומכן קמה הדרישה לבצע את בדיקת הדם. תגובת הנאשם היא סירוב מוחלט הגם שהוזהר כדין והוסיף: "עישנתי גראס לפני חצי שנה ואני לא רוצה שיראו את זה ושיחברו בין התאונה לבין זה." על נוסח הדברים חתום הנאשם בחתימת ידו (ת/4). מדרך ונוסח תגובת הנאשם – ניתן להבין כי הוא ידע שעליו לבצע בדיקת דם לצורך הסרת החשד לנהיגה תחת השפעת סם. וכן על סירובו העיקש, פעם אחר פעם, למרות שהוזהר כדין, כי עליו לבצע את בדיקת הדם לזיהוי סם – והחובה קמה מכוח החוק לבצע את הבדיקה – ראה סרטון ת/7..."

(עמ' 12 להכרעת הדין, ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

חשוב להוסיף ולציין בהקשר זה, שבגוף הכרעת הדין מובא תמלול של חילופי הדברים בין הנהג הנאשם לבין השוטרים שניסו לקבל הסכמתו לביצוע בדיקת הדם (ר' עמ' 13-17 להכרעת הדין), ומתמלול זה מסיק וקובע השופט כי: "הנאשם במודע, בכוונת מכוון – בחר לסרב לדרישת מתן הדם לבדיקה. הוא פעל כך כדי להכשיל את החקירה לבירור מלא באם צרך סמים אסורים קודם התרחשות התאונה". השופט אף מוסיף כי סירובו של הנהג המשיך לעמוד בעינו גם לאחר שעורך דינו שוחח עמו ארוכות כך שיכול היה לחזור בו מסירובו המוחלט לבצע את בדיקת הדם בהנחה שאין לו מה להסתיר או לחשוש, ובעקבות זאת קבע כי: "התמלאו יסודות העבירה של עבירת הסירוב לתת דגימה – לפי דרישת שוטר ואני רואה אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת תעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961." (ר' עמ' 18-17 להכרעת הדין).

משכך, וכאשר מצרפים לכך את קביעתו של השופט במסגרת הכרעת הדין בהליך הפלילי כי "אין חולק כי הנאשם בסופו של יום, לא הסכים – וסירב באופן מפורש, למסור דם לבדיקת סמים, כך נהג לאחר שהוזהר כדין" (עמ' 5 להכרעת הדין בהליך הפלילי); לצד הקביעה כי "מוסכם על הצדדים כי מיד לאחר התרחשות התאונה בוצעה לנאשם - בדיקת "נשיפון" - והתוצאה שהתקבלה מלמדת כי הנאשם אינו שיכור, במובן זה שלא נמצאו שיירי אלכוהול בגופו." (עמ' 12 להכרעת הדין) - הרי מתקבלת המסקנה שהנהג נמצא בהכרעת הדין – גם אם מכוח החזקה שבדין הנגזרת מסירובו לבצע את בדיקת הדם - כמי שנהג תחת השפעת סמים.

שלישית, אוסיף ואציין כי גם אם ישתכנע הקורא כי הכרעת הדין איננה כוללת קביעת ממצא או מסקנה פוזיטיביים ביחס להיות הנהג נתון תחת השפעת סמים במועד קרות התאונה, עדיין בשים לב לעבירות בהן הואשם והורשע במסגרת הכרעת הדין – ניתן לראות בהערתו של השופט בסיומה של הכרעת הדין משום ממצא או מסקנה שנקבעו על סמך חזקה שבדין, וגם בתור שכאלו – יש בהם משום ממצאים ומסקנות שנקבעו בהליך הפלילי.

בהקשר זה, אני סבורה כי קשה יהיה לחלוק על כך שגם ממצאים ומסקנות שנקבעו בהליך הפלילי על סמך חזקה שבדין – חוסים תחת הוראות סעיף 42א. לפקודת הראיות.

מסקנה זו נגזרת הן מן הרציונל העומד בבסיס הרשעה על סמך חזקות שבדין בהליך הפלילי; הן מדברי ההסבר לתיקון פקודת הראיות, הן מדברי ההסבר לתיקון פקודת התעבורה בעבירות הרלוונטיות לענייננו, והן מן הפסיקה שיישמה את הוראת סעיף 42א. לפקודת הראיות, ואפרט.

הרשעת הנאשם בהכרעת הדין בעבירה של נהיגה בשכרות נעשתה על בסיס החזקה שבדין, הקבועה בסעיף 64ד.(א) לפקודת התעבורה.

חזקה שבדין היא חזקה שמקורה באחד מענפי הדין, כאשר לרוב מדובר בחזקות שנקבעו בחקיקה ראשית. חזקה שבדין עשויה להטיל את נטל השכנוע ביחס לטענה מסוימת על בעל דין פלוני, בעוד שאלמלא החזקה היה הנטל רובץ על יריבו. הקמת החזקה מותנית, לרוב, בהתקיימות התנאים שנקבעו בדין, ומקום שהדין תולה את הקמת החזקה בהתקיימות תנאים- נטל השכנוע להתקיימות התנאים מוטל על בעל הדין המבקש להסתמך על החזקה. משקמה החזקה, נטל השכנוע לסתירת החזקה מוטל על בעל הדין שמבקש לסותרה (ר' דנ"א 1516/95 מרום נ' הי"מ, פ"ד נב(2) 833 (1998); ור' ד"ר נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי 138-135 (2002), להלן – "קנת נטל ההוכחה").

כלומר, משעלה בידי המאשימה בהליך הפלילי להוכיח את עובדות הסירוב למתן דגימת דם לבדיקת שיירי סמים או אלכוהול בדמו של הנאשם – מכוח החזקה שבפקודת התעבורה מצליחה המאשימה להוכיח שהנאשם נהג תחת השפעת סמים או אלכוהול. רוצה – יכול היה הנאשם לסתור את החזקה ולהביא לשם כך ראיות מטעמו במסגרת ניהולו של ההליך הפלילי. משלא עשה כן – לא יצליח לסתור את החזקה.

