הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 13705-09-14

לפני כב' השופטת טל לוי-מיכאלי, סגנית נשיא

תובע

רותם רם בן סימון
ע"י ב"כ עו"ד לוי

נגד

נתבעת
עירית שחם
ע"י ב"כ עו"ד שרגיל

פסק דין

לפני תביעה כספית בסך 76,800 ₪ עבור דמי שימוש ראויים בגין חלקו של התובע בדירת מגורים הידועה כגוש 6158, חלקה 714, תת חלקה 2 ברחוב עטרות 28 ברמת גן ( להלן: "הדירה"). אשר בה היו הצדדים שותפים לפרק זמן של כחמש שנים ועד לאחרונה.
רקע רלוונטי
הנתבעת היא מי שהייתה בת זוגו, עד לפטירתו, של המנוח מר רם בן סימון ז"ל ( להלן: "המנוח"); התובע הינו נכדו של המנוח.
החל משנת 2005 התגוררו המנוח והנתבעת בדירה בשכירות ולפרק זמן של כ-5 שנים ( ראו עמ' 4 פסקה 3 לכתב ההגנה).
ביום 16.6.2010 נרכשה הדירה על ידי הנתבעת והמנוח כך שחלקה של הנתבעת בבעלות בדירה היה 75% בעוד שחלקו של המנוח היה 25%. ביום 17.5.2012, כשנתיים לאחר שנרכשה הדירה על ידי המנוח והנתבעת, נפטר המנוח. לאחר פטירתו של המנוח המשיכה הנתבעת להתגורר בדירה.
המנוח הוריש את חלקו בדירה לתובע, הוא כאמור נכדו. צו קיום צוואה ניתן ביום 9.5.2013 וזכויותיו של התובע במקרקעין נרשמו ביום 16.9.2013 כמשתקף מהעתק הרישום מפנקס בתים משותפים ( נספח א' לכתב התביעה).
כשנה וחצי לאחר פטירתו של המנוח הגיש התובע שתי תביעות נפרדות כנגד הנתבעת; האחת, תביעה לפירוק שיתוף אשר התבררה בפני כב' השופט מיכאל תמיר ( ת"א 13742-09-14 להלן: "תביעת פירוק השיתוף") ותביעה לדמי שימוש ראויים – היא התביעה שלפני. יצוין כי בהחלטת כב' סגנית הנשיא גרוסמן ( כתוארה אז) מיום 14.5.15 נדחתה הבקשה לאחד את הדיון בתיקים, כך שכל תביעה התבררה בנפרד.
ביום 8.3.17 ניתן פסק דינו של כב' השופט מיכאל תמיר בתביעת פירוק השיתוף. השופט תמיר קיבל את התביעה לפירוק שיתוף.
לאחר פסק הדין נחתם הסכם מכר בין התובע לנתבעת, אשר רכשה את זכויותיו של התובע בדירה.
תמצית טענות הצדדים
התובע עתר לכך שהנתבעת תשלם דמי שימוש, בגין חלקו היחסי בדירה, בגין התקופה שמיום פטירתו של המנוח ביום 17.5.2012 ועד ליום 12.9.17, אז מוצה הליך הרכישה ( ראו כאמור הודעת התובע מיום 13.9.17). מדובר אם כן בתקופה של כ-64 חודשים (63 חודשים ו-25 ימים). בפרק זמן זה התגוררה הנתבעת בדירה מבלי לשלם דמי שכירות, ובכך מנעה מהתובע ליהנות מקניינו ומפרי קניינו. לצורך הערכת גובה דמי השימוש צירף התובע חוות דעת שהעריכה את דמי השכירות הראויים בסך של 4,800 ₪ לחודש ומכאן שערך חלקו של התובע בדמי השכירות בעד 25% הבעלות עומד על 1,200 ₪ לחודש.
