הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 12362

בפני
כבוד ה שופט אבי שליו

תובע בת.א. 12362/06
והנתבע שכנגד

בנק מזרחי-טפחות סניף יהוד

נגד

נתבעים
ותובעים שכנגד
בת.א. 63825/07

1.אלפא ד.ל. מוצרי מזון בע"מ
2.דוד סיטון
3.לינדה סיטון

ב"כ התובע/הנתבע שכנגד עו"ד זפט
ב"כ הנתבעים/התובעים שכנגד עו"ד אייל מלכה

פסק דין משלים

ההליכים

לפני תביעה כספית שהגיש התובע שהוא בנק (להלן: "הבנק") כנגד הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), והנתבעים 2-3 (להלן: "בעלי השליטה") שהיו ערבים לחובותיה בחשבון החברה שנוהל בסניף ביהוד (להלן: "חשבון החברה") (ת"א 12362/06, להלן: "תביעת הבנק").
החברה ובעלי השליטה הגישו כנגד הבנק תביעה מקבילה בגין נזקיהם כתוצאה מהפרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים (ת"א 63825/07, להלן תכונה: "התביעה שכנגד").
הדיון בשני התיקים אוחד וכב' השופטת ורדינה סימון שדנה בתיקים המאוחדים, החליטה ביום 13.7.08 על פיצול הדיון, כך שתחילה תידון שאלת האחריות, ולאחר מכן תידון שאלת הנזק (ככל שיקבע שהבנק הפר את חוזה ההתקשרות עם החברה).
כתב התביעה שכנגד תוקן בשנת 2008 וסכום התביעה הועמד על מליון ₪. בהחלטה מיום 29.12.14 הותר תיקון נוסף של כתב התביעה שכנגד וסכום התביעה הוגדל ל- 2.5 מליון ₪ וזאת בגין ראשי הנזק (המפורטים בסעיף 5 לבקשה 36) כדלקמן:
סך של 1,905,660 ₪ בגין נזק עסקי על פי חוות דעת מומחה;
סך של 1,000,000 ₪ בגין פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בשם הטוב.
הסכומים האמורים בניכוי יתרת החוב בחשבון החברה, הועמדו לצרכי אגרה על 2.5 מליון ₪.
עוד קודם לכן, ביום 26.3.12 ניתן פסק דין חלקי מפי כב' השופטת ורדינה סימון ובו נקבעו הממצאים הבאים:
הריבית שסוכמה בין הבנק לבין החברה על מסגרת האשראי בחשבון החברה עמדה על פריים +1.5%;
מסגרת האשראי המאושרת בחשבון החברה עמדה על 200,000 ₪;
נדחתה הטענה בדבר התניית שירות בשירות, אולם נקבע כי הבנק הפר את חובת הנאמנות כלפי החברה, כשלא קיים את הוראתה מחודש אוקטובר 2000 להפסיק את הוראת הקבע בסך של 5,000 ₪ מחשבון החברה לחשבון חיסכון של בעלי השליטה (שנועד להבטיח מסגרות אשראי בחשבון החברה, להלן: "חשבון החיסכון");
נדחתה הטענה בדבר לשון הרע בגין חילול השיקים, ונקבע כי אין לחייב את הבנק בפיצוי החברה בשל פרסום לשון הרע.
בהתאם לכך, פסק הדין החלקי הורה על ביצוע שחזור של חשבון החברה בבנק שעל פיו יחויב החשבון בריבית של פריים + 1.5%, וזאת עד למסגרת אשראי מאושרת של 200,000 ₪ (אף בהתייחס לנכיון שיקים).
עוד הורה בית המשפט לבטל הוראות קבע בסך של 5,000 ₪ כל אחת, שבוצעו מחשבון החברה לחשבון החיסכון, וזאת מיום 29.10.00 ועד לסוף חיי החשבון, באופן שיוחזר כל סכום במועד בו נגרע.
בית המשפט קבע בסעיף 20 לפסק הדין החלקי כדלקמן:
"אם לאחר שיבוצע שיחזור החשבון בהתאם לקביעותיי יתברר, כי במועדים בהם חילל הבנק את השיקים) מה שהוביל להגבלת החשבון), לא היה אמור להיות מצב של חריגה ממסגרת האשראי, אלמלא חילול השיקים, לא יהיה מנוס מן הקביעה, שהבנק גרם בהתנהלותו להגבלת החשבון שלא כדין. קביעה זו תצדיק פיצוי החברה בגין נזקים כלכליים שנגרמו לה, אם יוכחו כאלה."
בהסכמת הצדדים מונה רו"ח בועז יפעת כמומחה מטעם בית המשפט לבצע את השחזור.
נוכח פרישת השופטת סימון והשופט בן-חיים שטיפל אחריה בתיק, הועבר התיק לטיפולי בסוף שנת 2013.
המומחה הגיש חוות דעתו הראשונה מחודש דצמבר 2012, ובעקבות שאלות הבהרה הגיש חוות דעת סופית בחודש נובמבר 2013 והיא המחייבת.
מחוות הדעת עלה לכאורה, כי במועד הרלוונטי שבו חוללו השיקים, עמדה החברה במסגרת האשראי שלה, וכי מיום 9.10.03 אין חריגות בחשבון החברה.
לנוכח זאת, הבנק הגיש הסתייגות כנגד אופן עריכת השחזור, ולאחר דיון מיום 18.3.14 ובדיקה נוספת עם המומחה שקבע כי אף בהתחשב באופן השחזור המוצע ע"י הבנק, יעמוד החשבון במסגרת האשראי, נקבע כי ההכרעה בהסתייגות תובא בפסק הדין.
הצדדים ניהלו הליך גישור בפני עו"ד אילן בומבך ואף נעשה נסיון פישור ע"י כב' השופטת ריבה ניב, אולם לא הגיעו לעמק השווה.
התובעים שכנגד הגישו את תצהירו של מר דוד סיטון ואת חוות דעתו של רו"ח זיו פרבר.
הבנק הגיש את תצהירו של מנהל הסניף מר דוד רטיג, את חוות דעתו של רו"ח אבנר מימון, ואת חוות דעתו של היועץ הכלכלי יוסי בהיר.
חוות הדעת של רו"ח מימון שהוגשה מטעם הבנק, נמשכה מהתיק בהחלטה מיום 27.5.15, מאחר שעניינה אינו בנזק הכלכלי שנותר להכרעה, אלא בנושאים שכבר הוכרעו והוגשה לגביהם חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש.
חוות דעתו של רו"ח רוטנברג שצורפה לכתב התביעה המתוקן (ואשר נחקר בעבר בפני כב' השופטת סימון), נזכרה בעדויות המומחים והובאה כראיה במסגרת החבות, אך בדיון מיום 17.2.16 הבהירו הצדדים כי היא אינה חלק מהראיות לעניין הנזק הכלכלי (עמ' 217-218 לתמליל).
משסיכמו הצדדים טענותיהם, ניתן פסק דין משלים זה.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כפי שנלמדו מתצהיר מר סיטון:
החברה עסקה בסחר בחומרי גלם לתעשיית המזון ובעיקר במוצרי מלח. בזמנים הרלוונטיים לתובענה, התמקדה פעילות החברה בעיקר בשוק המקומי. בהמשך, פעלה החברה בעיקר בשווקים בחו"ל.
החברה נשאה בעלויות יבוא חומרי הגלם בדרך כלל כנגד תשלום מזומן, אולם ללקוחותיה נתנה אשראי בהיקפים של עד 120 יום.
לצורך גישור על פערי התשלומים, נהגה החברה להסתמך על אשראי בנקאי. נכון לתחילת שנת 2005 היו לחברה מסגרות אשראי בסכום כולל של 1.5 מיליון ₪, מתוכם 1.2 מיליון בבנק (ו-150,000 ₪ בכל אחד מהבנקים פועלים ולאומי).
במהלך החודשים ינואר עד מרס 2005, לא פרע הבנק מספר שיקים בעילת העדר כיסוי מספיק, ובעקבות זאת ביום 31.3.05 הוגבל חשבון החברה לשנה.
הפעילות בחשבון הופסקה ביום 20.4.05.
סמוך לאחר הפסקת הפעילות בחשבון, חלה ירידה משמעותית במחזור המכירות של החברה, בהיקף ההכנסות ובשיעור הרווח הגולמי שלה. עובדה זו נתמכת בחוות דעתו של רו"ח פרבר כפי שתפורט בהמשך, ואינה שנויה במחלוקת ממשית.

