הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 11607-05-14

לפני כבוד השופטת אפרת בוסני

התובעת:

עירית תל-אביב-יפו

נגד

הנתבעים:

אליהו נתניאלוב

פסק דין

1. תביעה על סך 90,132.27 ₪ שהגישה התובעת, עיריית תל אביב (להלן: "התובעת") נגד הנתבע שעניינה חוב ארנונה והוצאות גבייה בגין שני נכסים שנטען שהנתבע החזיק ברח' רענן 16 תל אביב (להלן: "הנכסים").

תמצית טענות הצדדים בכתבי הטענות המתוקנים

טענות התובעת בכתב התביעה המתוקן
התובעת טוענת בכתב התביעה המתוקן שהגישה שלפי רישומיה הנתבע החזיק בתקופה שמיום 1.1.2004 ועד ליום 1.1.2009 בשני נכסי מקרקעין ברחוב רענן 16 תל אביב. נכס בשטח 55 מ"ר בסיווג מסחר בקומת הקרקע בו החזיק התובע משנת 1982 (כאשר עד שנת 2004 שטחו היה 80 מ"ר) ונכס נוסף בשטח של 46 מ"ר בקומה הראשונה המסווג - תעשייה מלאכה.

בגין הנכס בקומת הקרקע בשטח של 55 מ"ר (ח-ן חוזה 10051550) חייב התובע, לטענת התובעת, תשלומי ארנונה לתקופה שמיום 1.8.82 ועד ליום 1.1.09 ובגין התקופה שמיום 1.1.08-1.1.09 בסך של 52,508.81 ₪ נכון למועד הגשת כתב התביעה המקורי (2.4.2014) וסך של 3,548.93 ₪ הוצאות גבייה. בגין הנכס בקומת הראשונה בשטח של 46 מ"ר (ח-ן חוזה 10051648) חייב התובע תשלומי ארנונה לתקופה שמיום 1.1.2008-1.1.2009 בסך של 37,185.23 ₪ נכון למועד הגשת כתב התביעה המקורי וסך של 2,259.02 ₪ הוצאות גבייה.

התובעת טוענת שהנתבע לא השיג על החוב, וזה הפך לחלוט בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 וכי בהתאם לסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג - 1992, הנתבע, כמי שהחזיק בנכסים, חייב לשלם לתובעת את תשלומי הארנונה והוצאות האכיפה.

מוסיפה התובעת וטוענת כי לאורך השנים מסר הנתבע מסר לתובעת שיקים לסילוק חובו, שרק חלקם נפרעו.
בדיון מיום 19.7.2015, לאחר תיקון כתב התביעה, אישר בא כוח התובעת כי חוב הארנונה על פי כתב התביעה המתוקן מתייחס לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד ליום 1.1.2009.
טענות הנתבע בכתב ההגנה המתוקן
הנתבע טוען בכתב ההגנה המתוקן להתיישנות התביעה ולדחייתה מטעם זה.

הנתבע מכחיש את טענות התובעת וטוען שהתביעה, גם לאחר תיקון כתב התביעה, אינה ברורה ואינה מפרטת את הנתונים והעובדות וכי מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה המתוקן עולה שהחוב הנטען מתייחס לתקופות שהתביעה בגינם התיישנה - הנכס בקומת הקרקע חוב משנת 2004 והנכס בקומה הראשונה חוב משנת 2003. זאת למרות הצהרות התובעת בדיון שהתביעה מתייחסת לחוב ארנונה משנת 2008.

לגוף העניין טוען התובע כי התובעת גבתה מהנתבע כספים ביתר, כי הנכס בקומה הראשונה היה "תפוס" ע"י דיירים והתובעת גבתה עבור שטחים שאינם קיימים ולהיעדר זכות של התובעת לתבוע הוצאות אכיפה לגביהם מבלי שניתן להם פרוט וצורפו אסמכתאות. עוד נטען כי אין התובעת רשאית להגדיל את הסכום הנתבע לגבי התקופה שבין הגשת התביעה המקורית לבין הגשת התביעה המתוקנת, מבלי לנקוב בנתוני החישוב ומבלי שניתנה לה רשות לתיקון התביעה בגין כך.

הנתבע מוסיף וטוען כי למסמכים שצורפו לכתב התביעה אין ערך ראייתי וכי התובעת נמנעת מלצרף אסמכתאות לתשלומים שילם.

כתב התשובה לפני תיקון התביעה -
התובעת הגישה כתב תשובה קודם לתיקון כתב התביעה במסגרתו טענה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, משהתביעה מתייחסת לחוב בתקופה של 7 שנים עובר להגשת כתב התביעה ולחלופין טענה לחריג "ההודאה" שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לאור הסדרי חוב שנעשו עם התובע, בגינם מסר התובע שקים שמרביתם לא נפרעו. כן טענה התובעת לכך ש פעלה לאורך השנים לגביית החוב מהנתבע באמצעות פקודת המיסים (גבייה) וכי יש בכך לעצור את מרוץ ההתיישנות.

