הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 1082-04-17

לפני: כבוד השופט גיא הימן

התובעת:
אוליטל הנדסה ויזום בע"מ

נגד

הנתבעות:

  1. בנק הפועלים בע"מ
  2. צמנטכל הנדסה ויזום צפון בע"מ (בפירוק)

בשם התובעת:
עו"ד שרגא צייגר; עו"ד אלי חן; עו"ד שחר הרון
בשם נתבעת 1:
עו"ד שרון לובצקי הס; עו"ד שמאור גרינוולד
בשם נתבעת 2:
עו"ד (רו"ח) שמשון מרון – כונס נכסים

החלטה
ההליך והסוגיה שבמחלוקת
1. התובענה שלפנַי הופסקה על דרך של מחיקה על- פי בקשתה של התובעת, בפסק-דיני מיום 5.5.2019. התובעת נימקה את רצונה לחדול מן ההליך בכך, שלא הותר לה לתקן את תביעתה ב הוספה של נתבעים . היא גילתה את כוונתה להגיש תובענה חדשה ולכלול בה את הנתבעים הנדרשים לה . בפסק-הדין הוספתי וקבעתי כי צד, המבקש דבר מה בעקבות ההפסקה, יכול לפנות בבקשה ערוכה כדין ולפי הצורך תינתן החלטה משלימה. בכך כיוֵון בית-המשפט לשאלת השימוש בסמכותו לקבוע תנאים להפסקתה של תובענה.

נתבעת 1, בנק הפועלים בע"מ, ביקשה לבטל את פסק-הדין ולהורות על דחייתה של התובענה תחת מחיקתה. היא נימקה את בקשתה בהוראותיה של תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובפסיקה, ש דנה בתקנה זו. לגרסת ה של נתבעת 1 לא היה מקום להתיר לתובעת למחוק את תביעתה ובכך לפגוע ביתרונות, שצמחו ל נתבעת בהליך הזה. ההפסקה התבקשה בחלוף המועד, שקבע בית -המשפט להגשתן של ראיות ראשיות. אלמלא נעתרה הבקשה נמצאת הייתה התובעת ללא ראיות ובכך נגזרה תביעתה לדחייה.

נתבעת 2, צמנטכל הנדסה ויזום צפון בע"מ, המצויה בהליכי פירוק, הסכימה למחיקה המבוקשת. היא עתרה אך לחיובה של התובעת בהוצאותיה.

2. בהחלטה משלימה לפסק-הדין, מיום 8.8.2019, קבעתי כי אינני רואה מקום לסרב לבקשתה של התובעת לחדול מתביעת ה. משהתובענה לא התבררה לגופה לא קמה, לשיטתי, עילה לדחייתה, להבדיל ממחיקה. הוספתי וחייבתי את התובעת לשלם לנתבעת 1 הוצאות-משפט בסך של 6,000 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 17,600 ש"ח; ולנתבעת 2 הוצאות-משפט בסך של אלף ש"ח ושכר-טרחה, לקופת-הכינו ס, בסך של 2,900 ש"ח. לבסוף קבעתי כי אם תשוב התובעת ותגיש נגד מי מהנתבעות תביעה בעילה זהה או דומה, יהא תנאי לבירורה תשלום של הוצאות נוספות, בסך של 30 אלף ש"ח לכל נתבעת שנית.

3. על החלטה זו ערערה נתבעת 1 לפניו של בית המשפט המחוזי (ע"א 41709-06-19 בנק הפועלים נ' אוליטל הנדסה ויזום בע"מ). בפסק-דינה מיום 16.7.2020 השיבה ערכאת-הערעור את הדיון לפנַי, לאחר השלמתן של תשובה בכתובים לבקשה למחיקת-התביעה ושל תגובה לה. נתבעת 1, בתשובתה, שבה על טענותיה בבקשה לביטולו של פסק-הדין. היא הוסיפה והפנתה לפסיקה, שדנה ב הוראתה של תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי ו למקרים, שבהם לא נעתרו הערכאות לבקשה לחדול מתובענה. בית-המשפט התבקש להשית על התובעת את ההוצאות הריאליות , שהוציאה לטענתה נתבעת 1 בניהולו של ההליך, בסך של לא פחות מ- 175 אלף ש"ח. נתבעת 2 לא הגישה כל התייחסות נוספת .

