הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 13175-04-11

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובע:

פלוני

נגד

הנתבעות:

1.ואכלת ושבעת בע"מ
2.עיריית בת ים
3.הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
4. כלל חברה לביטוח בע"מ

מטעם התובע: עו"ד עמיחי טרוזמן.
מטעם הנתבעת 1: עו"ד משה הולנדר.
מטעם הנתבעות 2 ו-4: עו"ד אייל לוי .
מטעם הנתבעת 3: עו"ד דוד צמח .

פסק דין

תביעה זו עניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע בארבע תאונות שונות, אותן כרך בתביעה אחת.

תמצית העובדות וטענות הצדדים:
התובע יליד 1946, טוען כי נפגע בארבע תאונות נפרדות שגרמו לו נזק גוף, כדלקמן:
באשר לתאונה ראשונה – התובע טוען , כי בתאריך 02.08.04, במסגרת עבודתו כאיש אחזקה אצל הנתבעת-1 , נפל מסולם במהלך פירוק תעלות מיזוג ונפגע בכתפיו. הנתבעת-1 מכחישה , שהייתה מעבידת התובע בעת הרלוונטית (להלן: "התאונה הראשונה").
באשר לתאונה השנייה – התובע טוען , כי בתאריך 18.04.05, במהלך עבודתו אצל הנתבעת -1 בהרכבת זכוכית, החליקה הזכוכית על מצחו וגרמה לו לחתך וחבלות בראשו. התובע לא טוען לנכות צמיתה בגין תאונה זו. הנתבעת-1, טוענת שהתובע פוטר זמן קצר לפני התאונה וכלל לא עבד בשירותה עת ארעה. בהתאם למידע שמסרה הנתבעת-1 במהלך ההליך, עלה הרושם כי הנתבעת-4, הייתה מבטחת הנתבעת-1 ומשכך זו צורפה כנתבעת נוספת . הנתבעת-4, מכחישה קיומו של כיסוי ביטוחי וטוענת להתיישנות (להלן: " התאונה השנייה").
באשר לתאונה השלישית – התובע טוען , כי בתאריך 15.12.06, עת שהיה בדרכו למקום חניית המונית עליה עבד, נתקל במרצפות בולטות בשטח הנתבעת-2 . התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה". הנתבעת-2, כופרת בחבותה בנוגע לתאונה זו (להלן: " התאונה השלישית").
התאונה הרביעית, הינה תאונת דרכים, אשר ארעה לטענת התובע בתאריך 23/9/09, שעה ש רכב צד שלישי התנגש ברכבו מאחור. התאונה הוכרה כ"תאונת עבודה", ונקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 0%. הנתבעת-3, הינה מבטחת רכבו של התובע והיא אינה כופרת בחבות בנוגע לתאונה זו ואולם מעלה טענות בנוגע לנזקים שנגרמו לה שעה שנדרשה להגרר להליך ממושך זה (להלן: " התאונה הרביעית").
בנוגע לתאונות הראשונה והשלישית, הגיש התובע חוות דעת רפואית לפיה נגרמו לו 40% נכות בתחום האורתופדיה. הנתבעת-2 הגישה חוות דעת מטעמה, לפיה נכותו של התובע עומדת לכל היותר על 10% ואולם אין קשר סיבתי בין נכות זו לבין התאונה השלישית. נוכח המחלוקת בין המומחים מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מושיוב, אשר קבע , כי נותרו לתובע בעקבות התאונות נכויות בשתי הכתפיים – 20% בכתף ימין ו- 10% בכתף שמאל. בהתאם לחוות הדעת הנכויות מתחלקות שווה בשווה בין התאונות הראשונה והשלישית .
בנוסף למחלוקת בעניין החבות בשלוש התאונות הראשונות, חלוקים הצדדים גם מחלוקת ממשית בסוגיית הנזק. בשים לב לגדר המחלוקות בין הצדדים, אדון תחילה בשאלת החבות בכל אחת מן התאונות ולאחר מכן אדון בסוגיית הנזק.
התאונה הראשונה (2/8/04) – נפילה מסולם
הצדדים חלוקים בנוגע לתאונה זו מחלוקת עובדתית עמוקה בנוגע לכל פרט ופרט - הן בנוגע לעצם עבודת התובע בשירות הנתבעת-1, הן בנוגע לאופן התרחשות התאונה אם בכלל ומהימנות גרסת התובע. הנתבעת מעלה שלל טענות ובכלל זה, חוסר מהימנות, גרסה כבושה, השתק שיפוטי ועוד' המצדיקות כל אחת כשלעצמה ובוודאי בהצטברותן לדחות את גרסת התובע.
אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את גרסת התובע, את החיזוקים הקיימים לגרסה זו, את מהימנות העדים שנשמעו בנוגע לתאונה ואת מכלול ה ראיות שהובאו, באתי לידי מסקנה שהתובע עמד בנטל להוכיח שבעת התאונה היה עובד של הנתבעת-1, וכי קיימת לנתבעת-1, אחריות בנוגע להתרחשות התאונה.
נוכח רוחב המחלוקת בין הצדדים והתפתחות הגרסאות במהלך שמיעת הראיות, אסקור תחילה את מסכת הראיות שנשמעה בנוגע לתאונה זו.
התאונה הראשונה - מסכת הראיות
בנוגע לתאונה זו, תאר התובע בכתב התביעה, כי "ביום 2/8/2004 במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1, נפל התובע מסולם ונחבל בכתף שמאל".
בסעיף 4 לכתב התביעה, טען התובע שהנתבעת-1, הייתה מעבידתו בתאונה השניה ואולם בהמשך כתב התביעה, טען התובע, כי בנוגע לתאונה הראשונה חלים סעיפים 41 ו-38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ולחלופין טען להתרשלות הנתבעת-1, באופנים שונים גם בנוגע לתאונה זו .
מן המסמכים הרפואיים שצורפו עולה, שלאחר התאונה הגיע התובע לחדר מיון שם טען כי נפל מסולם ונחבל בכתף שמאל. התובע לא טען שהמדובר בתאונת עבודה.
בחוות דעת המומחה הרפואי מטעם התובע תואר בנוגע לתאונה זו, כי התאונה ארעה עת "עמד על סולם ופרק תעלות מיזוג אויר, נפל מגובה 2-3 מטר ונחבל בשתי כתפיו".
בכתב הגנתה טענה הנתבעת-1, כי בעת התאונה הראשונה לא הייתה מעבידתו של התובע ואין המדובר כלל בתאונת עבודה. הכל גם כפי שדווח על ידי התובע למוסדות הרפואיים בזמן אמת .
התובע לא הגיש כתב תשובה והתייחסותו הראשונה לטענה זו של הנתבעת, באה במסגרת תחשיב הנזק מטעמו, שם הסביר בעת התאונה עבד אצל הנתבעת-1, וקיבל את שכרו ב"שחור" במקביל קיבל דמי אבטלה ולכן לא יכל לפנות למוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה.
בתצהירו חזר התובע על נסיבות התרחשות התאונה וטען, כי במסגרת עבודתו אצל הנתבעת-1, כשעבד על סולם בפירוק תעלות מיזוג, לפתע נפל ונחבל בכתפיים.
אשר לטענה שלא עבד אצל הנתבעת-1, בעת התאונה הסביר שעד לחודש פברואר 2004 עבד בחברה בשם "אולמי נפטון" אשר השכירה או מכרה את המתחם לנתבעת-1 וזאת החל מחודש מרץ 2004. התובע הסביר שלמעשה מדובר באותו מקום עבודה ואפילו אחד המעבידים שלה היה בעל מניות גם באולמי נפטון וגם בנתבעת-1. התובע הוסיף, כי לפני שהוצאו לו תלושי שכר על ידי הנתבעת-1, עבד אצלה וקיבל שכר ב"שחור" מבלי שהנתבעת-1, דיווחה על העסקתו כדין. מאחר שקיבל את השכר ב"שחור" לא היה באפשרותו לפנות למוסד לביטוח לאומי לאחר התאונה וכמובן שהנתבעת-1, לא הסכימה לחתום על טופס בל/250.
במסגרת ראיותיה, הגישה הנתבעת-1, תצהיר של מר יניב טיזבי , בסעיף 1: לתצהירו ציין העד "אני משמש כ___________ באכלת ושבעת בע"מ – אולמי לבונה ". כך שלא היה ברור מתוך התצהיר מה תפקידו של המצהיר.
בנוגע לתאונה הראשונה, טען המצהיר, כי הנתבעת-1, לא הייתה מעבידתו של התובע בתאריך הנטען ולדבריו אף התובע הודה בכך בסעיף 4 לכתב התביעה. העד הוסיף שאין המדובר כלל בתאונת עבודה, הנתבעת-1, כלל לא הייתה בעלת הסולם או מחזיקתו ואין לה מושג מי הייתה מעבידת התובע בעת התאונה הראשונה. לדברי העד, התובע עצמו לא טען בזמן אמת בעת קבלת הטיפול הרפואי כי מדובר בתאונת עבודה ועל פי טופס רציפות ביטוח היה מובטל בתקופה זו. עוד נטען, כי בעת שסיים התובע את עבודתו אצל הנתבעת-1, סוכמו עימו תנאי הפרישה במלואם והוסכם כי לתובע אין יותר תביעות נגד הנתבעת.
בנוגע לתאונה השניה טען העד, כי מספר ימים לפני הפגיעה הנטענת התובע פוטר מעבודתו וכי הנתבעת-1, לא הורתה לתובע להרכיב זכוכית, מה גם שעד להגשת התביעה לא ידע על התאונה.
בעדותו השיב התובע שעבד באולמי נפטון כ- 21 – 22 שנים וסיים את עבודתו בשנת 2004 כאשר סגרו את האולם ופיטרו את כולם. בהתאם לאישור הפסקת עבודה שהוגש (ת/2), התובע סיים את עבודתו באולמי נפטון בתאריך 29/2/04.
התובע הסביר שבעת עבודתו באולמי נפטון, היה קנין ואיש אחזקה – במסגרת תפקידו זה, היה עושה קניות וחוזר וכשצריך תיקונים היה עושה.
התובע אישר, כי בשנת 20 04, אולמי נפטון נסגרו, משכך פיטרו את כולם, שילמו לכל אחד מה שמגיע. התובע תאר שנ שאר בבית חודשיים ואז אחד מבעלי הבית שעבר מנפטון לנתבעת-1, התקשר אליו ואמר לו שהם צריכים אותו, כי הולכים לשפץ את האולם, אמרו לו שיבוא לעזור. לדבריו, מדובר היה בתומס טיזבי שהיה עמו ביחסים טובים מאוד, והוא אביו של יניב טיזבי, המצהיר מטעם הנתבעת-1.
התובע נעתר להצעת העבודה והתברר שהם רוצים לשנות לגמרי את צורת האולם, להוריד קיר, להתקין מפל מים, לעשות שינויים והוא ביצע את כל מה שאמרו לו.
כאשר נשאל מי עבד חוץ ממנו, השיב שלאחר חודשיים עבד בשיפוצים במקום גם מי שהיה רב המלצרים בנפטון.
התובע אישור, כי הנתבעת-1 העסיקה קבלני שיפוצים וקבלני מיזוג אויר. התובע נשא ל מדוע היה צריך לעבוד שם אם הועסקו קבלנים והשיב , כי הוא היה יותר זול מהקבלנים. הקבלנים הגיעו והרכיבו מיזוג על המקום. הוא עשה את כל ההכנות לקבלנים שתפקידם היה לסדר ולהרכיב. התובע הסביר שעשה את כל ההריסות "פועל שחור".
התובע אישר שלאחר פיטוריו מאולמי נפטון, קיבל דמי אבטלה ובמקביל קיבל משכורת והשיב שלא חשב על זה אז. לדבריו, כשדובר על משכורת הם אמרו שבשיפוצים הם לא יכולים להוציא תלוש והם נותנים ב"שחור", התובע הסביר שיכול שמדובר בטעות שלו שקיבל כך, זה היה למשך חודש, חודשיים לאחר מכן החל לעבוד שם. התובע אישר שב- 11/04 או 1/05 החל לעבוד עם תלושים, שכן הם אמרו שהם בסוף השיפוצים ולא יכולים להוציא ב"שחור". התובע השיב, שקיבל את המשכורת במזומן והוא מניח שחלק הכניס לבנק.
אשר לתפקידו בנתבעת-1, השיב שזה היה אותו תפקיד באותם שעות, והמשכורת נמוכה יותר. התובע נשאל למה הסכים למשכורת נמוכה והשיב, כי חשב שזה זמני, לא התווכח, הם אמרו שיפעילו את האולם, יעזור להם ויעלו לו את המשכורת שיתחיל לרוץ.
אשר לתאונה עצמה, התובע אישר שהוא לא שהוא לא צריך שמישהו יסביר לו איך עולים לסולם ואולם לא היה מדריך בטיחות או דברים כאלה.
התובע הסביר שלאחר התאונה תומס טיזבי הכריח אותו ללכת לבית החולים, הוא לא זוכר מי לקח אותו יכול להיות שתומס.
התובע נשאל אם הוא יודע מי שילם לו בשחור והשיב שזה היה מוטי מנוצ'הרי או יניב טיזב י, חודש זה וחודש השני ובדרך כלל מי שנתן לו את כל ההנחיות היה מוטי מנוצ'הרי.
התובע נשאל מדוע לא הזכיר את שמו של מוטי מנוצ'הרי עד לאותו רגע והשיב שלא היה הקשר בו היה צריך לציין את שמו, היה גם האח והאבא, ואולם מה הקשר. לא שאלו אותו מי שילם את הכסף אף פעם. לדבריו, כולם היו בעלי המקום. כשאתה עובד אצל מישהו לא משנה איזה בעל בית משלם לך.
התובע נשאל אם יש לו מסמך מי היה בעל הבית בנתבעת-1 והשיב: "אתה שואל ברצינות? אני בתור עובד צריך שיהיה לי מסמך למי יש מניות או לא?" (פרוטוקול מתאריך 18/5/16 שורה 8).
התובע הסביר שכל עוד קיבל את שכרו ב"שחור" לא יכל ללכת לביטוח הלאומי וגם לא הלך למעבידים ולא אמר להם ששילמו בשחור כאשר סגרו את כל העניינים הכספיים. לדבריו, גם לא ביקש כסף על זה שנפגע בתאונה. התובע נשאל אם ידע שהם עושים איתו סגירת חשבון והשיב: "כן על העבודה שעבדתי. עכשיו לבקש מהם על חולצה שקרעתי או שנפגעתי בידיים? זה מוזר לי, לא ידעתי שיש דבר כזה" (שם, עמ' 18 שורות 26-27).
התובע העיד על נסיבות פיטוריו, והשיב שהיה זה יום לאחר התאונה השניה בעקבות ויכוח שהיה לו עם יעקב מנוצ'הרי (קרוב משפחה של יניב טיזבי, אביו של מוטי מנוצ'הרי).
התובע נשאל על ידי ב"כ הנתבעת-2 על נסיבות התרחשות התאונה והשיב ש הוטל עליו לפרק את תעלות המיזוג משני האולמות. זה בערך 1,000 מטר. בעת התאונה, היה לו דיסק ביד, התעלות בנויות עם ברגים ארוכים ונשארה לו תעלה אחרונה; ברגע שפתח את הבורג האחרון, התעלה זזה אליו ודחפה אותו יחד עם הדיסק. הדיסק קרע את המכנסיים. התעלה דחפה אותו והוא נפל לצד.
התובע נשאל אם ניסה לבלום וזרק את הדיסק והשיב שזה הדבר הראשון שעשה. הוא לא זוכר את סוג הנפילה. נפל על הגב, על הפנים, זוכר שזרק את הדיסק.
התובע נשאל אם יש קשר בין אולמי נפטון לנתבעת-1, והשיב כי אין שום קשר תומס היה הבעלים גם של נפטון וגם של הנתבעת-1, הוא זה שהציע לו לעבוד ובאותה תקופה שולם לו בשחור, למיטב זכרונו 1,000 דולר וזאת למספר חודשים שלאחריהם עבד עם תלוש.
התובע השיב שלא החזיר את דמי האבטלה שקיבל במקביל וזה לא בסדר מצידו.
מר יניב טיזבי השיב בעדותו שהוא מכיר את התובע 30 שנים והוא עצמו בן 37. העד הסביר שהוא הכיר את התובע כשהיה ילד והתובע עבד באולמי נפטון שהיו בבעלות אביו. העד אישר, כי עבד בנתבעת-1 והכיר את התובע עד פיטוריו מהנתבעת-1. העד נשאל אם התובע אדם ישר ואמין והשיב שהכיר אותו כשהוא היה בסדר גמור אבל עכשיו הוא שומע שהתובע תובע את עיריית בת ים ואת הנתבעת-1 ואומר שבכלל לא עבד, זה לא נראה לו יושר. כשהתובע עבד אצל אביו, הכיר אותו בתור בן אדם. כשעבד אצלו לא ראה את הדברים האלה.
העד נשאל על המקום הריק בתצהירו בנוגע לתפקידו בנתבעת-1, והשיב שהוא הבעלים.
העד נשאל על נסיבות פיטוריו של התובע והשיב שאינו יודע מה ארע.
העד נשאל על תפקידו של יעקב מנוצ'הרי והשיב שהוא היה אדם מבוגר יושב במשרד ועונה לטלפונים. הוא בן משפחה שהיה מביא אותו לענות לטלפונים, לא בעלים של המקום.
העד נשאל על סעיף 3 לתצהירו בו טען שהתובע פוטר טרם התאונה השניה ועל כך, שניתן לתובע טופס 205 עליו חתומה החברה ומופיעה חתימתו שבו מאושרת קיומה של התאונה השניה והשיב שהיה חותם לפקידה בלנקו על הטפסים וכי הכתב בטופס אינו כתב שלו. העד אישר שמדובר בטופס של החברה.
העד טען שלפני כן היה מכתב פיטורין ואולם טען שאין לו את המכתב, וממה שהוא זוכר קיים מכתב כזה.
העד נשאל מה היה תפקידו של התובע וטען שאביו ואחד השותפים אמרו לו שיקח אותו לעבודה כי עבד איתם הרבה שנים ואולם הם ראו שזה לא מתאים והוא לא עבד יותר. לדבריו לא היה לו תפקיד מוגדר להביא סחורה להביא דברים למטבח לא דברים מוגדרים. תיקונים הוא לא היה עושה.
העד נשאל מי היה אחראי על התובע והשיב ש מנהל האירועים ויכול להיות אבא שלו. לדבריו הוא עצמו לא נתן לתובע הנחיות יומיומיות.
העד השיב שלפני שחתם על התצהיר לא ברר עם אביו או אם אחרים מה הם יודעים בנוגע לתאונה.
העד נשאל איך הוא כותב שהנתבעת לא הורתה לתובע להרכיב זכוכית אם הוא לא נתן לו הוראות והשיב שהוא נותן הוראות לתומס ותומס אומר לתובע והוא לא אמר לתומס. לדבריו, אף אחד לא עשה שום דבר בלי שהוא ידע.
העד נשאל מדוע לא צרף מה שילמו לתובע והשיב שצריך לבדוק את זה יש את זה אצל המנהל חשבונות.
העד טען שרק הוא הבעלים של הנתבעת-1, לדבריו שכר את אולמי נפטון על מנת להפעיל בשם אחר, קיבלו את החזקה בחודש יולי, שיפצו בספטמבר והתחילו ב- 10/10. לדבריו התובע החל לעבוד בנובמבר קצת אחרי שפתחו.