בעקבות תיקון כתב התביעה והגשת כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן, לא הוגש כתב תשובה.
מהלך הדיון
מהלך הדיון מלמד על התנהלות דיונית מצד התובעת שלא קידמה את ברור התיק, ותרמה להתמשכות ההליכים. אביא את עיקרי הדברים;
ראשיתו של ההליך היא בתביעה בסדר דין מקוצר שהגישה הנתבעת בשנת 2014. בעקבות בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף ולחלופין למחיקת כותרת התביעה, ולאחר הזדמנות שניתנה לתובעת לצרף מסמכים המפרטים את גובה החוב הנטען, הורה בית המשפט בהחלטה מיום 28.9.2014 על מחיקת כותרת התביעה, תוך שהוא קובע כי המסמך אותו מכנה התובעת "רשומה מוסדית" ועליו היא נסמכת אינו יכול לשמש ראשית ראייה משאינו מפרט את הנכסים ואת תקופת החזקה ולא ברור אם הוא קשור לנתבע.

בהתאם להחלטת בית המשפט בדיון מיום 29.12.2014 כתב התביעה לא פרט את הנכסים נשוא החוב ואת תקופת החוב, ולתובעת ניתנה האפשרות לתקן את כתב התביעה ולהבהיר אותם נתונים חסרים.

התובעת הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה, תוך שהיא טוענת כי היא די בתביעה כמות שהוגשה וכי היא נאלצת להגיש את הבקשה לאור החלטת בית המשפט. בהתאם להחלטה מפורטת שניתנה ביום 18.2.2015, לאחר שמיעת הצדדים, הותר לתובעת לתקן את כתב התביעה ונקבע כי גם לאחר הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, התובעת אינה מפרטת מה יתרת החוב בגין כל שנה ושנה והתובעת נדרשה להגיש פרטים נוספים הנוגעים לנתונים החסרים בגין החוב בכל שנה ושנה ואילו הליכים מנהליים לעמדתה עוצרים את מרוץ ההתיישנות.

התובעת הגישה הודעה על פרטים נוספים וכתב תביעה מתוקן, הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן וניתן צו להגשת תצהירים.

בישיבת בית המשפט מיום 19.7.2015 אישר בא כוח התובעת כי התביעה בגין שני הנכסים עניינה חוב ארנונה מיום 1.1.2008 ועד ליום 1.1.2009 (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון).

ביום 20.3.2016 הוגשו תצהירי עדות מטעם התובעת. ביום 10.1.2017 הוגש תצהיר עדות הנתבע והתיק נקבע להוכחות ליום 15.3.2017.

המצהירה מטעם התובעת לא התייצבה לישיבת ההוכחות והדיון נדחה ליום 8.1.2018.

ביום 8.5.2017 הגישה התובעת בקשה להחלפת תצהיר העדות הראשית מטעם אחת מעדות התובעת בתצהיר אחר מטעם נציגה אחרת מטעמה. בהחלטה מפורטת מיום 3.7.2017 שיצאה תחת ידו של בית המשפט (כב' השופטת ר' ערקובי שדנה אותה עת בתיק) נדחתה הבקשה להחלפת המצהירה, תוך שנקבע כי תצהיר העדות "החדש" שונה מהותית מהתצהיר שהוגש ומרחיב את חזית המחלוקת, וכי בעוד שבתצהיר העדות שהוגש, בכתב התביעה המתוקן ובדיון בבית המשפט נטען כי החוב נשוא התביעה מתייחס לתקופה שבין 1.1.2008 לבין 1.1.2009, בתצהיר החדש נטענת טענה חדשה לחוב מתקופות שונות שבין שנת 2006 לשנת 2008, טענות שלא בא זכרן בכתב התביעה המתוקן ואשר קבלתן, בשלב זה, תעניק לנתבע יתרון דיוני ותקפח את זכותו של הנתבע הטוען להתיישנות התביעה.

על רקע זה הגישה התובעת בקשה לפסילת המותב, שנדחתה (ראו החלטה מיום 27.9.2017).

התובעת הגישה בקשה שנייה לתיקון כתב התביעה במסגרתה טענה כי תקופת החוב היא משנת 2006 ועד ליום 1.1.09 וכי החוב בגין תקופה זו לא התיישן, לאור מועד חילול שקים שמסר הנתבע לתובעת לפירעון חובותיו בגין השנים 2006-2007. בקשת התובעת נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 18.10.2017 תוך שנקבע, בין היתר, כי התרת התיקון יהא בו לקפח את זכותו של הנתבע להעלאת טענת התיישנות. התובעת לא חויבה בהוצאות ולעניין זה, על פי ההחלטה, נקבע כי בית המשפט יידרש בהמשך.

בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת כנגד ההחלטה שלא התירה תיקון שני של כתב התביעה נדחתה (ראו החלטה מיום 11.1.2018 בעניין רע"א 38286-11-17). בהחלטתו קובע בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים ביחס לתובעת:

" במקרה דנן, התנהלותה של המבקשת במישור הדיוני לוקה ובלתי ראויה, שמא אף חסרת תום לב. שהרי, כבר בתחילת ההליכים עמד בית המשפט קמא על החסר שבכתב התביעה ואפשר למבקשת לתקן כתב תביעתה. המבקשת לא נענתה לכך ורק בהמשך התרצתה ועשתה כן ואולם, בחרה במודע ליתן מענה עובדתי לנטען על ידי המשיב בכל הנוגע להתיישנות החוב הנטען. משנקבע התיק לשמיעת הראיות חלחל בליבה של המבקשת החשש שמא אין די בנטען בתצהיר עדות ראשית וביקשה התיקון המבוקש על דרך של הגשת תצהיר חדש המור גרסה חדשה אשר לא נטענה בכתבי הטענות. משלא נענתה בקשתה להגיש התצהיר החדש פנתה בבקשתה לתקן כתב התביעה בשנית....

[...]
מקום שבו הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה בשלב כה מתקדם של ההליך ובהינתן התראותיו של בית המשפט קמא בפני המבקשת, כי כתב התביעה אינו מפורט דיו ואין בו כדי לפרט את תקופת היווצרות העילה ומקום בו בחרה המבקשת שלא לפרט ולחדד הסוגיה במסגרת כתב התביעה המתוקן, אותו הגישה, אין לה זכות מוקנית לתיקון חוזר של כתב התביעה בנדון. בנסיבות שנוצרו אין למבקשת להלין על עצמה.

[...]
המדובר בתביעה פשוטה התלויה ועומדת בפני בית המשפט קמא מזה 4 שנים. יש להניח כי אלמלא התנהלות המבקשת הייתה תביעה זו מסתיימת זה מכבר".

הארכתי בתיאור מהלך הדברים, שכן למרות ההחלטה המפורשת של בית משפט זה ובית המשפט לערעורים, ביקשה התובעת במסגרת הסיכומים להרחיב את חזית היריעה ולטעון לחיוב הנתבע בתשלום חוב ארנונה בגין תקופה שקדמה לשנת 2008.

התיק הועבר לטיפולי בעקבות מעבר המותב שדן בתיק לבית המשפט המחוזי. לאחר ניסיונות להביא את הצדדים להסכמה, ללא הצלחה, נקבעה ישיבת הוכחות בפניי ליום 27.6.2019.

הנתבע לא התייצב לדיון, וניתן נגדו פסק דין.
בקשה שהגיש הנתבע לביטול פסק הדין התקבלה, תוך חיוב הנתבע בהוצאות ונקבע מועד להוכחות. בהחלטה מיום 6.10.2019 בבקשת הנתבע לביטול פסק הדין שבתי וחידדתי כי עילת התביעה על פי כתב התביעה המתוקן והחלטות בית המשפט מתייחסת לחוב נטען בתקופה שבין 1.1.2008 ועד 1.1.2009 תוך שנקבע "זו חזית המחלוקת וזו יריעת בירורה" (עמ' 6 להחלטה).

מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות של הגב' אלין חן, המשמשת כנציגת גבייה מטעם התובעת ואשר הצהירה כי החוב מתייחס לשני הנכסים ולתקופה שמיום 1.1.08-1.1.09. הגב' חן מסרה עוד בתצהירה כי בשנים 2005-2009 נערכו עם התובע 4 הסדרי חוב, כי התובע מסר שקים שחלקם נפרעו וכי במהלך השנים נקטה בעירייה בהליכי אכיפה לגביית החוב.
כן הוגש תצהיר עדות של הגב' נאוה נושין, המשמשת כרכזת חיובים במחלקת שומה ב' אצל התובעת.

מטעם הנתבע הוגש תצהיר הנתבע, במסגרתו טען הנתבע להתיישנות התביעה, כי התובעת השתהתה בהליכי הגבייה שנקטה וכי התנהלותה של התובעת אין בה לעצור את מרוץ ההתיישנות. הנתבע טען עוד כי אין אינדיקציה לביצוע עיקולים על ידי התובעת וכי פרוט החשבון שמצרפת התובעת לתצהיריה בגין הליכי גבייה אינו מעיד כי אכן ננקטו הליכי גבייה, מאחר ולא הוצגו צווי העיקול. הנתבע דחה את הטענה כי הסדרי החוב אליהם הגיע עם התובעת במהלך השנים מהווים הודעה בזכות לעניין "איפוס" תקופת ההתיישנות משאותם הסדרים לא הוצגו ומשאין מדובר בהודאה ברורה ומפורשת.
הנתבע טוען בהסתמך על האמור בתצהירי התובעת כי לא ברור כיצד שטח הנכס בקומת הקרקע הופחת מ-80 מ"ר ל-50 מ"ר, כי התובעת מתעלמת מהמחזיקים וממספרי היחידות, כי צירוף השטחים על פי דרישות התובעת עולה על שטח הבניין וכי עזב את הנכס בחודש אוקטובר 2008.