הנתבעת מנגד העלתה שלל טענות שעיקרן הוא מערכת היחסים בינה לבין המנוח. לשיטתה, בהתאם להסכם ממון שנחתם בינה לבין המנוח - אין היא חייבת בתשלום שכר דירה; עוד טענה הנתבעת כי המנוח הבטיח לה כי יוריש לה את חלקו בדירה – הבטחה שהופרה. עוד טענה הנתבעת כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה על יסוד הסכמתה עם המנוח. לחלופין ובאשר למשך התקופה טענה הנתבעת כי היא פטורה מתשלום בגין כל התקופה זאת בין היתר כי יש לאפשר לה פרק זמן סביר לפינוי הדירה וטענה כי אין לזקוף לחובתה את פרק הזמן שחלף עד לפסק הדין בתביעת הפירוק, כן טענה ל"הדדיות" כך שלא תשלם דמי שימוש למשך תקופה המקבילה לתקופה במהלכה גר המנוח בדירה מבלי לשלם דמי שימוש. עוד טענה הנתבעת כי יש להתחשב בעובדה כי התנהלותו של המנוח בעת עריכת צוואתו הייתה לא ראויה. טענות נוספות שהועלו הן טענות קיזוז, בין היתר, ביחס לדירה קודמת שהייתה בבעלות מלאה של הנתבעת, אותה מכרה הנתבעת לפני רכישת הדירה נשוא התובענה, לטענתה לצורך קניית הדירה.
דיון והכרעה
בתובענה הנוכחית התנהלו סך הכול ארבע ישיבות. במסגרת ישיבות שהתקיימו לאחר שניתן פסק הדין של השופט תמיר הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות, המרכזיות שבהן יובאו להלן; בישיבת יום 8.5.17 הסכימו הצדדים כי פסק דינו של בית המשפט יכלול התייחסות עד למועד הרכישה. באותה ישיבה גם ויתרו הצדדים על חקירות המצהירים מטעמם ( תצהיר התובע מחד ותצהיר הנתבעת ואחיה מאידך) והוסכם כי פסק הדין יינתן על יסוד החומרים הקיימים בתיק והגשת סיכומים ( ראו פרוטוקול הדיון מיום 8.5.17 עמ' 4 ש' 22-27, עמ' 5 ש' 1-5). בישיבת יום 5.2.18, שהתקיימה לאחר שהוגשו סיכומים, הסכימו הצדדים כי לעניין שיעור דמי השימוש - חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע תהיה זו שתשמש לצורכו של ההליך מבלי שיהיה צורך בהגשת חוות דעת נוספות או מינוי מומחים נוספים ( ראו פרוטוקול מיום 5.2.18 עמ' 12, ש' 6-7).
משהוגשו סיכומי הצדדים, ונעשה מספר לא מבוטל של ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסכמה; צדדים שהיו עד לאחרונה בני משפחה – ( שלא במובנו של חוק בתי המשפט לענייני המשפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בתי המשפט לענייני משפחה")) – אלמנת סב ונכדו, ומשניסיונות אלו לא צלחו לצערי, בשלה העת להכרעה.
לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ובשים לב לפסק דינו של השופט תמיר בעניין פירוק השיתוף הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה בעיקרה להתקבל ( בסייג של הפחתה מסוימת אשר תפורט להלן) והכל מהטעמים הבאים על משקלם המצטבר –
תביעתו של התובע נובעת מזכותו של בעלים במשותף במקרקעין, לפי חלקו במקרקעין, לקבל שכר ראוי בעד שימוש שעשה שותף אחר במקרקעין. הזכות המתוארת האמורה מצאה ביטויה הנורמטיבי בהוראות סעיף 33 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (( להלן: "חוק המקרקעין") וראו לניתוחו עא 513/82 עדנה רייזמן נ' גבריאלה וושצ'ין פ"ד לז(2) 813 (1983) (להלן: "עניין רייזמן") וראו גם ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל ( פורסם במאגרים משפטיים, ניתן ביום 11.10.12) ( להלן: "עניין חברת הירקון")); כעניין נורמטיבי מקובל לראות בהוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין החלה פרטנית של העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט, עיקרון שמצא לאחר מכן ביטוי חקיקתי בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979 (( להלן: "חוק עשיית עושר") ראו ע"א 891/95 יוסף זידאני נ' סעיד מוחמד אבו-אחמד, נג(4) 769 (1999) ( להלן: "עניין זידאני")).
נדמה שהנתבעת, ככל שניתן לחלץ את גרסתה בהקשר זה, לא חולקת על עצם זכותו העקרונית של שותף במקרקעין לתבוע מאת שותפו את פירות קניינו, אלא טוענת כי בעניינם של הצדדים נשוא ההליך הנוכחי אין מקום לתשלום דמי שימוש מטעמים שונים שעיקרם מערכת היחסים בינה לבין המנוח - בן זוגה - שותפה הקודם בדירה.