התובעת, מנגד, טענה כי דחייתה של התובענה תפגע בזכותה לגשת לערכאות. באיזון, שבין זכות זו לבין מתן אפשרות לבעל-דין שלא להמשיך בתביעה שהגיש, נעתרו בתי-המשפט לבקשות להפסקה על דרך של מחיקה, גם אם נקבעו תנאים שונים להגשתה של תובענה חדשה. במקרים, שבהם נדחתה בקשה להפסקתה של תובענה על דרך של מחיקה , נבע הדבר מיתרון ממשי, שצמח לנתבע ושהפסקתה של התובענה עלולה הייתה לאיינו. כאן, לפי הנטען, לא צמח יתרון שכזה משום שנתבעת 1 כלל לא התנגדה לצירופם של בעלי דין נוספים. עוד הצביעה התובעת על השלב ובו התובענה הופסקה – לאחר דיון יחיד בקדם-משפט וקודם שהחל בירורה של התובענה לגופה. אשר להוצאות נטען כי פסיקתן של הוצאות גבוהות מדי כתנאי להגשתה של תובענה חדשה תפגע, באורח שאינו מידתי, בזכות הגישה לערכאות.

תנאים להפסקתה של תובענה
4. הפסקת-תובענה טעונה את אישורו של בית-המשפט. שיקול-הדעת מסור לו לסרב להפסקה, להתירה ללא תנאי או לקבוע לה תנאים. כך בלשונה של תקנה 154:

"154. הפסקת
תובענה

(א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם...
(ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט.
(ג) סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה".

בפסיקתו של בית-המשפט העליון הוטעם כי תכליתה של הסמכות שלא להתיר הפסקה של תובענה, או להתנות תנאים להפסקה זו, היא למנוע מתובע לנצל לרעה את ההליך. כבוד הנשיא מאיר שמגר כתב על כך באחת הפרשות:

"הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט. אין להתיר, שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע" (ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831, 834 (1985)).

5. ברקע הציווי לבחון כלום עלולה ההפסקה לפגוע בנתבע או לקפח את זכותו מ קנן החשש כי הסיבה לבקשה להפסיק היא, לאמתו של דבר, כוונה לשלול מן הנתבע יתרון, שצמח לו במהלך-ניהולו של המשפט וקודם שהסתיים לטובתו ( רע"א 3876/09 ח'שבון נ' ח'שבון, בפסקה ח' לפסק -דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (פורסם באתר הרשות השופטת 25.8.2009)) . בחינה מתחייבת גם במקום, שבו שלילתו של היתרון אינה פרי של מעשה מכוון אך היא תוצאה מסתברת של ההפסקה. אפילו במקום, שבו לא השיג נתבע יתרון כלשהו, על בית המשפט להעמיד לנגד-עיניו את עניינו ולהבטיח כי הפסקתה של תביעה לא תפגע בו. ע מד על כך כבוד השופט דב לוין:

"המקרה שלפנינו שונה מהמקרה הקלאסי, שבו הנתבע השיג יתרון ובית המשפט התיר הפסקת התובענה בתנאי שיתרון זה יישמר, אך סבורני, שגם כאשר נתבע לא השיג יתרון, צריכה טובתו להנחות את בית המשפט בקובעו את תנאי הפסקת התובענה, שכן בעל-כורחו ייאלץ הוא להתדיין מחדש" ( ע"א 746/88 בוזגלו נ' אוחנה, פ"ד מה(3) 690, 695 (1991)).

