הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 10900-10-15

בקשה מס' 14

בפני
כבוד ה שופט עזריה אלקלעי

מבקשים

  1. שלבי אימן
  2. The Football Association Premier Leage Limited

נגד

משיבה

צ'רלטון בע"מ

החלטה

לפניי בקשת המבקשים (הנתבעים) לדחיית התובענה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית על-פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

תמצית הרקע להגשת הבקשה וטענות הצדדים
התובעת הגישה, תחילה כנגד הנתבע ולאחר מכן במסגרת כתב תביעה מתוקן גם כנגד הנתבעת, תביעה לתשלום סכום של 500,000 ₪ (לצורכי אגרה), בגין הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט, בטענה לפיה הנתבעים העמידו לרשות ציבור לקוחותיהם בישראל, את משחקי הליגה האנגלית בכדורגל, המכונים בתביעה "הפר מייר ליג", שהינם, לטענת התובעת, יצירה דרמטית הנהנית מהגנה מכוח הוראות חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007, וזאת מבלי שהיתה לו הרשאה לעשות כן מבעלת הזכויות בטריטורית ישראל, היא התובעת.
בכלל כך, הנתבעים מכרו ממירים המאפשרים לצפות בתכנים האמורים ובנוסף, אף הפעיל שרת שבאמצעותו העביר ללקוחותיו ברשת האינטרנט את תכני הממיר, כחלק מחבילות תוכן המאפשרות לצפות במשחקי הפרמייר ליג, תוך הפרת זכויות התובעת.
בהיעדר נתונים בידי התובעת על אודות מספר לקוחותיו של הנתבע, העמידה התובעת את תביעתה, על דרך האומדנא, על סך של 500,000 ₪, המשקפים סך של כ- 500 התקשרויות מול לקוחות. התובעת ציינה כי היא שומרת על זכותה לתקן את הסכום הנתבע, בהתאם לחשבונות שיתקבלו מהנתבעים במסגרת עתירתה למתן סעד של מתן חשבונות, הנכלל אף הוא בתביעה.
בכתב ההגנה מטעמו, הנתבע הכחיש את טענות התובעת. כן, טען הנתבע כי לתובעת לא עומדת זכות בלעדית.
הנתבע הוסיף וטען, כי איננו מוכר או מפעיל שרתי אינטרנט בהתייחס לצפייה במשחקים וכי מכר ממירים אשר מאפשרים קליטת הערוצים הפתוחים המשודרים בלווינים הנקלטים בישראל. עוד טען הנתבע בכתב ההגנה מטעמו, כי לא ידע ולא היה לדעת כי שימוש בשידור מורשה מחייב רכישת רישיון. מכל מקום, עומדת לנתבע הגנת תום הלב הפוטרת אותו מכל חבות. כן, טען הנתבע כי יש לערוך איזון בין זכות היוצרים לבין הזכות היסודית לדעת ולצרוך אירועי ספורט ותרבות.
ביום 25.1.2016 התקיים דיון קדם משפט בתיק, אשר בסופו ניתנה החלטה, אשר קבעה, בין היתר, מועדים להגשת תצהירים מטעם הצדדים וכן מועד לדיון הוכחות.
יוער, כי כחודש לאחר מכן, ובהתאם להחלטת בית המשפט המתירה לתובעת לעשות כן, הגישה התובעת את כתב התביעה המתוקן, המתייחס אל הנתבעת גם כן.
ביום 17.7.2016 הגישו הנתבעים את בקשתם שבבסיס החלטה זו לדחיית התובענה על הסף, מחמת היעדר סמכות עניינית (להלן: "הבקשה" ו/או "הבקשה לסילוק התביעה"). במסגרת הבקשה, טוענים הנתבעים מאחר ואחד הסעדים בתביעה הוא סעד למתן חשבונות, הרי שזהו סעד שבסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי, ואינו בסמכות בית משפט השלום. על כן, טוענים הנתבעים יש להורות על דחיית התביעה, או לחילופין, להעבירה לבית המשפט המחוזי במחוז צפון, וזאת לאור הספקות לעניין הסמכות המקומית, שצוינו בכתב ההגנה מטעם הנתבע.
התובעת הגישה תגובה לבקשה, במסגרתה התנגדה לבקשה וטענה כי לאור קיומו של הסעד הכספי בתביעה ולאור גובהו של הסעד הכספי, לבית משפט זה יש סמכות עניינית לדון בתובענה, וכי הסעד של מתן החשבונות נגזר מכך ועל כן אף הוא בסמכות בית משפט זה.
עוד טענה התובעת בתגובתה כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב, וכי ככל והנתבעים סבורים כי לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה זו, היה עליה לטעון לכך לפני שהתיק הגיע לשלב הו הוגשו ראיות התובעת (ביום 1.8.2016 הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית מטעמה).
הנתבעים הגישו תשובה לתגובת התובעת, במסגרתה טענו כי למועד הגשת הבקשה ולשאלת קיומו של שיהוי בהגשתה אין כל נפקות, שכן לסוגיית הסמכות העניינית חשיבות מכרעת, שניתן להעלותה בכל שלבי הדיון, כאשר על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק שאלה זו אף מבלי שהועלתה ע"י הצדדים. הנתבעים ציינו בתשובתם, כי בעבר שלטה הלכת עקריש, לפיה כאשר נתבעים שני סעדים, אשר כל אחד מהם בסמכות עניינית של ערכאה אחרת, אין ברירה אלא לפצל את הדיון בין שתי הערכאות. הנתבעים הוסיפו וציינו כי ההלכה הנ"ל יצרה בעייתיות, אשר בעטייה חוקק המחוקק תיקון לחוק בתי המשפט ובו הורה כי בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך לדון בתיקים דוגמת התיק הזה, שבהם נתבקשו שני סעדים שאחד מהם בסמכות המחוזי והשני בסמכות השלום.

