הדפסה

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 1054-01-14

בפני
כבוד השופט הבכיר מיכאל תמיר

תובע

עו"ד עופר יצחק זינגל

נגד

נתבע
יעקב דעדוש
ע"י ב"כ עו"ד יצחק קריטנשטיין ועו"ד נעם אשל

פסק דין

בפני תביעה כספית על סך 290,092 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע.

להלן עיקרי טענות התובע בכתב התביעה:

התובע הוא עו"ד העוסק בתחום האזרחי מסחרי ומקרקעין שהיה ידידו של הנתבע במשך שנים רבות. הנתבע ושותפו העסקי, יגאל קרני (להלן: "קרני") מנהלים עסקים בתחום המקרקעין באמצעות חברות בע"מ.

בשנת 2005 הכיר התובע את עו"ד בנימין לוי (להלן: "עו"ד לוי") שסיפר לו כי לקוח שלו בשם לקריץ מעוניין למכור מגרשים בבעלותו שנמצאים במתחם אחד ורציף בחדרה (להלן: "מגרשי לקריץ"). באותה שיחה אמר התובע לעו"ד לוי כי יש לו חבר שהוא יזם וקבלן בתחום הנדל"ן, הנתבע, וייתכן כי יהיה מעוניין לקנות את מגרשי לקריץ. בעקבות השיחה עם עו"ד לוי שוחח התובע עם הנתבע טלפונית והציע לו לקיים פגישה בנושא המגרשים.

ביום 24.9.09 התקיימה פגישה במשרדי עו"ד לוי בנוכחות התובע, הנתבע, עו"ד לוי ואדם נוסף מטעם הנתבע. במהלך פגישה זו ובטרם הוצגו לנתבע נתונים כלשהם לגבי מגרשי לקריץ, התבקש הנתבע לאשר כי אם תיקשר עסקת מכר בנושא מגרשי לקריץ, התובע ועו"ד לוי יקבלו לטיפולם המשפטי את ייצוג הנתבע ולווי הפרויקט ממועד רכיש ת המגרשים ועד לשלב המכירה של הדירות , כולל הסכמי מכר של הד ירות תמורת שכ"ט של 1.5% + מע"מ בגין מכירת כל דירה בפרויקט. הנתבע סירב מכל וכל להצעה, וטען כי אחיו, עו"ד אפרים דעדוש, מטפל בכל עסקיו ואמור לטפל גם בעסקת לקריץ. לפיכך, התובע ועו"ד לוי ביקשו לקבל שכר טרחה בגובה של שליש משווי התיק המשפטי עבו ר עסקת המכר או עסקאות המכר והתוצאות הנובעות מהן, וזאת כעורכי דין המפנים למעשה את התיק לעורך דין אחר. שווי התיק המשפטי הוערך לפי חישוב של 76 דירות שאפשר לבנות על המגרש בשווי 800,000$ ליחידה (דירת ארבעה חדרים) באותה עת כפול 1.5% + מע"מ, ובסה"כ 900,000$. הנתבע סירב גם להצעה זו.

הנתבע היה מוכן להתחייב לשלם עבור פדיון התיק המשפטי והנתונים והמסמכים שקיבל בעניין מגרשי לקריץ סך של 2% בלבד + מע"מ משווי עסקת המכר עצמה, קרי, מרכישת המגרש בלבד. בלית ברירה נאלצו עו"ד לוי והתובע להסכים להצעה זו , לאור עמדתו החד משמעית של הנתבע. מאחר שלא היה ידוע כמה מגרשים במתחם ירכוש הנתבע או מי מטעמו ומתי, סוכם כי גם אם הנתבע ירכוש בעצמו או באמצעות חברה מטעמו מגרשים נוספים מה"ה לקריץ באותו מתחם בשלב מאוחר יותר, ישולם לתובע ול עו"ד לוי יחד ולחוד 2% + מע"מ משווי המגרשים הנוספים. בעקבות זאת חתם הנתבע במעמד הפגישה על כתב התחייבות לתשלום 2% + מע"מ " מסכום עסקת המכר, אם וככל שתיקשר, לקניית המגרשים שבנידון המיועדים לבנייה של 76 יחידות דיור ו/או מכל רכישה אחרת שארכוש ממשפחת לקריץ באותו מתחם שבו קיימים מגרשים נוספים (אם וככל שיימכרו)". הנתבע התחייב בשתי התחייבויות עצמאיות ונפרדות – האחת כלפי עו"ד לוי והשנייה כלפי התובע לשלם לכל אחד מהם מחצית משכר הטרחה הנ"ל תוך 14 יום מקשירת העסקה. בכתב ההתחייבות צוין כי התמורה שתשולם ל עו"ד לוי ולתובע היא בגין " השירותים המשפטיים שנתנו". עם החתימה על כתב ההתחייבות קיבל הנתבע את השירותים המשפטיים הכוללים וויתור על התיק המשפטי ופדיונו, וכן קיבל נתונים ומסמכים לגבי הנכס וזמינותו לבניה.

לאחר החתימה על כתב ההתחייבות נפגשו הנתבע ושותפו קרני עם האחים לקריץ. בתום מו"מ שנמשך כמה חודשים, נחתם בנובמבר 2009 הסכם מכר בין חברה שהייתה בבעלותם, ניהולם ושליטתם של הנתבע וקרני - מגידו השקעות ובניה בע"מ (להלן: "מגידו") לבין ה"ה לקריץ באמצעות חברה שבשליטתם. בעסקה זו מגידו רכשה מגרש בתמורה לסך של 7,500,000 ₪ (להלן: "העסקה הראשונה").

לאחר ההתקשרות בעסקה הראשונה התנגד קרני בתוקף לשלם לתובע ולעו"ד לוי את הסכום המגיע להם לפי כתב ההתחייבות בטענה שהתמורה הכספית גבוהה. לכן, לנוכח החברות בין התובע לנתבע ואי הנעימות הגדולה שנוצרה, הסכימו התובע ו עו"ד לוי לפנים משורת הדין, כאירוע חד פעמי וכנגד העדר דרישות ותלונות הדדיות בעניין העסקה הראשונה, לתת לנתבע הנחה כספית משמעותית באופן שיידרש לשלם 1.5% בלבד + מע"מ מסכום התמורה החוזית בהסכם המכר במקום 2% + מע"מ.

במאי 2011 הודיע מר יורם לקריץ לעו"ד לוי כי מגידו עומדת לרכוש מגרש נוסף מהאחים לקריץ. מאחר שכבר היה ידוע מניסיון כי קרני אינו מעוניין לשלם את שכר הטרחה המלא שנקבע בכתב ההתחייבות, הסכימו התובע ו עו"ד לוי שוב, לפנים משורת הדין לקבל 1.5% + מע"מ מסכום הרכישה בכפוף ל ביצוע התשלום במעמד החתימה על הסכם המכר.