העד הכחיש מכל וכל שהתובע עבד ב"שחור". העד נשאל מדוע לא הביאו את האב שיעיד על כך והשיב שאין לו אינטרס להעסיק אדם בשחור אין לו מס, אין לו רווח על זה, זה עולה יותר, בשכר של 5,000 ₪ אין מס. לדבריו אביו בן 72 לא חשב כלל להעיד אותו.
העד השיב שמי שהוציא את המזגנים זה גם מי שהרכיב. התובע לא הרכיב ולא פירק ועבד אז בנפטון בא לעשות רשימת מלאי ודברים כאלה הוא לא קשור לזה.
העד נשאל אם הוא מסכים שהתובע היה באולם בזמן הזה והשיב: "לא כל היום, היה בא, עושה משהו והולך. מידי פעם ראיתי אותו באולם" (שם, עמ' 31 שורות 11). העד אישר שזה היה בין התקופה ששכרו את האולם ועד שהחלו לשפץ.
כשנאמר לעד שהנתבעת-4, טוענת שבמועד האירוע לא היה כיסוי ביטוחי, העד השיב שהתובע לא עבד אצלם שם, באוגוסט 2004, שכן עדיין לא פתח את המקום, התובע לא היה שם. ולאחר שנאמר לעד שעורך הדין שלח לו מכתב שאין כיסוי ביטוחי גם על התאונה הראשונה ויצטרך לשלם מכיסו, השיב " לא נראה לי" (שם, עמ' 32, שורה 8).
העד נשאל מתי עשה ביטוחים ואמר שצריך לבדוק את התאריכים לא זוכר מתי עשה ביטוח ב- 10/10 האולם נפתח, לקח את המקום ביוני יולי, לא זוכר אם עשה ביטוח לא היו לו עובדים בתאריכים האלה.
העד נשאל אם רב המלצרים דוד טל עבד אצלו והשיב שהוא עבד בהרבה מקומות והביא אותו אליו.
העד נשאל מה הדרכות הבטיחות שהעביר לעובדים והשיב שלא העביר, לא שלח לקורסים של עבודה בגובה וכך עד היום. כך גם לגבי התאונה השניה.
העד נשאל מכוח מי הוא מיוצג בתביעה זו והשיב שלגבי התאונה השניה הוא מיוצג על ידי חברת הביטוח ולגבי האירוע הראשון הוא מיוצג באופן פרטי על ידי אותו עורך דין.
בסיום חקירת העד, הוסיף התובע , כי מוטי מנ וצ'הרי הוא המחליט והוא שילם לו את הכסף ב"שחור", או אז ביקש ב"כ הנתבעת-1, להעיד את מוטי שנמצא מחוץ לאולם. ב"כ התובע סרב להעדת מנוצ'הרי בלא תצהיר ואולם הסכים, כי העד יגיש תצהיר ויעיד בישיבה הבאה וב"כ הנתבעת-1, הודיע כי יגיש תצהיר של מנוצ'הרי רק לעניין התשלום ב"שחור".
בהתאם להסכמת הצדדים, הוסף תצהירו של מוטי מנוצ'הרי. בתצהיר שנחתם בתאריך 26/5/16 , מסר העד שבעת התאונה היה שכיר בנתבעת-1. העד הכחיש נמרצות את טענות התובע ש שילם לו ב"שחור". לדברי העד, באותה עד אכן היה התובע נוכח באולם ואולם זאת בשירות המעביד הקודם אולמי נפטון . העד הדגיש, כי לא שילם לתובע סכום כלשהו לא בשחור ולא בשום אופן אחר, לא באותה עת ולא לאחר מכן, לא הייתה לו כל גישה לכספים של הנתבעת-1.
מר מנוצ'הרי הוסיף בתצהירו כי הם עתידים להגיש תצהיר נוסף של בעלי אולמי נפטון שלא קשור לנתבעת-1 . ואולם בקשה כזו מעולם לא הוגשה ולא הוגש תצהיר נוסף כזה.
כשבועיים טרם הדיון שיועד לשמיעת עדותו של מנוצ'הרי, הגישה הנתבעת-1, בקשה להבאת ראיות נוספות. בבקשתה ציינה הנתבעת, כי במהלך הדיון הקודם הוברר שהתובע טוען לנפילה מסולם תוך כדי פירוק תעלות מיזוג אויר והשיפוץ באולם ובעקבות טענה זו חיפש מר מנוצ'הרי מסמכים ומצא ש חברת "אביבית הפח" היא זו שביצעה את העבודות האלה ולא התובע וכי העבודות החלו לאחר התאונה נשוא התביעה. הנתבעת הדגישה שהמסמכים היו במשרדו של מנוצ'הרי שהוא זה שטיפל בשיפוץ. לבקשה צורף תצהיר נוסף של מר מנוצ'הרי, שהסביר שבזמן קבלת התביעה וההכנות לה לא היה עובד הנתבעת. העד מסר שבעת השיפוץ, היה מעורב בו וכל המסמכים הנוגעים לשיפוץ היו במשרדו ולא אצל הנתבעת-1. העד הוסיף, כי כאשר התברר לו שהתובע טוען בתצהירו שהוא נפל תוך כדי פירוק תעלות מיזוג אויר, חיפש את המסמכים הכרוכים בשיפוץ ומצא אותם יומיים לפני מתן תצהיר זה. לדברי העד המסמכים מוכיחים חד משמעית כי השיפוץ, כולל פירוק תעלות מיזוג האויר נעשה על ידי חברת "אביבית הפח" וכן המסמכים מעלים שהשיפוץ החל לאחר התאונה הנטענת על ידי התובע.
לאחר קבלת תגובות הצדדים, קבעתי, כי הבקשה תידון בדיון, שעה שממילא העד מוזמן להעיד.
בעדותו השיב מנוצ'הרי כי היה עובד של הנתבעת-1 בין אוגוסט 2004 עד 2008 ולפני כן עבד באולמי סוסייטי. לדבריו לא היה לו קשר לנתבעת-1, לפני כן ולא לנפטון, אף כי לאשתו יש קשר משפחת י ליניב טיזבי. העד השיב שהוא מכיר את התובע שנים רבות עוד מסוסייטי וגם הכיר אותו כשעבד בנפטון והכיר אותו גם כשעבד בנתבעת-1. לדבריו, התובע עבד בנתבעת-1, כשהחלה שם הפעילות. העד נשאל אם התחיל לעבוד שם לפני שהחלה הפעילות והשיב ש הייתה תקופה של חודשיים שלושה עד שנפתח המקום. העד נשאל האם קיבל משכורת והשיב שאין לו תלוש להראות. העד השיב שלא ידע כלל על התאונה.
העד נשאל מדוע הגיע לדיון הקודם אם הוא לא עובד בנתבעת-1 מ- 2008 והשיב שלפני חודש וחצי ביקשו ממנו, יניב אמר לו שיש תביעה ושיבוא להעיד שכן יש "נוכל שרוצה להוציא כסף מהביטוח" והעד הוסיף ביוזמתו: " אני מכיר אותו כאדם טוב" (פרוטוקול מתאריך 14/9/16 שורה 13).
העד נשאל מה הוא זוכר והשיב שהוא לא זוכר שהתובע נפל, לא זוכר שהתובע פרק מזגנים לא זוכר שעבד בפירוק והרכבה של מזגנים והוא עצמו ניהל את נושא השיפוצים, יש הסכמים עם חתימות של בעלי מקצוע.
העד הסביר שבין הדיון הקודם לדיון הזה הביא לעורך הדין את הניירת והכל נמצא במשרדו הפרטי.
בנסיבות שנוצרו, מצאתי לנכון לקבל את המסמכים הנוספים שהגיש העד כמקשה אחת כאשר קבעתי שרק חלקם רלו ונטי להליך ומשקלם יוכרע בפסק הדין, ומשכך ב"כ התובע חקר את העד גם על מסמכים אלה.
העד נשאל מה הקשר שלו למסמכים והשיב שניהל מו"מ עם בעלי המקצוע, עשה הסכמים, לקח הצעות מחיר והזמין אותם לביצוע העבודות, לרבות העבודות של פירוק המזגנים.
בתוך המסמכים היה מסמך בכתב ידו של התובע רשימות של דברים והעד השיב כי מדובר במסמך שהתובע כתב בזמנו.
כאשר הוטח בעד, כי עבד שם כבר בחודש יולי השיב " אולי".
העד השיב, כי המסמכים נחתמו לאחר התאונה, מה שמלמד שבזמן התאונה התובע לא יכל לפרק את התעלות. העד השיב שהוא זוכר שהתובע הגיע למקום, בגלל שתומס אבא של יניב מינה את התובע שירשום את כל הציודים שקשורים לאולם נפטון. התובע עבד מטעם נפטון. כשנאמר לעד שנפטון פיטרו את התובע בפברואר השיב העד שהוא לא עבד במקום אלא היה נציג של נפטון שבא לעשות את הרישום של הציוד.
העד נשאל על האמור בתצהירו שהבעלים של נפטון יבואו להעיד, והשיב כי מדובר במי שהביא את התובע לעשות את כל הרשימות ואולם בסוף לא אמר לו לבוא, אין לו זמן לדברים האלה.
בשים לב לאמור במסמכים כי עבודת הפירוק תבוצע בחדר מכונות, העד אישר כי באולם יש חדר מכונות.
בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת-2, השיב העד כי ב- 2.8 (מועד התאונה) לא החלו העבודות, ב- 3.8 רק קיבל הצעת מחיר, לא היו מלצרים לא היו טבחים לא היו עובדים, רק הוא ויניב הוא בא לעזור ליניב להרים את המקום, ישבו במשרד ועשו הסכם. העד אישר, כי קיבל שכר עבור כל התקופה שעבד במקום ו קיבל תלוש משכורת מיניב.
אסופת המסמכים שהוגשה כוללת הסכמים שונים עם בעלי מקצוע בתחומים שונים שסיפקו שירותים לאולם החתונות המתגבש ובין היתר שיפוץ, התקנת קירות גבס ומבנים שונים, תאורה, גלאי אש וכד'.
בין היתר מצוי מסמך שעניינו הצעת מחיר מתאריך 3/8/2004 לביצוע שינוי בתעלות מיזוג אויר לאולם הגדול הכוללת בין היתר פירוק חיבורי תעלות ליטאו"ת ופינויים מחדר המכונות.
מסמך נוסף שתאריכו 8/8/04, מכמת פירוק תעלות + התחברות 3 ק"מ ב- 7,500 ₪.
מסמך נוסף כולל רשימות בכתב יד שנעשתה על ידי התובע, הכוללת מוצרים ודברים שהיו באולמי נפטון.
סמוך לאחר דיון זה , ביקש התובע להביא ראיות הזמה – התובע טען, כי בעקבות העדות והמסמכים שהגישה הנתבעת-1, שהינם בגדר גרסה מפתיעה, יש להתיר לו להביא עדות של מר דוד טל, שעבד עם התובע במקום ויכול להעיד על נסיבות העבודה במועד האירוע ובכלל.
לבקשה צורף תצהירו של התובע, לפיו הוא בהלם מהתנהגות העדים שהיה אצלם בן בית, אשר מכחי שים שעבד אצלם. לאחר הדיון החל לחשוב מי יכול לתמוך בטענותיו ונזכר כי עבד איתו באותה תקופה אדם בשם דוד טל, שהיה רב המלצרים ועבד ג ם בתקופת השיפוץ. התובע הוסיף שמאז שעזב את העבודה ראה את דוד אולי פעמיים ואולם פרח מזכרונו שהוא עבד עמו.
כן צורף לבקשה תצהירו של דוד טל, לפיו כשלושה שבועות טרם חתימת התצהיר התקשר אליו התובע אשר לא שמע ממנו שנים רבות. התובע שאל אותו אם הוא זוכר את התאונה והעד השיב בחיוב וכי ישמח להעיד.
בתצהירו מוסר מר טל, כי עד חודש פברואר 2004 עבד כרב מלצרים באולמי נפטון, כאשר לפני כן עבד באולם סמוך ששמו סוסייטי. לאחר שפוטר מאולמי נפטון עקב סגירת האולם, חתם אבטלה. לאחר מספר חודשים פנה אליו מוטי מנוצ'הרי וסיפר לו שהם לקחו את המקום ופותחים מקום אחר אותו ינהלו עם יניב טיזבי ואביו תומס שהיה הבעלים של נפטון. מכיוון שלא עבד באותה תקופה, הציע לו מוטי שיבוא לעבוד בזמן שהם מכינים את האולם ומשפצים אותו לקראת הפתיחה המחודשת. לדברי העד הסכים להצעה של מוטי והחל לעבוד תחילה בעבודות שיפוץ כלליות. באותה תקופה עבד איתו גם התובע והם עשו מה שאמרו להם מוטי, יניב ואדי.
העד הוסיף שלא היה ליד התובע כאשר הוא נפל מהסולם שכן היה באולם א' והתובע עסק בפירוק תעלות מיזוג אויר באולם ב'. לאחר המקרה שמע שהתובע נפל ותומס לחץ עליו שיסע לבית החולים.
העד הוסיף עוד שבאותה תקופה היה מפוטר מנפטון וקיבל אבטלה. העבודה לא הייתה קבועה. מנוצ'הרי אמר לו שבשלב הראשון לא יכול להוציא לו תלוש אלא ישלם לו במזומן וכך היה. תחילה קיבל את כספו במזומן וכשהאולם החל לעבוד קיבל תלוש משכורת.
העד ציין, כי יתכן ולא נהג כראוי כאשר במקביל לדמי אבטלה קיבל תשלום עבור עבודה אבל זו הייתה המציאות.
בנסיבות שנוצרו, כאשר ניתנה רשות לנתבעת להשלים ראיותיה, מצאתי לנכון לאפשר לתובע להגיש את ראיות ההזמה, משכך זומן דוד טל לעדות.
טל מסר בעדותו, שלאחר שסגרו את נפטון עבד שבועיים במקום אחר, לאחר מכן היה מובטל חודשיים ומנוצ'הרי התקשר אליו זימן אותו לפגישה בקניון חולון וסיכמו על התנאים. העד השיב שלא ראה את התאונה אלא היה מקלף את השטיח באולם אחר. אבל שמעו נפילה.
לדבריו, קבלן מיזוג האויר נכנס לאחר שסיימו לפרק, הוא הרכיב אחרי שפירקו את תעלות מיזוג האויר. הוא עצמו לא פירק, היה שם צוות, עובדי נקיון ואנשים נוספים שלקחו לצורך זה.
העד נשאל מי שילם לו בשחור והשיב שהיו שני אנשים שהכתיבו את הטון מנוצ'הרי וטיזבי ומי שנתן את הכסף זה יניב טיזבי .
העד אישר, כי באותה תקופה דיווח דיווח שקר למוסד לביטוח לאומי. העד השיב שמוטי אמר לו שיתן לו 7,000 ₪ לחודשיים והוא ישלים מביטוח לאומי ואיך שיפתחו את האולם יתן לו תלוש. העד הסביר שהוא יודע שעשה משהו לא בסדר.
בסוף ישיבה זו ביקש ב"כ התובע שיומצא צו רציפות ביטוח של מוטי מנוצ'הרי על מנת לסתור את טענת מנוצ'הרי שהיה העובד היחיד של הנתבעת-1 בתקופה הרלוונטית וקיבל תלוש משכורת . ב"כ הנתבעת-1, השיב שאינו יכול להסכים לכך וכי יפנה למר מנוצ'הרי על מנת לשאול את הסכמתו. לאחר שעשה כן, השיב שמר מנוצ'הרי אינו נכון ליתן הסכמתו לאחר שנוכח כי בטופס ידווח גם שכרו. ב"כ התובע הדגיש בתשובתו לתגובה זו , כי בקשתו היא רק לקבל תקופת העסקה וזהות מעסיקים , על אף האמור לא הובעה הסכמה לקבלת הטופס.
בשים לב להתנגדות מר מנוצ'הרי שלא היה נתבע ו אף לא מבעלי הנתבעת קבעתי, כי איני מוצאת לנכון ליתן את הצו המבוקש, כאשר מדובר בעד במשפט המתנגד לפגיעה בפרטיותו. הוספתי, כי כמובן כל צד ישמור על טענותיו ושעה שהעד שהועמד בחזית הגנתה של הנתבעת-1, ושה ינו בעל תפקיד בנתבעת-1, לא מספק מסמכים שיש בהם כדי לתמוך בגירסתו ומסרב לאפשר לבחון את נכונות גרסתו באמצעים פשוטים, אזי מן הסתם עשוי הדבר להלקח בחשבון בעת בדיקת מהימנות הגרסה כולה.
משנסקרה באריכות מסכת הראיות שהתפתחה תוך כדי ההליך בנוגע לתאונה הראשונה הגיע שלב ההכרעה.
התאונה הראשונה – שאלת החבות – דיון והכרעה
התובע מבקש לקבל את גרסתו, מדגיש את מהימנותו מחד וחוסר מה ימנות עדי הנתבעת ומבקש לקבוע שבהעדר הנחיות בטיחות כלשהן והוראות בעניין אופן ביצוע עבודתו, יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה ולחייבה באחריות לתאונה.
הנתבעת-1 מעלה שלל טענות בנוגע לחוסר מהימנות התובע, הרחבת חזית בגרסתו, טוענת שלא היה עובד אצלה בעת התאונה ומבקשת לדחות את גרסתו מכל וכל. א דון במחלוקות בין הצדדים ואפתח בסוגיית המהימנות שעה שמדובר בגרסאות עובדתיות נוגדות ושונות.
מהימנות העדים – היכן עבד התובע בעת התאונה?
השאלה הראשונה שהעמידו הצדדים בחזית טענותיהם היא שאלת המהימנות של עדות התובע והעד מטעמו דוד טל ומנגד עדותם של עדי הנתבעת יניב טיזבי ומוטי מנוצ'הרי. כמפורט כבר לעיל בנוגע לתאונה הראשונה, הגרסאות נוגדות וחלוקות קודם כל בשאלה האם התובע היה עובד של הנתבעת-1. ככל שימצא שעדותו של התובע שהיה עובד של הנתבעת-1, אינה מהימנה, הרי שדינה של התביעה להידחות ואין צורך בהמשך הבירור.
בעת שמיעת העדים ניכר היה באופן ברור שעדותו של התובע היא המהימנה והעדיפה על עדויות עדי הנתבעת-1. עדותו של התובע נתמכה על ידי עדותו של דוד טל ואינה בגדר עדות יחידה של בעל דין. מעדויות השניים עלה, כי הם פוטר ו מחברת נפטון בחודש פברואר 2004 ולאחר תקופה מסויימת, הוצע להם על ידי יניב טיזבי לבוא לעזור בשיפוצים. הניסיון של טיזבי להתנער מן התובע אינו מהימן בעיני, ניכר היה שטיזבי שהעסיק את התובע ללא תלוש שכר, בשכר חלקי תוך ניצול העובדה שהשניים מקבלים גם דמי אבטלה , כפי שהעיד גם דוד טל, הוסיף חטא על חטא, וניצל את העובדה שהעסקת התובע לא הייתה רשמית על מנת להתנער מן התובע.
הרושם שהתקבל היה שהתובע אדם פשוט, איש עמל, שמח לחזור ולעבוד אצל הנתבעת-1, בתקופת השיפוצים ובכלל. אכן, התובע עבד ובמקביל קיבל דמי אבטלה, פעולה שיש בה יסוד של מרמה כלפי הרשויות, אך כפי שהסביר גם דוד טל, מדובר היה במצב זמני בתקופת השיפוצים בלבד ובעבודה חלקית. שני הצדדים הן התובע והן הנתבעת-1, נהנו מן המצב. דוד טל הסביר שהנתבעת-1, שילמה להם רק שכר חלקי בגין עבודה זו בשים לב לכך שהם מקבלים דמי אבטלה. שעה שכל המעורבים נהגו שלא כדין, לא ניתן לפקוד התנהלות זו לחובת התובע דווקא.