דיון והכרעה
חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: " חוק בתי המשפט") קובע, בין היתר, את סמכויותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.
סעיף 51 לחוק בתי המשפט קובע מהם העניינים בהם נתונה לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון.
כך, לדוגמה , נקבע בסעיף 51(א)(2) כי בית משפט השלום ידון "בתביעות אזרחיות... כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה...".
סעיף 40(1) קובע לעניין סמכותו של בית המשפט המחוזי כי בית המשפט המחוזי ידון (בין היתר) ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום;".
דהיינו, לבית המשפט המחוזי סמכות שיורית לדון בכל נושא שאינו בסמכותו של בית משפט השלום.
המבחן שנקבע בפסיקה לצורך הכרעה בשאלת הערכאה המוסמכת, הוא "מבחן הסעד" הנדרש בתביעה . בהתאם לסעד הנתבע, תסווג התביעה האם נתונה לסמכות בית משפט השלום, האם בסמכותו של בית המשפט המחוזי או שמא נמצאת תחת סמכותה של ערכאה אחרת.
בענייננו, עתרה התובעת לקבלת שני סעדים: האחד, סעד של מתן חשבונות לפי חוק זכות יוצרים, השני, סעד כספי בסך של 500,000 ₪, תוך שהיא שומרת לעצמה את הזכות לתקן את הסעד הכספי בהתאם לחשבונות שיתקבלו אצלה בהתאם לסעד הראשון.
סעד של מתן חשבונות, בהיותו סעד שלא ניתן לשום אותו, מצוי בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי. הסעד הכספי, בסכום עליו הועמדה התביעה, נמצא בסמכותו של בית משפט השלום.
עולה השאלה, מה דינה של תביעה, אשר במסגרתה נתבעים שני סעדים שונים, אשר כל אחד מהם נתון בסמכות עניינית ייחודית של ערכאה אחרת, כמו במקרה שלפניי.
הפסיקה התייחסה לא אחת לשאלה זו וקבעה, כי במקרים כאלה אין מנוס מפיצול הדיון לכמה ערכאות, בהתאם לסמכותן לדון בסעדים השונים הנתבעים.
קולעים לעניין זה הדברים בע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, פ"ד נט(3) 529 (29.11.2004) בעמוד 535:
"החיסרון העיקרי של מבחן הסעד מתגלה כאשר בכתב-הטענות הפותח את ההליך מתבקש בית-המשפט ליתן יותר מסעד אחד, וכאשר אין הסעדים כולם מצויים בסמכותו של בית-משפט אחד. במקרה כזה אין מנוס מניהול כמה הליכים בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש [8]). לעתים התגברו בתי-המשפט על המגרעת האמורה על-ידי הגדרתם את אחד הסעדים כסעד טפל, ועל-כן נקבע כי ניתן לבקשו בבית-המשפט המוסמך ליתן את הסעד העיקרי (ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) בע"מ [9], בעמ' 268; ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר [10], בעמ' 742; ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן [11], בעמ' 11; פרשת אלעוברה [5] , בעמ' 674; עניין מחאג'נה [6]). בפרקטיקה מצא החיסרון האמור ביטוי בעיקר בתביעות הנוגעות לקניין רוחני. הבעיה נוצרה שעה שעתר התובע בתביעתו לצו-מניעה קבוע – שבסמכותו של בית-משפט מחוזי בשל כך שאין שווי לנושא – וכן לסעד כספי שסכומו מביא העניין בגדר סמכותו של בית-משפט השלום (רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ [12]). בעיה זו בכל הנוגע לתביעות בתחום הקניין הרוחני הוסדרה לאחרונה ב חוק בתי המשפט (תיקון מס' 36), תשס"ד-2003. "