עוד טוען הנתבע לכך שאין בידי התובעת להוכיח את תביעתה. לטענתו, דף פירוט החשבון עליו נסמכת התובעת אינו רשומה מוסדית ואינו עומד בתנאים לכך ו הוא מפנה בתצהירו להחלטת בית המשפט מיום 28.4.2014 ו מוסיף וטוען כי דף החשבון כולל חיובים בגין אגרות בטרם נולד חוב התביעה וכן חיובים שהתיישנו ולא ניתן להבין ממנו מה קרן החוב, תקופת החוב וגובה הריבית.

בישיבת ההוכחות נחקרו הגב' אלין חן והנתבע על תצהירם. הגב' נושין, אשר הגישה תצהיר מטעם התובעת לא התייצבה לדיון והתובעת "משכה" את תצהירה. בקשת הנתבע להותיר את התצהיר לחקור את המצהירה שלא התייצבה נדחתה ובתום חקירת העדים סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה, ובית המשפט נדרש למלאכת ההכרעה.

דיון
אקדים אחרית לראשית, בחנתי את העדויות והראיות, נתתי דעתי למכלול טענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים, והגעתי לכלל דעה לקבל את התביעה בחלקה.

סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 קובע כי חובת תשלום ארנונה חלה על "מחזיק" נכס. על פי תצהירה של עדת התובעת, הגב' חן, התובע החזיק בשני הנכסים מושא התביעה המצויים בתחום שיפוטה של התובעת עד ליום 1.1.2009. הנתבע אינו חולק בתצהירו על כך שהוא החזיק בנכסים מושא התביעה עליו וכי עליו לשלם ארנונה בגין תקופת אחזקתו בנכס. טענת הנתבע היא שבחודש אוקטובר 2008, בעקבות שריפה, הוא עזב את הנכס (סעיף 28 לתצהירו).
בחקירתו אישר הנתבע כי עד חודש אוקטובר 2008 היה עליו לשלם ארנונה (עמ' 18 שו' 27-27). אלא שטענת הנתבע לכך שחדל מלהחזיק בנכסים בחודש אוקטובר 2008 נטענת בעלמא וללא תימוכין ראייתיים. הנתבע אף אינו מציג אסמכתא לכך שהוא הודיע לתובעת על עזיבת הנכס. כאשר מתבקש הנתבע בחקירתו הנגדית להציג הודעה ששלח לתובעת על עזיבתו, הוא משיב " אני יצאתי משם וזהו" (עמ' 18 שו' 32).

סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". ההודעה הנדרשת (להלן: "הודעת חדילה") היא הודעה בכתב. הנתבע לא הציג הודעת חדילה, ואף לא טען כי הודיע על כך לתובעת.

בתצהירו טוען הנתבע לכך שדרישת התובעת מתייחסת ששטח עודף שאינו נכלל בשטח הבניין בו מצויים הנכסים ולהתעלמות התובעת בדרישותיה ממספר המחזיקים וכמות היחידות. טענות אלה נטענות בעלמא וללא מסד ראייתי. תהיה שמעלה הנתבע בתצהירו, כיצד בכתב התביעה נטען ששטח אחד הנכסים פחת בשנת 2004, אינה רלוונטית משהנתבע לא מעלה גרסה ביחס לכך והתביעה בתיק זה עניינה חוב ארנונה מיום 1.1.2008 ועד 1.1.2009.

בעוד שתדפיס "שומת הדיירים" של התובעת מתאריך 17.12.17 (מוצג נ/1) תומך בגודל שטח הנכס בקומה הראשונה מושא התביעה (ח-ן חוזה 10051648), הנתבע אף אינו מציג אסמכתא לסתירת גודל השטח של שני הנכסים מושא התביעה ותעריף החיוב של התובעת. הנתבע מאשר בחקירתו שלא עשה חישוב מה החיוב הנכון, ואף שלדבריו הוא החזיק בנכסים בהתאם להסכם שכירות, ההסכם לא הוצג (עמ' 19 שו' 1-10). לבסוף מאשר הנתבע כי הוא לא מבין בעניין מאום.

ש. בהודעות היה רשום מה התעריף, מה השימוש, ומה השטח?
ת. לא מבין בזה. הייתי רואה את הסכומים צועק והזקן שילם כל הזמן" (עמ' 19 שו' 12-13)

על עדותו של הנתבע, לא ניתן להסתמך. לבד מכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, חקירתו של הנתבע לימדה כי הוא אינו מכיר כלל את העניין. הנתבע עצמו לא טיפל בעניין ולא היה מעורב מול התובעת ופרט לטענתו שחתם על שקים לתשלום לעירייה, אדם אחר, הרב רוטמן, אותו מכנה הנתבע בעדותו "הזקן" היה מטפל בכול (עמ' 17 שו' 29-32). אותו אחר לא זומן על ידי הנתבע למתן עדות ומחדל ראייתי זה פועל לחובת הנתבע (ראו; ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991)).

הנתבע אשר אישר בחקירתו כי היה עליו לשלם ארנונה בתקופה בה החזיק בנכסים. הוא אינו טוען בתצהירו ששילם את מלוא דרישות התשלום ואינו מציג כל אסמכתא לכך. כאשר הנתבע התבקש להסביר מה הוא טוען כנגד התביעה, תשובתו לימדה כי טענה של ממש אין בפיו, פרט לכך שהוא לא טיפל בעצמו בתשלומים לתובעת והוא אינו מבין על מה שילם.