אשר לדוד טל, הרושם היה שמדובר באדם נטול אינטרס שבא לבית המשפט לומר את האמת, למול המעבידים לשעבר שהתנערו מן התובע. לדוד טל, בניגוד לתובע ולטיזבי אין אינטרס בהליך. דוד טל אישר את דבריו של התובע שבתקופת השיפוצים הוצע לשניים לעבוד במקום, בעבודות כלליות והתובע בעת התאונה פירק את תעלות המזגנים ונפל. אמנם העד לא ראה את הנפילה ואולם היה באולם סמוך ויכול לאשר, כי כך א ירעו הדברים. הנתבעת מצידה לא הביאה כל ראיה אחרת בנוגע לאופן התרחשות התאונה.
הנתבעת-1, טוענת לשקר בולט של התובע בכך שבעת הגשת הבקשה לראיות הזמה טען בתצהירו שרק לאחר הדיון נזכר בקיומו של דוד טל, ואולם התובע עצמו העיד שרב המלצרים עבד עמו במסגרת החקירה הנגדית. הנתבעת בחרה שלא לחקור את התובע על התצהיר שצורף לבקשה להגשת ראיות הזמה ולקבל אותו כלשונו. עיון בתצהיר מעלה שהתובע מסביר שהצו רך באיתור עד נוסף עלה כאשר נדהם לגלות שהעדים מכחישים את עבודתו אצלם. אכן ניכר לכאורה חוסר התאמה עם עדותו ואולם מהקשר הדברים ברור , כי רק לאחר הדיון כשהסתבר לו הצורך לתמוך את עדותו למול עדות עדי הנתבעת-1, השכיל להבין את החשיבות שבהעדתו של טל. אין בחוסר התאמה זה כדי לשלול את מהימנות הגרסה כולה - יש להבין את הדברים בהקשרם, רק במהלך דיוני ההוכחות עמד התובע על הצורך בהבאת עדותו של טל לצורך תמיכה בגרסתו ומכאן שרק במועד זה השכיל להבין שיש עד שיכול לתמוך בגרסתו.
למול הרושם המהימן שהתקבל מעדותם של התובע וטל, הרושם לגבי עדות עדי הנתבעת-1, היה שונה. עד כמה עדותו של טיזבי אינה מהימנה ניתן היה ללמוד מגירסתו לגבי התאונה השניה. בנוגע לתאונה זו טען טיזבי בתצהירו ובעדותו שהתובע פוטר יום קודם לכן ו לא ברור לו מה עשה בשטח הנתבעת-1. טענה זו נסתרה חזיתית שעה שהוכח שטיזבי עצמו חתם על טופס בל/ 250 והצהיר על התובע כעובד החברה. הטענה של טיזבי כי חתם על טפסים בלנקו למזכירה אינה מהימנה בעיני. העובדה שהנתבעת-1, לא חזרה בסיכומיה על הטענה שהתובע לא היה עובד של הנתבעת-1, בתקופת התאונה השניה מדברת בעד עצמה. אפילו הנתבעת-1, הבינה שעדותו של טיזבי בהקשר זה אינה עומדת.
עדותו של מנוצ'הרי הייתה עדות מוזמנת ובלתי מהימנה. העובדה שהעד התייצב בבית המשפט בדיון ההוכחות הראשון מבלי שהגיש תצהיר, וזאת כ- 8 שנים לאחר שעזב את עבודתו אצל הנתבעת-1, מלמדת במי שיש לו אינטרס ברור לתמוך בגרסת הנתבעת-1. למנוצ'הרי אינטרס ברור לשלול את גרסת התובע ששכרו שולם ב"שחור", שהרי מדובר בעבירה ומכל מקום התרשמתי שהוא התגייס באופן מוחלט לטובת יניב טיזבי והיה אומר ועושה כל מה שישרת את גרסתו. העובדה שהעד סירב לאפשר קבלת טופס רציפות ביטוח על מנת שניתן יהא לבחון את מהימנות גרסתו, הגם שניתן היה לקבל טופס כזה ללא פירוט שכרו, מלמדת שיש לעד מה להסתיר ומערערת את מהימנות גרסתו.
בנוסף לחוסר מהימנות עדי הנתבעת-1, הנתבעת-1, גם נמנעה מהבאת ראיות ועדויות שיכול והיה בהן כדי לסייע לגרסתה וזאת על אף שניתנה לה ההזדמנות להשלים ראיותיה ואפילו פעמיים. הנתבעת-1, נמנעה מהשמעת עדותו של תומס, אביו של יניב טיזבי, תחתיו עבד התובע שנים רבות ומי שלטענת התובע הי ה במקום גם בעת התאונה הראשונה ולחץ עליו לגשת לבית החולים. בניגוד לאמור בתצהירו של מנוצ'הרי נמנעה הנתבעת-1 מלהביא עד מאולמי נפטון שיוכיח, כי בעת התאונה היה התובע עובד של נפטון. הרושם המתקבל הוא שתומס ועדים אחרים, סירבו למסור גרסה שאינה אמת בין כותלי בית המשפט. התנהגותה של הנתבעת-1, בהקשר זה עומדת כנגדה ומלמדת על חוסר מהימנות הגרסה שנמסרה.
הנסיון של יניב טיזבי לטעון שהתובע לא היה עובד בחברה בתקופת שתי התאונות, נסיון שנזנח בהמשך בנוגע לתאונה השנייה, אינו מהימן בעיני. ניכר שיניב כבעל עניין ישיר בהליך, שכן לא היה מבוטח בעת התאונה הראשונה כפי שהסתבר מ עדותו ויאלץ לשלם את הפיצוי שיפסק מכיסה של החברה , ניסה בכל דרך למנוע את קבלת התביעה, גם במחיר של אי אמירת כל האמת.
מן הראיות עלה, שהתובע סיים את עבודתו בנפטון בחודש פברואר. במועד התאונה נערכו שיפוצים באולם, כך גם לפי עדותם של טיזבי ומנוצ'הרי, הטענה בעדותם שהתובע היה במקום לצורך ספירת מלאי, אינה סבירה. בזמן שיפוצים – פירוק מזגנים, בניית קירות, פירוק השטיח כפי שעלה מהמסמכים הנוספים שהביאה הנתבעת-1, לא סביר שנעשתה ספירת מלאי. יכול שנעשתה ספירה כזו מטעם נפטון ואולם הדבר היה בטרם סיים התובע עבודתו שם.
אשר למסמכים שהגישה הנתבעת-1, המלמדים לכאורה על שכירת חברה לצורך פירוק המזגנים והתעלות , הרי שהתובע התנגד להגשת המסמכים בלא עדות עורכם ומשלא הובא עד לצורך הגשתם הרי שמשקלם מועט. מכל מקום, עלה מן העדויות, כי במקום היו שני אולמות וחדר מכונות, לא ברור בנוגע לאיזה מן המקומות התייחסו המסמכים , במיוחד כך, כאשר באחד מן המסמכים מדובר על פירוק התעלות בחדר המכונות, בעוד התובע עצמו עבד באולם ב'. יתירה מזו, התובע העיד שהתאונה ארעה שעה שעסק בפירוק התעלה האחרונה, משכך העובדה שניתנה הצעת מחיר להמשך העבודות לאחר פינוי התעלות דווקא מתיישבת עם גרסת התובע. לחלופין, עצם העובדה שניתנה הצעת מחיר יום לאחר התאונה, דווקא עשויה ללמד ששעה ש התובע סיים את עבודת פירוק התעלות וכאשר הנתבעת לא יכלה להעסיקו עוד בעבודות מסוג זה כיוון שנפגע , שכרה חברה מקצועית לעשות את הנדרש כפי שראוי היה לעשות מלכתחילה. בנסיבות אלה, נקל לקבוע, כי במסמכים אלו אין כדי להטות את הכף כנגד גרסת התובע.
העולה מן המקובץ גרסת התובע, הנתמכת בעדותו של דוד טל מהימנה ועדיפה על עדותם של עדי הנתבעת-1.
הנתבעת-1, ממשיכה וטוענת שיש בגרסת התובע משום שינוי חזית ומשכך אדון בטענה זו.
שינוי חזית בגרסת התובע
גרסת התובע בכתב התביעה לקונית, התובע מציין שעבד אצל הנתבעת-1, ומפרט שנפל מסולם, מבלי לפרט את נסיבות עבודתו ואת נסיבות נפילתו מן הסולם, אף שהוא מייחס לנתבעת-1, פרטי רשלנות שונים כמפורט בכתב התביעה.
לאחר שהחל להתנהל ההליך ובשים לב לגרסת הנתבעת בכתב ההגנה, הרחיב התובע והסביר כבר בתחשיב הנזק ולאחר מכן בתצהירו ובעדותו את נסיבות עבודתו אצל הנתבעת ואת נסיבות התרחשות התאונה, מה עשה בדיוק עת שהתרחשה ומה היה טיב עבודתו באותה תקופה.
הנתבעת-1, רואה בכך משום שינוי חזית וסבורה ששעה שהצדדים התנגדו בפתח העדויות להרחבת חזית לא ניתן לקבל את הגרסה.
אקדים ואציין, שאף שהתובע לא פרט את כל מסכת העובדות להן טען בתצהירו כבר בכתב התביעה, לאחר שבחנתי את הדברים לעומקם באתי לכדי מסקנה שדינה של טענת שינוי החזית להידחות.
כידוע " האיסור ' להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (17/12/2003) ; כן ראו: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ (בפירוק מרצון) נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007); ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, (15.4.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי ( מהדורה עשירית, 2009)).
בכתב התביעה, ציין התובע בתמציתיות שעבד אצל הנתבעת-1, בעת התאונה וכי נפל מסולם במהלך עבודתו ונפגע בכתף שמאל. התובע לא ציין מה היו נסיבות עבודתו באותה עת ולא פרט את נסיבותיה המפורטות של הנפילה, אף שבסעיפי הרשלנות הכלליים התייחס להתנהלות רשלנית של הנתבעת-1.
בעקבות גרסת הנתבעת בכתב ההגנה, בתצהירו הוסיף התובע ופרט את נסיבות עבודתו אצל הנתבעת. הנתבעת לא התייחסה לאופן הנפילה או נסיבותיה בכתב הגנתה ומשכך התובע לא הרחיב לעניין זה, אלא בעדותו כאשר נשאל על כך.
בחינת הדברים, מעלה שגרעין גרסת התובע הוא אח ד, אלא שבתצהיר, בעקבות טענות שהעלתה הנתבעת נמסרו פרטים נוספי ם שיש בהם כדי להסביר את המצב העובדתי וכך גם מטבע הדברים בעדות שעה שהתובע נשאל שאלות לפרטי הפרטים הוא השיב את תשובותיו והסביר מה עשה בעת הנפילה וכיצד נפל. שעה שלאורך כל הדרך, התובע טען שבעת התאונה בהיותו עובד הנתבעת-1, נפל מסולם וכי נפילתו זו נגרמה בשל כשלי הנתבעת, לא יהא נכון להגדיר את גרסת התובע בתצהירו ובעדותו כשינוי חזית.
הנתבעת שבה ומפנה לטענות התובע בכתב התביעה בגדרן ביקש להפעיל את כללי הדבר מדבר בעדו ו"דבר מסוכן" ואגב כך טען שאינו יודע את נסיבות התאונה וטוענת שפירוט הנסיבות הוא בגדר שינוי חזית ואולם באותו כתב תביעה עצמו טען התובע לנסיבות התאונה בכך שנפגע עת נפל מסולם, משכך לא ניתן להוציא מהקשרו משפט אחד שנטען בהקשר מסויים ולנסות לבנות עליו הגנה שלמה.
יתירה מזו, הנתבעת-1, התגוננה לגופם של דברים, לאחר הגשת תצהירו של התובע ועדותו כשמלוא הגרסה לפניה . הנתבעת-1, השלימה ראיותיה פעמיים בעקבות עדותו של התובע . הנתבעת-1, ידעה מה הגרסה ולא נחסמה דרכה להביא ראיות כרצונה. בכך באה לפני בית המשפט גרסה מלאה של שני הצדדים לכל רכיבי האירוע. אין המדובר במצב בו על דוכן העדים הוסיף / הרחיב / שינה התובע חזית באופן שלנתבעים לא הייתה האפשרות להתגונן ולסתור את הגרסה.
העולה מן המקובץ, כי התקיים בענייננו, דיון לגופו של עניין בטענות התובע, תוך שכל הצדדים התייחסו ספציפית לטענות ונפרשה המחלוקת העובדתית לעיצומה באופן המאפשר הכרעה לגופו של עניין. בעניין דומה, קבע הנשיא שמגר:
"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים."
(ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי (20/3/85) כן ראו: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר ( 10/12/1989); ע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ, (28/3/88)).
במקרה אחר, הוסיף בית המשפט העליון והבהיר, כי דרך המלך היא כתב תביעה תמציתי דיו ובו העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה. על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבו ת אך על בית המשפט לעמוד על המשמר, שצד מהצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדורליים ( רעא  2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15/5/08) להלן עניין: " עיריית הרצליה").
באותו עניין, בית המשפט התייחס לכך שגם כאשר היה מקום להרחיב בכתב התביעה, אך המסגרת הבסיסית לתביעה ישנה, וכך גם סכום התביעה והפתעות גדולות לא יכלו ל היות לצד השני אין המדובר במצב של "שינוי חזית" מובהק. הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות, גמיש, וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, הרי שניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות או בתצהירים, תוך שב ית המשפט שומר על הגינות כלפי כולי עלמא.
משכך נקבע, כי כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא ח ורגות מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד רק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרת עובדות נוספות כלשהן, אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'. אם בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט ומונע פניית בי ת המשפט אל החומר והטיעונים שהובאו במסגרת ההליכים. אפשרות אחת היא תיקון כתב התביעה, אך ל א תמיד ייקוב הדין את ההר. שעה שהגנת הנתבעים לא קופחה, שכן העובדות כולן פורטו בתצהירי עדות ראשית ובעדות גופה ושעה שניתנה לנתבעים האפשרות להשיב לכל הטענות שהועלו , דינה של טענת הרחבת חזית להדחות, גם אם גם אם היה מקום לפירוט רב יותר בכתב התביעה.
באופן דומה, בענייננו, נכון וראוי לעגן את המסקנה בנוגע לסבירות מסכת העובדות והנסיבות שגרמו לתאונה בראיות כפי שהתגבשו למעשה. זאת בשים לב שבתצהירו של התובע פורטו העובדות הנטענות, ובכתב התביעה פורטו רכיבי הרשלנות הנטענים ומכלול הנסיבות, הגם אם בחלקם במסגרת הטענות הכלליות. יתירה מזו, מעבר לכך שהנתבעת-1 התגוננה לגופן של טע נות ויריעת המחלוקת נפרשה במלואה, גם הנתבעת-1 עצמם הוסיפה ראיות לאחר הגשת הת צהירים לעניין מערכת היחסים בינה לבין התובע ואף זימנה עד נוסף בשם ערך גילוי האמת. ערך גילוי האמת הוא אכן הערך המרכזי בהליך, אשר אמור להנחות את ההכרעה על כל היבטיה וביחס לצדדים כולם .
העולה מן המקובץ - כאשר המסגרת הבסיסית לתביעה פורטה בכתב התביעה, כאשר גרסת התובע על כל רכיביה פורטה בתצהירו ובעדותו , שעה שניתנה לנתבעת הזכות להשיב לכל הטענות ושעה שהמחלוקת האמיתית נפרשה בבית המשפט על כל רכיביה, יש להכריע על פי המחלוקת האמיתית בין בעלי הדין ואין מקום לקבוע, כי בגרסת התובע יש משום שינוי או הרחבת חזית.
השתק שיפוטי
הנתבעת טוענת, כי התובע מושתק מלטעון נ גד הצהרתו במוסד לביטוח לאומי שהיה מובטל בתקופת התאונה הראשונה ומשכך יש לדחות את טענתו שעבד אצל הנתבעת.
אכן להצהרתו של התובע בפני הרשויות יש ליתן משקל. מי שמצהיר לפני הרשויות דבר אחד וטוען להתנהלות אחרת טענותיו צריכות להבחן בזהירות והן חשודות מלכתחילה. יחד עם זאת, ככל שבית המשפט מתרשם שקיים הסבר סביר לגרסאות השונות של תובע במקומות שונים, הרי שניתן לקבל את הסבריו ולהכריע בהתאם לאמת שהתבררה.
בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש שהתובע פוטר בפברואר 2004 בעקבות סגירת אולמי נפטון. התובע הציג את מסמך הפסקת עבודתו. מתוך טופס רציפות ביטוח שהוצג עולה שלא מצא עבודה אחרת. כפי שהסביר התובע, סמוך לפני התאונה ובעוד האולם נמצא בשיפוצים, הוצע לו לבוא לעבוד אצל ה נתבעת-1, בעבודות כלליות. אין מחלוקת שהאולם לא עבד באותה עת ואף הוסבר לתובע שלא יקבל תלוש. כפי שעלה גם מעדותו של דוד טל, מדובר היה בסוג של עבודה זמנית וחלקית בתקופת השיפוצים. אכן חובה הייתה על התובע כמו גם על הנתבעת-1, להצהיר על עבודה זו, לשלם לתובע את שכרו כדין באמצעות תלוש ולבטח אותו בביטוח לאומי.
התובע כמבקש עבודה, כמי שרוצה להתפרנס ולהמשיך לעבוד אצל הנתבעת הוא הצד החלש וכאשר הנתבעת מציעה לו עבודה ומבהירה מראש שבתקופת השיפוץ ישולם במזומן, העובדה שהתובע משתף פעולה עם המהלך ולא חושף את קיומה של העבודה, היא אמנם חמורה אך לא יכולה להיתפס כנגדו במסגרת תביעה זו, כאשר התנהלות הנתבעת חמורה באותה מידה ממש. תהא זו צביעות של ממש, לאפשר לנתבעת להסתמך על הטענה שעבודתו של התובע לא דווחה כאשר ידה במעל. הרי לו הייתה הנתבעת-1, מדווחת כדי על העבודה, לא היה נוצר מצ ב שהתובע יכול לקבל קצבה ושכר עבודה במקביל.
עדות התובע – עדות יחידה של בעל דין
הנתבעת המשיכה וטענה, כי עדותו של התובע הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ואין לקבלה. טענה זו א ינה מדויקת. התובע טען כל העת שנפגע עת נפל מסולם, כך החל מן הטיפול הרפואי הראשון לאחר התאונה. בנוגע לנסיבות עבודתו של התובע אצל הנתבעת ואופן התרחשות התאונה, עדות התובע נתמכת בעדותו של דוד טל ואין המדובר בעדות יחידה. אלא מדובר בשני עדים, עובדים מן השורה, שהתייצבו לרשות הנתבעת-1, בעת השיפוצים, שניהם עבדו באותם תנאים.
דוד טל תמך בעדותו של התובע כי פירק את תעלות המזגנים בעת האירוע, ותמך בעדותו של התובע בנוגע לאופן העבודה, אופן התשלום והעובדה שנפל מסולם.
