הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 12533-08-19

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובע:
המוסד לביטוח לאומי

נגד

הנתבעות:

  1. אתי אלמלח
  2. ביטוח זהב AIG בע"מ

החלטה

לפני בקשת הנתבעות לסילוק התביעה על הסף ולחלופין למחיקת כותרת ולחילופי חילופין מתן רשות להגונן.
תמצית העובדות וטענות הצדדים:
המדובר בתביעה בסדר דין מקוצר על סך של 815,506 ₪ שעניינה שיבוב תגמולים ששילם המוסד לביטוח לאומי לנפגע בתאונת דרכים. עילת התובע כלפי הנתבעות היא מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"), שכן האופנוע עליו נהג הנפגע לא היה מבוטח.
הצדדים אינם חלוקים שעל פי פסיקת בית המשפט העליון, הסכם רב השנים בין התובע לחברות הביטוח ובין היתר בין התובע לבין הנתבעת-2, חל ותקף גם בתביעה זו, שהינה תביעה על פי פקודת הנזיקין (ראו: ע"א 135/16 המוסד לביטוח לאומי נ' גיורא רוזנטל (7/3/17) (להלן: " עניין רוזנטל")).
אין גם מחלוקת ש בתאריך 24/1/17 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בתל-אביב בתביעת הנפגע נגד הנתבעת-1 בת" א 46442-08-16 בעניין נזקי הרכוש שנגרמו לנפגע בתאונה (להלן: " ההליך הראשון"). הנתבעת-1 יוצגה באותה תביעה על יד בא-כוח מטעם הנתבעת-2 . במסגרת פסק הדין נקבע ש הנתבעת-1, אשמה בתאונה.
בנוסף, בתביעת הנזיקין שהגיש הנפגע נגד הנתבעות הושגה פשרה, לפיה שילמו הנתבעות לנפגע פיצויים.
עיקר טענת התובע בתביעתו היא לקיומו של מעשה בית דין עקב פסק דין חלוט בתיק נזקי הרכוש של הנפגע בהליך הראשון , אשר הנתבעות, לא ראו לע רער עליו.
בבקשתן העלו הנתבעות שלל טענות , אשר מצדיקות לטעמן דחיית התביעה על הסף או למצער מתן רשות לה תגונן בתביעה, ובין היתר טענו שאין להכריע בשלב זה בסוגיית מעשה בית דין, אלא יש לאפשר הגשת כתב הגנה והכרעה בשלב מאוחר יותר של ההליך. עיקר טענת הנתבעות הינה ש המקרה זועק ולו מפאת מדיניות משפטית ראויה, שינתן להן יומן לבירור שאלת האחריות ולו ולהעלא ת טענת אשם תורם של הנפגע. הנתבעות אף צירפו לבקשתן חוות מומחה לחקירה ושחזור תאונות דרכים התומכת לכאורה בטענותיהן.
בנסיבות העניין, התקיים דיון במעמד באי כוח הצדדים, במסגרתו חזרו הנתבעות על ט ענותיהן, שבשלב זה מספיקה הגנה ולו דחוקה ויש לאפשר להן מתן רשות להגן. לשיטתן, לא ניתן כעת לדון בהשתק פלוגתא, אלא השלב יהא כאשר הצדדים יגישו בקשה, יפנו לפסיקה, יסבירו מהלכים, יזמינו את התובע. הנתבעות מעלות עוד שלל טענות לפיהן המדובר ברכב מעביד, לפיהן התובע הוא מוסד מרשויות המדינה ועליו לנהוג בתום לב, וטוענות שיש עוד לדון בשאלת האשם התורם. הנתבעות העלו טענה נוספת לפיה בהסכם קיימת תניית בוררות וכן טענו, כי לא הוגשה חוות דעת להוכחת הסכומים הנתבעים.