כזכור, בתקנו את פקודת הראיות והוספת סעיף 42א., הבהיר המחוקק הבהר היטב כי:

"....המטרה היא כפולה: א. למנוע במידת האפשר שבתי משפט שונים יסיקו מסקנות שונות ממערכת עובדות אחת; ב. לפשט את הדיון האזרחי בצמצום כמות הראיות שבית המשפט האזרחי יהיה חייב לשמוע ובמניעת חזרה על טענות שכבר נטענו, או שאפשר היה לטעון, בבית המשפט הפלילי לעניין המסקנות העולות מן העובדות... "

ר' דברי ההסבר לתיקון פקודת הראיות, לעיל, בעמ' 265, ההדגשה שלי – מ.ר.א..

כוונת הוועדה המייעצת שברקע לתיקון החקיקה – וממילא גם כוונת המחוקק עצמו – היתה לייעל את מלאכתם של בתי המשפט האזרחיים, על ידי שחרורם מן החובה לגבות את הראיות מחדש, תוך השארת פתח להבאת ראיות כאלה שנבצר מבעל הדין להביאן בפני בית המשפט בהליך הפלילי (ר' א. הרנון דיני ראיות חלק שני 355 (1977)).

כלומר, החזקה שבדין על פיה הורשע הנהג בעבירה של נהיגה בשכרות היא חזקה שהיה בידיו לסתור באמצעות הסכמה לבדיקה או באמצעות הבאת ראיות אחרות מצדו לסתירת החזקה במסגרת ניהול ההליך הפלילי. הנהג בענייננו היה מיוצג בהליך הפלילי ואף התייעץ עם עורך דין לפני שסירב להיבדק בבדיקת דם לאיתור סמים בגופו, כפי שמפורט בגוף הכרעת הדין בהליך הפלילי. הוא לא הציג כל טיעון שצריך ו/או יכול היה להציג על מנת לסתור חזקה זו במסגרת ניהולו של ההליך הפלילי, וגם לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור וממילא לא הציג ראיות לסתור בהליך דנן, ולעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו.

זאת ועוד; תחולת הוראות סעיף 42א. לפקודת הראיות לעניין ממצאים ומסקנות שנקבעו בהליך הפלילי על סמך חזקה שבדין לעניין הספציפי שלפנינו יכולה להילמד לטעמי גם לאור דברי ההסבר לתיקון פקודת התעבורה, והוספת סעיף 64ד.(א) לפקודה זו.

בדברי ההסבר לסעיף 64ד.(א) נקבע מפורשות כי:

"בסעיף 64ב(ב2) המוצע, נדרשת כאמור הסכמתו של האדם לנטילת דגימה ממנו לפי אותו סעיף, ובדומה לקבוע בחוק החיפוש מוצע שלא לתת סמכות ליטול דגימה כאמור בכוח. עם זאת כדי למנוע התחמקות מהסכמה וסירוב למתן הדגימות, ונוכח החשיבות שבנטילתן כפי שפורט לעיל, מוצע לקבוע בסעיף 64ד. כי סירוב לתת דגימה כאמור מהווה עבירה.
בסעיף קטן (א) מוצע לקבוע כי נוהג ברכב, או ממונה על רכב שהוא מורה לנהיגה, המסרב לתת דגימה יראו אותו כאילו עבר עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה, וזאת כדי למנוע התחמקות ממתן הדין על נהיגה בשכרות על ידי סירוב להיבדק. משמעות הוראה זו היא, בין השאר, תחולת הוראות סעיף 39א. לפקודה ולפיהן מי שמורשע בעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה, דינו, נוסף על כל עונש אחר, גם פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופות מינימום כקבוע באותו סעיף..."

ר' הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 67) (בדיקת שכרות), התשס"ה – 2005 ה"ח הממשלה 154 518, בעמ' 523.

כלומר, כוונת המחוקק ביצירת החזקה שבדין לעניין הנהיגה בשכרות הייתה במודע לייצר תמריץ לשיתוף פעולה עם הדרישה למתן דגימה לאיתור שרידי סמים או אלכוהול בגוף, כאשר ההנחה היא שאדם שאין בגופו שרידי חומרים כאמור לא יסרב לשתף פעולה. המחוקק אף ביקש, ביודעין, לראות באדם המסרב למתן דגימה כאמור משום אדם שנהג תחת השפעת אחד החומרים האמורים, על כל הסנקציות הפליליות שיש לדבר – לרבות שלילת רשיונו. גם בכך יש לטעמי כדי לחזק את המסקנה לפיה גם ממצא שמקורו בהרשעה על סמך חזקה שבדין חוסה תחת הוראות סע' 42א. לפק' הראיות.

אם לא די באמור, הרי שהשאלה כלום "כל שנמצא והוסק במשפט הפלילי" כולל בחובו גם ממצאים ומסקנות מכוח חזקות שבדין קיבלה תשובה חיובית גם בפסיקה.

כך למשל, בע"א 285/80 מנחם שיף נ' אהרון אליאסי, לד(4) 752 (1980), נקבע כי:

"מה שמשמש כראיה לכאורה במשפט האזרחי, מכוח הדין, הם הממצאים והמסקנות של בית המשפט הדן בעניין הפלילי, בתור שכזה, כפי שנקבעו לצורכי המשפט הפלילי והניסיון להגביל ישימותה של הודאה בעובדות למשפט הפלילי בלבד הוא נעדר משמעות, כי כל שנמצא והוסק במשפט הפלילי לצורך המשפט האמור, הופך בתור שכזה מכוח הדין לראיה לכאורה במשפט האחר המתנהל בעקבותיו."
(ההדגשה במקור – מ.ר.א.).