השאלות השנויות במחלוקת
בתביעת הבנק:
הכרעה בהסתייגות שהעלה הבנק באשר לאופן ביצוע שיחזור החשבון;
קביעת חוב החברה לבנק נכון למועד הגשת התביעה או למועד רלוונטי אחר שיקבע.
בתביעה שכנגד:
ככל שיווכח שהבנק הפר את הסכם ההתקשרות עם החברה והגביל את החשבון שלא כדין, יש מקום לברר את הנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מכך וכדלקמן:
בחינת הקשר הסיבתי בין חבות הבנק לבין הנזק הכלכלי הנטען;
ככל שקיים קשר סיבתי כאמור - יש לבחון את היקף הנזק הכלכלי;
האם קיים אשם תורם מצד החברה או שמא לא עמדה בנטל הקטנת הנזק.
בחינת היריבות בין בעלי השליטה לבין הבנק בתביעה שכנגד.
דיון והכרעה - תביעת הבנק:
אופן שחזור החשבון
כאמור, כב' השופטת סימון קבעה בסעיף 20 לפסק הדין החלקי כי העובדה שהבנק לא עמד בתנאי ההסכם, בעניין שיעור הריבית, והעובדה שבמשך תקופה ארוכה לא נעתר לבקשותיו של מר סיטון להפסיק את העברת הכספים בהוראת הקבע מהחשבון העסקי לחשבון החיסכון, העמידו את החשבון ביתרת חובה גדולה יותר מאשר היה אמור להיות בה. בהתאם לכך, בית המשפט הורה על ביצוע שחזור לחשבון (כאמור בסעיפים 6 ו- 18 לפסק הדין החלקי) .
מומחה בית המשפט, רו"ח יפעת, פירט בחוות דעתו את אופן ביצוע השחזור, וקבע לאחר שחזור החשבון המקורי, שבמועדי חילול השיקים לא היה החשבון במצב של חריגה ממסגרת האשראי.
הסתייגויות הבנק
הבנק העלה הסתייגות מאופן ביצוע שחזור החשבון וטען כי מיום 29.10.00 ועד יום 23.5.02, בוטלו 19 הוראות קבע בשווי של 99,515 ₪. ביום 23.5.02 השתחררה תכנית חיסכון שהיתה בחשבון החיסכון, ואז השקיעו בעלי השליטה את הכספים במסגרת חשבון החיסכון. לכן לשיטת הבנק ובהתאם לנוהל שחזור חשבון (שטיבו לא הוברר בסיכומים), יש לבצע העברה רעיונית של הסכום האמור, מחשבון החברה לחשבון החיסכון ביום 23.5.02.
הנתבעים דחו את ההסתייגות האמורה וטענו כי מדובר בהעברה פיקטיבית שאינה עולה מהוראות פסק הדין וגם לא מכוונת הצדדים בזמן אמת.
רו"ח יפעת נחקר על ידי ב"כ הבנק בדיון מיום 18.3.14 (מעמ' 55 לפרוטוקול) והבהיר את עמדתו באשר לשיטה הנכונה לביצוע שחזור החשבון. רו"ח יפעת הבהיר כי במסגרת השחזור הוא ביטל את כל החיובים בחשבון החברה, ומנגד, ביטל גם העברות כספים מחשבון החיסכון לחשבון החברה. בהתייחס להסתייגות, רו"ח יפעת הוסיף כי לדעתו, לכל היותר, ניתן להפחית מהנזקים שנגרמו לתובעים שכנגד את הרווח שהופק בחשבון החיסכון בתקופה הרלוונטית, אך שלל העברה רעיונית של הסכומים מחשבון החברה לחשבון הפרטי במועד פקיעת החיסכון.
בהחלטה בדיון מיום 18.3.14 קבעתי כי בטרם תוכרע טענה זו, יבדוק רו"ח יפעת האם, ככל שהשחזור יבוצע בהתאם לשיטת הבנק, עדיין תיוותר המסקנה שהובאה בחוות דעת המומחה, שאז לכאורה, מתייתרת ההכרעה בהסתייגות לצורך בחינת חבות הבנק.
בהתאם לכך, ביצע רו"ח יפעת בדיקה נוספת, במסגרתה ביצע העברה רעיונית של 99,515 ₪ ביום 23.5.02 מחשבון החברה לחשבון הפרטי, וקבע כי נכון ליום 31.1.05 (שזהו המועד בו חולל לראשונה שיק בחשבון החברה שלא מסיבה טכנית), עמדה יתרת החובה בחשבון על סך של 94,608 ₪. היינו, בתוך מסגרת האשראי כפי שנקבעה בפסק הדין החלקי.
כלומר, גם שחזור החשבון בהתאם לשיטת הבנק, מוביל למסקנה לפיה עובר להגבלת החשבון, החברה לא חרגה ממסגרת האשראי המאושרת על ידי הבנק, ולכן לא היתה הצדקה להגבלת החשבון.
מעבר לכך, מצאתי שיש לדחות את ההסתייגות לגופא מהטעמים שיפורטו.
סבורני, כי עמדתו של רו"ח יפעת סבירה והגיונית, שכן מתקבל על הדעת כי בעלי השליטה לא היו מבצעים כל השקעה בחשבון החיסכון, אילו היו יודעים בזמן אמת כי הותרת הכספים בחשבון החיסכון, תגרום לחשבון החברה לחרוג ממסגרת האשראי (ובכך אף יחוללו שיקים של החברה). כב' השופטת סימון התייחסה לכך בסעיף 20 לפסק הדין החלקי בקובעה כי: "שוכנעתי, כי החברה והערבים עשו ככל יכולתם כדי להימנע מהמצב בו חשבונם יהיה ביתרת חובה חורגת ממסגרת האשראי, מצב שיצדיק חילול שיקים."
ודוק, חשבון החיסכון היווה בטחון לאשראי הבנקאי לחברה (ובהתאם לכך הועבר חלק הארי שלו לצמצום החוב לבנק לאחר שהפעילות בחשבון החברה נפסקה). לכן, העברה הרעיונית שמציע הבנק אינה תואמת את כוונת הצדדים בזמן אמת. ניתן היה אף לומר כי אופן השחזור המוצע ע"י הבנק, סותר את הוראות השחזור המפורשות שניתנו ע"י כב' השופטת סימון בפסק הדין החלקי.
יש מקום לבצע העברה רעיונית רק במקרים בהם בוטל חיסכון בהוראה בדיעבד, והלקוח נהנה מרווחים מאותו חיסכון ואין הצדקה לאפשר לו להתעשר ולהותיר רווחים אלו בידיו. ניתן לפתור פער זה באמצעות מתן הוראה לקיזוז הרווחים שנצברו בחשבון החיסכון בתקופה הרלוונטית, כפי שהציע המומחה בחקירתו, אך אין מקום לקחת בחשבון ניכוי רעיוני לכל צורך אחר.
אוסיף כי ניתן היה לקבוע אחרת ולשלול קיזוז נוסף זה, מאחר ופסק הדין החלקי קבע כי הבנק עוול כלפי החברה בנושא, וממילא "מעוולה לא תצמח עילת תביעה", חרף זאת, סבורני שאין מקום לאפשר לחברה להתעשר וליהנות מפירות ההשקעה, שבוטלה בדיעבד.
בהתאם לכך, מצאתי לקבוע כי הבנק רשאי להפחית מסכום הפיצוי הכולל שיפסק, את הרווח השולי שהניב חשבון החיסכון בהתייחס לסך של 99,515 ₪ מכח ההשקעה שבוצעה בכספים מיום 23.5.02, ועד למועד בו נפרעו כספים מחשבון החיסכון לחשבון החברה.
ממילא נחזה שסכום זה זניח ביחס לסכומים האמורים בפסק דין זה.
לפיכך, המסקנה היא, שהשחזור המקורי שביצע רו"ח יפעת עולה בקנה אחד עם הוראת פסק הדין החלקי.
אשר להסתייגות הבנק בסעיף 17 לסיכומיו בהתייחס לזיכוי בסך 30,000 ₪ שרו"ח יפעת ביצע בתחשיב (כאמור בסעיף 17 לחוות דעתו), מדובר באותן שש הוראות קבע בסך 5,000 ₪ כל אחת שהועברו לחשבון החיסכון כדין עד יום 29.10.00 (המועד בו בית המשפט הורה לבטל הוראות קבע שנעשו לאחריו). רו"ח יפעת מבהיר בחוות דעתו ובחקירתו (בעמ' 56 לתמליל, ש: 9-16), כי ביום 4.8.03 הועבר מחשבון החיסכון לחשבון החברה סך 90,000 ₪ מתוך כספים שנצברו שם (בחוות הדעת מצוין 3.8.03). מאחר ובמסגרת השחזור, בוטלו הוראות קבע לחשבון החיסכון, פרט לשש הוראות בסך 30,000 ₪ שהוכשרו (והיו אמורות להצטבר בחשבון החיסכון), הרי שהמומחה זיכה את חשבון החברה במועד זה (בהתאם לכוונה המקורית של בעלי חשבון החיסכון) רק בסכום שאמור היה להצטבר בחשבון החיסכון. הדבר הגיוני ותואם את רצון הצדדים בזמן אמת לצמצם את יתרת החובה של החברה בחשבון, ונעשה בהתאמה להוראות בית המשפט שביטל חלק מהוראות הקבע שהועברו לחשבון החיסכון.
אשר להסתייגויות נוספות שהועלו בסעיף 19 לסיכומי הבנק כנגד חוות דעתו של רו"ח יפעת, הרי שאלו אינן קשורות לשיטת השחזור אלא לטעויות לכאורה בשיעור הריבית, זיכוי יתרות בריבית והעדר התאמה בין מתודת השחזור שלו לבין מתודת השחזור של המומחים מטעם הצדדים.
ראשית, הטענות לא הועלו בהסתייגות הבנק בזמן אמת, אלא בסיכומים (ראה ההודעה מיום 26.1.14 הסרוקה בבקשה 31 בתיק), ועל כן גם לא ניתנה לרו"ח יפעת אפשרות להתייחס אליהן בחקירתו מיום 18.3.14, ונראה כי מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה.
שנית, ובהתייחס לטענת הבנק בדבר חוסר ההתאמה בין השחזור שביצע רו"ח יפעת לבין השחזור שבצע רו"ח מימון מטעם הבנק, הרי שרו"ח יפעת מונה כמומחה בהסכמת הצדדים ועל כן ובהתאם לתקנה 130(ג)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה, לא התקבלו כראיה בתיק.
בהתאם לכך, המומחים מטעם הצדדים לא התייצבו להיחקר על חוות דעתם ולתמוך בחוות דעתם, ועל כן הן בגדר ראיות שאינן לפני.
יתרת חוב החברה לבנק - סיכום
לפיכך, יתרת החובה של החברה כלפי הבנק מסתכמת בהתאם לקביעה המקורית של המומחה רו"ח יפעת בסעיף 23 לחוות דעתו בסך של 126,484 ₪, נכון ליום 31.12.05.
יתרת חוב זו צוברת ריבית בשיעור של פריים + 1.5% (כקביעת פסק הדין החלקי) מיום 31.12.05 ועד מועד התשלום בפועל ובהתאם להוראות הקיזוז שיקבעו בהמשך פסק הדין.

התביעה שכנגד
כפי שצוטט לעיל, בית המשפט קבע בפסק הדין החלקי, כי אם יתברר שבמועדי חילול השיקים, החשבון לא היה אמור להיות במצב של חריגה ממסגרת האשראי, לא יהא מנוס מהקביעה שהבנק גרם בהתנהלותו להגבלת החשבון שלא כדין, באופן שיצדיק את פיצוי החברה בגין נזקים כלכליים, אם יוכחו כאלה.
סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, קובע כי הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.
הפסיקה קבעה שמבחני תיחום הנזק הם סיבתיות וצפיות. יש לאתר את הנזקים שנגרמו ע"י ההפרה (מבחן הסיבתיות) ולייחד מתוכם את אותם נזקים שהיו צפויים (מבחן הצפיות). החבות תוטל רק על הנזקים שעומדים בשני המבחנים (על המבחנים, והסיבתיות העובדתית והמשפטית, ראה: ג' שלו וי' אדר, דיני חוזים-התרופות (תשס"ט), 327 ואילך).
בענייננו וע"מ להסיר מסדר היום את סוגיית הצפיות, יאמר כי ככלל, בנק המפר חוזה למתן אשראי לחברה מסחרית, יכול לצפות כי הפרה זו תגרום לחברה הנסמכת על האשראי, נזק כלכלי ותפגע ברווחיה. לכן, ובהיעדר סיבה ממשית לשלול חבות, צריך הבנק לצפות זאת. משכך, המחלוקת מתמקדת בבחינת הקשר הסיבתי העובדתי בין ההפרה להתמוטטות הכלכלית של החברה.