בתשובה לטענות אלו חזר התובע וטען שקיים בנסיבות השתק פלוגתא, והוסיף שאין המדובר ברכב מעביד, ובאשר לסכומים הנתבעים השיב שככל שיידרש יגיש חוות דעת.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכ די מסקנה, שהנסיבות מעלות בבירור קיומו של השתק פלוגתא בין הצדדים , עקב הכרעה פוזיטיבית בהליך אחר. ב סוגיה זו ניתן להכריע כבר בעת הזו ואין טעם לדחות את ההכרעה, שעה שלנתבעות ניתן יומן בכתב ובדיון בעל-פה. התוצאה היא, שאין ליתן לנתבעות את הרשות להתגונן למעט לעניין הסכום הנתבע שעל התובע להוכיחו באמצעות חוות דעת מתאימה.
לעניין מתן רשות להתגונן, ההלכה הפסוקה קובעת ש מטרתו של סדר דין מקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע”מ נ' סוכנות למכוניות הים התיכון (27/8/82); ע"א 9654/02 חב' אחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (1/11/04)). הנטייה בפסיקת בית המשפט הינה, ככלל, ליתן רשות להתגונן כאשר טענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינה בדרך של בירור התובענה לגופה (ראה ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק מזרחי מאוחד בע"מ (9/12/09), ראו גם ע"א 64/88 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (25/11/93)).
כמפורט כבר לעיל, בהליך הראשון במסגרת ת"א 46442-06-16 נדונה תביעת הנפגע נגד הנתבעת-1, בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו בתאונה. על אף שהנתבעת-2, לא נתבעה בתביעה זו, עורך הדין שייצג את הנתבעת-1, היה מטעמה של הנתבעת-2. מתוך פסק הדין עולה שהשופט שמע את עדויות הנפגע והנתבעת-1, עיין בחוות דעת שהוגשה מטעם הנפגע, עיין בתיק המשטרה, וקבע פוזיטיבית שהנתבעת-1, היא זו האשמה בתאונה. אביא את הדברים כלשונם:
"התובע בעלים של קטנוע, מ"ר 92-375-67.
הנתבעת היתה הבעלים של רכב שברולט מ"ר 40-844-15.
על פי האמור בכתב התביעה, ביום 20.8.12, נהג התובע בקטנוע ועצר בצומת מרומזר עקב רמזור אדום שהיה לפניו.
כאשר התחלף הרמזור לירוק, החל התובע בנסיעתו שמאלה, לפתע יצא רכב הנתבעת ובניגוד לרמזור אדום שהיה לפניה, חסמה את נתיב נסיעתו של התובע וזאת כאשר היא עברה רק 12 מטר מקו הצומת, כתוצאה מכך אירעה התנגשות בין 2 כלי הרכב.
הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי היא חצתה את הצומת באור ירוק. לפתע הגיע התובע בעודו פונה שמאלה באור אדום ופגע בחוזקה ברכב הנתבעת.
לאחר התאונה ביקש התובע שלא תגיש תביעה כי אין לו רישיון בתוקף ואף לא ביטוח חובה.
לבית המשפט הוגשה חוות דעת של אשר הירש, חוקר תאונות דרכים.
התובע, נהג הקטנוע העיד כי נכנס לצומת באור ירוק ואילו הנתבעת גם היא העידה שנכנסה לצומת באור ירוק. מאחר ומדובר בגרסה מול גרסה, יש לבחון בחומר הראיות האם יש תמיכה לאחת הגרסאות.
הוגש תיק המשטרה לגבי תאונת הדרכים. המשטרה לא הגיעה למסקנה איזו גרסה נכונה.
בדו"ח הפעולה שרשם הבוחן ביום התאונה בשעה 12:00, מסרה הנתבעת כי היא חושבת שהרמזור היה ככיוון נסיעתה, אור ירוק כתום.
ביום התאונה בשעה 13:00 נגבתה עדות לאחר אזהרה מהנתבעת, והיא מסרה כי נכנסה לצומת באור ירוק.
