הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 12480-03-14

לפני
כבוד ה שופטת כוכבה לוי

התובעים:

דורון מרדינגר
ע"י ב"כ עו"ד רונן הרפז

נגד

הנתבעים:

1.דוד מררי
2.אסף מררי
3.אהוד מררי
ע"י ב"כ עו"ד שחר אגמון ועו"ד דודי גרין

פסק דין

עניינה של התביעה שלפניי בעתירת התובע, מר דורון מרדינגר, לחיוב הנתבעים: דוד מררי, אסף מררי ואהוד מררי, בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 300,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, סכום אשר הוערך על ידי התובע במועד הגשת התביעה בסכום של 354,000 ש"ח.
לטענת התובע קמה לו העילה לפיצוי המוסכם מכוח הסכם שנחתם בינו לנתבעים ביום 18/6/10 . הסכם זה - תכליתו פיתוח מוצר של עריסה מתקפלת לפעוטות שכינויה " בייבי אולימפיה" (להלן: "ההסכם"), בשל הפרת התחייבותם של הנתבעים להשקיע בחברה את מלוא הסכומים שנקבעו בהסכם.
על פי התביעה הזכות לפיצוי קמה לתובע מעת שבחר לא לנצל את זכותו על פי ההסכם להשקיע את חלקם של הנתבעים במקומם תוך דילול אחזקתם במניות החברה שהוקמה לצורך פיתוח הרעיון ( להלן: "החברה").
על פי סעיף 9.10 להסכם נקבע פיצוי מוסכם שעל הצד שהפר את ההסכם לשלם לצד המקיים בסכום של 300,000 ש"ח.

ברקע הדברים :
עיסוקו של התובע קודם להתקשרותו עם הנתבעים, היה ניהול חברת הצורפים בע"מ. מס' שנים אף היה בעליה של החברה, והתמחותו היא בין היתר בעיצוב ופיתוח כלי כסף, כלי אוכל כפי שציין הוא הבעלים של מס' פטנטים רשומים בתחום הפלסטיקה.
התובע הגה רעיון בעניין עריסה מתקפלת לפעוטות שנועדה ללוות את הפעוט במהלך שנת החיים הראשונה, לפיתוח יכולותיו המוטוריות. רעיון זה הוא שעמד ביסוד הסכם ההתקשרות שבין הצדדים.
במסגרת ההסכם העביר התובע והמחה באופן בלתי חוזר את כל הזכויות ברעיון, לרבות זכויות הקניין הרוחני, הקשורות לרעיון, לרבות אלו שפותחו עובר לחתימת ההסכם לטובת החברה שהוקמה על ידי הצדדים, חברת ינוקא התפתחות בע"מ.

במסגרת ההסכם נשוא התביעה , קבעו הצדדים ביניהם מנגנון להשקעת כספים בחברה.
בשלב ראשון התחייבו הנתבעים, שאף הוגדרו על פי ההסכם "כמשקיעים", להלוות לחברה סכום של עד 300,000 ₪.
בשלב שני, הוסכם כי התובע והנתבעים יעמידו במשותף הלוואה עד לסכום של 100,000 ש"ח ואילו בשלב השלישי נקבע כי התובע יעמיד הלוואה לחברה בסכום של עד 300,000 ש"ח.
עוד הוסכם כי היה ויידרשו סכומים נוספים מעבר ל – 700,000 ש"ח, ילוו התובע והנתבעים לחברה סכומים נוספים בהסכמה.
התביעה שלפניי, עניינה בהתחייבות הנתבעים במסגרת השלב הראשון בו התחייבו להעמיד לחברה הלוואה עד לסכום של 300,000 ש"ח.

למקרא ההסכם עולה כי הצדדים להסכם ביקשו לייצר מנגנון שנועד להבטיח את השקעת הצדדים בפיתוח המוצר תוך קביעת סנקציה על דרך תשלום פיצוי מוסכם בסכום של 300,000 ₪. לשם הנוחות ייקרא המנגנון שיתואר בקצרה להלן: "מנגנון ההשקעה".
כך נוסח סעיף 9.10 להסכם: "בחר הצד המקיים, כהגדרתו לעיל, שלא להפעיל את האופציה האמורה בסעיף 9.9, תעמוד לו הזכות לדרוש מהצד המפר פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך 300,000 ש"ח + מע"מ".
בתמצית אציין כי האופציה שהוגדרה בסעיף 9.9 להסכם ותתי סעיפיו היא זכות של צד להסכם להשקיע את חלקו של הצד השני אשר בחר להימנע מלהשקיע את חלקו על פי ההסכם, תוך דילול חלקו של הצד המפר במניות החברה, על דרך הקצאת מניות נוספות לצד שבחר לקיים את חלקו של הצד השני.
בנוסף נקבעו בהסכם שלבים לפיהם יופעל מנגנון ההשקעה ודילול המניות.
משלא בחר התובע להפעיל את האופציה ואת מנגנון ההשקעה, איני רואה מקום להידרש לכל תנאיו כפי שנקבעו בהסכם.
הדיון דנן יעסוק רק בשאלת זכות התובע לקבלת הפיצוי המוסכם.

תמצית טענות התובע
לטענת התובע במהלך חודש יולי 2013, בעקבות הודעה בלתי צפויה על סגירתו של המפעל בסין בו יוצרו תבניות המוצר שבפיתוח נשוא הסכמת הצדדים , נדרשה העברת סכום של 19,000 דולר ארה"ב, בהתאם להסדר אליו הגיעו עם המפעל בסין .
סכום זה היווה את יתרת התשלום למפעל בסין. (כאשר עד לאותו השלב יוצרו בפועל 25 תבניות של המוצר).
למרות שעד לאותו מועד טרם השלימו הנתבעים את מלוא התחייבותם להעמיד לחברה הלוואה בסכום של 300,000 ש"ח, הם סירבו לדרישת התובע לשלם את התשלום בסך 19,000 דולר ארה"ב ובכך הפרו לטענתו את התחייבותם על פי ההסכם, אף שכאמור הסכום שנדרש נכלל לטענתו בסכום ההשקעה הראשוני בהתאם להסכם.

על פי גרסת התובע בשלב מאוחר יותר, הסכימו הנתבעים לשלם סכום של 6,000 דולר ארה"ב, אולם הצעה זו כבר לא הייתה ישימה גם משום שהייתה נמוכה מהסכום שהוסכם עם המפעל בסין וגם משום שניתנה לאחר שהמפעל בסין סגר את שעריו.

לגירסת התובע , במהלך כל התקופה בה עמל על פיתוח המוצר, לא הובאה ולא הועלתה כל טענה או תלונה מצד הנתבעים, אלא להיפך. הנתבעים היו מעורבים בכל שלבי התקדמות פיתוח המוצר ואף הביעו את הערכתם לתובע בגין עבודתו בפיתוח המוצר.

לטענת התובע, אי העמדת ההלוואה על ידי הנתבעים בניגוד להתחייבותם בהסכם ההשקעה הביאה לכך שכל העבודה על פיתוח המוצר ירדה לטמיון.