אכן בנוגע לאופן בו התרחשה התאונה עצמה מדובר בעדות יחידה של בעל דין ואולם הנתבעת כלל לא התייחסה לאופן התרחשות התאונה אלא הכחישה הכחשה כללית את עבודת התובע בשירותיה. משכך, נותרה בהקשר זה אך ורק עדות התובע. משמצאתי את עדותו של התובע מהימנה ועדיפה על עדות עדי הנתבעת-1, הרי שיש, בהעדר כל גירסה נוגדת, להעדיף לקבל את גרסתו גם בנוגע לאופן הנפילה עצמה.
אופן התרחשות התאונה - גרסה כבושה
מוסיפה הנתבעת טוענת שגרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה כבושה ולא ניתן לקבלה.
על טענה זו ניתן להשיב שגרסתו הבסיסית של התובע, כי נפגע עת נפל מסולם נמסרה כבר ביום האירוע בעת קבלת טיפול רפואי. אכן בנסיבות שהיו בגדרם התובע לא היה עובד רשמי, הוא לא טען לקיומה של תאונת עבודה, ואולם החלק הארי בגרסה, הגרעין לפיו הפגיעה ארעה בעת נפילה מסולם אינו כבוש.
משהוכח כי באותה עת עבד התובע אצל הנתבעת, ומשהוכח, גם בהתאם לעדותו של דוד טל, כי נפל מהסולם בעת העבודה אצל הנתבעת, הרי שהפרטים הנוספים שהוספו במהלך ההליך בנוגע לנסיבות העבודה והנפילה אמנם נמסרו באיחור, אך ניתן הסבר סביר לכך בכך שנמסרו כמענה לטענות הנתבעת, כאשר התובע נדרש להתמודד עם הטענות שלא עבד כלל ושלא עסק בפירוק תעלות המזגנים.
משקיים הסבר סביר למסירת הגרסה באיחור ניתן לסמוך עליה ממצאים.
ויתור התובע על תביעות נגד הנתבעת עם פרישתו
הנתבעת-1 טענה שהתובע ויתר על כל תביע ות נגדה עם פרישתו ואולם נמנעה מלהציג כל מסמך המצביע על ויתור כזה. התובע הסביר , כי אכן קיבל מהנתבעת את שכרו ואין לו טענות בהקשר זה ואולם לא ויתר על זכויות הנובעות מפגיעתו בשירותיה.
בהעדר מסמך, שלבטח אמור היה להיות בידי הנתבעת-1, ניכר שיש לה מה להסתיר ומכל מקום הדבר פועל כנגדה ומשכך, דינה של הטענה להידחות.
הגשת הסיכומים מטעם התובע באיחור
הנתבעת-1 טענה , כי התובע הוגשו באיחור רב והפנתה לפסיקה ממנה עולה לטענתה, שערכאת הערעור תטה לבחון את ממצאי המהימנות בעצמה.
אכן סיכומי התובע הוגשו באיחור רב מאוד ואולם אף אחד מהצדדים לא התנגד לארכות שהתבקשו ומכל מקום, איני סבורה שהאיחור בהגשת הסיכומים מייתר את הצורך בהכרעה בתביעה או בקביעת ממצאי מהימנות, מה גם שהעדויות זכורות לי היטב, ובהחלט יש בידי את האמצעים והראיות לקבוע ממצאי מהימנות ולהכריע בהליך.
נסיבות התרחשות התאונה הראשונה – האם הוכחה אחריות הנתבעת-1
אחר כל האמור עד כאן, ניתן לקבוע ש התאונה הראשונה התרחשה עת עבד התובע בשירות הנתבעת-1, ועסק פירוק תעלות המזגנים הנמצאות על תקרת האולם. כפי שתאר התובע, ה וא עמד על סולם ובידו דיסק, לפתע אחת מתעלות המזגנים נהדפה לעברו הוא איבד את שיווי המשקל, זרק את הדיסק ונפל מן הסולם.
הנתבעת לא התייחסה לנסיבות אלה, שכן הכחישה כי התובע עבד בשירותיה, הכחישה שהתובע פירק את תעלות המזגנים, טענה שהסולם לא היה שלה והכחישה כל קשר למעשיו של התובע.
משקבעתי שגרסת התובע עדיפה על גרסת עדי הנתבעת-1, הרי שיש לבחון האם נסיבות תיאור התאונה כפי שפרט אותם התובע מצביעים הפרת חובת זהירות מצד הנתבעת.
יניב טיזבי בעלי הנתבעת נחקר בחקירה נגדית והשיב, כי אינו נותן הוראות בטיחות לעובדים לא בזמן התאונה וגם לא בעת הזו. ניכר מדברים אלה, שבטיחות העובדים כלל לא בראש מעייניו של המעביד. ללא ספק גישה זו מנוגדת להוראות הדין.
ההלכה היא, כי מעביד ומי שאחראי על בטיחות עובד על פי דין חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות וכן לספק חומרים ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14/6/11) בפסקה 9 והאסמכתאות שם). בנסיבות שהובררו נקל לקבוע, כי מוטלת על הנתבעת-1 חובת זהירות מושגית כלפי התובע.
כפי שנפסק החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד ומי שאחראי על אספקת תנאי עבודה בטיחותיים, אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומלוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).
בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, שהעובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.
עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (9/1/1984) (להלן: " מלון רמדה"). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי לצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.
גם קיומה של חובת זהירות קונקרטית אינו יכול להיות במחלוקת של ממש בנסיבות שהובררו. חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות: " השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, בעמ' 125-126, להלן "עניין ועקנין").
הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית. מן הפסיקה עולים שני קריטריונים לקביעת טיבה של הסכנה: האחד מתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע ולמיהות הניזוק שהועמד בסכנה. הקריטריון השני, הינו הערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה: "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו " (עניין ועקנין בעמ' 127).
בענייננו, עלה מתוך עדות התובע, כי היה עובד כללי וביצע עבודות תחזוקה שונות. אין המדובר בעובד מקצועי שהגיע לעשות עבודה הנמצאת בתחום מומחיותו. התובע עבד על סולם, כשבידו דיסק ועסק בפירוק תעלות קירור מן התקרה. מדובר ללא ספק, בעבודה המצריכה הדרכה, פיקוח ונקיטת אמצעים להבטחת בטיחותו של העובד. גם אם לא הוכח שמדובר בעבודה בגובה מבחינת הגובה בו עמד התובע על הסולם, ניכר היטב, כי מדובר בעבודה מסוכנת . כאשר בעלי הנתבעת-1, הודה בפה מלא כי לא נתנו לתובע כל הוראות בטיחות ועניין זה אפילו לא נשקל קשה שלא לקבוע כי הנתבעת-1, כמי שאמונה על בטיחותו של העובד הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה.
בנסיבות שהובררו, היו שלל אמצעי זהירות סבירים שיכלה הנתבעת לנקוט - הדרכה, אבטחת הסולם, העמדת עוזר לתובע, בחינת האפשרות לבצע את העבודה בתנאים בטיחותיים יותר. האפשרות שהתובע יפול מהסולם כשהוא מחזיק בידיו דיסק שעה שהוא עובד למול תעלות גבוהות ויש להניח גם כבדות הייתה חייבת להילקח בחשבון והיה צורך למנוע או להקטין את הסכנה דבר שלא נעשה.
לאור מסקנתי זו איני רואה צורך לדון בטענות התובע להעברת הנטל מכוח הכללים של "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן", מה גם שהתובע יודע את נסיבות התאונה, כך שהתנאי הראשון לאותם כללים לא מתקיים.
הנתבעת שהכחישה שהתובע עבד בשירותה בעת התאונה, הכחישה את נסיבות התאונה, הכחיש ה את מעשיו של התובע בעת התאונה, נמנעה מלהתייחס לנסיבות התאונה, ואף לא העלתה לחלופין טענה לקיומו של אשם תורם מצד התובע. התובע טען בסיכומיו שאין לייחס לו כל רשלנות תורמת, וכי אחריות הנתבעת-1, היא מלאה. משקבעתי שגרסת התובע היא הנכונה הרי בהעדר התייחסות הנתבעת-1, ולו לחלופין, לקיומו של אשם תורם בנוגע לתאונה, איני נדרשת לדון בטענה שלא הועלתה בסיכומים.
אעיר רק, שגם לו הייתה מועלית הטענה בנוגע לקיומו של אשם תורם, ספק אם ראוי היה לקבלה, כאשר הרושם שהתקבל הוא, שהתובע שהיה מעוניין בעבודה אצל הנתבעת לאחר תקופה בה לא עבד, היה נכון לבצע כל הוראה שתינתן לו, מחשש שיאבד את עבודתו ולכן יכול שביצע את העבודה חרף הסכנה שהייתה גלומה בה . העובדה שהתובע פוטר בהמשך כלאחר יד, בעקבות דין ודברים עם אחד מן הממונים, רק מוכיחה עד כמה היה מעמדו לא יציב.
העולה מן המקובץ, כי הנתבעת-1, אחראית אחריות מלאה לתאונה הראשונה.
התאונה השניה (18/4/2005) – פגיעה מזכוכית - דיון והכרעה
בכתב התביעה טען התובע בנוגע לתאונה זו, כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת-1, בהרכבת זכוכית, החליקה הזכוכית על מצחו וגרמה לחבלה בראשו. התובע הפנה לטופס בל/250 עליו חתומה הנתבעת המאשר את קרות התאונה.
בדו"ח המיון נרשם, כי בזמן העבודה נחבל בראשו וכי קיים פצע גדול במצח מצד ימין. התובע הופנה לצילום ובמסגרת הפניה זו נרשם כי נפגע בעבודה, נפל משטח זכוכית על הגולגולת והפצע הודבק.
בטופס בל/250 נרשם כי "בזמן הרכבתה הזכוכית החליקה על מצחו", על הטופס קיימת חותמת של הנתבעת-1, וחתימתו של יניב טיזבי.
בתביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגשה בת- 3/9/2007 פרט התובע: "הלכתי לתקן מראה על הקיר, המראה החליקה ונפלה לי על המצח, קיבלתי חתך עמוק". המעביד סרב לחתום על טופס זה
בתצהירו טען התובע כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת-1, בהרכבת זכוכית "החליקה הזכוכית על מצחי וגרמה לי לחבלה בראש".
התובע הוסיף בסעיף 3 לתצהירו כי לא הוס בר לו כיצד להעביר זכוכית בצורה בטוחה ממקום למקום.
העד מטעם הנתבעת-1, יניב טיזבי לא התייחס לנסיבות התאונה השנייה וכל שכתב בתצהירו הוא כי מספר ימים לפני הפגיעה הנטענת פוטר התובע, וכי הנתבעת לא הורתה לתובע להרכיב זכוכית כלשהי ועד להגשת התביעה לא ידעה על התאונה.
בעדותו נשאל התובע מדוע פנה לביטוח הלאומי לאחר שנתיים והתובע הסביר, כי יצרו איתו קשר מקופת החולים, בעקבות כך שהגיש טופס בל/250 ועזרו לו למלא את הטפסים. התובע הציג את באולם את הצלקת שנותרה בעקבות החתך שנגרם מנפילת הזכוכית.
התובע נשאל מה עשה עם הזכוכית והשיב, כי בכניסה לאולם היה לובי והיו מסגרות, שהוא כרגע לא זוכר את גודלן משבצות בתוכן הרכיבו זכוכית, הביאו לו זכוכית והוא היה צריך להרכיב. הזכוכיות היו חלק מהקיר. כאשר נשאל על כך שכתב בטופס לדמי פגיעה , כי מדובר במראה השיב, שיכול ש זה היה מראות וגם מראה זו זכוכית.
כפי שכבר ציינתי לעיל, יניב טיזבי טען בעדותו, כי התובע פוטר יום קודם לתאונה ו הוא חתם לפקידה בלנקו על הטפסים, וכי התובע כלל לא עבד באותו מועד ולא התבקש להרכיב זכוכית כלשהי. כן ציינתי את עדותו של טיזבי שלא ניתנו הדרכות לתובע או לעובדים.
לתצהירו צירף התובע מכתב פיטורין שתאריכו 18/4/05 (כתאריך התאונה) בו נרשם שמאחר וכמות האירועים קטנה אין באפשרותם להחזיק מספר כה גדול של עובדים והוחלט על ידי ההנהלה לייעל ולצמצם את צוות העובדים. במכתב נרשם ש הפיטורין יכנסו לתוקף ב- 1/5/2005. והוסף "אי לכך, אנו מצטערים בצער רב לפטר עובד מסור וישר כמוך". כמפורט כבר לעיל, התובע טען בעדותו כי פוטר יום למחרת התאונה בעקבות ויכוח עם יעקב מנוצ'הרי.
בסיכומיו טוען התובע, כי קיימת לנתבעת-1, חובת זהירות מושגית וקונקרטית וכי מתקיימים הכללים של הדבר מדבר בעדו ושל דבר מסוכן ומשכך מוטל על הנתבעת להוכיח שלא התרשלה.
הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי לא ברור מה הרשלנות שמייחס התובע לנתבעת ומעלה שאלה האם מעבידה חייבת לצייד כל עובד עם קסדה ומצחייה. הנתבעת מדגישה שמעביד אינו מבטח ואין אחריות מוחלטת ועצם הטענה שמראה שרטה את מצחו של התובע אינה מקימה כל עילת תביעה. הנתבעת מדגישה שהתובע נמנע מלציין מה עיוולה הנתבעת כלפיו וכיצד הייתה יכולה למנוע את התאונה. מה היה עליה לעשות ולא עשתה. הנתבעת טוענת עוד שאין כלל ראיה שהתאונה ארעה, עדותו של התובע עדות יחידה של בעל דין ואין לו כלל עילת תביעה.
בנוגע לתאונה זו, אף שניתן לקבוע כי עדותו של התובע עדיפה וזו ארעה שעה שעבד בין שורות הנתבעת, הרי שאני מתקשה לקבוע את אחריות הנתבעת לתאונה.
טענות התובע בנוגע להעברת הנטל אינן משכנעות, כאשר התובע לא השכיל למסור פרטים בנוגע לגודל הזכוכית/מראה, לנסיבות התרחשות התאונה ולכך שאכן מוצדק בנסיבות לקבוע שקיימת סבירות שהנתבעת אכן התרשלה. זכוכית או מראה לא בכל מצב ובכל גודל הן דבר מסוכן. מגרסת התובע לא ברור האם הלך לתקן מראה על הקיר והמראה החליקה (כפי שנטען בתביעה לתשלום דמי פגיעה), או שהתאונה נגרמה עת הרכיב זכוכית על הקיר.
אין לשכוח שנטל ההוכחה מוטל על התובע. התובע הגיש תביעתו באיחור רב, מבלי למסור פרטים מינימליים שיהא בהם כדי להביא למסקנה שאכן הייתה התרשלות. אין די בכך שלא קיבל הדרכות בטיחות והוראות עבודה כאשר כלל לא ברור מה ארע, מה גודל הזכוכית, כיצד נפלה על ראשו וכי אילו היה מקבל הדרכות ניתן היה למנוע את התאונה. תאונה זו שונה מן התאונה הראשונה לגביה ראיתי לקבוע אחריות, שעה ששם דובר באופן ברור בעבודה בגובה מסויים הגם שלא ניתן היה להגדירה כ"עבודה בגובה", על סולם תוך אחיזת דיסק ביד ועיסוק עם תעלות מיזוג אוויר – עבודה שהיא מטיבה עבודה מסוכנת, דורשת הערכות ומומחיות מסויימת . בתאונה דנן, מדובר בעיסוק בזכוכית שלא ברור מה גודלה שהחליקה ופגעה בתובע. לא ניתן לשלול שמד ובר בתאונה מצערת ללא כל אחריות.
בנסיבות שהובררו, ואף שלנתבעת-1, כמעבידת התובע, חובת זהירות מוגברת כלפי העובד, בשים לב לדלות הראיות מצד התובע, אני מתקשה לקבוע כי הוכחה רשלנותה.
משכך התביעה לגבי תאונה זו נדחית.
אחריות הנתבעת-4 בגין התאונות הראשונה והשניה
בתאריך 28/6/15, לאחר שהתביעה הייתה תלויה ועומדת מזה 4 שנים, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעה והוספת הנתבעת-4 כמבטחת הנתבעת-1, במועד התאונה הראשונה. הנתבעת-1, לא התנגדה לבקשה ומשכך ובתקווה שהתיקון יאפשר לנהל הליך מהיר וענייני בשים לב לקיומו של ביטוח גם בנוגע לתאונה הראשונה, התרתי את התיקון המבוקש וזאת על אף התנגדות הנתבעת-3 לבקשה שהלינה על התמשכות ההליך.
בכתב התביעה המתוקן שהוגש נטען שהנתבעת-4 הייתה מבטחת הן בתקופת התאונה הראשונה והן בתקופת התאונה השנייה.
הנתבעת 4, יוצגה על ידי ב"כ הנתבעת-2, וטענה כבר בכתב ההגנה להתיישנות התביעה נגדה. הנתבעת-4, הוסיפה כי בתקופה הרלוונטית לא היה לנתבעת-1 ביטוח מעבידים או ביטוח צד ג' תקף.
בכותרת סיכומיו, לא כלל התובע את הנתבעת-4, כנתבעת, לא התייחס אליה במסגרת הסיכומים ולא טען טענה כלשהי לעניין קיומו של ביטוח.
גם הנתבעת-1, בסיכומיה, לא התייחסה כלל לשאלת קיומו של ביטוח מצד הנתבעת-4 ולא ביקשה להפעיל ביטוח ככל שתתקבל התביעה.
בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת-4 בסיכומיה, כי דין הטענות שהופנו נגדה להידחות. הנתבעת-4, מדגישה את העובדה שנאלצה להתגונן מפני טענות חסרות בסיס, כאשר מהפוליסות שנמצאו עלה שלא היה לנתבעת-1 כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת-4.
מהמסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת-4 ומטענותיה עולה, כי אכן ביטחה את הנתבעת-1, החל מ- 1/7/2004 ואולם הפוליסה לא כללה כיסוי חבות מעבידים, כאשר רק ב- 10/10/2004 הורחבה הפוליסה כך שכללה קיום ביטוח בגין חבות מעבידים. החל מ- 1/1/05 בוטחה הנתבעת-1, על ידי חברת ביטוח אחרת.
בנסיבות אלה, נכון להורות על דחיית התביעה נגד הנתבעת-4, בין משום שזו התיישנה במועד הגשתה ובין בשל כך שלא היה ביטוח תקף לתאונה הראשונה או השנייה.
הנתבעת-4, עתרה לחייב את התובע ואת הנתבעת-1, בהוצאות בגין הצורך להתדיין בהקשר זה. בנסיבות העניין, כאשר ניכר שכתב התביעה תוקן ללא כל יסוד, על סמך מידע מוטעה שמסרה הנתבעת-1 ולאחר חלוף תקופת התיישנות וכאשר הנתבעת-4, נאלצה להגיש כתב הגנה, להגיש ראיות ולהתגונן בהליך, נכון אכן לפסוק לזכותה הוצאות. בשיעור ההוצאות אתחשב בכך שבמילא בא-כוח הנתבעת-4, ייצג נתבעת אחרת בהליך ומשכך הוצאותיה היו מופחתות.
בנסיבות שפורטו, אני פוסקת לזכות הנתב עת-4 הוצאות בשיעור כולל של 4,000 ₪ שהתובע והנתבעת-1, י ישאו בהן שווה בשווה. הנתבעת-1, על שהפנתה לעבר הנתבעת-4 כמבטחת מבלי לוודא שאכן היה ביטוח תקף והתובע על הגשת תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, מבלי לבדוק עד תום את העובדות ומבלי שהשכיל למחוק את ההליך כאשר נוכח שאין לו יסוד.