מהתובע לא נגבתה עדות באותו מועד, כי היה מאושפז בבית החולים. 3 ימים לאחר מועד התאונה נגבתה עדות מהתובע לאחר אזהרה. בעדותו מסר כי עמד בצומת מאחר והיה אור אדום ברמזור. כשהתחלף האור הוא החל בנסיעה ואז ארעה התאונה.
המדובר בצומת שאורכה 80 מטר. ההתנגשות היתה לאחר שהנתבעת הצליחה לעבור בצומת 12.6 מטר. הנתבעת העידה כי לא ראתה את האופנוע בצומת עד לפגיעה.
מחוות דעתו של חוקר תאונות הדרכים, מר אשר הירש, עולה כי התובע נכנס לצומת באור ירוק. חוות דעתו מסתמכת על נתונים שאין להם ביסוס, כיון שכל נתון כזה אם משתנה במעט, משנה את חוות הדעת.
לתובע לא היה ביטוח לאופנוע. כמו כן היה מוטל על האופנוע עיקול. התובע נשאל מה מקור העיקול והשיב כי מקורו בדוחות חנייה, אך לא הוציא כל מסמכים שיאמתו את מקור העיקול.
התובע העיד כי במשטרה הודיעו לו שהאופנוע נגרס כי היה באובדן גמור, וצרף לכתב התביעה דו"ח שמאי על שוויו של הקטנוע, כי השמאי לא יכול לבדוק בפועל את הקטנוע.
הנתבעת חזרה על גרסתה לפיה היא עברה בצומת כאשר בכיוון נסיעתה היה ברמזור אור ירוק.
הנתבעת גם נשאלה מדוע העידה כי היתה באמצע הצומת כאשר היא עברה רק 12 מטר ולא היה לה הסבר.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבתיק ואת עדויות הצדדים ועדות בוחן הרכב, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע. הנתבעת מיד לאחר התאונה מסרה לחוקר המשטרה כי האור היה ירוק כתום.

לפיכך, המסקנה היא כי האור ברמזור התחלף לאדום בהיותה בצומת.
הנתבעת לא הבחינה בקטנוע שעבר כ – 70 מטר בתוך הצומת.
כל אלה מחזקת את מסקנתי לאמץ את גרסת התובע.

ללא ספק המדובר בקביעה פוזיטיבית המכריעה במחלוקת הדרושה הכרעה, לשיטתן של הנתבעות עצמן , גם במסגרת תביעה זו.
בהתאם להלכה, השתק פלוגתא נוצר בהתקיים 4 תנאים –
האחד – הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא. תנאי זה מתקיים בענייננו, שכן הנתבעות מבקשות לשוב ולדון בשאלת האחריות לתאונה וקיומו של אשם תורם לתובע ומבקשות להגיש לראשונה במסגרת התביעה דנן, חוות דעת מומחה שלא טרחו להגיש בהליך הראשון.
השני – התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא, במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות הראשונה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא – בענייננו ללא ספק התקיימה התדיינות כזו, בעלי הדין העידו, הוגש תיק המשטרה, הוגשה חוות דעת, לנתבעות היה יומן והיה ביכולתן להביא כל ראיה שהיו מוצאות לנכון.
השלישי – ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת, על דרך מתן פסק דין. בענייננו השופט קבע מפורשות מי מן הצדדים אשם בתאונה ונימק החלטתו.
הרביעי – ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. בענייננו ללא ספק ההכרעה נדרשה לצורך פסק הדין הראשון.
בנוסף, בהתאם לפסיקה המוסד לביטוח לאומי נכנס בנעליו של הניזוק והנטייה היא להחיל את הכלל של השתק פלוגתא גם בגרסתו ההתקפית, כך במיוחד כאשר לנתבעות היה חלק בהליך הקודם שהתנהל (ראו: רע"א 8735/17 חרמש נ' המוסד לביטוח לאומי (5/2/18)).
משכך, הנתבעות, שנטלו חלק בהליך, הנתבעת-1, כנתבעת והנתבעת-2, כמי שייצגה את הנתבעת-1, בוודאי כפופות להכרעות פסק הדין.
