הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 10921-08-16

לפני כב' השופט אילן דפדי, סגן נשיא

התובעת

עיריית תל אביב יפו
ע"י עו"ד דוד ששון

נגד

הנתבע

בנימין זהבי
ע"י עו"ד עדי קורנפלד

פסק דין

לפניי תביעה לחייב את הנתבע, אשר רשום כמחזיק ב- 100% ממניותיה של החברה פרג אירועים בע"מ שניתן צו לפירוקה ביום 4.5.2 010, לשלם חובות ארנונה בהם חויבה.

המדובר בחובות ארנונה בגין שלושה נכסים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת ואשר שימשו אולם אירועים אותו ניהלה החברה . על פי רישומי התובעת, החברה החזיקה בשלושת הנכסים החל מיום 1.1.2005 כאשר בתקופה שבין 1.3.2008 ועד ליום 15.10.2012 לא שולמו חיובי הארנונה, חשבונות המים והוצאות האכיפה בסך כולל של 3,617,774 . משיקולי אגרה העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 2,500,000 ₪ בלבד.

התובעת טענה כי הנתבע הוא מקים חברות סדרתי אשר עושה בהן שימוש פסול במטרה להשתמט מתש לום הארנונה. הנתבע נמנע מלשלם את החובות של החברה כלפי התובעת בעוד שהמשיך לשלם תשלומים לספקים שונים ובכך פעל בחוסר תום לב ובהעדפת נושים אסורה המצדיקים את חיובו האישי.

עוד טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבע בסכום החוב כלפיה בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992. הסעיף האמור מ חיל את סעיף 119א לפקודת מס הכנסה היוצר חזקה לפיה הפסקת פעילותה של חברה שווה להעברת נכסיה לבעלי השליטה ללא תמורה. במקרים כאלה ניתן לגבות מבעלי השליטה את חוב המס. לטענתה, סעיפים אלו חלים בענייננו, ויש לחייב את הנתבע המחזיק ב-100% מהון המניות של החברה בחובותיה כלפי התובעת.

הנתבע התכחש לטענת התובעת בדבר היותו בעל השליטה בחברה. לטענתו, במהלך שנת 2005 הצטרף כשותף עסקי בחברה והחזיק ב- 10% מהון המניות בה. בעקבות סכסוך שהיה לו עם אדם בשם מורדי שהיה אחד ממנהליה של החברה, מכר ב- 2007 את מניותיו. לדבריו, התברר לו לאחרונה כי דווח אז לרשם החברות כי הוא בעל 35% מהמניות ( במקום 10%) וכי החברה לא דיווחה כי מכר את אחזקותיו בה. הנתבע הוסיף כי לקראת סוף שנת 2008, פנה אליו מר מורדי והציע לו לרכוש את חלקו בחברה תוך שהוא מציג בפניו רישיון עסק זמני לחברה עד ליום 4.12.2009. בין הנתבע לבין מורדי נחתם הסכם שהותנה בתנאי מתלה לפיו מניות מורדי בחברה יועברו אל הנתבע בכפוף לשחרורו של מורדי מערבויותיו והתחייבויותיו. על פי הנתבע, לאחר שהתברר כי התנאי המתלה לא התקיים, הודיע לו עו"ד עזיאל, שהחזיק אצלו בנאמנות את מניותיו של מורדי בחברה, כי הוא מחזיר אותן למורדי. בשלב כלשהו גילה הנתבע להפתעתו כי חרף האמור וללא ידיעתו , העביר מורדי ביום 24.4.2009 (לאחר שהנכס כבר נסגר בצו בית משפט ולאחר שבעלת המקום לא אישרה את העברת המניות וביטלה את הסכם השכירות שהיה לה עם החברה ) את המניות שהיו רשומות על שמו (45%) על שם הנתבע. עוד התברר לו, כי עוד קודם דאג מורדי ביום 6.1.2009 ובטרם נחתם ההסכם ביניהם , להעביר על שמו 20 מניות שהיו רשומות בנאמנות על שם נ.ג.י. נאמנים בע"מ וזאת ללא ידיעתו וללא אישורו . בשלב כלשהו הגיעו אל הנתבע גורמים עבריינים שנשלחו מטעמם של נושים שונים בדרישה שיפרע חובות של החברה כ לפי שולחיהם. הסבריו כי נפל קורבן למעשיו של מורדי לא עזרו וגורמים עברייניים אלה הפליאו בו את מכותיהם, שברו את שיניו וגרמו לגופו לנזקים בלתי הפיכים. הנתבע שחשש לחייו ולחיי משפחתו, פחד להתלונן במשטרה לאחר שאותם עבריינים איימו על חייו והבהירו לו את המשמעויות של הגשת תלונה. לדבריו, יום אחד התייצבו אצלו גורמים שהבהירו לו כי קיבלו אישור מ בעלת המקום - חברת קאנטרי על הים - לפתוח מחדש את המקום כגן ואולמות אירועים באמצעות חברה הנקראת "בואי לגני בע"מ ". הם הוסיפו כי בכוונתם להפעיל את העסק תחת הרישיון ש היה לחברת פרג אשר חידושו הופסק. הנתבע התבקש אף לחתום על ייפוי כוח לעור ך דין ולאחר מכן על מסמכים שונים כדי לנהל כביכול בשם החברה מהלכים משפטיים לצורך קבלת הרישיון. לטענתו, נאלץ להסכים לדרישות אלה. הוא החל לעבוד בחברת "בואי לגני" וקיבל משכורת עלובה , כך בלשונו, של 4,000 ₪ עד מחצית השנה 2012 עת נסגר המקום. ה נתבע טען כי לא הייתה לו כל מעורבות בניהול העסק וכל הניהול נעשה על ידי החברה "בואי לגני". הוא טען כי התובעת ידעה לאשורו את המצב העובדתי ואת זהות המחזיקים במקום וכי המעקלים שנשלחו על ידה ידעו כי את המקום מנהלת ומחזיקה חברת "בואי לגני".