בפגישה שהתקיימה ביום 24.5.11 נחתם הסכם מכר שלפיו מגידו רכשה מגרש נוסף מהאחים לקריץ תמורת 16.72 מיליון ₪ (להלן: "העסקה השנייה"). מר יורם לקריץ הגיע לפגישה באיחור לאחר שהסכם המכר כבר היה חתום. כשפנה לקריץ לקרני בבקשה לקבל את השיקים המיועדים לתובע ולעו"ד לוי, מסר קרני שיק דחוי אחד של מגידו לפקודת עו"ד לוי בלבד ואמר שעם התובע הוא יתנהל בנפרד, וזאת בניגוד גמור לסיכום אשר במועד זה הגיע לסיומו וכבר אינו מחייב את התובע.

השיק שמסר קרני לעו"ד לוי לא נפרע בשל תקלה טכנית של אי תקינות בחתימת המושך, ובשלב מסוים הודיע קרני כי יסכים לכבד את השיק רק אם התשלום יהיה סוף פס וק מבחינת התובע והוא יוותר על דרישתו לקבלת תשלום זהה. בנסיבות שנוצרו נאלץ עו"ד לוי להגיש נגד מגידו בקשה לביצוע השיק . בהליך המשפטי שהתנהל בעניין השיק הגיעו הצדדים לפשרה, ולפי הערכתו של התובע, מגידו הסכימה לשלם לעו"ד לוי סך של כ- 141,600 ₪ לסילוק התביעה השטרית.

במאי-יוני 2011 מיד לאחר שהתוודע התובע לעסקה השנייה פנה לנתבע בבקשה לקבלת שכר טרחתו בגין העסקה, אך הנתבע התנער בצורה בוטה וגסה מהתחייבותו. גם לאחר סיום ההליך המשפטי בין עו"ד לוי למגידו עמד הנתבע בסירובו לשלם לתובע שכר טרחה. התובע ניהל מגעים ושיחות עם קרני כדי לנסות לסיים את המחלוקת הכספית בינו לבין הנתבע, אך המו"מ לא צלח והתובע נאלץ לנקוט בהליכים משפטיים נגד הנתבע.

התובע טוען כי הנתבע הפר את כתב ההתחייבות הפרה יסודית בכך שלא שילם לתובע בגין העסקה השנייה. כמו-כן טוען התובע כי הנתבע פעל בחוסר תום לב כאשר לא גילה לתובע על קיומה של העסקה השנייה וכאשר שילם רק לעו"ד לוי כספים בגין עסקה זו, אף שהנתבע כלל לא הכיר את עו"ד לוי קודם לכן ואילו את התובע הכיר במשך שנים רבות והוא שיידע את הנתבע על העמדת מגרשי לקריץ למכירה.

לפיכך, התובע טוען כי על הנתבע לשלם 2% מהסך של 16,720,000 ₪ ששולם בגין המגרש בעסקה השנייה, קרי 334,400 ₪, ובקיזוז הסך של 141,600 ₪ ששולם לעו"ד לוי, על הנתבע לשלם לתובע 192,800 ₪ + מע"מ ובסה"כ 227,504 ₪. עוד טוען התובע כי היות שהנתבע היה מחויב בתשלום בגין העסקה השנייה מיום 7.6.11 (14 יום לאחר ההתקשרות בעסקה) מן הראוי להוסיף הפרשי הצמדה וריבית, כך שהסכום הכולל לתשלום נכון ליום הגשת התביעה ולאחר קיזוז הסכום החלקי ששולם לעו"ד לוי על 290,092 ₪.

להלן עיקרי טענות הנתבע בכתב ההגנה:

הנתבע ואחיו הם בעלי המניות בחברת מטר ים בנייה והשקות (1998) בע"מ אשר מחזיקה בכ-49% ממניות מגידו. רוב מניות מגידו מוחזקות בידי חברה בשליטת קרני, מנהל מגידו והוא ניהל את עסקאותיה באזור חדרה.

בשנת 2009 פנה התובע לנתבע והציע לו לבחון אפשרות לרכוש מגרש בחדרה שנודע לו עליו, לדבריו, באמצעות מתווך. ואולם, בפגישה שאליה הוזמן הנתבע לא נכח מתווך זולת התובע ועו"ד לוי. התובע ידע כי הנתבע מסרב עקרונית לשכור את שירותיו כעורך דין בעסקאות מקרקעין ולכן במהלך הפגישה נדרש הנתבע להתחייב לתשלום 2% משווי המגרש, כפי השיעור המרבי שנוהגים לגבות מתווכי מקרקעין. הנתבע לא מכיר את המונח "פדיון התיק המשפטי" והתובע מעולם לא השתמש במונח זה בפניו. לאחר שהנתבע חתם על כתב ההתחייבות התברר הוצגו בפניו נתונים טריוויאליים לגבי המגרש והתברר שמדובר במגרש שהוצע למגידו קודם לכן ושהנתבע מכיר את בעלי המגרש.

מצג השירותים המשפטיים בכתב ההתחייבות אינו אלא מראית עין. התובע ועו"ד לוי לא לקחו כל חלק במו"מ לרכישת המגרש, לא נתנו שירותים משפטיים כלשהם לנתבע או למגידו בקשר להסכם ולא היו גורם יעיל בעסקה בשום אופן שהוא. לכן, מגידו סירבה לשלם שכר כלשהו לתובע ולעו"ד לוי. יחד עם זאת, כדי להימנע מהתדיינויות ומחוסר נעימות ולאור היחסים האישיים בין משפחת התובע למשפחת הנתבע, הסכימה מגידו לשלם לתובע ולעו"ד לוי 1.5% + מע"מ לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעה נוספת בעניין כתב ההתחייבות.

העסקה השנייה נרקמה בין קרני ללקריץ כמעט שנתיים לאחר העסקה הראשונה ובמנותק לחלוטין ממנה, ואין חולק כי התובע ועו"ד לוי לא היו בה גורם יעיל באופן כלשהו ולא נתנו לנתבע או למגידו כל שירות משפטי או אחר. התובע ועו"ד לוי לא היו מעורבים באף אחד מהשלבים שהובילו להתקשרות בעסקה השנייה. לפי הוראות כתב ההתחייבות.