בחינת הקשר הסיבתי בין חבות הבנק לבין הנזק הכלכלי הנטען
בעוד החברה מפנה לסמיכות הזמנים בין הפסקת הפעילות בחשבון לבין עיתוי הפגיעה הכלכלית בחברה כמעידה על קיומו של קשר סיבתי בין הדברים, הציג הבנק הסתייגויות מכך וניסה להצביע על גורמים חיצוניים שהובילו לירידה ברווחיות החברה וניתקו את הקשר הסיבתי האמור. ההסתייגויות מתבססות על חוות דעתו של מר בהיר מטעם הבנק, ומתייחסות לכך שניתוח דוחות החברה מראה על הרעה מתמשכת בעסקי החברה החל משנת 2002 (תקופה שקדמה להגבלת החשבון), ועיקרה צמצום משמעותי בהכנסותיה; נטען לקריסה בלתי נמנעת של החברה נוכח הגברת התחרותיות בשוק המלח, לרבות כתוצאה משחיקת מחירי המלח; הופניתי לירידה במכירות ואף נרמזה כוונה מצד בעלי השליטה להפסיק את פעילות החברה נוכח ירידה ברווח.
חוות דעתו של רו"ח פרבר שהוגשה מטעם התובעים שכנגד, מציגה נתונים אשר למצב הכלכלי של החברה בתקופה שקדמה להגבלת החשבון ובתקופה שלאחריה. נתונים אלה נתמכים בתצהירו של מר סיטון ובדוחות הכספיים של החברה שצורפו לתצהירו, וכדלקמן:
בחודש מרץ 2005, סמוך לפני הטלת המגבלות בחשבון, הסתכם מחזור המכירות של החברה בכחצי מיליון ₪. בחודש העוקב, מיד לאחר הטלת המגבלות, ירד מחזור המכירות לכ-120,000 ₪ (ירידה בשיעור של כ-75%).
בשנת 2005 הסתכמו ההכנסות בכ-1.9 מיליון ₪, המבטאים ירידה של כ-72% לעומת ההכנסות בשנת 2004. בשנים 2006-2007 נמשכה מגמת הירידה, וההכנסות הסתכמו בכ-800,000 ₪, סכום המבטא ירידה נוספת של כ-60% לעומת ההכנסות בשנת 2005.
בשנים 2002-2004 הסתכם הרווח גולמי בטווח של כ-1.2-1.4 מיליון ₪ מדי שנה, אולם בשנת 2005, הצטמצם הרווח הגולמי לכדי 32,000 ₪, ובשנים 2006-2007 עמד על כ-137,000 ₪ ו-323,000 ₪.
בעקבות מצבה הכלכלי של החברה, ביצעה החברה מספר מהלכי התייעלות, שבעקבותיהם חלה ירידה בהוצאות ההנהלה והכלליות, מתוואי של כ-0.9-1.1 מיליון ₪ בשנים 2003-2004, לכ-616,000 ₪ בשנת 2005, וכ-300,000 ₪ בממוצע במהלך השנים 2006-2007.
בסעיף 67 לחוות דעתו, מציג רו"ח פרבר טבלת הוצאות הנהלה וכלליות לשנים 2002-2007, וקבע שהקיטון בהוצאות אלה נבע ממספר גורמים: החל מחודש מאי 2005 הפסיקו בעלי השליטה למשוך שכר מהחברה, למרות שהמשיכו להיות מועסקים בה, ורק בשנת 2009 הם שבו למשוך ממנה משכורות עבור עבודתם; צמצום מצבת העובדים של החברה; צמצום הוצאות אחזקת הרכב; צמצום יתר הוצאות ההנהלה; הסדרים עם שניים מנושי החברה.
למרות מהלכי ההתייעלות שבוצעו והירידה בהוצאות התפעול, בשנים 2005-2006 נרשמו הפסדים תפעוליים שהסתכמו בסך של כ-584,000 ₪ בשנת 2005, וכ-182,000 ₪ בשנת 2006. רק בשנת 2007 עלה בידי החברה להתאזן מבחינה תפעולית, בזכות העובדה שבעלי השליטה הועסקו בחברה ללא תמורה.
רו"ח פרבר קובע על סמך האמור, כי הגבלת החשבון, החזרת השיקים וסגירת ברז האשראי פגעו ביכולת החברה לרכוש מלאים חדשים ולהעניק ללקוחותיה אשראי, כפי שנהגה לעשות באותו מועד. הדבר פגע בחברה, שכן לאחר שהוטלו מגבלות האשראי, הוגבלה פעילותה בעיקר למכירות וקניות במזומן, על בסיס עמלות.
כפי שנטען בסיכומי התובעים שכנגד, קיימת סמיכות זמנים בולטת בין עיתוי הגבלת החשבון לעיתוי שבו החלה ירידה חדה בפרמטרים הכלכליים של החברה, שעשויה להעיד על קשר סיבתי לכאורי בין הדברים. הדבר גם מתיישב עם ההיגיון הבסיסי, שכן חברה הנסמכת על אשראי בנקאי לרכישות סחורה או חומר גלם, תתקשה לרכוש סחורות עם הפסקת האשראי.
הגרף המובא בסעיף 55 לחוות דעתו של רו"ח פרבר, ממחיש את מצבה הכלכלי של החברה בשנים הרלוונטיות, ומראה באופן ברור את הירידה הדרסטית בהכנסות החברה מיד לאחר הגבלת החשבון.
בהתאם לכך, אמנם נטל השכנוע להוכחת הקשר הסיבתי מוטל על כתפי התובעים שכנגד, אך מצאתי שבנסיבות, נטל הראיה (המשני), להראות שקיימים גורמים חיצוניים אחרים שהובילו להידרדרות במצב החברה, מוטל על הבנק.
הסתייגויות הבנק מהקשר הסיבתי
הבנק הציג באמצעות חוות דעתו של מר בהיר את הגורמים המאפיינים את שוק המלח בתקופה הרלוונטית שעשויים להשפיע על מצב החברה, וכדלקמן:
מר בהיר מפנה לכך שבתקופה הרלוונטית, שלטו בשוק המלח גופים רבי עוצמה שלא נרתעו מפעולות החוסמות את התחרות בשוק. הדבר השפיע גם על היבואנים בשוק, שחלקם היה קטן וכושרם להתחרות במחיר או בטיב המוצר היה מוגבל מאד.
מהדוחות הכספיים של החברה לגבי מכירותיה בשנים 2001-2007, עולה כי שיא המכירות היה בשנת 2002, ומשנה זו ואילך היקף המכירות ירד ברציפות, בייחוד בין השנים 2005-2006.
לכן לשיטתו, לא הונחה תשתית עובדתית לכך שאילולא הגבלת החשבון, היתה החברה שומרת על מחזוריות מכירות ועל רווחיות כבעבר.
לדעת מר בהיר, סביר להניח שהחברה הושפעה מהאצת שחיקת המחירים בשוק ומהירידה בהיקפי פעילות המלח, כפי שהושפעה מכך חברת תעשיות מלח לישראל בע"מ, שהיא היצרנית העיקרית של מלח בישראל והוכרזה כמונופול בתחום בשנת 1989. לדעתו, העובדה שקיים מונופול בשוק המלח, ולחברות הקטנות בתחום קיים כוח מוגבל להתחרות, היא הגורם המרכזי לכך שהחברה הפסידה כספים מפעילותה.
מר בהיר הפנה לכך שבין השנים 2002-2005 בעלי השליטה בחברה נטלו ממנה הלוואות בשיעור שעלה על היקף האשראי הבנקאי לטווח קצר. לכן לשיטתו, האשראי הבנקאי מימן את הלוואת הבעלים, ורק חלקו הקטן מימן את פעילות החברה. לדעתו, אילו לא נטלו הבעלים הלוואות מכספי החברה, ייתכן שהחברה לא היתה נזקקת לאשראי בנקאי לטווח קצר, או שהיתה נזקקת לאשראי בהיקפים נמוכים יותר. מר בהיר אף סבור שאילו בעלי השליטה היו מחזירים את ההלוואה שנטלו מהחברה בשלב מוקדם יותר, סביר להניח שהאירועים שהובילו להגבלת חשבונה של החברה בבנק, לא היו מתרחשים.
אדון בהסתייגויות הללו:
שחיקה במחירי המלח נוכח החרפת התחרות בשוק המלח
אין חולק ששוק המלח בשנים הרלוונטיות (2002-2006) היה שוק מונופוליסטי, והדבר נלמד מדו"ח הממונה על ההגבלים העסקיים שפורסם ביום 2.4.06 (סעיף 7 לחוות דעתו של מר בהיר ונספח 2 לחוות הדעת).
הדו"ח האמור מתאר פעילות אנטי-תחרותית שביצעה הנהלת תעשיות מלח לישראל בע"מ כנגד יצרן של מלח בקפריסין, שנהג לשווק מלח גם בישראל, ומציין כי החל מחודש יוני 1999 או בסמוך לכך, היתה תעשיות מלח צד להסדר כובל שנועד להפחית את התחרות בשוק המלח בישראל.
לדעת מר בהיר, קיומו של מונופול או פעילות בשוק של מספר גופים בעלי עוצמה רבה, מכתיבים את אופי השוק ואת רמת המחירים. במצב זה, מוגבל כוחם של גופים קטנים להתחרות באופן מוצלח בגופים הגדולים והאגרסיביים. לשיטתו, בשנים הרלוונטיות היתה בשוק ירידה במכירות, שלוותה בשחיקת מחירים, ולכן אין זה מפתיע שהחברה הפסידה כספים ומחזור מכירותיה ירד החל משנת 2003, כשנתיים לפני הגבלת חשבונה בבנק. מר בהיר סבור, שזהו הרקע לכך שהחברה הפסידה כספים מפעילותה עוד לפני הגבלת החשבון.
מר בהיר טען בחקירתו (בעמ' 235-236 לתמליל), כי החרפת התחרות בענף המלח השפיעה לרעה על החברה, מאחר שהיא הובילה לשחיקת מחירי המלח. עם זאת, הודה (בעמ' 244 לתמליל, ש: 20-25), שהתקופה הרלוונטית לשחיקת מחירי המלח היא התקופה שבין השנים 2002-2004 (היינו, לפני התקופה הרלוונטית להגבלת החשבון).
לעומת זאת, רו"ח פרבר סבר שבשנים שלפני הגבלת החשבון, לא חלו תמורות משמעותיות בשוק המלח ולא חלה שחיקת מחירים. לטענתו, הסביבה העסקית נותרה יציבה בהיקפי הפעילות וברמות המחירים. רו"ח פרבר הבהיר בחוות דעתו, שאמנם ההכנסה הממוצעת של חברת תעשיות מלח ירדה מעט, אך שינויים אלה משקפים שחיקה בשיעורים שוליים ולא מהותיים של כ 1%-2% בלבד במחירי המלח מדי שנה, ולדעתו, לא ניתן לשלול את האפשרות שהמחירים לא נשחקו כלל, אלא שהשינויים במחיר הממוצע נובעים משינויים בתמהיל המכירות, כפי שיפורט בהמשך.
מעבר לכך, רו"ח פרבר הפנה בחקירתו (בעמ' 45-46 לתמליל), שעל פי נתוני הלמ"ס (שהוגשו כתע"צ), לא חלה שחיקת המחירים הנטענת על ידי מר בהיר. רו"ח פרבר מציג בסעיף 25 לחוות הדעת, תרשים אודות שינויים במחיר המלח התעשייתי, שהופק ושווק בישראל במהלך השנים 2000-2004, ומעיון בו ניתן להסיק שהמחיר הממוצע של המלח שהופק ושווק בישראל עלה בשיעור שנתי נומינלי ממוצע של כ-1.8%, ובמונחים ריאליים, בשיעור שנתי ממוצע של כ-0.2%.
בסעיף 28 לחוות דעתו מפנה רו"ח פרבר למחירי תוצרת המלח המקומית, במונחי מחיר לצרכן, שאופיינו בעליה משמעותית יותר על פי נתוני הלמ"ס, במהלך השנים 2000-2004, בשיעור שנתי נומינלי ממוצע של כ-2.8%, ובמונחים ריאליים, בשיעור שנתי ממוצע של כ-1.4%.
כפי שטען רו"ח פרבר בחקירתו הנגדית (בעמ' 12 לתמליל, ש: 3-5), נתוני הלמ"ס הם נתונים שקשה להפריכם, ולכן ניתן לקבוע, שבין השנים 2000-2004 לא חלה שחיקת מחירים בשוק המלח. מכאן למעשה, נסתרת עמדת מר בהיר באשר לשחיקת המחירים בענף המלח והשפעתה על החברה. יחד עם זאת, ברי כי לא ניתן לשלול כל השפעה לשינויים שאירעו בשוק המלח ויינתן לכך ביטוי בהמשך.
ירידה ברווחיות החברה ומידת הסולבנטיות של החברה
לדעת מר בהיר (בעמ' 237 לתמליל, ש: 14-25), התחרות הדורסנית בשוק המלח הפחיתה את רווחיות החברה.
רו"ח פרבר מנתח את תוצאות הפעילות לשנים 2002-2004, וקובע כי לא ניתן להגיע למסקנה שפעילות החברה היתה הפסדית, אלא להפך, מבחינה תפעולית, פעילות החברה היתה רווחית בשיעורים שנעו בין 2% ל-5% מהמחזור, לאורך השנים 2002-2004 (סעיף 49 לחוות הדעת). בנוסף, פעילות החברה הניבה לבעלי השליטה הטבות כלכליות נוספות כמו משכורות והוצאות אחזקת רכב.
רו"ח פרבר הראה שבחינת שיעורי הרווחיות הגולמית בפעילות החברה עצמה, מלמדת שבמהלך השנים 2002-2004 נשמרה רווחיות גולמית בשיעור דומה, שנע בין 15%-19%. יש להניח, כי אילו היה השוק מאופיין בשחיקת מחירים, הרי שמגמה זו היתה באה לידי ביטוי בירידה בשיעורי הרווחיות של החברה, אך מאחר שהחברה שמרה על שיעורי רווחיות דומים, הרי שהמסקנה המתבקשת היא, שהשינויים בשוק המלח לא השפיעו על רמות המחירים בשוק באופן שיפגע ברווחיות החברה.
יצוין כי במהלך השנים 2000-2004 קיימים אמנם שינויים ברווחיות החברה, אך אלו אינם דרסטיים (ראה בענין זה הנתונים מחוות דעתו של מר בהיר). לעומתם בולטת הירידה החדה במחזור המכירות החודשי, שחלה מיד לאחר הגבלת החשבון (יצוין כי לירידה חדה זו קדמה עליה במחזור המכירות, בסוף שנת 2004, כפי הנראה בעקבות עסקה חריגה שבוצעה, במהלכה נמכר מלח להפשרת שלגים ממצרים לארה"ב, כפי שהובהר בחקירת מר סיטון בעמ' 166-167 לתמליל. ראו גם דברי רו"ח פרבר, בעמ' 97 לתמליל, ש: 18-24). יחד עם זאת, להפחתת הרווחיות שקדמה להגבלת החשבון, ינתן ביטוי בהמשך.
הבנק הפנה בסעיפים 75-76 לסיכומיו לכך שבמהלך השנים 2002-2004 התנהלה החברה עם גירעון בהון החוזר התפעולי, כלומר, האשראי שניתן לספקים הוא בהיקף גבוה מהמלאי המוחזק במחסני החברה ומהאשראי שניתן ללקוחות. נטען שמשמעות הגרעון היא יצירת תזרים לחברה שאינו מבוסס על רווחים, אלא על דחיית תשלומים לספקים. ב"כ התובעים שכנגד התנגד לכך בסיכומיו וטען שמדובר בהרחבת חזית, מאחר וענין זה לא הועלה במסגרת חוות דעתו של מר בהיר ורו"ח פרבר לא נחקר בנושא בהקשר של סולבנטיות החברה (אלא בהקשר של הלוואות בעלים כאמור בעמ' 91 לתמליל). הצדק עם ב"כ התובעים שכנגד, המומחים לא נדרשו להתייחס לנושא באופן ממצה בחקירתם, ויש להניח שקיימים גורמים נוספים שבסופו של דבר, משפיעים על מידת הסולבנטיות של חברה, פרט להון החוזר. באופן כללי ניתן לומר ש העובדה שלאורך השנים, החברה הצליחה לשמור על רווחיות יציבה, למרות קיומו של גירעון בהון החוזר, מעידה על כך שהיא הצליחה "לשרוד" חרף התנודות בשוק וחרף האשראי לספקים, שייתכן שניתן בהיקף לא מבוטל.
לפיכך, הגירעון בהון החוזר, כשהוא בפני עצמו, אינו מעיד על כך שבשנים שקדמו להגבלת החשבון, החברה לא היתה סולבנטית, אולם וככל שניתן ללמוד את הדבר מהנתונים החשבונאים שהובאו ובכפוף למגבלה הדיונית הנ"ל בדבר אי מיצוי החקירה בנושא , ינתן לכך ביטוי בהמשך.
הפחתת הכנסות החברה כתוצאה מירידה במחזור המכירות
אין חולק שבשנים 2002-2004 שקדמו להגבלת החשבון, ניכרת ירידה בהיקף ההכנסות ממכירות. התובעים שכנגד נתנו לכך הסבר מניח את הדעת.
מר סיטון טוען בסעיף 11 לתצהירו כי בשנת 2004 החליטה החברה לצמצם את פעילותה במוצרי מלח הארוזים בחבילות של 1 ק"ג, לאור הלוגיסטיקה המורכבת הכרוכה בשיווקם, שהובילה לרווחיות נמוכה יחסית. במקביל, הוחלט להעביר את פעילות האחסון לתוך החברה, על מנת להתייעל ולשפר את שיעורי הרווחיות. לצורך כך, החלה החברה לשכור מחסנים, במקום שירותי אחסון חיצוניים, בהם נעשה שימוש עד אותו שלב, ולצורך כך אף העסיקה מחסנאי.
מר סיטון הבהיר ובצדק, בחקירתו הנגדית (בעמ' 150 לתמליל, ש: 2-6), שחברה ששואפת להפיק רווחים היא לאו דווקא חברה שמגדילה את מחזורי המכירות שלה, אלא ההחלטה בעניין מחזורי המכירות הרצויים תתקבל בהתאם לרווחיות שיפיקו בעלי השליטה. מר סיטון הסביר (בעמ' 155 לתמליל, ש: 24-26), שהחברה הפסיקה לשווק מלח באריזות 1 ק"ג, מאחר שהם היו צריכים לארוז את המלח אצל קבלני משנה ולשנע את האריזות, ובסופו של דבר זה לא השתלם כלכלית.
רו"ח פרבר מציג בסעיף 42 לחוות דעתו דו"ח רווח והפסד של החברה לשנים 2002-2004, לפיו בשנת 2004 הסתכמו ההכנסות בכ-6.7 מיליון ₪ לעומת כ-7.6 מיליון ₪ בשנת 2003 וכ-9.5 מיליון ₪ בשנת 2002. לטענתו, הירידה בהכנסות במהלך השנים 2003-2004 נבעה בעיקר מהחלטת החברה לצמצם את השיווק של אריזות מלח שמשקלן 1 ק"ג, שאופיינו ברווחיות נמוכה יחסית. לצד זאת, מפנה רו"ח פרבר (בסעיף 48.2 לחוות הדעת) לכך שבשנת 2004 חלה ירידה בהוצאות, הנובעת מהחלטת החברה לצמצם את שיווק מוצרי המלח באריזות 1 ק"ג, שהובילה להפסקת ההתקשרות עם חלק מסוכני המכירות החיצוניים.
לאור הקיטון בהוצאות, טוען רו"ח פרבר שפעילות החברה היתה רווחית, ובמהלך השנים 2002-2004, הסתכם הרווח התפעולי בטווח של 200,000 ₪- 350,000 ₪ , המהווים כ-2%-5% ממחזור המכירות. כלומר, במהלך השנים 2002-2004 פעילות החברה היתה מאוזנת.
רו"ח פרבר חזר בחקירתו הנגדית על עמדתו לגבי השפעת צמצום שיווק אריזות 1 ק"ג על הירידה במכירות החברה, והפנה לכך שהפחתת המחזור לא שיקפה הקטנת הרווח הנקי של החברה, אלא להיפך, החברה אף הגדילה את הרווח (בוטלו ההפסדים) (עמ' 46-47 לתמליל).
רו"ח פרבר הופנה לדוחות מע"מ, דוחות רווח והפסד ודו"ח הדירקטוריון של החברה לשנת 2003 (נ/1, נ/2 ו-נ/3, בהתאמה), וטען כי הירידה בהכנסות המשתקפת מהם, נובעת מקיטון בהיקף הכמותי של מכירות המלח בשוק המקומי, ולא משחיקת מחירים (עמ' 32-42 לתמליל).
הבנק טען בסיכומיו כי ההסבר בדבר צמצום הפעילות בתחום אריזות 1 ק"ג לא גובה בנתונים לגבי מכירות אלה בשנים קודמות, הרווחיות בשיווק אריזות אלה וכו', ולכן לא ניתן להסיק מה היתה תרומת צמצום זה לירידה בהיקף הפעילות, למעט העובדה, שבשנת 2004 הניבה פעילות החברה רווחיות גולמית בשיעור נמוך מזו שהוצגה בשנת 2003 (17% לעומת 19%). בהקשר זה, מצאתי את עדותו של מר סיטון מהימנה עליי עד מאד. הדברים נזכרו בתצהיר מר סיטון ובחוות דעת מר פרבר שרק לאחריה הוגשה לתיק חוות הדעת מטעם הבנק (על אף שנעשתה במועד קודם יותר). ככל שהבנק היה מבקש לסתור טענות אלו באמצעות מסמכי החברה, יכול היה לעתור לגילויים. הבנק לא עשה כן ומסתפק בערעור על הדברים מבלי שאלו נסתרו בראיות ממשיות.
מכאן נובע, שהקיטון בהיקף המכירות בתקופה שקדמה להגבלת החשבון, נבע ממהלך יעיל ומושכל של החברה שצמצם עלויות של אריזה ושינוע (שנעשו בעבר ע"י קבלני משנה), שכפי הנראה, שמר על רווחיות החברה. לאור זאת, אין לקבוע שהקיטון במכירות מעיד על הידרדרות במצב החברה, עוד קודם להגבלת החשבון, באופן המנתק את הקשר הסיבתי.
כוונה להפסיק את פעילות החברה נוכח היעדר סולבנטיות
בחקירתו (בעמ' 222-228 לתמליל), העריך מר בהיר שקיימת אפשרות, שמר סיטון החליט לסיים את פעילות החברה, לאחר שנוכח בשנת 2004 שפעילותה אינה רווחית, וזאת על אף שאין מחלוקת, שבעלי השליטה התפרנסו מפעילות החברה.
מר סיטון הכחיש נחרצות את הטענה האמורה (בחקירתו בעמ' 188 לתמליל, ש: 21-24) והפנה כראיה לכך שבעלי השליטה גרמו לחברה להמשיך לפעול עד היום ולא הפסיקו את פעילותה, בזו הלשון:
"...העובדה היא שאנחנו מימנו את החברה שתמשיך לעבוד, היא עובדת עד היום וההלוואות שנעשו לחברה הוחזרו על ידי הבעלים וזהו. בזה מנענו את קריסתה של החברה".
מדובר בהערכה בלבד מצד מר בהיר שאינה נסמכת על כל ראיה. אין שום אינדיקציה לכך שבעלי השליטה החליטו "לחסל" את החברה. אין מחלוקת, שמדובר בחברה שמטרתה לייצר הכנסה לבעלי השליטה. החברה לא הניבה רווחים גדולים, מאחר שנמשכו משכורות לבעלי השליטה. לאחר הגבלת החשבון, בעלי השליטה הפסיקו למשוך משכורות לתקופה מסוימת, על מנת שלא למוטט את החברה.
למר סיטון אין עסקים נוספים חוץ מהחברה, ונראה שניהולה הוא עסקו היחיד (עמ' 131-136 לתמליל). מר סיטון נשאל (בעמ' 136 לתמליל, ש: 22-26), כיצד הוא ואשתו התקיימו בשנת 2005, כשלא משכו משכורות, והשיב שהם התקיימו מהלוואות מחברים, מאחר שנדרשו לחזק את החברה בכדי שתמשיך בפעילותה.
משכך, התנהלות בעלי השליטה אינה מעידה על כוונה "לחסל" את החברה אלא להפך, היא מעידה על כך שהחברה נועדה לפרנסת בעליה והם ביקשו שלא לגרום לקריסתה. כל עוד החברה עמדה ביעדים כספיים מסוימים, אכן נמשכו ממנה משכורות, אך מעת שהיא עמדה בפני קריסה, החליטו בעלי השליטה לעצור את משיכת המשכורות, על מנת שלא לגרום הפסדים נוספים לחברה. מדובר בניסיון "להציל" את החברה, לא להפך.
נטילת הלוואות מהחברה ע"י בעלי השליטה
הופניתי לכך, שערב הגבלת החשבון עמדה יתרת החובה של בעלי השליטה על סך מליון ₪, ואילו היו משיבים סכומים אלה לאלתר, היו נמנעים האירועים שהובילו להגבלת החשבון (ופעילות החברה היתה מתאפשרת ממקורות עצמיים ללא צורך במימון חיצוני).
יובהר שבעלי השליטה השיבו את יתרת החובה חזרה לחשבון החברה לאורך השנים 2006-2007. סכומים אלה שימשו לצורך מאמצי השיקום של פעילות החברה, והושבו לקופתה.
רו"ח פרבר הבהיר (בעמ' 18 לחוות דעתו), כי משיכת כספים מחברה בדרך של הגדלת יתרת בעלי המניות היא דבר שכיח בחברות פרטיות, ואין בה כל פסול. מעבר לכך, מצב הכרטסת של בעלי השליטה היה עקבי במשך השנים והיקפי ההלוואות לא השתנו. יתרת החובה של בעלי המניות עמדה על למעלה ממיליון ₪ גם לאורך השנים 2002-2004, והבנק היה מודע לכך.
פרקטיקה של נטילת הלוואות במקום שכר שנמשך לטובת בעלי ענין, נעשית פעמים רבות משיקולי מס (כשלעיתים קיימת העדפה להגדיר תקבול כהלוואה מהחברה ולא כמשיכת משכורת), והדבר לגיטימי ונעשה כבשגרה. על כל פנים לא מצאתי שלעניין זה השפעה ממשית על התמוטטות החברה באופן ששולל את הקשר הסיבתי, אולם ינתן לדברים הללו ביטוי בהמשך.