הנתבע הוסיף כי יש לדחות על הסף כל רכיב תביעה שקדם ליום 5.9.2009 בשל התיישנות. בנוסף, טען לשיהוי כבד בהגשת תביעה בגין חובות השנים 2008-2012 אשר גרם לו נזק ראייתי וציין כי התובעת מעולם לא פעלה נגדו בקשר לחוב עד להגשת התביעה.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגשו תצהירה של הגב' שירלי פייג שרעבי העובדת במחלקת חיובי ארנונה בעירייה ותצהירה של הגב' צילה בן יהודה המשמשת כמנהלת צוות במחלקה זו. מטעם הנתבע הוגשו תצהירו ותצהירה של הגב' מרסל יצחקי שעבדה בחברה בתקופה שבין 1.9.06-10.12.08. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים בחקירה נגדית.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים החלטתי לקבל את התביעה בחלקה.

התביעה בגין חובות ארנונה המתייחסים לתקופה שעד יולי 2009 התיישנה

התובעת כללה בתביעתה חובות ארנונה בגין שלושה נכסים לתקופות שתחילתן בחודשים 1.3.2008, 1.4.2008 ו-1.5.2008 כשכל אחת מתקופות אלה מסתיימת ביום 15.10.2012. כיוון שהתביעה נגד הנתבע בגין חובות אלה הוגשה אך בחודש אוגוסט 2016, טען הנתבע כי חלק החוב שקדם ל - 5.9.2009 התיישן. מנגד, טענה התובעת כי עילת התביעה בכל הקשור לחיוב הנתבע לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נולדה רק לאחר הפסקת פעילות החברה או פירוקה ולפיכך לא התיישנה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי חלק מהחוב התיישן.

אין מחלוקת בין הצדדים כי על פי ההלכה שנקבעה בעניין פרידמן, בהליכים המנהליים בהם נקטה התובעת אין כדי להאריך את תקופת ההתיישנות (ראו: רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (פורסם במאגר משפטי)). לפיכך, מבחינת חוק ההתיישנות דין תביעת ארנונה ככל תביעה כספית.

על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתי ישנות בתביעה לתשלום חוב היא שבע שנים.

סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי "במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה, או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".