ש. תגיד לנו מה אתה יודע על התביעה, על החוב שלך בארנונה, אתה יודע מה הטענה שלך פה?
ת. שנים הזקן לימד אותי סמוך על העירייה, לא מבין על מה שילמתי כל הזמן 4 מספרים, אני רוצה לדעת איפה הלך הכסף. איפה המקומות שהם אומרים שהיו לי" (עמ' 19 שו' 31-33).
מדובר בעדות כבושה, שלא בא זכרה בתצהיר עדות הנתבע ולא ניתן לייחס לה כל משקל.

למעלה מזה, דרך המלך להשיג על דרישה לתשלום ארנונה קבועה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1973 (להלן: "חוק הערר"). הנתבע אינו טוען, וממילא אינו מראה, כי פעל בדרך זו ואין בכוחו בנסיבות המקרה "לעקוף" את מסלול ההשגה על פי חוק הערר להעלות טענות הנוגעות לתעריף או שטח הנכסים לחיוב בהליך זה. כבר נפסק כי "טענות, אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה" (ראו; ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 773-772 (1991)).

בהתאם לרישומי התובעת וכפי שהעידה הגב' אלין חן מי שהייתה נציגת הגבייה אצל התובעת, בתקופה הרלוונטית הנתבע החזיק בשני נכסים בשטח שיפוט התובעת- נכס המסומן כמס' ח-ן חוזה 100511550 ונכס לפי מס' ח-ן חוזה 10051648, לא שילם לתובעת את חיובי הארנונה השוטפים בגין תקופה זו ואת הוצאות האכיפה לשם גבייתם, וצבר את החוב הנתבע בכתב התביעה. עדות זו לא נסתרה.

מחלוקת נוספת ניטשה בין הצדדים בשאלת התקופה אליה מתייחס החוב, כאשר הצדדים הקדישו כר ניכר לאורך ההליך, בעדויות ובסכומים לטענת ההתיישנות. בכך נתפסו הצדדים לכלל טעות. עניינה של התביעה הוא חוב ארנונה נטען בגין שני הנכסים לתקופה שמתאריך 1.1.2008 ועד לתאריך 1.1.2009. הא ותו לא. משכך, במועד הגשת התביעה (כתב התביעה המקורי הוגש ביום 8.5.2014) התביעה בגין חוב זה לא התיישנה. מאותו הטעם אין מקום לטענת הנתבע לכך שהתובעת השתהתה בהליכי הגבייה מעבר לתקופת ההתיישנות.

בכתב התביעה המתוקן נטען לחוב ארנונה בסך קרן 52,508.81 ₪ קרן בגין הנכס בקומת הקרקע (ח-ן 10051550 וסך קרן של 37,623.46 ₪ בגין הנכס בקומה הראשונה ח-ן 10051648. הגב' חן, המצהירה היחידה מטעם התובעת, אישרה בתצהירה כי חוב זה הוא בגין התקופה שמיום 1.1.08 ועד ליום 1.1.09 (סעיפים 4.1 ו-4.2 לתצהירה).

בישיבת בית המשפט מיום 19.7.2015 אישר בא כוח התובעת כי התביעה בגין שני הנכסים מתייחסת לחוב ארנונה מינואר 2008 עד לינואר 2009 (עמ' 5 שו' 1-8 לפרוטוקול).

בית משפט זה דחה בקשה שהגישה התובעת להחלפת תצהיר העדות מטעמה, תוך שהוא קובע כי טענה לחוב מתקופות שונות שבין שנת 2006 לשנת 2008 מהווה טענה חדשה שלא בא זכרה בכתב התביעה המתוקן (ראו החלטה מיום 3.7.2017).

בקשת התובעת לתיקון כתב התביעה בשנית להרחבת המחלוקת גם לחוב בתקופה מוקדמת לשנת 2008 נדחתה (ראו; החלטה מיום 18.10.2017). החלטה זו אושרה בערכאת הערעור תוך שבית המשפט המחוזי מבקר את התנהלות התובעת וקובע לגביה "... במישור הדיוני לוקה ובלתי ראויה, שמא אף חסרת תום לב" (ראו; עמ' 4 להחלטה בעניין רע"א 38286-11-17).

על כך שיריעת המחלוקת לברור בתיק זה עניינה חוב ארנונה נטען בגין התקופה שבין 1.1.2008 ועד ליום 1.1.2009) חזרתי גם בהחלטתי מיום 6.10.2019 בבקשת הנתבע לביטול פסק דין שניתן נגדו בהיעדר התייצבות.