6. למרות הדברים האלה, רק במקרים יוצאי-דופן לא התיר בית-המשפט את הפסקתה של תובענה והעמיד את התובע לפניה של בחירה – להמשיך את ניהולה או שתידחה. רבים הם, לעומת זאת, המקרים שבהם הותנתה ההפסקה בתנאים. הפסיקה הציעה רשימה לא סגורה של תנאים כאלה. בעניין חשולי הכרמל הוגבלה תביעה חדשה לחוות-דעתו הרפואית של מומחה מטעמו של בית-המשפט בהליך שהופסק. בפרשה אחרת פירט כבוד השופט נעם סולברג לאמור:

"בית המשפט רשאי להעתר לבקשה בתנאים, ומוכרים בכגון דא תנאים שלפיהם לא יגיש התובע תביעה חדשה אלא בתוך מועד קצוב; שלכשתוגש תובענה חדשה, ימשך הדיון מן השלב שאליו הגיע הדיון בתובענה הראשונה; שראיות שהוגשו בתובענה הראשונה תחשבנה כמוגשות בתובענה החדשה; וכן גם שהחלטות נוספות מהתם תהיינה תקפות להכא וכיוצא באלה תנאים" ( רע"א 7070/14 עזבון המנוח אבו ליל ז"ל ואח' נ' עזבון המנוח אלפהום, בפסקה השמינית לפסק דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 14.1.2015)).

זולת ענינו של הנתבע, קבע כבוד השופט סולברג באותה פרשה, יש לתן את הדעת לאינטרס הציבורי ובייחוד לזמן השיפוטי , שהושקע בניהולו של ההליך קודם להפסקתו . שומה על בית המשפט לשקוד על כך שפירות- ההשקעה – זו שהשקיעו הצדדים וזו של מערכת-השפיטה – לא ירדו לטמיון (שם, בפסקה 12 לפסק-הדין). חובתו זו של בית-המשפט נגזרת מן הכלל, המחייב הלימה בין היקפם של המשאבים, המושקעים בניהולו של הליך לפניהן של ערכאות, לבין התועלת המצרפית שמניב ההליך הזה (יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 46 ו- 107 (התשע"ה)).

7. הערכאה המתאימה לקביעתם של תנאים להפסקתה של תובענה, הוּסף ונקבע בפסיקה, היא זו שנעתרה לבקש ת-ההפסקה ואם סירבה – ערכאת-הערעור על החלטותיה. ככלל, לא ניתן לפְנות למותב, היושב בדין בתובענה החדשה, בבקשה לשמר יתרון דיוני ונרכש בהליך הקודם:

"משנמחקה תובענה ללא תנאים, או בתנאים בלתי מספקים לדעת מי מבעלי הדין, ניתן לפנות לבית המשפט בהשגה מתאימה. בהיעדר פנייה או השגה מתאימה, שוב לא ניתן לשנות את ההחלטה. שאלה זו צריכה הייתה להיבחן במסגרת השגה ישירה על פסק הדין. המבקשת לא השכילה לעשות כן, ואין היא יכולה להמיר את ההשגה על ההחלטה המקורית בדרך של בקשה במסגרת ההליך [המאוחר]" ( רע"א 4921/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' רשיד, בפסקה הרביעית להחלטתו של כבוד המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין (פורס מה באתר הרשות השופטת, 21.9.2009)).

לקביעה זו משמעות לא מבוטלת. היא מאפשרת לערכאה המקורית להגביל, באורח ממשי, את שיקול-דעתה של זו הבאה אחריה. זהו חריג לכלל, המכפיף את ערכאת-השיפוט אך לדין ולקביעותיה (המחייבות או המנחות) של ערכאה גבוהה ממנה. פגיעה זו בעצמאותו של שיקול-הדעת השיפוטי מתאפשרת אך בעטיה של ההסמכה המפורשת, שקבע מחוקק-המשנה בהסדר הפרטני אשר בתקנה 154 לתקנות סדר-הדין האזרחי.

התניית בירורה של תובענה חדשה בתשלום-הוצאות
8. אמת, משנקבעו תנאים בערכאה המפסיקה כבול הבירור לפניה של הערכאה החדשה לקיומם. כל עוד לא התמלאו התנאים לא יוכל, כנדמה, בית המשפט המאוחר לברר את התובענה שלפניו. אמרת אחרת ואיימת לרוקן את הוראתה של תקנה 154 מתוכן. ברם נדרש לסיֵיג. להשקפתי, קביעה זו נכונה בכל הנוגע לתנאים, שאינם מסוג של חיוב בהוצאות. בחיוב מן הסוג האחרון, קבועים בדין הסדרים אחרים, המאפשרים להימנע מפגיעה בשיקול-הדעת השיפוטי.