מהאמור לעיל עולה כי בגין ה חוב שנצבר לטובת התובעת החל מיום 21.7.2009 ניתן היה להגיש תביעה עד ליום 21.7.2016. מאחר שהיום האחרון חל בפגרת בתי המשפט ניתן היה להגיש את התביעה עד ליום הראש ון שלאחר הפגרה קרי ביום 6.9.2016. מכאן, שהחוב שנוצר לפני 21.7.2009 התיישן.

איני מקבל את טענת התובעת כי מאחר שעילת התביעה על פי חוק ההסדרים נולדה רק לאחר הפסקת פעילות החברה או פירוקה יש למנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד. התנאים שנקבעו בחוק ההסדרים לא מאפשרים לעקוף את הכללים הקבועים בחוק ההתיישנות. לא סביר לאפשר לתובעת לתבוע את הנתבע בגין חובות שהתובעת מנועה הייתה מלתבוע את החברה עקב התיישנות. מתן אפשר ות כזו היא הארכת תקופת ההתיישנות שלא כדין וללא הסמכה בחוק. כבר נקבע כי "התגבשות עילת תביעה נגד בעלי השליטה אינה יכולה "להחיות" תביעה אשר אינה קיימת עוד מן הטעם שכבר התיישנה". כ ן נקבע כי "תכלית ההסדר היא לאפשר לעירייה לפעול לגביית החוב גם אם החברה פסקה מלפעול. אולם הסדר זה לא נועד לאפשר לעירייה להגיש תביעה לתשלום חוב הארנונה במשך פרק זמן ארוך יותר מזה שבמהלכו יכולה הייתה היא להגיש תביעה לתשלום חוב הארנונה נגד החברה החייבת" (ראו תאק (י-ם) 64253-05-16 עיריית ירושלים נ' בג"ד – תעשיות מזון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)). כך גם בענייננו.

אשר על כן, אני קובע כי החוב הנתבע בגין התקופה שקדמה ליום 21.7.2009 התיישן ולפיכך התביעה לגבי חלק החוב המתייחס לתקופה זו נדחית.

הנתבע הוא בעל השליטה בחברה

על פי הרישום ברשם החברות, הנתבע היה בעל 100% מהמניות של החברה (ראו נספח 1 לתצהיר גב' בן יהודה) וככזה הוא לכאורה היחיד אשר מוסמך היה לפעול בשמה ועבורה של החברה.

מעדותו של הנתבע עלה כי עוד בסוף שנת 2009 ידע כי הוא רשום כבעל מניות בשיעור של 100% בחברה (ראו עדותו בעמ' 55 שורות 9-12 ושורות 23-24 ). אף על פי כן, הנתבע לא עשה דבר על מנת לפעול לתיקון הרישום אם בדרך של פנייה לרשם החברות בבקשה לתיקון ואם באמצעות תובענה לבית המשפט. יתרה מכך, הנתבע אף לא פעל נגד מר אלי מורדי שלטענתו הי ה אחראי לרישום ה שקרי. הוא לא הגיש נגדו תביעה , לא הגיש תלונה במשטרה ולא נקט נגדו בכל הליך אחר (ראו בעניין זה עדותו בעמ' 49 שורה 29 עד עמוד 50 שורה 10 ובהמשך בעמ' 50 שורה 29 עד עמוד 51 שורה 3). טענה זו הועלתה על ידו למעשה רק לאחר הגשת התביעה נגדו.

לא זאת אף זאת, מהמסמכים שצורפו התברר כי מי שטיפל מטעמו של מר מורדי בהעברת המניות על שמו של הנתבע היה עו"ד עמית סלע ממשרד עו"ד ליפא מאיר (ראו נספח י לתצהיר הנתבע) אולם הנתבע נמנע מלזמנו לעדות על מנת שזה יבהיר מדוע העביר את ה רישום של המניות ללא הסכמתו.

ככלל, עדותו של הנתבע בכל הקשור לרישום המניות על שמו הותירה רושם שלילי על בית המשפט. הנתבע השיב באופן מתחמק ואף מתחכם על ה שאלות אותן הפנה אליו ב"כ התובעת והרושם שנוצר היה כי הוא מנסה להסתיר מבית המשפט את האמת בדבר האופן ב ו הועברו מניות החברה על שמו (ראו הפרוטוקול עמודים 51-53).