עוד ר' למשל ת"א 36904/84 שילוח חב' לביטוח בע"מ נ' אביבה ויאה, פ"ד תשמ"ח(2) 96 (1986) (להלן – "עניין ויאה"), שם כל שהוכח היה שהנתבעת היתה בתקופה הרלבנטית בעלת הרכב, וכי הרכב היה מעורב בתאונה עקב נהיגה רשלנית. לאור עובדות אלה שהוכחו, ובהסתמך על הוראת סעיף 69ב. לפקודת התעבורה (שבוטל בינתיים, ואשר בזמנו קבע חזקה לפיה נושא הבעלים הרשום של הרכב באחריות לעבירות התעבורה שבוצעו בו, כל עוד לא הוכח שהרכב נגנב או שאדם אחר נהג בו) - הרשיע בית המשפט את הנתבעת (הנאשמת דשם) מכוח אותה חזקה שבדין. בית המשפט בהליך האזרחי קבע כי החזקה שבדין רק פטרה את התביעה מהבאת ראיות פוזיטיביות בדבר נהיגת הנאשמת ברכב בעת התאונה. משהוכח שהנאשמת בהליך הפלילי היתה בעלת הרכב בעת שנעברה בו עבירת תעבורה, הרי רואים את התביעה כאילו הביאה ראיות לכאורה לנהיגת הנאשמת ברכב הנ"ל באותה עת. אמנם נקבע כי החזקה שהיתה קבועה אותה עת בסעיף 69ב. לפקודת הראיות איננה חזקה מוחלטת, וכי הנטל הועבר אל הנאשמת להראות שאין המצב העובדתי כפי שהוא נחזה לכאורה. הנאשמת יכלה לעשות כן על נקלה ואולם בחרה משיקוליה שלא לעשות כן. בית המשפט קבע ב עניין ויאה כי:

"בדיקת לשונו של סעיף 42א ל פקודת הראיות מלמדת, שאינו מבחין בדרך שבה הגיע בית-המשפט להכרעת הדין אם בעקבות הודאת הנאשם, אם בעקבות עדויות פוזיטיביות, אם בעקבות חזקה שבחוק והעדר עדות מטעם הנאשם וכו'."

עוד השוו עניין זה לע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, מא(4) 327 (1987).

עינינו הרואות אפוא, כי מצבים בהם הנאשם עצמו איננו מבקש להביא ראיות לסתור את הרשעתו בהליך הפלילי במסגרת ההליך האזרחי, ומקום שהרשעתו בהליך הפלילי נעשתה למרות שכפר בעובדות שבבסיס כתב האישום, ולאחר שנוהל הליך הוכחות הוא הורשע בדין – גם אם מכוח חזקה שבדין, לאחר שלא הצליח לסתור את החזקה האמורה במסגרת ניהול ההוכחות – הם בדיוק המצבים החוסים בצלו של סעיף 42א. לפקודת הראיות.

בהקשר זה, ובכל הכבוד הראוי, קבלת טענת ב"כ התובע לפיה בית המשפט לא יכול לעשות שימוש בחזקת השימוש בסם מקום שהנהג סירב לבדיקת הסם מבלי שהוסברה לו נפקות הסירוב במישור האזרחי – היא מרחיקת לכת ואין באפשרותי לקבלה.

לכל פעולה שאדם מבצע בעולם עלולה להיות השלכה כספית עליו או על אנשים הקשורים עמו בקשרים חברתיים כלשהם. מקום שהוסברה לאדם משמעות הסירוב למסור דגימת דם לצורך איתור שיירי סמים בדם במסגרת החקירה הפלילית כנגדו (וכפי שראינו לעיל – הוסברה גם הוסברה לנהג דכאן משמעות זו, הן על ידי השוטרים והן על ידי עורך-דינו), חזקה עליו שהיה מודע להשלכות הפליליות שעשויות להיות לדבר על היקר לו מכל – חירותו הגופנית, והאפשרות כי תישלל ממנו האפשרות להוסיף ולנהוג ברכב למשך תקופה לא מבוטלת.

אם המודעות להשלכות הפליליות של הסירוב והסיכון לריצוי עונש מאסר בפועל או לשלילת רשיונו לא הובילו את הנהג למסקנה שעדיפה לו היעתרות לבדיקת הדם מאשר סירוב לה, לא ברור על סמך מה נשענת הנחתו של ב"כ התובע כי סיכון כספי או הסרת כיסוי ביטוחי במישור האזרחי היו מובילות אותו לתוצאה אחרת.

בכל מקרה, וכעניין של מדיניות משפטית רצויה, גם לא נכון ולא רצוי יהיה לייצר – בחסות הדין – מערכות מקבילות של תמריצים לאדם אחד: מערכת תמריצים אחת בהליך הפלילי, ומערכת תמריצים אחרת בהליך האזרחי. כעניין של מדיניות משפטית, על מערכת המשפט לייצר עבור כל בני האדם באשר הם תמריץ אחיד של כיבוד הוראות הדין, שיתוף פעולה מלא עם רשויות אכיפת החוק, וסיוע לרשויות אכיפת החוק בהגעה אל חקר האמת.

ככל שעל אדם פלוני פועלת מערכת תמריצים שתכליותיה שונות מאלו שמערכת המשפט מבקשת לקדם – ובפרט לאחר שנועץ בעורך דין – חזקה עליו שנוטל על עצמו את כלל הסיכונים הנגזרים מפעולותיו, וודאי שאין לצפות ממערכת המשפט ליתן לו "פרס" ולהגן עליו בדיעבד באופן שעומד בסתירה למדיניות המשפטית הרצויה.

לסיכומה של סוגיה זו אציין, כי הקביעה לפיה הנהג בענייננו נהג תחת השפעת סמים במועד התאונה מכוח חזקה שבדין מהווה משום ראיה לכאורה לאמיתות הקביעה בהליך האזרחי דכאן.

לצד זאת אבקש להוסיף ולהבהיר, כי לעובדה שלא הוצגו ראיות פוזיטיביות לעניין השימוש בסמים או לעניין נהיגת הנהג תחת השפעת סמים במסגרת ההליך הפלילי עשויה להיות השפעה על המשקל שיינתן לראיה זו במסגרת ההליך האזרחי. כלומר, ייתכן שיינתן לפסק דין כזה משקל נמוך יותר מפסק דין הקובע כי הנהג היה תחת השפעת סמים במועד התאונה על סמך ראיות פוזיטיביות, עדויות ובדיקות טוקסיקולוגיות לעניין ספציפי זה.

למען מנוע ספקות – מוכנה אני לייחס להכרעת דין שכזו משקל ראייתי נמוך יותר בהשוואה להכרעת דין שהיתה נסמכת על ממצאים פוזיטיביים לעניין השימוש בסמים והנהיגה תחת השפעת סמים במועד התאונה, ואולם עדיין מדובר בהכרעת דין המהווה ראיה קבילה לאמיתות הממצאים והמסקנות שנקבעו בה, לכל דבר ועניין (ר' הלוי תורת דיני הראיות לעיל, בעמ' 790-789).