תמצית טענות הנתבעים
הנתבעים אינם מכחישים את קיומו של ההסכם ואת ההתחייבות שנטלו להשקיע בפיתוח המוצר בשלב הראשון סכום של 300,000 ש"ח.
הנתבעים עמדו על כך שבהסכם נקבעו " אבני דרך", בהתאם להן יושקע הסכום הכולל בהתאם להתקדמות בפיתוח המוצר.
לטענת הנתבעים בפועל השקיעו מתוך הסכום שנקבע סך של 266,750 ש"ח.

לטענת הנתבעים, פעל התובע באופן רשלני בפיתוח המוצר. לטענתם למרות הצהרותיו כי בתוך 6 חודשים ניתן יהיה להגיע לשלב הייצור התעשייתי, נמשך התהליך בפועל כ – 4 שנים!
עוד התברר כי תחזיות התובע כי העלות הסופית לצרכן תהיה כ – 500 ש"ח התבררו כשגויות שכן עלות הייצור בלבד היא כ – 260 ש"ח ללא עלויות נוספות ( שילוח, שיווק, תקנים וללא רווח קמעונאי).לכן טענו , העלות הצפויה לצרכן צפויה הייתה להיות גבוהה מהערכת התובע.
כן טעה התובע לטענת הנתבעים, בבחירת המפעל הסיני שהחל בייצור תבניות המוצר, שכן בדיעבד התברר שהמפעל לא ביצע את עבודתו נאמנה, התנהל באופן בלתי מקצועי וגרם לעיכוב בייצור ואף לבסוף סגר המפעל את שעריו מבלי שהשלים את עבודת ייצור התבניות.

סגירתו הצפויה של המפעל הסיני הובילה לחילוקי דעות בין התובע לנתבעים באשר להמשך פיתוח המוצר. בעוד שהתובע דרש מהנתבעים לשלם סכום של 19,000 דולר ארה"ב למפעל הסיני על מנת שימשיך בייצור התבניות בטרם סגירתו, עמדו הנתבעים על כך שישולם סכום של 6,000 דולר ארה"ב תחילה ורק לאחר השלמת הייצור בפועל ישולם סכום נוסף .זאת בשל חוסר האמון של הנתבעים באופן בו התנהלה ההתקשרות אל מול המפעל הסיני.

בשלב מאוחר שיפרו הנתבעים את הצעתם והציעו כי תחילה ישולם למפעל סכום של 10,000 דולר ארה"ב. גם מצד המפעל הסיני ניתנה הסכמה להפחית את הסכום ל – 14,000 דולר ארה"ב אולם בשל הפער בין ההצעות - אלה לא התקבלו.

במסגרת ניסיונות התיווך לפתרון המחלוקות פעל גם מר קובי בן דוד, ששימש נציג החברה בסין, אשר דרש תשלום בסך 900 דולר ארה"ב בגין עבודתו זו. סכום אשר שולם על ידי הנתבעים.
לטענת הנתבעים לאחר ששלח התובע הודעה ביום 18/9/13 בדבר ניסיונות למציאת מפעל חלופי בסין שימשיך את עבודת הייצור התקיימה שיחה בין הצדדים בה הודיע התובע לנתבעים כי קובי בן דוד דורש 10,000 דולר ארה"ב עבור איתור מפעל חלופי, חרף העובדה כי דרישה זו הייתה מנוגדת להסכמים שבין הצדדים לטענת הנתבעים, לא התקבלה על ידי הנתבעים ההחלטה שלא להמשיך ולשאת בתשלומים נוספים, אך עמדתם הייתה כי יבוצע תשלום חלקי מראש לטובת המשך עבודת הייצור ותשלום נוסף יועבר רק לאחר השלמת העבודה.
לטענת הנתבעים עמדתם זו תואמת את ההסכמות בין הצדדים וכן את ההסכם שנחתם למול המפעל הסיני.

על פי גרסת הנתבעים למרות שמעולם לא הודיעו כי אין בכוונתם לקיים את התחייבויותיהם ככל שאלו ייעשו בכפוף להסכמות שבין הצדדים, הודיע התובע במכתב שנשלח ביום 9/1/14, כי הוא דורש את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בשל אי העברת התשלומים מצד הנתבעים.

לטענת הנתבעים החליט התובע לזנוח את פיתוח המוצר ולדרוש את הפיצוי המוסכם שכן אם היה סבור שיש היתכנות להמשך פיתוח המוצר יכול היה לשלם על פי ההסכם את חלקם של הנתבעים ולדרוש את דילול חלקם במניות החברה, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן למרות שביום 6/8/13 אכן הודיע על כוונתו לשלם את חלק הנתבעים על פי מנגנון ההשקעה שנקבע בהסכם.

אשר על כן טוענים הנתבעים, כי ההסכם לא הופר על ידם ודרישת התובע לקבלת הפיצוי המוסכם היא חסרת תום לב, כמו גם החלטתו שלא לעשות שימוש במנגנון ההשקעה שהיה מאפשר את המשך פיתוח המוצר.

עוד טוענים הנתבעים כי תניית הפיצוי המוסכם שנקבעה בהסכם היא בלתי סבירה ועל כן יש לדחות את התביעה או לחילופין על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו להפחתת הפיצוי המוסכם שנקבע בין הצדדים.

עוד נטען כי התובע לא מילא את חובתו להפחתת הנזק שכן כאמור בחר שלא לשלם את חלקם של הנתבעים על מנת שלא תרד לטמיון עבודתו במשך השנים כפי שנטען על ידו.

דיון והכרעה
במהלך הדיון נשמעו עדויותיהם של התובע וכן עדותו של הנתבע 2, אסף מררי.
הפרת הסכם והפיצוי המוסכם
התובע והנתבעים הציגו טענות החורגות מעילת התביעה בין אם מדובר בטענות לנזקים שונים שהועלו על ידי התובע במסגרת תצהירו ובסיכומיו שאינם קשורים באופן ישיר למנגנון ההשקעה שנקבע בהסכם ובין אם טענות הנתבעים באשר להתנהלות רשלנית מצד התובע וכן למצגי שווא שקדמו לחתימת ההסכם, בנוגע למשך הזמן הצפוי לפיתוח המוצר והעלויות הייצור, ומאחר שטענות אלו אינן חלק מעילות התביעה איני רואה צורך להידרש ולהכריע בשאלות אלו שכן אין בהן כדי לסייע להכרעה בשאלות שעומדות בלב המחלוקת שבין הצדדים.
עילת התביעה צומצמה לפיצוי המוסכם שנקבע במסגרת הגדרתו של מנגנון ההשקעה שיבטיח את השקעת כל אחד מהצדדים להסכם בפיתוח המוצר על פי התחייבותו, כפי שבחר התובע לעשות בשל רצונו שהתביעה תתברר בהליך של סדר דין מקוצר.

אין חולק כי עד לקבלת ההודעה בדבר סגירתו הצפויה של המפעל הסיני בו יוצרו תבניות המוצר שפיתחו הצדדים, התנהלו הצדדים באופן סביר גם אם לא על פי ההסכם או המצגים שנלוו לחתימת ההסכם.
הנתבעים שילמו חלק נכבד מסכום שהתחייבו להעביר לחברה כהלוואה ולמעשה שילמו כ – 90% מתוך התחייבותם להעביר סכום של 300,000 ש"ח מתוקף היותם משקיעים.