שלא כטענת הנתבע, מעיון בהסכם עליו חתם עם מר מורדי, עולה שהתנאי המתלה לא מנע אפשרות של העברת המניות אליו. בסעיף 3.1 להסכם נכתב כדלקמן: "מורדי יהא רשאי להאריך את מועד ביצועו של תנאי מתלה זה ו/או לשנותו ו/או לוותר עליו, כולו או חלקו, הכל לפי שיקול דעתו, שאז יוארך פרק הזמן להתקיימות התנאי המתלה ו/או שהעסקה תיכנס לתוקף ללא התקיימותו, כולו או חלקו, הכל לפי רצונו של מורדי" (נספח ו לתצהיר הנתבע). מההסכם עולה כי מטרת התנאי המתלה הייתה להגן על מורדי שכן העברת המניות אל הנתבע הותנתה בכך שידאג לשחרר את מר מורדי מהתחייבויותיו וערבויותיו. על פי סעיף זה, מר מורדי יכול היה להעביר את המניות אל הנתבע גם לל א התקיימות התנאי, כפי שנעשה בפועל. הנתבע עומת עם סעיף זה בחקירתו הנגדית והשיב באופן מתחמק ולא ברור (עמ' 54 שורות 7-8).

חשוב לציין כי הרישום ברשם החברות מקים חזקה בדבר נכונותו ומי שמנסה לטעון נגד הרישום עליו הנטל להוכיח. הנתבע לא עמד בנטל.

זאת ועוד, התרשמתי כי הנתבע ניסה להציג עצמו לכל אורך הדרך ואף בתקופה שלפני מכירת מניותיו ועזיבתו את החברה, כנטען על ידו, כגורם שולי בפעילות החברה המחזיק בשיעור של 10% בלבד ממניותיה. זאת על אף שבאותה עת היה גורם דומיננטי ושימש כנציג קבוצה שהחזיקה ב- 55% ממניות החברה (ראו ההסכם נספח ד לתצהיר הנתבע וכן ראו עדותו בעמוד 57 שורות 9-10 ועמוד 59 שורות 18-31). גם הגב' יצחקי, ששימשה באותה תקופה שלפני עזיבת הנתבע, מנהלת חשבונות העידה על היותו של הנתבע גורם מרכזי בניהול החברה כדלקמן: "ש. למעשה הוא היה אחד מהבעלים או המנהל וכל העובדים היו כפופים לו . ת. אני לא יודעת להגיד במדויק מי כפוף למי כי היו אלי מורדי והיה את בני (הנתבע – הערת הח"מ). אלה האנשים שאני זוכרת. ש. כל העובדים היו כפופים אליהם ? ת. כן" (עמ' 28 שורות 14-18).

יתרה מכך, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי עוד לפני שבוצעה אותה העברת מרמה, כטענתו, של 45% מהמניות מאלי מורדי אליו, כבר היו רשומים על שמו 55% מהמניות (עמ' 50 שורות 21-22).

לאור כל האמור אני קובע שבמועדים הרלוונטיים הנתבע היה בעל השליטה בחברה.

החברה היא שהחזיקה בנכס בתקופת החוב הנתבע עד למועד צו הפירוק

כאמור, ביום 4.5.2010 ניתן צו פירוק ל חברה (ראו נספח יב לתצהיר הנתבע).

על פי הרישום בספרי התובעת, החברה היא שהחזיקה בנכס החל משנת 2005 ועד ליום 15.10.2012 (ראו תצהירי הגב' בן יהודה ושרעבי). גב' שרעבי העידה בחקירתה הנגדית כי ברשות התובעת הסכם שכירות שנמסר לה על ידי החברה ממנו עולה כי החברה היא שוכרת הנכס עד לחודש מרץ 2012 (ראו עמ' 33 שורות 26-28 ובעמ' 38 שורות 19-27) .