בהקשר זה לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ התובע כי לא די בהוכחת השימוש בסם אלא יש להוכיח את השפעת הסם על הנהג בעת נהיגתו. ואולם כאמור- הכרעת הדין בענייננו מתייחסת גם לנהיגה תחת השפעת סם מסוכן.

סיכום ביניים

לאור כל שפורט לעיל, אני קובעת כי הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין כוללים גם את קביעתו של השופט בהכרעת הדין בהליך הפלילי לפיה הנהג היה תחת השפעת סם מסוכן ואסור במועד התאונה, באופן שניתן להשתמש בה כראיה לכאורה לאמיתות תוכנה.

לא התבקשה – וממילא שגם לא הוענקה – האפשרות להביא ראיות לסתור

גם במקרים בהם מוגשים ממצאים ומסקנות של ההליך הפלילי כראיה לכאורה לאמיתות תוכנם, עדיין אין בכך סוף פסוק, שהלוא סעיף 42ג. לפקודת הראיות, אשר כותרתו "ראיות לסתירת פסק דין" קובע כי:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א., לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

הנאשם יכול לעתור לבית משפט ולבקש כי הממצאים מההליך הפלילי לא יחייבו אותו בהליך האזרחי. ס' 42ג. לפקודת הראיות קובע כי במקרה שבו חלות הוראות ס' 42א. לפקודת הראיות, יכול להביא המורשע ראיות לסתור את פסק הדין במשפט הפלילי רק ברשות בית המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו. במקום בו לא ניתנה רשות לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי, נותר פסק הדין כראיה שלא נסתרה.

הרשות לסתור כאמור תינתן רק בנסיבות מיוחדות, כשהדבר דרוש על מנת למנוע עיוות דין, ובתי המשפט יעשו שימוש בסמכותם זו בקמיצת יד וזאת בכדי למנוע את הצפת בתי המשפט ובכדי לקיים את התכלית של ריכוז חומר הראיות במשפט פלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת, כאשר רק חשש ממשי יוביל להתרת הבאת ראיות לסתור. עוד נקבע כי הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42ג. לפקודת הראיות, תורשה רק מקום שנמנע מן הנאשם, באופן אובייקטיבי, להביא ראיה שעומדת לזכותו או מקום שראיותיו של הנאשם כל-כך חזקות שהכרעת הדין הפלילית אינה מתיישבת עמן (ר' ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ו-יחיאל ממן, כט(1) 208 (1974); רע"א (מחוזי ב"ש) 38142-05-11 אל עול טאלב נ' עזבון המנוח מוסא אבו קרינאת (ז"ל) (18.01.2012); ת"א (מחוזי חי') 666/83 בצר נ' בצר, פ"מ תשמ"ו(1) 249 (1985); י. קדמי על הראיות חלק שלישי 2009 וכו').

בענייננו התובע לא הגיש בקשה להביא ראיות לסתור וממילא הרשות להבאת ראיות לסתור לא ניתנה לו (השוו לתא"מ 50580-07 גירון נ' ניסים דהם (23.02.2011).

בהתאם – ממצאי הכרעת הדין בהליך הפלילי ומסקנותיו של השופט במסגרתה – קבילים כראיה לאמיתות תוכנם בהליך זה.

האם עמדה הנתבעת בנטל להוכחת הסייג לכיסוי הביטוחי בענייננו על אף שקביעת בית המשפט בהכרעת הדין בהליך הפלילי נסמכה על חזקה שבדין בלבד?

כאמור, במקרה דנן נשאלת השאלה האם עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליה בהליך אזרחי לצורך הוכחת התקיימות הסייגים לכיסוי הביטוחי הנוגעים לנזקי תאונה שנגרמה בהיות הנהג תחת השפעת סמים מסוכנים. השתכנעתי כי התשובה לכך חיובית גם בשים לב לשאר הראיות והממצאים שבתיק, ואנמק.

אפתח ואציין, כי ההוראות הקבועות בסעיף 42א. לפקודת הראיות נוגעות לשאלות של קבילות בלבד, להבדיל משאלה של משקל. ביחס למשקלו של פסק דין פלילי במשפט אזרחי נאמר שלפסק הדין עצמו משקל סגולי מיוחד, ומשקלו של פסק הדין בדרך כלל יהיה רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו (ר' קדמי, לעיל בעמ' 1561; 1565-1563).

כפי שציינתי קודם, מאחר שהכרעת הדין הקובעת כי הנהג נהג תחת השפעת סם נעשתה על בסיס חזקה שבדין, ועל אף שלמרות האמור מהווה היא ראיה קבילה לאמיתות תוכנה, מוכנה אני לייחס לה משקל ראייתי נמוך במעט משל ממצא שהיה נקבע לאחר הצגת ראיות פוזיטיביות לעניין זה במסגרת ההליך הפלילי.

לצד זאת, גם אם אייחס (ואני אמנם מייחסת) לקביעה בהכרעת הדין לעניין עצם הנהיגה תחת השפעת סמים משקל ראייתי נמוך בהשוואה לקביעה שהיתה נסמכת על ראיות פוזיטיביות לעניין השימוש בסם, יש לזכור כי קיימים בהכרעת הדין ממצאים ומסקנות לעניין עצם הסירוב לבצע בדיקת דם, לעניין העובדה שבדיקת ה"נשיפון" שנערכה לנהג מיד לאחר התאונה לבדיקת אלכוהול - נמצאה שלילית, ולעניין העובדה כי הנהג (הנאשם) סירב באופן עיקש, לאחר הפצרות שוטרים ולאחר שאף התייעץ ארוכות עם עורך דינו – לבצע בדיקת דם שנועדה לבדוק הימצאות אלכוהול או סמים בדמו (ר' עמ' 18-12 להכרעת הדין).

כלומר, מהממצאים האחרים שנקבעו בפסק הדין עולה תמונת מצב לפיה הנהג סירב לבצע בדיקת דם לאיתור אלכוהול או סם בגופו, כאשר הימצאות אלכוהול בגופו כבר נשללה קודם לכן, כך שעל הפרק עמדה שאלת השימוש בסמים בלבד.