למרות זאת, ובניגוד להסכמות שהושגו בין מגידו ללקריץ, ערב ההתקשרות בעסקה השנייה התנה לקריץ את חתימתו על ההסכם בתוספת שלפיה מגידו תתחייב לשלם דמי תיווך. קרני התנגד לכך בתוקף, אך חשש להפסיד את העסקה, ולכן רשם שיק של מגידו לפקודת עו"ד לוי, וזאת כשהיה ידוע כי השיק אינו בר פירעון ונמסר לביטחון בלבד משחסה עליו חתימת אדם נוסף מטעם מגידו כדי להפוך אותו לתקף. מטרת השיק הייתה להשביע את רצונו של לקריץ להבטיח תשלום בגבולות סכום אותו שיק.

השיק של מגידו לפקודת עו"ד לוי לא נפרע כיוון שהייתה חסרה בו חתימה. הליך ההוצל"פ שפתח עו"ד לוי לפירעון השיק הסתיים בהסדר פשרה שלפיו כנגד תשלום הסכום שהוסכם עליו לא יהיו עוד תביעות כלשהן כלפי מגידו והנתבע, לרבות תביעות בגין כתב ההתחייבות.

הנתבע מכחיש כי הוא חייב לשלם לתובע סכום כלשהו מכוח כתב ההתחייבות או מכוח הסכמות מאוחרות יותר, ולכן לא הפר כל הסכם ולא פעל בחוסר תום לב. התובע הוא שפעל בחוסר תום לה כאשר הגיש את התביעה בניגוד להסכמות עם הנתבע ובניגוד לדין, פעל בניגוד עניינים והפר בהתנהלותו כל חובה אלמנטרית המוטלת על עו"ד.

מבלי לגרוע מהטענות הנ"ל, הנתבע טוען כי חישוב סכום התביעה כשלעצמו, אפילו אם היה בתביעה ממש, שגוי מיסודו, וכי התובע דורש סכום אשר אף לשיטתו אינו מגיע לו ולעו"ד לוי, ובכך נשמט הבסיס לגרסתו.

בכתב התשובה מטעם התובע נטען, בין היתר, כי התובע מעולם לא אמר לנתבע כי נודע לו על העמדת המגרש למכירה ממתווך כזה או אחר וציין במפורש כי כל הפרטים לגבי המגרש נמצאים בידי עו"ד לוי מטעם המוכרת. התובע הכחיש מכל וכל כי ההתחייבות לשלם 2% + מע"מ הייתה עבור דמי תיווך או פעולות תיווך וטוען כי מדובר בתשלום עבור שירותים משפטיים הכוללים וויתור על התיק המשפטי של עסקאות המכר וכן מסירת נתונים ומסמכים לגבי המגרש, לרבות חוות דעת בעניין הזמינות לבנייה. עוד נטען כי עילת התיווך נולדה במוחו של הנתבע לאחר כריתת הסכם המכר משנת 2009, עת התנה קרני את תשלום הכספים מכוח כתב ההתחייבות בהוצאת חשבוניות מס שבהן יצוין כי מדובר בדמי תיווך.

התובע ערך תצהיר עדות ראשית שבו חזר על הטענות בכתב התביעה ובכתב התשובה. כמו-כן הועלו בתצהירו של התובע הטענות שלהלן:

אין לתובע רישיון תיווך והוא מעולם לא עסק בתיווך. הפעילות שבגינה נדרש שכר טרחה מעולם לא הייתה פעולת תיווך - התובע מעולם לא פגש את המוכרים ולא היה מעורב כלל במו"מ בין הצדדים בעניין רכישת המגרשים. לכן , לא הייתה אפשרות להיעתר לדרישתו של הנתבע לה נפיק כנגד התשלום חשבוניות מס שבהן יירשם כי מדובר בדמי תיווך כדי שמגידו תוכל להשתמש בהן כהוצאה מוכרת .

במהלך הזמן הובהר לתובע כי בשנת 1995 עבד הנתבע עם קבלן משם מחמיד פתחי שעבד גם אצל מר יורם לקריץ, אך מעבר לכך לא הייתה כל היכרות מוקדמת בין הנתבע לבין לקריץ.

בהליך הגילוי והעיון במסמכים נודע לתובע כי מגידו שילמה לעו"ד לוי סך של 117,000 ₪ לסילוק התביעה השטרית.

התובע ועו"ד לוי ויתרו על שכר טרחה של 1,620,000 ₪ שהיו מקבלים בגין הטיפול המשפטי, לרבות הסכמי המכר של הדירות, כנגד פדיון התיק המשפטי תמורת 2% + מע"מ משווי העסקה, דהיינו 334,000 ₪.

הנתבע עצמו ערך תצהיר עדות ראשית וכן הוגשו מטעמו שלושה תצהירים נוספים של מר יגאל קרני, מר אורן אליאב ו הגב' אורה פלוטניק.

הנתבע וקרני חזרו בתצהיר יהם על הטענות בכתב ההגנה וכן העלו את הטענות הבאות:

בשנת 2009, בניגוד לדעתו של הנתבע, ניסה קרני לאתר מגרשים לבנייה באזור חדרה. בתקופה זו, אשת מכירות במגידו ששמה אורה פלוטניק (להלן: "פלוטניק") מסרה לקרני כי אנשים המוכרים לה היטב מחדרה מציעים מגרשים למכירה ולקחה את קרני אל המתחם שבו נמצא המגרש הידוע כמגרש 600 בגוש 10031 בחדרה.

באותה שנה התובע פנה לנתבע והציע לו לרכוש מגרש שנמצא במרכז חדרה אשר נודע לו עליו לדבריו באמצעות מתווך. הנתבע הוזמן לפגישה בעניין זה במשרדו של עו"ד לוי שאליה הגיע יחד עם בן משפח תו, מר אורן אליאב (להלן: " אליאב"). במהלך הפגישה הוחתם הנתבע על כתב ההתחייבות ללא שהתקיים מו"מ כלשהו על נוסחו, אך הנתבע עמד על כך שהתשלום לא יעלה על 2% שהוא השיעור המרבי המקובל אצל מתווכי מקרקעין. התובע ועו"ד לוי לא נתנו לנתבע ולא היו צפויים לתת לו שירותים מקצועיים כלשהם ולא היה כל דיון לגבי שווי הטיפול המשפטי. כך גם לא הוזכר המונח פדיון התיק המשפטי, וממילא לא הייתה לתובע כל אפשרות לפדות את הטיפול המשפטי בעניינו של הנתבע כיוון שטיפול זה מעולם לא ניתן. במהלך הפגישה נמסר לנתבע מה מספר הגוש והחלקה של המגרש, שם הבעלים ועובדת קיומן של זכויות בנייה – עובדות טריוויאליות ופומביות. מיד עם מסירת הפרטים התברר לנתבע כי מדובר במגרש שנמצא בשכונת בית אליעזר ולא במרכז חדרה , וכי משפחת לקריץ מוכרת לו מילדות ומשיתוף פעולה עם קבלן משותף.