בסיכומים מתעלמת התובעת מכל אלה וטוענת לחיוב הנתבע בתשלום חוב ארנונה המתייחס לתקופה שקדמה ליום 1.1.2008. לבד מהרחבת חזית אסורה, התעלמות התובעת בניסיונה להרחיב את תקופת החוב עומדת בניגוד להחלטות בית המשפט, לתצהיר עדות המצהירה מטעם התובעת ולדברי בא כוחה בדיון מיום 19.7.2015 והיא אף עולה כדי חוסר תום לב בניהול ההליך. למעלה מזה, בסכומים טוען בא כוח התובעת כי החלטות המותב הקודם (כמו גם גישת הנתבע) נבעו מתקלה פשוטה, כשלדבריו: "אנשים לא תמיד אוהבים לעיין בפרטים שכתובים במסמכים" (עמ' 20 ש 24-25) וכי לגבי חובות בשנים 2006-2007 הנושא לא הוכרע. כאשר מופנה ב"כ התובעת להחלטה שלא התירה תיקון כתב התביעה ואושרה בערעור נותר הנתבע בגישתו וטען כי לגבי חובות שנת 2006 הותר לתובעת להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. בסכומי התשובה הותרו חרצובות הלשון ונטען "כל הנושא של תיקון כתב התביעה הוא כבדיחה" (עמ' 24 שו' 8). דומה שאין צורך להרחיב על כך את הדיבור. התנהלות זו של התובעת אינה ראויה. בפרט מדובר ברשות ציבורית והיא תילקח בחשבון לעניין ההוצאות.

אשר לגובה חוב הארנונה, עדת התובעת, הגב' חן, המשמשת כנציגת גבייה בתובעת, העידה בבית המשפט כי סכומי החוב הנטענים בכתב התביעה כוללים חוב משנים קודמות לשנת 2008 וכי החוב בגין התקופה שמיום 1.1.08 ועד ליום 1.1.09 עומד על סך קרן של 17,122.90 ₪ בגין הנכס בקומת הקרקע (ח-ן 100051550) ועל סך קרן של 6,256.7 ₪ בגין הנכס בקומה הראשונה (ח-ן 10051648). עדות זו אני מקבלת.

הגב' חן נסמכת בעדותה על תדפיסי "פרוט חשבון" של כל אחד מהנכסים מושא התביעה שצורפו לתצהירה, הכוללים נתונים בדבר חוב של הנתבע בגין ארנונה משנת 2003 והוצאות גבייה משנת 2004 לגבי הנכס בקומת הקרקע, וחוב ארנונה משנת 2004 והוצאות גבייה משנת 2009 לגבי הנכס בקומה הראשונה. חוב הארנונה בגין כל שנת חיוב (לרבות שנת 2008) מצוין בנפרד ותומך בעדותה של הגב' חן בגין חוב הארנונה של הנתבע בשנת 2008 בגין שני הנכסים.

לבד מהכחשה כללית של החיובים הנתבעים, אין בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע טענה לכך שהנתבע שילם את כל תשלומי הארנונה בגין הנכסים לתקופה שמיום 1.1.2008 ועד ליום 1.1.2009. הנתבע מאשר בחקירתו שהוא היה צריך לשלם ארנונה בגין תקופת אחזקתו בנכסים (עמ' 18 ש' 29-30) אך הוא אינו מציג בדל של ראייה לכך ששילם. חקירת הנתבע מלמדת כי הנתבע לא באמת מבין את הטענות כנגד התביעה. הנתבע לא טיפל בתשלומים לתובעת, לא היה מעורב בהסדרים עמה ולמעשה לבד מחתימה על שקים אותם העביר לאדם אחר ("הזקן") לצורך תשלום ארנונה, לא ידוע לו דבר (ראו; עמ' 17 שו' 29 ואילך ועמ' 18 שו' 1-5 לפרוטוקול עדותו). טענת הנתבע בחקירתו הנגדית ששילם לתובעת, אינה אלא עדות כבושה הנטענת ללא כל אסמכתא לתמיכתה ולא ניתן לייחס לה משקל. הנתבע אישר שהוא עצמו לא היה אף פעם בעירייה. לדבריו "הזקן היה הולך" (עמ' 19 שו' 28). הוא לא מבין בזה, היה רואה את חשבונות התשלום, צועק והזקן הולך לשלם (עמ' 19 שו' 13) אך כשהוא מתבקש להציג אסמכתא על מה אותו אחר שילם, לא מציג הנתבע דבר ומשיב: "לא. סמכתי על הזקן" (עמ' 19 שו' 16). אותו "זקן" לא הובא על ידי הנתבע לעדות, ודבר קיומו אף אינו נזכר בתצהיר עדות הנתבע.

הנתבע טוען שאין להסתמך על דו"ח "פרוט חשבון" שצורף לתצהירה של הגב' חן להוכחת שיעור החוב משהתובעת אינה עומדת בתנאים להגשת המסמך כרשומה מוסדית על פי פקודת הראיות. אין זו דעתי. בכל הנוגע לחוב ארנונה, לתובעת חזקה ראייתית לאור סעיף 318 ל פקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה. לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". הסעיף בתוספת חזקת התקינות שיש לתובעת כרשות מקומית, מעבירה את הנטל לנתבע לסתור קיומו של החוב ושיעורו. הנתבע אינו עומד בנטל זה. הנתבע אינו טוען בתצהיר עדותו ששילם את החוב מושא התביעה והוא אינו מציג, ולו בדל של ראייה, לתשלום חשבונות הארנונה במלואם לאורך כל שנות החזקתו בנכסים ולתקופה מיום 1.1.2008 ועד ליום 1.2009 בפרט, אליה מתייחסת התביעה.