אני ערה לטענת התובע כי הסכום של 300,000 ש"ח הוא צמוד למדד ועל כן הסכום שנדרשו הנתבעים לשלם הוא גבוה יותר אולם מעיון בלשון ההסכם בסעיפים 9.3-9.4 עולה כי הצדדים הסכימו כי התשלומים יסווגו כהלוואה ואילו ההלוואה תהא צמודת מדד.
על פי הפרשנות הסבירה של לשון ההסכם אני קובעת כי סכום ההשקעה המוסכם הוא קבוע, דהיינו 300,000 ש"ח ואילו החזר ההלוואה על ידי החברה, הוא שיהא צמוד למדד, לא מצאתי כל ביסוס לפרשנות שהעניק התובע לסעיף זה, בהתבסס על לשון ההסכם, לפיה יש לקבוע כי גם סכום קרן ההשקעה יהא צמוד למדד.

כפי שפרטתי לעיל, כל שיש הוא לבחון את שאלת הפרת ההסכם רק בנוגע להחלטת הנתבעים להפסיק את התשלומים על אף שטרם העבירו את סכום ההשקעה הראשוני (300,000 ש"ח) כפי שהתחייבו על פי ההסכם.

כאמור , במועד בו התגלעה מחלוקת בין התובע לנתבעים, כבר הושקע מצד הנתבעים סכום של כ – 266,000 ₪. כלומר נדרשה מצדם השקעה נוספת של כ – 34,000 ש"ח נוספים על מנת שימלאו את חלקם בהסכם לעניין הסכום הראשוני שנדרשו להשקיע ולאחר מכן על פי ההסכם היה צפוי לחול השלב השני של השקעת סכום נוסף של 100,000 ש"ח בחלקים שווים על ידי התובע והנתבעים.
לכאורה יכלו הנתבעים להשקיע סכום נוסף של כ – 34,000 ש"ח שמהווה כעשירית מהסכום שהושקע על ידם עד לאותו מועד ובכך למנוע מהתובע את הזכות להפעיל את מנגנון ההשקעה ודילול מניותיהם או לדרוש את תשלום הפיצוי המוסכם בסך של 300,000 ש"ח כפי שאכן אירע בפועל בעצם משלוח מכתב הדרישה מטעם התובע ומעצם הגשת התביעה שלפניי.
הנתבעים בחרו שלא לעשות כן, תוך ידיעה כי על פי ההסכם הם עשויים להיתבע לשלם את הפיצוי המוסכם במלואו כפי שנקבע בהסכם.

מנגד התובע, שכאמור הוא מי שפיתח את רעיון המוצר, והוא שפעל לגיוס הנתבעים כמשקיעים יכול היה אף הוא להפעיל את מנגנון ההשקעה ודילול מניות הנתבעים בתמורה להשקעת חלק של הנתבעים ובכך להבטיח לפחות באותו שלב את המשך פיתוח המוצר ומניעת ירידת הפרויקט שעליו פעל במשך מס' שנים לטמיון, כך על פי טענותיו.
כבר בשלב זה אציין כי מנגנון ההשקעה שנקבע בין הצדדים עלול להביא בנסיבות מסוימות לתוצאה אבסורדית שספק אם זו הייתה אכן כוונת הצדדים במועד ניסוח וחתימה על ההסכם.
במצב שנוצר שבו החליטו הנתבעים שלא להשלים את חלקם בהשקעת הסכום הראשוני, יכול היה התובע לבחור בין שתי חלופות: הראשונה היא להשקיע 35,000 ש"ח תוך דילול חלקם של הנתבעים במניות החברה והשנייה לא להשקיע את הסכום ולדרוש לקבל לידיו פיצוי מוסכם בסך 300,000 ש"ח, כפי שאכן אירע בפועל.
באופן תיאורטי אם היו הנתבעים נעתרים לדרישת התובע ומשלמים לו את הפיצוי המוסכם בסך של 300,000 ש"ח + מע"מ בסמוך לדרישתו, יכול היה התובע לקבל את כספי הפיצוי ולעשות שימוש בכספים אלו לצורך השקעת חלקו בהסכם כפי שהתחייב ובכך ימשיך ההסכם להתקיים מבלי שהתובע נדרש להשקיע סכום כלשהו מהונו העצמי.
בנסיבות אלו ברור שאין כל תמריץ לתובע לעשות שימוש באופציה שניתנה לו ולהשקיע במקום הנתבעים את חלקם תמורת דילול המניות אלא להעדיף לקבל את מלוא הפיצוי המוסכם לידיו על מנת לעשות שימוש בכספים אלו בהמשך כאשר יידרש להשקיע את הכספים בחברה.
לתוצאה זו ניתן להגיע מכיוון שאין כל התייחסות בהסכם להשלכה על המשך קיום ההסכם במקרה של הפעלת מנגנון ההשקעה ומימוש החלופה של תשלום הפיצוי המוסכם על ידי אחד מהצדדים.

על כן, כאשר בפני התובע עמדו 2 חלופות אלו, אני מוצאת בסיס הגיוני לכך שהעדיף את החלופה של הפיצוי המוסכם על פני השקעת חלקם של הנתבעים תמורת דילול חלקם במניות החברה ויודגש כי מבחינת לשון הסעיף בהסכם שדן בפיצוי המוסכם, אין מניעה מצד התובע לפעול בדרך שבה פעל.

הסברו של התובע בתצהיר באשר לשיקול הדעת שהפעיל בטרם החליט שלא לעשות שימוש במנגנון ההשקעה ובחירה בדרישה של הפיצוי המוסכם, ממנו עולה כי הוא הניח שהנתבעים החליטו לזנוח את השקעתם, מלמד אף הוא על חוסר היעילות של מנגנון ההשקעה שכן לשיטת התובע בכל מקרה בו היו מודיעים הנתבעים על כוונתם שלא להמשיך להשקיע את חלקם הוא לא היה בוחר במנגנון ההשקעה לאור ההנחה שמדובר על הודעה של הצד שכנגד על זניחת הפרויקט ועל כן היעילות של מנגנון ההשקעה באופן שבו הוא נקבע מוטלת בספק, אולם זהו המנגנון שנקבע ועל התובע להוכיח כי אכן התקיימו התנאים לחיוב הנתבעים לתשלום הפיצוי המוסכם.

התובע סיפק הסבר נוסף בתצהירו לאי עשיית שימוש במנגנון ההשקעה בכך שמצבו הכלכלי באותה עת, בשל העתקת מקום המגורים עם משפחתו לארה"ב, מנע ממנו את האפשרות להשקיע את חלקם של הנתבעים ובכך לאפשר את המשך קיומו של ההסכם ואת פיתוחו של המוצר.
בחקירתו בבית המשפט השיב התובע כך ( עמ' 6,שור' 11-20):
"ש. בימ"ש – יש צורך לשלם 19,000 דולר גם לשיטתך, מתוכם חלקך איקס. עצם זה שאתה לא הפקדת את אותו איקס, על פי ההסכם זה מעיד, לטענת הנתבעים, הן על הפרה והן על אי אמון במוצר עצמו?
ת. אני רואה שאני לא מצליח לתקשר איתם. הם לא נענו לדרישה להפקיד את הסכום עד ל- 325,000 ₪ לא הצלחתי לתקשר איתם, ולכן הבנתי שהפקדה שלי של כ- 4,000 דולר על פי חישוב שערכתי לא תציל את הפרויקט. זה גם לא היה משהו חשוב נוצר משבר אמון כאשר נשלחתי לספק בהמשך לסיכום דירקטוריון כדי לנסות להציל את התבניות והנתבעים לא תיקשרו ולא הגיבו. העניין הוא שאנו שותפים וצריך לשווק את הפרויקט הבנתי שאם כאן הם מביעים חוסר אמון זה אומר שהם גם לא יעברו לשלב של השיווק בעצמם ולי אין יכולת כלכלית לעשות את הפרויקט הזה, גם לא את הקשרים לשווק."