בספטמבר 2009 יידע הנתבע את קרני כי בפגישה שהיה בה עם אליאב הציע לו התובע את אותו מגרש שהציעה פלוטניק וכי הוא מכיר את בעלי המגרש. לפי דרישתו של קרני הוחלט שמגידו תבדוק את האפשרות לרכוש את המגרש ובנובמבר 2009 נחתם הסכם לרכישת המגרש. קרני ידע על כתב ההתחייבות שעליו חתם הנתבע עוד לפני ההתקשרות בעסקה, אך סבר שמגידו אינה מחויבת לדבר בגינו מכיוון שהמגרש היה מוכר לקרני קודם לכן ומכיוון שהתובע ועו"ד לוי לא נתנו שום שירות שיש בו כדי לזכות אותם בתמורה כלשהי.

כנגד התשלום בגין העסקה הראשונה קיבלה מגידו חשבונית של עו"ד לוי שעליה כתב "עבור תיווך מגרש". עו"ד לוי הוא שהגדיר את השירות בחשבונית ללא שקדמה לכך כל בקשה של מגידו לקבל חשבונית בגין דמי תיווך. מאוחר יותר, ככל הנראה לפי המלצת התובע, תיקן עו"ד לוי את החשבונית.

בשנת 2011, העמידו האחים לקריץ למכירה מגרש נוסף ועל ההצעה התמודדו קבלנים שונים. לאחר מו"מ קשוח, התקשרה מגידו עם לקריץ בעסקה השנייה ללא כל מעורבות של התובע או של עו"ד לוי. כיממה לפני החתימה על ההסכם העלה לקריץ דרישה חדשה ומפתיעה שמגידו תשלם דמי תיווך לעו"ד לוי. כדי לא לאבד את העסקה הסכימה מגידו לדרישה הסחטנית להוסיף את סעיף 8.12 להסכם שלפיו "הקונה מתחייב לשלם במעמד חתימת הסכם זה דמי תיווך" מבלי לנקוב בסכום דמי התיווך או בשיעורם. יורם לקריץ הגיע למעמד החתימה על ההסכם "כמי שכפאו שד לעשות כן", ולאחר שחתם על ההסכם איים לקרוע אותו אם לא יירשם שיק עבור עו"ד לוי , וכך תחת איומיו של יורם לקריץ נכתב השיק. לא הייתה כל דרישה מצד לקריץ כי מגידו תשלם בנוסף או בנפרד לתובע ולא הייתה כל הבטחה מצד מגידו כי תסדיר את ענייניה עם התובע. מגידו לא הייתה צד להסכמה כלשהי לשלם לתובע או ללוי 1.5% משווי העסקה והיא אף אינה חתומה על כתב ההתחייבות.

התובע ידע על התביעה השטרית שהגיש עו"ד לוי נגד מגידו, היה שותף פעיל בה ואף התנדב למסור תצהיר מטעם עו"ד לוי, אך התובע מטעמיו לא הגיש תביעה נפרדת או נוספת ולא הצטרף לתביעת עו"ד לוי. הסכם הפשרה היה אמור להיות סוף פסוק בנוגע לטענותיהם של התובע ועו"ד לוי יחד.

להלן עיקרי הטענות בתצהיר עדותו הראשית של אליאב:

אליאב הוא קרוב משפחה של הנתבע ומשתף עמו פעולה בפרויקטים במקרקעין. התובע ואליאב מכירים היטב עוד לפני האירועים שבגינם הוגשה התביעה ואליאב רואה בו חבר.

בשנת 2009 סיפר הנתבע לאליאב על הצעה שקיבל מהתובע דרך מתווך בקשר למגרש באזור חדרה, והצטרף לפגישה של הנתבע בעניין זה במשרדו של עו"ד לוי. זכור לאליאב שעו"ד לוי ביקש מהנתבע להתחייב לשלם עבור תיווך 5% משווי הרכישה, אם ירכשו את המגרש שיוצע לו, אך הנתבע סירב ואמר שאינו נוהג לשלם יותר מ- 1% למתווכי מקרקעין. לא התקיים בפגישה כל דיון או מו"מ על מהות ההתקשרות ולא דובר על שווי השירות המשפטי או על פדיון השירות המשפטי.

בפגישה נמסרו לנתבע בעל-פה נתונים טריוויאליים ופומביים לגבי המגרש, אך לא ניתנה בעל-פה או בכתב כל חוות דעת משפטית או מקצועית לגבי זמינותן של זכויות הבנייה או כל עניין אחר. מיד כשקיבל הנתבע את פרטי המגרש אמר הנתבע לתובע וללוי כי הוא מכיר את בעלי המגרש עוד מילדות בחדרה, וניכר כי היה נבוך לנוכח הסיטואציה שנוצרה סביב סוגיית תשלום דמי התיווך לתובע ולעו"ד לוי.

פלוטניק הצהירה כי היא עובדת בשיווק ובמכירות של דירות עבור מגידו ו מתגוררת בעיר חדרה משנת 1992. מתצהירה של פלוטניק עולה כי באביב 2009 עשתה ניסיונות לאתר מגרשים בחדרה לבקשתו של קרני , ולכן פנתה למר יורם לקריץ שאותו הכירה שנים לפני כן ושבשנות ה- 90 ביקש ממנה לעבוד אצלו בשיווק דירות בשכונת אחוזת דניה שהוא החל לבנות . לפי תצהירה של פלוטניק, מר לקריץ אמר לה שיש לו מגרשים במתחם הדרום-מערבי הפינתי באחוזת דניה, שם הוצע למכירה המגרש שמגידו רכשה בסופו של דבר מלקריץ. עוד הצהירה פלוטניק כי מסרה לקרני את המידע ועשתה עמו סיור במתחם.

במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל וכן העידו ונחקרו מטעם התובע עו"ד לוי, מר ירוחם לקריץ ומר יורם לקריץ. לאחר הדיון הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.

דיון

לפני ההתקשרות בעסקה הראשונה חתם הנתבע על כתב ההתחייבות המופנה לתובע ולעו"ד לוי שכותרתו "הנדון: התחייבות לתשלום שכרכם – עסקת רכישת קרק ע בחדרה, בגוש 10011, מגרש מס' 600 ע"ש משפחת לקריץ" ונוסחו כדלקמן:

"אני הח"מ, יעקוב דעדוש, ת"ז... מתחייב באופן אישי ו/או בשם כל גוף משפטי אחר אשר יש לי שליטה בו ו/או קשר אליו מכל מין וסוג שהוא ו/או במידה והמגרש יירכש על-ידי צד ג' אשר אני אפנה לרכישת המגרש ו/או שאני קשור אליו בכל דרך, לשלם לכם סך של 2% (שני אחוז) בצירוף מע"מ מסכום עסקת המכר אם וככל שתיקשר , לקניית המגרשים שבנדון המיועדים לבניית 76 יחידות דיור ו/או מכל רכישה אחרת שארכוש ממשפחת לקרי ץ באותו מתחם שבו קיימים מגרשים נוספים (אם וככל שיימכרו)" .