מעמדם הראייתי של תדפיסי חיוב של עירייה, נדונה בעניין ע"א 8417/09 עריית ירושלים נ' לוי (21.8.2012) (להלן: " עניין לוי"). בית המשפט העליון בעניין לוי דחה את הטענה כי תדפיסי חיוב של עירייה פסולים כראיה משלא הוגשו על ידי עורכם והם אינם עומדים בתנאים לקבלתם כרשומה מוסדית וקבע כדלקמן:
"בקביעת גובהו של חוב הארנונה שנצבר לחובת לוי, הסתמך בית המשפט קמא על תדפיסי חיוב שהוגשו על-ידי העירייה. תדפיסים אלה - כך נקבע - הם ראיה קבילה לנוכח הוראת סעיף 318 לפקודת העיריות, הקובעת ש'פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן'. אף-על-פי-כן, לדעתו של לוי, תדפיסים אלה, אשר לא הוגשו על-ידי מי שערך אותם, פסולים כראיה בהיותם עדות מפי השמועה. לגרסתו, אין להסתמך על סעיף 318, שכן רישומי העירייה הוכחו כלא תקינים ביחס לזהות המחזיק. בהמשך לכך, סבור לוי כי הדרך היחידה שבה ניתן להסתמך על תדפיסי החיוב כראיה היא אם יוכח שהם מהווים רשימה מוסדית' קבילה, לפי סעיפים 36-35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; ואילו העירייה - כך נטען - לא הוכיחה כאמור.
אין ממש בטענותיו של לוי בעניין זה. סעיף 318 שלעיל קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ'ראיה לכאורה על קביעת הארנונה' (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 786 (2002); הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר שני 901-900 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001)). לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב. על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם. אמנם, צודק לוי בכך שאמינותם של תדפיסי החיוב נפגמה, במידת מה, עת שנתבררה הטעות בזהות המחזיק הרשום, אולם אין בכך כדי לפגום באמינות התדפיסים לעניין גובה החוב. זאת, כאמור, במיוחד כאשר לוי נמנע מלהציג עמדה כלשהי ביחס לגובה החוב" ( פסקאות 32-31 לפסק הדין) (ההדגשה אינה במקור - א.ב).

דברים אלה יפים גם לענייננו.

(לאותה גישה ראו גם ת.א (חד') 30666-07-14 עירית חדרה נ' מאפיית דגן עודי בע"מ (6.1.2020)).

הפניית הנתבע בתצהיר העדות והסיכומים להחלטות בית המשפט מיום 8.9.2014 ומיום 28.9.2014 בניסיון לקבוע כי בית המשפט כבר קבע שדו"ח פרוט חשבון שצורף לתצהירה של הגב' חן אינו רשומה מוסדית, אין לה מקום. החלטות בית המשפט מתייחסות ל"דף ריכוז יתרות לשותף עסקי" שהתובעת צרפה לכתב התביעה המקורי אותו הגישה בסדר דין מקוצר, ולגבי מסמך זה נקבע כי המסמך אותו כינתה התובעת רשומה מוסדית, אינו יכול לשמש כראשית ראייה משאינו מפרט את הנכסים ואת תקופת החוב ולא ברור אם הוא מתייחס לנתבע. ההחלטות אינן מתייחסות לדו"ח פרוט חשבון שלא צורף לכתב התביעה המקורי.

מכאן שעלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע חייב לתובעת בגין התקופה שמיום 1.1.2008 ועד ליום 1.1.2009 סך קרן של 17,122.90 ₪ בגין הנכס בקומת הקרקע (ח-ן 100051550) וסך קרן של 6,256.7 ₪ בגין הנכס בקומה הראשונה (ח-ן 10051648).

אשר להוצאות האכיפה, בתצהירה מפרטת הגב' חן הוצאות אכיפה בסך של 3,548.93 ₪ נכון ליום 18.1.15 בגין הנכס בקומת הקרקע, והוצאות אכיפה בסך 2,259.02 ₪ ליום 18.1.2015 בגין הנכס בקומה הראשונה. הגב' חן מציינת בתצהירה כי במהלך השנים צבר הנתבע חובות, הגיע ל-4 הסדרי חוב בגינם מסר שקים שמרביתם חוללו וההסדרים בוטלו והיא מפרטת בתצהירה פעולות אכיפה רבות (32 במספר) שהתובעת נקטה נגד הנתבע משנת 2010 במטרה להיפרע מהחוב הכוללים מכתבי דרישה, עיקולים והוצאת מעוקלים. עדותה של הגב' חן בדבר נקיטת פעולות גבייה ואכיפה נגד הנתבע נתמכות בדרישות לתשלום חוב, כתבי הרשאה לרישום מיטלטלין, צו עיקול, דו"ח תפיסת מיטלטלין ודו"ח מרכז של פעולות עיקול שננקטו נגד הנתבע לאורך השנים שצורפו לתצהירה. עצם נקיטת התובעת בפעולות גבייה נגד הנתבע לא נסתר. הנתבע טוען בתצהירו כי אין אינדיקציה שפעולות הגבייה אכן בוצעו על ידי התובעת, אולם הוא אינו מכחיש במפורש כי ננקטו נגדו הליכים. בחקירתו התחמק הנתבע מלהשיב כאשר נשאל אם ידע על פעולות גבייה שנוקטת התובעת נגדו (ראו עמ' 18 שו' 10-14), אך לבסוף אישר שבוצעו עיקולים בבנק והוא פנה לעו"ד (עמ' 18 שו' 16-19). הנתבע אף אישר שהוא ידע שהוא נדרש לשלם לתובעת כספים (עמ' 20 שו' 6).