ובהמשך החקירה חזר על הדברים ( עמ' 7, שור' 15-21) :
ש. בימ"ש – האם דובר על אפשרות שהנתבעים בשלב ראשון ישלמו 6,000 דולר, אתה, תגייס את היתרה והם יחזירו לך עם קבלת 25 דוגמאות?
ת. לא עלתה אפשרות כזו כלל.
ש. בימ"ש – האם אתה בינך לבינך העלית אותה על דעתך ?
ת. כן. אבל מאחר ועברתי לארה"ב ובשנים הראשונות הייתי צריך לממן מכספי את ההתאקלמות שם. לא היו לי המשאבים. נקודה שניה, אני הצד העיצובי והפיתוחי ולא הצד השיווקי ולכן חששתי שגם אם לא יהיה לי מוצר מוגמר ביד לא אוכל לקדמו לשלב הבא.
מעדותו של התובע ניתן ללמוד כי על אף שבהתאם לטענותיו הוא נדרש לשלם מכספו סכום של 4,000 דולר ארה"ב – הפער בין הסכום שדרש המפעל הסיני לבין הסכום שהסכימו הנתבעים לשלם - הוא העדיף להימנע מכך בין אם בשל משבר האמון שנוצר עם הנתבעים או בשל היעדר יכולת כלכלית או שמא מהסיבה שבאותה העת הניח שהנתבעים בחרו לזנוח את המשך השקעתם בפיתוח המוצר.
התובע לא הביא ראיה כלשהי להוכחת טענותיו בדבר מצבו הכלכלי באותה העת שבעטיו לא עלה בידיו לשאת אפילו בתשלום של 4,000 דולר ארה"ב, כדי לאפשר את המשך קיום ההסכם ופיתוח המוצר.
מצאתי כי התנהלותו זו של התובע אינה עומדת בקנה אחד עם חלק מסעיפי ההסכם שנחתם בין הצדדים ולהלן ציטוט הסעיפים -
בפסקת הצהרות התובע נכתב בסעיף 4.8 כך: "הוא בעל האמצעים הכספיים לצורך הקמת החברה ופיתוח הרעיון כמפורט בחוזה זה".
כמו כן בסעיף 8.1 להסכם נכתב כך " הצדדים מתחייבים לנהוג ביושר ובנאמנות אחד כלפי השני וכלפי החברה".
ראשית, הודאת התובע כי נתקל בקושי כלכלי לשלם סכום נמוך באופן יחסי של אלפי דולרים בעת שנדרש לכך לצורך המשך קיום ההסכם עומדת בסתירה להצהרתו בדבר יכולתו הכלכלית לצורך הקמת החברה ופיתוח המוצר, שכן התחייב להשקיע סכום של 350,000 ש"ח לפחות.
שנית, התנהלות זו של התובע אשר העדיף את קבלת הפיצוי המוסכם על פני השקעת חלק מכספו לטובת המשך פיתוח המוצר, עומדת בסתירה להתחייבותו לפעול בנאמנות כלפי החברה כאשר ידע כי בחירה בחלופה זו תוריד לטמיון את עבודתו ותעמיד בספק את המשך פיתוח המוצר על ידי החברה.

התובע הבין בעת שהתקבלה באופן מפתיע הודעת המפעל הסיני על סגירתו הצפויה ,כי מדובר במצב משברי ה חורג מאופן התנהלות הצדדים, צפיותיהם וקיומו של ההסכם עד לאותו מועד, שכן הוא דרש לקיים ישיבה בנוכחות כל השותפים על מנת להחליט על המשך הדרך. זאת בניגוד להתנהלותו במהלך פיתוח המוצר עד לשלב הנ"ל במסגרתה הציגה החברה מעת לעת דרישות תשלום לנתבעים להעברת חלקם בהתאם לאבני הדרך שנקבעו בהסכם או בהתאם להתקדמות פיתוח המוצר, כפי שאף השיב בחקירתו ( עמ' 3-4 לפרוטוקול).
"ש. אני אומר לך שזה לא עולה בקנה אחד עם אופן ההתנהלות שלך וההבנה שלך בזמן אמת אני מפנה אותך לסעיף 68 לתצהירך – לפי סעיף 68 כאשר נודע לך שהנתבעים מסרבים להמשיך להשקיע בחברה אתה כותב להם שחשוב לך להיפגש עמם על מנת לקבל החלטה כיצד להמשיך – אם לא היה לך שיקול דעת והם היו כספומט בלבד, לטענתך, מדוע אתה צריך לקבל החלטה משותפת? הרי הם היו צריכים להעביר את הכסף על סמך דרישתך?
ת. מכיוון שהפרויקט מורכב והתנהלתי בשקיפות לאורך כל הדרך, והיינו בשלב של משבר עם המפעל בסין, ביקשתי להיפגש עם משפחת מררי ולקבל החלטות להמשך וכך נהגתי וההחלטות שהיו, אמרו שממשיכים בפרויקט ומזרימים כספים.
ש. למה לא הסתפקת בהודעה שלך?
ת. הם שותפים שלי ורציתי לעשות איתם סיעור מוחות, היה שלב של משבר ורציתי שנבדוק איך להתקדם. היו כמה אפשרויות והעובדה היא שנוצרו עוד אפשרויות לאחר הפגישה, אחת מהן זה אהוד אחיו של אסי ניסו לעזור במציאת ספק חלופי.
ש. סגירת המפעל הסיני ניחתה עליך בהפתעה?
ת. כן."

על פי תכליתו והגיונו הכלכלי של ההסכם, נועד סעיף הפיצוי המוסכם להבטיח המשך השקעה של כל אחד מהצדדים מתוך ידיעה כי החלטה בדבר אי השקעה עלולה לגרור שימוש בסנקציה של דילול חלקו במניות החברה.
מכאן, שבהתקיים משבר המעיב על המשך פיתוח המוצר ועל עתידה של החברה, אין משמעות לסנקציה של דילול אחד הצדדים באחזקתו במניות החברה שכן ממילא שווי המניות הולך ופוחת כאשר החברה מפסיקה את פעילותה או צפויה להפסיק את פעילותה.
מכיוון שיש להניח שהצדדים לא יצרו את מנגנון ההשקעה במסגרת ההסכם למקרים שבהם הוא למעשה חסר תכלית, אזי יש לקבוע שהשימוש במנגנון והשלכותיו כדוגמת חיוב בפיצוי מוסכם נועד למקרים בהם פיתוח המוצר וקיום ההסכם מתנהל כמתוכנן וללא שינויים מהותיים ודרמטיים.

התובע אם כן, נדרש להוכיח כי דרישת התשלום שהפנה לנתבעים תואמת את אבני הדרך שנקבעו בהסכם, וכי אכן ראוי היה בנסיבות אלו שהביאו את הנתבעים להחלטתם שלא להמשיך להשקיע בפיתוח המוצר, להפעיל את מנגנון ההשקעה ואגב כך להורות על חיוב הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם.