בהמשך ישנה התחייבות לבצע את התשלום תוך 14 יום ממועד חתימת הסכם "לרכישת המגרש שבנדון" עבור השירותים המקצועיים שניתנו.

מהכותרת של כתב ההתחייבות אפשר להסיק לכאורה כי ההתחייבות של הנתבע מתייחסת לעסקה ספציפית של רכישת מגרש מס' 600 בלבד , וכך גם עולה לכאורה גם מהפסקה השנייה המתייחסת לרכישת המגרש שבנדון בלבד. ואולם, בסוף הפסקה הראשונה אשר עוסקת בעיקרה בעסקה הספציפית שבנדון, ישנה התייחסות קצרה לרכישה פוטנציאלית של מגרשים נוספים.

התובע טוען כי הרישא של כתב ההתחייבות מתייחסת גם לעסקה עתידית המוזכרת בסיפ א, ולכן ההתחייבות לשלם 2% + מע"מ תחול לא רק על רכישות עתידיות של הנתבע עצמו אלא גם על רכישות עתידיות של כל גוף שהנתבע קשור אליו. לעומת זאת, הנתבע טוען כי יש לפרש את כתב ההתחייבות כך שהרישא שלו מתייחסת רק לתשלום בגין העסקה של רכישת מגרש מס' 600 ואילו חובת התשלום בגין עסקה עתידית חלה רק לגבי מגרש שהנתבע עצמו ירכוש. אין לקבל את טענת התובע בסיכומי התשובה כי טענת הנתבע הנ"ל בקשר לפרשנותו של כתב ההתחייבות היא בגדר הרחבת חזית אסורה, שכן בסעיף 17 לכתב ההגנה נטען במפורש שלפי הוראות כתב ההתחייבות הנתבע לא חייב לתובע סכום כלשהו בגין העסקה השנייה.

הן לשונית והן תכליתית נראה כי הפרשנות של הנתבע לכתב ההתחייבות סבירה יותר. אילו רצו התובע ועו"ד לוי להחיל את הרישא של כתב ההתחייבות גם על עסקאות עתידיות, היה עליהם להוסיף לצד המילה "שארכוש" תוספת המבהירה כי לא מדובר רק ברכישה של הנתבע עצמו אלא גם של כל צד ג' מטעמו. כך למשל היו יכולים להפנות בעניין זה לרישא של כתב ההתחייבות ולכתוב "שארכוש או שצד ג' מטעמי ירכוש כמתואר לעיל", אך הם לא עשו זאת. נוסף על כך, יש הגיון רב בצמצום חובת התשלום בגין עסקאות עתידיות רק לרכישות של הנתבע עצמו או לכל היותר לרכישות שהנתבע ידע על קיומן והיה מעורב, והתובע לא הציג ראיות חיצוניות המעידות על אומד דעת סובייקטיבי אחר של הצדדים.

גם אם יש עמימות בניסוח וגם אם שתי הפרשנויות שהציעו הצדדים אפשריות וסבירות , משהודה עו"ד לוי כי הוא זה שניסח את כתב ההתחייבות יחד עם התובע (עמ' 20 ש' 19) ולאור כלל הפרשנות נגד המנסח, יש לקבל את הפרשנות של הנתבע שלפיה ההתחייבות לתשלום אינה חלה על עסקת רכישה עתידית שהנתבע לא ידע על קיומה ולא היה מעורב בה.

משלא נסתר כי קרני הוא זה שטיפל מטעם מגידו במו"מ ובהתקשרות עם לקריץ בעסקה השנייה בשנת 2011, ואילו הנתבע ששהה באותה עת בחו"ל לא היה מעורב בעסקה ולא ידע עליה, אזי התובע אינו זכאי לתשלום בגין העסקה השנייה מכוח הכתב ההתחייבות לפי פרשנותו הנ"ל .

התובע הציג בתצהירו שתי גרסאות עובדתיות סותרות לגבי העסקה השנייה - האחת שלפיה לא ידע על המו"מ שהתנהל בין מגידו ללקריץ בשנת 2011 שהסתיים בהתקשרות בעסקה השנייה ושמע זאת בדיעבד מעו"ד לוי (סעיף 23); והשנייה שלפיה עו"ד לוי הודיע לתובע כי בכוונתה של מגידו לרכוש מגרש נוסף מלקריץ, והוסכם כי התובע ולוי יקבלו 1.5% + מע"מ מסכום הרכישה (סעיף 26). התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית , השיב כי אינו רואה סתירה בין הסעיפים והעיד כי עו"ד לוי התקשר אליו ואמר לו שעומדת להיחתם עסקה עם מגידו ושהנתבע, באמצעות מגידו, הסכים לשלם 1.5% + מע"מ בגין העסקה השנייה (עמ' 43 ש' 6-4). עו"ד לוי העיד כי למדו לקח מהעסקה הראשונה וידעו שיש בעיה, ולכן מראש מר לקריץ בא בשמם וביקש שגם כאן ישולם 1.5%, כלומר 3/4% לכל אחד (עמ' 25 ש' 9-7). בהמשך העיד עו"ד לוי כי יורם (לקריץ) עיגן הסכמה זו מולם בע"פ, ולדעתו גם בהסכם (עמ' 26 ש' 29-28).

ואולם, בהסכם המכר ממאי 2011 אין כל התחייבות לתשלום 1.5% + מע"מ לתובע ולעו"ד לוי, אלא רק צוין בכלליות בסעיף 8.12 להסכם כי "הקונה מתחייב לשלם במעמד חתימת הסכם זה דמי תיווך", מבלי לפרט כמה דמי תיווך יש לשלם ולמי לשלם אותם. אין חולק כי במעמד ה חתימה נמסר שיק לעו"ד לוי בלבד.