הנתבעת עמדה על כך כי משלל סיבות הנעוצות במערכת היחסים שבינה לבין המנוח, נכדו ( היורש) אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. כך טענה כי בינה לבין המנוח היה קיים הסכם ממון ממנו היא מבקשת ללמוד כי אין היא חייבת בתשלום שכר דירה; עוד טענה כי המנוח הבטיח לה בעל פה בחייו כי הוא יצווה לה חלקו בדירה – הבטחה שנכזבה – משהבטיח כך אין נכדו זכאי לדמי שימוש ראויים; עוד טענה הנתבעת ל " הדדיות" כך שלא תשלם דמי שימוש למשך תקופה המקבילה לתקופה במהלכה גר המנוח בדירה מבלי לשלם לה דמי שימוש, וכן טענה לקיזוז מ- 3 טעמים מרכזיים: 1) אותה " הדדיות" שהוזכרה לעיל מחייבת, כך טענה הנתבעת, קיזוז סך של 27,600 ₪ השווים לדמי השכירות הראויים בגין התקופה שבה התגורר המנוח בדירה מבלי לשלם בגין 25% הם " חלקה העודף" של הנתבעת בדירה ( כלומר 25% נוספים על ה-25% בעלות המנוח, כדי להשוות לחלקה של הנתבעת בדירה). 2) הנתבעת טענה כי לצורך רכישת הדירה מכרה דירה קודמת שהייתה בבעלותה. מכירת הדירה נבעה לטענתה " מהתנהגותו של המנוח" שהסבה לה נזק בשיעור עליית המחירים שהייתה צפויה לדירה שנמכרה בשווי 23,750 ₪. 3) קיזוז בסך של 36,300 בגין חלקו של המנוח בהוצאות הדירה בהן לא נשא. טענות נוספות שהעלתה הנתבעת הן טענות בקשר למצבה הכלכלי, הסתמכותה על הבטחותיו של המנוח ומסירותה לו.
טענותיה של הנתבעת הן ברובן המכריע הלכה למעשה מיחזור של הטענות שהועלו על ידי הנתבעת בתביעת פירוק השיתוף ואשר נידונו ונדחו על ידי כב' השופט תמיר, כך שעניין לנו במעשה בית דין במובנו המקובל.
ודוקו - השופט תמיר התייחס לטענות הנתבעת בדבר הטענות להתחייבויות בעל-פה של המנוח ודחה טענות אלו ( ראו פסקה 21 ו-25 לפסק הדין בהליך הפירוק); השופט תמיר קבע כי משלא הגישה הנתבעת התנגדות לקיום צוואה ולא הגישה תביעה נגד כל היורשים בטענה להפרת הבטחתו של המנוח אין היא רשאית להעלות טענות בקשר עם הבטחותיו של המנוח, שינוי מצבה הכלכלי לרעה בגלל רכישת הדירה והפרת הבטחות מטעם המנוח בגדרי תביעה לפירוק שיתוף. וראו בעניין זה קביעותיו של השופט תמיר:
"... רוב טענותיה [של הנתבעת – ט.ל] אינן מתייחסות להתנהלותו של התובע אלא להתנהלותו של המנוח ולצוואתו. הנתבעת טוענת כי המנוח הבטיח להוריש לה את זכויותיו בדירה, ולאחר שמצבו הבריאותי התערער, הבטיח להעביר לה את חלקו בדירה בעודו בחייו. כמו-כן טוענת הנתבעת כי הסכימה לרכוש את הדירה על יסוד הבטחתו זו של המנוח ואף שינתה את מצבה הכלכלי לרעה לצורך רכישת הדירה, אך לאחר מכן הופתעה לגלות שהמנוח הפר את הבטחתו, ובצוואתו האחרונה הורה להוריש את חלקו בדירה לנכד שלו... דא עקא שהנתבעת לא הגישה התנגדות לקיום הצוואה ואף לא הגישה תביעה נגד כל היורשים בטענה להפרת הבטחתו של המנוח... משהחליטה הנתבעת לא להתנגד לקיום הצוואה ולא לתבוע את היורשים, אין היא רשאית להעלות טענות בעניין זה לראשונה בתביעה דנן שהוגשה למעלה משנה לאחר הוצאת צו קיום צוואה ולמעלה משנתיים לאחר מותו של המנוח.