משנקלעו הצדדים למשבר כפי שגם התובע מגדיר זאת, יש לבחון את זכותו של התובע לעמוד על דרישת תשלום הפיצוי המוסכם גם על פי דוקטרינת תום הלב בקיומו של ההסכם.

המסקנה אליה הגעתי בעניין זה היא כי העובדה שהתובע בחר שלא להשקיע להשלים את חלקם של הנתבעים רק משיקולים כלכליים אישיים שנבעו ממעבר מגורים למרות היותו מפתח הרעיון והמוצר ומי שגייס את הנתבעים להשקיע בו, תוך עמידתו על קבלת הפיצוי המוסכם למרות ידיעתו שפיתוח המוצר נקלע למשבר שגם הוא לא יכול היה לצפות, היא התנהלות הנגועה בחוסר תום לב.

הנתבעים עמדו בהתחייבותם והשקיעו כספים בפיתוח המוצר ובפועל השקיעו כ – 90% מסכום התחייבותם על פי דרישות התובע. אף כשאירע המשבר הסכימו לשלם סכום נוסף בסך של 10,000 דולר ארה"ב שאמנם היה נמוך מהסכום שדרש המפעל הסיני, אך עדיין היה בו כדי להעיד שלא הייתה התנערות מוחלטת מהתחייבותם על פי ההסכם.
לא מצאתי לנכון לקבוע כי הנתבעים הפרו את ההסכם, שכן כאמור החלטתם להפסיק את השקעתם נבעה ממצב בלתי צפוי שהעיב על המשך פיתוח המוצר, אותו לא צפו הצדדים בעת שחתמו על ההסכם.

הצדדים הגדירו במסגרת נספח ג' להסכם את " אבני הדרך" המהוות את השלבים להשקעת חלקם של הנתבעים בפיתוח המוצר עד לסכום הכולל של 300,000 ש"ח.
ממועד חתימת ההסכם ועד לחודש יולי 2013 במהלכו נודע לצדדים לראשונה על סגירתו הצפויה של המפעל הסיני, העבירו הנתבעים כספים לחברה על פי דרישות התובע בסכום כולל של כ - 266,000 ש"ח.
ברם, כאשר התברר כי פיתוח המוצר נקלע למשבר ובשל כך יש צורך להעביר תשלום בסך של 19,000 דולר ארה"ב למפעל הסיני, בחר התובע לחרוג ממנהגו ולא העביר דרישת תשלום לנתבעים כפי שעשה עד לאותו מועד, אלא ביקש לקבוע פגיעה עם הנתבעים מאחר שהבין שמדובר בסטייה מ"אבני הדרך" שהוגדרו על ידי הצדדים בשלב זה דובר על תשלום שלא היה חלק מההליך התקין של פיתוח המוצר כפי שתכננו וצפו הצדדים במעמד חתימת ההסכם.
בסעיף 9.3 להסכם, התחייבו הנתבעים להשקעה ראשונית של 300,000 ₪, מתוכה הועבר לטובת החברה סכום של כ – 266,000 ש"ח. בהסכם נקבע כי הכספים יועברו בתוך 7 ימים ממועד דרישת התשלום שיעביר התובע ואשר תיחשב כדרישה של החברה, בהתאם לאבני הדרך שנקבעו בנספח ג' להסכם.
מאחר ודרישת התשלום שדרש התובע לאחר קבלת ההודעה על סגירתו הצפויה של המפעל הסיני לא הייתה בהתאם לאבני הדרך, התקיימה התדיינות של מספר חודשים בין הצדדים באשר להעברת הכספים מהנתבעים.
העובדה כי התובע והנתבעים לא פעלו בהתאם להסכם ולהתחייבות הנתבעים להעברת הכספים בתוך 7 ימים, מלמדת אף היא שגם התובע העריך כי המצב שנוצר אינו תואם את כוונת וציפיות הצדדים במועד חתימת ההסכם. על כן לא עמד על כך שהתשלום ייעשה בתוך 7 ימים ובהסתמך על דרישה מטעמו.
התנהגותו החריגה של התובע שדרש לקיים פגישה בטרם יועבר סכום נוסף מטעם הנתבעים בניגוד להעברות קודמות שנעשו רק על בסיס דרישה, מלמדת כי החלטת הנתבעים לבחון מחדש את המשך השקעתם עד לגיבוש הסכמות מול המפעל הסיני, אינה מהווה הפרה של התחייבותם על פי ההסכם מאחר שהיא תולדה של שינוי הנסיבות שאירע באופן בלתי צפוי וסטייה מ"אבני הדרך" שהוגדרו בהסכם, שאם לא כן היה התובע מעביר לנתבעים דרישת תשלום בציון הסכום הנדרש ללא צורך בקיום פגישה שנועדה לבחון את המשך הדרך. יתרה מכך בהודעה הראש ונה שנשלחה לנתבעים ביום 6/7/13 בה הודיע התובע לראשונה על סגירתו הצפויה של המפעל הסיני, ציין התובע כי בכוונתו לתאם איסוף של התבניות והחלקים ללא כל תוספת של תשלום מצד התובע והנתבעים.
העובדה כי הנתבעים הם בעלי ההון ואף הוגדרו במסגרת ההסכם כמשקיעים, עולה בקנה אחד עם טענת התובע כי סעיף הפיצוי המוסכם נקבע לבקשתם שכן הם שביקשו להבטיח כי גם התובע הוא אכן בעל אמצעים להשקעה בפיתוח המוצר באמצעות קביעת סנקציה של פיצוי מוסכם שתופעל אם יתברר כי אין ביכולת התובע להשקיע את הכספים כפי שהתחייב בהסכם, לאחר שהם ישלימו את ההשקעה הראשונית מצדם.
בנסיבות אלו אין בידי לקבל את גישת התובע כי אומד דעת הצדדים הוא שהפיצוי המוסכם עומד בהלימה עם הנזקים שהיו צפויים לתובע, שכן הפיצוי המוסכם כלל אינו נוגע לנזקים אלו . כל מטרתו כאמור היא להבטיח שהצדדים להסכם יעמדו בהתחייבותם להשקעת הכספים על פי השלבים שנקבעו. כל זאת כאשר פיתוח המוצר מתקדם על פי התכנון המוקדם ובהתאם לציפיות הצדדים.
אין בידי לקבל את בקשת התובע להחיל את סעיף הפיצוי המוסכם על ההסכם כולו להבדיל מתחולתו לעניין מנגנון ההשקעה והשקעת הכספים על ידי הצדדים להסכם, משום שכאמור אינה הולמת את תכליתו של סעיף הפיצוי המוסכם.

לא ניתן לבחון את סעיף הפיצוי המוסכם ואת זכותו של התובע לקבלת הפיצוי מבלי לבחון את המסכת העובדתית במלואה ואת הנסיבות שהביאו לכך שהנתבעים בחרו שלא להמשיך ולהשקיע את כספם על פי ההסכם.
הנתבעים אכן הוכיחו והתובע לא חלק על כך ,שהחל מחודש יולי 2013, מעת שהתקבלה הודעת המפעל הסיני על סגירתו הצפויה, הבינו הצדדים להסכם כי אירע משבר אשר עלול לסכן את עתידו של פיתוח המוצר.
התעלמות מנסיבות אלו, עלולה להביא למסקנה המוטעית כי הנתבעים בחרו ללא כל בסיס סביר להפסיק את השקעתם בהמשך פיתוח המוצר.