בנוסף, אמנם הנהג הצהיר בסעיפים 7 ו – 8 לתצהירו בהליך שלפניי כי:

"7. אציין כי בכל הזמנים הרלוואנטים אשר לפני התאונה ולאחריה לעולם לא נהגתי בשכרות. וכן גם במועד התאונה לא נהגתי תחת השפעת משקה שיכר כזה ו/או אחר ו/או משקה מסוג אלכוהול. וכי לעולם לא נהגתי תחת השפעת סמים. טענות אלו הינם מופרכת והינם הזויות ואני נשבע בכך ומוכן להיחקר על כך."
8. אציין כמו גם, כי אינני השתמשתי מימי מעולם בסמים לא לפני התאונה ולא אחריה."

(כך במקור – מ.ר.א.).

ואולם, עיון מדוקדק בנוסח התצהיר מלמד כי בעוד שביחס לשתיית אלכוהול הצהיר הנהג מפורשות כי לא נהג תחת השפעת אלכוהול במועד התאונה, אין הצהרה בנוסח מקביל ביחס לנהיגה תחת השפעת סמים במועד התאונה. אמנם אין בכך בלבד כדי ללמד כי במועד התאונה היה הנהג תחת השפעת סמים, ואולם בהחלט יש בכך כדי להעיב על מהימנות גרסתו לעניין זה.

זה המקום לפתוח סוגריים ולציין, כי בין מסמכי בית החולים בו אושפז הנהג אשר צורפו כמוצג ו' לתצהירו, צוין מפי הרופאים (ביום התאונה עצמו, 23.10.15) כי הנהג "שולל חבלת ראש/אבדן הכרה/הקאה." מוצגים אלו, שהציג התובע עצמו ואשר צורפו לתצהיריו, מלמדים על היעדר אבדן הכרה, בניגוד גמור לטענותיו בסיכומיו (סע' 20 לסיכומים).

על רקע נקודת המוצא הבסיסית כי זכרונו של הנהג לא נפגע כתוצאה מהתאונה (נשלל אבדן הכרה והוא הודה בראשית חקירתו הנגדית כי הוא זוכר את האירוע), תשובותיו של הנהג בחקירתו הנגדית לפניי עוררו תמיהות ותהיות לא מבוטלים, וזאת בלשון המעטה.

בעוד שציין בתחילת חקירתו הנגדית כי הוא זוכר את התאונה ואת מה שהיה לאחריה – גם אם במעורפל (עמ' 5 שורות 11-23 לפרוטוקול), כשנשאל האם זוכר מה השיב כשהתבקש לבצע בדיקת דם שינה מתשובותיו הקודמות וציין: "לא לא כל כך". (הכוונה לא כל כך זוכר – הערה שלי, מ.ר.א.; עמ' 6 שורה 5 לפרוטוקול).

כשנשאל מפורשות האם השוטרים ביקשו ממנו לבצע בדיקת דם השיב "אני לא זוכר". (עמ' 6 שורה 11 לפרוטוקול), ואולם מיד לאחר מכן משהוטחה בפניו העובדה כי סירב לבצע הבדיקה השיב: "זוכר אבל מעורפל אמרתי לך" (עמ' 6 שורה 13 לפרוטוקול).

כאשר התעקש ב"כ הנתבעת בחקירתו הנגדית, הוסיף והרחיב הנהג את תשובותיו וציין: "זוכר את הכאבים אמרתי להם שיעזבו אותי ותנו לי לקבל טיפול רפואי אחרי הטיפול הרפואי תעשו מה שאתם רוצים." (עמ' 6 שורות 22-21 לפרוטוקול).

כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם הדברים שציין בפני השוטר ולפיהם עישן גראס חצי שנה לפני התאונה וכי יש סרטון המתעד זאת ואשר הוצג לפני בית המשפט בהליך הפלילי, השיב הנהג: "אני לא זוכר אבל אני לא עישנתי גראס ולא עישנתי סמים מעולם...." (עמ' 7 שורות 4-5 לפרוטוקול).

לעומת זאת, כאשר עומת עם כך שחתם על עדותו זו – לא שלל זאת הנהג מפורשות אלא ציין כי לא זוכר שאמר אמירה כזו, וגם אז הוסיף כי "אני זוכר במעורפל" (עמ' 7 שורה 12 לפרוטוקול).

אם לא די באמור, גם לא היה בפיו של הנהג הסבר לסתירה בין ההודעה עליה חתם לפני השוטרים בסמוך לאחר התאונה, שם הודה כי עישן גראס כחצי שנה לפני התאונה מחד, לבין האמור בסעיף 8 לתצהירו לפיו מעולם לא השתמש בסמים (עמ' 7 שורות 30-26; עמ' 8 שורה 22 לפרוטוקול).

תשובתו זו של הנהג מעוררת תמיהה רבה בפרט בשים לב למוצגים שהונחו לעיניו של השופט בהליך הפלילי ואשר פורטו פירוט נרחב בגוף הכרעת הדין (לעיל).

בנוסף, כאשר עומת הנהג עם פרטים נוספים הנוגעים לאופן התרחשות התאונה או להתנהלותו לאחר מכן, "בעיית הזכרון" שלו הדהדה כמנטרה חוזרת ונשנית לאורך כל עדותו לפניי (ר' למשל חורי הזכרון הנוגעים לפגיעה בהולך הרגל בעמ' 7 שורות 21-18 לפרוטוקול; חורי הזכרון הנוגעים להליך חקירתו על ידי המשטרה לאחר התאונה בעמ' 7 שורות 13-17 לפרוטוקול וכיו"ב).

בשים לב לכך שהנהג לא איבד הכרה לאחר התאונה, ולא אמור היה לאבד את הזכרון ביחס לדברים שהתרחשו במהלכה או לאחר מכן, אותם "חורי זכרון" בעדותו לפניי מלמדים בעיניי על אחת משתיים: במועד התאונה הלך נפשו של הנהג היה כה בלתי יציב ומצבו התודעתי היה כה חמור באופן שלא אפשר לו לדעת את פרטי האירוע עצמו ומדליק נורה אדומה ותמרור אזהרה שמא היה נתון תחת השפעתם של חומרים פסיכואקטיביים למיניהם או לחלופין "חורי הזכרון" בעדותו לפניי פשוט נבעו מרצונו להסתיר פרטים שידע וביקש שלא לחשוף.

