הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 10822-09-18

לפני כב' השופט אילן דפדי, סגן נשיא

התובע

רמי יובל

נגד

הנתבע

אלרן רחמני

פסק דין

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 200,000 ₪ שהוגשה על ידי התובע, עורך דין במקצועו, בעילה על פי חוק איסור לשון הרע (להלן: "החוק").

התביעה הוגשה בגין 3 פרסומים כדלקמן:

האחד - מכתב מיום 8.12.2014 שהפנה הנתבע אל ועדת האתיקה של מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה"). בנדון נכתב: "תלונתי נגד עו"ד יובל רמי (תגובה למכתבו האחרון/הגנתו)". על המכתב צוין כי העתק ממנו הועבר לכב' השופטת תרצה שחם קינן אשר דנה בקובלנה פלילית שהגיש ה תובע נגד הנתבע (ק"פ 42052-11-14) ולכב' השופט אבי שליו שדן בתביעת לשון הרע שהוגשה נגד הנתבע בה ייצג התובע את התובע באותו תיק (ת"א 3602-05-14) .

השני - מכתב מיום 22.6.2 015 שהפנה הנתבע אל הלשכה בו נכתב בנדון : "הוספת מרכיב לתלונתי הקודמת נגד עו"ד רמי יובל".

השלישי - בקשה שהגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי בתל אביב לכב' הרכב השופטים דבורה ברלינר, מרים דיסקין ושי יניב. בנדון נכתב כדלקמן: "בקשה לדחיית הערעור על הסף ופסיקת הוצאות ריאליות בתיק מספר 4889-10-17 ".

קודם להליכים בתיק כאן, הגיש התובע נגד הנתבע תביעה שעניינה תלונה שהגיש ללשכה ביום 28.7.2014 . זו נדונה בפני כב' השופטת שרון גלר (ת"א 15200-12-14) .

ביום 29.5.2017 דחתה כב' השופטת גלר את תביעתו של התובע. זאת, בין היתר , בנימוק כי התלונה שהגיש התובע , הוגשה ללשכה שהנה הרשות המוסמכת לקבל תלו נות על עורכי הדין ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה. לפיכך, קבעה כי הפרסום בגינו הוגשה התביעה, מוגן על פי סעיף 15 (8) לחוק.

על כך הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 38133-06-17) אשר נדחה בפסק דינה של כב' השופטת פלינר. במסגרת נימוקי פסק הדין קבעה כב' השופטת פלינר כי ניתן היה לדחות את התביעה גם לאור סעיף 13 (5) לחוק הקובע כי לא ניתן היה להגיש תביעה נגד הנתבע מלכתחילה , שכן דבריו נכתבו במסגרת הליך משמעתי שהוא הליך מעין שיפוטי. ב ין היתר, הפנתה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל בו נקבעה חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע למי שבא בגדרו של סעיף 13 (5) לחוק.

יש לציין כי בגין אותה תלונה הגיש התובע נגד הנתבע גם קובלנה פלילית (42052-11-14), אשר נדונה בפני כב' השופטת תרצה שחם קינן, אשר זיכתה את הנתבע. על כך הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי שנדחה אף הוא.

בדיון שהתקיים לפניי במעמד הצדדים , הודעתי לתובע כי מאחר שנראה שהפרסומים בגינם הוגשה התביעה מוגנים על פי הוראות סעיף 13 (5) לחוק, לאור פסק דינה של כב' השופטת פלינר בערעור ולאור הלכת חיר נ' גיל המחייבת את בית משפט זה, יש לדחות את התביעה. לפיכך, המלצתי ל ו להסכים לדחיית התביעה. באותו דיון הודיע הנתבע כי אם התובע יסכים לדחיית התביעה, יוותר על הוצאות משפט.

התובע ביקש ליתן לו אורכה על מנת לבדוק את הדברים וניתנה לו אורכה לצורך כך עד ליום 30.5.2019. ביום 22.5.2019 הודיע התובע כי הוא מבקש לנהל את המשפט כחוק, כך בלשונו.

לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות, בהוראות החוק ולאור הפסיקה הקיימת , החלטתי לדחות את התביעה.

סעיף 13 (5) לחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי " פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, א ו פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

בע"א 287 3/03 (מחוזי – ת" א) יובל נ' גולן, אליו הפנתה כב' השופטת פלינר בפסק הדין בערעור שהוזכר לעיל, קבע בית המשפט המחוזי " גם המכתב ללשכת עורכי הדין נשלח כחלק מהליך משמעתי שיזם המערער והפרסום שנכלל בו היה פרסום במסגרת דיון לפני גוף בעל סמכות מעין שיפוטית, שהרי הטיפול בתלונה היה חלק מתהליך הקבוע בכללי לשכת עור כי הדין המוביל לקובלנה שאמורה להידון בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין שהוקם ופועל על פי חוק".

בפסק הדין בעניין חיר נקבע בדעת רוב (כב' השופטים ריבלין ודנציגר) כי סעיף 13(5) מקנה חסינות מוחלטת מפני תביעה בעילה של לשון הרע.

להלן הדברים של כב' השופט ריבלין: "סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו-15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום – לב (ראו רע"א 3614/97 אבי – יצחק נ' חברת החדשות הישראלית , פ"ד נג (1) 26, 66-67). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום - לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (סעיף 7 לפסק הדין) ובהמשך: "ההגנה הבלתי - מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים - מנקודת מבט פרטנית- אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי" (סעיף 8 לפסק הדין )" ובהמשך : "לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה"".

כך גם בענייננו. שני הפרסומים הראשונים בגינם הוגשה התביעה , הופנו ללשכה ונראה מניסוחם כי היו המשך לתלונה שהגיש הנתבע עוד ביום 28.7.2014 אשר בגינה הגיש התובע את תביעתו ( שנדחתה כאמור בפסק דינה של כב' השופטת גלר ). על פרסומים אלה , כאמור לעיל, יש חסינות מוחלטת מתביעה בעילה של לשון הרע. כך הדברים גם לגבי הבקשה שהגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי במסגרת הליכי הערעור שנקט התובע על זיכויו של הנתבע במ סגרת תיק הקובלנה הפלילית.

יובהר, כי אין בדחיית התביעה משום הבעת דעה כלשהי בדבר נכונות הדברים שנטענו על ידי הנתבע בפרסומים השונים. בית המשפט לא דן בתוכן הדברים ואין בידו לקבוע ממצאים כלשהם.

סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך של 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.