קשר סיבתי - סיכום
אין בידי לקבל את טענת הבנק כי הגבלת החשבון אינה קשורה למסחר, בהסתמך על ההנחה שלקוחות החברה הרוכשים ממנה סחורה אינם מתעניינים במצבה בבנק. בהיעדר מסגרות אשראי, לא יכולה היתה החברה לרכוש מלאי, ועל כן לא ניתן היה למכור את המלאי ללקוחות הללו. בנוסף, הגבלת החשבון היא הליך המתפרסם באופן פומבי בפני הספקים והלקוחות שיכולים לחשוש מתשלום מראש או אספקת סחורה באשראי.
מצאתי להעדיף באופן מובהק את מסקנותיו של רו"ח פרבר שעמד על קביעותיו בחקירתו הנגדית וביסס אותן על ממצאים ממשיים. התרשמתי שמר בהיר הסתייג בחקירתו הנגדית מהמסקנות הנחרצות בחוות הדעת, והעלה את האפשרות שהתחרות בשוק המלח ושחיקת המחירים הובילו באופן בלעדי לירידה ברווחיות החברה, אך לא יכול היה לבסס זאת ולתמוך בטענה שגורמים אלה הובילו להידרדרות האמורה.
מר בהיר גם לא שלל את האפשרות, שהגבלת החשבון היא שהובילה להידרדרות בעסקי החברה, אלא רק טען שלא מצא הוכחה לכך. כלומר, גם מבחינתו, מדובר במצב אפשרי.
סבורני שאין להוציא מכלל אפשרות שקיים יותר מגורם אחד שהשפיע לרעה על מצב החברה, אך בבחינת הגורם הקריטי, שאלמלא התרחשותו לא היתה החברה מתדרדרת, לא מצאתי השפעה מכרעת של הגורמים האמורים.
בנוסף, הקשר הסיבתי נבחן גם באספקט של משך התקופה בה ניכרת השפעת הגבלת החשבון להפסדי החברה. תקופה זו תידון בהמשך פסק הדין, אך כבר בשלב זה, יש לקחת בחשבון את העובדה הטבעית שההשפעה אינה קבועה אלא משקפת גרף יורד, שכן ההשפעה פחתה עם השנים מאחר והחברה מסתגלת לשינויים.
בשוקלי כל אלו, מצאתי לקבוע כי הוכח קשר סיבתי שאני מעריכו על דרך האומדנה ב- 75%, בין הגבלת החשבון (שבוצעה, כאמור, שלא כדין) לבין הנזק הכלכלי שנגרם לחברה. מדובר בקשר סיבתי ברור שעולה מהרצף הכרונולוגי של האירועים (וכפי שתואר בבירור בתרשים שהובא בחוות דעתו של רו"ח פרבר). סבורני שהיקף השפעתם של הגורמים האחרים שפורטו, לרבות השינויים שאירעו במשק המלח, נטילת הלוואות מהחברה, וההרעה בתוצאות החברה שהתבטאה בירידה ברווחיות בשנים 2002-2004 – מסתכם ב- 25%.