לא ניתן לטעמי לקבוע כמסקנה כי הנתבעים נדרשים לעמוד בהתחייבותם להשקיע את הסכום הראשוני של 300,000 ש"ח בכל מקרה וללא כל קשר להמשך ההתקדמות בפיתוח המוצר.
זאת ניתן להסיק מתוך העובדה שהצדדים בחרו להגדיר באופן מדויק ובנספח נפרד בהסכם " אבני דרך" ולחלק את ההשקעה באופן יחסי לכל אחד מהשלבים של פיתוח המוצר.
המסקנה המתבקשת מהגדרת " אבני הדרך" היא ,שדעת הצדדים ואומד דעתם הייתה שהיה ובמהלך הדרך יחול שינוי או עיכוב כלשהו בפיתוח המוצר ובוודאי אם מדובר במצב שבו גורל כל הפרויקט עומד בסכנה, אין מצופה כי הנתבעים ימשיכו להשקיע מכספם באופן סדיר מבלי לבחון שנית את ההשקעה.

מעיון בהודעות הדואר האלקטרוני שהועברו בין התובע לנתבעים בין החודשים יולי 2013 ועד לחודש דצמבר 2013 ואשר צורפו כראיות הן לתצהיר התובע והן לתצהירי הנתבעים, ניתן ללמוד על המשבר אליו נקלע פיתוח המוצר, אשר הצריך מציאת פתרונות שונים רק על מנת להחזיר את פיתוח המוצר למסלולו התקין. מעיון בהודעות הדוא"ל המסקנה היא שההסכם חרג מ"אבני הדרך" שהוגדרו על ידי הצדדים להסכם בעת החתימה.

דרישת התובע כי הנתבעים ימשיכו להשקיע מכספם גם בידיעה שהשקעה זו עלולה לרדת לטמיון בשל סגירת המפעל הסיני, רק על מנת שיקיימו את התחייבותם בהסכם הינה דרישה חסרת תום לב, בעיקר בעת שהתובע בעצמו בחר שלא להשקיע מכספו גם כאשר הפער בין הצעת הנתבעים להצעת המפעל הסיני עמד על סכום של 4,000 דולר ארה"ב בלבד.

כאמור לא הובאה בפניי כל הוכחה לטענות התובע בדבר היעדר יכולת כלכלית שמנעה מהתובע את האפשרות להשקיע מכספו.
ולא זאת אף זאת אלא שטענה זו תמוהה, בעיקר לאור הצהרתו במסגרת ההסכם כי הוא בעל היכולת הכלכלית להשקיע בפיתוח המוצר ובשל העובדה שבשלבים הבאים של יישום ההסכם התחייב התובע לממן את פיתוח המוצר בסכום נוסף כולל של 350,000 ש"ח מהונו העצמי.

התובע בהימנעות מהשקעת סכום נמוך באופן יחסי (4,000 דולר ארה"ב) לעומת ההשקעה הכוללת בפיתוח המוצר (700,000 ש"ח), נמנע מלהקטין את הנזק ולמנוע את הפסקת פיתוח המוצר וירידה לטמיון של העבודה על פיתוח המוצר. אלא כאמור התובע העדיף שלא להשקיע סכום כלשהו בפיתוח המוצר.

יתרה מכך הודאת התובע בכך שבאותה העת לא הייתה לו אפשרות כלכלית לשלם את חלקם של הנתבעים על פי מנגנון ההשקעה שנקבע על ידי הצדדים מעלה מס' קשיים, הן מהיבט של נכונותה של הצהרתו בעת החתימה על ההסכם כי הוא בעל משאבים כלכליים להשקעה בפיתוח המוצר, הצהרה עליה הסתמכו הנתבעים בעת החתימה על ההסכם, קושי נוסף נעוץ בעובדה כי גם אם היו הנתבעים מעבירים את הסכום שנדרשו להעביר על פי ההסכם הרי שהתובע לא היה עומד בהסכם בעצמו שכן בשלב השני של ההשקעה הוא התחייב להשקיע סכום של 50,000 ש"ח ובשלב השלישי התחייב להשקיע סכום נכבד של 300,000 ש"ח מכיסו הפרטי.
זאת יודגש, הקושי העיקרי טמון בכך שהמנגנון שקבעו הצדדים נועד ליצור תמריץ לכל אחד מהצדדים לעמוד בהתחייבותו להשקיע כספים כדי שפיתוח המוצר ייצא לפועל ולא ייפסק בשל היעדר השקעה כספית.
בנסיבות שנוצרו, בהן הנתבעים החליטו שלא להשקיע את יתרת הסכום שהתחייבו בשלב הראשון, יכול היה התובע לשאת בחלקם של הנתבעים תמורה דילול אחזקתם במניות החברה, אלא שבשל מצבו הכלכלי למעשה נבצר מהתובע להפעיל את מנגנון ההשקעה.
משכך, עמד התובע על הדרישה לפיצוי המוסכם, אלא שכאמור זו לא הייתה תכליתו של מנגנון ההשקעה, שלא נועד לפצות את אחד הצדדים להסכם כאשר נמנע ממנו בשל קשיים כלכליים לשלם את חלקו של הצד שכנגד.

כפי שנכתב בסעיף 9.10 להסכם: "בחר הצד המקיים, כהגדרתו לעיל ( במקרה שלפניי התובע- הערה שלי כ.ל.), שלא להפעיל את האופציה האמורה בסעיף 9.9, תעמוד לו הזכות לדרוש מהצד המפר פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך של 300,000 ש"ח + מע"מ".
התובע שלפניי כלל לא "בחר", אלא שהמצב נכפה עליו בעל כורחו משום שלא יכול היה לשיטתו לעמוד בתשלום חלקם של הנתבעים.
על פי טענתו הדבר נבע מהעתקת מקום מגוריו לארה"ב. יהא הטעם לכך אשר יהא, לא מצאתי כי בנסיבות העניין זכאי התובע לדרוש מהצד שכנגד את הפיצוי.

אין בפניי טענה מצד התובע כי החוזה בוטל. אף הנתבעים אישרו כי מעולם לא נשלחה הודעת ביטול מטעמם ( עמ' 17, שור' 9-10 לפרו').
מאחר שלפניי הסכם קיים, יש לבחון את התביעה שלפניי כתביעה שהסעד המבוקש בה הוא אכיפה חלקית של ההסכם בדרך של הפעלת סעיף בהסכם בו נקבע סעד הפיצוי המוסכם כחלק ממנגנון ההשקעה שקבעו הצדדים ביחס לחובותיהם להשקעה בפיתוח המוצר.