בחינת הפסיקה מעלה שבית המשפט העליון החיל את הכלל של השתק פלוגתא בנסיבות קיצוניות הרבה יותר, כך לדוגמא נקבע ברע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (9/6/10), נקבע שפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות שניתן במעמד צד אחד ולא הוגש עליו ערעור יהווה השתק פלוגתא. הלכה זו מהווה מענה מוחץ לטענת הנתבעות שפסק הדין הקודם היה על תביעת רכוש בסכום נמוך ועל כן הנתבעות לא השקיעו את מירב המשאבים על מנת להתגונן (ראו גם פסק הדין ברע"א 49201-11-11 אורה בת ציון לואיס נ' אריאל לשם (12/1/2012) , להלן "עניין לואיס").
בעניין לואיס, התייחס בית המשפט לכך שההלכה היא שקיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים, ובעל הדין נמנע מלהעלותן (ראו הפסיקה אליה הפנה בית המשפט ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.03.09); ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.09.05)). הלכה זו מקורה בכלל ההבלעה לפיו משניתן פסק הדין בתובענה, נבלעה עילת התביעה המקורית בפסק הדין ותחתיה קמה ונצמחה עילת הפסק (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תל-אביב, התשנ"א), בעמ' 304).
בעניין לואיס נמנע בעל הדין מלהעיד, ובנוגע להתנהלות זו קבע בית המשפט דברים היפ ים בשינויים המיוחדים גם לענייננו:
"בית המשפט ציין בפסק הדין הראשון כי המשיב לא העיד בפני בית המשפט נוכח "התנהלות רשלנית מצידו" (סעיף 3 לפסק הדין הראשון), ודי בכך כדי לקבוע כי טענותיו נדחו באופן פוזיטיבי ההלכה היא כי די בדחיית טענותיו של בעל הדין בשל אי התייצבות או בהיעדר הגנה כדי למלא את התנאי הנדרש ליצירת השתק, שכן קביעה אחרת תגרור חוסר מעש של הצדדים ויכולה להביא אף לזלזול בהליך המשפטי ולפגיעה בצד השני (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין פורסם במאגרים [פורסם בנבו] [8.03.09]; רע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פורסם במאגרים [פורסם בנבו] [2.12.09]; תא"מ 3249/09 הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ נ' גולאני פורסם במאגרים [פורסם בנבו] [30.06.10]). הימנעותו של המשיב מלהעיד, מקימה חזקה לפיה לו היה מעיד, עדותו הייתה פועלת כנגדו. טענותיו נדחו ובית המשפט אימץ את עמדת המבקשת שנחקרה בבית המשפט על תצהירה. בנסיבות אלו, המשיב אינו יכול לבוא היום ולטעון כי לא היה לו את יומו בבית המשפט. ברי גם, שההכרעה בפלוגתאות הייתה נחוצה לצורך ההכרעה במחלוקת נשוא פסק הדין הראשון, שכן טענותיו אודות הפרת המבקשת את ההסכם הועלו על ידו במסגרת טענתו לסיכול ההסכם על ידי המבקשת כטענה הגנה מפני תביעת המבקשת. תביעתו כיום, הינה כאמור, תמונת ראי של טענתו לסיכול ההסכם במסגרת הדיון בתביעתה הראשונה של המבקשת. בית המשפט בפסק הדין הראשון הכריע במחלוקת הנטושה בין הצדדים בשאלה למי מהם רובצת האחריות לאי קיום ההסכם, והמשיב מושתק לטעון בעניין זה כיום".
בענייננו, טענת הנתבעות הינה שבהליך הראשון נמנעו מסיבות שונות מהעלאת מלוא טענותיהן ואף נמנעו מלהגיש חוות דעת מטעמן אף שהתובע הגיש חוות דעת מטעמו ואף שלא יכול להיות חולק שכל העובדות היו בידיה ן ובכלל זה תיק המשטרה ובו הודעתו של הנפגע עלי ה מבקשות הנתבעות להסתמך עתה. בכל הכבוד, קשה לקבל את הטענות, שעה שמדובר בהליך בו ניתנה לנתבעות ההזדמנות להעלות טענותיהן במלואן והיה עליהן לנהל את ההליך בשום שכל שעה שההליכים הבאים היו צפויים.