דברים אלו כאילו נכתבו לענייננו.
אכן, אילו היה מדובר בתביעה, שלא בעניין קניין רוחני, היה מקום לפצל את הדיון בשני הסעדים לשתי הערכאות המוסמכות. אולם, בענייננו, הסעד של מתן חשבונות הוא סעד בעניין של קניין רוחני (שכן ה מקור החוקי מכוחו עותרת התובעת לסעד זה הוא סעיף 57 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"), ועובדה זו משמעותית לאור התיקון שביצע המחוקק בסעיף 51 לחוק בתי המשפט בהוספת סעיף קטן (4), הקובע כך:
"תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
(א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;"
אם כן, בפנינו סעד של מתן חשבונות, שאינו בסמכותו של בית משפט השלום לפי הפירוט המופיע בסעיף 51 לחוק בתי המשפט, ועל כן הינו בסמכותו של בית המשפט המחוזי.
סעד זה של מתן חשבונות הינו תביעה בעניני קנין רוחני לפי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, שכן הוא נתבע מכוח סעיף 57 לחוק זכות יוצרים. הסעד הנוסף הוא סעד כספי, אשר לאור סכומו מצוי אמנם בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, אולם, אף הוא מהווה תביעה בעניני קניין רוחני באשר הוא נתבע בשל הפרתו של חוק זכות יוצרים ומכוחו.
מדובר בשני סעדים הכרוכים זה בזה, ושניהם כאמור בענייני קנין רוחני, ועל כן, בהתאם לסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט , הסמכות לדון בשני הסעדים הללו, נתונה לבית המשפט המחוזי.

סוף דבר
לאור המפורט לעיל, הריני לקבוע כי אכן התביעה שלפניי אינה באה במסגרת סמכותו העניינית של בית משפט זה.
בהתאם לתקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה על העברת הדיון לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי.
באשר לשאלת הסמכות המקומית, הרי ששאלה זו כבר נדונה ובהמלצת בית המשפט הנתבע חזר בו מבקשתו למחיקת התביעה על הסף, אשר כללה בין היתר טענות באשר לסמכות המקומית. יוער, כי כפי שציינה התובעת בתגובתה לבקשה למחיקת התביעה, בכתב התביעה מפורטות הפרות של חוק זכות יוצרים שבוצעו ע"י הנתבע, בין היתר, באמצעות האינטרנט, כך שההפרה נעשתה בכל שטחי הארץ, ועל כן, יכלה התובעת להגיש תביעה זו בכל מחוז שחפצה.
על כן, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
התובעת תשלם הוצאות בסך של 3,000 ₪ לנתבעים בלא קשר לתוצאות התביעה.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ו, 15 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.