היקף הנזק הכלכלי
חוות הדעת הרלוונטית
כתב התביעה המתוקן (בשנית) כולל שני רכיבי נזק: נזק עסקי על פי חוות דעת המומחה רו"ח רוטנברג בסך 1,905,660 ₪ (ככל הנראה משוערך למועד התיקון), וכן נזקים לשם טוב ללא הוכחת נזק בסך 1,000,000 ₪. לאחר קיזוז יתרת החוב בחשבון החברה, סכום הנזק הנטען הוא 2,779,176 ₪, ולצרכי אגרה סכום התביעה הועמד על סך של 2,500,000 ₪.
יצוין, כי כתב התביעה המתוקן נוסח והוגש לפני שהוגשה חוות דעתו של רו"ח פרבר, ולכן נסמך על חוות דעת רו"ח רוטנברג, שהוגשה בשלב החבות, וכאמור לא הובאה כראיה לעניין הנזק.
הבנק משיג בהקשר זה, וטוען כי חוות הדעת עליה מסתמכים התובעים שכנגד בכתב התביעה היא חוות דעתו של רו"ח רוטנברג, אך היא אינה נכללת בחומר הראיות, ולכן נשמט הבסיס לתביעה בגין הנזק הנטען, ועומדת החזקה כי אילו זומן רו"ח רוטנברג לחקירה על חוות דעתו, היה סותר את טענות התובעים שכנגד לנזק כלכלי.
לטענת הבנק, אי הגשת חוות דעתו של רו"ח רוטנברג כראיה, שוללת את ערכה הראייתי של חוות דעת רו"ח פרבר, המבוססת על חוות דעתו של רו"ח רוטנברג באשר לנתונים העסקיים של החברה.
איני שותף לעמדת הבנק. חוות דעתו של רו"ח פרבר מתבססת על נתונים מדוחותיה הכספיים של החברה, שהובאו גם בתצהירו של מר סיטון, ואשר לא נסתרו. למעשה, חוות הדעת מסבירה את תוכן הדוחות הכספיים ומשמעותם, ומסיקה מהם מסקנות בדבר כימות הנזק שנגרם לחברה. לפיכך, העובדה שחוות דעת קודמת מטעם רו"ח רוטנברג אינה חלק מהראיות, אינה מפחיתה ממשקל מסקנותיו של רו"ח פרבר.
בית המשפט בוחן את הראיה שהובאה בפני בדמות חוות דעתו של רו"ח פרבר המתייחסת לשיעור נזק (נומינלי) נמוך יותר, תוך התאמתו למועד חוות הדעת. מעבר לכך, לא מצאתי לייחס כל נפקות לאי העדתו של רו"ח רוטנברג לצורך הערכת הנזק.
נזק כלכלי
נזק כלכלי טהור מוגדר כנזק המתבטא בהפסד ממון, מבלי שנלווה לו נזק פיזי לגוף או לרכוש (ע"א 3521/11, ע"א 3615/11 עו"ד וגנר נ' עבדי (22.6.14); ת"צ (מחוזי ת"א) 31720-11-14 לביא נ' מידרוג בע"מ (15.5.16)).
המחברים ג' שלו וי' אדר, מבהירים בספרם דיני חוזים-התרופות (תשס"ט) 424, כי במקרים של נזק כלכלי טהור יתבטא הנזק החוזי הטיפוסי בפגיעה ביכולתו של הנפגע לשפר את מצבו הכלכלי באמצעות ביצועה של העסקה החוזית- במישרין או בעקיפין.
הנזק שנגרם כתוצאה ממניעת השיפור הישיר במצבו הכלכלי של הנפגע הוא נזק בגין "אבדן ערך", והנזק שנגרם כתוצאה ממניעת השיפור העקיף במצבו הכלכלי של הנפגע הוא נזק בגין "אבדן רווח".
הנזק מסוג "אבדן רווח" מתייחס להפסד כלכלי המתבטא בפגיעה ביכולתו של הנפגע לשפר את מצבו הכלכלי אילו קוים החוזה, באמצעות גידול בהכנסות או צמצום בהוצאות. משמעותו של גידול פוטנציאלי בהכנסות היא שאילו קוים החוזה היה הניזוק מפיק הכנסות שלא היה זוכה בהן אלמלא ההתקשרות בחוזה. משמעותו של צמצום פוטנציאלי בהוצאות היא שאילו קוים החוזה, היה הניזוק מצמצם עלויות כספיות שנשא בהן לפני עריכת החוזה. לכן, השיפור הישיר במצב הכלכלי, שנמנע מהניזוק, מתבטא בזכייה במשאב שערכו הכלכלי גבוה משוויה של התמורה הכספית ששולמה עבורו. כלומר, מדובר באבדן הערך הכלכלי הישיר המגולם באי הזכייה במשאב החוזי שהובטח.
לדעת הכותבים, הערכת הפיצוי בנזק מסוג אבדן רווח נעשית באחד משני האופנים:
שיטת הפרש השווי, במסגרתה נקבע שיעור הפיצוי בהסתמך על שווי השוק האובייקטיבי של המשאב שהנפגע היה זכאי לקבל על פי החוזה, ועל איתור ההפרש, ככל שקיים, בין שווי זה לבין שוויו של המשאב שהנפגע קיבל בפועל על פי החוזה.
שיטת עלות התיקון, שעניינה במתן פיצוי או שיפוי על העלויות הדרושות לתיקון הפגיעה, שהיא המקור לאבדן הערך. עפ"י שיטה זו, הנפגע זכאי, עקרונית, לקבל פיצוי על העלות הכרוכה בריפוי ההפרה, גם אם היא עדיין תיאורטית.
בהתאם לכך, בראש הנזק של "אבדן רווח" יש לקחת בחשבון את הגידול הפוטנציאלי בהכנסות- אילו קוים החוזה, ו/או הצמצום הפוטנציאלי בהוצאות.
הנוסחה הבסיסית לחישוב פיצויי הקיום בגין ראש הנזק של אבדן רווח, היא שבשלב ראשון, יש לחשב את אבדן הרווח הנקי הצפוי מניצול המשאב החוזי המיוחל. חישוב זה נעשה באמצעות איתור ההפרש בין הגידול הצפוי בהכנסות או הצמצום הצפוי בהוצאות כתוצאה מקיום החוזה, לבין ההוצאה הצפויה שהיתה נדרשת לצורך הפקת ההכנסה או צמצום ההוצאה. בשלב השני, יש לברר מהו היקף ההוצאה שהוציא הנפגע בפועל לצורך מימוש הציפייה להפקת הרווח.
צירופם של שני הנתונים שהתקבלו, הוא הסכום המרבי שהנפגע זכאי לקבל כפיצויי קיום בגין אבדן הרווח שגרמה ההפרה.
המחברים מבהירים כי פרט לשני הרכיבים של "אבדן ערך" ו"אבדן רווח", עשוי הנפגע לזכות בפיצוי על כל נזק נוסף-ממוני או שאינו ממוני- שנגרם לו כתוצאה מההפרה.