סעיף 325 לפקודת העיריות, קובע כי "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים ; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". לפי סעיף זה , על מחזיק של נכס החייב בארנונה חלה חובה אקטיבית להודיע בכתב לעירייה על הפסקת ההחזקה ב ו כתנאי לפקיעת חבותו במס עתידי (ראו עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי (פורסם במאגר משפטי), בסעיף 5). הודעה שכזו לא נמסרה לתובעת על ידי החברה.

הנתבע טען כי החברה הפסיקה את פעילותה עוד בחודש 3/09. הוא הפנה לתרשומת של מחלקת הגבייה של התובעת מחודש 1/10 הממוענת למחלקת חיובי ארנונה לפיה הנכס נטוש וסגור והחברה עזבה (נ' 7), לרישומים על גבי אישורי המסירה של התראות לתשלום מחודש 5/09 שמהם עלה לטענתו כי אין במקום פעילות ולמכתב מיום 25.3.2009 ששלחה בעלת הנכס, חברת "קאנטרי על הים" לחברת פרג בה הודיעה לה על ביטול הסכם השכירות ובו צוין, בין היתר, כי מבדיקות שערכו נציגי הבעלים במקום התגלה כי הנכס נטוש וכי שוטרים עיקלו ממנו מיטלטלין (נספח ט' לתצהיר הנתבע),. כל אלה אינם מהווים תחליף למסירת הודעת חדילה. גם אם נכונות טענות הנתבע, הרי שעצם סגירת העסק אינה שקולה לחדילת חזקה בו וכל עוד לא שונה שם המחזיק בנכס אצל התובעת, רשאית הייתה האחרונה להסתמך על רישום זה ולדרוש מהחברה את תשלום הארנונה.

הגב' שרעבי התייחסה לדברים אלה בעדותה כדלקמן: "אנחנו בעצם אלה שמקבלים את ההודעות גם עבור חדילת חזקה שלא קיבלנו במקרה הזה, הן מטעם השוכר והן מטעם הבעלים שהם על פי החוק מחוייבים להודיע לנו" (עמ' 34 שורות 26-28). כשנשאלה לגבי האינדיקציות לאי הימצאותה של החברה במקום השיבה: "אני חוזרת ואומרת שאין לנו אינדיקציות מוחלטות שפרג לא שם. ההיפך הוא הנכון. בנוסף, יש לנו גם חוזה שכירות איתם והחוזה התקופה הראשונית עדיין בתוקף וזה עוד אינדיקציה" (עמ' 38 שורות 19-21) והוסיפה כי "לא היתה חד משמעותיות. היה צל של ספק ובסופו של דבר לא הצלחתי לברר אותו עד הסוף ועל כן, השארתי את החיוב על שם מי שלא הודיע לי שהוא עזב" (עמ' 41 שורות 26-27) וכי "המאמצים שעיריית ת"א עושה מעל ומעבר למה שצריך. אנחנו צריכים להסתמך על הודעות חדילה בלבד" (עמ' 42 שורות 6-7 וראו גם בעמ' 43 שורות 12-13) . הגב' שרעבי העידה כי אינה מכירה את המכתב מטעם "קאנטרי על הים" שצורף כנספח ט' לתצהיר הנתבע וכי זה לא הגיע לידיה (עמ' 47 שורות 10-12) והסבירה כי רק לאחר שתקופת השכירות על פי החוזה שהיה מצוי בידם הסתיימה והצטברו די והותר עדויות לכך שהחברה אינה מחזיקה עוד בנכס, הסבו את חיובי הארנונה על שם הבעלים (עמ' 47 שורות 1-6). שוכנעתי מעדותה כי התובעת פעלה בהתאם לנתונים שנמסרו לה תוך הפעלת שיקול הדעת המסור לה וכי מהנתונים שהיו בידה נכון למועדים הרלוונטיים לא ניתן היה לקבוע כי החברה אינה מחזיקה עוד בנכס. מה גם, שכאמור, חובת הדיווח על חדילת החזקה היא על המחזיק וכזו לא נמסרה לתובעת.

לאור כל זאת, נחה דעתי כי החברה היא זו שהחזיקה בנכס בתקופה שקדמה למתן צו הפירוק.