כך או כך, עדותו לפניי מעמידה את הנהג באור בעייתי מאוד, בין אם בנוגע למידת מהימנותו הכללית, ובין אם בכל הנוגע למצבו התודעתי במועד התאונה.

בהקשר זה אוסיף ואבהיר, כי לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ התובע בסיכומיו, לפיה לצורך הוכחת הסייג לכיסוי הביטוחי אין די בהוכחת שימוש בסם אלא יש להוכיח גם את השפעת הסם על הנהג בעת נהיגתו. ואולם מעבר לכך שלטעמי ב"כ התובע לא דק פורתא לעניין זה, אני סבורה כי עלה בידי הנתבעת לעמוד גם בנטל השכנוע להוכחת נהיגה תחת השפעה של סמים מסוכנים בענייננו ואבהיר.

דווקא בפסק הדין בת"א (שלום חי') 11033/05 כלל חברה לביטוח בע''מ נ' חבוב דורון (22.06.2006) (להלן – " עניין חבוב") אליו מפנה ב"כ התובע בסיכומיו, בית המשפט קבע באופן מפורש כי:

"בתחום הפלילי, בית המשפט העליון קבע במפורש כי "שימוש בסמים מסוכנים, בכל כמות שהיא, יוצר חזקה לפיה הנהג נתון תחת השפעת הסם" (ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי, תק-על 2004(4), 2831, עמ' 2842; על כן לא מקובלת עליי בעניין זה טענת ב"כ הנתבעים המסתמכת על קביעתו של כב' השופט שיף, לפיה אין די בהוכחת השימוש בסם (במיוחד בנסיבות בהן צריכת הסם נעשתה כמה ימים לפני התאונה), אלא יש להוכיח גם את השפעת הסם על הנהג בעת נהיגתו. ... אולם אין באמור לעיל להעביר בענייננו את נטל ההוכחה אל כתפי המבוטח." (ההדגשה שלי – מ.ר.א.)

במילים אחרות, בית המשפט לא קיבל את הטענה שהוכחת השימוש בסם איננה מספיקה, אלא כל שציין הוא כי אין בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה אל המבוטח. בהמשך פסק הדין בעניין חבוב אמנם ציין בית המשפט כי לדעתו פירוש המונח "תחת השפעה" בפוליסת ביטוח לא צריך להיעשות על פי המשמעות והחזקות שנקבעו בדין הפלילי, וקבע כי המבטחת לא עמדה בנטל להוכחת השפעת הסם על הנהיגה, מקום שיכלה היתה להציג חוות דעת טוקסיקולוגית (כלומר כן היתה בנמצא דגימה שניתן היה לבדוק) ונמנעה לעשות כן.

הנסיבות שברקע להליך דנן שונות מאלו שעמדו ברקע לעניין חבוב במובן זה שבענייננו לא היתה בנמצא כל דגימת דם שניתן היה לבדוק וזאת אך ורק כתוצאה מסירובו של הנהג לשתף פעולה עם חוקריו.

בנוסף, ובכל הכבוד, אין באפשרותי לקבל את טענתו של ב"כ התובע בסע' 21 לסיכומיו, לפיה בדין הפלילי עבירה של סירוב להיבדק מקימה חזקה כי המסרב נתון תחת השפעת סמים בעוד שבדין האזרחי אין בכך כדי לעמוד בנטל המוטל על מבטחת להוכחת הסייג לכיסוי הביטוחי, וכי על מבטחת להציג ראיות פוזיטיביות נוספות על אלו שהוצגו בהליך הפלילי על מנת לעמוד בנטל זה (ר' עניין זיקרי, לעיל).

אמנם כפי שציינתי לעיל, על מנת לעמוד בנטל השכנוע במצבים מן הסוג דנן, בהם מיוחסת למבוטח או למי שנהג ברשותו עבירה פלילית, כמות הראיות שיהא על המבטחת להביא כדי לעמוד בנטל תהיה מוגברת - לפי העניין. ואולם, הנטל עודנו נטל של הליך אזרחי, הנמוך משמעותית מן הנטל הקבוע בהליך הפלילי.

אשר לטענותיו של ב"כ התובע בסיכומיו והפניותיו לפסיקה שקבעה כי פוליסת ביטוח אינה טקסט בפלילים (למשל ע"א (מחוזי ת"א) 662/97 עילית חברה לביטוח בע"מ נ' פרנק יהודה (23.09.1998); ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1314/96 משה בן שיטרית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.11.1998)) – טענות אלו רלוונטיות לפרשנות תניות וחריגים בפוליסה. באותם מקרים השאלה שנשאלה היתה האם נסיבות האירוע התאונתי מושא ההליכים חסו, מן הבחינה הלשונית, תחת החריג הספציפי. באותם עניינים דעת הרוב קבעה שבמקרה של ספק פרשני לעניין הכפפתו של האירוע התאונתי לכיסוי הביטוחי של הפוליסה, יש להידרש לצפייה הסבירה של המבוטח.

שונים הם פני הדברים בנוגע לסייג לכיסוי ביטוחי הנוגע לנהיגה תחת השפעת סמים. מדובר בסייג ברור שאיננו טעון פרשנות.

בענייננו קיימות החרגות מפורשות בפוליסה, הקובעות כי זו לא תחול על אובדן או נזק שנגרמו בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים (בשונה אגב מהדין הנוגע לנהיגה תחת השפעת אלכוהול, שלא מצא סייג מפורש בפוליסה, ומכאן גם פסיקתם העניפה של בתי המשפט אשר הכירו בכיסוי ביטוחי במצבים מעין אלו – ר' למשל רע"א 2843/18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פוליקוב (15.10.2018); וגם פסק הדין אליו מפנה ב"כ התובעת בסיכומיו בת"א 37149/04 י.ד. רכב ותחבורה בע"מ נ' וינקובסקי (30.06.2005)).