ומן הכלל אל הפרט
מניות החברה לא נמכרו במחיר נמוך משווים הריאלי והחברה מצויה עדיין בשליטת בעלי השליטה. משכך, וככל שהחברה תשופה בגין נזקיה, לא נגרם כל נזק של אבדן ערך, אלא עסקינן באבדן רווח.
בענין זה הציגו התובעים שכנגד את חוות הדעת של רו"ח פרבר. הבנק מצידו לא הציג כל תחשיב חלופי לזה המוצע ע"י התובעים שכנגד (והתרכז בנסיון לשלול את הקשר הסיבתי, כפי שנדון). לאחר שבחנתי את חוות דעתו של רו"ח פרבר בנוגע להיקף הנזק, ולאחר שזו לא הופרכה בחקירתו הנגדית, מצאתי לאמצה.
תקופת הנזק
רו"ח פרבר מבהיר בפרק ד' לחוות דעתו, כי מגמת הירידה הקיצונית בהיקפי הפעילות של החברה, נמשכה ממועד הטלת המגבלות בחשבון (מרץ 2005) ולאורך השנים 2006-2007. יצוין, כי בסיכומי התובעים שכנגד הובהר (ובהמשך לאמור בסעיף 2 לבקשה השניה לתיקון סכום התביעה), כי כתב התביעה המתוקן מתייחס מפורשות גם להפסדים בשנת 2007.
על פי חוות הדעת, ממועד הגבלת החשבון ועד לסוף שנת 2007 הסתכם המחזור החודשי בכ-75,000 ₪ בלבד, המבטאים ירידה של כ-87%.
רו"ח פרבר קבע שבמהלך שנים אלה התמקדה פעילות החברה בעיקר בישראל, ונעשו מאמצים לתקן את הפגיעה שנגרמה למוניטין שלה ולשקם את תדמיתה בשוק בישראל. במקביל, נעשו מאמצים לפתח שווקים בחו"ל, במטרה למזער את הנזקים לחברה ולבעלי מניותיה.
בסופו של דבר, המאמצים לשיקום החברה נשאו פרי רק בשנת 2008, שהיא השנה שבה החברה חזרה להיות רווחית (אמנם כבר בשנת 2007 קיים רווח מסוים, אך הוא אינו משמעותי ואינו תואם את רווחי החברה בתקופה שלפני הגבלת החשבון).
רו"ח פרבר קבע בחוות דעתו כי אלמלא הגבלת החשבון, לא היתה מניעה שבשנים 2005-2007 החברה תמשיך לפעול במסגרת דומה לזו שבה פעלה בשנים 2002-2004, שהרי בעלי השליטה היו יכולים לחסוך את ההפסדים שהצטברו, וכן להמשיך למשוך משכורות עבור עבודתם בחברה.
מסקנתו של רו"ח פרבר נובעת מהדוחות הכספיים, ולא הופרכה על ידי הבנק. לכן מצאתי שהתקופה הרלוונטית לצורך אומדן נזקי החברה היא בשלוש השנים שבין השנים 2005-2007.
הפסדי החברה
רו"ח פרבר מציין בחוות דעתו כי למרות מהלכי ההתייעלות שבוצעו בחברה, במהלך השנים 2005-2006 נרשמו הפסדים תפעוליים משמעותיים, שהסתכמו בכ-584,000 ₪ בשנת 2005, ובכ-182,000 ₪ בשנת 2006. רק בשנת 2007 עלה בידי החברה להתאזן מבחינה תפעולית, בשל כך שבעלי השליטה הועסקו בחברה ללא תמורה.
רו"ח פרבר קובע שלמרות צמצום הנזק באופן האמור, ההפסד הנקי לשנת 2005 הסתכם בסך כ-652,000 ₪, ההפסד הנקי לשנת 2006 הסתכם בסך כ-93,000 ₪, ואילו בשנת 2007 נרשם רווח נקי בסך כ-65,000 ₪.
רו"ח פרבר מוסיף ומציין כי עלה בידי החברה למזער במעט את נזקיה בכך שבשנת 2005 מכרה החברה את אחד מהרכבים שהיה בבעלותה, ובשנת 2006 הגיעה החברה להסדרים עם שניים מנושיה שמחלו על חלק מהחוב.
בהתאם לאמור, קובע רו"ח פרבר כי ההפסד הנקי המצטבר לשנים 2005-2007 מסתכם בסך 679,000 ₪. מסכום זה מנכה רו"ח פרבר את ההפסד הנקי הממוצע לשנים 2002-2004, המסתכם בסך 12,000 ₪, כלומר סך הנזק בגין ההפסד הנקי בפועל לחברה הוא 667,000 ₪.
אי משיכת משכורות
בנוסף, קובע רו"ח פרבר כי נגרם נזק נוסף בגין אי משיכת משכורות, המתבטא בכך שבתחילת שנת 2005 ועד לחודש אפריל משכו בעלי השליטה שכר בסך של כ-74,000 ₪, ומחודש מאי 2005 ואילך הועסקו בחברה ללא שכר. מצב זה עומד בניגוד לכך שבמהלך השנים 2002-2004 בעלי השליטה משכו מהחברה שכר שנתי ממוצע של כ-271,000 ₪ (ראה טבלת השכר בעמ' 14 לחוות דעתו).
מכאן, כי לולא הוגבל החשבון, היו יכולים בעלי השליטה למשוך במהלך השנים 2005-2007 שכר מצטבר של כ-813,000 ₪ (271,000*3). סכום זה, בניכוי סך של 74,000 ₪ (שנמשך בגין משכורות בתחילת שנת 2005), מסתכם בסך 739,000 ₪.
יובהר כי הפיצוי בגין הפסדי החברה והפיצוי בגין אי משיכת משכורות אינו יוצר כפל פיצוי, שהרי בעלי השליטה נמנעו מלמשוך משכורות על מנת לצמצם את הפסדי החברה, והפסדי החברה שחושבו לעיל, חושבו על בסיס ההפסדים הקיימים ומבלי שנמשך שכר עבור בעלי השליטה (ראו בהקשר זה דבריו של מר בהיר בחקירתו הנגדית, עמ' 223-225 לתמליל).
אם עסקינן בפיצויי קיום, שבהם מעמידים את הניזוק במצבו אילולא ההפרה, הרי שבמצב הרגיל, החברה היתה משלמת שכר לבעלי השליטה כעובדיה (ואז הפסדיה היו גדולים יותר). לפיכך, מצאתי שיש הצדקה לפסוק פיצוי לחברה בגין השכר שלא שילמה בפועל לעובדיה שעבדו (ויש להניח שפיצוי זה יופנה לשיפוי מי שעבד ללא תמורה ואין בכך שום פסול).
יצוין כי רו"ח פרבר סבר שפעולות הבנק מנעו מבעלי השליטה גם הטבות כלכליות בדמות הוצאות רכב. חרף זאת, הוצאות אלו לא נלקחו בחשבון, וממילא סבורני שלא היה מקום לפסוק פיצוי בגין אי תשלום אחזקת רכב, שכן מטבע הדברים, מדובר בהוצאה שהצטמצמה עם הצמצום בפעילות החברה ולא היתה הצדקה להשיב לעובד הוצאה שלא הוציא בפועל.