הנתבע חב בחובות החברה לתובעת לתקופה שעד למתן צו הפירוק

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים שכותרתו "ארנונה כללית" קובע כי "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 (בסעיף זה –עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים". בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) שכותרתו "גביית מס בנסיבות מיוחדות" נקבע בסעיף קטן (3) כדלקמן: " בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה ... (ד) בסעיף זה - ... "בעל שליטה" – מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א) ".

על פי הוראות סעיף 8(ג), לצורך הרמת מסך ההתאגדות צריכים להתקיים במצטבר התנאים הבאים: א. חוב הארנונה הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים. ב. החברה המחזיקה הינה חברה פרטית, שאיננה דייר מוגן. ג. חוב הארנונה סופי. ד. החברה המחזיקה לא פרעה את החוב. ה. החברה המחזיקה הפסיקה את פעילותה. ו. הגורם אותו מבוקש לחייב בחובות הוא בעל שליטה בחברה המחזיקה. ז. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית (ראו ת"א 11059-08-15 עיריית כרמיאל נ' קוסט 365 בע"מ (פורסם במאגר משפטי) והפסיקה המאוזכרת שם).

הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה או פירוקה של החברה, יראו את נכסיה כאילו הועברו לבעל השליטה ללא תמורה, אלא אם הוכח אחרת (ראו רע"א 7392/12 רומנו נ' עיריית יהוד מונסון (פורסם במאגר משפטי) , להלן: עניין רומנו).

ומן הכלל אל הפרט, במקרה דנן, כאמור, הופעל במקום אולם אירועים, כך שהנכס לא שימש למגורים. החברה הייתה חברה פרטית שאינה דייר מוגן וחוב הארנונה, שעל סכומו לא הוגשה השגה כלשהי ולא הוצג תחשיב נגדי מצד הנתבע, הפך הלכה למעשה לחוב חלוט ( יש לציין שלתובעת עומדת החזקה הקבועה בסעיף 318 לפקודת העיריות לפיה האסמכתאות שהציגה בדבר החוב מהווים הוכחה לקיומו). החברה לא שילמה את חובה ונכנסה להליכי פירוק והנתבע, כאמור, הוא בעל שליטה בחברה. בהינתן אלו, קמה החזקה לפיה נכסי החברה הועברו אל הנתבע ללא תמורה, אלא אם כן יישא בנטל להוכיח אחרת ויראה כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית (ראו עניין רומנו לעיל).

"הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו. . . . בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה" (ראו ע"א 2139/08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו ואח' (פורסם במאגר משפטי), סעיף 17 וגם י' קדמי על הראיות, עמ' 882). הנתבע לא עמד בנטל זה.

הנתבע נמנע מלהציג דוחות כספיים, כרטסת הנהלת חשבונות, או כל מסמך אחר היכול להעיד על הנכסים שהיו לחברה. למעשה, הנתבע התכחש כלל להיותו בעל שליטה וטען כי משום כך לא היה בידו מידע לגבי ענייניה הכספיים של החברה (עמ' 66 שורות 20-26). כאמור לעיל , עדותו של הנתבע בכל הקשור לרישום המניות על שמו הותירה עליי רושם שלילי וניכר ממנה כי ניסה להסתיר מבית המשפט את האמת בדבר האופן בו הועברו מניות החברה על שמו. לאור זאת יש להניח כי היה ביכולתו להציג דוחות כספיים של החברה. הנתבע אף נמנע מלזמן לעדות את רואה החשבון או כל גורם אחר אשר יכול היה להעיד על תוכנם של הדוחות ועל מצבה הכספי של החברה ונכסיה .

הדברים מקבלים משנה תוקף לאחר שהתברר כי כאשר רצה הנתבע לאתר מסמכים מסוימים, הוא הגיע למשרדי החברה כדי לקחת אותם והצליח בכך (ראו עדותו בעמ' 66).

בנסיבות אלה בהן הנתבע לא עשה אף את המינימום הנדרש מבחינתו הרי שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי בעת הפסקת פעילותה של החברה לא היו לה נכסים.

לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בפסק דינו של כב' השופט קיסרי כדלקמן: "השאלה אם בעת הפסקת פעילותה של החברה נותרו לה נכסים אם לאו היא עניין הנמצא בידיעתו של העותר, והטלת החובה עליו להראות שבעת הפסקת פעילותה לא היו לחברה נכסים אינה פוגעת בו באופן בלתי מדתי, ומתבקשת המסקנה שמשמעות הוראת הסיפא של סעיף 119א(א)(3), כשקוראים אותה ביחד עם סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, היא שעל העותר להוכיח להנחת דעתה של המשיבה , הן את העובדה שלא היו לחברה נכסים, ואם היו- שאלה לא הועברו אליו" )ראו עתמ (חי') 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה (פורסם במאגר משפטי) ).

הנתבע אמנם צירף לתצהירו את דו"ח הכונס הרשמי מיום 12.7.2010 בו צוין כי עד לאותו מועד לא גילה הכנ"ר כספים או רכוש ברי מימוש בבעלות החברה, אולם אין בדו"ח זה כדי להוכיח כי נכסי החברה לא הועברו לנתבע. מדובר בדו"ח ראשוני בלבד שנערך כחודשיים לאחר מתן הצו. בנוסף וזה העיקר, גם אם היה בדו"ח כדי להוכיח שלא היו נכסים במועד צו הפירוק, הרי שאין בו משום הוכחה כי נכסי החברה לא הועברו לידי הנתבע קודם למועד מתן הצו עת שהחברה הפסיקה את פעילותה .

לאור כל זאת, אני קובע כי הנתבע חייב בתשלום החוב מכוח הוראות חוק ההסדרים לאחר שהתנאים שנקבעו בחוק התקיימו.

אשר לדרישת התובעת לחייב את הנתבע בחוב החברה דרך הרמת מסך על פי סעיף 6 לחוק החברות, אציין כי לנוכח כלליות טענות התובעת ביחס להעדפת הנושים שבוצעה על ידו ומאחר שלא הוצגה תשתית עובדתית מספקת, קיים קושי לקבוע כי מתקיימות הנסיבות המצדיקות שימוש בסעיף זה. "נפסק לא אחת, כי לצורך קבלת סעד כה חריג של הרמת מסך, יש לפרט כבר בכתב התביעה תשתית עובדתית מקיפה. ... סעד של הרמת מסך הוא החמור ביותר הקיים בדיני חברות, והוא יתכן אך ורק בנסיבות חריגות במיוחד, כאלו אשר חורגות מחשדות כנגד מנהל החברה בדבר פעולות שלא כדין..." (ראו: ע"א (חי') 62199-10-15 מועצה מקומית עוספיא ואח' נ' זאהר ואח', בסעיף 22 (פורסם במאגר משפטי)). לנוכח קביעתי בדבר חבותו של הנתבע בחובות החברה עד למועד צו הפירוק בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119 א לפקודת מס הכנסה, התייתר, למעשה, הצורך להאריך בדיון באפשרות זו.

על התובעת היה לדרוש מהמפרק את חובות החברה שנוצרו לאחר צו הפירוק

כאמור, אין חולק בין הצדדים כי בחודש 5/2010 ניתן לחברה צו פירוק. הלכה היא כי "המחזיק" לצורך החיוב בתשלום הארנונה, כפי שהוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות, הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס". משנכנסה החברה להליכי פירוק, הפך המפרק להיות המחזיק האחראי לתשלום חוב הארנונה. "כאשר מדובר בחברה בפירוק, ומכח סעיף 305 לפקודת החברות המפרק מקבל לידיו או לפיקוחו את הנכס, הופך המפרק להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. שכן במצב זה יכולתו של המפרק לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתה של החברה בפרוק, או יכולתו של כל גורם אחר. אי לכך יש לראות במפרק (כמפרק) מחזיק, וחובת תשלום הארנונה רובצת עליו" (ראו רע"א 6754/93 עו"ד יהושע באום, כמפרק האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ ואח' , להלן: "עניין באום" (פורסם במאגר משפטי)). משכך, כל חוב ארנונה שנוצר לאחר המועד בו ניתן צו הפירוק היה צריך להיות מופנה למפרק ולהידרש ממנו. יש לציין, כי התובעת עצמה לא התכחשה לכך ונציגתה הגב' שרעבי אף ציינה בעדותה בחקירה נגדית כי זהו גם הנוהל הקיים אצל התובעת: "כשבית המשפט מבקש ממני להסביר מה אני עושה על פי הנוהל כאשר מתקבלת הודעה בחיובי ארנונה שהחברה בפירוק, אני אומרת שאני יוצרת קשר עם המפרק ומקבלת את הפרטים שלו ורושמת אותו. מוציאה את החברה ורושמת את המפרק. אני מתכוונת שאני מוציאה את החברה מרישומי העירייה ורושמת במקומה את המפרק. ש. את רושמת את המפרק ושולחת אליו חיובי ארנונה? ת. כן" (עמ' 35 שורות 12-17 וראו גם עדותה בעמ' 42 שורות 23-25).