אין חולק כי מי שניהלו את המו"מ לגבי העסקה השנייה במאי 2011 והיו נוכחים במעמד החתימה על הסכם המכר הם האחים לקריץ וקרני בלבד. יורם לקריץ העיד כי "קרני היה צריך להגיע עם שני שיקים מוכנים, גם של עו"ד לוי וגם של התובע" (עמ' 36 ש' 19-18) כי "ברור שהניסוח [של ההסכם] מתחמק בקטע הזה, אבל הוסכם על תשלום 1.5% + מע"מ " (עמ' 37 ש' 16). לעומת זאת, קרני הכחיש כי הייתה דרישה או הסכמה כלשהי לשלם 1.5% והצהיר כי כיממה לפני חתימת ההסכם העלה מר יורם לקריץ "דרישה חדשה ומפתיעה שלפיה מגידו תשלם דמי תיווך לעו"ד לוי" (סעיף 7 לתצהיר) . בהמשך תיאר קרני כיצד למחרת, לאחר שמר ירוחם לקריץ כבר חתם על הסכם המכר , איים אחיו יורם לקריץ לקרוע את ההסכם אם לא יירשם שיק עבור עו"ד לוי , ותחת איומיו רשם קרני שיק לפקודת עו"ד לוי. בהמשך תצהירו הבהיר קרני כי " לא הייתה כל דרישה מצד לקריץ כי מגידו תשלם בנוסף או בנפרד לתובע ולא הייתה כל הבטחה מצדי להסדיר עניין כלשהו עם התובע. דאגתו של לקריץ הייתה נתונה לעו"ד לוי בלבד ... ממילא מגידו לא הייתה צד להסכמה כלשהי לשלם לתובע ו/או ללוי 1.5% מהעסקה" (סוף סעיף 8 לתצהיר). קרני לא נשאל בחקירתו הנגדית על הצהרתו הנ"ל כי יורם לקריץ דרש תשלום דמי תיווך לעו"ד לוי בלבד ולא לתובע, וממילא גרסתו זו לא נסתרה. קרני נשאל האם נכון שהשיק לעו"ד לוי לא נפרע כיוון שבאותה עת פנה התובע לנתבע ו ביקש את שכר טרחתו. קרני השיב: "לחלוטין לא! מכיוון שאינני מודע בכלל לפניה הזו" והבהיר כי לא פרע את השיק שנרשם לעו"ד לוי כיוון שנלקח ממנו בסחיטה (עמ' 60 ש' 29-23).

מר ירוחם לקריץ העיד כי אינו מכיר את התובע (עמ' 28 ש' 23) ואישר כי לשיטתו הגיע לעו"ד לוי תשלום משום שהיה מעורב במידה מסוימת בעסקה השנייה (עמ' 30 ש' 26-24). בהמשך העיד מר ירוחם לקריץ כי "אחי דאג לבני לוי שיקבל את חלקו בעסקה. בתיווך הזה" (עמ' 30 ש' 29-28), ולאחר מכן כשנשאל האם נכון ש "לוי נתן לכם שירותי תיווך ושדאגתם לעו"ד לוי " השיב: " נכון" (עמ' 31 ש' 16-18). לגבי התובע העיד ירוחם לקריץ כי "שמעתי שיש עורכי דין אבל אני מכיר רק את בני לוי, לא אותו" (שם, ש' 26). התובע בחר לא לשאול את ירוחם לקריץ האם נדרש או הוסכם על תשלום כלשהו גם לתובע, ונראה כי לא בכדי.

עדותו של מר ירוחם לקריץ הנ"ל מחזקת את גרסתו של קרני שלפיה יורם לקריץ דרש תשלום בגין דמי תיווך לעו"ד לוי בלבד ולא לתובע.

גרסתו של יורם לקריץ שלפיה הוסכם על תשלום של 1.5% + מע"מ לתובע ולעו"ד לוי בשני שיקים נפרדים שיימסרו במעמד חתימת ההסכם היא עדות בעל-פה שאינה מעוגנת בהסכם בכתב, אינה עולה בקנה אחד עם עדותם של קרני ושל ירוחם לקריץ הנ"ל ואף אינה מתיישבת עם העובדה שקרני מסר שיק לפקודת עו"ד לוי בלבד. עדותו של יורם לקריץ שלפיה ההתחייבות בהסכם המכר לתשלום דמי תיווך התייחסה למעשה לתשלום לעו"ד לוי ולתובע אינה מתיישבת גם עם גרסתו של התובע שלפיה מעולם לא ביצע פעולות תיווך כלשהן ולא דרש דמי תיווך.

לאור כל האמור לעיל, בהעדר הוראה מפורשת בהסכם המכר שלפיה ישולם סכום כלשהו לתובע, ומשאין חולק כי התובע ועו"ד לוי לא היו מעורבים בעסקה השנייה לרבות במו"מ להתקשרות בהסכם ולא היו נוכחים במעמד החתימה על הסכם המכר ממאי 2011, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כדי להוכיח שהוסכם לשלם לו 3/4% + מע"מ בגין העסקה השנייה.

התובע הצהיר כי הוא ועו"ד לוי הסכימו להסתפק בשכר טרחה של 1.5% + מע"מ בלבד גם בגין העסקה השנייה (במקום 2% + מע"מ שנקבעו בכתב ההתחייבות), בכפוף לכך שסכום הפשרה הנ"ל ישולם להם בפועל במעמד חתימת הסכם המכר . כמו-כן טען התובע כי משלא התקיים תנאי זה, על הנתבע לשלם לו בגין העסקה השנייה את מלוא שכר הטרחה שנקבע בכתב ההתחייבות בשיעור של 2% + מע"מ, בקיזוז הסכום ששולם לעו"ד לוי. ואולם כאמור, ראשית, לא הוכח כי קרני, מגידו או הנתבע הסכימו לשלם לתובע ולעו"ד לוי 1.5% + מע"מ בגין העסקה השנייה, ושנית, כפי שפורט בפסק דין זה לעיל, יש לקבל את טענתו של הנתבע כי לפי נוסחו של כתב ההתחייבות הוא לא חייב לשלם לתובע דבר בגין העסקה השנייה, כיוון שמי שרכש את המגרש היא מגידו ולא הנתבע עצמו שכלל לא היה מעורב בעסקה.

כפי שיוסבר להלן, אף לו היה מקום לקבוע שכתב ההתחייבות מתייחס גם למגרשים שירכוש צד ג' הקשור לנתבע, דינה של התביעה להידחות, משום שמדובר למעשה בתביעה לתשלום דמי תיווך והתובע שהוא עו"ד במקצועו איננו רשאי לגבות דמי תיווך.

בכתב התשובה מטעם התובע הוכחש כי התשלום שנקבע בכתב ההתחייבות היה עבור דמי תיווך , ונטען כי מדובר בתשלום עבור שירותים מקצועיים הכוללים "פדיון" של התיק המשפטי ומסירת נתונים ומסמכים לגבי המגרש.