התאונה השלישית (15/12/06) – נפילה עקב מפגע במדרכה
בנוגע לתאונה זו טוען התובע, כי נפל לאחר שנתקל במפגע במדרכה בשטחה של הנתבעת-2. הנתבעת-2, כופרת בקיומו של מפגע כמו גם באחריותה.

הראיות שנשמעו ועדויות הצדדים
בכתב התביעה, טען התובע שהתאונה השלישית התרחשה שעה שהיה בדרכו למונית על מנת להתחיל יום עבודה. התובע הלך ברחוב מ"ג ברמת גן בסמוך לבית 9 כאשר נתקל במרצפות בולטות, מעד ונפל ונגרמה לו פגיעה קשה. התובע חזר על הדברים בתצהירו.
התובע צרף לתצהיר תמונות של המפגע ממנו לכאורה נפגע. בתמונות נראה בו ר ביוב שבולט מעל פני המדרכה בצורה ניכרת באופן שעשוי להוות מפגע, כאשר המרצפות בסמוך לבור משובשות.
מן המסמכים הרפואיים עלה שהתובע הגיע לאחר יומיים לקופת החולים, וקיבל תעודה ראשונה לנפגע בעבודה, במסגרתה נרשם, כי נפל לפני יומיים ונחבל בכתף שמאל. בהמשך תועד שסובל מכאבים בשתי הכתפיים כתוצאה מנפילה בדרך.
התאונה הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה והתובע קיבל דמי פגיעה ותגמולי נכות זמנית, אף כי בסופו של דבר קבע המוסד לביטוח לאומי, ש לא נותרה לתובע נכות כתוצאה מן התאונה.
בתביעה לדמי פגיעה שנחתמה בתאריך 30/8/07, תאר התובע: "הלכתי ברגל מהבית שלי לכיוון המונית, היו בלטות בולטות במדרכה, נתקלתי בבלטה ועפתי 5-6 מטר קדימה, קיבלתי מכה חזקה בכתף שמאל וכתף ימין" (ת/1).
בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה שמולאה באותו יום תאר התובע: "בתאריך הנ"ל בדרכי לעבודה (למקום שהחנתי את הרכב) נתקלתי בבלטות בולטות על המדרכה ועפתי כמה מטר קדימה ונפלתי על הפנים. את עיקר המכה ספגתי בשתי הכתפיים" בתיאור מצבו הרפואי הוסיף התובע שהוא סובל "מכאבים חזקים מאוד בשתי הכתפיים" ולפי המלצת הרופאים עליו לעבור ניתוח. לשאלה האם סבל מכאבים דומים בעבר, השיב בחיוב וציין את תאונת הנפילה מסולם, כאשר עבד בשירות הנתבעת-1.
הנתבעת-2, הגישה מטעמה תצהיר של מר בארי כנפו, מי שמשמש בתפקיד עוזר למנהלת אגף חזות העיד ובמסגרת תפקידו מטפל בבדיקת מפגעים ותלונות לגבי מפגעים ברחבי העיר.
העד ציין, כי המוקד העירוני מקבל דיווחים על תקלות ומפגעים בשטח העירוני ובהתאם הנושא מטופל וכי העיריה מעסיקה בנוסף סיירים או פקחים. העד פרט, כי בדק במוקד העירוני ולא מצא כל דיווח המתייחס לתאריך האירוע או בסמוך לו בנוגע למפגע של מרצפות בולטות. לדבריו, נודע לעירייה על התאונה רק לאחר קבלת כתב התביעה בשנת 2011.
התובע נשאל בעדותו כיצד ארעה התאונה, והשיב כי היה בדרכו למקום חניית המונית, לא שם לב נתקל במדרכה או במכסה של ביוב, עף חמש מטר קדימה כמו טיל על הפנים. לדבריו: "ברגע שנתקלתי במרצפה, עפתי קדימה. עפתי על חזית הגוף, הפנים לא נפ געו, ונבלמתי עם הידיים. אולי הבלימה הייתה בצד אחד יותר מהשני. היו שם עוברי אורח שעברו ועזרו לי לקום" (פרוטוקול מתאריך 18/5/16, עמ' 21 שורות 10-7).
התובע התבקש לאשר כי נפגע רק בכתף שמאל והשיב שזה מה שסיפר קודם, הם שואלים איפוא כואב לו יותר, והוא אמר צד שמאל וזה מה שנכתב. התובע נשאל מדוע פנה רק לאחר כ- 8 חודשים למוסד לביטוח לאומי והשיב, כי בגלל הכאבים שגברו. לדבריו היה עצמאי ומשך את הפניה למוסד לביטוח לאומי.
התובע השיב, כי לאחר הנפילה לא פנה לעירייה. התובע נשאל אם מישהו ראה אותו והשיב כי לא מישהו ספציפי, עזרו לו לקום מהרצפה עד שהתאושש.
התובע השיב שאת התמונות צילמה הבת שלו לאחר שפנה לעורך הדין בשנת 2009 והסביר כי הלך עם הבת שלו למקום והיא צילמה את התמונות שכן לא היה לו סמארט-פון . וכאשר התבקש להשיב איך ניתן לדעת שזה המקום שנפל, השיב, כי רואים שזה לא תוקן הוא יודע איפוא נפל ואיפוא נפגע. לדבריו לא שם לב ונתקל במכסה הביוב.
העד מטעם הנתבעת, מר כנפו אישר כי יש לעירייה פלטי מחשב המציינים את מיקום המפגע ומתי תוקן. העד השיב שכאשר יצא למקום ראה ביובים, הבדלי גובה בין ריצוף לריצוף. לדבריו, מצב התמונות של התובע זהה למצב שהוא ראה במקום ולא מדובר במפגע.
כאשר הוצגה לעד התמונה שהוגשה לבית המשפט השיב כי " על פניו התמונה מפגע, אבל צריך לבדוק מה הגובה של ההבדלים במקום. היום זה באחריות לא שלנו, של מי בת ים " (שם, עמ' 36 שורות 16-17). העד השיב בחקירה חוזרת, שאם היה רואה דיווח מפגע והיה חושב שזה כן מפגע היה מעביר כיום לתאגיד.
בסיכומיו טוען התובע שעל הנתבעת מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית וכי מדרכה פתוחה לשימוש הציבור וניתן לצפות שתהא בטוחה, ישרה, ללא מרצפות שבורות ו/או שקועות, ללא הפרשי גבהים ומבלי שיפערו בה בורות. לדבריו, העד מטעם הנתבעת הודה שמדובר במפגע שלא תוקן, ומשכך האחריות מוטלת על הנתבעת.
בסיכומיה מדגישה הנתבעת שהנטל על התובע וכי כתב התביעה הוגש באיחור רב, שנים לאחר התאונה, דבר שאין לפקוד לחובת הנתבעת. הנתבעת טוענת שבכתב התביעה ובתצהירו טען התובע להתקלות במרצפת בולטת ואילו בעדותו דיבר על מכסה ביוב. לטענת הנתבעת, אין המדובר בדברים זהים, מכסה ביוב הוא לא מרצפות ומרצפות אינן מכסה ביוב. מכסה ביוב בולט הוא עניין שבאחריות תאגידי המים.
לטענת הנתבעת-3 המדובר בשינוי חזית מהותי שדי בו כדי להביא לדחיית התביעה.
הנתבעת מדגישה שעדותו של התובע היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין וכי אין לה תימוכין. הנתבעת מוסיפה עוד שהתובע לא הביא לעדות את בתו שצלמה את התמונות ומהלך זה צריך לפעול כנגדו. כן מדגישה הנתבעת שהתובע טען לפגיעה ביד שמאל, כי המוסד לביטוח לאומי לא קבע לתובע נכות ובכלל במוסד לביטוח לאומי לא טען התובע שנפל כתוצאה ממפגע. הנתבעת מבקשת ללמוד על חוסר מהימנות התובע בכך שהרוויח ב"שחור" בעת שעבד אצל הנתבעת -1.
לחלופין טוענת הנתבעת כי לא קמה לה אחריות וככל שקמה אחריות כזו, לתובע אשם תורם ניכר.
תאונה שלישית – דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדויות התובע, עיינתי בתמונות שצורפו ובראיות הנוספות, באתי לידי מסקנה, כי עדותו של התובע מהימנה, נתמכת על ידי המסמכים הרפואיים המלמדים על נפילה בדרכו למוניתו, כמו גם על מסמכי המוסד לביטוח לאומי שם דיווח התובע על נפילה כתוצאה ממפגע, וזאת בזמן אמת סמוך לתאונה.
אמנם התמונות צולמו באיחור מספר שנים לאחר התאונה ואולם התובע ציין שהמקום לא תוקן, דבר שנתמך בכך שהנתבעת-1, לא הצביעה על כך שהמקום שונה או תוקן מאז התאונה.
עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין בנוגע לתאונה זו, אך בשים לב שהעדות נתמכת בגרסה בזמן אמת שנמסרה למוסד לביטוח לאומי, בתמונות שצולמו ובכך שהמקום לא תוקן ולא שונה לפני התאונה או לאחריה, קיימים טעמים משכנעים לקבוע שיש לקבל את עדותו ולקבוע שהתאונה ארעה לאחר שהתובע נתקל במפגע במדרכה.
הנתבעת טענה, כי בתו של התובע שצלמה את התמונות לא הובאה לעדות ואולם התובע הסביר, כי הלך עם בתו למקום והיא צילמה את התמונות בהתאם להוראתו, מאחר שלו לא היה פלאפון חכם. בנסיבות אלה, אין כל חשיבות לשאלה מי לחץ על כפתור הצילום. התמונות צולמו בנוכחות התובע לאחר שהצביע לבת על המפגע.
אכן התובע טען בעדותו למרצפות בולטות והצילום מצביע על פתח ביוב בולט ואולם ניתן לראות שורת מרצפות לקויות ומשובשות עד לפתח הביוב, ובהחלט ניתן להתרשם שהמדובר במפגע. העובדה שהתובע הגדיר את המקום כולו כמרצפות בולטות ולא התמקד במכסה הביוב מתיישב עם מתווה השטח ואינו בגדר סתירה המצדיקה לדחות את הגרסה.
כמפורט לעיל, אפילו העד מטעם הנתבעת התרשם, כי יכול ומדובר במפגע.
כפי שנפסק לא פעם, על העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו, למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26/9/89) (להלן: " עניין שטרנברג")). לצורך הדיון כאן ובהתאם לפסיקה מבוססת היטב, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה העירייה צריכה לצפות שקיומן של מדרכות משובשות ופתח ביוב בולט עשויים להוות מפגע ולגרום לנפילת אנשים.
הנתבעת טענה, כי סוגיית תקינות פתח ביוב שייכת לתאגיד המים מי-בת ים, אך כפי שהעיד העד מטעם העירייה עצמה, באותה תקופה הדבר היה באחריות העירייה ומכל מקום העירייה לא הוכיחה כי בתקופת התאונה היה קיים התאגיד בעיר. עיון ברשומות מעלה שמי בת-ים הוקמה רק בתאריך 1/7/09, דהיינו לאחר התאונה.
אכן כפי שנטען, העירייה לא יכולה למנוע מיגור מפגעים בכל אחד משטחי העיר בכל עת ועת , אך כאשר הוכח שקיים במקום מפגע בולט מספר שנים באותו מקום ממש וכאשר העד מטעם העירייה לא תמך את תצהירו במסמכים כלשהם המצביעים על טיפול באזור, על ביקורת שנעשתה במקום, על כך שלא היו תלונות, או שהיו תלונות כאלה וטופלו ועל כך שנעשתה פעולה כלשהי על מנת למגר את המפגע, קשה לקבל את גרסת העירייה בבחינת "כזה ראה וקדש" ולקבוע כי נהגה בסבירות . הטענה הכללית שקיימים סיירים, אין בה די והיה על העירייה להתייחס לטענה הספציפית של התובע בנוגע לקיום מפגע באזור התאונה ולפעולותיה הקונקרטיות במקום במהלך השנים שחלפו בין קודם לתאונה ובין לאחריה.
בנסיבות שהובררו וכאשר הנטל המוטל על התובע נבחן באמת מידה של מאזן הסתברויות, אני סבורה שעלה בידי התובע להוכיח את עצם התרחשות התאונה ואחריות הנתבעת לה.
אשם תורם – האמנם?
הנתבעת-3 טוענת שהתובע אמור היה לשים לב לאופן צעידתו ודר ך הליכתו, במיוחד כך כאשר המדובר בתאונה שארעה באור-יום, וניתן היה להבחין במפגע.
התובע טוען שאין להשית עליו כל אשם תו רם, שכן העירייה לא טרחה לתקן עד היום את המפגע.
בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).
בענייננו, האירוע ארע באור יום, בסביבה מוכרת יחסית לתובע, וניתן להניח שאין זו הפעם הראשונה שהתובע פוסע בדרך זו. התובע לא הבחין במפגע ונפל. אף שנכון לקבוע שאדם אינו אמור ללכת כשעיניו בקרקע, אין גם לקבוע שעליו ללכת כסומא באפילה, על התובע היה לשים לב לדרכו וניכר מהתמונות שיכל לעקוף בקלות את המפגע. לא ניתן לצפות שמדרכות של עיר תהיינה כפלס ויש לצפות קיומם של מפגעים.
בנסיבות אלה, הוגן להשית על התובע אשם תורם בשיעור מתון בהתחשב במכלול הנסיבות. ב נסיבות שהוברר אני קובעת, כי אשמו התורם של התובע עומד על 20%.
התאונה הרביעית (23/9/09) – תאונת דרכים
התאונה הרביעית הינה תאונת דרכים. בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי עת נהג ברכב שבוטח על ידי הנתבעת-3, פגע בו צד ג' מאחור בעוצמה עת שעמד ברמזור אדום. לטענת התובע כתוצאה מהתאונה הרביעית סבל מכאבים בצוואר, בגב ובכתפיים ונזקק לטיפול רפואי ממושך.
התאונה הרביעית הייתה גם תאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי לאחר שדן בעניין קבע נכויות זמניות ולבסוף נכות צמיתה בשיעור של 0%, שכן סבר שמצבו של התובע נובע מן התאונות הקודמות. נכות זו הינה נכות על פי דין לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1985 (להלן: "חוק הפיצויים").
הנתבעת אינה חולקת על החבות והכיסוי הביטוחי ואולם טוענת שלא היה מקום להחזקתה כבת ערובה במהלך ניהול התיק, שעה שמדובר בתיק ללא נזקים ואין לפסוק לתובע דבר, אלא לכל היותר השלמה למעבר לדמי הפגיעה ששולמו במוסד לביטוח לאומי בסך 1,209 ₪. יחד עם זאת לטענת הנתבעת, עלות ייצוגה בתיק עלה עשרת מונים על הפיצוי המגיע לתובע ויש לפסוק לזכותה הוצאות.
משכך, ניתן לקבוע כי על הנתבעת-3, לפצות את התובע על נזקיו בתאונה הרביעית, בכפוף לטענותיה בעניין ההוצאות שיש לפסוק לזכותה. כל אלה ידונו בהמשך.
סיכום ביניים
מהאמור עד כאן ניתן לקבוע, כי התביעה בגין התאונו ת הראשונה, השלישית והרביעית דינה להתקבל. דינה של התביעה בגין התאונה השנייה להדחות .
עתה יש לדון בשיעור הנזק או ההוצאות שיש לפסוק לחובת התובע, ואולם קודם יש לדון במצבו הרפואי והתפקודי לאחר התאונות.
מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונות
כזכור, הן בתאונה הראשונה והן בתאונה השלישית טען התובע לפגיעה בכתפיים. בנוגע לתאונה השנייה התביעה נדחתה ובתאונה השלישית קיימת נכות על פי דין. משכך, המחלוקת המרכזית בנוגע למצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונות הראשונה והשלישית הינה מה היו פגיעותיו בתאונות אלה ואיזה נכות נגרמה לו.
לאחר התאונה הראשונה, הגיע התובע לחדר המיון, שם דיווח כי נפל מסולם וצוין שקיימת רגישות בכתף שמאל ו קיימת בליטה באזור האקרומיון. כן צוין ללא רגישות על עצם הבריח. תועד קיומה של הגבלה בתנועות עקב כאבים. ונקבע כי לא קיים חסר נוירווסקולרי פריפרי. בחדר מיון בוצע צילום של כתף שמאל בלבד. התובע שוחרר בו ביום עם הנחיות למתלה למשך יומיים, תרופות נגד כאבים והמשך מעקב בקהילה.
צילום של כתף שמאל שנעשה סמוך לאחר מכן הדגים, גיד מעובה מעט, קרע חלקי עם הצטברות נוזל מדרגה 2.
בתאריך 26/8/04 הופנה התובע לטיפולי פיזיותרפיה.
צילום של כתף ימין שנעשה בתאריך 24/11/04 הדגים סטיה מדיאלית קלה של הגיד, חשד לקרע, לא הודגם נוזל תוך מפרקי. הומלץ על קורלציה קלינית והמשך בירור על ידי אמצעי הדמיה אחרים.
בתאריך 2/1/2005 הופנה התובע שוב לטיפולי פיזיותרפיה בעקבות תלונות על כאבים בכף שמאל והגבלה בתנועות עקב כאבים.
לאחר התאונה השלישית, הוצאה לתובע תעודה ראשונה לנפגע בעבודה בתאריך 15/2/2006. בתעודה זו צוין, כי "נפל לפני יומים ונחבל בכתף שמאל" הגבלה ניכרת בתנועות כתף שמאל. בצילום ללא סימנים של שבר, התובע הופנה לבדיקת אולטרסאונד.
בתאריך 18/12/2006 ביצע בתובע בדיקת אולטרסאונד בכתף שמאל, בבדיקה צוין כי ידוע על קרע מלפני שנתיים, וכי לא הודגם נזק חריף בגיד.
בתאריך 13/2/07 ביצע התובע בדיקת מיפוי עצמות, בה צוין כי הודגמה קליטה מוגברת באיזור עליון ולטרלי בכתף שמאל.
בתאריך 10/4/07 הופנה התובע לבדיקת יועץ כתפיים עקב כאבים בכתף ימין והגבלה בתנועות עקב כאבים. במסמך זה סומן שלא מדובר בתאונת עבודה ולא בתאונת דרכים.
תוצאות בדיקת אולטרסאונד לכתף ימין שנעשו בתאריך 4/7/07 הדגימו קרע חלקי עם התעבות של מעטפת הפרק מעליו, וצוין כי בבדיקה דינמית רושם לצביטה.
בבדיקת כירורג בתאריך 20/11/07 צוין "הנ"ל סובל מכאבים בשני כתפיים כתוצאה מנפילה בדרך לעבודה בתאריך 15/12/06, טופל ועבר בירור בשני כתפיים".
לאחר התאונה הרביעית (תאונת הדרכים בתאריך 23/9/09), הגיע התובע לחדר מיון והתלונן על פגיעה במנגנון אחורי ועל כאבים בכתף ימין וגב תחתון. צילום שנעשה לא הדגים שבר וצוין, כי הודגמו שינויים ניווניים.
בתאריך 12/10/09 הופנה התובע לאולטרסאונד כתפיים וצויין ללא רגישות בכתפיים, הגבלה בתנועות.
התובע נשלח בהמשך לטיפולי פיזיותרפיה ואף קיבל אישורי מחלה בגין תאונת הדרכים.