סעיף 3(4) לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), קובע כי נפגע זכאי לאכיפת חוזה זולת אם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין.
לאור הנסיבות שהתבררו במהלך הדיון בפניי, מהן עלה כי פיתוח המוצר נקלע לקשיים שלא היו תלויים בצדדים להסכם בשל סגירת המפעל הסיני, עד כדי העמדתו בספק של המשך פיתוח המוצר ומשהתברר שהתובע כלל לא היה בעל יכולת כלכלית להשקיע בפועל את חלקם של הנתבעים, מעת שהתברר כי אלו החליטו שלא להמשיך ולהשקיע, הרי שמצאתי כי עמידת התובע על אכיפת ההסכם וקבלת פיצוי בהתאם למנגנון ההשקעה בנסיבות העניין, מקימה את החלופה שקבועה בסעיף 3(4) לחוק החוזים תרופות.
בית המשפט העליון בע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני, [פורסם במאגרים משפטיים] (7.3.2013) – להלן: "עניין אזימוב") דן במקרים שבהם בית המשפט יורה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את אכיפת ההסכם וזאת מתוך הנחה כי סעד האכיפה הוא הכלל ואילו הסייגים המונעים את הענקתו הם החריג.
"18.אימתי תראה אכיפת החוזה בלתי צודקת בנסיבות העניין? יתכנו תרחישים שונים אשר יצדיקו את שלילת תרופת האכיפה בשל סייג הצדק שבסעיף 3(4) לחוק התרופות ( ראו פרידמן וכהן 280-221 וההפניות שם למקרים שהתעוררו בפסיקה בהקשר זה). השופט ( כתוארו אז) מ' חשין התייחס לסוגיה זו באחת הפרשות בכותבו כי " הכרעה זו הינה הכרעה ערכית ממעלה ראשונה, וחוש הצדק המפעם בלבם של שופטי ישראל הוא שינחה אותם הדרך" (עניין ינאי, 779). אכן, אין מדובר ברשימת כללים ברורה וסדורה, אלא במענה הניתן בכל מקרה ומקרה בהתחשב בנסיבות הייחודיות לו ( ראו עניין רבינאי, 292) ובלשון השופט ( כתוארו אז) מ' חשין בעניין ינאי: "רשימת ה'נסיבות' העשויות להשפיע על שיקול הדעת אינה סגורה ולעולם לא תינעל" (עמ' 779). חשוב להדגיש כי בבוחנו את צדקת האכיפה במקרה נתון, על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות לעניין וזאת לאורך כל ציר הזמן שעד מועד מתן פסק הדין, על מנת שניתן יהיה להביא בחשבון את שיקולי הצדק הרלוונטיים " כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה" (ע"א 288/80 וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, פ"ד לו(2) 365, 377 (1981)) וראו גם: ע"א 509/83 דוד נ' יאסין, פ"ד מא(4) 651, 660 (1987); שלו ואדר, 219) וכן על מנת שניתן יהיה להתחקות אחר השפעתה בפועל של ההכרעה בעת הינתנה ( עניין קאסם, 90). על כן יש להביא בחשבון הן את הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה הן את אלה שהתרחשו לאחר הכריתה - לפני ואחרי ההפרה.
בעת שקילת מכלול הנסיבות כאמור במאזני הצדק, יש להניח על כפות המאזניים גם היבטים של אשמה מוסרית. במסגרת זו תבחן התנהלותו של כל צד לחוזה כלפי משנהו כך למשל ייבחנו לגבי המפר חומרת ההפרה, המאמצים שעשה כדי להימנע לכתחילה מן ההפרה, המניעים להפרה וניסיונותיו לתקן או לצמצם את מימדי הפגיעה שגרמה ההפרה לנפגע ואילו לגבי הנפגע ייבחנו בין היתר אשמו התורם להתרחשות ההפרה וקיום החיובים שנטל על עצמו בחוזה. עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף ( ראו שלו ואדר, 237-231). הנה כי כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד ( ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 677 (1997); ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מז (1) 588, 595-594 (1992) (להלן: עניין חושנג'י); עניין ינאי, 781-780).
סעד האכיפה יישלל רק אם בית המשפט יגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הצודקת ביותר בהתחשב באינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים ( ראו ע"א 256/89 פרץ נ' כובס, פ"ד מו(3) 557, 566-565 (1992)) אך בעשותו במלאכת השקילה, חשוב לזכור שהנפגע והמפר אינם ניצבים באותה נקודת מוצא, ולנפגע - בלשון השופט ( כתוארו אז) מ' חשין בעניין ינאי - " יתרון פתיחה המוקנה לו על פני המפר" (עמ' 779). מאזני הצדק נוטים, על כן, לכתחילה לטובת הנפגע הזכאי לאכיפת החוזה כסעד אשר לו מעמד הבכורה והם יוסיפו וייטו לטובתו אלא אם כן יוכיח המפר כי מתקיימים שיקולים כבדי משקל ההופכים את האכיפה לבלתי צודקת בנסיבות העניין וכי אי-הצדק שייגרם מהאכיפה הוא חמור ומהותי במיוחד ( עניין רבינאי, 293; שלו ואדר, 218). בהתאם לכך הודגש בפסיקה לא אחת כי יש להעדיף את הנפגע התמים על המפר שפעל בניגוד להתחייבותו בחוזה, כי לא כל הכבדה על המפר תוביל לשלילת זכותו של הנפגע לאכיפה וכי רק אם יוכיח המפר שקיים פער ניכר ביותר בין העוול שיגרם לו מאכיפת החוזה ובין העוול שייגרם לנפגע אם יסתפק בפיצויים, תענה בקשתו לפטור מאכיפה ( ראו: שלו ואדר, 239-238 וההפניות שם; עניין רבינאי, 293).
מהכלל אל הפרט
הצדדים התקשרו בהסכם שמטרתו - השקעה בפיתוח מוצר חדשני שהוא פרי יוזמה של התובע המפתח של המוצר. הנתבעים הוגדרו בהסכם כמשקיעים, ניתן להניח כי אכיפת ההסכם הייתה צודקת אם היה מוכיח התובע כי הנתבעים קיבלו החלטה שרירותית להפסיק את ההשקעה במוצר, למרות שפיתוח המוצר התקדם בהתאם לציפיות הצדדים. אפילו אם תוך כדי עיכובים או שינויים סבירים בתהליך פיתוח המוצר, או אילו כשלו הנתבעים בהוכחת טענתם שהמשך פיתוח המוצר היה מוטל בספק במועדים שבהם בחרו הנתבעים שלא להמשיך ולהשקיע ממיטב כספם.

מעת שהתברר שפיתוח המוצר נעצר בשל סגירת המפעל הסיני שמולו נחתם ההסכם לפיתוח המוצר וכאשר עתידו של פיתוח המוצר כבר לא היה ברור, הרי דרישת התובע כי הנתבעים ימשיכו להשקיע את כספם על פי אבני הדרך שנקבעו מלכתחילה בין הצדדים, אף שברור כי פיתוח המוצר סטה מדרכו הראשית, אינה סבירה.

כפי שציינתי לעיל, תכליתו הכלכלית של מנגנון ההשקעה נועדה להבטיח כי כל אחד מהצדדים ישקיע את כספו בפיתוח המוצר על מנת למנוע את עצירת פיתוח המוצר בשל אי השקעה של אחד הצדדים.
במצב הדברים שבפניי, עצירת פיתוח המוצר הייתה תולדה של נסיבות חיצוניות, סגירה בלתי צפויה של המפעל הסיני, שהודעה בעניינה קדמה להחלטת הנתבעים לעצור את השקעתם, הפסקת פעילות המפעל הסיני אינו עניין המצוי בשליטת מי מהצדדים להסכם ומנגנון ההשקעה שקבעו הצדדים לא נועד למקרים מעין אלו שבהם ההסכם חדל להתקיים על פי אבני הדרך שנקבעו בו מראש.