"הנתבעת טוענת כי ניזוקה כלכלית כתוצאה מהסתמכותה על הבטחותיו של המנוח, בין היתר משהסכימה לשאת בהוצאות משמעותיות בגין הדירה, הרבה מעבר למה שנקבע בהסכם הממון בינה לבין המנוח. בהקשר זה נטען כי הנתבעת שילמה בגין הוצאות הדירה 46,000 ₪ יותר מהמנוח ואף לא גבתה מהמנוח דמי שכירות, אף שהיה ראוי שישלם לה 25% משכר הדירה, דהיינו 28,750 ₪ בגין התקופה שבה גר בדירה לאחר רכישתה. הנתבעת צירפה לתצהירה דפי בנק להמחשת ההוצאה החודשית הקבועה שלה לאחזקת הדירה שעמדה לטענתה על כ- 5,000 ₪ לחודש, אך לא הפנתה לסכומים מסוימים כלשהם בדפי החשבון ולא הציגה פירוט של כלל הסכומים ששילמה בגין הוצאות הדירה לפני רכישתה ולאחר מכן. כמו-כן אין בתצהירה של הנתבעת אסמכתאות כלשהן לגבי סכומים שהנתבע שילם במהלך כל התקופה שבה התגוררו יחד. כך גם אין לשלול כי הנתבעת הסכימה לשאת באותה עת בהוצאות נוספות כמחווה אנושית, ללא כל קשר לעניין הזכויות בדירה, כדי לסייע למנוח בשל ההידרדרות במצבו הבריאותי וההוצאות הרפואיות הרבות שהיו לו ככל הנראה באותה עת.
הנתבעת טוענת כי ניזוקה כלכלית גם משום שלצורך רכישת הדירה נאלצה למכור את דירתה בפתח תקווה, אך לא הוצגה חוות דעת מומחה כדי לבסס שמכירת הדירה בפתח תקווה ורכישת הזכויות בדירה ברמת גן לא הייתה כדאית מבחינה כלכלית.
[...]
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל הנדרש כדי לבסס כי המנוח הבטיח להעביר לה את חלקו בדירה, כי נגרמו לה נזקים כלכליים כתוצאה מהסתמכותה על הבטחה זו וכי כוונת המנוח בצוואתו היית שהזכויות בדירה לא ימומשו מידית ושהנתבעת תמשיך לגור בדירה עד סוף ימי חייה. מעבר לכך, משלא הגישה הנתבעת התנגדות לקיום הצוואה או תביעה נגד כל היורשים, היא איננה רשאית להישמע בטענות אלה כעת."
מכאן שטענותיה של הנתבעת כפי שעלו בהליך הנוכחי, הועלו על ידה בהליך פירוק השיתוף, נידונו ונדחו באופן אשר מונע מן הנתבעת להעלות בשנית את אותן טענות בדיוק. [ראו בעניין השתק פלוגתא ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תק-על 2007(1) 2445 (2007); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר, פסקה 33 ( פורסם במאגרים משפטיים, ניתן ביום 22.07.2007)]. ודוקו- אותן פלוגתאות ממש, בין אותם צדדים, נידונו והוכרעו לגופן, לצורך הכרעה בתביעת פירוק השיתוף. משהיה לנתבעת את יומה בבית המשפט היא מנועה מלשוב ולבקש הכרעה חוזרת בפלוגתאות אלו. פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט תמיר מיצה את טענותיה של הנתבעת בכל הנוגע לצוואת המנוח, הבטחות בעל פה שהעניק לה לטענתה טרם פטירתו וחוסר תום לב מצד התביעה כמו גם הנזק הכלכלי הנטען שנגרם לה עקב מכירת דירתה הקודמת.
בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופן של טענות סבורני, בדומה בכל הכבוד לעמדת השופט תמיר, כי דין הטענות דחיה – מדובר בטענות אשר הן במישור היחסים בין הנתבעת למנוח, אלו לא הועלו במועדים הרלוונטיים ובפני הערכאות המוסמכות. טענות שכוחן יכול היה להיות יפה, אולי, כלפי המנוח, או כלפי עזבונו, אבל לא יכולות לעמוד מול מי שהוא היום יורשו החוקי של המנוח. טענות עתה במסגרת תביעה לדמי שימוש ראויים כנגד מי שלא היה צד להסכמות הנטענות ממילא לא מקימה לנתבעת זכות קיזוז כלפיו. נוסף על האמור לעיל ומבלי לגרוע במאום מהנ"ל הרי שבדומה להליך אשר התנהל בפני השופט תמיר גם בענייננו לא הביאה הנתבעת ראיות לתמיכה בטענותיה הכספיות, ובטענות הקיזוז.