נזק לשם טוב ללא הוכחת נזק או פגיעה במוניטין החברה
בבקשה לתיקון כתב תביעה הועמד ראש הנזק בגין פגיעה בשם הטוב על סך 1,000,000 ₪. עסקינן בנזק שנטען שהוא נתבע ללא הוכחת נזק, היינו הוא מתייחס לפיצוי הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. ב"כ התובעים שכנגד אף חזר בסיכומיו והפנה לפסיקה הקובעת כי פעולת החזרת שיק שנעשתה שלא כדין, מהווה פרסום לשון הרע.
כאמור, בפסק הדין החלקי דחתה כב' השופטת סימון את עילת לשון הרע בגין חילול השיקים, ולכן מובן כי בעת בחינת הנזק בהמשך לפסק הדין החלקי, אין לפסוק כעת פיצוי בגין עילה זו.
מאידך, מדובר בראש נזק שתוקן לאחר מתן פסק הדין החלקי. ברי כי כוונת התובע היתה לכלול בו נזק בגין הפגיעה הממונית העקיפה בחברה, שעיקרה פגיעה במוניטין, שאינה נובעת מעילת לשון הרע, אלא היא פועל יוצא של ההפסדים שנגרמו לחברה בעקבות הגבלת החשבון.
לאחר ששקלתי בדבר, סבורני כי מדובר בראש נזק עצמאי ומובחן מהנזק שנתבע בגין עילת לשון הרע, שנדונה בפסק הדין החלקי. עילת לשון הרע נובעת מחילול השיקים ומשלוח הודעות בדבר הגבלת החשבון לגורמים שונים כגון בנקים. לעומת זאת, ראש הנזק של פגיעה במוניטין אינו נובע מפרסום לשון הרע, אלא הוא נובע מההפסדים הכספיים שנגרמו לחברה, והובילו לכך שההתקשרות עמה הוגדרה, בתקופה מסוימת, כברת סיכון מבחינה עסקית. מאחר שההפסדים הכספיים נגרמו לחברה בשל הגבלת החשבון שלא כדין על ידי הבנק, הרי שניתן היה לתבוע לכאורה פיצוי בגין פגיעה במוניטין הנפרדת מהפגיעה בשם הטוב הנובעת מעילת לשון הרע.
האם ניתן לפסוק בראש נזק שלא נתבע במפורש? כפי שנפסק לא פעם, על התובע לפרט את כל ראשי הנזק הנתבעים בפני הערכאה המבררת, ואל לו לצפות שבית המשפט יפסוק פיצויים בגין נזק שכלל לא נטען (ראה לעניין זה: ע"א 11227/03 עמי נ' גל (7/9/05) (בפסקה 3 לפסק הדין), ורע"א 9465/11 הרוש נ' שירביט (14/5/12)). משלא נתבע במפורש בכתב התביעה המתוקן פיצוי בגין פגיעה במוניטין, אין מקום לפסוק פיצוי בגין כך.
די בכך, כדי לדחות את ראש הנזק בדבר הפגיעה במוניטין, אולם גם אם הייתי קובע אחרת, סבורני שהתובעים שכנגד לא עמדו בנטל להוכיח את ראש הנזק בדבר פגיעה המוניטין (החורג מהפסדי החברה), שכן לא הובאו ראיות מספקות בענין זה. אבהיר.
רו"ח פרבר קבע בחוות דעתו כי הגבלת האשראי בחשבון הבנק של החברה הובילה לפגיעה אנושה במוניטין החברה בקרב לקוחותיה וספקיה, אולם הוא לא העריך אותו כספית (זאת בניגוד לחישובים שנעשו בנוגע להפסדי החברה ולאי משיכת משכורות).
רו"ח פרבר נשאל בחקירתו הנגדית (בעמ' 120-121 לתמליל), מדוע הוא סבור שלקוחות החברה שמקבלים סחורה מודאגים מכך שחשבון החברה מוגבל, והשיב, שלקוח עשוי לא להתקשר עם חברה שחשבונה מוגבל, מהחשש שלא יקבל את הסחורה.
לא הוברר האם הפיצוי בגין ראש נזק זה נבלע במסגרת הפיצוי על הפסדי החברה, שלקחו בחשבון את הירידה בהכנסות.
בע"א 5321/98 אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה, פ"ד נח(2)241, הוסבר כי המושג "מוניטין" מבטא את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו, מיקומו, שמו הטוב, קיומו, איכות השירות שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. עיקרו של המוניטין מצוי בשימור הרגלים של לקוחות לשוב ולפקוד את העסק. עוד נפסק כי מוניטין של עסק הוא דבר בלתי מוחשי אך אינו דומה לנכסים בלתי מוחשיים אחרים, כגון זכויות יוצרים, פטנטים וכד'. מוניטין של עסק אינו ניתן לרישום, הוא אינו מוגבל בזמן, אינו מוגבל בשווי, והוא עשוי להשתנות מתקופה לתקופה. מוניטין של עסק עשוי לנבוע מתכונותיו המיוחדות של העסק כעסק חי, אולם לעתים נובע המוניטין מתכונותיו המיוחדות של מי שמפעיל את העסק, בעל העסק, מנהלו או מי שמייצגו.
בע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון, פד נג(3) 433, הובהר כי נזק מוניטין הוא נזק ממוני שיש להוכיחו, הגם שקשה הוא לכימות. האם מדובר בפיצוי הנקבע כאומדנא דדיינא?
בית המשפט מפנה לכך שהמערערת (בעניינו), טענה לפגיעה במוניטין, אולם נמנעה מביצוע חישוב כלשהו על מנת לכמת את הנזק, וכך גם בחוות דעת השמאי שהוגשה מטעמה, שכלל קביעה כללית בלבד, מבלי לפרט כל ממצא עליו הסתמך השמאי לצורך הקביעה וללא הערכה וכימות נפרד של הפסד המוניטין. בית המשפט קובע כי בהעדר תשתית עובדתית מתאימה להוכחת הפסד המוניטין, אין מקום להתערב בהחלטה הדוחה את התביעה בגין ראש נזק זה.
בע"א 725/87 חברת ביר-סל סחר מזול בעמ נ' חברת אוליבקס, פד מד(1) 177, הובהר כי לצורך הוכחת הפגיעה במוניטין, יש להסתמך על חוות דעת מומחה, המפרטת את מערכת הנתונים ודרך חישובו של הנזק. בעל דין לא יוכל לצאת חובת הפירוט באמצעות הטחת סכום כספי שלא ניתן להבין על מה הוא מבוסס.
גם בת.א (ת"א) 3057/00 נתנאל דרמן חברה לעבודות ובנין אזרחיות בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, (8/10/04), דוחה כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל את התביעה בנוגע לפגיעה במוניטין, לאחר שהתובעת כשלה בהוכחתו בהיעדר אסמכתאות מספקות, או חישוב כלשהו המסביר כיצד כומת הנזק לסכום הנתבע.
השופטת הנכבדה קובעת כי בהעדר תשתית עובדתית מבוססת להוכחת פגיעה במוניטין ולנוכח הסתפקות התובעת בקביעה כללית בלבד לפיה נגרם לה נזק כתוצאה מפגיעה במוניטין, אין מקום לפסוק פיצוי בגין כך (ראה גם פסקי הדין המאמצים את הגישה בת.א (ת"א) 2011-05 Grand Source Group Ltd. נ' מילול, (11/4/10), ובת.א (נצרת) 609-09 חברת אמניר בע"מ נ' מחצבות כינרת (28/2/13))
(גישה שונה שבמסגרתה פסק כב' השופט ד"ר עדי זרנקין פיצוי מוניטין על דרך האומדנא, חרף העובדה שלא הובאו נתונים מגובשים הדרושים לשם כימותו, ניתן לראות בת.א (חיפה) 5685-05-10 גולדסיל בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (7/10/14)).
ובענייננו, מר סיטון צירף כנספח ה' לתצהירו דו"ח של חברת D&B (מעודכן ליום 4/2/07) ממנו עולה, כי החברה נחשבת כבעלת סיכון שהוא משמעותית גבוה יותר בהשוואה לחברות אחרות באותו ענף וכן בהשוואה לחברות בעלות ותק זהה בעסקים. צוין בדו"ח כי היקף הפעילות המומלץ הוא מזומן או כנגד בטחונות מלאים בלבד. בהמשך הדו"ח מופיעות התראות שונות על סיכונים הקשורים בחברה, וביניהם פיגור בתשלומים ותביעות כנגד החברה.
אכן, תוכן הדברים בדו"ח עלול להרתיע לקוחות או ספקים פוטנציאליים מלהתקשר עם החברה, מחשש שהחברה לא תקיים את התחייבויותיה כלפיהם. בהתאם לכך, בסעיף 45 לתצהירו טען מר סיטון כי מאמצי שיקום החברה נשאו פרי רק בשנת 2008, וזאת רק עקב פעילות החברה בחו"ל, ואילו בישראל נפגעו עסקי המלח ללא תקנה. מר סיטון הבהיר בחקירתו (בעמ' 165 לתמליל, ש: 19-20) כי היה לחברה מוניטין טוב עם לקוחותיה לרבות חב' אוסם, ויטה וזוגלובק. מנגד, ב"כ הבנק הפנתה לכך שלא הוכח שהיו לקוחות שהפסיקו לעבוד עם החברה ולא היה לחברה ערך מוסף אצל לקוחות אלו.
מוניטין החברה אינו רק בעיני לקוחותיה, אלא הוא מוניטין כלפי הבנקים הנותנים לה אשראי. מר סיטון הבהיר בחקירתו (בעמ' 180-181 לתמליל), כי הבנקים פועלים ולאומי סרבו להמשיך ולתת לחברה אשראי נוכח ההרעה האמורה במצב החברה.
לאחר ששקלתי בדבר, סבורני שנושאים אלו גולמו במסגרת הפיצוי על הפסדי הרווח (הנגזר גם מההפחתה בהכנסות). לא ניתן לבסס גם על התוצאות הכלכליות של החברה כפי שהובאו בראיות, קביעה ממשית בדבר פגיעה במוניטין, שכן לא הובאה כל ראיה אודות הפגיעה לטווח ארוך בחברה, שכאמור, לא ניתן היה לקבוע כי התוצאות הכלכליות שלה היו במגמת עליה שנבלמה (אלא כאמור, במגמת ירידה).
משכך ומכל הטעמים שהובאו לעיל, לא מצאתי לפסוק פיצוי נפרד על פגיעה במוניטין החברה.
אשר על כן, הנזק הכלכלי שהוכר מסתכם בפיצוי בסך של 667,000 ₪ בגין ההפסד הנקי בפועל לחברה, וסך של 739,000 ₪ בגין אי משיכת משכורות לבעלי השליטה שעבדו בה, הכל לתקופה שבין השנים 2005-2007 (ובערכים נומינאליים לתקופה).

אשם תורם או עמידה בנטל הקטנת הנזק
אשם תורם
הבנק הפנה בסיכומיו, כי בעלי השליטה לא פרעו הלוואות בעלים בסך 1,000,000 ₪, אלא פרעו אותם רק לאחר הגבלת החשבון, לא הופקדו בחשבון כספי עסקה חריגה שנעשתה בשנת 2004, ולא נוצלה מסגרת האשראי הקיימת לניכיון שיקים בסך 1,200,000 ₪, שהיתה עשויה להקטין את יתרת החוב.
כידוע, בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון, תחילה, האם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה. ככל שהתשובה לשאלה זו שלילית, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, כלומר, השוואת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בכדי להעריך את משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי (1.10.03) וראו גם ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דודאי (27.8.12)).
בענייננו, כב' השופטת סימון קבעה בפסק הדין החלקי (עמ' 17, סעיף 20) כי לא נפל כל אשם תורם בהתנהלות בעלי השליטה בחברה בזו הלשון:
"כאמור בסע' 15 לפסק דין זה, האמנתי לגרסת דוד, כי שלח לבנק מכתבים רבים, במסגרתם ביקש, בין היתר, למכור ניירות ערך, להפסיק את הוראת הקבע להעברת כספים מהחשבון העסקי לחשבון הפרטי ולהעביר כספים מהפק"מ לחשבון העסקי. שוכנעתי, כי החברה והערבים עשו ככל יכולתם כדי להימנע מהמצב בו חשבונם יהיה ביתרת חובה חורגת ממסגרת האשראי, מצב שיצדיק חילול שיקים. לא זו בלבד, אלא, כפי שעולה מחומר הראיות, החברה והערבים אף פנו לבנק, והתריעו בפניו כי אם לא ישעה לבקשותיהם הנ"ל, עלולים להיגרם להם נזקים כלכליים כבדים".
ובהמשך (בעמ' 18 לפסק הדין) נאמר:
"..לחברה לא היו מקורות כספיים נוספים, מהם היה באפשרותה להזרים כספים לחשבון העסקי.."
על פי פסק הדין החלקי, החברה ובעלי השליטה עשו כל שביכולתם בכדי להימנע ממצב של הגבלת החשבון, ובכך, למעשה, ניסו למנוע את הגבלת החשבון. לא ניתן היה בנסיבות שנוצרו לחייב את בעלי השליטה בחברה, שאיבדו כל אמון בבנק, להמשיך ולעשות שימוש במסגרת הנכיון שהיתה בחשבון. בהיעדר התייחסות מפורשת לכך בתצהירו של מנהל הסניף, מר רטיג, ספק רב בעיני אם מנהלי הבנק הותירו את המסגרת על כנה. גם לא היתה התייחסות לנושא במסגרת החקירה הנגדית.
אשר לאי הפקדת כספים בחשבון ברבעון הראשון של שנת 2005, לרבות כספי העסקה החריגה שבוצעה בסוף שנת 2004 (מכירת מלח להפשרת שלגים ממצרים לארה"ב, כפי שהובהר בחקירת מר סיטון בעמ' 166-167 לתמליל), כפי שהופניתי בסיכומי הבנק, הרי שהעסקה נעשתה בליווי בנק לאומי, ועל כן לא היה מצופה מהחברה להפקיד בבנק את הרווח (שמובן שאינו כל היקף העסקה כפי שמשתקף במחזור). יש לזכור שמדובר בעסקה מסוף שנת 2004, עוד בטרם החל הבנק לחולל שיקים של החברה. בנוסף, הבנק (שעליו הנטל להראות את האשם התורם של החברה), לא הציג כל אסמכתא מחשבון החברה בבנק לאומי המראה שניתן היה להעביר את רווחי העסקה לבנק (כגון מצב החשבון והאשראי שם). ודוק, נתונים אלו היו פתוחים בפני הבנק במסגרת הליכי הביניים. מר סיטון גם לא נשאל בחקירתו מה היתה המניעה מהעברת הכספים מבנק לאומי לבנק, ולא ניתן להסתפק בהטחת אשמה שלא בוססה בראיות.
משמעות הדברים היא, שאין לייחס לתובעים אשם תורם להגבלת החשבון והנזק שנגרם בעקבותיו.
מאידך, בית המשפט בחן את התנהלות הצדדים בשלב החבות ולא בחן את הנזק. לפיכך ובהתחשב בכך שחלק מטענות הבנק בסיכומיו מתייחסות אף לאי הקטנת הנזק (חרף הכתרתן בכותרת אשם תורם), יש לבחון האם בעלי השליטה פעלו להקטנת הנזק, משנגרמה ההפרה.
על נטל הקטנת הנזק
חובתו של נפגע מהפרת חוזה היא לנקוט באמצעים סבירים להקטנת נזקו. נטל זה נקבע בסעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 וכדלקמן:
"אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין."
נטל זה הוחל גם בנזיקין (שהרי התובעים שכנגד מייחסים לבנק אחריות גם ברשלנות), ועל כן מדובר בנטל שמוטל על הניזוק או הנפגע לאחר שהתרחשה ההפרה ומשמעותו היא שלאחר התרחשותה, על הנפגע לעשות כמיטב יכולתו להקטנת ההפסד שנגרם לו, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי בגין כל רכיב של נזק שיכול היה למונעו ע"י נקיטה באמצעים סבירים. המבחן שעל-פיו נקבע אם הנפגע עמד בנטל הקטנת הנזק המוטל עליו הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והזהיר. אחד המבחנים להתנהגות סבירה הוא אם אדם זהיר היה פועל באותו אופן אילו היה עושה העוול כלפי עצמו ומפחית את נזקו (ראה: ע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' ביטון, פ"ד כא(1) 281).
בפסיקה הוגבל היקף האמצעים הסבירים בהם על הניזוק/הנפגע לנקוט כדי להיחשב כמי שעמד בנטל הקטנת הנזק, ונקבע שהנ"ל אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו, אלא לעשות את אשר סביר לעשות באותן נסיבות, ולא מעבר לכך (ע"א 531/71 לכוביצר נ' רודה, פ"ד כו(2) 113, 118). מתי ייחשבו מעשיו או מחדליו של נפגע כסבירים ומתי לאו. המבחן לכך אינו רצונו או החלטתו שלו, אלא מבחן הקשור בנסיבות המקרה השייכות לעניין, מבחן של האדם הסביר שהיה נקלע למצבו של הנפגע.
בע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בעמ נ' סוראקי, פד מב(4), 811 הובהר כי אין לבחון את התנהגות הנפגע כשמצוידים בחוכמה שלאחר מעשה, אלא שיש להעריך את פועלו או אי-פועלו על פי אמות מידה של מה שהיה סביר בשעת מעשה.
עוד נקבע שנטל ההוכחה בכל הנוגע לנטל הקטנת הנזק מוטל על המפר (או המזיק בנזיקין). השאלה מהם האמצעים הסבירים בנסיבות המקרה שעל הנפגע היה לנקוט היא שאלה של עובדה, שחובת הוכחתה מוטלת כאמור על המפר (ע"א 592/66 הנ"ל, בעמ' 285 ורע"א 6628/12 חיים נתנאל בע"מ נ' special metals wiggin limited (12/9/12)).
ובענייננו, יש לבחון האם היתה לחברה אפשרות ריאלית ליטול אשראי חלופי מבנקים אחרים. מר בהיר סבר בסעיף 18 לחוות דעתו כי הגבלת החשבון בבנק לא חייבה את הגבלת החשבון בבנקים אחרים, ולשיטתו, בנקים אחרים לא צמצמו את היקף האשראי של החברה, אלא הגדילו את היקף האשראי לטווח קצר.
בחקירתו הנגדית (בעמ' 220-221 לתמליל) טען מר בהיר שלא הוכח שהגבלת החשבון גרמה לנזק לחברה, אולם כשנשאל האם הגבלת חשבון בבנק מסוים משפיעה על פעילותו בחשבון בבנק אחר, השיב שהדבר תלוי במצב הביטחונות שיש לחייב (עמ' 231 לתמליל, ש: 1-3). הדברים ידועים וברורים.
מנהל הסניף, מר רטיג אישר בחקירתו הנגדית (בעמ' 260 לתמליל, ש: 27), את המובן מאליו, שהגבלת חשבון אינה מיטיבה עם הלקוח.
מר סיטון הצהיר בסעיף 18 לתצהירו, כי ניסה לפתוח חשבון עם אשראי בבנק מרכנתיל וסורב, נוכח המרשם הפומבי בדבר הגבלת החשבון. הנ"ל הבהיר בחקירתו (בעמ' 180-181 לתמליל) כי משהחשבון הוגבל, החברה לא היתה יכולה ליטול כל אשראי מבנקים אחרים, ואף הבנקים פועלים ולאומי עמדו על פירעון האשראי שניתן לחברה, נוכח ההגבלה (בחוזה ההתקשרות הגבלת החשבון היוותה הרעה במצבו של הלקוח). בנסיבות הללו אף נאלץ להגיע בהמשך להסדרים עם בנקים אלו.
מצאתי את דבריו מהימנים עליי, ונוכח הזמן הרב שחלף ממועד האירועים ועד להגשת הראיות, לא ריאלי היה לדרוש ממנו להביא לעדות בנקאים שפעל מולם בתקופה הרלוונטית.
האם העובדה שבעלי השליטה נטלו מהחברה הלוואות בעלים בסך 1,000,000 ₪, חייבה אותם לפעול ביתר שאת להשבת ההלוואות ללא דיחוי ומיד עם הגבלת החשבון?
ראשית, לא הופניתי ע"י הבנק לכך שהיו בידי מר סיטון אמצעים כספיים לעשות זאת, מיד לאחר ההגבלה (וראה הפסיקה בנוגע לנטל הוכחת האמצעים הסבירים שעל הנפגע לנקוט).
שנית, נחזה כי הדיון בענין זה התייתר לאחר שנתברר שבעלי השליטה פרעו דה פקטו את ההלוואות בהשקעות שביצעו מכיסם הפרטי במהלך התקופה שלאחר הגבלת החשבון, ואף בכך שלא נטלו שכר מהחברה בכל התקופה האמורה למרות שעבדו בה. נחזה כי בכך עמדו בנטל הקטנת הנזק והראיה לכך, שהחברה לא קרסה כליל, אלא הפחיתה את היקפי הפעילות.
שלישית, סוגיית נטילת ההלוואות ע"י בעלי השליטה נלקחה בחשבון בקביעת היקף הקשר הסיבתי וניתן לכך ביטוי הולם.
משכך, לא מצאתי שיש להפחית מהפיצוי בגין אי הקטנת הנזק.