בחינת התנהלות הצדדים מהיבט ה"אשמה המוסרית" כפי שהוגדרה בעניין אזימוב, מעלה כי הנתבעים לא נעלו דלתותיהם בפני התובע לאחר הודעתו לנתבעים על סגירתו הצפויה של המפעל הסיני, אלא ניסו למצוא במשך מס' חודשים מתווה מוסכם שיאפשר המשך פיתוח המוצר ואף העבירו הצעות הכוללות סכומים שהם מוכנים להעביר לידי התובע על מנת לקיים את ההסכם, אמנם הצדדים לא הצליחו להסכים על הסכום שיועבר לידי המפעל הסיני ובסופו של דבר לא נמצא המתווה המוסכם.
אחת מהצעות הנתבעים הייתה לשלם סכום של 10,000 דולר ארה"ב, שאם הייתה מתקבלת על ידי התובע, הייתה משלימה את מלוא סכום ההשקעה הראשוני שהנתבעים התחייבו לשלם על פי ההסכם.
לא הייתה כל מניעה שהתובע היה בוחר לקבל את הצעת הנתבעים ולהשלים את יתרת הסכום מכיסו הפרטי בסכום ששיעורו נמוך באופן ניכר ביחס להשקעתו הצפויה בפיתוח המוצר, על מנת שלא לסכל את המשך פיתוח המוצר.

עוד נקבע בעניין אזימוב כי על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות עד למועד מתן פסק הדין בהקשר זה אציין כי התובע הודה בחקירתו הנגדית כי מדצמבר 2013 ועד למועד החקירה הנגדית שהתקיימה ביום 19/4/16, כלל לא פעל למסחור המוצר על פיתוחו שקד במסגרת ההסכם ( עמ' 2, שור' 8-9 לפרוטוקול), עובדה זו מוכיחה כי הפסקת פיתוח המוצר לא הייתה עניין זמני בר פתרון, ומחזקת את טענת הנתבעים כי מדובר בחריגה מהתכנון המוקדם של פיתוח המוצר בשל סגירת המפעל הסיני, גם כאשר טענה זו נבחנת בחלוף השנים.

מהיבט אחר, התוצאה של חיוב הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם בסך של 354,000 ₪, בנוסף לסכום של כ – 266,000 ש"ח שהושקעו על ידם בפיתוח המוצר, השקעה שירדה לטמיון, כל זאת כאשר פיתוח המוצר נעצר בשל נסיבות חיצוניות שאינן תלויות באחד מהצדדים להסכם, אינה תוצאה צודקת בנסיבות העניין.

כל זאת גם בשים לב לכך שכל שנדרש מהתובע בעת שאירע המשבר הוא לשלם מכיסו סכום של 4,000 דולר ארה"ב בנוסף לסכום של 10,000 דולר ארה"ב שהסכימו הנתבעים לשלם, על מנת להניע את גלגלי הפרויקט ובשים לב שהתובע בעצמו העריך את שווי זכויותיו ברעיון בעת חתימת ההסכם בסכום של 30,000 ש"ח בלבד.
התנהגותו של התובע יש בה כדי להעלות ספקות ותמיהות באשר לתום ליבו ונאמנותו לחברה, שכן במקום לשלם מכיסו סכום נמוך תוך דילול חלקם של הנתבעים במניות החברה בהתאם לזכות המוקנית לו על פי מנגנון ההשקעה שנקבע בהסכם, העדיף להסתכן בעצירת פיתוח המוצר וירידת השקעת הנתבעים לטמיון תוך דרישת תשלום הפיצוי המוסכם שנקבע במסגרת מנגנון ההשקעה בהסכם.

התובע מציין בסיכומיו בפרק המתייחס לסבירות סכום הפיצוי המוסכם שנקבע על ידי הצדדים כי התובע השקיע אלפי שעות בעבודה בפיתוח המוצר מבלי שקיבל תמורה ועבודתו זו ירדה לטמיון בעקבות התנהלות הנתבעים, כן טען כי בהסכם נקבע כי יהיה זכאי לתמורה בסך של 270,000 ש"ח בגין השלמת פיתוח המוצר בנוסף לחלקו במניות החברה.
בנוסף טען התובע כי הנתבע 3 הוא אשר ניסח את סעיף הפיצוי המוסכם והנתבעים הם אלו שקבעו את סכום הפיצוי המוסכם.
אלא שמיקומו של סעיף הפיצוי המוסכם בהסכם ולשון הסעיף מלמדים כי סעיף זה אינו חל על הפרות שונות של התחייבויות הצדדים להסכם שכן הוא עוסק רק במקרה של הפרת ההתחייבויות להשקעת הכספים בפיתוח המוצר. זאת בשונה מסעיף פיצוי מוסכם כללי הקיים בחוזים ואשר מתייחס להפרות שונות של ההסכם.
הצדדים להסכם במקרה שלפניי קבעו פיצוי מוסכם המתייחס למקרה מסוים בלבד שבו צד מפר את התחייבותו להשקיע כספים בחברה והצד השני בוחר שלא להפעיל את מנגנון ההשקעה ולא נקבע פיצוי מוסכם ליתר ההפרות האפשריות של ההתחייבויות הכלולות בהסכם.
על כן לטעמי אין מקום ללמוד על סבירות הפיצוי המוסכם על בסיס הנזקים שמתאר התובע שאינם עוסקים באופן ישיר במנגנון ההשקעה והפיצוי שנקבע במסגרתו.

מסקנתי היא כי בנסיבות העניין בו התקבלה הודעה על סגירת המפעל הסיני והפסקת פיתוח המוצר, החלטת הנתבעים שלא להעביר תשלומים נוספים מעבר ל -266,000 ש"ח שהועברו עד לאותו מועד כדי להשלים את ההשקעה הראשונית בסכום של 300,000 ש"ח, אינה מהווה הפרה של התחייבותם על פי ההסכם, מאחר שמדובר בחריגה משמעותית מאבני הדרך להשקעה שנקבעו בהסכם. על כן אין מקום להפעלת מנגנון ההשקעה ולדרישת הפיצוי המוסכם שנקבע על ידי הצדדים בסעיף 9.10 להסכם מכוח מנגנון ההשקעה.
יובהר כי במסגרת הכרעתי זו איני נדרשת לשאלות בדבר הפרות אחרות של התחייבויות בהסכם על ידי מי מהצדדים או שאלת תוקפו של ההסכם בכללותו, שכן עילת התביעה שלפניי נסובה רק סביב שאלת הפיצוי המוסכם רק ביחס למנגנון ההשקעה שנקבע על ידי הצדדים בנוגע להשקעות הצדדים בפיתוח המוצר.
התובע אף ציין במפורש בכתב התביעה כי קיימות טענות ועילות תביעה נוספות אשר לא הובאו במסגרת התביעה שלפניי שכן היא הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר.

התוצאה היא שהתביעה שלפניי נדחית!. מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת בא כוחם בסכום של 46,800 ש"ח, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק הדין בדואר רשום אל באי כח הצדדים
ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ז, 07 יוני 2017, בהעדר הצדדים.