ככלל, חיוב בהוצאות בגדרם של פסק- דין או של החלטה משלימה מכוחו הוא חיוב הניתן לאכיפה לפי סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. "הזוכה", נקבע בהוראה זו, "רשאי להגיש לכל לשכת הוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק הדין". ביצועו של פסק-דין מקיף, פשיטא הוא, גם חיוב בהוצאות שנפסקו בגדרו. כך נקבע בתקנה 515 לתקנות סדר הדין האזרחי:

"515. אכיפת צו הוצאות

צו לתשלום הוצאות שסכומן נקבע בידי בית המשפט או הרשם, ניתן להוצאה לפועל בדרך שמוציאים לפועל פסק דין של בית המשפט".

במלים אחרות, הוצאות שנקבעו בפסק-דין – בין שהן חיוב פסוק ובין שהן מותנות והתקיים התנאי לחיוב בהן – ניתנות לאכיפה בהליכים של הוצאה לפועל. בכך מתייחדות הוצאות מותנ ות מתנאים אחרים, שאותם מוסמך בית המשפט לקבוע לפי תקנה 154 לתקנות. שלא כמו הוצאות, שאפשר לגבות, מנגנון יחיד לאכיפתם של תנאים אחרים הוא עשייתם חלק מחייב מן ההליך בתובענה החדשה.

9. המחוקק לא הסתפק בזאת. בכל הנוגע להוצאות, שנפסקו בערכאה המפסיקה, הוּסף ונקבע ההסדר אשר בתקנה 155 לתקנות סדר-הדין האזרחי. תקנה זו מורה:

"155. תובענה חדשה

הופסקה תובענה, והוגשה תובענה חדשה בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לה, לפני תשלום ההוצאות על התובענה שהופסקה, רשאי בית המשפט, אם נראה לו הדבר, לצוות על עיכוב התובענה החדשה עד לאחר תשלום ההוצאות כאמור".

שאלָה היא מה פירוש יש לתן לצירוף: "רשאי בית המשפט, אם נראה לו הדבר, לצווֹת...". כאן דומני, לאחר שקילה מחודשת ומתוך כניסה בעובי- הקורה כי ראוי לקבוע , שמחוקק- המשנה הפקיד את הסמכות בידיה של הערכאה החדשה, להבדיל מן הסמכויות המסורות לקודמתה. פירוש זה מתיישב, בעינַי, עם פיצולו של ההסדר החקיקתי לשתי תקנות של סדר הדין ועם לשונה של תקנה 155. שלא כמו תקנה 154 ומציבה את המוקד, מבחינה כרונולוגית, ברגע הפסקתה של התובענה, מדברת תקנה 155 בתקופה שלאחר הגשתה של תובענה חדשה. פשיטא כי אדונו של ההליך הנוסף הוא בית המשפט "החדש", כלומר הערכאה ולפניה הוגשה התובענה החדשה. ערכאה זו עשויה אמנם , לפי ההסמכה המפורשת שבתקנה 154 לתקנות, להיות כפופה לתנאים אשר נקבעו קודם שהוגשה התובענה לפניה. אולם בכל מה, שנוגע למצב הדברים שלאחר ההגשה, הסמכות לקבוע תנאים לבירורה של תו בענה חדשה זו, כמובא בתקנה 155, היא למותב היושב בה לדין. בכך נשמר ות, כפי הניתן, אי-התלות ושלמותו של שיקול-הדעת השיפוטי.

10. כתבתי כי קביעה זו נעשית לאחר שקילה מחודשת, בהתייחס לקביעה אשר בסיפא להחלטתי מיום 8.8.2019. שם כתבתי: "תשוב התובעת (או מי מטעמה) ותגיש לערכאה שיפוטית תביעה בעילה זהה או דומה נגד מי מהנתבעות, יהא תנאי לבירורה של התובענה החדשה תשלום, בידי התובעת, של הוצאות בסך של 30 אלף ש"ח לכל נתבעת-בשנית". נכון היה לנסח קביעה זו אחרת, במובן זה שלערכאה החדשה הסמכות , סמכות שברשות היא, לקבוע תנאי שכזה. כך גם הבין את המצב הנורמטיבי בית-המשפט, שאליו הגישה התובעת את תביעתה החלופית לזו שהופסקה לפנַי (ת"א 7774-07-19 אוליטל בע"מ נ' עו"ד מרון; כבוד השופט יאיר דלוגין). וכך כתב כבוד השופט דלוגין לאמור:

"ממילא בית משפט זה מוסמך לפי תקנה 155, גם אלמלא התנה המותב בתיק הראשון את בירור התובענה החדשה, ככל שתוגש, בתשלום ההוצאות, להורות על עיכוב התובענה עד לאחר תשלום ההוצאות" (החלטה מיום 22.4.2020).

קביעה ברוח זו יושמה בערכאות-הדיון בשורה של פרשות. ראו, בין היתר, את ת"א (מחוזי באר-שבע) 26901-12-12 חברה לבנין ופיתוח אילת בע"מ נ' נדבך לנדל"ן והשקעות בע"מ, בפסק-דינה של כבוד השופטת נחמה נצר (פורסם במאגרים, 21.11.2013); ת"א (מחוזי חיפה) 13647-02-15 פארס נ' עבאס, בפסק-דינו של כבוד השופט דר' מנחם רניאל (פורסם במאגרים, 25.11.2015) ו ת"א (מחוזי מרכז) 19793-02-17 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסק-דינו של כבוד השופט אבי פורג (פורסם במאגרים, 18.6.2017) .

11. בהיותו הסדר פרטני, שקבע מחוקק המשנה עומד לו, לדעתי, כוחו של הסדר זה אפילו לנוכח הערה עקרונית שהשמיעו, בכמה פרשות, מותבי-יחיד בבית המשפט העליון בקשר להוצאות מותנות. דרך כלל, הוער, אין להתנות את זכותו של בעל-דין ליומו בבית-המשפט בתשלום בפועל של הוצאות שהוטלו עליו (רע"א 7074/09 קאולה נ' ידגר, בפסקאות 8 ו-11 לפסק-דינו של כבוד השופט אשר גרוניס (פורסם באתר הרשות השופטת, 25.8.2010); רע"א 847/16 אבו חצירא נ' פקיד שומה היחידה הארצית לשומה, בפסקה החמישית להחלטתו של כבוד השופט יורם דנציגר (פורסמה באתר הרשות השופטת, 22.2.2016); רע"א 1772/14 מועצה מקומית ראמה נ' ג.א מהנדסי הצפון בע"מ, בפסקה הרביעית להחלטתו של השופט דנציגר (פורסמה באתר הרשות השופטת, 23.3.2014). ראו גם והשוו לע"א 39/88 בוסקילה נ' יפאורה בע"מ, בפסקה השנייה לפסק-דינו של כבוד השופט שלמה לוין (פורסם במאגרים)).

מהתם להכא
12. עודני סבור כי אין להכריח בעל-דין להחזיק, בניגוד לרצונו, תלוי ועומד בבית-המשפט הליך שבו הוא פתח. הדבר אינו הולם לגופו ואף אין בו מן ההיגיון. שהרי , ממילא יש לת ובע אפשרויות שונות לסכל את המשך-ההידרשות לתביעתו אם אינו חפץ בה עוד (למשל, אי -תשלומה של המחצית השנייה של האגרה; אי-קיומן של החלטות של בית-המשפט וכל כיוצא באלה). לכן, הכלל נדרש להיות היעתרות לבקשתו של תובע להפסיק את התובענה שהגיש. דחייה של בקשה להפסיק, כסמכותו של בית המשפט בתקנה 154(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, צריכה להיות שמורה לאותם מקרים חריגים, שבהם מתקיימים בצוותא שני יסודות מצטברים: האחד הוא כי לא ניתן לשמר יתרון, שקנה לו הנתבע "תוך כדי ההתדיינות", באמצעות קביעתם של תנאים להפסקה במחיקה; והאחר הוא כי אלמלא ההפסקה היה דינה של התובענה, קרוב לוודאי, נגזר לדחייה. רק הצטברות כזו מצדיקה לראות " בבקשה להפסקת תובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738 , 745 (1992)).