בחינת היריבות בין בעלי השליטה לבין הבנק בתביעה שכנגד
סוגיה זו הינה תיאורטית לנוכח העובדה שהחברה התובעת פעילה, ועל כן כל פיצוי שיפסק נעשה לטובתה, ואין נפקות מעשית לשאלה האם יש לפוסקו גם לטובת בעלי השליטה. אולם משהועלתה הסוגיה, אכריע בה.
הבנק טען בסיכומיו כי מאחר שהחשבון נשוא התביעה הוא חשבון החברה, הרי שממילא לא קיימת לבעלי השליטה עילת תביעה חוזית כנגד הבנק בגין הגבלת החשבון, שכן ערבותם לחשבון אינה יוצרת התחייבות חוזית של הבנק כלפיהם בכל הנוגע לניהול החשבון. לטענת הבנק, ערבותם של בעלי השליטה יוצרת רק התחייבות מצדם לפרוע את האשראי שיועמד בחשבון החברה. בנוסף, טען הבנק, כי לא הוכחה התשתית העובדתית להוכחת הפרת חובת הזהירות.
התובעים שכנגד טענו בסיכומיהם כי הנזק בגין אי משיכת משכורות נגרם לחברה, שנותרה "חייבת" משכורת לבעלי השליטה בגין עבודתם. לטענתם, על מנת שיוחזר מצב החברה אלמלא ההפרה, על הבנק לפצותם (או לכל הפחות את החברה) בגין הנזק שנגרם מפאת אי משיכת (או תשלום) משכורות.
כתב התביעה המתוקן מבוסס על עילת תביעה חוזית- הפרת ההסכם בין החברה לבנק. כפי שטען הבנק, עילה זו מוקנית לחברה, שהיא צד לחוזה, ולא לבעלי השליטה בה, שהם ערבים להתחייבותיה (עובדה שיוצרת אחריות מצדם לפירעון התחייבויות החברה כלפי הבנק, ולא להפך).
עם זאת, בסעיף 24 לכתב התביעה המתוקן נטען כי הבנק פעל במתכוון ולכל הפחות ברשלנות, לא פעל בדרך שבנק סביר היה פועל בה בנסיבות העניין, והפר את חובת הנאמנות והזהירות המוטלות עליו. לכאורה, הטענות הנזקיות עשויות לגבש יריבות של בעלי השליטה כלפי הבנק בעוולת הרשלנות.
השאלה היא, האם לאור הנזק שהוכר (בכל הקשור לאי משיכת משכורת), קיימת יריבות בין הבנק לבין בעלי השליטה.
בפסק הדין בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות (14.4.97) נקבע כי כאשר לבעל מניות נגרם נזק שהוא בלתי תלוי בנזק שנגרם לחברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה, בדרך כלל, עילת תביעה אישית לבעל המניות, שכן זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה.
בהמשך לכך, בפסק הדין בת"א (מחוזי ב"ש) 3204/09 דוד שחר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (26.8.10) נאמר כי לצורך בחינת קיומה של עילת תביעה אישית של בעל מניות, יש לבחון את מהות הנזקים הנטענים בכתב התביעה ואת זהות הניזוק, כאשר ההלכה היא, שכאשר הנזק שנגרם לחברה הוא הנזק העיקרי ולבעל המניות נגרם נזק משני בלבד, אין לבעל המניות עילת תביעה אישית.
בענייננו, הובהר שתכליתה של החברה הייתה פרנסת בעלי השליטה מפעילותה, שכן בעלי השליטה משכו משכורות מחשבון החברה (ראו דבריו של מר סיטון, בעמ' 136 לתמליל, ש: 22-24). לפיכך, כל נזק ישיר שנגרם לבעלי השליטה מאי משיכת המשכורת מפאת הגבלת החשבון, הוא בגדר נזק משני, שנבלע בנזק הראשי שנגרם לחברה, ולמעשה חופף לו.
ודוק, כפי שהוסבר בניתוח היקף הנזק, הרי שהפיצוי בגין אי תשלום משכורות לבעלי השליטה אינו מהווה כפל פיצוי לנזק בגין הפסדי החברה, אולם הוא בעצם משקף נזק של החברה (שאם היתה משלמת המשכורות כפי המתבקש, הרי שהפסדי החברה היו גדולים יותר בשיעור הוצאת השכר). משאין חולק שהנזק בגין הפסדי החברה הוא נזק של החברה, הרי שגם הנזק בגין אי תשלום משכורות הוא נזק של החברה ולא של בעלי השליטה (שיוכלו להתחשבן עמה).
משמעות הדברים היא, שבמקרה שלפני, לא קמה לבעלי השליטה עילת תביעה אישית כנגד הבנק, והפיצוי ניתן לחברה שתעשה בו כרצונה.
בהתאם לכך, התביעה שכנגד מטעם החברה מתקבלת, ותביעת בעלי השליטה נדחית.

סוף דבר
תביעת הבנק מתקבלת על סך 126,484 ₪, בצירוף ריבית בשיעור של פריים + 1.5% מיום 31.12.05 ועד מועד התשלום בפועל, ובהתאם להוראת הקיזוז שלהלן.
התביעה שכנגד של החברה מתקבלת, והבנק ישלם לחברה סך של 1,054,500 ₪ (צירוף הנזק בדבר הפסדי החברה ואי משיכת משכורות, תוך הפחתת 25% נוכח הקביעה בדבר היקף הקשר הסיבתי).
הערכים שננקבו בפסק הדין שניתן בתביעה שכנגד התייחסו לנזקים שנאמדו בחוו"ד רו"ח פרבר באופן נומינאלי בגין השנים 2005-2007 (והוא הוסיף עליהם ריבית והצמדה מאמצע כל שנה). על כן ולצורך פישוט הענין (ומאחר וחלק ניכר מהנזק מתייחס לשנת 2005), ישאו הפרשי הצמדה (ללא ריבית) מיום 31.12.05, כך שניתן לבצע קיזוז נומינלי של החיובים ההדדיים הנ"ל.
בנוסף, ניתן לקזז מהיתרה את הרווח האמור בסעיף 27 לפסק הדין.
בהתאם לכך, הצדדים יבצעו קיזוז סכום יתרת החוב בחשבון אל מול הפיצוי שנפסק לחברה, ויתרת הסכום שנפסק לטובת החברה, תשא הפרשי הצמדה כדין מיום 31.12.05 ועד מועד תיקון התביעה ביום 29.12.14. ממועד זה, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד למועד התשלום בפועל.
תביעת בעלי השליטה נדחית.
הבנק ישא בהוצאות החברה בגין סכום האגרות כפי ששולמו בפועל, שכר עדים, ככל שנפסק, הוצאות חוות דעת לפי בקשה שתוגש לשומת ההוצאות, ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪, כשהסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה (לגבי שכ"ט מהיום) ועד מועד התשלום בפועל.
בקביעת שכר הטרחה, לקחתי בחשבון את השכר שכבר נפסק בפסק הדין החלקי, אך גם את ההיקף הגדול של התיק, שכלל חקירות מומחים ואת מספר הדיונים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ז, 05 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.