בתאריך 27/7/10 עבר התובע ניתוח לתיקון הקרע בכתף ימין.
בתאריך 30/11/10, בביקורת במחלקת כתף בבית החולים, צוין כי "כאבים בשתי הכתפיים יותר מימין בשנים האחרונות לדבריו לאחר אירוע נפילה מסולם בתאונת עבודה". החמרה לאחרונה לאחר תאונת דרכים. "כעת קושי הרמת היד מעל גובה הכתף קושי תפקודי".
בתאריך 12/12/10 עבר התובע ניתוח נוסף בכתף ימין . במהלך הניתוח נשלפו 3 עוגנים מהכתף ונצפה קרע מסיבי בגידי השרוול המסובב שאינו ניתן לתיקון ראשוני. הוסבר לתובע הצורך בניתוח נוסף. בהמשך עבר התובע ניתוח נוסף.
בכתב התביעה, טען התובע, כי בעקבות התאונה הראשונה נחבל בכתף שמאל; באשר לתאונה השלישית נטען שנחבל בכל גופו ובעיקר בכתפיים ובאשר לתאונה הרביעית טען לכאבים והגבלות בתנועות הצוואר, הגב והכתפיים.
מטעמו של התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר ממן שהיה גם הרופא שטיפל בתובע בבית החולים. המומחה תאר את התאונות מפיו של התובע, כאשר לגבי כל אחת מהתאונות, הראשונה, השלישית והרביעית נפגע התובע בשתי כתפיו וחש בכאב עז דו צדדי ותאר מצב הולך ומחמיר אחרי כל אחד מהאירועים. המומחה הוסיף ש התובע נמנע מלעבור טיפול ניתוחי במשך תקופה ממושכת משיקולים כלכליים, שכן חשש להישאר מחוסר עבודה לאחר הניתוח.
לאחר סקירה נרחבת של המסמכים הרפואיים, הטיפולים שעבר התובע ותוצאות ההדמיות, קבע המומחה, כי תיקון הגידים בכתף הימנית נכשל וכעת התובע במצב בלתי הפיך עם נכות משמעותית ומיועד לניתוח שנועד להורדת כאב ושיאפשר תפקוד מסוים בלבד. בנוגע לכתף השמאלית ציין המומחה, כי היא טרם נותחה ונמצא במצב תפקודי ירוד וכואב.
המומחה העריך את נכותו של התובע כדלקמן –
30% נכות כתף ימין עקב פציעת שרירי הכתף בצורה קשה ביד דומיננטית.
25% נכות צמיתה בגין הגבלת תנועות בפרק ע"י הגבלה ניכרת בסיבוב כלפי חוץ או פנימה
סה"כ 30% נכות חופפת.
לכתף שמאל – 10% נכות צמיתה בגין פציעת שרירי הכתף ב צורה ניכרת ביד שאינה דומיננטית.
המומחה הוסיף כי אחוזי הנכות יחושבו באופן מצטבר בשל כך שהמדובר בפגיעה באיבר זוגי.
משכך לתובע 40% נכות. המומחה לא התייחס לשאלה לאיזה מן התאונות יש לשייך את אחוזי הנכות.
הנתבעת-1, בחרה שלא להגיש חוות דעת רפואית מטעמה ואלו הנתבעת-2, הגישה את חוות דעתו של ד"ר ביאליק, שבחן את מצבו של התובע, הגיע לממצאי בדיקות אח רות מאלה של מומחה התובע וקבע שלתובע לכל היותר 10% נכות בגין הפגיעה בכתף ימין, אותם אין לייחס לתאונה השלישית, שכן סבל משתי הכתפיים קודם לאותה תאונה.
בשים לב למצבו של התובע לאחר התאונות והמחלוקת בין מומחי הצדדים , מונה פרופ' מושיוב לצורך בדיקת התובע בנוגע לתאונות הראשונה והשלישית. כזכור בתאונה הרביעית קבע המוסד לביטוח לאומי כי מלבד נכויות זמניות לא נותרה לתובע נכות צמיתה ויש לייחס את מצבו לאירועים קודמים. קביעתו של המוסד לביטוח לאומי מהווה נכות על פי דין. התובע לא ביקש להביא ראיות לסתור ומשכך המומחה לא התבקש להתייחס לתאונה זו.
בפני המומחה תאר התובע שבתאונות הראשונה, השלישית והרביעית נפגע בשתי הכתפיים. המומחה סקר את תוצאות הבדיקות וציין שלאחר התאונה הראשונה הכאבים תועדו ברציפות עד יום 2/1/05, וכי מחלק מן המסמכים הרפואיים עולה שהחבלה נגרמה לשתי הכתפיים.
המומחה סקר את הטיפולים הרפואיים שקיבל התובע ושלושת הניתוחים שעבר, כאשר בתאריך 4/4/1 1 עבר התובע ניתוח בכתף ימין שכלל השתלת בלון. מאחר שלא נצפתה הטבה משמעותית הומלץ לתובע בהמשך על החלפת כתף שלמה.
בפני המומחה התלונן התובע על כאבים בכתף ימין בעיקר וגם בכתף שמאל וציין שהכאבים מלווים בהגבלת תנועות. התובע ציין שהוא מתקשה בפעולות יומיומיות, בעיקר בפעולות הקשורות בהרמת הזרועות, מתקשה להניח תפילין, מתקשה בנשיאת קערות בארוחה, נשיאת משקל בנהיגה. התובע ציין שהוא נמנע מפעילות פיזית ומתקשה בעבודתו כנהג מונית.
המומחה פרט בחוות הדעת, כי בבדיקתו נמצא דלדול שרירים בחגורת הכתפיים משני הצדדים וכן נצפית הגבלת תנועות בשתי הכתפיים. המומחה הוסיף שמודגמת רגישות סוב-אקרומיאלית בשתי הכתפיים סימן צביטה ומבחן ג'וב חיוביים באופן בולט יותר מימין ובמידה קלה משמאל. הכתפיים יציבות ומבחן אפריהנשן תקין.
המומחה סקר את תוצאות הבדיקות וקבע כי לאחר סדרת הניתוחים בכתף ימין לתובע כאבים, רגישות והגבלת תנועות. נכותו לצמיתות היא בגובה 20% לפי סעיף 42 (1) ד' II או לפי מצב ביניים בין סעיף 41 (1) (4) ב' וסעיף 41 (1) (4) ג' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: " תקנות המוסד לביטוח לאומי").
אשר לכתף שמאל קבע המומחה, כי לתובע קרע גדול של גיד הסופרה-ספינטוס משמאל עם סימנים אופייניים לפגיעה זו בבדיקה פיזיקלית. נכותו לצמיתות היא בגובה 10% לפי מחצית סעיף 42 (1) ד' I לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
על סמך החומר שלפניו התרשם המומחה שהתובע נפגע בתאונה הראשונה והשלישית בשתי הכתפיים. לפני תאונות אלה לא סבל מבעיות בכתפיים. למרות הקושי לדייק בדיעבד, קבע המומחה שסביר לקבוע שהנכויות בכתף ימין ובכתף שמאל מתחלקות באופן שווה בין שתי התאונות הללו.
הנתבעת-2 לא השלימה עם חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט וזימנה אותו לחקירה נגדית.
בחקירתו הוצגו לראשונה למומחה מסמכים המתעדים תאונת עבודה של התובע משנת 94, בה נפגע התובע בכתף ימין ומסמך נוסף משנת 2002, בו צוין בעיות בגב התחתון ופירוט לגבי כתף שמאל ושורש כף היד ואולם המומחה לא סבר שיש בהם כדי לשנות ממסקנותיו.
אשר למסמכים הרפואיים הנוגעים לתאונה הראשונה כאן, המומחה אישר, כי בתעודת חדר מיון לא מוזכרת פגיעה בכתף ימין ופעם ראשונה שמוזכרת כתף ימין זה 3.5 חודשים לאחר מכן מבלי שמוזכרת חבלה.
המומחה נשאל איך הוא מבדיל בין קרע בכתף שהוא ניווני לבין קרע שהוא תוצר של חבלה והשיב, כי אדם שלא מתלונן על בעיות בכתפיים הוא בריא, הקרע נראה אותו דבר, וההחלטה איך הוא נגרם מתבססת על אנמנזה. אם אדם משך שנים לא התלונן והייתה לו פציעה ולאחר מכן היו לו כאבים ברור שזה מהפציעה.
המומחה נשאל האם המצאות נוזל באולטרסאונד ישפיע על ההחלטה והשיב שבדיקת אולטרסאונד, היא בדיקה גרועה ביותר של הכתף. נוזל יכול להצביע על משהו כרוני או דימום. פרקטית לא היה מכריע לפי הבדיקה אם מדובר בחבלה אם לאו. המומחה ציין שהפעם הראשונה שיש התייחסות לכתף ימין היא בשנת 2004 ובשנת 2007 ד"ר ממן מתייחס לכך שהפגיעה בכתפיים זה כתוצאה מהתאונה, כך שיש רמזים לא חד משמעיים אבל רמזים לכך שאחרי התאונה הראשונה היה משהו בכתף ימין. המומחה הסכים שבמשך שנתיים לאחר התאונה התובע לא טען לקשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה בכתף ימין.
המומחה נשאל על מנגנון הנפילה, והשיב שהוא מעריך שהתובע בלם כך או אחרת. המומחה הסכים כי התאור של התובע פחות מתאים לפגיעה בכתף ימין ואולם המומחה הדגיש שמן החומר הרפואי עולה שהמצב של כתף ימין הפך לסימפטומטי בתאונה. המומחה הסביר ארוכות את הערכתו (עמ' 41 לפרוטוקול מתאריך 14/9/16, שורה 14 ואילך) :
"אם יש לי אוסטראופורוזיס ונגרמת לי תאונה שגורמת לשבר, אז השבר הוא בגלל התאונה. אם יש לו מצב א-סימפטומטי בכתף ימין והתאונה הופכת אותו לסימפטומטי, אז דברים אלה לא נגרמים בתאונה אלא הופכים לסימפטומטי בתאונה. ובמחלת השרוול המסובב זה משמעותי. אני לא אומר שבהכרח נגרם לו הקרע בתאונה עצמה, אבל מה שהופך את הכתפיים האלה לחולות זה התאונה. דבר ראשון שבדקתי זה אם יש נכות בכתף ימין וכתף שמאל, אז קבעתי את הנכות ואני יכול לקבוע זאת במידה רבה של דיוק. השאלה מאיפה באה הפגיעה? אתה שואל על כתף ימין, יש פה 4 אלמנטים משמעותיים, השאלה מה היה עד תאונה ראשונה, והתשובה היא שום דבר, ואחר כך מה היה אחרי התאונה הראשונה והשניה, ומה היה אחרי התאונה השניה. מבחינתי עד התאונה בשנת 2004 לא היו לו שום בעיות בכתפיים. אנו לא נותנים נכות על ממצא באולטרסאונד או אמ.אר.איי, אנו נותנים על קליניקה, עד אז הוא היה בריא לגמרי. ואז בתאונה ראשונה יש נתונים מסויימים על משהו בכתף ימין, ואני מתייחס גם למה שהוא מספר לי וגם למה שאמר במל"ל, והוא אומר שם כאב לי יותר בכתף השמאלית, אז מתייחסים יותר לכתף שמאלית, זה קורה תמיד כך. דבר שני, האבחנה שנרשמת חוזרת על עצמה, בעיקר בעידן המחשב. התובע מתייחס לחבלה בשתי הכתפיים הנפילה הראשונה. אחר כך מגיעה התאונה השניה, ויש יותר מסמכים, וגם שם כתף ימין לא הוזכרה לא בחדר מיון ולא בכמה מסמכים אחר כך ואחר כך ב- 11.2.07 כתב ד"ר שואב כאבים בכתף ימין שהחמירו, וב- 10.2.07 שוב נכתב, וד"ר ממן כתב לאחר מכן ב- 11.8.07 קרעים בשתי הכתפיים באולטרסאונד, וב- 20.11.07 – ציין ד"ר שואב כאבים בשתי הכתפיים. כלומר עד כאן הוא היה א-סימפטומטי ובריא לגמרי ויש רמזים אם כי קלושים, על חבלות בשתי הכתפיים. ענין של כתף ימין לא חד משמעי אבל יש רמזים ברורים לכך. בשנת 2009 התאונה היא בצליפת שוט, ואחר כך רמזים לכך שענין הכתף ימין ממשיך מלפני כן. הכי נכון לקבוע שיש פה תובע שהיה בן 52 אני חושב שנפצע בשתי הכתפיים מה שהפך אותן לסימפטומטיות, ומה שאמר רופאו שיש פה תהליך של החמרה מתאונה לתאונה. אני מרגיש ששתי תאונות אלה הוציאו לפועל את הנכות בכתפיים.
למסמכים משנת 94 ו- 2002, שני התיאורים האלה זה לא נכות בכתפיים, הוא לא היה נכה בכתף ימין אחרי 94 והוא כן נכה היום, נשאלת השאלה מתי זה התחיל. אני קבעתי שזה קרה בהדרגה בין שתי תאונות".
כאשר נשאל האם יכול להיות שהקרע לא נגרם בתאונה, המומחה הסכים כי המבנה של הקולגן בשרירים הם של אדם בן 50 אבל הוסיף כי לפי הנתונים היום שבגיל 50 וקצת הסיכוי לקרע אסימפטומטי הוא פחות מ- 15%.
אשר לתאונה הרביעית (תאונת הדרכים) , חזר המומחה והשיב , כי הערכתו היא שהצרה הייתה שם כבר קודם והומלץ לתובע על ניתוח כבר בשנת 2007, וזאת על אף התיעוד הרפואי לפיו לאחר התאונה הרביעית החמירו הכאבים. המומחה הדגיש שעשה מחקר על המסמכים לאחר התאונה השלישית והרושם שלו לגבי כתף ימין שהתאונה הזו לא הייתה גורם להחמרה. המומחה הדגיש שכבר בשנים 2006-2007 היה לתובע קרע גדול מאוד מפני שאחרת לא היה מדובר על זה שמעוניינים לנתח אותו "זה שהמצב שלו החמיר בבדיקות אולטרסאונד חוזרות לא עושה עלי רושם גדול. אני חושב שיש פה תהליך שהולך ומחמיר ואני נוטה לחשוב שבצליפת שוט זה לא קורה. אבל זה הרי ניחוש בדיעבד". (שם, עמ' 44 שורות 5-3) והמומחה הוסיף: "אני לא יכול לקבוע חד משמעית לגבי התאונה השלישית אם תרמה או לא. אני מסכים שיש פה רמזים מסויימים לכך שהתאונה כן גרמה להחמרה בכתף ימין. גם אם חבלת הצליפת שוט תרמה, התרומה היא קטנה ואני לא יכול לומר כמה" (שם, שורות 10-8). בהמשך הוסיף המומחה כי יכול שהתאונה הרביעית כן תרמה בניגוד למה שחשב קו דם לכן וכאשר התבקש לכמת, ציין שיכול ומדובר ברבע מכל אחת מן התאונות יחד עם זאת המומחה חזר והדגיש: "אני חוזר על זה, שמבחינת סבירות לטעמי התאונה השלישית לא תרמה. מבחינת המומחיות שלי אני חושב שאין תרומה לתאונה הזו אך לא יכול לשלול תרומה מסויימת" (שם, עמ' 46 שורות 5-3).
המומחה הסכים שקבעו לתובע ניתוח שבועיים וחצי לפני התאונה הרביעית וזה אחד הדברים שמחזקים שתאונה זו לא גרמה את הבעיה, מדובר בכתף שהולכת ומחמירה עם הזמן. המומחה הדגיש שאינו יכול להגיד במדויק ואולם הוסיף "אני חושב שלאחר הדיון אני יכול לומר שכנראה 2.5% תרומה של התאונה. לפני כן חשבתי שלא. חשבתי שיש פה הח מרה מסוימת בכתף ושהיא לא קשורה לזה שהיתה תאונה במנגנון של צליפת שוט. הארוע השלישי מ 2009 יש לה תרומה מסוימת". (שם, עמ' 47 שורות 3-1).
לטענת הנתבעת-1, אין לקבל את עדותו של המומחה מטעם בית המשפט, שהתקשה להודות בטעותו שלא לייחס נכות לתאונה הרביעית. הנתבעת-1 מוסיפה עוד שהמומחה אישר שלא בהכרח נגרם הקרע בתאונה ומשכך, לטעמה לא היה מקום לקבוע נכות כלשהי. לטענת הנתבעת-1, התובע עצמו אישר שהכאבים החמירו אחרי התאונה הרביעית, עד כדי כך שהתובע הגיע למצב שאינו יכול להרים את היד מעל גובה הכתף ושהתובע עבר שלושה ניתוחים, ומשכך היה צריך לייחס לתאונה זו את מירב הנכות. לטענת הנתבעת, יש ליישם על המקרה את ההלכה שנקבעה בע"א 248/86 עזבון המנוחה לילי חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח (18/3/91) (להלן: " הלכת חננשוילי") ולקבוע שכאשר קיימות שתי פגיעות בנות-חבות, בנסיבות בהן מצב הדברים הוא שהנזק בגין הפגיעה הראשונה חדל להתקיים, אזי יש לחייב את המזיק השני לפצותו גם בגין אבדן התביעה נגד המזיק הראשון. לטענת הנתבעת, יישום נכון של הלכת חננשווילי מביא לכך שרק הנתבעת-3 אמורה לשאת בתוצאות התאונה.
הנתבעת 2 טוענת שאין לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי, לטענתה התיעוד הרפואי ומסמכי המוסד לביטוח לאומי בנוגע לתאונה השלישית מלמדים שהתובע נפגע בתאונה זו בכתפו השמאלית בלבד. כך עולה מהתעודה הראשונה לנפגע בעבודה. הנתבעת מפנה עוד לקביעת הועדה לביטוח לאומי, לפיה מאחר וחלפו כחודשיים עד לרישום בנוגע לכאבי כתף ימין, ולנוכח העדר קליטת יתר בכתף ימין במיפוי העצמות, אין קשר ישיר בין כאבי הכתף לחבלה בתאונה.
לטענת הנתבעת, החלוקה שעשה המומחה, היא חלוקה שרירותית ואינה לוקחת בחשבון מספר עובדות וביניהן, העדר אזכור לפגיעה בכתף ימין לאחר התאונה, ממצאי מיפוי העצמות, קביעת הועדה הרפואית בביטוח הלאומי, הדברים שמסר התובע בביטוח הלאומי, כמו גם שלל טיפולים רפואיים שעבר התובע טרם התאונה השלישית. הנתבעת טוענת שמהרישומים עולה שהתובע היה סימפטומטי מאוד בשתי כתפיו עובר תאונה השלישית וכי הדברים שמסר המומחה שעד לשנת 2007 היה בריא לגמרי אינם נכונים עובדתית.
הנתבעת מוסיפה שהנכות שנתן המומחה היא גם בעבור קרע בגיד וגם בעבור הגבלה בתנועות ומדובר בכפל נכויות שלא ניתן לערכו, מה גם שהמומחה מתעלם מגודל הקרע.
הנתבעת מפנה לדבריו של התובע שכבר לאחר התאונה הראשונה הומלץ לו על ניתוח וכי כבר ב- 1994, טען שנפגע בכל הגוף לרבות בכתף ימין.
הנתבעת מפנה עוד לתוצאות בדיקת המומחה מטעמה שם תועד התובע שמי שמרים את ידיו מעל גובה השכם, דבר שיש בו כדי לשלול את הנכות.