משנדחו טענות הנתבעת באשר לעצם זכאות התובע לתשלום בגין דמי שימוש ראויים יש לאמוד את שיעור דמי השימוש – התובע עתר לתשלום בגין 64 חודשים במכפלה של 1,200 ₪ ( ובהתאם לחוות דעת השמאי מיום 1.5.17 אשר צירף התובע לתצהיר מטעמו). הנתבעת הסכימה כאמור כי חוות דעת זו תהיה היחידה שתוגש לתיק ( ראו פרוטוקול מיום 5.2.18 עמ' 12, ש' 6-7).
בפסק דינו התייחס השופט תמיר להוראות סעיפים 108 ו – 115 לחוק הירושה, תשכ"ה -1965 ( להלן: "חוק הירושה") וקבע כי בענייננו חלות על הנתבעת הוראות סעיף 115 לחוק הירושה:
"יחד עם זאת יש למכור את הדירה כתפוסה הן בשל עצם העובדה שהנתבעת מתגוררת בדירה והן משום שחלות על הנתבעת הוראות סעיף 115 לחוק הירושה".
כזכור על פסק הדין לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט.
הסעיפים הנ"ל קובעים כדלקמן –
סעיף 108( א) לחוק הירושה קובע:
"מי שערב מות המוריש היה גר עמו בדירתו, בין שהמוריש היה בעל הדירה ובין ששכר אותה, רשאי להוסיף ולגור בה שלושה חדשים, ואם היה יורש - ששה חדשים לאחר מות המוריש, ורשאי הוא להשתמש, אותה תקופה, במטלטלי משק הבית המשותף במידה שהשתמש בהם ערב מות המוריש."
סעיף 115 לחוק הירושה קובע:
"(א) דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית המשפט.
(ב) בית המשפט רשאי לקבוע, לפי בקשת היורשים האמורים:
(1) שיוסיפו לגור בדירה רק אלה שאין להם דירה אחרת למגורים;
(2) שהנשארים בדירה יוסיפו לגור רק בחלק מן הדירה, ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי-השירות, אם ישנם."
על חלותן של שתי הוראות חוק הירושה הנ"ל במקביל ראו ( שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון, פרק 1.21.4.2 ( להלן: "שוחט, פינברג, פלומין") וכן עא 485/70 נעימה סייג נ' חיה אזולאי מנהלת עזבון המנוח שלמה סייג פ"ד כה(2) 062 (1971) (להלן: "עניין סייג")).
כדי להסיר ספקות ומאחר שטענה מסוג זה עלתה על ידי הנתבעת אבהיר כי אין בישומן של הוראות חוק הירושה הנ"ל על ענייננו כפי שבדעתי לעשות להלן, כדי להקרין על שאלת הסמכות העניינית. ודוקו, התביעה שלפני היא תביעה כספית מכוח חוק המקרקעין לתשלום דמי שימוש ראויים בין מי שאינם בני משפחה במובנו של חוק בתי המשפט לענייני משפחה. הגם אם בבסיס טענות הנתבעת עניינים משפחתיים שהיו לה עם המנוח - טענות שכאמור לא הועלו על ידה במועדים הרלוונטיים ( לפני שניתן צו לקיום צוואה ולפני שחולק העיזבון) - אלו לא יכולות להקרין על שאלת הסמכות של בית המשפט לדון בהליך הנוכחי. שאלת הסמכות הינה נגזרת של הסעד המבוקש בכתב התביעה. הצדדים שלפני אינם בני משפחה ועילת התביעה אינה מנויה על הגדרת " ענייני משפחה" בסעיף 1 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה על תת סעיפיו. השימוש שנעשה בהליך הנוכחי בסעיפים 108 ו – 115 הנ"ל לא משנה את מהות הסכסוך, אלא סעיפים אלו מסייעים בביצוע אומדן. עוד יוער, ובניגוד לסברת הנתבעת, כי העובדה שהיא והמנוח הסכימו בזמנו כי ענייניהם יתבררו בבית המשפט לענייני משפחה נעדרת גם היא נפקות לענייננו. ככלל הסכמת צדדים לא יכולה להקנות סמכות לבית משפט שנעדר סמכות. ממילא הסכמה של הנתבעת והמנוח מי שהיו אכן בני משפחה, בוודאי לא יכולה לחול על מי שאינו בן משפחה במובנו בחוק.
וביישום רוחם של הסעיפים הנ"ל, וכמקור השראה נורמטיבי לענייננו נמצאנו למדים כך - הנתבעת הייתה מי שגרה עם המנוח בדירתו, אך לא הייתה יורשת, בנסיבות אלו הייתה זכאית להוסיף ולהתגורר בדירה שלא בעד תשלום לתקופה של 3 חודשים ( ראו עניין סייג לעיל וכן שוחט, פיינברג, פלומין). מכאן ממילא מתחייבת הפחתה של 3 חודשים ( נדמה כי גם התובע וחרף תביעתו המקסימלית אינו חולק על כך – וראו בהקשר זה סעיף 17 לכתב התשובה).