13. הבקשה להפסקתו של ההליך שלפנַי הוגשה בשלב דיוני, שבו נתאפשר לצדדים להגיש את עדויותיהם הראשיות. עדויות אלה לא הוגשו. אך מובן הוא כי לא החל בירור לגופה של התובענה. לא מצאתי כי מי מן הנתבעות רכשה לעצמה יתרון, הליכי או מהותי, במהלכה של ההתדיינות עד לאותו שלב. אין כל יסוד לקביעה כי אלמלא הופסקה התובענה היה גורלה נחרץ, בהכרח, לשבט. סבורני, לפיכך, כי לא היה מקום להורות על הפסקתה של התובענה בדרך של דחייה. דבר זה גורר היה תוצאה קשה, ש כמוה כמעשה של בית-דין אפילו שלא התקיימו התנאים העקרוניים לקיומו של מעשה שכזה (שם, בעמ' 744).

14. לאמתו של דבר, "יתרון" יחיד שצמח למי מהנתבעות בהליך שלפנ ַי הוא עצם-ההשקעה, ש הן כבר השקיעו, בניהולו של ההליך . את ההשקעה הזו, שחלקה עלול להידרש מחדש עם הגשתה של תובענה חדשה, ראוי לשמר. זהו, להשקפתי, הטעם המצדיק את עשייתו של צו להוצאות מותנות, כפי שקבעתי בהחלטתי המקורית.

אשר ל שיעורן של ההוצאות שנפסקו, אפילו לאחר עיון ושקילה נוספים, לא מצאתי מקום לשנות מ אלו. שיעורן, שנהיר כי אינו יכול להקיף את מלואן של הוצאות ריאליות, שהיה מקום לפסוק אילו הוכרעה התובענה לגופה, מבטא את האיזון הראוי בין הצורך לתן מענה חלקי לחסרון-הכיס, שבו עלולות הנתבעות למצוא את עצמן בהינתן שני ההליכים – זה שלפנַי וזה שהוגש שוב, לבין החשש מחסימתה של הדרך אל בתי-המשפט.

15. שורתם התחתונה של הדברים הללו, הנכתבים לאחר קריאה מדוקדקת של טיעונים משלימים מאת הצדדים ולאחר העמקה נוספת בתקנות ובפסיקה, היא כי לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי המקורית שמיום 8.8.2019 והחלטתי להותירה על מכונה. ממילא מיתוספות אליה החלטותיו של המותב בהליך החדש ואלו – בעד עצמן ידברו.

16. טרם סיום, וערב-כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מצאתי מקום להתייחס, בתמצית, להסדר הקבוע בהן. התקנה החדשה, שדנה בכך, מספרה 44(א) וזו לשונה:

"בית המשפט רשאי, לבקשת תובע, להפסיק תובענה, כולה או מקצתה ואף רשאי להתנות זאת בתנאים, ובין השאר, להורות כי הדיון בתביעה החדשה שתוגש יחל בשלב שבו הופסקה הנוכחית".

בזאת עיגנו התקנות החדשות הסדר ו לשונו דומה למדי לזו של תקנה 154(ב) לתקנות דהיום, הן בכל הנוגע לשיקול -דעתו של בית-המשפט והן בקשר לזכויותיהם של בעלי-הדין משני הצדדים, על האיזון שבינן. אין בתקנות החדשות מקבילה, למצער מפורשת, להוראותיהן של תקנות 154(ג) ו-155 לתקנות היוצאות. מה משמיע הדבר – תקבע הפסיקה העתידית. כלום הועמק בכך שיקול-הדעת, המסור לבית-המשפט ושמא צומצם; כלום מבחין הדין בין תנאים שונים להפסקתה של תובענה; ומהן היחסים בין הערכאה המקורית לזו החדשה בכל הנוגע להיקפו של שיקולך-הדעת השיפוטי ושל האפשרות להגבילו בהחלטה שיפוטית – כל הסוגיות הללו תונחנה לשעתן.

בנסיבות המפורטות לעיל, אינני עושה צו להוצאות זולת אלו שבהחלטתי המקורית.

ניתנה היום, כ"ה בחשון התשפ"א, 12 בנובמבר 2020 , שלא במעמד-הצדדים.