ואולם, בכתב התביעה, בקדם המשפט ובתצהיר עדותו הראשית הודה התובע כי מעולם לא נמסר לו הטיפול המשפטי בעסקה הראשונה או בעסקה השנייה, והנתבע אף הודיע מראש כי אחיו שהוא עו"ד מטפל משפטית בכל עסקיו ויטפל גם בעסקה עם לקריץ. התובע לא הפנה לאסמכתה כלשהי המבססת כי מותר לעו"ד לגבות שכר טרחה בגין וויתור על תיק משפטי שמעולם לא נמסר לטיפולו. אל מול זאת, הנתבע הפנה לסעיף 30 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) שלפיה עו"ד המעביר טיפול בתיק לעו"ד אחר אינו זכאי לשכר טרחה, אלא אם סוכם במפורש אחרת בין עורכי הדין, ולא כך היה במקרה דנן.

כך גם לא הוכח, ולו לכאורה, כי התובע או עו"ד לוי סיפקו לנתבע שירותים משפטיים או מקצועיים כלשהם. התובע טען כי מסר לנתבע נתונים ומסמכים שונים לגבי המגרש, וביניהם חוות דעת משפטית לגבי היתכנות וזמינות הנכס לבניה (סעיף 13 לתצהירו של התובע). ואולם, בחקירתו הנגדית העיד התובע כי עו"ד לוי נתן לנתבע חוות דעת משפטית בעל-פה בלבד (עמ' 47 ש' 12-1), ומעדותו של עו"ד לוי עלה כי לא נתן לנתבע חוות דעת כלשהי , אלא רק מידע ראשוני ומסמכים ראשוניים שקיבל מלקריץ (עמ' 15 ש' 30-26) . עו"ד לוי אמנם העיד כי בדק את המצב התכנוני של הנכס, אך בהמשך העיד כי למעט מסמכים בסיסיים שקיבל מלקריץ (תב"ע, נספח בינוי ונספח תנועה) לא בדק ולא מסר לנתבע מסמכים נוספים כלשהם (עמ' 16 ש' 24 ועמ' 17 ש' 10-9 ). כך עלה גם מעדותו של הנתבע שהוסיף וציין כי המסמכים הבודדים שקיבל מו פצים לציבור באינטרנט (עמ' 51 ש' 11-5).

התובע ועו"ד לוי נשאלו בחקיר ותיהם הנגדיות מהם השירותים שסיפקו לנתבע ושבגינם לטענתם היו זכאים לשכר טרחה ותשובותיהם בעניין זה היו מעורפלות וסותרות. התובע העיד תחילה כי "לנו הייתה זכות של עסק" (עמ' 45 ש' 21), והסביר כי נתנו לנתבע אפשרות לעשות עסקה במגרש. בהמשך העיד כי הזכאות לשכר טרחה נובעת " מכוח ידיעה עובדתית שאני ועו"ד לוי ידע[נו] על המגרש שאף אחד לא ידע על אותה סיטואציה" (עמ' 46 ש' 5-4), ולאחר מכן העיד כי השירות שנתן הוא "מימוש פוטנציאל העסק שהביא לידיעת הנתבע" (שם, ש' 20). עו"ד לוי העיד תחילה כי הזכאות לשכר טרחה נבעה מהעברת התיק המשפטי לעו"ד אחר – " כשאני נותן לך תיק משפטי אתה נותן לי שליש", בהמשך הסביר כי התמורה ניתנה בין היתר בגין " ייזום עסקה" ולבסוף העיד כי "היה לי נכס כלכלי שהוא עסקה ייחודית" (עמ' 19 החל מש' 11).

מכאן שהתובע ועו"ד לוי לא הצליחו להסביר אילו שירותים סיפקו לנתבע, ומעדויותיהם עולה כי תרומתם הסתכמה למעשה בכך שהביאו לידיעת ו של הנתבע את האפשרות לבצע עסקאות במגרש /ים של לקריץ .

אוסיף ואציין בהקשר זה כי ב"קבלה/חשבונית מס" הראשונה שהוצאה למגידו (נספח ח' לתצהירו של התובע) כתב עו"ד לוי כי התשלום הוא בגין "תיווך עסקת מגרש – גוש 10031 מגרש 600 ע"ש יורם וירוחם לקרי ץ", ורק לאחר מכן הוצאה חשבונית מתוקנת שבה נכתב כי התשלום הוא בגין " ייעוץ משפטי". גם אם קרני הוא זה שביקש לכתוב על החשבונית כי התשלום הנדרש הוא בגין עסקת תיווך, חזקה כי עו"ד לוי לא היה מסכים לכתוב זאת אילו סבר שאין לכך כל בסיס. נוסף על כך, כאמור, גם מעדותם של התובע ושל עו"ד לוי עולה כי לא נתנו לנתבע או למי מטעמו ייעוץ משפטי כלשהו.

מעדויותיהם של ירוחם ויורם לקריץ המפורטות בפסק דין זה לעיל ומסעיף 18.12 להסכם המכר ממאי 2011 עולה כי מגידו נדרשה לשלם דמי תיווך בגין העסקה השנייה , ובעקבות זאת נמסר השיק לעו"ד לוי. למרות זאת, כשבמכתב מיום 21.8.11 ביקשה מגידו מעו"ד לוי לציין בעבור אילו שירותים נדרש התשלום, התחמק עו"ד לוי מלהשיב על כך ישירות ורק ציין במכתבו מיום 17.8.11 כי מי שמושך שיק יודע היטב בגין מה התשלום (נספחים 13 ו- 14 לתצהירו של התובע) . כאמור לעיל, גם בחקירתו הנגדית לא הצליח עו"ד לוי להסביר עבור אילו שירותים נדרש התשלום, כשאין חולק כי התובע ועו"ד לוי כלל לא היו מעורבים בעסקה השנייה.

לאור כל האמור לעיל, אין אלא לקבוע כי התובע ועו"ד לוי לא נתנו לנתבע שירותים מקצועיים כלשהם וגם לא "וויתרו" על תיק משפטי שמעולם לא נמסר לטיפול ם, אלא רק העבירו לנתבע מידע על עסקה פוטנציאלית , ומכאן שהתמורה שדרשו הייתה למעשה בגין דמי תיווך.