נוסף על האמור לעיל, קיימים שיקולי צדק שונים אשר על יסודם מצאתי לנכון לבצע הפחתה נוספת מן הסכום אשר על הנתבעת לשלם; סעיף 115 הנ"ל מאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעת רחב בקביעת שיעור דמי השכירות במצבים כגון דא. דרך כלל סעיף זה מיושם על ידי בי המשפט לענייני משפחה עת פונה אליו המתגורר בדירה בבקשה לקביעת תנאי השכירות ( וראו ברע ( מחוזי י-ם) 4035/02 עזבון המנוח חיוקה משה ז"ל נ' דליה בת מרדכי חיוקה (פורסם במאגרים משפטיים, ניתן ביום 23.8.04 ( להלן: עניין חיוקה)). בענייננו לא נערכה פניה על ידי הנתבעת לבית המשפט המוסמך, אלא הצורך בקביעת דמי השכירות הינו פועל יוצא של התביעה הנוכחית המתבררת לפני. סעיף 115 והשיקולים השונים המנויים בפסיקה מכוחו מסייעים גם בהליך הנוכחי באומדן דמי השכירות הראויים וראו למשל ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין לז (2) 813 (1982). לתוצאה דומה ניתן להגיע על יסוד שיקולי הפטור מהשבה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר שלא במשפט ( ראו בענייו זה עניין חברת הירקון ועניין זידאני הנ"ל).
[עוד לעניין פרשנות ויישום סעיף 115 לחוק הירושה בפסיקה ראו: ע"א 466/73 סופיה ליטמן נ' שמואל בר-אור , פ"ד כח(2) 104; עניין רייזמן; עניין סייג; תמש (חי') 13260-04 א.ש.פ נ' עזבון המנוח ש.א. ז"ל ( פורסם במאגרים, ניתן ביום 25.11.12; ע"א 605/80 עזבון לייביש והרשקו נ' ישעיהו מנדלוביץ' לה(2) 481 (1981); ע"א 740/85 מנהל מס שבח נ' משה עטיה מב (2) 152(1988); עניין חיוקה; שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, 317-319 (2002); שוחט, פיינברג, פלומין].
במסגרת האומדן ובהשראת סעיף 115 הנ"ל מצאתי לנכון להביא בחשבון שיקולי צדק שונים. כך למשל הבאתי בחשבון את חייהם המשותפים הממושכים של בני הזוג תחת קורת גג אחת ובדירה נשוא ההליך – לכתחילה בהיותה מושכרת ובהמשך כרכישה משותפת של בני הזוג עד פטירת המנוח ממחלתו כשלצדו הנתבעת – בת זוגו; הבאתי בחשבון את העובדה שבסמוך למועד פטירת המנוח, בן זוגה של הנתבעת, נפטרה גם אמה של הנתבעת – מדובר בשני אירועים דרמטיים בחייו של אדם – ענין שהפך בוודאי את הליך רכישת הדירה על ידי הנתבעת למורכב יותר; הבאתי בחשבון את טענות הנתבעת על מצבה הכלכלי כפי שהצהירה עליו בתצהירה, ושבה עליו במהלך הדיון שהתקיים ביום 5.2.18; את העובדה שלנתבעת אין דירת מגורים חלופית; העובדה שהדירה נרכשה בסופו של יום על ידה; הבאתי גם בחשבון את ההנחה הסבירה והטבעית שבעלים של דירה צריך להשקיע עלויות לצורך תחזוקתה – עלויות שהושקעו בוודאי על ידי הנתבעת בלבד שהתגוררה בדירה ולא על ידי התובע. על יסוד כל הנ"ל מצאתי לנכון להורות על הפחתת 6 חודשים נוספים בגינם לא תשלם הנתבעת דמי שימוש ראויים.
סיכום
הנתבעת תישא אם כן בדמי שימוש ראויים בגין 55 חודשים במכפלה של 1,200 ₪ לחודש ( ע"פ חוות הדעת המוסכמת) ובסך כולל של 66,000 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין אגרת בית משפט כפי ששולמה ובשכ"ט המומחה בסך של 4,095 ש"ח ; עוד תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין שכ"ט בא כוחו בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ח, 07 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.