נקיטת התובעת לאורך השנים בפעולות גבייה נגד הנתבע והטלת עיקולים לאורך שנים כפי שעולה מתצהירה של הגב' חן, גובה בתובעת, מנספחים 2 לתצהירה של הגב' חן ומדו"ח מרכז המפרט לאורך יותר מעשרים (20) עמודים עשרות רבות של עיקולים שהוטלו על נכסי הנתבע לאורך השנים (נספח 4 לתצהיר התובעת), מביאים למסקנה כי התובעת הוציאה הוצאות לצורך ביצוע פעולות הגבייה. יחד עם זאת, התובעת אינה מציגה אסמכתאות בדבר שיעור ההוצאות שהוציאה לצורך פעולות גבייה. התובעת אינה מציגה קבלות על תשלומים ששילמה והיא נסמכת בעניין על דו"ח "פרוט חשבון" שצורף לתצהירה של הגב' חן המפרט חיובים בחשבון הנתבע אצל התובעת בגין "אגרת אכיפה", "אגרת עיקול בנק", "אגרת עיקול מיטלטלין", "עיקולי צד ג'", "צו דרישה", "אגרת פתיחת תיק הוצל"פ", "אגרת מסירה משפטית" . בכך אין סגי.
החזקה הראייתית העומדת לזכות התובעת בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ומכירה בפנקסי העיריה כראיה לכאורה, מתייחסת לתשלומי ארנונה ולא להוצאות גבייתם. ככל שביקשה התובעת להסתמך על דו"ח פרוט חשבון הנתבע אצלה להוכחת שיעור הוצאות הגבייה שהוציאה, היה עליה לעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות ולהכשיר את דו"ח פרוט החשבון כרשומה מוסדית.

סעיף 36 ל פקודת הראיות קובע:
"(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה-
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) היתה הרשומה פלט- הוכח בנוסף, כי-
(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב"
מדובר בתנאים מצטברים. שני התנאים הראשונים יכולים להיות מוכחים באמצעות כל בעל תפקיד מתאים במוסד המבקש להגיש הרשומה המוסדית. על התנאי השלישי להיות מוכח ע"י מומחה לדבר, היינו מומחה באבטחת מחשבים (ראו; תפ"ח (מחוזי- ת"א) 1120/04 מדינת ישראל נ' בן כליפה (15.2.2007) ). התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה ללמד על אמינות הרשומה כנגזרת של דרך הפקתה ועל אמצעי האבטחה הננקטים ברשת המחשבים. התובעת אף לא הציגה את המסמכים והפעולות מכוחן נגזרו הרישומים בדוחות הממוחשבים ואין בכוחה להסתמך על דו"ח פרוט החשבון לצורך הוכחת שיעור הוצאותיה לגביית החוב.

הפסיקה קובעת כי על הניזוק התובע מהמזיק את נזקיו להוכיח לא רק קיומו של נזק, אלא גם את שיעור הנזק. כך שאפילו הוכח קיומו של נזק, ככל שהניזוק לא יוכיח את שיעורו, מקום בו לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים לשיעור הנזק, תיכשל תביעתו ולא ייפסק לו פיצוי (ראו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981); ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)). התובעת אינה עומדת בנטל זה בכל הנוגע להוצאות הגבייה, ודין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

מכל האמור, אני מקבלת את התביעה בגין חוב הארנונה בסך קרן של 17,122.90 ₪ בגין הנכס בקומת הקרקע וסך קרן של 6,256.7 ₪ בגין הנכס בקומה הראשונה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 23,379.6 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 מיום היווצר החוב, 1.1.2008 ועד למועד תשלומו בפועל.

אשר להוצאות, הגם שקיבלתי את התביעה בחלקה בנסיבות תיק זה, לאור התנהלות התובעת כפי שפרטתי ותרומתה להארכת ההליך למעלה וכן בשים לב שבית המשפט בהחלטתו מיום 18.10.17 לדחות את בקשת התובעת לתיקון כתב התביעה בשנית הותיר את שאלת ההוצאות להמשך ההליך, אינני עושה צו להוצאות.

כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורכי דינו.

ניתן היום, ל' סיוון תש"פ, 22 יוני 2020, בהעדר הצדדים.