זמן קצר לאחר שניתן לחברה צו פירוק, הגישה התובעת תביעת חוב למפרק החברה (ראו עמוד 16 שורות 1-5) ומכאן שהתובעת הייתה מודעת להליך הפירוק אליו נכנסה החברה. בטענת התובעת כי מי שידע לגבי צו הפירוק היה אגף הגביה ולא אגף חיובי ארנונה אין כדי לסייע לה. מדובר בשני גופים של התובעת אשר מטפלים בגביית הארנונה החייבים לפעול בסינכרון ביניהם. לפיכך יש לראות בידיעת האחד כידיעת האחר. לאור כל זאת, אני דוחה את טענת התובעת כי לא ידעה על צו הפירוק, שעה שבאותו הזמן ממש הודתה כי הגישה תביעת חוב למפרק החברה זמן קצר לאחר מתן הצו.

במצב העניינים שתואר לעיל, לאחר שניתן צו הפירוק והוגשה תביעת החוב למפרק, על התובעת היה להפנות אליו כל דרישת חוב חדשה שנוצרה לאחר מכן שכן עם מינויו הפך זה לבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. יש לראות במפרק כמי שיכולתו לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתה של החברה או יכולתו של כל גורם אחר, לרבות הנתבע (ראו עניין באום לעיל). לאור זאת אין מקום לניסיונה של התובעת לדרוש את חוב החברה לתקופה שלאחר הפירוק מהנתבע.

משלא נערכה פנייה אל המפרק אשר הוא למעשה משמש כמחזיק בנכס ומאחר שבתקופת היותו של מפרק כאמור אין לנתבע עוד מעמד כלשהו בחברה, איני רואה לנכון לחייבו בגין חלק החוב מיום מתן צו הפירוק ולפיכך חלק התביעה המתייחס לחוב מיום 4.5.2010 והלאה נדחה.

כאן המקום לציין כי הנתבע טען כי לאחר מתן צו הפירוק, פעל במקום אולם אירועים שהופעל על ידי חברה בשם בואי לגני בע"מ או חברה אחרת. לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לקבוע ממצאים בדבר זהות הגורם שהחזיק בנכס ובדבר אחריותו של אותו גורם לתשלום חובות בגין אותה תקופה. מאותו טעם גם לא מצאתי לדון בטענות שהעלה הנתבע בדבר איומים שקיבל באותה תקופה מגורמים עברייניים והתפקיד שמילא בעקבות כך.

הסכום לתשלום

לאור כל האמור, לנוכח קביעתי כי החובות שקדמו ליום 21.7.2009 התיישנו וכי חלק התביעה בגין התקופה בה היה מפרק לחברה נדחה, אזי על הנתבע לשלם את חלק החוב המתייחס לתקופה שבין 21.7.2009 ועד למועד מתן צו הפירוק ביום 4.5.2010 וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום יצירת החוב ועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לת ובעת הוצאות משפט: אגרת בית משפט בשיעור 2.5% מסכום החוב לו זכאית התובעת וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 40,000 ₪.

התובעת רשאית להגיש פסיקתא לחתימתי. ראוי כי טרם תוגש פסיקתא יבואו הצדדים בדברים ביניהם וי נסו להגיע להסכמה על הסכום לתשלום בהתאם לתקופה שנקבעה בפסק דיני.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ט, 21 יוני 2019, בהעדר הצדדים.