בסיכומי התובע נטען לראשונה כי גם אם בית המשפט יקבל את גרסת הנתבע שמדובר בפעולת תיווך, יש לחייב את הנתבע בתשלום מלוא סכום התביעה משום שוויתר על טענות ההגנה שלו בנושא התיווך והוא מנוע מלהעלות טענות אלה כעת. בהקשר זה נטען בין היתר כי הנתבע ויתר על טענות התיווך כאשר הסכים לשלם לתובע ולעו"ד לוי עבור העסקה הראשונה, על אף שלשיטתו ידע כי מדובר בדמי תיווך. אין לקבל טענה זו. תחילה יצוין כי התובע העלה טענה זו בסיכומיו לראשונה והנתבע התנגד להרחבת החזית האסורה . מעבר לכך, כאמור לעיל, התובע כלל לא טען כי הוא זכאי לתשלום בגין דמי תיווך, ושנקבע כי איננו זכאי לתשלום בגין שירותים מקצועיים כלשהם או בגין פדיון התיק המשפטי, דינה של התביעה להידחות. גם לגופו של עניין, אין לקבל את הטענה כי מששילם הנתבע 1.5% + מע"מ בגין העסקה הראשונה (וזאת לדברי הנתבע לפנים משורת הדין ולנוכח החברות בינו לבין התובע) אזי הוא ויתר על כל טענת הגנה בנוגע לדרישה לתשלום דמי תיווך בגין העסקה השנייה.

לפי ע"א (מחוזי-ת"א) 3252/05 טרכטנברג נ' אפריקה ישראל (מיום 28.5.08) שבר"ע בעניינו נדחתה, הוראות חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המתווכים") חלות רק על מי שעוסק בתיווך ולא על מי שבמבצע פעולת תיווך בעסקת אקראי חד פעמית . התובע הצהיר כי מעולם לא עסק בתיווך, אך לא הציג פירוט וראיות לגבי כלל עיסוקיו והכנסותיו. נוסף על כך, מכתב התחייבות עצמו עולה כי התובע ועו"ד לוי דרשו תשלום לא רק רק בגין עסקה אקראית אחת במגרש מסוים, אלא גם בגין כל עסקה עתידית לרכישת מגרשים ממשפחת לקריץ באותו מתחם ללא כל הגבלת זמן. נוסף על כך, התובע צירף לתצהירו בנספח ס' תדפיס של הודעת דוא"ל ששלח לנתבע ביום 23.6.11 שממנה עולה כי לאחר ההתקשרות בשתי העסקאות עם האחים לקריץ הציע לנתבע עסקה של מוכר אחר בשכונת הלל ברמת גן.

מכאן שהוצגו בפני בית המשפט ראיות המעידות ולו לכאורה כי פעילות התיווך של התובע לא הייתה אקראית וחד פעמית, ומשלא הציג התובע ראיות כדי לסתור זאת, אי ן אלא לקבוע כי הוראות חוק המתווכים חלות עליו.

בסעיף 14 לחוק המתווכים נקבע כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מהלקוח אם התקיימו לגביו שלושת התנאים הבאים: (1) הוא היה בעל רישיון בתוקף; (2) הוא מילא את התנאים בסעיף 9 לחוק ; ו- (3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. אף אחד מתנאים הנ"ל לא התקיים בענייננו . אין חולק שמעולם לא היה לתובע רישיון תיווך במקרקעין, ודי בכך כדי לקבוע כי אינו זכאי לדמי תיווך. התובע אף לא קיים את הוראות סעיף 9 לחוק המתווכים. ב"כ הנתבע הפנו בהקשר זה לתקנה 1 לתקנות המתווכים (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997 שם נקבעו הפרטים שיש לכלול בהזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין וביניהם כתובות ומספרי זיהוי של המתווך והלקוח, תיאור ספציפי של הנכס מושא פעולת התיווך והמחיר המבוקש, ולו בקירוב. התובע לא ציין פרטים אלה בכתב ההתחייבות. כך גם לא הוכיח התובע כי היה הגורם היעיל להתקשרות בעסקה השנייה . נהפוך הוא. התובע עצמו העיד כי ההבדל בינו לבין מתווך הוא שמתווך אמור להיות גורם משמעותי במו"מ (עמ' 46 ש' 20) ואילו הוא כלל לא היה מעורב בעסקה השנייה ונוד ע לו עליה רק בדיעבד (סעיף 23 לתצהירו).

ב"כ הנתבע הפנו בסיכומיהם לפסיקה שלפיה המחוקק הגביל את משכם של הסכמי בלעדיות, ולכן אין תוקף חוקי להתחייבות לשלם דמי תיווך בגין עסקאות עתידיות לפרק זמן בלתי מוגבל (ראו לעניין זה גם סעיף 9(ב1)(1) לחוק המתווכים בנוסחו היום המגביל את תקופת הבלעדיות המרבית לשנה אחת בלבד, ואף זאת רק אם במהלך תקופת הבלעדיות ביצע המתווך פעולות שמטרתן תיווך במקרקעין – פעולות שיווק).

אם לא די בכך, בפסק הדין שניתן בע"א 6181/93 עו"ד עמנואל סולמונוב נ' משה שרבני , פ"ד נב(2), שאליו הפנו ב"כ הנתבע בקצרה בסיכומי הם, שבו נקבע כי עו"ד אינו רשאי לבצע פעולות תיווך בשכר, גם אם מדובר בעסקה בודדת וחד פעמית. קביעה זו התבססה על פרשנות של כללי לשכת עורכי הדין (איסור עיסוק בתיווך), תשל"א-1971 שהוצאו מכוח סעיף 60(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בית המשפט התייחס בין היתר למאפיינים של פעולת תיווך שעיקריהם "ייזום מפגש בין הקונה למוכר והגמרת העסקה כתוצאה מאותו מפגש", תוך הפניה לפסיקה בעניין זה. עוד נקבע כי גם אם ההסכם בין עורך הדין ללקוח אינו מזכיר את הביטוי "תיווך", "לא מלשון ההסכם אנו חיים אלא ממהותה האמיתית של העסקה הנלמדת מהתחקות אחר העובדות" (סעיף 7 לפסק הדין). בעניין סולומונוב נקבע כי השכר שנקבע בהסכם גילם בנוסף לדמי תיווך גם מתן שירותים משפטיים, ולכן עורכי הדין זכאים לשכר חלקי רק בגין השירותים המשפטיים שסיפקו. לעומת זאת, מהראיות והעדויות בענייננו עולה בבירור כי התובע לא סיפק לנתבע שירותים משפטיים כלשהם , אלא ביצע לכל היותר רק פעילות של תיווך, ולכן הוא איננו זכאי לקבל מהנתבע שכר כלשהו.

לסיום אוסיף ואעיר כי לא זו בלבד שהתובע הפר את כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין כאשר עסק בפעילות תיווך בשכר, אלא שאף הגדיל לעשות וניסה לגבות דמי תיווך גרידה במסווה של שכר טרחה עבור שירותים משפטיים או מקצועיים ו בית המשפט לא ייתן ידו לכך.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע סך של 20,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏ח' אייר תשע"ו, 16 במאי 2016, בהעדר הצדדים.