עוד מפנה הנתבעת למסמכים הסמוכים לניתוח בשנת 2010, שם צוין שהכאבים החלו לאחר הנפילה מסולם.
מכל האמור מבקשת הנתבעת להסיק שהנכות הרפואית שממנה סובל התובע בעקבות התאונה השלישית היא מזערית אם בכלל.
כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).
בענייננו, כל אחת מן הנתבעות מנסה להפנות את הנכות שנגרמה לתאונות האחרות שעבר התובע, ומנסה לקעקע את חוות דעתו ומסקנותיו של המומחה.
אקדים ואציין, כי התרשמתי לטובה ממומחיותו ומקצועיותו של המומחה והנ יסיונות לקעקע מומחיות זו לא צלחו. כפי שניכר מחוות הדעת כמו גם מעדות המומחה, המומחה הגיע למסקנותיו לאחר ניתוח החומר הרפואי ומצבו של התובע לאחר כל אחת מן התאונות. המומחה בחן את החומר הרפואי בקפידה והגיע למסקנות על סמך מכלול הנתונים שהיו לפניו.
החומר הרפואי מלמד באופן חד משמעי שאף שהיו לתובע תאונות קודם לארבעת התאונות בתיק זה, והגם שלאחר אחת מתאונות אלה התלונן על כאב בכתף ימין, לא היה כל רצף טיפולי לאחר התאונות, לא היו תלונות חוזרות ונשנות וכפי שקבע המומחה טרם התאונה הראשונה מצבו של התובע היה א-סימפטומטי ומכאן שאין לייחס דבר לעברו.
מן החומר הרפואי עולה עוד, שפגיעתו של התובע בתאונה הראשונה הייתה משמעותית ופתחה רצף של תלונות ראשית על כאבים בכתף שמאל ולאחר מכן גם על כאבים בכתף ימין. בין התאונה הראשונה לבין התאונה השלישית, ישנו רצף טיפולי ברור בשתי הכתפיים, דבר שלא היה קודם לתאונה זו. הגם שהתובע ייחס תחילה רק פגיעה בכתף שמאל לתאונה זו החומר הרפואי מלמד חד משמעית על פגיעה וטיפול בשתי הכתפיים, כך התרשם ד"ר ממן שטיפל בתובע וכך התרשם גם המומחה מטעם בית המשפט. יצויין, כי הנתבעת-1, לא טרחה להביא חוות דעת מטעמה, ולא העמידה כל תיאוריה רפואית נוגדת לדעתו של פרופ' מושיוב.
אכן התובע טען בכתב התביעה, כי כתף שמאל נפגעה בתאונה הראשונה ואולם חוות הדעת מטעמו שצורפה ללא כל התנגדות של מי מן הנתבעות בשלב מאוחר יותר, הבהירה שבשלוש התאונות הראשונה, השניה והשלישית נפגע התובע בשתי כתפיו. אמנם המומחה לא עשה את החלוקה של הנכות בין התאונות ואולם, ברי שמהעת שהוגשה חוות הדעת, ידעו הנתבעות על טענת התובע כי גם את הפגיעה בכתף הימנית יש לייחס לתאונות ולא בכדי הגישה הנתבעת-2 חוות דעת מטעמה שמנסה להתמודד עם טענה זו. בנסיבות אלה, ושעה שתובע אינו מומחה רפואי, לא ניתן לייחס לגרסה בכתב התביעה משמעות מכרעת ולחסום את התובע מהעלאת הטענה שנפגע בכתפו הימנית גם בתאונה הראשונה. ואין אלא להפנות לדברים לעיל בנוגע לפרק הנוגע להרחבת חזית.
ההתלבטות של פרופ' מושיוב, איזה נכות לייחס לאיזו מן התאונות, אינה מצביעה על חוסר מקצועיות כטענת הנתבעת-1, נהפוך הוא, מדובר במומחה שקול ומקצועי, שמנסה לתת הערכה רצינית המבוססת על הנסיבות ועל החומר הרפואי שנים לאחר שהתאונות ארעו. העובדה שתלונותיו של התובע בנוגע לכתף הימנית נמסרו באיחור, מתיישבת עם פגיעה בד בבד בכתף השמאלית והאפלת הכאב של הכתף השמאלית על הכתף הימנית .
החומר הרפואי מעלה שהפגיעה בשתי הכתפיים, הוחמרה בתאונה השלישית. התובע העיד שנתקל במדרכה נפל קדימה ובלם באמצעות ידיו. מדובר במנגנון תאונה המתיישב באופן חד משמעי עם פגיעה בכתפיים וההחמרה במצבו של התובע עד כדי ביצוע ניתוחים מתיישב עם מסקנה זו.
החומר הרפואי מעלה עוד, כי חלקה של התאונה הרביעית היה זעום אם בכלל. אמנם אחרי תאונה זו ביצע התובע טיפול ניתוחי בכתף הימנית ואולם עובדתית מתוך החומר הרפואי עולה שההמלצה באה עוד קודם לתאונה זו, כבר לאחר התאונה הראשונה וביתר שאת לאחר התאונה השלישית.
הנתבעות מנסות להבנות מהחלטתו של התובע לדחות את הטיפול הניתוחי, החלטה מתוך חשש לפגיעה בפרנסתו ואולם לא ניתן לפקוד זאת כנגדו. מתוך הטיפולים הרפואיים לאחר כל אחת מן התאונות הראשונה והשלישית ניתן להתרשם בבירור מחומרת מצבו של התובע. מצב שהחמיר בצורה ממשית לאחר התאונה השלישית. הנתבעת-2, ציטטה בסיכומיה ואף צרפה את המסמכים הרלוונטיים בנוגע לטיפולים הרפואיים שקיבל התובע לאחר התאונה הראשונה, עיון במסמכים מלמד שהתובע קיבל טיפולים רציפים בשנת 2004 ועד ינואר 2005, ואולם לאחר מכן הטיפולים נפסקו והתחדשו רק לאחר התאונה השלישית (15/12/06), דהיינו לאחר כשנתיים !!. בנסיבות אלה לא ניתן להמעיט מחומרת הפגיעה שארעה בתאונה השלישית.
טענת הנתבעת-1, לתחולת הלכת חננשווילי אין בה דבר וחצי דבר. אין המדובר במקרה דנן בתאונה נוספת שתוצאותיה חמורות אלפי מונים עד שהאפילו על תוצאות התאונה הראשונה. מדובר בשתי תאונות שתוצאותיהן פחות או יותר זהות שגרמו לנכות זהה לתובע, כאשר התאונה השלישית החמירה את התוצאות החמורות כשלעצמן של התאונה הראשונה.
אשר לחלקה של התאונה הרביעית, ברי כי המומחה התלבט במהלך החקירה הנגדית האם לייחס לה חלק מאחוזי הנכות ולבסוף גיבש דעה שניתן לייחס לה כרבע מן הפגיעה בכתף הימנית בשים לב לתלונות התובע על החמרה לאחר תאונה זו. יצויין, כי המומחה מטעם התובע עצמו ייחס את הפגיעה בכתפיים לכל אחת משלוש התאונות, הראשונה, השניה והשלישית.
בנסיבות אלה, מחמת הספק, וכאשר זו הייתה טענת התובע בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמו, ניתן לקבוע כי יכול והתאונה הרביעית החמירה במידה מסויימת את מצב הכתף הימנית. יוער, כי המומחה מטעם בית המשפט לא נשאל ולא ייחס בעדותו חלק מן הנכות בכתף השמאלית לתאונה הרביעית.
באשר לחלוקת הנכויות בין התאונות הראשונה והשלישית, איני רואה להתערב בחוות דעת המומחה, כי להערכתו המקצועית החלוקה היא שווה.
יצויין, כי הנתבעת-2, נמנעה מלעמת את המומחה עם מלוא הטענות שהעלתה בסיכומים, כך המומחה לא נשאל דבר וחצי דבר על משמעות תוצאות מיפוי העצמות ועל רצף הטיפולים שקיבל התובע לאחר התאונה הראשונה ומשמעותם לגבי שיעור הנכות .
כמו כן, איני מוצאת כל הצדקה להעדיף את חוות הדעת של מומחה הנתבעת-2, ד"ר ביאליק על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. חוות הדעת אינה מתיישבת עם מצבו של התובע. המצב החולני של כל אחת מן הכתפיים ניכר היטב במסמכים הרפואיים. התעלמות ממצב זה, בחוות דעתו של ד"ר ביאליק, ייחוס רק 10% נכות לכתף הימנית, כאשר לתובע הומלץ על החלפת כתף בשל חולניותה, התעלמות ממצבה החולני של הכתף השמאלית וקביעה , כי לא קיימת כל נכות בכתף זו, אינם מתיישבים עם החומר הרפואי, הממצאים בבדיקות ההדמיה והגבלת התנועות מהם סובל התובע, לרבות הממצא של דלדול שרירים בשתי הכתפיים. התמונות שצילם המומחה אינן משכנעות. המומחה מטעם בית המשפט הסביר, כי במצב הכתפיים של התובע הוא יכול להעמיד את הכתף במצב בו צולם ואולם היד חסרת כוח ולא תעמוד ובלשונו של המומחה: "בחוו"ד ד"ר ביאליק הוא מתייחס לתנועות אקטיביות ופסיביות. עקרונית כאשר יש פגיעה בשרוול המסובב אין בעיה של תנועות, זה יכול להיות כרוך בכאבים, יכול להיות שהוא לא יוכל להחזיק את היד למעלה והיא תפול לו. הם עשו בדיקה של תנועות פסיביות אבל זה יוצא בסדר, אבל זה לא אומר שאין נכות. אם אבדוק אותו עכשיו אוכל להגיע אותו לטווחים לא רעים, אבל הוא לא מתפקד. קרוב לוודאי זה שהרופא עזר לו להרים את הידיים וזה הענין. טווח התנועה של הכתף לא רלבנטי. בסופו של דבר מה שיוצא זה שהבדיקה הכי מדוייקת היא אמ.אר.איי והיכולת התפקודית של הכתף, והשילוב ביניהם" (שם, עמ' 44, שורות 29-32).
הנתבעת-2, טענה כי פרופ' מושיוב העניק נכות כפו לה על הקרע בגיד ועל הגבלת התנועות ואולם עיון בחוות הדעת מלמד, שהמומחה מציע שני סעיפים לקביעת הנכות ובפירוש אומר שזה או האחד או השני, אין כל נכות כפולה.
אחר כל האמור לעיל, אני קובעת כי ב תאונות הראשונה והשלישית נגרמה לתובע נכות רפואית בשיעור של 15% בכתף הימנית ו- 10% בכתף השמאלית. סה"כ נכות משוקללת של 23.5% - 11.75% אחוז בגין כל אחת מן התאונות.
יוער, כי המומחה מטעם התובע טען כי יש לצרף את הנכויות ולא לשקלל כיוון שמדובר באיבר זוגי, ואולם כפי שנקבע בפסיקה, לא למקרים מעין אלו מכוונת התקנה (ראו לדוגמא: תא ( י-ם) 25671-01-12 י. נ נ' ניד'אם אבו חיט (28/12/16) פיסקה 7 לפסק הדין).
אשר לתאונה הרביעית (תאונת הדרכים) , הנכות בתאונה זו היא נכות על פי דין ומשלא התבקשה ולא ניתנה הרשות להבאת לסתור, הרי שלצרכי הליך זה המדובר בתאונה ללא נכות.
הפגיעה התפקודית
התובע טוען, כי פגיעתו התפקודית בעקבות התאונות, הינה משמעותית ומגיעה כדי 40% , וכי לנכותו השפעה תפקודית ממשית.
הנתבעות טוענות, כי לתובע שלל מחלות אחרות, הוא סובל מסכרת, עבר צנתור ועוד כהנה וכהנה וכי לתאונות השפעה שולית אם בכלל.
במסגרת עדותו התבקש המומחה מטעם בית המשפט להתייחס להשפעה התפקודית של המצב הרפואי, המומחה הסביר (שם, עמ' 44 שורות 22-16) –
"מה המשמעויות של קרע בכתף ימין מבחינת תפקוד הכתף?
ת. השרוול המסובב תופס את הכתף. ברגע שאין לך אחיזה טובה של ראש ההומרוס, אז כל דבר שתעשה גם אם היד תגיע גבוה היא לא תחזיק הרבה זמן מעמד, היא תרד, כי היא חלשה. או כשאתה עושה פעולה הדורשת פעולת כתף, האחיזה אינה טובה. לכן זו נכות המתבססת על שרוול הכתף. פה מתייחסים לקרע עצמו.
ש. אם יש למישהו קרע, יש בעיה לעשות לא מעט תנועות, סיבוביות, הרמה, ?
ת. לא כל כך. בקרע של השרוול המסובב אין הגבלה במפרק עצמו, המפרק חלק, והוא יכול להגיע לטווחים לא רעים. לבן אדם עם שיתוק אין בעיה בטווחים, יש לו בעיה במנוע".
בהמשך נשאל המומחה אם התובע יכול לנהוג והסביר כי אם צריך לסובב את ההגה חזק, זה יכאב לו.
התובע עצמו תאר למומחה את מגבלותיו, בעבודתו כנהג מונית שנדרש לעיתים להרים משאות ובכלל בחיי היום-יום בהרמת משאות ובעבודתו.
הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
במקרה דנן, קשה להמעיט ממשמעותה התפקודית של הנכות שנגרמה לתובע. מן המסמכים הרפואיים ניכר שהתובע סובל כאבים רבים, מגבלות, דלדול שרירים והגבלות עד שהומלץ לו על ניתוחים בשתי הכתפיים. התובע טיפל קודם בכתף הימנית, אך הניתוח לא צלח ולא השיג את המטרה. הטיפול הבא המוצע לתובע הוא החלפת כתף. במקביל מוצע לתובע ניתוח בכתף השמאלית.
התובע עבד קודם לתאונה הראשונה בעבודה שלפחות בחלקה היא עבודת כפיים, גם עבודתו כנהג מונית דורשת שימוש תדיר בידיים, הן בנהיגה והן בהרמת משאות ותחזוקת המונית. לאחר התאונה השניה פוטר התובע וכפי שעלה מתצהירו ועדותו ניסה לפתוח קיוסק, הדבר לא צלח והתובע החל לעבוד כנהג מונית. בעבודתו כנהג מונית מרוויח התובע שכר נמוך הרבה יותר מזה שהרוויח עת עבד כאיש תחזוקה.
בנסיבות שפורטו, שעה שמדובר בנכות אורתופדית שעיקרה ביד הימנית הדומיננטית, הוגן לקבוע כי הנכות הרפואית מהווה גם את הנכות התפקודית ומשכך נכותו של התובע בגין התאונה הראשונה והשלישית עומדת על 12% נכות (בעיגול) כל אחת . זאת בשים לב למגבלות מהן סובל התובע כפי שהוא מתאר וכפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בשים לב לגילו של התובע, השתלבותו בעבודה, לנתונים בנוגע לשכרו של התובע והשתלבותו בעבודה לאחר התאונות.
משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.
שיעור הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים
התובע יליד: 9/7/1946
מועד התאונה ראשונה : 2/8/04 גיל התובע בעת התאונה: 58 וחודש
מועד תאונה שלישית: 15/12/06 גיל התובע בעת התאונה: 60 ו- 5 חודשים.
מועד תאונה רביעית: 23/9/09 גיל התובע בעת התאונה: 63 וחודשיים.
גיל התובע כיום: 72 ו- 7 חודשים.
שיעור נכות רפואית: 23.5%.
שיעור נכות תפקודית: 12% בגין כל אחת מהתאונות הראשונה והשלישית . 0% בגין תאונה רביעית.
אדון בנזקים שנגרמו לתובע לגבי כל אחת מן התאונות בנפרד.

שיעור הנזק בגין התאונה הראשונה (2/8/04)

התובע טוען כי בגין תאונה זו נגרמו לו הפסדי שכר בעבר ונפגע כושר השתכרותו, טוען לפיצוי בגין עזרה והוצאות וכן לנזק לא ממוני. אדון בכל אחד מראשי הנזק בנפרד.
הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות
התובע טוען שיש לחשב את הפסדי השתכרותו על בסיס שכר של 11,000 ₪, השכר בו השתכר, לשיטתו, במועד התאונה הראשונה. לטענת התובע לאחר התאונות קיבל אישורי מחלה, והוא זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בתקופת הנכויות הזמניות בסך 100,000 ₪ בגין כל אחת מן התאונות הראשונה והשלישית ופי צוי בשיעור של 40% נכות החל מהתאונה השלישית, בסכום המגיע ל- 576,400 ₪. אשר לעתיד טוען התובע , כי יש לחשב את הפסדי שכרו עד הגיעו לגיל 75 לפי נכות של 40% והוא מבקש פיצוי בסך 198,785 ₪. כאשר לסכומים אלה מבקש התובע להוסיף פנסיה.
הנתבעת-1, לא ראתה צורך להתייחס בסיכומיה לנזקים הנטענים על ידי התובע.
עיון בנתונים שצרף התובע מלמד כדלקמן:
קודם לפיטוריו בשנת המס 2003 עת עבד התובע באולמי נפטון - הרוויח שכר כולל של 105,641 ₪ - דהיינו שכר של 8,803 ₪ לחודש .
בשנת 2004 עבד חודשיים והרוויח בחודשים אלה 17,810 ₪ - דהיינו 8,905 ₪ לחודש, סכום זה בצירוף הצמדה ממועד התאונה הראשונה עומד על 10,982 ש"ח.
כזכור לאחר מכן, קיבל התובע דמי אבטלה ועבד החל מחודשים יולי-אוגוסט ללא תלוש שכר אצל הנתבעת-1, התובע העיד שהרוויח בתקופה זו כ- 1,000 דולר לחודש.
בחודשים ינואר, פברואר, מרץ, אפריל 2005 עבד התובע בשירות הנתבעת-1 עם תלוש – ו אז הרוויח התובע 5,032 ₪. התובע פוטר בחודש אפריל והפך לעצמאי. סכום זה בצירוף הצמדה עומד על 6,037 ₪.
מדו"ח שומה של שנת 2006 עולה שהכנסתו בשנה זו הייתה 1,658 ₪.
הכנסתו של התובע בשנת 2007 הייתה 23,601 ₪.
בשנת 2008 הכנסתו של התובע מעסק הייתה 41,328 ₪.
בשנת 2009 הכנסתו של התובע מעסק הייתה 64,568 ₪.
בשנת 2010 הכנסתו של התובע מעסק הייתה 44,925 ₪.
בשנת 2011 הכנסתו של התובע מעסק הייתה 17,632 ₪.
בשנת 2012, הכנסתו של התובע מעסק הייתה 62,328 ₪.
בשנת 2013, היו לתובע הכנסות גם מעסק וגם ממשכורת בשיעור של 61,844 ₪.
דו"ח שהוצג בנוגע לשנת 2014 מצביע על הכנסות של 57,637 ₪.
בסיס שכרו של התובע במועד התאונה הראשונה מעורר התלבטות, אמנם קודם לפיטוריו הרוויח התובע שכר של כ- 11,000 ₪ ואולם לאחר שחזר לעבודה בשירות הנתבעת-1, לא חזר לאותה רמת שכר ולא ברור אם היה מגיע לרמת שכר זו בעבודתו אצל הנתבעת-1, או בעבודתו כשכיר במקום אחר . כפי שהובהר היטב הנתבעת-1, לא הייתה חברה זהה לאולמי נפטון, ואף שהיה קשר בין המנהלים מעמדו של התובע ללא ספק התערער בחברה החדשה עד כדי פיטוריו.