ודוקו, קיים הבדל משמעותי בין נהיגה תחת השפעת סמים לבין נהיגה תחת השפעת אלכוהול, כפי שפורט בצורה ממצה על ידי כ' השופט לוי בע"פ 398/04 מ"י נ' בניאשווילי פס' 15 לפסק הדין (20.12.2004):
"כפי שכבר אמרתי, החוק אוסר על אדם שיכור לנהוג ברכב (סעיף 62(3) לפקודה). "שיכור" מוגדר בסעיף 64ב(א) לפקודה כ"מי שנתון תחת השפעתו של משקה או סם משכרים או מסוכנים". כאמור, הסמיך המחוקק את שר התחבורה והבריאות להתקין תקנות לעניין אחוז האלכוהול או הסם שבהשפעתו אסורה נהיגת רכב, שיטות לבדיקת האלכוהול בדם ואופן הבדיקות. כידוע, לא חל איסור על השימוש באלכוהול, אלא רק אם כרוכה בצריכתו סכנה, ולא למשתמש עצמו אלא לציבור. סכנה כזו נובעת מנהיגתו של שיכור ברכב מנועי, והואיל וגם בעניין זה מידת ההשפעה על הנהג היא אינדיווידואלית, נדרש המחוקק לקבוע את שיעור ריכוז האלכוהול בדמו של הנהג, שממנו ואילך מקים חזקה כנגדו כי הינו "שיכור" ( תקנה 169ב' לתקנות התעבורה). בניגוד לאלכוהול, חל איסור מוחלט על השימוש בסמים מסוכנים, בכל כמות שהיא, ואף נקבע בחוק כי הדבר מהווה עבירה. במצב זה עמדו בפני המחוקק שתי דרכי פעולה אפשריות: האחת, ליצור חזקה בחוק שאדם הוא שיכור על פי שיעור מוגדר של ריכוז הסם המסוכן שיימצא בדמו. הדרך האחרת, שמקורה בעובדה כי השימוש בסמים מסוכנים נאסר כליל, היתה לקבוע שכל נהג העובר על איסור זה, מקים נגדו חזקה שהינו נוהג כשהוא נתון תחת השפעתם של סמים, ומכאן ואילך עובר אליו הנטל להפריך חזקה זו. המחוקק בחר ללכת בדרך השנייה, ואינני סבור כי החלטתו זו היתה שגויה או לוקה בחוסר סבירות. לעניין זה נדמה כי אין טוב יותר מדבריהם של שני המומחים שהופיעו בפני בית משפט קמא, כדי ללמד עד כמה נכונה היתה בחירתו המחוקק ללכת בדרך זו דווקא ולא בדרך אחרת."
(ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

כל שרלוונטי להכריע בו בענייננו הוא אפוא שאלת דיות הראיות שמציגה המבטחת לצורך הוכחת התקיימות תנאי הסייג במקרה הספציפי.

אכן, בהליך פלילי, על מנת להרשיע נאשם בנהיגה תחת השפעת סם מסוכן יש להוכיח קיומו של סם בגופו של הנהג והשפעתו בפועל על הנהיגה, וזאת מעל לספק סביר.

ואולם יש לזכור כי גם בהליכים פליליים, אין הכרח להציג ראיות חיצוניות דוגמת בדיקות טוקסיקולוגיות על מנת לעמוד בנטל זה.

כך למשל, ובכל הנוגע לנהיגה תחת השפעת אלכוהול, קבע בית המשפט העליון כי הוכחת השפעתו של האלכוהול על הנהיגה יכולה להיעשות תוך הסקה "מהתנהגותם החיצונית הבולטת והברורה בעליל" של הנוהגים ברכב, ואין הכרח להסתמך לעניין זה על ראיות או בדיקות מדעיות בלבד. ר' למשל קביעתו של כב' הנשיא שמגר בר"ע 666/86 עודה נ' מ"י, מ(4) 463 (1986 ), להלן – "עניין עודה":

"....יש להבחין מבחינה מושגית בין הוראת האיסור העונשית שבפקודה או שבתקנות לבין דרך ההוכחה של העבירה. הסמכות לדרוש בדיקות ולהגיש אישורים בדבר תוצאות הבדיקות באה להוסיף על דרך ההוכחה הרגילה בשל אי הוודאות וחוסר הדיוק המדעי שבה. יכולה לעמוד לפני בית המשפט השאלה, אם הראיות הכלליות בדבר שיכרותו של פלוני, בלי שנערכה לו בדיקה מדעית כפי שהתקנות מאפשרות אותה, די בהן בנסיבותיו של כל מקרה כדי לשכנע, מעל לכל ספק סביר, שהנהג היה שיכור אותה שעה, ובית המשפט יכריע על-פי אמות המידה המקובלות עליו במשפט פלילי. כאמור, יש סיכון בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית, יהיה זה של שוטר או של אדם אחר, והשיטות המדעיות בדרך כלל אמינות ובדוקות יותר, ודברים אלה על בית המשפט לשוות נגד עיניו. אולם אין ללמוד מכך, שהמחוקק קבע אפשרות הוכחה בלעדית על-ידי בדיקה מדעית, וכי בכך נסתתמה לחלוטין הדרך בפני קבלת ראיות אחרות, אשר באמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את השיכרות, אף כשלא נערכה בדיקה מדעית כאמור. הכלל הגדול הוא, בכל מקרה, שדרושות ראיות אמינות, המוכיחות את הטענה מעל לכל ספק סביר."

ר' עוד למשל ת"פ (מחוזי תל אביב) 40074/07 מ"י נ' ברכה (27.05.2008), שם נקבע כי מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור וגורם למותו של אדם מוחזק כמי שמתקיימים אצלו היסוד הנפשי להרשעתו בעבירת הריגה, ודי לשם כך להראות כי ריכוז האלכוהול בדמו גבוה מהמותר, ואין צורך לבחון את שאלת השפעת השכרות על נהיגתו.

בת"פ (מחוזי חי') 157/02 מ"י נ' שנבור (06.11.2002) אליו מפנה ב"כ התובע בסיכומיו נקבע, שעל דרך האנלוגיה ניתן לגזור גזירה שווה מנהיגה תחת השפעת אלכוהול לנהיגה תחת השפעת סם מסוכן, לצורך הוכחת השפעת הסם המסוכן על הנהג. ובמילים אחרות – ניתן להוכיח נהיגה תחת השפעת סם מסוכן גם מהתנהגותו החיצונית הבולטת והברורה בעליל של הנוהג ברכב.