חשוב בהקשר זה לזכור, שההשתק מכוח מעשה בית דין נועד להגשים את כלל סופיות הדיון, למנוע מן הצדדים לדון שוב בעניין שהתברר ביניהם, בין היתר על מנת שלא ליצור חוסר תיאום בין הערכאות השיפוטיות אשר עשויות להגיע למסקנה שונה (ראו: עניין לואיס; ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות ( 2/6/04)).
משכך, הנתבעות מושתקות מלהעלות את הטענה הנוגעת לאשמתה המוחלטת של הנתבעת-1, בתאונה שהוכרעה כבר בהליך הראשון.
בנסיבות אלה, משאין מחלוקת שתביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי מכוח ההסכם יפה גם בתביעת נזיקין, ומשאין מחלוקת שמקום שסוגיית האחריות אינה יכולה לעמוד לדיון הרי שההלכה היא שעל הנתבעות לשאת בתשלום של 80% מן הגמלאות (עניין רוזנטל). שעה שקיים השתק פלוגתא בעניין אחריות מוחלטת של הנתבעת-1, גם אם אניח שכטענת הנתבעות סוגיית האשם התורם לא הוכרעה עד תום בעניין רוזנטל, אינה יכולה לעמוד לדיון שכן בפסק הדין בהליך הראשון הוכרעה שאלת האחריות שעה שנקבע שהנתבעת-1, היא זו האשמה בתאונה.
טענות הנתבעות בעניין תום הלב בו מחויב התובע ושלל טענות נוספות בעניין אופן קיום ההסכם, אינן ראויות לדיון בשים לב שהיה לנתבעות יומן להעלות את מלוא טענותיהם לגופו של עניין. העובדה שהנתבעות לא מצאו לנכון לקיים דיון מקיף בסוגיית האחריות במסגרת הדיון הראשון שהתקיים, אינה מצדיקה כשלעצמה "מקצה שיפורים" במסגרת הליך נוסף. בנסיבות שפורטו אין לנתבעות אפילו הגנה דחוקה.
הטענה שהועלתה בלשון רפה בנוגע להיות הרכב של הנפגע רכב מעביד, אינה יכולה להתקבל שעה שהנתבעת-2, אינה מבטחת את רכב הנפגע אלא את רכב הנתבעת-1, ולבטח לא מדובר ברכב מעביד.
הטענה בנוגע לסעיף הבוררות שהועלתה אינה רלוונטית, כאשר סעיף זה תקף אך לעניין שאלת קיומה של פוליסה בת תוקף המקימה את אחריות המבוטח (ראו: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ (5/1/2006) , סעיף 13 לפסק הדין).
אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן של הנתבעות בעניין אשמתה המוחלטת של הנתבעת-1 בתאונה ושיעור השיפוי בהת אם להסכם.
התובע לא תמך את תביעתו בעניין סכום השיבוב בחוות דעת, ולכן בהקשר זה ואך בהקשר זה ניתנת הרשות להתגונן. החלק הרלוונטי בתצהיר שהוגש יהווה את כתב ההגנה.
אחר כל האמור עד כאן, אין לי אלא להאיץ בצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן בין באי כוח הצדדים בלא תנאים ולהביא הליך זה לכדי סיום. ככל שהדבר חלילה לא יסתייע, יודיע התובע, בתוך 30 יום, כיצד הוא מבקש להמשיך בניהול ההליך.
בשלב זה נקבע התיק לתז"פ בתאריך 29/3/20 על מנת לבחון קיומן של הסכמות בין הצדדים ומתן הנחיות נוספות.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט שבט תש"פ, 24 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.