ביני לביני התובע גם נפגע בתאונה הראשונה ואולם התובע לא טען ולבטח לא הוכיח שעקב פגיעתו זו שכרו הופחת. מן העדויות שנשמעו, מתקבל הרושם שהנתבעת-1, הייתה מוכנה לקבל את התובע לעבודה בתנאים ובשכר נמוך יותר מזה שעבד באולמי נפטון. ניתן להסיק , כי לאחר שהתובע פוטר מאולמי נפטון, בשים לב לגילו וכישוריו והעדר מקום עבודה קבוע ומוכר למשך שנים רבות, כושר עבודתו ושיעור השכר אליו היה יכול להגיע היו פחותים יותר .
בנסיבות אלה, הוגן להעמיד את בסיס שכרו של התובע בעת התאונה הראשונה, על שיעור שכרו המקורב לשכר בו עבד אצל הנתבעת-1. באותה עת זה היה כושר השתכרותו וניכר היה שלו הייתה הנתבעת נכונה להותיר את התובע בעבודה זו היה מתמיד בעבודה זו בהתאם לשכר העדכני שהוא פחות מן השכר שהרוויח בעבר. התובע אומנם טען שהובטח לו, כי בהמשך שכרו יועלה ואולם טענה זו לא הוכחה. הרושם שהתקבל היה שמעמדו של התובע בעבודתו אצל הנתבעת-1, היה לא יציב, עד כדי כך שבעקבות ויכוח חסר משמעות פוטר מעבודתו.
בנסיבות אלה אני מעמידה את בסיס השכר של התובע במועד התאונה הראשונה על שיעור של 6,100 ₪ (שיעור שכרו בעת עבודתו אצל הנתבעת-1, בעיגול כלפי מעלה).
לאחר התאונה הראשונה היו לתובע נכויות זמניות ואולם התובע לא הוכיח כל גריעה בשכרו וגם לא מסוגל היה להוכיח גריעה כזו, שכן כזכור עבד ללא תלוש ובמקביל קיבל דמי אבטלה. כפי שהסתבר התובע פוטר ללא קשר לתאונה, ולאחר מכן החל לחפש את דרכו כעצמאי, נפגע בתאונה השלישית והרביעית ועבר בתקופה זו 3 ניתוחים וזאת עקב פגיעתו המצטברת מן התאונות הראשונה והשנייה.
בהתאם לפסיקה, נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי הנסמך בין היתר על אחוזי הנכות התפקודית כפי שנקבעה לאחר התאונה (השוו: ת"א 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18/11/09); עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84) ).
במקרה דנן, קיים קושי ממשי לחשב את הפסדי השכר שנגרמו לתובע לאחר התאונה הראשונה ובעקבותיה, אף שניכר ש נגרמו הפסדים כאלה. התובע ללא ספק נפגע פגיעה תפקודית, נאלץ לעבור ניתוחים ולא יכל להשתלב בעבודת כפיים כפי שעשה קודם לכן.
בנסיבות המקרה דנן, היצמדות לשיעור הנכות שניתן לייחס לתאונה היא הדרך ההוגנת לחשב את הפסדיו של התובע לעבר.
מאז התאונה חלפו 14 שנים ו- 6 חודשים – דהיינו – 174 חודשים, והחישוב הוא כדלקמן
174 * 6,100 * 12% = 127,368 ₪ סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על 13 7,588 ₪ ובעיגול – 137,600 ₪.
בשים לב שסמוך לאחר פיטוריו הפך התובע לעצמאי, ולא הוכיח הפרשה לפנסיה ובשים לב שבשנת 2004 עדיין לא הייתה חובה להפריש לפנסיה, ולא ניכר מתלושי השכר של התובע שנעשתה הפרשה כזו, נכון לקבוע שסכום זה מהווה פיצוי גלובלי סביר וכולל את הפסדי הפנסיה.
אשר לפגיעה בכושר השתכרות – התובע בן 72 ו- 7 חודשים. בעת עדותו התובע עדיין עבד כ נהג מונית. התובע הוכיח כושר עבודה ויכולת להשתכר גם מעבר לגיל הפנסיה. בנסיבות אלה, נכון להניח שהתובע יעבוד לפחות עד גיל 75, שכן התובע סתר את החזקה של עבודה עד גיל 70 לעצמאי.
בנסיבות העניין ובהתחשב בכל הנתונים, לטעמי יש לפסוק לתובע סכום גלובלי של הפסדי שכר לעתיד, בהנחה שממילא בגילו ונוכח מחלותיו שלא קשורות לתאונה כושר עבודתו היה יורד, בשיעור של 15,000 ₪.
עזרה והוצאות מכל סוג בגין התאונה הראשונה
התובע טען שבגין פגיעותיו בתאונות, סבל מאוד, נפגע בתפקודי ידיו ונזקק לעזרה מרובה בכל פעולות היומיום. התובע מפנה עוד לתצהירו בו הוא מתאר כי הוא מתגורר לבד, קשה לו מאוד ונזקק לעזרה חורגת מיל דיו. התובע מבקש לפסוק לו סכום של 120,000 ₪ בגין עזרה לעבר ועתיד, וסכום של 20,000 ₪ בגין הוצאות שנגרמו לו עקב התאונות.
כמפורט כבר לעיל, הנתבעת-1, לא התייחסה בסיכומיה לנזקיו של התובע בגין התאונה הראשונה.
ממסכת הראיות שהוכחה עלה, שבעקבות פגיעותיו בתאונות, סבל התובע מכאבים רבים, נזקק לטיפולים רפואיים תכופים, לשלושה ניתוחים וגם כיום הוא נותר עם מגבלת תנועות ודלדול שרירים. אין מחלוקת שהתובע לא נעזר בעזרה בשכר וקיבל את העזרה לה הוא זקוק מבני משפחתו.
כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).
לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
באופן דומה נפסק לעניין הוצאות, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.
אמנם, גם בהקשר זה עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).
בענייננו ללא ספק לאחר התאונות הראשונה והשלישית נזקק התובע לעזרה החורגת מעזרה רגילה ואף הוציא הוצאות לנסיעה, משככי כאבים ועוד כהנה וכהנה. כך גם לאחר כל אחד מן הניתוחים. התובע נותר לאחר התאונות מוגבל וכואב, דבר המשפיע עליו בחיי היום יום.
בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקק התובע בעבר והי קף העזרה לה הוא נזקק כיום, בשים לב לגיל ו של התובע, ולכך שבשל גיל ו המבוגר יחסית השפעת הנכות אולי משמעותית אף יותר בהקשר זה, כמו כן בשים לב לכך שהמדובר בפגיעה בשתי ידיו של התובע כאשר ידו הדומיננטית פגועה יותר, ובשים לב להוצאות שסביר שנגרמו לו, אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.
נזק לא ממוני בגין התאונה הראשונה
התובע עתר לפיצוי בג ין נזק לא ממוני בשיעור של 120,000 ₪ בגין כל אחת מהתאונות הראשונה והשלישית זאת בשים לב לסבל הרב שנגרם לו בעקבות הפגיעה בכתפיו. הנתבעת-1 לא טענה לעניין שיעור הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע ככל שתתקבל התביעה.
בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעבר התובע לאחר התאונה, לכאבים שסבל, ל שלושת הניתוחים שעבר ולתקופות ההחלמה הממושכות לאחריהם, הכל בשים לב לקביעות המומחה מטעם בית המשפט פרופ' מושיוב בנוגע למגבלות התנועה שיש לתובע, לכאבים מהם הוא סובל ולאפשרות שיאלץ לעבור ניתוח בכתפו השמאלית והחלפת הכתף הימנית. חשוב להדגיש שהתובע נפגע בשתי ידיו כאשר הפגיעה המשמעותית יותר היא בידו הימנית הדומיננטית, דבר שללא שמץ של ספק מעצים את משמעות הפגיעה ומכביד על התובע בחיי היום יום.
בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלק ו של התובע מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי ב גין נזק לא ממוני על סך של 60,000 ₪.
סיכום ביניים – סה"כ פיצוי בגין התאונה הראשונה
הפיצוי בגין התאונה הראשונה הוא איפוא כדלקמן:
הפסדי שכר לעבר – 137,600 ₪.
אובדן כושר השתכרות – 15,000 ₪.
עזרה והוצאות מכל סוג – 20,000 ₪.
נזק לא ממוני – 60,000 ₪.
סך הכל עומד הפיצוי על – 232,600 ₪.
הנתבעת-1 טענה שיש לנכו ת מן הפיצוי תגמולים רעיוניים של המוסד לביטוח לאומי שכן המדובר בתאונת עבודה. טענה זו טוב שלא הייתה עולה.
הנתבעת-1, עברה על החוק ולא דיווחה על התובע כעובד. הנתבעת-1, גרמה לתובע נזק עצום, שכן גם בפגיעותיו הבאות, ייחס הביטוח הלאומי את נכותו לתאונה הראשונה, ומשכך לא קיבל ולא יקבל התובע דבר מן המוסד לביטוח לאומי. משהנתבעת לא רכשה לתובע ביטוח בביטוח הלאומי ומשהתובע לא קיבל ולא יקבל דבר מן המוסד לביטוח לאומי, אין גם לנכות דבר. הנתבעת לא נחשבת מעביד לצרכי הביטוח הלאומי ואין לה פתחון פה לטעון שיש לבצע ניכוי רעיוני (השוו: עא (ת"א) 36494-10-16 אורית לוזובר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (22/11/17), סעיף 10 לפסק הדין) ).
הפיצוי בגין התאונה השלישית (15/12/06)
כמפורט כבר לעיל, נכותו של התובע בגין תאונה זו עומדת על 12% נכות. הנתבעת-2, טענה בסיכומיה, כי לתובע לא נגרמו כל נזקים בגין תאונה זו ולחלופין נזקים זעומים. אבחן את ראשי הנזק הרלוונטיים.
הפסדי שכר לעבר וגריעה מכושר ההשתכרות
כמפורט כבר לעיל, התובע כרך את נזקיו בגין התאונה הראשונה והשלישית.
הנתבעת-2, טוענת לעומת זאת, שבסיס השכר בתאונה זו הוא לפי שכרו של התובע בשנת 2006, ויש להעמידו על סך של 1,658 ₪ לכל שנת המס.
יש קושי לקבל את טענת הנתבעת, בנוגע לבסיס השכר. אכן בשנת 2006, התובע לא הרוויח כמעט דבר, ואולם כפי שהסביר התובע מדובר היה בעסק חדש, כאשר קיוסק שניסה התובע להפעיל נחל כשלון והלכה למעשה, השתכרותו בשנים הבאות, הוכיחה שהתובע בעל כושר עבודה, ומסוגל להרוויח שכר הנושק לכדי שכר מינימום גם במומו. התאונה ללא ספק פגעה בכושר השתכרותו.
בעת שקילת בסיס השכר בגין התאונה השלישית, יש לזכור שהתובע מגיע לבסיס שכר לא מבוטל, גבוה יותר מזה שאליו הגיע לאחר התאונה השלישית, במומו, לאחר התאונה הראשונה, זאת כל עוד עבד בשירותה של הנתבעת-1.
בנסיבות העניין ובשים לב לשכר שהרוויח התובע במשך השנים, נכון לקבוע, כי בסיס שכרו של התובע ערב התאונה השלישית, כשהוא פגוע מן התאונה הראשונה ועושה מאמצים להפעיל עסק עצמאי כנהג מונית, בשים לב לגילו של התובע ומצבו ללא קשר לתאונה, עומד על שיעור שכר מינימום נכון לעת הזו כ- 5,300 ₪, סכום המתיישב גם עם הסכומים שהרוויח התובע במהלך השנים לאחר התאונה. לא ניתן לקחת את שנת התאונה כשנה מייצגת, שעה שהתובע הסביר שניסה להפעיל עסק והפסיד באותה שנה. שיעור בסיס השכר אמור להילמד מהמכלול שהוכח.
גם בנוגע לתאונה זו, נכון לחשב את הפסדי השכר כסכום גלובלי המתחשב בשיעור הנכות, בנסיבות שהירידה בשכ רו של התובע ושיעור השתכרותו קשורים גם במצבו הגופני שלא קשור לתאונה, בעובדה שהפעיל עסק חדש ובפגיעתו בתאונה הראשונה והרביעית, שככל הנראה החמירה את מצבו. הסכום הגלובלי שיתקבל מחישוב זה הוא סביר בשים לב שבתקופה שלאחר התאונה ובתקופת הניתוחים, ללא ספק הפסדיו היו גדולים יותר, לעומת זאת יכול שבחלק מן התקופה שיעור השכר היה נמוך יותר.
מאז התאונה חלפו 12 שנים וחודש וחצי – דהיינו 145.5 חודשים. משכך החישוב הוא כדלקמן:
145.5 * 5,300 * 12% = 92,538 ₪. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד על – 98,387 ₪ ובעיגול – 98,400 ₪.
כמפורט כבר לעיל לסכום זה אין לצרף פנסיה, שכן התובע בעת התאונה השניה היה כבר עצמאי ולא הוכיח כי הפריש מהכנסותיו לפנסיה.
אשר לאובדן כושר השתכרות, גם כאן, ראוי לפסוק סכום גלובלי סביר, בשים לב לכושר עבודתו של התובע נכון לעת הזו בשים לב לגילו וכלל הנסיבות , אותו אני מעמידה על סך של 15,000 ₪.
עזרה והוצאות בגין התאונה השלישית
את דרישותיו של התובע פרטתי לעיל, הנתבעת טוענת שיש להעמיד את הסכום של עזרה והוצאות בגין תאונה זו על סך של 5,000 ₪ לכל היותר.
בשים לב להנחיות הפסיקה בהקשר זה ולמצבו הרפואי של התובע, ובשים לב לעובדה שתאונה זו התרחשה כשנתיים לאחר התאונה הראשונה, אף כי נזקיו של התובע הועצמו מאוד, אני מעמידה את סכום העזרה וההוצאות ובשים לב להוצאות ולעזרה שיכול והתובע יזקק בעתיד, בגין תאונה זו על סך של 17,000 ₪.
נזק לא ממוני בגין התאונה השלישית
גם בגין תאונה זו טוען התובע שיש לפצותו בשיעור של 120,000 ₪, בגין נזקיו בתאונה. הנתבעת טוענת שלכל היותר יש לפסוק פיצוי בשיעור 40,000 ₪.
בנסיבות העניין בשים לב לסבלו של התובע בגין תוצאות התאונה ובהתאם להנחיות הפסיקה אני מעמידה את הנזק הלא ממוני בגין תאונה זו על שיעור של 55,000 ₪.
סיכום ביניים – סך הפיצוי בגין התאונה השלישית -
סך הפיצוי בגין התאונה השלישית הינו כדלקמן –
הפסדי שכר לעבר 98,400 ₪
גריעה מכושר ההשתכרות 15,000 ₪
עזרה והוצאות מכל סוג 17,000 ₪
נזק לא ממוני 55,000 ₪
סה"כ – 185,400 ₪
בהפחתת אשם תורם 20% - 148,320 ₪
אשר לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי – התאונה השלישית הייתה תאונת עבודה. מתעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי שהוגשה לבית המשפט, עולה שהתובע קיבל קצבת נכות בגין הנכויות הזמניות , כדלקמן:
8/11/2007 – 1,596 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה עומד הסכום על – 2186 ₪
28/11/07 – 294 ₪ - בצירוף ריבית והצמדה עומד הסכום על – 408 ₪.
21/1/2008 = 151 ₪ = בצירוף ריבית והצמדה עומד הסכום על – 206 ₪.
משכך סך תגמולי המוסד לביטוח לאומי בגין התאונה השלישית עומדים על – 2,800 ₪
משכך סך הפיצוי בגין התאונה השלישית עומד על – 145,520 ₪.
שיעור הנזק בגין התאונה הרביעית – תאונת הדרכים (23/9/09)
כזכור, מדובר היה בתאונת דרכים שהיא תאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי לא קבע קיומה של נכות בגין תאונה זו. הנתבעת-3, לא כופרת בחבות ובכיסוי הביטוחי ואולם טוענת, כי נוכח הנזק שנגרם לה עקב משיכתה שנים ארוכות במסגרת הליך זה, יש לפסוק לזכותה הוצאות. לחלופין סבורה הנתבעת שיש להעמיד את נזקיו של התובע על 1,209 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי.
עיון במסמכים הרפואיים לאחר התאונה הרביעית מלמד, כי בעקבות התאונה הוחמרו כאבי הכתפיים מהם סבל התובע. התובע טופל טיפול רפואי לאחר התאונה ונשלח לטיפולי פיזיותרפיה. הלכה למעשה, רק לאחר תאונה זו ביצע התובע את הניתוחים בכתף הימנית, אף שאין חולק כי מצבו הצדיק קיומו של ניתוח קודם לכן. כפי שעולה עוד מן המסמכים התובע גם נעדר מעבודתו וקיבל דמי פגיעה.
לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים בנוגע לתאונה הרביעית, את הנזק שנגרם לתובע, את ההחמרה בכאבים מהם סבל, ואת מכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את נזקיו בגין התאונה הרביעית על סך של 10,000 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כאשר ניכר שהתגמולים המועטים שניתנו משקפים בין היתר את הפסדי ההכנסה ונלקחו על ידי בחשבון בעת חישוב הפיצוי.
אכן הנתבעת-3, נאלצה להיגרר להליך ממושך, ואולם לא היה מנוס נוכח העובדה שבכל התאונות נפגע התובע בכתפיו וכאשר הייתה אפשרות שחלק מן הנכות תיוחס לתאונה הרביעית, כפי שסבר לבסוף גם המומחה מטעם בית המשפט. אמנם התובע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, שכן לא היה טעם בכך בשלב אליו הגיע ההליך, אך גם לא היה ביכולתו לצפות מה יקרה ויכול שהיה צורך בהגשת בקשה כזו, לו תוצאות חקירת המומחה היו אחרות. בנסיבות אלה, היגררות הנתבעת-3, להליכים הייתה כורח המציאות ואין לפסוק הוצאות לטובתה בשל כך.
סוף דבר
אחר כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן, התביעה בגין התאונות הראשונה, השלישית והרביעית מתקבלת –
הנתבעת-1, תשלם לתובע סך של 232,600 ₪ בצירוף ריבית והצמדה עד למועד התשלום.
הנתבעת-2, תשלם לתובע סך של – 145,520 ₪ בצירוף ריבית והצמדה עד למועד התשלום.
הנתבעת-3, תשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה עד למועד התשלום.
הנתבעות 1 ו-2, תשאנה בחלוקה שווה בגין הוצאות התובע בשל האגרה, הוצאות חוות דעת המומחה מטעמו והוצאות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, כן תשאנה הנתבעות בחלוקה שווה ביתרת האגרה.
הנתבעות 1 ו-2 גם תשאנה בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק בנוגע לכל אחת מן התאונות.
בנסיבות העניין, ולאור חלקה הזעום של הנתבעת-3, בפיצוי, אני פוטרת את הנתבעת-3, מהוצאות נוספות, פרט לשכר טרחת עורך דין כדין, בשים לב שהמדובר בתאונת דרכים.
התביעה נגד הנתבעת-4, נדחית. כפי שקבעתי לעיל, התובע והנתבעת-1, ישאו בהוצאותיה בסך4,000 ₪ בחלוקה שווה.
התביעה בגין התאונה השנייה כנגד הנתבעת-1, נדחית. בנסיבות העניין ושעה שקבעתי, כי באותה העת עבד אצל הנתבעת-1, איני מוצאת לפסוק הוצאות לחובת התובע.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.