בענייננו ניתן ללמוד לטעמי על נהיגה תחת השפעת סם מסוכן משילובם של מכלול נתונים ועובדות שעלה בידי הנתבעת להוכיח: החל מנסיבותיה הקיצוניות בחומרתן של התאונה כפי שמפורטות בכתב האישום; דרך מצבו התודעתי הבעייתי מאוד של הנהג מיד לאחר התאונה אשר לא הבין כבר ברגע הפגיעה בהולך הרגל המנוח כי זה אמנם נפגע; דרך היקף הנזקים וכלי הרכב שנפגעו בתאונה; דרך סירובו העיקש של הנהג למסור דגימת דם לצורך בדיקת הימצאות סם מסוכן בגופו (לאחר שהימצאות אלכוהול נשללה בעקבות בדיקת "נשיפון") וזאת לאחר שהוסברה לו משמעות הסירוב לבדיקה לרבות לאחר שנועץ בעורך-דין מטעמו; דרך הסתירה בין דברים שמסר הנהג לשוטרים במהלך החקירה ולפיהם עישן בעבר גראס ולא רצה שהדבר יקושר לתאונה כנימוק לסירובו למסור דגימת דם אל מול תצהירו של הנהג בהליך דנן לפיו מעולם לא השתמש בסמים; וכלה בעדותו המבולבלת מאוד לפניי – מבולבלת ורווית "חורי זכרון" באופן שלא יכול שלא לעורר תהיות.

כל אחד מהנתונים האמורים – לא כל שכן צירופם והצטברותם יחדיו, ובפרט מקום שמצרפים אליהם את קביעותיו של השופט בהכרעת הדין בהליך הפלילי לעניין היותו של הנהג תחת השפעת סמים מסוכנים במועד התאונה, המהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה - מאפשרים לטעמי לקבוע כי עלה בידי הנתבעת להוכיח במאזן ההסתברויות הדרוש בהליך אזרחי, שהנהג היה נתון תחת השפעת סמים מסוכנים במועד התאונה.

אם בכל האמור לא די, קביעתי זו נסמכת על נדבך נוסף שחשוב לקחת בחשבון בהכרעה בסיטואציות בהן מוטל על מבטחת נטל כבד להוכחת סייג לכיסוי ביטוחי – הוא נדבך הגורם אצלו מצוי המידע.

עלינו לזכור כי השאלה כלום נתון היה הנהג תחת השפעת סמים במועד התאונה אם לאו היא שאלה שבהיעדר ממצאים אובייקטיביים הנגזרים מבדיקת הדם שהנהג עצמו סירב לבצע – מצויה אך ורק בידיעתו של הנהג. במילים אחרות, מדובר בפרט מוכמן, המצוי אך ורק בידיעתו של הנהג.

גם בהליך הפלילי – מקום שקיימת עובדה המצויה במיוחד בידיעתו האישית של הנאשם, נטל הראיה שעל התביעה להוכיח – קל בהרבה בהשוואה לעובדות אחרות (ר' קנת נטל ההוכחה, לעיל, בעמ' 18-20).

דברים אלו נכונים גם בהליכים אזרחיים בכלל, ובדיני ביטוח בכל הנוגע למידת הראיות שעל מבטחת להציג על מנת לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליה להוכחת סייג לכיסוי הביטוחי בפרט.

כך למשל, בכל הנוגע למידת ההוכחה המוטלת על מבטחת לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, נקבע בפסיקה כי זו נגזרת של העובדות הרלוונטיות הטעונות הכרעה. ככל שאלו בידיעת המבוטח – כך תקטן מידת ההוכחה החלה על המבטחת, וככל שמדובר בעובדות שאין למבוטח כל יתרון מובנה בידיעתן על פני המבטחת – כך יגבר הנטל על המבטחת (ר' למשל ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, מז(1) 837 (1993); ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2288/06 איי. אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה (פורסם בנבו, 15.05.2007); ור' גם עניין זיקרי, לעיל)

לעניין זה נקבע בפסיקה כי:

"כך גם לעניין נטל השכנוע בענייננו. עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק – יזכה המבוטח בתביעתו."

(ר' עניין המגן לעיל, פס' 42 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל, ההדגשות שלי – מ.ר.א.).

מן המקובץ השתכנעתי אפוא, כי עלה בידי הנתבעת בענייננו לעמוד בנטל השכנוע הדרוש בהליך אזרחי להוכיח התקיימות הסייגים לכיסוי הביטוחי הנוגעים לנזק שנגרם כתוצאה מנהיגה תחת השפעת סמים ולהוצאות בגין ניהול הליך משפטי הקשור לסמים לפי פקודת הסמים המסוכנים.

סיכומם של דברים

הנתבעת עמדה אפוא בענייננו בנטל השכנוע המוטל עליה להוכחת הסייגים לכיסוי הביטוחי שעניינם היות הנהג תחת השפעת סמים מסוכנים במועד התאונה. משכך, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

לא נעלמה מעיניי הטרגדיה האישית הקשה של הנהג, של התובע ושל כל בני משפחתם, אשר תאונה קטלנית טלטלה את חייהם באופן שקשה לתארו במילים. גם לא נעלמה מעיניי חשיפתו של התובע ושל בנו הנהג לתביעות כספיות נוספות בגין נזקים נוספים שנגרמו בתאונה. לצד זאת, ועם כל הצער שבדבר, אינני סבורה כי יש בנסיבות אלו כדי לשנות את תוצאותיו של ההליך או כדי להשפיע עליהן, זולת בכל הנוגע לגובה ההוצאות בהן יחויב התובע.

בשים לב למצבו האישי הקשה של התובע ולנזקים הכספיים להם הוא חשוף כתוצאה מהכרעתי זו כפי שפורטו בסיכומיו, אני מוצאת לנכון לחייבו בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט באי-כוחה בסך 9,500 ₪ בלבד, שהם הרף הנמוך ביותר ההוגן גם כלפי הנתבעת בנסיבות.

הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ט, 27 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.